דמוגרפיה יהודית-ערבית

דמוגרפיה יהודית מנפצת תובנות מקובלות

"אתר מידה", 8 מאי 2018, https://bit.ly/2I2zQHL

English edition http://bit.ly/2u2JYxI

בניגוד לתובנה המקובלת, ישראל אינה חשופה לפצצת-זמן דמוגרפית ערבית, אלא נהנית מרוח-גבית דמוגרפית יהודית חסרת-תקדים.

בניגוד לתובנה המקובלת, המאזן הדמוגרפי היהודי-ערבי עבר מהפך משיעור פריון של שש לידות יותר לאישה ערביה ב-1969, לשוויון של 3.11 לידות ב-2015, ויתרון ראשון לאישה היהודיה ב-2016 (3.11:3.16).

בניגוד לתובנה המקובלת המבוססת על הערכות, תחזיות ואומדנים סובייקטיבים, ומהדהדת את הנתונים הפלשתינים ללא בדיקה-מעמיקה, מבוסס מאמר זה על תיעוד אובייקטיבי ובדיקה מעמיקה של תיעוד פלשתיני, ישראלי ובינלאומי.

ב-2018 ישראל היא הדמוקרטיה המערבית והכלכלה המתקדמת היחידה הנהנית משיעור פריון גבוה ואיכותי, המהווה דלק להמשך הצמיחה הכלכלית ללא תלות ביבוא כוח עבודה זר. הפריון החריג אף מאפשר הרחבת מחזורי גיוס לצה"ל, אם יתעורר הצורך, ומשדרג את מעמדנו הבינלאומי.

במקביל, התמערבות הפריון הערבי – מ-9.5 לידות לאישה ב-1960 ל-3,11 לידות ב-2016 – משקף את שדרוג מעמד האישה הערביה בהקשר המשפחתי, חברתי, חינוכי ותעסוקתי. לדוגמא, כמו הנשים הערביות ביו"ש – ששיעור הפריון שלהן השתנה מ-5 לידות בשנת 2000 ל-3.27 ב-2017 – רוב הנשים הערביות ב"קו הירוק" נוטות לסיים 12 שנות לימוד, ומספר הולך וגדל נרשם למכללות ולאוניברסיטאות. לכן, בניגוד לדור הקודם, גיל הנשואין המקובל של ערביות "הקו הירוק" ויו"ש אינו 15 (אלא 20 ומעלה) ותהליך הפריון אינו מתחיל בגיל 16, ולא נמשך עד גיל 55 (אלא עד גיל 45).

ההתמערבות ההדרגתית של האישה הערביה גם מובילה להרחבת השימוש באמצעי מניעה. לפי ה-Population Reference Bureau, מרוקו (78% מהנשים), הרשות הפלשתינית (72%) וירדן (70%) מובילות את העולם המוסלמי בשימוש באמצעי מניעה. האישה הערביה בישראל וביו"ש מגבירה את השתלבותה בשוק התעסוקה ובחברה, וחותרת לשדרוג מעמדה החברתי והמקצועי.

בנוסף לכך, קיימת ביו"ש מגמה-רבתי מהכפר אל העיר, במיוחד בקרב הדור הצעיר הערבי: מ-70% כפריים ב-1967 ל-75% עירוניים ב-2018. כלומר, מהפך מחברה הזקוקה לידים-עובדות ובעלת תנאי מגורים נוחים למשפחות מרובות-ילדים, לחברה הזקוקה למספר קטן יותר של ידים עובדות ובעלת תנאי מגורים נוחים-פחות למשפחות מרובות-ילדים.

למעשה, התמערבות שעורי פריון מאפיינת את כל העולם המוסלמי חוץ ממדינות התת-סהרה. לדוגמא, בסעודיה הסונית האדוקה ממוצע של 2.1 לידות לאישה, באיראן השיעית הקיצונית 2 לידות לאישה, מרוקו – 2.1 לידות, לוב – 2, תוניס – 2.2, סוריה – 2.5, אלג'יריה – 2.7, ירדן – 3.2, עיראק – 3.4, מצרים – 3.5, תימן – 3.6 לידות לאישה, וכו'.

בניגוד ל"נביאי הזעם הדמוגרפי" בממסד הישראלי האקדמאי, הממשלתי והפוליטי – המתריעים על פצצת זמן דמוגרפית ערבית מאז המאבק על הקמת המדינה– המגמה הדמוגרפית המתועדת מצביעה על רוח-גבית דמוגרפית יהודית חסרת-תקדים. לדוגמא, זינוק של 74% במספר הלידות היהודיות: מ-80,400 ב-1995 ל-140,000 ב-2017. ב-1995 היו הלידות היהודיות 69% מסך הלידות בישראל וב-2017 גדלו ל-76.5%.

הזינוק במספר הלידות היהודיות התרחש למרות ירידה מתונה בפריון החרדי – כתוצאה מהשתלבות גוברת בשוק העבודה ובהשכלה גבוהה – עקב תרומה חריגה של המגזר החילוני, כולל "הצפוניים". שדרוג הפריון מבטא רמה גבוהה של מדדי האופטימיות, פטריוטיות, קשר לשורשים ואחריות קהילתית, במקביל לירידה בהיקף ההפלות.

כמו כן, ערביי יו"ש מאופיינים על ידי מאזן הגירה שלילי שנתי (מספר יציאות עולה על מספר כניסות) מאז הסיפוח לירדן באפריל 1950, להוציא את אמצע שנות ה-80' – כאשר המלך חוסיין בלם את התנועה במעברי הירדן כדי להפגין את עליונותו על אש"פ – והשקת "הסכמי אוסלו" ב-1995-1993, כאשר ישראל איפשרה לכ-100,000 פלשתינים להגר ליו"ש ולעזה ממחנות טרור בתוניסיה, סודן, תימן ולבנון, ולהרכיב את תשתית הרשות הפלשתינית. מאז התפרצות האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 קיימת מגמת גידול במאזן ההגירה השלילי מיו"ש, שהגיע בשנים האחרונות לכ-20,000 לשנה.

במקביל, קיימת מגמה חיובית במאזן ההגירה היהודית משנת 1882: גלי עלייה מדי עשרים שנים, כגון מיליון עולים מברה"מ בשנות ה-90' ותחילת שנות ה-2000. היקף העלייה השנתית בשנים האחרונות הגיע ל-30,000-25,000, אך קיים חלון הזדמנויות לגל עלייה נוסף בהיקף של 500,000 (תוך חמש שנים) מצרפת, ברה"מ לשעבר, גרמניה, בריטניה, ארגנטינה ועוד. מימוש הפוטנציאל מותנה בהחזרת העלייה לראש סדר העדיפויות הלאומי וחידוש מדיניות העלייה הפרו-אקטיבית, כפי שהיה מהקמת המדינה ועד תום כהונת ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל.

בניגוד לתובנה המקובלת, מספר ה"יורדים" השנתי (השוהים בחו"ל למעלה משנה) נמצא במגמת ירידה משנת 1990: מ-14,200 ב-1990 ל-8,200 ב-2015, כאשר היקף האוכלוסין כמעט הוכפל: מ-4.8 מיליון ל-8.8 מיליון.

הרשות הפלשתינית מנפחת נתונים דמוגרפים

במסיבת עיתונאים שהתקיימה ב-26 לפברואר 1998 הציג ראש הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלשתינית (למס"פ), חסן אבו-ליבדה, את תוצאות מפקד האוכלוסין הראשון: "פקדנו גם 325,000 איש המתגוררים למעלה משנה מחוץ לאדמות הפלשתיניות." היקף מתפקדי-חו"ל מתרחב בשיטתיות בגין לידות (שהיקפן עולה על היקף הפטירות), אך הוא מנוגד לכללים הבינלאומיים המחייבים ניכוי תושבים השוהים למעלה משנה מחוץ למדינת האם (כולל פרופסורים, סטודנטים, יועצים, טיילים ו"יורדים"), עד לחזרתם לתקופה של 90 ימים לפחות.

נוהל פסול זה תועד בפברואר 1998 גם באתר האינטרנט של הרשות הפלשתיני: "פעלנו בשיטת הדה-פקטו [רק מי שנמצא במדינת האם יכול להתפקד], אך עם מספר חריגים כגון סטודנטים הלומדים בחו"ל… פלשתינים המתגוררים בחו"ל יותר משנה אך מקום מגוריהם הוא באדמות הפלשתיניות…."

וועדת הבחירות הפלשתינית הודיעה ב-14 לאוקטובר 2004 ש-200,000 תושבי חו"ל (למעלה משנה), מעל גיל 18 (שהיה גיל החציון), נכללו ברשימת הבוחרים. כלומר, מספר תושבי חו"ל הכלולים במפקד האוכלוסין הגיע ל-400,000 ב-2005.

ראש הלמס"פ לשעבר, לואי שאבאנה, הצהיר ב-8 ליוני 2005, בעימות שהתקיים ב"מכון נאמן "בטכניון: "משרד הבריאות הפלשתיני הציג נתוני לידה נמוכים מנתוני הלמס"פ מכיוון שלא כלל לידות של תושבי חו"ל."

תת-שר הפנים הפלשתיני, חסן עילווי, הוסיף ב-29 לאוקטובר 2014, בראיון לסוכנות הידיעות הפלשתינית "מעאן": "מאז 1995 הוספנו כ-100,000 לידות חו"ל למרשם האוכלוסין."

330,000 ערביי ירושלים נספרים פעמיים, הן על ידי ישראל והן על ידי הרשות הפלשתינית, ומספרם גדל בשיטתיות בגין לידות.

הרשות הפלשתינית טוענת שמאזן ההגירה (הפער בין יציאות וכניסות דרך המעברים הבינלאומיים) הוא אפס, אך תיעוד ממוחשב יומיומי של יציאות וכניסות – המתבצע על ידי "רשות האוכלוסין, ההגירה והמעברים הבינלאומיים" – מלמד על גידול הדרגתי במאזן הגירה-שלילי (יותר יציאות מכניסות) משנת 2000; ממוצע של 20,000 לשנה מיו"ש בשנים האחרונות ו-280,000 מאזן הגירה שלילי מיו"ש מאז מפקד האוכלוסין הפלשתיני הראשון ב-1997.

למעלה מ-100,000 פלשתינים/יות – רובם/ן מיו"ש – נישאו לערביות/ערבים ישראלים, קיבלו תעודות זהות ישראליות ונספרים פעמיים – כתושבי ישראל וכתושבי הרשות הפלשתינית. הענקת תעודת אזרחות/תושבות ישראלית בוצעה כמעט-אוטומטית עד נובמבר 2003, כאשר הכנסת אישרה תקנה שהפסיקה נוהל זה. גם מספר חברי קבוצה זאת גדל מדי שנה בגין לידות.

בספטמבר 2006 הצביע דו"ח "הבנק העולמי" על פער של 32% בין מספר הלידות של הלמס"פ לבין מספר הלידות העולה מבדיקת "הבנק העולמי".

מפקד האוכלוסין הפלשתיני (השני) מ-2007 כלל ערבים שנולדו ב-1845, כמיטב המסורת הפלשתינית המצמצמת את הדיווח על היקף הפטירות. ואכן, לפי דו"ח הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה הישראלית (למ"ס) מ-10 ליוני 1993: "אם אומדן האוכלוסין הפלשתיני מדוייק, הרי שתוחלת החיים הפלשתינית גבוהה מתוחלת החיים בארה"ב." ב-2009 דיווחה הלמס"פ על 1,900 פטירות ברצועת עזה, כאשר היקף האבידות הפלשתיניות במלחמת "צוק איתן" היה 1,391….

לפי התיעוד הנ"ל של לידות, פטירות, יציאות וכניסות, ב-2017 היה מספר ערביי יו"ש 1.85 מיליון ולא 3 מיליון כפי שטוענת הלמס"פ.

אסכולת הדמוגרפוביה

אסכולת הדמוגרפוביה – "פצצת זמן דמוגרפית" – מעניקה מימד מיתולוגי לשיעור הפריון הערבי ומימד אירופאי לשיעור הפריון היהודי, תוך התעלמות מהתמערבות הפריון המוסלמי והזינוק בפריון היהודי החילוני, וממעיטה בהערכת פוטנציאל העלייה הנמשכת מ-1882.

בניגוד לתחזיות הממסד הדמוגרפי בישראל,  ב-2018 יש בישראל 7 מיליון יהודים, כולל למעלה מ-300,000 עולי ברה"מ, המוכרים כיהודים לפי "חוק השבות", אך לא לפי "ההלכה".

בשנת 2000 פרסמה הלמ"ס תחזית אוכלוסין לקראת 2025, במסגרתה צפתה כרסום הדרגתי בשיעור הפריון היהודי מ-2.6 לידות לאישה ל-2.4 ואף 2.1 לידות לאישה, וכרסום בפריון הערבי מ-4.7 לידות לאישה ערביה ל-3.8 לידות ואולי אף 2.6 לידות לאישה. אבל המציאות טפחה, שוב, על פני הממסד הדמוגרפי הישראלי: משנת 2000 נמצא הפריון היהודי במגמת גידול בניגוד חריף לתחזית (3.16 לידות ב-2016), והפריון הערבי במגמת ירידה חדה מהתחזית (3.11 לידות ב-2016). הלמ"ס אף המעיט בהיקף העלייה הצפויה – כפי שעשה לגבי עליית יהודי ברה"מ – וטען ל-7,000, ואולי אף 2,000 עולים לשנה, בניגוד למציאות של 20,000 – 30,000 עלייה שנתית.

במרץ 1898 הגדיר הדמוגרף וההיסטוריון היהודי המוביל דאז, שמעון דובנוב, את הציונות המדינית של הרצל כ"חלום משיחי יפהפה" המנותק מהמציאות. כמו הממסד הדמוגרפי והסטטיסטי הנוכחי, גם דובנוב שלל את האפשרות של גלי עלייה. לפי תחזיתו ב-1998 היו אמורים להיות בישראל רק 500,000 יהודים – "קצת יותר מאוכלוסיית העיר קייב" – טעות של 5.5 מיליון יהודים!

מ-1944 ניסה בכיר הסטטיסטיקאים והדמוגרפים, ומייסד הלמ"ס, פרופ' רוברטו בקי, לשכנע את בן גוריון לדחות את הקמת המדינה בגין מגבלות דמוגרפיות קשות. עמדת בן גוריון, שראה בגלי עלייה נדבך מרכזי בדמוגרפיה היהודית, היתה: מנהיג איננו מקבל – אלא יוצר – דמוגרפיה. לכן, בן גוריון לא נרתע מרוב יהודי של 55% בלבד בתחומי החלוקה מ-1947. לפי תחזית שהנפיק בקי , שנחשב לבר-סמכא בינלאומי, ב-2001 הייתה האוכלוסיה היהודית בארץ ישראל אמורה למנות 2.3 מיליון – מיעוט של 34%: טעות של 3.2 מיליון יהודים!

כמו תלמידיו המובילים את הממסד הדמוגרפי בישראל, גם פרופסור בקי לא האמין בגלי עלייה, התעלם מהשפעת המודרניזציה על מגמת ההתמערבות החזקה של הפריון הערבי, התייחס לפריון היהודי כאילו היה פריון מערבי, ולכן לא צפה את המהפך במאזן הפריון היהוד-ערבי.

בשנות ה-80' של המאה הקודמת טען הממסד הדמוגרפי שאין שחר לקביעת רה"מ יצחק שמיר שמיליון עולים יגיעו מברה"מ ויזניקו את המדינה בתחומי המדע, טכנולוגיה, כלכלה, ביטחון ודמוגרפיה. הממסד הדמוגרפי טען שהיקף העולים יהיה 150,000 – 200,000 לכל היותר….

ב-1946 הגיש דוד בן גוריון ל"וועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל" מסמך של ישראל טריווש: "אין רוב ערבי בארץ". המסמך שופך אור על שגיאות שורשיות במפקדי האוכלוסין הבריטים מ-1922 ו-1931 – שנועדו להרתיע את הציונות המדינית – שחלקן תקף גם היום. לדוגמא, טפסי המפקד מולאו על ידי ראשי חמולות הרואים בניפוח נתונים דמוגרפים מכשיר לשדרוג מעמדם הפוליטי, כלכלי וחברתי; טפסי ההתפקדות הערבית עברו בדיקה חפוזה בלבד; מספר המתפקדים הבדווים נופח בשיטתיות; הדיווח על פטירות במגזר הערבי מצומצם ביותר; רבים מהמהגרים הערבים מהכפר אל העיר נספרו פעמיים; תושבי חו"ל ערבים נכללו במפקד האוכלוסין.

אם לקבל את נתוני המפקדים של המנדט הבריטי כאמינים, הרי שהריבוי הטבעי של ערביי ישראל היה הגבוה בהיסטוריה האנושית, וגבוה – באופן דרמטי – מהמקובל בעולם הערבי….

המציאות הדמוגרפית ב-2018

ב-2018 – בניגוד לנתוני הלמס"פ המצוטטים ללא בדיקה יסודית על ידי הממסד הישראלי והבינלאומי – יש בשטח המשולב של יו"ש ו"הקו הירוק" 7 מיליון יהודים, לצד 1.6 מיליון ערבים מוסלמים, 130,000 דרוזים, 130,000 ערבים-נוצרים ו-1.85 ערביי יו"ש. כלומר, רוב יהודי של 65.5% (לעומת מיעוט של 9% ב-1900 ו-39% ב-1947), הנהנה מרוח גבית של פריון – בעיקר במגזר החילוני – ושל מאזן הגירה חיובי. בנוסף לכך, קיים פוטנציאל עלייה של מאות אלפים מצרפת, גרמניה, רוסיה, אוקראינה, מולדובה, ארגנטינה, בריטניה וארה"ב. מימוש הפוטנציאל מותנה בשיקום מדיניות עלייה פרו-אקטיבית.

סילוף המציאות הדמוגרפית מערבית לירדן נועד להשריש פסימיות, ולגרום למורך-לב בישראל ובקרב תומכיה, כדי להביא לנסיגה מרכסי יו"ש שהם "רמת הגולן" של ירושלים, נתב"ג, תל אביב ורצועת החוף הצרה מאד, והמאכלסת כ-70% מתושבי ישראל ותשתיות התעבורה, תעשייה, חינוך ובריאות בישראל.

על רקע התיעוד הדמוגרפי לעיל, התעלמות מהרוח הגבית הדמוגרפית היהודית חסרת-התקדים, והתרעה על "פצצת זמן דמוגרפית ערבית", מהווה טעות דרמטית או הטעייה שערוריתית.

 

 

 

 

 

The Ettinger Report logo

הרשמה לניוזלטר

הרשמו לחדשות היומיות שלנו

באותו נושא

דמוגרפיה

איראן

ישראל וארה"ב מול איראן: האם לומדים משגיאות העבר?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 18 אפריל 2024, bit.ly/3JnBa9x

ישראל אסירת-תודה לארה"ב ובעלות בריתה הערביות על הסיוע במלחמה באיראן. אבל מלחמתה של ישראל באיראן – המהווה איום קיומי לכל בעלות הברית הערביות של ארה"ב – תורמת לביטחון הלאומי וביטחון הפנים של סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, ירדן, מצרים, מרוקו וגם ארה"ב.

ראש ה-FBI, כריס ריי, הצהיר בעדותו בקונגרס שפגיעה בישראל – כמו שהיה ב-7 לאוקטובר – מהווה מקור השראה לטרור איראני/אסלאמי נגד יעדים אמריקאים ברחבי העולם ועל אדמת ארה"ב.

ישראל היא אב-טיפוס ללוחמה בטרור ומוצב קדמי של ארה"ב באזור קריטי לסחר הבינלאומי ושיווק נפט וגז טבעי ומוקד טרור אסלאמי/איראני אנטי-אמריקאי. ישראל חוסכת לארה"ב מיליארדי דולרים הכרוכים ביצור והצבה של נושאות מטוסים אמריקאיות נוספות באוקיינוס ההודי והים התיכון ומספר חטיבות במזרח התיכון. פגיעה בישראל נתפסת בעיני איראן וגרורותיה כפגיעה בארה"ב.

איראן וחיזבאללה פועלים משנות ה-80' בדרום ומרכז אמריקה – יחד עם ברוני הסמים, ארגוני טרור וממשלות אנטי-אמריקאיות – ומגבירות את נוכחותן על גבול ארה"ב-מקסיקו ובתוך ארה"ב, כדי לקדם את חזון האייתולות: הכנעת "השטן הגדול האמריקאי".  איראן גם פועלת להפלת המשטרים הסונים הערביים הפרו-אמריקאים במפרץ הפרסי, מרוקו, מצרים וירדן.

לאחרונה איראן מגבירה חתרנות וטרור בירדן מבסיסים בעיראק וסוריה, תוך מינוף 2 מיליון הפליטים הסורים בצפון ירדן, הפעילות החתרנית הענפה של "האחים המוסלמים" בירדן, הפיצול בין השבטים הבדווים, והרוב הפלסטיני בירדן, המאיימים על יציבות השלטון ההאשמי.  הפלת המשטר ההאשמי תקצין את האיום האיראני והפלסטיני על ישראל, ותשלים את כיתור סעודיה ע"י איראן ובעלות-בריתה.

אבל, משטר האייתולות חייב את התעצמותו הצבאית הדרמטית מאז עלייתו לשלטון בפברואר 1979 למדיניות הכושלת של מחלקת המדינה האמריקאית, הדבקה באופציה הדיפלומטית, שוללת את האופציה הצבאית, ומאמינה שבוננזה פיננסית ודיפלומטית תשכנע את האייתולות לזנוח חזון בן 1,400 שנים, להסכים לדו-קיום בשלום, ולקיים הסכמים. מחלקת המדינה מתעלמת מהמציאות הוולקנית במזרח התיכון ומאיום הטרור האיראני על אדמת ארה"ב, הממחישים שתנאי להרגעת המצב הוא שינוי – ולא מו"מ עם – המשטר באיראן.

אמנם הנשיא ביידן מאיים על האייתולות DON’T, אבל במקביל הוא משעה ומרכך סנקציות כלכליות שהוטלו על האייתולות בהיקף של יותר מ-100 מיליארד דולרים, שרובם מושקע בשדרוג יכולות הטרור של איראן, חיזבאללה וחמאס.

ביידן פועל להרתעת איראן, אך במקביל לוחץ על ישראל להימנע מפעולות-מנע עצמאיות נגד איראן, לעבור מהאופציה הצבאית מול חמאס לאופציה הדיפלומטית, ובכך מגביר את תלות ישראל בארה"ב, פוגע בכוח ההרתעה של ישראל, ומתמרץ טרור אנטי-ישראלי.

תקדימי העבר מוכיחים שעל ישראל להגיב ללחץ האמריקאי על ידי העדפת אינטרס ביטחוני ארוך-טווח על פני נוחיות-מדינית קיצרת-טווח. לדוגמא, היענות ללחץ מנעה את הכרעת החמאס ב-17 השנים האחרונות וסללה את הדרך להתעצמותו ולמחדל האיום של ה-7 לאוקטובר. לעומת זאת, הדיפת הלחץ להימנע מהשמדת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 – שכלל גם השעיית אספקת מטוסי קרב והסכמים ביטחוניים – שיחררה את ישראל, סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, עומאן וכווית מאיום קיומי, וחסכה מארה"ב ב-1991 עימות גרעיני מול צדאם חוסיין. כך גם היה בעבר, כאשר ישראל הדפה לחץ כבד של ארה"ב שהיה פוגע בכוח ההרתעה של ישראל, ומונע את הפיכתה לבסיס הקדמי היעיל ביותר של ארה"ב שאינו דורש הצבת חיילים אמריקאים: לחץ אמריקאי להימנע מהחלת החוק הישראלי על רמת הגולן ב-1981; לחץ לא לפתןח במלחמת מנע ב-1967; לחץ להימנע מאיחוד ירושלים ובנייה יהודית מעבר ל"קו הירוק" ב-1967; לחץ כבד להימנע מהחלת החוק הישראלי בירושלים המערבית, מערב הגליל, וחלקים ניכרים בשפלה ובנגב ב-1949; ועוד.

תקדימי העבר ממחישים שהיענות ללחץ אמריקאי פוגעת בביטחון ישראל, ואילו הדיפת הלחץ מקדמת את ביטחון ישראל וגם אינטרסים חיוניים של ארה"ב.

בינואר 1991 – עם פתיחת "מלחמת המפרץ" – דרשה ארה"ב מישראל להימנע מתגובה לפגיעת טילי "סקאד" עיראקים בגוש דן. ראש הממשלה שמיר נענה לדרישה, מכיוון שזאת הייתה, בראש ובראשונה, מלחמתה של ארה"ב לשחרור כווית ובלימת צדאם חוסיין.  באפריל 2024 ארה"ב דורשת מישראל להימנע מתגובה למתקפת טילים איראנית, למרות שזאת בראש ובראשונה – בניגוד ל"מלחמת המפרץ" – מלחמתה של ישראל במשטר האייתולות.

הפקת לקחי 7 לאוקטובר מחייבת להימנע ממדיניות של תגובה, הכלה ומתקפות נקודתיות, ולנקוט במלחמת-מנע (שהייתה מונעת את מחדל ה-7 לאוקטובר) ומתקפות מערכתיות ולא רק נקודתיות. איראן אינה מסתירה את חזונה ופעילותה לחיסול "הישות הציונית". מחיר מלחמת-מנע היום יתגמד לעומת מחיר מלחמת-תגובה בעתיד הקרוב מול איראן משודרגת ואולי אף גרעינית.

יהודה ושומרון

ישראל-סעודיה ושליטה ישראלית על רכסי יו"ש (סרטון)

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823

*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;

*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;

*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;

*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.

ירושלים

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

חגים יהודיים

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

גולן

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

טרור איסלמי

תובנות מערביות מופרכות ע"י מציאות המזה"ת

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב" bit.ly/45nBv6a"מעריב", 13 יוני 2024

English edition bit.ly/45b1huq

תובנות מערביות חיבקו את משטר האייתולות ב-1979, תקעו סכין בגב השאה הפרסי – "השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" – והזניקו את האייתולות מישות פורעת חוק אזורית למוקד עולמי מוביל של טרור, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות לחימה, המאיים על הביטחון הלאומי במערב.

תובנות מערביות השתלטו גם על מדיניות ישראל כלפי הטרור הפלסטיני, הזניקו את חמאס מארגון טרור קטן ב-2005 למדינת טרור מבוצרת, וסללו את הדרך למחדל וטבח ה-7 באוקטובר. תובנות מערביות היכו שורש בישראל ב-1993, הביאו למו"מ עם ארגוני טרור – פת"ח ואש"פ – המונחים מאז היווסדם ב- 1959 ו-1964 (לפני 1967!) ע"י חזון "שחרור פלסטין מהנהר עד הים" ועקירת הישות הציונית. הן הביאו ליבוא 100,000 טרוריסטים מטוניס, תימן, סודן, עיראק ולבנון לירושלים, יו"ש ועזה.

מדיניות מזרח תיכונית חייבת להיות מונחית ע"י מציאות המזה"ת, ההפכפכה, אלימה ומתסכלת, ולא ע"י מציאות חלופית, המבוססת על תרחישי עתיד ספקולטיביים, צפויים ונוחים. מדיניות חייבת להימנע מ- ולא לחזור על – שגיאות גורליות.

תובנות מערביות מתעלמות ממרכזיות אידיאולוגיה פנאטית ודתית בעיצוב חזון, אסטרטגיה ומדיניות של האייתולות, "האחים המוסלמים", חמאס, חיזבאללה, החות'ים והרש"פ. בעוד המערב דבק בהפרדת דת ומדינה ו-Money Talks, האסלאם דבק בעליונות הדת בעיצוב מדיניות, ובמיוחד שלום ומלחמה, כולל מעמד האסלאם כדת הלגיטימית היחידה, המחויבת לשעבד את "הכופר" המערבי, ובמיוחד את ארה"ב. למעשה, הטרור האסלאמי רודף את ארה"ב מאז תחילת המאה ה-18, ללא קשר למדיניותה ולזהות נשיאיה.

מזכיר המדינה בלינקן והיועץ לביטחון סאליבן משוכנעים שהטרור האיראני, הפלסטיני, הלבנוני והתימני מונחה-ייאוש, ולכן יש להתמודד מולו במחוות דיפלומטיות וכספיות, שלכאורה יביאו לדו-קיום בשלום, עמידה בהסכמים והיפרדות מאידיאולוגיה פנאטית. אבל, הטרור רואה במחוות, ויתורים ונסיגות ביטוי לחולשה המעודדת אלימות. 

מזכיר המדינה בלינקן והיועץ לביטחון סאליבן לוחצים על ישראל לעבור מאופציה צבאית לדיפלומטית, במלחמתה בטרור, חרף העובדה ש-17 שנות מו"מ עם חמאס סללו את הדרך להתעצמות חמאס ול-7 באוקטובר, ולמרות שהאסלאם רואה במו"מ והסכמים עם "כופרים" אמצעי זמני להבסת אויבים. הם מקלים ראש במשקל האידיאולוגיה של חמאס ואש"פ, התובעת את חיסול ישראל, ומעצבת את מערכת החינוך, ההסתה במסגדים, האדרת טרוריסטים, ומענקים קבועים למשפחות טרוריסטים ביו"ש ובעזה.

תובנות מערביות מתעלמות מהפער העמוק בין מו"מ עקר עם טרור פלסטיני המונחה על ידי חזון שמימושו מותנה בחיסול ישראל, לבין מו"מ אפקטיבי בין ישראל למדינות ערב שמימוש חזונן הלאומי אינו מותנה בחיסול ישראל. לכן, 6 הסכמי שלום עם מדינות ערב, לעומת כישלון כל מו"מ לשלום עם ההנהגה הפלסטינית.

בלינקן וסאליבן מתמקדים במלל פלסטיני מתון, ומסיקים שמדינה פלסטינית תהייה מתוקנת ותקיים דו-קיום בשלום.  אבל, מנהיגי ערב מתמקדים במעש הפלסטיני שהפך את הפלסטינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור ובוגדנות בין-ערביים (מצרים בשנות ה-50', סוריה בשנות ה-60', ירדן ב-1970, לבנון ב-1982-1970 וכווית 1990), המשתף פעולה עם ישויות פורעות חוק כמו גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, "האחים המוסלמים", ארגוני טרור בינלאומיים, צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, רוסיה וסין. הערבים מסיקים שמדינה פלסטינית תוסיף דלק – ולא מים – למדורת המזה"ת, תביא להפלת המשטר ההאשמי, תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי, שתגלוש לחצי האי ערב, תאיים על כל המשטרים במדינות הנפט ומצרים, תהווה בוננזה לאייתולות, "האחים המוסלמים", רוסיה וסין, ומכה קשה ליציבות האזור והעולם. לכן, הערבים מסתפקים במלל, ולא במעש, להקמת מדינה פלסטינית.

בלינקן וסאליבן לוחצים לנסיגת ישראל מרכסי יו"ש – שהם רמת הגולן של ירושלים, תל אביב, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל – למותניים הצרות של 7 ק"מ מקלקיליה לכפר סבא ו-19 ק"מ מטול כרם לנתניה, במזה"ת הוולקני, אלים, הפכפך ונטול דו-קיום בשלום בין-אסלאמי. במזה"ת הנפיץ, עתיר משטרים (מדיניות והסכמים) זמניים, כוח ההרתעה הוא המרכיב החשוב ביותר של הביטחון הלאומי. עם כל החשיבות של הסכמי שלום, במזה"ת הם ארעיים, לעומת רכסי יו"ש שהם קבועים ומרתיעים.

דוגמאות נוספות לנתק בין התובנות המערביות לבין מציאות המזה"ת הן: כישלון עשרות יוזמות שלום שהתמקדו באינטרס הפלסטיני ולא הערבי; הרוח הגבית להשתלטות האייתולות על איראן ב-1979; ההתייחסות לצדאם חוסיין כבעל ברית עד יום פלישתו לכווית ב-1990, והענשת ישראל על הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981; הענקת פרס נובל לשלום לערפאת ב-1994, והכתרת מחמוד עבאס – מייסד החינוך לשנאה, ההסתה והאדרת טרוריסטים – כמנהיג מתון; קבלת פניו של בשאר אסאד ב-2000 כבשורה מתונה; הגדרת ההתפרצות הטקטונית ברחוב הערבי מ-2011 ועד היום כ"אביב ערבי" ו"מהפיכת פייסבוק והצעירים"; המתקפה הצבאית על קדאפי ב-2011 שהפכה את לוב להר געש של מלחמות אזרחים וטרור עולמי אנטי-מערבי; וכו'.  

התובנות המערביות מתמידות בניסיון לשעבד את מציאות המזה"ת למציאות חלופית מערבית, ולכן חוזרות על – ולא נמנעות מ- שגיאות קריטיות. לכן, על ישראל לבחון בספקנות מירבית כל הצעה/דרישה  מערבית כגון הקמת מדינה פלסטינית, הימנעות מהשמדת התשתית הצבאית של חמאס, והתמכרות לתגובה, הגנה והכלה במלחמה על הקיום.