דמוגרפיה יהודית-ערבית

דמוגרפיה יהודית מנפצת תובנות מקובלות

"אתר מידה", 8 מאי 2018, https://bit.ly/2I2zQHL

English edition http://bit.ly/2u2JYxI

בניגוד לתובנה המקובלת, ישראל אינה חשופה לפצצת-זמן דמוגרפית ערבית, אלא נהנית מרוח-גבית דמוגרפית יהודית חסרת-תקדים.

בניגוד לתובנה המקובלת, המאזן הדמוגרפי היהודי-ערבי עבר מהפך משיעור פריון של שש לידות יותר לאישה ערביה ב-1969, לשוויון של 3.11 לידות ב-2015, ויתרון ראשון לאישה היהודיה ב-2016 (3.11:3.16).

בניגוד לתובנה המקובלת המבוססת על הערכות, תחזיות ואומדנים סובייקטיבים, ומהדהדת את הנתונים הפלשתינים ללא בדיקה-מעמיקה, מבוסס מאמר זה על תיעוד אובייקטיבי ובדיקה מעמיקה של תיעוד פלשתיני, ישראלי ובינלאומי.

ב-2018 ישראל היא הדמוקרטיה המערבית והכלכלה המתקדמת היחידה הנהנית משיעור פריון גבוה ואיכותי, המהווה דלק להמשך הצמיחה הכלכלית ללא תלות ביבוא כוח עבודה זר. הפריון החריג אף מאפשר הרחבת מחזורי גיוס לצה"ל, אם יתעורר הצורך, ומשדרג את מעמדנו הבינלאומי.

במקביל, התמערבות הפריון הערבי – מ-9.5 לידות לאישה ב-1960 ל-3,11 לידות ב-2016 – משקף את שדרוג מעמד האישה הערביה בהקשר המשפחתי, חברתי, חינוכי ותעסוקתי. לדוגמא, כמו הנשים הערביות ביו"ש – ששיעור הפריון שלהן השתנה מ-5 לידות בשנת 2000 ל-3.27 ב-2017 – רוב הנשים הערביות ב"קו הירוק" נוטות לסיים 12 שנות לימוד, ומספר הולך וגדל נרשם למכללות ולאוניברסיטאות. לכן, בניגוד לדור הקודם, גיל הנשואין המקובל של ערביות "הקו הירוק" ויו"ש אינו 15 (אלא 20 ומעלה) ותהליך הפריון אינו מתחיל בגיל 16, ולא נמשך עד גיל 55 (אלא עד גיל 45).

ההתמערבות ההדרגתית של האישה הערביה גם מובילה להרחבת השימוש באמצעי מניעה. לפי ה-Population Reference Bureau, מרוקו (78% מהנשים), הרשות הפלשתינית (72%) וירדן (70%) מובילות את העולם המוסלמי בשימוש באמצעי מניעה. האישה הערביה בישראל וביו"ש מגבירה את השתלבותה בשוק התעסוקה ובחברה, וחותרת לשדרוג מעמדה החברתי והמקצועי.

בנוסף לכך, קיימת ביו"ש מגמה-רבתי מהכפר אל העיר, במיוחד בקרב הדור הצעיר הערבי: מ-70% כפריים ב-1967 ל-75% עירוניים ב-2018. כלומר, מהפך מחברה הזקוקה לידים-עובדות ובעלת תנאי מגורים נוחים למשפחות מרובות-ילדים, לחברה הזקוקה למספר קטן יותר של ידים עובדות ובעלת תנאי מגורים נוחים-פחות למשפחות מרובות-ילדים.

למעשה, התמערבות שעורי פריון מאפיינת את כל העולם המוסלמי חוץ ממדינות התת-סהרה. לדוגמא, בסעודיה הסונית האדוקה ממוצע של 2.1 לידות לאישה, באיראן השיעית הקיצונית 2 לידות לאישה, מרוקו – 2.1 לידות, לוב – 2, תוניס – 2.2, סוריה – 2.5, אלג'יריה – 2.7, ירדן – 3.2, עיראק – 3.4, מצרים – 3.5, תימן – 3.6 לידות לאישה, וכו'.

בניגוד ל"נביאי הזעם הדמוגרפי" בממסד הישראלי האקדמאי, הממשלתי והפוליטי – המתריעים על פצצת זמן דמוגרפית ערבית מאז המאבק על הקמת המדינה– המגמה הדמוגרפית המתועדת מצביעה על רוח-גבית דמוגרפית יהודית חסרת-תקדים. לדוגמא, זינוק של 74% במספר הלידות היהודיות: מ-80,400 ב-1995 ל-140,000 ב-2017. ב-1995 היו הלידות היהודיות 69% מסך הלידות בישראל וב-2017 גדלו ל-76.5%.

הזינוק במספר הלידות היהודיות התרחש למרות ירידה מתונה בפריון החרדי – כתוצאה מהשתלבות גוברת בשוק העבודה ובהשכלה גבוהה – עקב תרומה חריגה של המגזר החילוני, כולל "הצפוניים". שדרוג הפריון מבטא רמה גבוהה של מדדי האופטימיות, פטריוטיות, קשר לשורשים ואחריות קהילתית, במקביל לירידה בהיקף ההפלות.

כמו כן, ערביי יו"ש מאופיינים על ידי מאזן הגירה שלילי שנתי (מספר יציאות עולה על מספר כניסות) מאז הסיפוח לירדן באפריל 1950, להוציא את אמצע שנות ה-80' – כאשר המלך חוסיין בלם את התנועה במעברי הירדן כדי להפגין את עליונותו על אש"פ – והשקת "הסכמי אוסלו" ב-1995-1993, כאשר ישראל איפשרה לכ-100,000 פלשתינים להגר ליו"ש ולעזה ממחנות טרור בתוניסיה, סודן, תימן ולבנון, ולהרכיב את תשתית הרשות הפלשתינית. מאז התפרצות האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 קיימת מגמת גידול במאזן ההגירה השלילי מיו"ש, שהגיע בשנים האחרונות לכ-20,000 לשנה.

במקביל, קיימת מגמה חיובית במאזן ההגירה היהודית משנת 1882: גלי עלייה מדי עשרים שנים, כגון מיליון עולים מברה"מ בשנות ה-90' ותחילת שנות ה-2000. היקף העלייה השנתית בשנים האחרונות הגיע ל-30,000-25,000, אך קיים חלון הזדמנויות לגל עלייה נוסף בהיקף של 500,000 (תוך חמש שנים) מצרפת, ברה"מ לשעבר, גרמניה, בריטניה, ארגנטינה ועוד. מימוש הפוטנציאל מותנה בהחזרת העלייה לראש סדר העדיפויות הלאומי וחידוש מדיניות העלייה הפרו-אקטיבית, כפי שהיה מהקמת המדינה ועד תום כהונת ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל.

בניגוד לתובנה המקובלת, מספר ה"יורדים" השנתי (השוהים בחו"ל למעלה משנה) נמצא במגמת ירידה משנת 1990: מ-14,200 ב-1990 ל-8,200 ב-2015, כאשר היקף האוכלוסין כמעט הוכפל: מ-4.8 מיליון ל-8.8 מיליון.

הרשות הפלשתינית מנפחת נתונים דמוגרפים

במסיבת עיתונאים שהתקיימה ב-26 לפברואר 1998 הציג ראש הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלשתינית (למס"פ), חסן אבו-ליבדה, את תוצאות מפקד האוכלוסין הראשון: "פקדנו גם 325,000 איש המתגוררים למעלה משנה מחוץ לאדמות הפלשתיניות." היקף מתפקדי-חו"ל מתרחב בשיטתיות בגין לידות (שהיקפן עולה על היקף הפטירות), אך הוא מנוגד לכללים הבינלאומיים המחייבים ניכוי תושבים השוהים למעלה משנה מחוץ למדינת האם (כולל פרופסורים, סטודנטים, יועצים, טיילים ו"יורדים"), עד לחזרתם לתקופה של 90 ימים לפחות.

נוהל פסול זה תועד בפברואר 1998 גם באתר האינטרנט של הרשות הפלשתיני: "פעלנו בשיטת הדה-פקטו [רק מי שנמצא במדינת האם יכול להתפקד], אך עם מספר חריגים כגון סטודנטים הלומדים בחו"ל… פלשתינים המתגוררים בחו"ל יותר משנה אך מקום מגוריהם הוא באדמות הפלשתיניות…."

וועדת הבחירות הפלשתינית הודיעה ב-14 לאוקטובר 2004 ש-200,000 תושבי חו"ל (למעלה משנה), מעל גיל 18 (שהיה גיל החציון), נכללו ברשימת הבוחרים. כלומר, מספר תושבי חו"ל הכלולים במפקד האוכלוסין הגיע ל-400,000 ב-2005.

ראש הלמס"פ לשעבר, לואי שאבאנה, הצהיר ב-8 ליוני 2005, בעימות שהתקיים ב"מכון נאמן "בטכניון: "משרד הבריאות הפלשתיני הציג נתוני לידה נמוכים מנתוני הלמס"פ מכיוון שלא כלל לידות של תושבי חו"ל."

תת-שר הפנים הפלשתיני, חסן עילווי, הוסיף ב-29 לאוקטובר 2014, בראיון לסוכנות הידיעות הפלשתינית "מעאן": "מאז 1995 הוספנו כ-100,000 לידות חו"ל למרשם האוכלוסין."

330,000 ערביי ירושלים נספרים פעמיים, הן על ידי ישראל והן על ידי הרשות הפלשתינית, ומספרם גדל בשיטתיות בגין לידות.

הרשות הפלשתינית טוענת שמאזן ההגירה (הפער בין יציאות וכניסות דרך המעברים הבינלאומיים) הוא אפס, אך תיעוד ממוחשב יומיומי של יציאות וכניסות – המתבצע על ידי "רשות האוכלוסין, ההגירה והמעברים הבינלאומיים" – מלמד על גידול הדרגתי במאזן הגירה-שלילי (יותר יציאות מכניסות) משנת 2000; ממוצע של 20,000 לשנה מיו"ש בשנים האחרונות ו-280,000 מאזן הגירה שלילי מיו"ש מאז מפקד האוכלוסין הפלשתיני הראשון ב-1997.

למעלה מ-100,000 פלשתינים/יות – רובם/ן מיו"ש – נישאו לערביות/ערבים ישראלים, קיבלו תעודות זהות ישראליות ונספרים פעמיים – כתושבי ישראל וכתושבי הרשות הפלשתינית. הענקת תעודת אזרחות/תושבות ישראלית בוצעה כמעט-אוטומטית עד נובמבר 2003, כאשר הכנסת אישרה תקנה שהפסיקה נוהל זה. גם מספר חברי קבוצה זאת גדל מדי שנה בגין לידות.

בספטמבר 2006 הצביע דו"ח "הבנק העולמי" על פער של 32% בין מספר הלידות של הלמס"פ לבין מספר הלידות העולה מבדיקת "הבנק העולמי".

מפקד האוכלוסין הפלשתיני (השני) מ-2007 כלל ערבים שנולדו ב-1845, כמיטב המסורת הפלשתינית המצמצמת את הדיווח על היקף הפטירות. ואכן, לפי דו"ח הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה הישראלית (למ"ס) מ-10 ליוני 1993: "אם אומדן האוכלוסין הפלשתיני מדוייק, הרי שתוחלת החיים הפלשתינית גבוהה מתוחלת החיים בארה"ב." ב-2009 דיווחה הלמס"פ על 1,900 פטירות ברצועת עזה, כאשר היקף האבידות הפלשתיניות במלחמת "צוק איתן" היה 1,391….

לפי התיעוד הנ"ל של לידות, פטירות, יציאות וכניסות, ב-2017 היה מספר ערביי יו"ש 1.85 מיליון ולא 3 מיליון כפי שטוענת הלמס"פ.

אסכולת הדמוגרפוביה

אסכולת הדמוגרפוביה – "פצצת זמן דמוגרפית" – מעניקה מימד מיתולוגי לשיעור הפריון הערבי ומימד אירופאי לשיעור הפריון היהודי, תוך התעלמות מהתמערבות הפריון המוסלמי והזינוק בפריון היהודי החילוני, וממעיטה בהערכת פוטנציאל העלייה הנמשכת מ-1882.

בניגוד לתחזיות הממסד הדמוגרפי בישראל,  ב-2018 יש בישראל 7 מיליון יהודים, כולל למעלה מ-300,000 עולי ברה"מ, המוכרים כיהודים לפי "חוק השבות", אך לא לפי "ההלכה".

בשנת 2000 פרסמה הלמ"ס תחזית אוכלוסין לקראת 2025, במסגרתה צפתה כרסום הדרגתי בשיעור הפריון היהודי מ-2.6 לידות לאישה ל-2.4 ואף 2.1 לידות לאישה, וכרסום בפריון הערבי מ-4.7 לידות לאישה ערביה ל-3.8 לידות ואולי אף 2.6 לידות לאישה. אבל המציאות טפחה, שוב, על פני הממסד הדמוגרפי הישראלי: משנת 2000 נמצא הפריון היהודי במגמת גידול בניגוד חריף לתחזית (3.16 לידות ב-2016), והפריון הערבי במגמת ירידה חדה מהתחזית (3.11 לידות ב-2016). הלמ"ס אף המעיט בהיקף העלייה הצפויה – כפי שעשה לגבי עליית יהודי ברה"מ – וטען ל-7,000, ואולי אף 2,000 עולים לשנה, בניגוד למציאות של 20,000 – 30,000 עלייה שנתית.

במרץ 1898 הגדיר הדמוגרף וההיסטוריון היהודי המוביל דאז, שמעון דובנוב, את הציונות המדינית של הרצל כ"חלום משיחי יפהפה" המנותק מהמציאות. כמו הממסד הדמוגרפי והסטטיסטי הנוכחי, גם דובנוב שלל את האפשרות של גלי עלייה. לפי תחזיתו ב-1998 היו אמורים להיות בישראל רק 500,000 יהודים – "קצת יותר מאוכלוסיית העיר קייב" – טעות של 5.5 מיליון יהודים!

מ-1944 ניסה בכיר הסטטיסטיקאים והדמוגרפים, ומייסד הלמ"ס, פרופ' רוברטו בקי, לשכנע את בן גוריון לדחות את הקמת המדינה בגין מגבלות דמוגרפיות קשות. עמדת בן גוריון, שראה בגלי עלייה נדבך מרכזי בדמוגרפיה היהודית, היתה: מנהיג איננו מקבל – אלא יוצר – דמוגרפיה. לכן, בן גוריון לא נרתע מרוב יהודי של 55% בלבד בתחומי החלוקה מ-1947. לפי תחזית שהנפיק בקי , שנחשב לבר-סמכא בינלאומי, ב-2001 הייתה האוכלוסיה היהודית בארץ ישראל אמורה למנות 2.3 מיליון – מיעוט של 34%: טעות של 3.2 מיליון יהודים!

כמו תלמידיו המובילים את הממסד הדמוגרפי בישראל, גם פרופסור בקי לא האמין בגלי עלייה, התעלם מהשפעת המודרניזציה על מגמת ההתמערבות החזקה של הפריון הערבי, התייחס לפריון היהודי כאילו היה פריון מערבי, ולכן לא צפה את המהפך במאזן הפריון היהוד-ערבי.

בשנות ה-80' של המאה הקודמת טען הממסד הדמוגרפי שאין שחר לקביעת רה"מ יצחק שמיר שמיליון עולים יגיעו מברה"מ ויזניקו את המדינה בתחומי המדע, טכנולוגיה, כלכלה, ביטחון ודמוגרפיה. הממסד הדמוגרפי טען שהיקף העולים יהיה 150,000 – 200,000 לכל היותר….

ב-1946 הגיש דוד בן גוריון ל"וועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל" מסמך של ישראל טריווש: "אין רוב ערבי בארץ". המסמך שופך אור על שגיאות שורשיות במפקדי האוכלוסין הבריטים מ-1922 ו-1931 – שנועדו להרתיע את הציונות המדינית – שחלקן תקף גם היום. לדוגמא, טפסי המפקד מולאו על ידי ראשי חמולות הרואים בניפוח נתונים דמוגרפים מכשיר לשדרוג מעמדם הפוליטי, כלכלי וחברתי; טפסי ההתפקדות הערבית עברו בדיקה חפוזה בלבד; מספר המתפקדים הבדווים נופח בשיטתיות; הדיווח על פטירות במגזר הערבי מצומצם ביותר; רבים מהמהגרים הערבים מהכפר אל העיר נספרו פעמיים; תושבי חו"ל ערבים נכללו במפקד האוכלוסין.

אם לקבל את נתוני המפקדים של המנדט הבריטי כאמינים, הרי שהריבוי הטבעי של ערביי ישראל היה הגבוה בהיסטוריה האנושית, וגבוה – באופן דרמטי – מהמקובל בעולם הערבי….

המציאות הדמוגרפית ב-2018

ב-2018 – בניגוד לנתוני הלמס"פ המצוטטים ללא בדיקה יסודית על ידי הממסד הישראלי והבינלאומי – יש בשטח המשולב של יו"ש ו"הקו הירוק" 7 מיליון יהודים, לצד 1.6 מיליון ערבים מוסלמים, 130,000 דרוזים, 130,000 ערבים-נוצרים ו-1.85 ערביי יו"ש. כלומר, רוב יהודי של 65.5% (לעומת מיעוט של 9% ב-1900 ו-39% ב-1947), הנהנה מרוח גבית של פריון – בעיקר במגזר החילוני – ושל מאזן הגירה חיובי. בנוסף לכך, קיים פוטנציאל עלייה של מאות אלפים מצרפת, גרמניה, רוסיה, אוקראינה, מולדובה, ארגנטינה, בריטניה וארה"ב. מימוש הפוטנציאל מותנה בשיקום מדיניות עלייה פרו-אקטיבית.

סילוף המציאות הדמוגרפית מערבית לירדן נועד להשריש פסימיות, ולגרום למורך-לב בישראל ובקרב תומכיה, כדי להביא לנסיגה מרכסי יו"ש שהם "רמת הגולן" של ירושלים, נתב"ג, תל אביב ורצועת החוף הצרה מאד, והמאכלסת כ-70% מתושבי ישראל ותשתיות התעבורה, תעשייה, חינוך ובריאות בישראל.

על רקע התיעוד הדמוגרפי לעיל, התעלמות מהרוח הגבית הדמוגרפית היהודית חסרת-התקדים, והתרעה על "פצצת זמן דמוגרפית ערבית", מהווה טעות דרמטית או הטעייה שערוריתית.

 

 

 

 

 

The Ettinger Report logo

הרשמה לניוזלטר

הרשמו לחדשות היומיות שלנו

באותו נושא

דמוגרפיה

איראן

כשלון האופציה הדיפלומטית האמריקאית מול איראן

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 24 דצמבר 2023, bit.ly/3TK3Aka

English edition  bit.ly/3tp5fB4

*מחלקת המדינה הביאה לעולם את האופציה הדיפלומטית שסייעה להפוך את איראן מ"השוטר האמריקאי" של המפרץ הפרסי ל"תמנון ארסי אנטי-אמריקאי", שזרועותיו פרושות מהמפרץ הפרסי, דרך אפריקה, עד לאמריקה הלטינית, כולל גבול ארה"ב-מקסיקו – הבטן הרכה והפגיעה של ארה"ב.

*האופציה הדיפלומטית – כולל תגובה רופסת לתקיפה איראנית שיטתית של מתקני ארה"ב באזור המפרץ הפרסי והוצאת החות'ים מרשימת ארגוני הטרור– מחמירה את זעזועי האזור ואת האיום על המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי, מכרסמת בכוח ההרתעה של ארה"ב, מקדמת את מעמד רוסיה, סין ובמיוחד איראן ופוגעת בביטחון ארה"ב.

*האופציה הדיפלומטית הסירה את רוב הסנקציות הכלכליות שהוטלו על איראן, והזניקה את יצוא הנפט האיראני מ-500,000 חביות ליום (בתקופת הסנקציות) ל-2-3 מיליון חביות ליום, ובכך הגדילה את הכנסת איראן בכ-100 מיליארד דולרים, שרובם הופנו לשדרוג מכונת הטרור האנטי-אמריקאית, גם באמריקה הלטינית – החצר האחורית של ארה"ב (כמו גם לחות'ים, חמאס וחיזבאללה).

*האופציה הדיפלומטית מקלה ראש במרכזיות החזון הדתי, פנאטי, אימפריאלי של האייתולות ונחישותם האפוקליפטית לייצא את המהפכה השיעית האנטי-אמריקאית. לכן מחלקת המדינה שוגה באשליות על בוננזה כלכלית ודיפלומטית העשויה להשפיע על האייתולות לקבל דו-קיום בשלום עם השכנים הסונים, לקיים הסכמים, ולזנוח חזון בן 1,400 שנים, המושרש בחוקה, מערכת החינוך, דרשות יום ששי במסגדים, והתקשורת הרשמית באיראן.  

*אבל, כצפוי, המחוות הדרמטיות של ארה"ב הובילו להחרפת טרור האייתולות ונחישותם למוטט כל משטר סוני  ולהכניע את "הכופר" המערבי, ובמיוחד את "השטן הגדול האמריקאי", במקביל להמשך אפליית ודיכוי נשים ומיעוטים דתיים ואתניים באיראן.

*מחלקת המדינה השיקה את האופציה הדיפלומטית ב-1978/79, כאשר תקעה סכין בגב השאה הפרסי והעניקה רוח גבית להדחתו על ידי אייתוללה חומייני, אותו העריכה כמהדורה איראנית של גנדי, שאינו מעוניין לייצא את המהפכה השיעית, מתמקד בטרקטורים ולא בטנקים, אנטי-סובייטי, פרו-מערבי וגורם מייצב באזור.

*מחלקת המדינה נחשפת בערוותה, כאשר ב-2023 משטר האייתולות ממנף את מחוות האופציה הדיפלומטית כדי ללבות מלחמות אזרחים, טרור, הברחת סמים והלבנת הון במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית, שם הוא מהדק את שיתוף הפעולה עם ברוני הסמים של מקסיקו, קולומביה, בוליביה, אקוודור וברזיל, מאמן ארגוני טרור, מהדק את הקשר עם ממשלות אנטי-אמריקאיות (במיוחד ונצואלה, קובה וניקרגואה), מקים אתרי ניסוי של טילים בליסטים, ומספק כטב"מים קטלניים וציוד להקמת מנהרות תת-קרקעיות להברחת סמים וטרוריסטים לארה"ב.

*השורה התחתונה: שיטית בי פעם אחת, התבייש לך; שיטית בי פעמיים, הבושה שלי! אחרי 44 שנים שהאייתולות משטים בארה"ב, ופוגעים קשות במעמדה האסטרטגי של ארה"ב בעולם, הגיע הזמן לבדוק את כדאיות האופציה הדיפלומטית, ולשקול את החלפתה על ידי אופציה של שינוי משטר או אופציה של איום צבאי אמין המרחף מעל ראש האייתולות.

יהודה ושומרון

ישראל-סעודיה ושליטה ישראלית על רכסי יו"ש (סרטון)

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823

*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;

*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;

*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;

*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.

ירושלים

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

חגים יהודיים

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

גולן

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

טרור איסלמי

חמאס ופלסטינים: שלובים או נפרדים?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 3 ינואר 2023, bit.ly/41Imdai

English edition  bit.ly/489Wxpq

תפישת העולם המערבית נחושה להפריד בין חמאס לבין האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. אבל היא מנוגדת למציאות המזרח תיכונית, החושפת שילוב ברור בין חמאס לבין רוב הפלסטינים (גם ביו"ש), חברתית, חינוכית, תרבותית, רעיונית ודתית.

המציאות המזרח תיכונית גם מציגה את חמאס כמדינת טרור ולא רק ארגון טרור. לכן, רוב ערביי עזה חגגו בהתלהבות את זוועות ה-7 לאוקטובר, ורואים בטרור אב-טיפוס של גבורה במסגרת מלחמת-קודש לקידום חזון עקירת "הישות הכופרת היהודית".

פוטנציאל הטרור של אוכלוסיית עזה הודגש עוד ב-29 ליוני 1967, במסמך של הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל ארל ווילר, שהוגש למזכיר ההגנה האמריקאי, רוברט מקנאמארה. המסמך הציג את מפת גבולות הביטחון המינימלי של ישראל, שכללה את רמת הגולן, רכסי יו"ש, רצועת החוף מאילת לשארם א-שייך ו… רצועת עזה: "[רצועת עזה] מהווה מובלעת של חתרנות וטרור, ושליטה בה תקנה לישראל יתרון צבאי…. עזה מהווה אתר אמונים של הטרור הפלסטיני….. שליטת ישראל ברצועת עזה תצמצם את איום הטרור ב-80%…."

פוטנציאל הטרור של ערביי עזה ממונף מ-1947 על ידי "האחים המוסלמים", שהוא ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם, שהקים את חמאס ב-1988. עזה הייתה בין חמישה הסניפים שהוקמו על ידי "האחים המוסלמים" בתחום המנדט הבריטי (חיפה, יפו, שכם, ירושלים ועזה). הסניף העזתי היה צמוד למרכז "האחים המוסלמים" במצרים, ופעל בעיקר בקרב המעמד הבינוני. אבל, משנות ה-90' הרחיב חמאס את פעילותו בקרב ערביי עזה והפך לגורם מרכזי בזירה החברתית, רעיונית ודתית.

הזדהות ערביי עזה עם "האחים המוסלמים" וחמאס גדלה בהדרגה מאז החתימה על הסכם אוסלו ב-1993, בעקבות החלטת ערפאת ומחמוד עבאס להקים את מערכת החינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), ההסתה במסגדים והאדרת הטרור. בתחילה הביאה הנחלת הטרור לשדרוג מעמד הרשות הפלסטינית, אך  עד מהרה הזניקה את התמיכה בחמאס, שהפך לחלק בלתי-נפרד מהתרבות העזתית ומודל-לחיקוי עבור רוב הנוער הפלסטיני.

מודעות הרשות הפלסטינית להזדהות הגוברת עם חמאס – ולהפיכת חמאס מארגון טרור למדינת טרור בעזה (תחילה) – גרמה להחלטת הרשות הפלסטינית להימנע מקיום בחירות מאז 2005 מחשש  לניצחון סוחף של חמאס. תגובת ערביי עזה לטבח ופרעות ה-7 לאוקטובר הבהירה שהחמאס הוא אכן בשר מבשרה של האוכלוסייה העזתית, ושיוקרת חמאס הרקיעה שחקים בעזה וביו"ש.

כדי להקל על גיבוש הצעות לפתרון סכסוכים, המערב מעדיף ליצור מציאות אלטרנטיבית, אופטימית, צפויה ונוחה יותר ממציאות המזרח תיכונית – בת 1,400 השנים – שהיא מתסכלת, אלימה, בלתי-צפויה ובלתי-נוחה. מכאן ההנחה של מעצבי מדיניות מערביים שחמאס וערביי עזה אינם משולבים, אלא נפרדים, תרבותית ורעיונית, ולכן האוכלוסייה היא לכאורה חפה-מפשע ואין לפגוע בה.

אבל, המציאות המזרח תיכונית מתעדת שמהות החמאס מבטאת את הערכים, תפישת העולם והחינוך של רוב ערביי עזה, השולחים את ילדיהם למערכת החינוך של חמאס, למסגדי החמאס ולהתקהלויות ההמוניות המשבחות את טרור חמאס.

בניגוד לתובנה המקובלת במערב, חמאס אינו ארגון טרור כמו "הנתיב הזוהר" בפרו, "הבריגדות האדומות" באיטליה, "הפעולה הישירה" בצרפת, "הכוחות המזויינים המהפכניים" בקולומביה וגם לא דאע"ש בסוריה ועיראק, וארגוני טרור נוספים המייצגים מיעוט וגורמי שוליים במדינותיהם, ומפעילים טרור נגד רוב האוכלוסייה, והממסד הממשלתי, תרבותי, חינוכי ודתי. בניגוד לארגוני טרור אלו חמאס הוא מדינת הטרור של רצועת עזה, חלק בלתי-נפרד של התשתית החינוכית, תרבותית ודתית של עזה, וזוכה להזדהות מצד רוב תושבי הרצועה. חמאס זוכה לתמיכה רחבה יותר מהתמיכה של תושבי סוריה במשטר אסאד, תושבי איראן במשטר האייתולות, ויותר מהתמיכה שזכו סדאם חוסיין בעיראק וקדאפי בלוב.

מדיניות מערבית המתעלמת ממציאות המזרח התיכון – כפי שמאפיין את מדיניות המערב כלפי איראן – אינה מכירה בשילוב בין חמאס ורוב גדול של ערביי רצועת עזה, מנסה לבלום את מתקפת צה"ל, מזרימה אדרנלין לוורידי חמאס, מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי האנטי-מערבי, ומקשה על מלחמת ישראל והמערב בטרור האסלאמי.