"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2OsovE2

English edition  https://bit.ly/2p0VHYi

מדיניות הנשיא טראמפ בהקשר הפלשתיני מבטאת תהליך התפכחות מתובנות מקובלות שהשתרשו בתודעת מעצבי-מדיניות ותקשורת מערביים, אך נחשפו בערוותן על ידי המציאות הכלל-אזורית במזרח התיכון.

 בניגוד לקודמיו בבית הלבן, טראמפ ויועציו – היועץ לביטחון לאומי ג'ון  בולטון, מזכיר המדינה מייק פומפיאו, השגרירה לאו"מ ניקי היילי, השליח המיוחד ג'ייסון גרינבלאט והשגריר דויד פרידמן – מכירים בעובדה שקידום הביטחון הלאומי האמריקאי ועקרונות הצדק והשכל הישר מחייבים נקיטת עמדה מציאותית, ולא נייטראליות מלאכותית, בין ישראל לפלשתינים.

עיתוי הודעתו של בולטון – ערב האזכרה ל-3,000 חללי ו-6,000 פצועי ה-11 לספטמבר – מדגיש שבניגוד לתקינות הפוליטית, טראמפ מבין שקידום ביטחון לאומי ולוחמה בטרור המחריף בתחומי ארה"ב, מחייבים אבחנה ברורה בין לוחמים שיטתיים ומושבעים בטרור (ישראל וארה"ב) לבין מבצעים, מאמנים מחנכים ומסיתים לטרור (ההנהגה הפלשתינית ומשטרים אסלאמיים).

בניגוד לקודמו בבית הלבן, טראמפ ויועציו מבינים ששיקום תדמית ההרתעה של ארה"ב הוא תנאי לשדרוג ביטחונה הלאומי ומחייב מלחמת חורמה ב– ולא כניעה ל- לחצים ואיומים ערביים ואסלאמיים. מכאן נטישת הסכם ההתרפסות השערורייתי עם האייטולות, הכרה בעובדת היותה של ירושלים בירת ישראל, וגישה מציאותית לעניין הפלשתיני.

בניגוד לקודמיו ולמבצעי מדיניות באירופה, טראמפ ויועציו ערים לעובדה שהעניין הפלשתיני אינו גורם-מפתח במזרח התיכון, אינו בבת-עינם של מנהיגי ערב – המרעיפים על הפלשתינים מלל אך לא מעש – ואינו שורש הסכסוך הערבי-ישראלי. הם ערים להרחבה חסרת-התקדים של שתוף-הפעולה הביטחוני והאזרחי בין ישראל לבין סעודיה, מדינות המפרץ, ירדן ומצרים הרואות בהנהגה הפלשתינית גורם משני, בלתי-אמין, חתרני וטרוריסטי (נגד משטרים ערביים!).

בניגוד לקודמיו – מאז "הסכם אוסלו" – טראמפ ויועציו מעריכים שמדינה פלשתינית תוסיף דלק, ולא מים, למדורת המזרח התיכון; תביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי בירדן; תהפוך את ירדן למוקד טרור אזורי שיאיים על כל משטר פרו-אמריקאי במפרץ הפרסי וחצי האי ערב; תעניק רוח גבית למגלומניה האנטי-אמריקאית של האייטולות; תעמיק באופן דרמטי את הנוכחות הרוסית במזרח התיכון ומזרח הים התיכון; ותנחית מהלומה קשה לביטחון הלאומי ולביטחון הפנים האמריקאים.

שלא כקודמיו, טראמפ החליט לשים סוף פסוק לשערוריית ארגון אונר"א, הפועל בניגוד לדפוסי הפעולה של "נציבות האו"מ לפליטים".  לעומת הנציבות המעסיקה 11,500 עובדים והוציאה כ-100 מיליון איש ממעגל הפליטות ברחבי העולם, אונר"א מעסיקה 30,000 עובדים, הוקמה ב-1950 לשלוש שנים כדי לפתור את בעיית 320,000 פליטי 1948/9, אך הפכה לבולען של מיליארדי דולרים המנציח ומנפח את מספר הפליטים, ומהווה מדגרה לשנאה וטרור.

מדיניות הנשיא טראמפ בהקשר הפלשתיני מבטאת גם הכרה במעמד ישראל כבעלת-ברית אמינה ושיטתית, המשמשת מוצב-קדמי יעיל באזור קריטי לביטחון הלאומי של ארה"ב, ומניבה לארה"ב תשואה ייחודית.

אופן הצגת בעיית הפליטים הפלשתינים כנושא ליבה בתהליך השלום, אינו עומד במבחן המציאות, מתעלם מההקשר הרחב ומנתוני יסוד.

ב-2012 תיעד נציב הפליטים באו"מ 15.4 מיליון פליטים – בנוסף לפליטים הפלשתינים המטופלים בידי אונר"א – ו-28.8 מיליון עקורים הנמצאים בארצותיהם. 15 מיליון פליטים נוצרו בעימות 1947 בין הודו ופקיסטן; 5.5 מיליון במלחמות האזרחים בסודן מאז 1956; 4 מיליון באפגניסטן; 800,000 תימנים ו-300,000 פלשתינים, שתמכו בפלישת עיראק לכווית, גורשו ב-1990/1 על ידי סעודיה וכווית; 300,000 פלשתינים מתומכי צדאם חוסיין ברחו מעיראק בעקבות שתי מלחמות ארה"ב בעיראק. מ-1945 נוצרו 100 מיליון פליטים – מרביתם נקלטו במדינות בית חדשות. לעומת זאת, מחנות הפליטים הפלשתינים, בשליטה ערבית, עומדים על תילם, בעוד ההנהגה הפלשתינית נהנית מרמת חיים נהנתנית.

דו"ח קרן פורד מאוגוסט 1971 מדווח שפליטים פלשתינים החלו לעזוב את מחנות הפליטים מ-1950, וכפריי הסביבה החלו להתיישב במחנות כדי לזכות במענקי אונר"א. לדוגמא, מחצית מתושבי מחנה הפליטים בג'לזון הגיעו למחנה אחרי 1950.

דו"ח משרד מבקר המדינה האמריקאי מנובמבר 2003 מצא שפחות משליש מהפליטים הפלשתינים מתגוררים במחנות.

מספר פליטי 1948-49 הוא כ-320,000 לפי הנתונים הבאים: 800,000 ערבים (לפי מפקדים "מנופחים") בשטחי "הקו הירוק" לפני נובמבר 1947, לעומת 170,000 בתום המלחמה; 630,000 הנותרים כללו 100,000 שנקלטו בישראל במסגרת איחוד משפחות, 100,000 ערביי המעמד הגבוה והביניים שעזבו לפני פריצת המלחמה ונקלטו במדינות ערב, 50,000 עובדים זרים ערביים (שזכו למעמד פליט לאחר שנתיים בארץ ישראל) ששבו למדינות הבית, 50,000 בדווים שנקלטו בשבטים בירדן וסיני, וכ-10,000 הרוגים במלחמה.

מרבית הפליטים נהרו בעקבות הנהגתם שנטשה לפני פריצת המלחמה. רבים נענו לקריאת מנהיגי ערב שהבטיחו שיבה מהירה בעקבות השמדת המדינה היהודית וזכייה ברכוש היהודי. השלטון הבריטי הפציר במיעוט האתני, בערים מעורבות, לעזוב: הערבים עזבו והיהודים נשארו.

דר' יובל ארנון-אוחנה מאוניברסיטת אריאל, שעמד בראש מחלקת המחקר הפלשתיני במוסד (קו החריש והאש: מאה וחמישים שנות סכסוך על ארץ ישראל 2010-1860, הוצאת אחיאסף, 2013, עמ' 415-397): "לידת תופעת הפליטים הפלשתינים לא ארעה במלחמת העצמאות בין 1949-1947, אלא עשור קודם לכן, בימי המרד הערבי של 1939-1936.… דיווח הקונסול הכללי הבריטי בביירות, פרלונג', מאוקטובר 1938 מאשר [את גל הבריחה הערבי]…. כך גם היומון הלבנוני, אל אח'באר, מדצמבר 1938 המדווח על נהירה מארץ ישראל ללבנון…. הגורמים הבלעדיים לבריחת הפליטים הפלשתינים היו הכנופיות הערביות שפתחו בטרור נגד הבריטים והיהודים, אך פנו במהרה נגד הפלשתינים…. תוצאות הטרור הייתה אנרכיה אלימה…. בדומה לבריחת פליטי 1949-1947 החלו גם גלי בריחתם של פליטי 1939-1936 ביציאת השכבה האמידה….

"במאה ה-19 היו מישור החוף, עמקי יזרעאל, חרוד ובית שאן ובקעת הירדן כמעט ריקים מאדם, לפי מחקרי הקרן הבריטית לחקר פלשתינה…. התבססות הישובים היהודיים במישור החוף הביאה לגלי הגירה ערבית [במיוחד ממצרים, סוריה, לבנון וצפון אפריקה]…. אוכלוסייה ערבית זאת היא אשר ברחה עם פרוץ מעשי האיבה ב-1947.… היא הייתה חסרת שורשים, בלתי מגובשת, בעלת מבנה חמולתי רעוע, וכללה בעיקר גברים זרים, שהגיעו ממדינות ערב ללא משפחותיהם, בחיפוש אחר פרנסה…. ערביי ההר ביהודה, שומרון והגליל נותרו במקומם [להוציא חריגים]…. לכן, התביעה הערבית לשיבה הועלתה תמיד לעבר מישור החוף…. לא לחברון, רמאללה, שכם או נצרת…"

התעלמות מעובדות יסוד וההקשר הרחב של תופעת הפליטים הפלשתינים, ואימוץ טענת השיבה, מקצינים את עמדת הערבים ומצמצמים את הסיכוי להסדר שלום.

ב-24 וב-16 לאוקטובר, 2013, בכנס הדיפלומטים ובאזכרה לרה"מ רבין, חזר הנשיא פרס וטען שהסכם אוסלו "פתח את הדרך לדו-שיח ושלום".  האם טענת פרס עומדת במבחן המציאות?

תפישת העולם של אוסלו נפרשה על ידי פרס בספרו, "המזה"ת החדש", וב"מכון וושינגטון למדיניות מזרח תיכונית": "המערכת הבינלאומית אינה מובילה יותר למלחמות…. השלום הוא הביטחון…. גבולות של תיל, שדות מוקשים ומוצבים צבאיים אינם רלבנטיים יותר…. מלון טוב על הגבול מספק יותר שלום וביטחון מאשר מוצב צבאי…. יש חשיבות קטנה מאד לעבר.  קרקע והיסטוריה איבדו מחשיבותם…. חשוב יותר לדמיין מאשר לזכור…. התפרצות מלחמה איננה אפשרית עתה…. אני מסופק אם הפלשתינים ינקטו שוב בטרור…. גבולות אינם רלבנטיים עבור אומה המתמקדת במוח במקום בקרקע…."

תפישת העולם של אוסלו מתנפצת אל צוקי המזרח התיכון המציאותי והצונאמי הערבי. הוגי אוסלו המעיטו בעוצמת מאפייני המזרח התיכון מזה 1,400 שנים: אלימות, שנאת האחר, תזזיתיות, בוגדנות, חוסר-אמינות, פיצול אלים דתי-אתני-רעיוני-גיאוגרפי, היעדר שלום-כולל בין-ערבי, הפרת הסכמים בין-ערביים, ארעיות הסכמים, היעדר חופש דת-ביטוי-עיתונות-התאגדות.

דר' יובל ארנון-אוחנה מאוניברסיטת אריאל, שהיה החוקר הבכיר ב"מוסד" בנושא הפלשתיני, כותב בספרו, קו החריש והאש – 150 שנות סכסוך ("הוצאת אחיאסף", 2013) שהסכם אוסלו חילץ את אש"פ מתהום הנשייה. ב-1990 "העולם הערבי ניתק את קשריו עם אש"פ, וקטע את הזרמת הכספים אליו" עקב השתתפות אש"פ בפלישת עיראק לכווית. ארה"ב הפסיקה את הדו-שיח עם אש"פ. האינתיפאדה הראשונה  גססה מ-1991. אש"פ לא התאושש מחיסול ח'ליל אל-וזיר (1988)  וצלאח חאלף (1991). ופרשיות שחיתות דרדרו את תדמית אש"פ בעיני הפלשתינים.

הסכם אוסלו שינה את מדיניות ישראל באופן דרמטי, אסטרטגי ומוחשי, כולל מחוות שלא נעשו ע"י העותומנים, המנדט הבריטי, ירדן, מצרים והליגה הערבית: העברת חלקי מולדת לאויב המר ביותר, קידום ריבונות פלשתינית, פתיחת שערי הבית הלבן בפני ערפאת ויבוא 70,000 פלשתינים ממחנות טרור במדינות ערב.

לעומת זאת, אש"פ השתנה רק טקטית, נצמד לאסטרטגיית ה"אמנה הפלשתינית", מתייחס להסכם אוסלו כמכשיר למימוש היעד האסטרטגי, ורואה בארץ ישראל אדמת "וואקף" השייכת למוסלמים בהבטחה אלוהית. ערפאת ומחמוד עבאס הבהירו שהסכם אוסלו הוא זמני ונועד להשמדת ישראל. הרשות הפלשתינית הפירה הסכמים באופן סדרתי, ומחמוד עבאס הקים מערכת חינוך לשנאה.  גל טרור חסר-תקדים פרץ באפריל 1994 והביא ליותר מ-1,600 אבדות – פי חמש מעשרים השנים שקדמו לאוסלו. 160 נרצחו באינתיפאדה הראשונה, לפני אוסלו, לעומת 1,000 באינתיפאדה השנייה. ביוני 2001 אמר פייסל חוסייני שהסכם אוסלו העניק לפלשתינים "סוס טרויאני" המקדם הקמת מדינה פלשתינית מהנהר ועד הים.

ההתנהלות הרשות הפלשתינית עקבית עם תקדימי ההנהגה הפלשתינית שגורשה ממצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית עקב חתרנות ובוגדנות, והייתה בעלת בריתם של גרמניה הנאצית, הגוש הקומוניסטי, חומייני, צדאם חוסיין ובן-לאדן. מבחן המציאות מוכיח שבניגוד לתפישת העולם של אוסלו, הנמר הפלשתיני אינו מחליף חברבורות, רק טקטיקות.

בעוד שמרבית הפלשתינים הם ערבים-מוסלמים, הרי שמקור השם פלשתינה – שנועד לסייע לאימפריה הרומית למחוק את העם היהודי ואת ארץ יהודה מספרי ההיסטוריה – הוא בפלשת שתושביה, הפלישתים, הגיעו מהאיים האיגאים ומפניקיה.

בעוד שהערבים-מוסלמים הגיעו לארץ ישראל במאה השביעית לספירה, הרי שהפלישתים גורשו מיוון ב-1300 לפני הספירה והתיישבו בשפלת החוף של ארץ ישראל ב-1200 לפני הספירה.

פלשתינה לא הייתה מעולם ישות בעלת זהות מדינית, גיאוגרפית, תרבותית, לאומית ייחודית. פלשתינה הייתה תמיד חלק מישות רחבה יותר ותושביה לא ראו עצמם כבעלי זהות עצמאית, אלא כערבים, מוסלמים, עותומאניים או סורים. ההיסטוריון הערבי רב המוניטין, ג'ורג' אנטוניוס, תחם את תחומי פלשתינה ב-1939 כחלק מסוריה הגדולה, ובמרץ 1974 הכריז חאפז אסאד: "פלשתינה היא חלק יסודי של סוריה הדרומית".

לעומת זאת, איש השמאל האמריקאי, הפציפיסט, ממייסדי "האיגוד האמריקאי לזכויות האזרח", ג'והן היינס הולמס, כתב ב-1929 בספרו, Palestine Today and Tomorrow: "זאת הארץ אליה באו היהודים לשקם את מולדתם העתיקה… בכל העולם אין בית ליהודי חוץ מההרים והבארות של ממלכתו הקדומה… בכל מקום אחר היהודי נמצא בגלות… גרד את הקרקע בכל מקום בפלשתינה ותמצא את ישראל… אין שם דרך, מעיין, הר או כפר שאינם מהדהדים שמות יהודיים… ליהודי יש בפלשתינה שליחות נעלה יותר מכלכלה… השליחות היא שיקום ציון וציון היא פלשתינה".

המציאות מלמדת שארץ ישראל מהווה את ערש הזהות היהודית כאלפיים שנה לפני הופעת האסלאם, והקשר בין העם היהודי לאדמתו לא נותק לעולם.

בניגוד לתובנה המקובלת, ערביי יו"ש אינם נמצאים כאן מאז ומקדם, עם פלשתיני לא איבד את אדמתו, מדינה פלשתינית לא הייתה קיימת ואין בסיס ל"טענת השיבה" ולהנחה כאילו היהודים היגרו לארץ ישראל לעומת הערבים שהם כביכול ילידי ארץ ישראל.

רוב הערבים מערבית לירדן הם יוצאי חלציהם של מהגרים מוסלמים שהגיעו לאזור בשנים 1947-1845 מסודן, מצרים, לבנון וסוריה, וגם מעיראק, סעודיה, בחריין, תימן, לוב, מרוקו, בוסניה, קווקז, הודו, אפגניסטן, בלוצ'יסטן, קורדיסטן וטורקמניסטן.

פועלים ערבים יובאו – במיוחד ממצרים, סוריה ולבנון – ע"י האימפריה העותומנית והמנדט הבריטי להקמת תשתיות כגון נמל חיפה; מסילות הברזל חיפה-קנטרה, חיפה-אדרעי (1905), חיפה-שכם (1914) וירושלים-יפו (1892); מתקני צבא, דרכים, מחצבות, יבוש ביצות, וכו'. מהגרים ערביים היגרו לאזור גם כדי ליהנות מהצמיחה הכלכלית שבאה בעקבות העלייה היהודית השנתית מ-1882. האוכלוסייה הערבית של חיפה זינקה מ-6,000 בשנת 1880 ל-80,000 ב-1919, כתוצאה מהגירת עובדים זרים, הכיבוש הבריטי והתיישבות יהודית ששדרגה את תשתיות התעסוקה. מלחמת העולם השנייה האיצה את הגירת הערבים לפלשתינה לעבודות תשתית של הצבא הבריטי.

לפי דו"ח וועדת פיל הבריטית מ-1937 (Palestine Betrayed, פרופ' אפרים קארש, הוצאה לאור אוניברסיטת ייל, 2010, עמ' 12): "הגידול באוכלוסייה הערבית מורגש במיוחד בריכוזים העירוניים המושפעים ע"י הפיתוח היהודי. השוואת מפקדי האוכלוסין של 1922 ו-1931 מתעדת גידול של 86% בחיפה, 62% ביפו37% בירושלים, לעומת 7% בלבד בשכם וחברון וירידה של 2% בעזה."

האוכלוסייה הערבית של יפו, חיפה ורמלה זינקה פי 17, 12 ו-5 כתוצאה מגלי הגירה מסיביים, ולמרות עזיבתם של ערבים רבים עקב האלימות הבין-ערבית מערבית לירדן.

הכיבוש המצרי (עד סוריה) ע"י מוחמד עלי בשנים 1840-1831 הביא בעקבותיו זרם של מהגרים מסודן ומצרים שהתיישבו בין עזה לטול-כרם ועד לעמק החולה. הם פגשו כאן אלפי מהגרים מצריים שברחו לעכו כדי להשתמט משרות צבאי. מהגרים ממצרים זוהו בבית שאן, עכו, חדרה, נתניה ויפו ב-1865 ע"י הגיאוגרף הבריטי הנודע, H.B. Tristram בעמוד 495 בספרו: Land of Israel journal of travels in Palestine.

שכונות של מהגרים מצריים ביפו, כגון שייך מוניס (רמת אביב), אבו-כביר, סומייל, סלמה ופג'ה תועדו ע"י ה-British Palestine Exploration Fund, וב-1917 היו ביפו מוסלמים מ-25 מדינות, כולל איראן, אפגניסטן, הודו ובלוצ'יסטן. מהגרים מצריים התיישבו גם בטייבה, קלנסוואה, כפר קאסם, ערה וערערה. ב-1908 התיישבה ביפו הגירה תימנית. מהגרים מהחורן כיכבו בנמלי יפו וחיפה.

"36,000-30,000 מהגרים סוריים (חורנים) הגיעו לפלשתינה בחודשים האחרונים" דיווח היומון הסורי, La Syrie, ב-12 לאוגוסט 1934. איז א-דין אל-קאסם, מנהיג טרור אנטי-בריטי ויהודי בשנות ה-20 וה-30 וסמל הטרור החמאסי, היה מהגר סורי וכך גם סעיד אל-עז ממנהיגי פרעות 1939-36 וקאוקג'י, מפקד "צבא ההצלה הערבי".

מהגרים מלוב התיישבו בגדרה, אלג'יראים התיישבו בצפת ובטבריה לצד סורים, ירדנים ובדווים, וצ'רקסים, בוסניים, תימנים, טורקמניסטנים ומהגרים מוסלמים נוספים התיישבו מערבית לירדן.

מספר רב של פליטי 1948 חזרו למשפחותיהם במצרים, סוריה, לבנון וירדן, כפי שעשו ערבים רבים בתקופת הפרעות 1936-39.

ב-1869 כתב מרק טווין ב"מסע תענוגות לארץ הקודש" ("הוצאת בית לוינסןן, 1972, עמ' 162-3, 188): "מכל הארצות הנודעות בנופן המכוער, חושבני שזו [פלשתינה] ראויה לכתר האליפות. הגבעות קרחות…. העמקים הם מדבריות…. ים המוות וים הגליל נמים בלב מרחב של גבע ומישור שבו אין מבטך נתקל בשום גוון נעים…. זוהי ארץ שממון, חוסר-תוחלת ושברון-לב…. שמח הייתי לו יכולתי לראות את שולי הירדן באביב, ואת שכם, עמק יזרעאל, איילון וגבולות הגליל – אולם גם אז יראו מקומות אלה כגנים פעוטים שנזרעו זעיר שם וזעיר שם ברחבי ישימון שאין לו קץ…. ארץ ישראל יושבת עטוית שק ואפר. רובצת עליה קללה שהובישה את שדותיה והצמיתה את אונה…. אין שום דבר צומח זולת עשבים שוטים…. נצרת עיר שכוחת-אל. סביב מעברות הירדן שבהן נכנסו שבטי ישראל לארץ היעודה, אינך מוצא אלא מחנה עלוב של בדואי-מדבר מגוחכים. יריחו המקוללת היא תל חורבות מפורר, ממש כפי שהותיר אותה יהושע במופתיו לפני למעלה משלושת אלפים שנים. בית-לחם ובית-ענייה, על דלותן ושיפלן…. אף ירושלים הנודעת איבדה את כל גדולתה העתיקה והפכה לכפר חלכאים…. ים הגליל המפורסם…שממה ודממה. כפר נחום הוא תל חורבות…. שוממה ומכוערת…. הייתכן כי קללת-שמים תנווה ארץ?…. הגדרת המסע כמסע התענוגות הגדול לארץ הקודש הייתה מוטעית. ראוי היה הרבה יותר לפרסמו כ"מסע הלוויה הגדול לארץ הקודש".

ג'ואן פיטרס מצטטת בספרה, "מאז ומקדם" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 1988) – שנכתב בהתייעצויות עם החוקרים המובילים של המזרח התיכון – הפרופסורים פי. ג'יי. ואטיקיוטיס, אלי כדורי וברנרד לואיס, ובסיוע ההיסטוריון מרטין גילברט והפרופסורים פרד גוטהייל ווולטר לאקייר – את ההיסטוריון האמריקאי, הרמן ווס, שכתב ב-1953: "ב-1250 השנים שבין הכיבוש הערבי במאה השביעית לבין ניצני שיבתם של היהודים בשנות ה-80 של המאה ה-19 הייתה ארץ ישראל שוממה, מערכות התעלות וההשקאה מימי-קדם נהרסו, והפוריות הנפלאה שעליה סיפר התנ"ך הייתה למדבר ישימון…. בימי קיסרותם העותומאנית של התורכים הוסיפה הארץ להידלדל" (עמ' 161). ב-1590 דיווחה "הקרן [הבריטית] לחקירת ארץ ישראל": "אין מה לראות שם [בירושלים] מלבד קצת מהחומות העתיקות וכל השאר דומה לחלקת אדמה מבאישה" (עמ' 161).

"מאז ומקדם" מתעד הגירה ערבית לארץ ישראל – שהואצה בעקבות העלייה היהודית. לדוגמא, ב-1939 כתב הנשיא רוזבלט למזכיר המדינה האמריקאי ש"מאז 1921עלתה הגירת הערבים לארץ ישראל במידה עצומה על העלייה היהודית (עמ' 376)". "אבראהים פחה, הכובש המצרי, השאיר אחריו מושבות קבע של מהגרים מצרים בבית שאן, שכם, עכו ויפו, שבה התיישבו כחמש מאות משפחות של חיילים מצרים והקימו שכונה חדשה…. הודות לתגבורת זאת ולהתיישבות היהודית, שראשיתה ב-1830, החלה יפו לגדול…. חלק גדול מן הישוב המוסלמי שנשאר בארץ ישראל היה ישוב של מעבר, כמו שאמר השריף חוסיין…(עמ' 171-2)". ב-1878 נכנסו לארץ ישראל צ'רקסים, אלג'יראים, מצרים, דרוזים, תורכים, כורדים, בוסניאקים ואחרים…. לפחות 25% מ-141,000 המוסלמים בארץ ישראל ב-1882 היו חדשים בארץ, או יוצאי חלציהם של אלו שהגיעו אחרי הכיבוש המצרי מ-1831…. ב-1858 דיווח הקונסול הבריטי, ג'יימס פיין, שהמוסלמים בירושלים מונים בדוחק יותר מרבע מהאוכלוסייה [היהודים מהווים רוב יחסי מ-1850 ורןב מוחלט מא-1880]…. (עמ' 196-7).

"לפי מפקד ארץ ישראל ה-1931 היו לפחות 23 לשונות בקרב המוסלמים…. הלא-יהודים מנו לפחות 24 ארצות – מלבד אירופה ואמריקה – כמקומות הולדת… כגון סוריה, ירדן, מצרים, סעודיה, עיראק, תימן, פרס, כורדיסטן, תורכיה, אסיה התיכונה, אפגניסטן, הודו, אלג'יריה, מרוקו, לוב, תוניסיה, בוסניה, אלבניה, ועוד (עמ' 224-6)….

ג'ואן פיטרס (שם) מתעדת גם את מלחמת המנדט הבריטי בעלייה היהודית ועידודה את ההגירה הערבית לארץ ישראל. למשל, ב-1926 אמר הממונה הבריטי על הנפקת אשרות כניסה: "מוסכם שפליטים הנראים כסורים, לבנונים או פלשתינאים יורשו להיכנס לארץ ישראל ללא דרכון או אשרה" (עמ' 262). "הספר הלבן" מ-1930 העניק זכות רכישת קרקע לערבים ולא ליהודים, והגביל עליית יהודים עד לשיפור הדמוגרפיה הערבית (עמ' 291). ב-1940 הורה הנציב העליון הבריטי לוודא שאין יהודים בין החיילים הפולנים שהגיעו לארץ ישראל, למרות שהיהודים תמכו במלחמה בנאצים ואילו הערבים תמכו בנאצים (עמ' 336-338)….

פיטרס מוכיחה שהתביעה ללאומיות פלשתינית מבוססת על שיכתוב ההיסטוריה והסתה אלימה נגד העם היהודי, ולכן "אינה ראויה ליחס של כבוד", ואסור שתהיה תרוץ להשמדת המדינה היהודית היחידה בעולם…. בשם ההומניטאריות חינכו את הפליטים הערבים להאמין כי ההיסטוריה הכוזבת היא אמת. הם סבורים כי 'חלומם' על 'זהות' יכול להתגשם רק במחיר חורבנו של עם…. הסילוף הערבי מאריך את מפח-נפשם של הפליטים ומחזק – ונועד להצדיק – את הטרור הערבי, אפילו נגד ערבים" (עמ' 385-37).

אריה אבנרי קובע בספרו, ההתיישבות היהודית וטענת הנישול ("הוצאת הקיבוץ המאוחד", 1980, תרגום ממהדורה אנגלית): "היו הרבה מקרים שכיבוש הוביל ליצירת ישות לאומית. אילו הכיבוש הערבי בארץ ישראל היה מביא לגיבוש ישות לאומית ערבית – גם אם מעוטת אוכלוסין – היה קשה להפריך את טענת הערבים להמשכיות היסטורית בפלשתינה. אך זה לא המקרה. הערבים שהתגוררו בארץ לפני 100 שנים, עם תחילת ההתיישבות היהודית, היו מספר קטן שנשאר מאוכלוסייה ערבית רבת-תהפוכות, כתוצאה מסכסוכים פנימיים…שמנעו מהערבים להכות שורשים" (עמ' 13-11). ב-1554 היו בארץ ישראל 205,000 מוסלמים, נוצרים ויהודים. ב-1800 מנתה האוכלוסייה 275,000 איש. אוכלוסיית פלשתינה עברה תהפוכות עקב מלחמת נפוליאון (1799), הכיבוש המצרי (1840-1831), דיכוי מרידות, נסיגות הכובשים, רעש אדמה (1837), מחלות, משברים כלכליים, ועוד.

הטענה הערבית לקיום עם ערבי בפלשתינה מאז ומקדם, והניסיון לערער את הזכות המוסרית, היסטורית וגיאוגרפית, לריבונות יהודית על ארץ ישראל, מזינים את השנאה והטרור הערביים, מהווים מכשול מרכזי לשלום, מנציחים מלחמה, מרחיקים שלום ומנותקים מהמציאות.