הכי פופולרים

הפליטים הפלסטינים – למה וכמה?

האם ישראל יצרה את תופעת הפליטים הפלסטינים? מה היה מספרם? מה היה תפקיד מדינות ערב ביצירת התופעה? הבה נבחן את הדברים במחשבה שנייה.

בסרטון הקצרצר (4 דקות) יש תשובות ברורות ומתועדות לשאלות אלו.

הסרטון הופק ע"י Boomerang – Fighting for Israel.

לצפייה ב-40 הסרטונים של המהדורה האנגלית – על יחסי ישראל-ארה"ב, המאזן הדמוגרפי היהודי-ערבי, הנושא הפלסטיני, האיום האיראני, הטרור האסלאמי –  וב-17 הסרטונים הראשונים של המהדורה העברית: https://bit.ly/2rgyMMh

האם תשקול/תשקלי להעביר לחבריך/חברותיך לרשת?

מי הם הפלסטינים?

האם ערביי ישראל נמצאים כאן מאז ומקדם? האם ישראל נישלה עם פלסטיני מאדמתו בה התגורר שנים רבות? הבה נבחן את הדברים במחשבה שנייה.

בסרטון הקצרצר (4 דקות) יש תשובות ברורות ומתועדות לשאלות אלו.

הסרטון הופק ע"י Boomerang – Fighting for Israel.

לצפייה ב-40 הסרטונים של המהדורה האנגלית – על יחסי ישראל-ארה"ב, המאזן הדמוגרפי היהודי-ערבי, הנושא הפלסטיני, האיום האיראני, הטרור האסלאמי –  וב-16 הסרטונים הראשונים של המהדורה העברית: https://bit.ly/2rgyMMh

האם תשקול/תשקלי להעביר לחבריך/חברותיך לרשת?

פוסטים אחרונים

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2ZEq8FQ

English edition  https://bit.ly/3u6QpL8

לפי התובנה המקובלת והתקינות הפוליטית, הרשות הפלסטינית נכונה לדו-קיום בשלום עם ישראל; דו-קיום בשלום יקודם על ידי הגברת התמיכה ברשות הפלסטינית; הרשות הפלסטינית רואה בסיום "כיבוש 1967" את ליבת שאיפותיה ומדיניותה; וסיום "כיבוש 1967" (שטחים-תמורת-שלום) הוא תנאי לדו-קיום בשלום.

האם הנחות אלו תואמות את המציאות הפלסטינית?

בעוד שהאתוס הפלסטיני כולל מרכיבים דתיים, מדיניים, רעיוניים, דמוגרפים ומשפטיים, הרי שליבת האתוס מעוגנת באדמה מוגדרת, השומטת את הקרקע מתחת לרגלי תפישת שטחים-תמורת-שלום.

מרכזיות "אדמת 1948" באתוס הפלסטיני נידונה במחקרי וספרי דר' יובל ארנון-אוחנה ז"ל, מזרחן פורץ-דרך בסוגייה הפלסטינית (קו החריש והאש – 150 שנות סכסוך). לדוגמא, ששת כרכי אל-נכבה ("האסון") מפרי עטו של ההסטוריון הפלסטיני עארף אל-עארף, כמו גם האמנות של פתח' ואש"פ (1959 ו-1964 – שמונה ושלוש שנים לפני 1967) – המהווים את מקור הסמכות והחזון של הרשות הפלסטינית – וספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית.

מסמכי יסוד אלו הם החממה היעילה ביותר של הטרור הפלסטיני מאז 1948, שהתעצם מ-1993. הם מתמקדים בהשלכות כישלון המלחמה הערבית ב-1948/49 על החברה הפלסטינית.

להערכת ה-CIA, המלחמה הערבית – בגיבוי חמש מדינות ערב וערבים מקומיים – הייתה יכולה להביא לחורבן ישראל ולשואה יהודית שנייה תוך פחות מעשור.

לפי דר' ארנון-אוחנה, ספרי היסוד הפלסטינים שופכים אור על פיצול החברה הערבית מערבית לירדן. בעוד ערביי ההר ביו"ש ובגליל מפגינים גיבוש-יחסי היסטורי, אתני, חברתי, תרבותי ורעיוני, הרי שערביי מישור החוף (מאשקלון עד עכו) והעמקים מפגינים רמת גיבוש נמוכה-יחסית.

חלק גדול של משפחות ערביי השפלה היגרו במאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ממדינות מוסלמיות, כפי שנשקף משמות החמולות הגדולות: חמולת אל-מוגרבי היגרה מאלג'יריה, אל-תורכי מתורכיה, אל-עג'מי מאיראן, אל-כורדי מקורדיסטן, אל-עיראקי מעיראק, אל-הינדי מהודו, אל-מסרי ממצרים, מצראווה ממצרים, אבו-קישק ממצרים, חוראני מסוריה, בושנאק מבוסניה, חבאש מאתיופיה, יאמאני מתימן, תורקמן מתורקמניסטן וקווקז, הווארי מצפון סודאן, ערביי ג'סר אל-זרקא מסודאן, ערביי סמח/צמח ממרוקו, ועוד.

ואכן, רוב ערביי ההר לא נטשו את בתיהם  במלחמת 1948/49, לעומת רוב ערביי השפלה והעמקים שנטשו את בתיהם. רבים אף נטשו לפני אישור "תוכנית החלוקה", טרם פריצת מלחמת השחרור, ובחודשים הראשונים למלחמה כאשר הכף נטתה לצד הערבי. חלקם חזרו למדינות המוצא של משפחותיהם; חלקם נענו לקריאות מנהיגים ערבים שהאיצו בהם לעזוב-זמנית כדי להקל על פלישת הצבאות הערביים; חלקם היו עובדים זרים ששבו למדינותיהם; חלקם נסחפו אחרי השכבות האמידות שעקרו ללבנון ומדינות נוספות; חלקם נטשו כתוצאה מעימותים בינערביים; וחלקם נטשו כתוצאה מהקרבות.

דר' ארנון-אוחנה מציין שערביי יו"ש מכונים "ערביי פנים" (אל-דאח'ל), לעומת ערביי החוף והעמקים (שנטשו) שהם הגרעין הקשה של "ערביי חוץ" (אל-ח'ארג'), ולמעשה הם "ערביי 1948". הם גם מהווים את רוב כח האדם וההנהגה של אש"פ, חמאס והרשות הפלסטינית, הרואים ב"טענת השיבה" לאדמת 1948 ועקירת "הישות הציונית" את בבת-עינם.

בניגוד לתובנה המקובלת ולתקינות הפוליטית, ליבת האתוס הפלסטיני אינה "כיבושי 1967", אלא "כיבושי 1948"; אינה דו-קיום בשלום עם ישראל, אלא ללא-ישראל; ואינה גודלה – אלא קטיעת קיומה – של ישראל.

הפליטים הפלסטינים – למה וכמה?

האם ישראל יצרה את תופעת הפליטים הפלסטינים? מה היה מספרם? מה היה תפקיד מדינות ערב ביצירת התופעה? הבה נבחן את הדברים במחשבה שנייה.

בסרטון הקצרצר (4 דקות) יש תשובות ברורות ומתועדות לשאלות אלו.

הסרטון הופק ע"י Boomerang – Fighting for Israel.

לצפייה ב-40 הסרטונים של המהדורה האנגלית – על יחסי ישראל-ארה"ב, המאזן הדמוגרפי היהודי-ערבי, הנושא הפלסטיני, האיום האיראני, הטרור האסלאמי –  וב-17 הסרטונים הראשונים של המהדורה העברית: https://bit.ly/2rgyMMh

האם תשקול/תשקלי להעביר לחבריך/חברותיך לרשת?

מי הם הפלסטינים?

האם ערביי ישראל נמצאים כאן מאז ומקדם? האם ישראל נישלה עם פלסטיני מאדמתו בה התגורר שנים רבות? הבה נבחן את הדברים במחשבה שנייה.

בסרטון הקצרצר (4 דקות) יש תשובות ברורות ומתועדות לשאלות אלו.

הסרטון הופק ע"י Boomerang – Fighting for Israel.

לצפייה ב-40 הסרטונים של המהדורה האנגלית – על יחסי ישראל-ארה"ב, המאזן הדמוגרפי היהודי-ערבי, הנושא הפלסטיני, האיום האיראני, הטרור האסלאמי –  וב-16 הסרטונים הראשונים של המהדורה העברית: https://bit.ly/2rgyMMh

האם תשקול/תשקלי להעביר לחבריך/חברותיך לרשת?

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2OsovE2

English edition  https://bit.ly/2p0VHYi

מדיניות הנשיא טראמפ בהקשר הפלשתיני מבטאת תהליך התפכחות מתובנות מקובלות שהשתרשו בתודעת מעצבי-מדיניות ותקשורת מערביים, אך נחשפו בערוותן על ידי המציאות הכלל-אזורית במזרח התיכון.

 בניגוד לקודמיו בבית הלבן, טראמפ ויועציו – היועץ לביטחון לאומי ג'ון  בולטון, מזכיר המדינה מייק פומפיאו, השגרירה לאו"מ ניקי היילי, השליח המיוחד ג'ייסון גרינבלאט והשגריר דויד פרידמן – מכירים בעובדה שקידום הביטחון הלאומי האמריקאי ועקרונות הצדק והשכל הישר מחייבים נקיטת עמדה מציאותית, ולא נייטראליות מלאכותית, בין ישראל לפלשתינים.

עיתוי הודעתו של בולטון – ערב האזכרה ל-3,000 חללי ו-6,000 פצועי ה-11 לספטמבר – מדגיש שבניגוד לתקינות הפוליטית, טראמפ מבין שקידום ביטחון לאומי ולוחמה בטרור המחריף בתחומי ארה"ב, מחייבים אבחנה ברורה בין לוחמים שיטתיים ומושבעים בטרור (ישראל וארה"ב) לבין מבצעים, מאמנים מחנכים ומסיתים לטרור (ההנהגה הפלשתינית ומשטרים אסלאמיים).

בניגוד לקודמו בבית הלבן, טראמפ ויועציו מבינים ששיקום תדמית ההרתעה של ארה"ב הוא תנאי לשדרוג ביטחונה הלאומי ומחייב מלחמת חורמה ב– ולא כניעה ל- לחצים ואיומים ערביים ואסלאמיים. מכאן נטישת הסכם ההתרפסות השערורייתי עם האייטולות, הכרה בעובדת היותה של ירושלים בירת ישראל, וגישה מציאותית לעניין הפלשתיני.

בניגוד לקודמיו ולמבצעי מדיניות באירופה, טראמפ ויועציו ערים לעובדה שהעניין הפלשתיני אינו גורם-מפתח במזרח התיכון, אינו בבת-עינם של מנהיגי ערב – המרעיפים על הפלשתינים מלל אך לא מעש – ואינו שורש הסכסוך הערבי-ישראלי. הם ערים להרחבה חסרת-התקדים של שתוף-הפעולה הביטחוני והאזרחי בין ישראל לבין סעודיה, מדינות המפרץ, ירדן ומצרים הרואות בהנהגה הפלשתינית גורם משני, בלתי-אמין, חתרני וטרוריסטי (נגד משטרים ערביים!).

בניגוד לקודמיו – מאז "הסכם אוסלו" – טראמפ ויועציו מעריכים שמדינה פלשתינית תוסיף דלק, ולא מים, למדורת המזרח התיכון; תביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי בירדן; תהפוך את ירדן למוקד טרור אזורי שיאיים על כל משטר פרו-אמריקאי במפרץ הפרסי וחצי האי ערב; תעניק רוח גבית למגלומניה האנטי-אמריקאית של האייטולות; תעמיק באופן דרמטי את הנוכחות הרוסית במזרח התיכון ומזרח הים התיכון; ותנחית מהלומה קשה לביטחון הלאומי ולביטחון הפנים האמריקאים.

שלא כקודמיו, טראמפ החליט לשים סוף פסוק לשערוריית ארגון אונר"א, הפועל בניגוד לדפוסי הפעולה של "נציבות האו"מ לפליטים".  לעומת הנציבות המעסיקה 11,500 עובדים והוציאה כ-100 מיליון איש ממעגל הפליטות ברחבי העולם, אונר"א מעסיקה 30,000 עובדים, הוקמה ב-1950 לשלוש שנים כדי לפתור את בעיית 320,000 פליטי 1948/9, אך הפכה לבולען של מיליארדי דולרים המנציח ומנפח את מספר הפליטים, ומהווה מדגרה לשנאה וטרור.

מדיניות הנשיא טראמפ בהקשר הפלשתיני מבטאת גם הכרה במעמד ישראל כבעלת-ברית אמינה ושיטתית, המשמשת מוצב-קדמי יעיל באזור קריטי לביטחון הלאומי של ארה"ב, ומניבה לארה"ב תשואה ייחודית.

על הנשיא טראמפ לסרב לפניות שלא לקצץ/לבטל/להשעות סיוע כספי לרשות הפלשתינית ולאונר"א התומכים בחינוך לשנאה וטרור.
על טראמפ לפעול כמו רשויות אכיפתחוק ולוחמה בטרור שאינן נרתעות מאיומים שפעילותן תגרום להחרפת הפשע והטרור. מנהיגים הנרתעים מאיומי פושעים וטרוריסטים אינם ראויים לאמון הבוחר.
השעיית הסיוע תבטא הימנעות מ– ולא חזרה על – שגיאות נשיאים קודמים שהעניקו רוח גבית לחינוך לשנאה ולטרור. ההשעייה עלולה לגרום להתגברות טרור לטווח-המיידי, אך תשדרג את תדמית ההרתעה של ארה"ב לטווח הארוך ואת ההכרה בעובדת החיים: אין ארוחות חינם!
ההשעייה תשריש מסר של מלחמה נחושה בטרור ולא פייסנות; והשתחררות מהאשלייה שסיוע כספי לתומכים בטרור (כמו לתומכים בפשע) אינה מקדמת זכויות אזרח, אלא מוסיפה שמן למדורת החינוך לשנאה, האדרת טרוריסטים ותמיכה במשפחות טרוריסטים. הקרבת המציאות המורכבת, מאתגרת ותובעת מחיר – של לוחמה בטרור – על מזבח הרהורי לב פשטניים ומפתים, משדרת רפיסות המעניקה רוח גבית לארגוני ומשטרי טרור ורוח נגדית לארה"ב ובעלות-בריתה.
הנשיא טראמפ עשוי להיות הנשיא הראשון המבין שאונר"א אינה פותרת – אלא מנפחת ומסלפת – את בעיית הפליטים הפלשתינים על חשבון משלם המיסים האמריקאי  והמלחמה בטרור. בניגוד ל"נציבות האו"ם לפליטים" ו-6,400 עובדיה שיישבו מחדש כ-100 מיליון פליטים ברחבי העולם, אונר"א ו-30,000 עובדיה מנציחה ומסלפת את מעמדם של 320,000 פליטי 1948.  בניגוד ל"נציבות הפליטים", אונר"א מאפשרת את הנחלת מעמד הפליטות – שניתן גם לעובדים ערבים זרים ששהו בארץ רק שנתיים לפני פרוץ מלחמת העצמאות – לדורות הבאים.
התייחסות טראמפ לעניין הפלשתיני מקרינה הכרה בהתייצבות השיטתית של הפלשתינים לצד אויבי ויריבי ארה"ב והעולם הדמוקרטי מגרמניה הנאצית, דרך הגוש הסובייטי, האייתולות, צדאם חוסיין, בן לאדן, צפון קוריאה, ונצואלה, קובה וסין; בהכשרה שהפלשתינים העניקו לטרוריסטים באירופה, אפריקה ואמריקה הלטינית; ובחתרנות וטרור פלשתינים נגד משטרים ערביים, הגורמים לערבים להמטיר על הפלשתינים שפע מלל אך לא מעש.
שינוי דרמטי בהתייחסות טראמפ לעניין הפלשתיני עשוי לבטא מודעות לתפקיד המשני של העניין הפלשתיני בהקשר הסכסוך הערבי-ישראלי, ובהשוואה לאתגרים המזרח תיכוניים העומדים בפני ארה"ב: מאכלת האייתולות על צוואר כל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות במפרץ הפרסי; הרחבת השפעת האייתולות מאיראן לעיראק, סוריה, לבנון ותימן; חדירת האייתולות לאפריקה ואמריקה הלטינית; התגרענות האייתולות; איומים קיומיים על המשטרים הפרו-אמריקאים בירדן ומצרים; ושדרוג השפעת רוסיה וסין.
השינוי עשוי להקרין גם הכרה בכישלון כל יוזמות השלום האמריקאיות – לעומת הצלחת המו"מ הישיר ישראל-מצרים וישראל-ירדן – ולכן הימנעות מיוזמה נוספת, אלא הצטרפות בשלב מתקדם של המו"מ כדי לסייע להשלמתו.
צמצום המעורבות בנושא הפלשתיני, במקביל להידוק חסר-תקדים של שתופי הפעולה עם ישראל, מהווים פועל יוצא של סדר העדיפויות האמריקאי הצבאי והאזרחי, אך גם של רחשי לב הציבור האמריקאי: לפי הסקר השנתי של "גאלופ" ב-2017 ישראל נהנית מ-71% אהדה לעומת 24% לרשות הפלשתינית.
מ-1948 מסולפת תופעת הפליטים הפלשתינים על ידי ארגונים פלשתינים, מדינות ערב, האו"מ, ובמיוחד אונר"א, כדי לבצע רצח אופי בישראל.
שגרירה הראשון של ארה"ב בישראל, ג'יימס מקדונלד, כתב בספרו, שליחות בישראל (1951, עמ' 176-174): "האחריות לתופעת הפליטים רובצת לפתח מנהיגי ערב שהכריזו מלחמה ונוצחו בה…. רוב שליטי ערב אינם מתעניינים בפליטים…."
ב-3 לאפריל 1949, שידרה תחנת הרדיו הבריטית בערבית, שפעלה מקפריסין: "הוועד הערבי העליון עודד בריחת פליטים מבתיהם." ב-24 לנובמבר 1947 איים היו"ר בפועל של "הוועד הערבי העליון", ג'מאל חוסייני: "פלשתין תהייה רווית דם ואש אם היהודים יקבלו חלק ממנה." מפקד "צבא ההצלה הערבי", פאוזי קאוקג'י, הזהיר: "אם האו"מ יאשר הקמת מדינה יהודית, נפתח במלחמה כוללת… נרצח, נהרוס ונמוטט…."
בניגוד לתובנה המקובלת, מספר הפליטים היה 320.000 לפי הנתונים הבאים: 800,000 ערבים  היו בתחום "הקו הירוק" לפני פרוץ המלחמה ו-170,000 עם סיומה; 100,000 נקלטו בישראל במסגרת איחוד משפחות; 100,000 ערביי המעמד העליון והביניים היגרו למדינות שכנות עם פרוץ המלחמה; 50,000 עובדים זרים-ערבים שבו למדינותיהם; 50,000 בדווים התאחדו עם שבטים במצרים וירדן; 10,000 נהרגו במלחמה. סה"כ – 320,000 פליטים כתוצאה מניסיון ערבי להשמיד את המדינה היהודית, במקביל ל-820,000 פליטים יהודים ממדינות ערב.
בניגוד ל-320,000 הפליטים הפלשתינים, כ-100 מיליון פליטים ברחבי העולם נקלטו במדינות שונות מאז מלחמת העולם השנייה. הערבים והאו"מ לא הזדעזעו כאשר 300,000 פלשתינים גורשו מכווית ב-1991 עקב סיוע לפלישת עיראק ב-1990; 200,000 פלשתינים ברחו מסוריה עם פרוץ מלחמת האזרחים; ו-50,000 פלשתינים ברחו מעיראק עם חיסול משטר צדאם חוסיין.
מנהל אונר"א בירדן, הגנרל גאלאוואיי, העיד בסנאט האמריקאי ב-25 למאי 1953: "הערבים משתמשים בפליטים הפלשתינים כנשק נגד ישראל, ואינם מתעניינים בגורלם…." מזכ"ל האו"מ, טריגווה לי, אמר ב-3 לינואר 1950: "הפליטים ינהלו אורח חיים עצמאי במדינות שקלטו אותם…." ב-26 לינואר 1952 הקים מזכ"ל האו"מ, דאג האמרשלד, קרן בסך 200 מיליון דולרים לקליטת הפליטים במדינות ערב (החלטה 413 של עצרת האו"מ). ב-11 ליוני 1959 טען דר' אלפן ריס, יועץ לענייני פליטים של "איגוד הכנסיות העולמי": "אונר"א מסייעת למתים ולמי שאינם פליטים."
אונר"א הוקמה בדצמבר 1949 לשנתיים-שלוש, אך הפכה לארגון האו"מ הנפוח ביותר, בעל תקציב של למעלה ממיליארד דולרים לשנה (שליש מארה"ב) וקרן פנסיה של מיליארד דולרים. 30,000 עובדי אונר"א מטפלים רק בפליטים פלשתינים, ומנציחה את מעמדם כפליטים העובר בירושה (כולל עובדים זרים ששהו שנתיים בפלשתינה). לעומתם, 6,500 עובדי "נציבות האו"מ לפליטים" מטפלים ב-60 מיליון פליטים ברחבי העולם, ופועלים לקליטה מיידית במדינות שונות, לפי החלטת האו"מ מ-1951 השוללת הנצחת מצב של פליטות.
בשנת 135 לספירה פעלה רומי למחיקת העם היהודי והיהדות מהזיכרון האנושי על ידי הרס ירושלים ושנוי שם ארץ ישראל לפלשתינה (על שם הפלשתים, אויבי היהודים). ב-2017 פועלים הערבים לדה-לגיטימציה של המדינה היהודית על ידי חינוך לשנאה, שינוי שם יהודה ושומרון לפלשתין, וסילוף תופעת הפליטים.

אופן הצגת בעיית הפליטים הפלשתינים כנושא ליבה בתהליך השלום, אינו עומד במבחן המציאות, מתעלם מההקשר הרחב ומנתוני יסוד.

 

ב-2012 תיעד נציב הפליטים באו"מ 15.4 מיליון פליטים – בנוסף לפליטים הפלשתינים המטופלים בידי אונר"א – ו-28.8 מיליון עקורים הנמצאים בארצותיהם. 15 מיליון פליטים נוצרו בעימות 1947 בין הודו ופקיסטן; 5.5 מיליון במלחמות האזרחים בסודן מאז 1956; 4 מיליון באפגניסטן; 800,000 תימנים ו-300,000 פלשתינים, שתמכו בפלישת עיראק לכווית, גורשו ב-1990/1 על ידי סעודיה וכווית; 300,000 פלשתינים מתומכי צדאם חוסיין ברחו מעיראק בעקבות שתי מלחמות ארה"ב בעיראק. מ-1945 נוצרו 100 מיליון פליטים – מרביתם נקלטו במדינות בית חדשות. לעומת זאת, מחנות הפליטים הפלשתינים, בשליטה ערבית, עומדים על תילם, בעוד ההנהגה הפלשתינית נהנית מרמת חיים נהנתנית.

 

דו"ח קרן פורד מאוגוסט 1971 מדווח שפליטים פלשתינים החלו לעזוב את מחנות הפליטים מ-1950, וכפריי הסביבה החלו להתיישב במחנות כדי לזכות במענקי אונר"א. לדוגמא, מחצית מתושבי מחנה הפליטים בג'לזון הגיעו למחנה אחרי 1950.

 

דו"ח משרד מבקר המדינה האמריקאי מנובמבר 2003 מצא שפחות משליש מהפליטים הפלשתינים מתגוררים במחנות.

 

מספר פליטי 1948-49 הוא כ-320,000 לפי הנתונים הבאים: 800,000 ערבים (לפי מפקדים "מנופחים") בשטחי "הקו הירוק" לפני נובמבר 1947, לעומת 170,000 בתום המלחמה; 630,000 הנותרים כללו 100,000 שנקלטו בישראל במסגרת איחוד משפחות, 100,000 ערביי המעמד הגבוה והביניים שעזבו לפני פריצת המלחמה ונקלטו במדינות ערב, 50,000 עובדים זרים ערביים (שזכו למעמד פליט לאחר שנתיים בארץ ישראל) ששבו למדינות הבית, 50,000 בדווים שנקלטו בשבטים בירדן וסיני, וכ-10,000 הרוגים במלחמה.

 

מרבית הפליטים נהרו בעקבות הנהגתם שנטשה לפני פריצת המלחמה. רבים נענו לקריאת מנהיגי ערב שהבטיחו שיבה מהירה בעקבות השמדת המדינה היהודית וזכייה ברכוש היהודי. השלטון הבריטי הפציר במיעוט האתני, בערים מעורבות, לעזוב: הערבים עזבו והיהודים נשארו.

 

דר' יובל ארנון-אוחנה מאוניברסיטת אריאל, שעמד בראש מחלקת המחקר הפלשתיני במוסד (קו החריש והאש: מאה וחמישים שנות סכסוך על ארץ ישראל 2010-1860, הוצאת אחיאסף, 2013, עמ' 415-397): "לידת תופעת הפליטים הפלשתינים לא ארעה במלחמת העצמאות בין 1949-1947, אלא עשור קודם לכן, בימי המרד הערבי של 1939-1936.… דיווח הקונסול הכללי הבריטי בביירות, פרלונג', מאוקטובר 1938 מאשר [את גל הבריחה הערבי]…. כך גם היומון הלבנוני, אל אח'באר, מדצמבר 1938 המדווח על נהירה מארץ ישראל ללבנון…. הגורמים הבלעדיים לבריחת הפליטים הפלשתינים היו הכנופיות הערביות שפתחו בטרור נגד הבריטים והיהודים, אך פנו במהרה נגד הפלשתינים…. תוצאות הטרור הייתה אנרכיה אלימה…. בדומה לבריחת פליטי 1949-1947 החלו גם גלי בריחתם של פליטי 1939-1936 ביציאת השכבה האמידה….

 

"במאה ה-19 היו מישור החוף, עמקי יזרעאל, חרוד ובית שאן ובקעת הירדן כמעט ריקים מאדם, לפי מחקרי הקרן הבריטית לחקר פלשתינה…. התבססות הישובים היהודיים במישור החוף הביאה לגלי הגירה ערבית [במיוחד ממצרים, סוריה, לבנון וצפון אפריקה]…. אוכלוסייה ערבית זאת היא אשר ברחה עם פרוץ מעשי האיבה ב-1947.… היא הייתה חסרת שורשים, בלתי מגובשת, בעלת מבנה חמולתי רעוע, וכללה בעיקר גברים זרים, שהגיעו ממדינות ערב ללא משפחותיהם, בחיפוש אחר פרנסה…. ערביי ההר ביהודה, שומרון והגליל נותרו במקומם [להוציא חריגים]…. לכן, התביעה הערבית לשיבה הועלתה תמיד לעבר מישור החוף…. לא לחברון, רמאללה, שכם או נצרת…"

 

התעלמות מעובדות יסוד וההקשר הרחב של תופעת הפליטים הפלשתינים, ואימוץ טענת השיבה, מקצינים את עמדת הערבים ומצמצמים את הסיכוי להסדר שלום.

ב-24 וב-16 לאוקטובר, 2013, בכנס הדיפלומטים ובאזכרה לרה"מ רבין, חזר הנשיא פרס וטען שהסכם אוסלו "פתח את הדרך לדו-שיח ושלום".  האם טענת פרס עומדת במבחן המציאות?

תפישת העולם של אוסלו נפרשה על ידי פרס בספרו, "המזה"ת החדש", וב"מכון וושינגטון למדיניות מזרח תיכונית": "המערכת הבינלאומית אינה מובילה יותר למלחמות…. השלום הוא הביטחון…. גבולות של תיל, שדות מוקשים ומוצבים צבאיים אינם רלבנטיים יותר…. מלון טוב על הגבול מספק יותר שלום וביטחון מאשר מוצב צבאי…. יש חשיבות קטנה מאד לעבר.  קרקע והיסטוריה איבדו מחשיבותם…. חשוב יותר לדמיין מאשר לזכור…. התפרצות מלחמה איננה אפשרית עתה…. אני מסופק אם הפלשתינים ינקטו שוב בטרור…. גבולות אינם רלבנטיים עבור אומה המתמקדת במוח במקום בקרקע…."

תפישת העולם של אוסלו מתנפצת אל צוקי המזרח התיכון המציאותי והצונאמי הערבי. הוגי אוסלו המעיטו בעוצמת מאפייני המזרח התיכון מזה 1,400 שנים: אלימות, שנאת האחר, תזזיתיות, בוגדנות, חוסר-אמינות, פיצול אלים דתי-אתני-רעיוני-גיאוגרפי, היעדר שלום-כולל בין-ערבי, הפרת הסכמים בין-ערביים, ארעיות הסכמים, היעדר חופש דת-ביטוי-עיתונות-התאגדות.

דר' יובל ארנון-אוחנה מאוניברסיטת אריאל, שהיה החוקר הבכיר ב"מוסד" בנושא הפלשתיני, כותב בספרו, קו החריש והאש – 150 שנות סכסוך ("הוצאת אחיאסף", 2013) שהסכם אוסלו חילץ את אש"פ מתהום הנשייה. ב-1990 "העולם הערבי ניתק את קשריו עם אש"פ, וקטע את הזרמת הכספים אליו" עקב השתתפות אש"פ בפלישת עיראק לכווית. ארה"ב הפסיקה את הדו-שיח עם אש"פ. האינתיפאדה הראשונה  גססה מ-1991. אש"פ לא התאושש מחיסול ח'ליל אל-וזיר (1988)  וצלאח חאלף (1991). ופרשיות שחיתות דרדרו את תדמית אש"פ בעיני הפלשתינים.

הסכם אוסלו שינה את מדיניות ישראל באופן דרמטי, אסטרטגי ומוחשי, כולל מחוות שלא נעשו ע"י העותומנים, המנדט הבריטי, ירדן, מצרים והליגה הערבית: העברת חלקי מולדת לאויב המר ביותר, קידום ריבונות פלשתינית, פתיחת שערי הבית הלבן בפני ערפאת ויבוא 70,000 פלשתינים ממחנות טרור במדינות ערב.

לעומת זאת, אש"פ השתנה רק טקטית, נצמד לאסטרטגיית ה"אמנה הפלשתינית", מתייחס להסכם אוסלו כמכשיר למימוש היעד האסטרטגי, ורואה בארץ ישראל אדמת "וואקף" השייכת למוסלמים בהבטחה אלוהית. ערפאת ומחמוד עבאס הבהירו שהסכם אוסלו הוא זמני ונועד להשמדת ישראל. הרשות הפלשתינית הפירה הסכמים באופן סדרתי, ומחמוד עבאס הקים מערכת חינוך לשנאה.  גל טרור חסר-תקדים פרץ באפריל 1994 והביא ליותר מ-1,600 אבדות – פי חמש מעשרים השנים שקדמו לאוסלו. 160 נרצחו באינתיפאדה הראשונה, לפני אוסלו, לעומת 1,000 באינתיפאדה השנייה. ביוני 2001 אמר פייסל חוסייני שהסכם אוסלו העניק לפלשתינים "סוס טרויאני" המקדם הקמת מדינה פלשתינית מהנהר ועד הים.

ההתנהלות הרשות הפלשתינית עקבית עם תקדימי ההנהגה הפלשתינית שגורשה ממצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית עקב חתרנות ובוגדנות, והייתה בעלת בריתם של גרמניה הנאצית, הגוש הקומוניסטי, חומייני, צדאם חוסיין ובן-לאדן. מבחן המציאות מוכיח שבניגוד לתפישת העולם של אוסלו, הנמר הפלשתיני אינו מחליף חברבורות, רק טקטיקות.

בעוד שמרבית הפלשתינים הם ערבים-מוסלמים, הרי שמקור השם פלשתינה – שנועד לסייע לאימפריה הרומית למחוק את העם היהודי ואת ארץ יהודה מספרי ההיסטוריה – הוא בפלשת שתושביה, הפלישתים, הגיעו מהאיים האיגאים ומפניקיה.

בעוד שהערבים-מוסלמים הגיעו לארץ ישראל במאה השביעית לספירה, הרי שהפלישתים גורשו מיוון ב-1300 לפני הספירה והתיישבו בשפלת החוף של ארץ ישראל ב-1200 לפני הספירה.

פלשתינה לא הייתה מעולם ישות בעלת זהות מדינית, גיאוגרפית, תרבותית, לאומית ייחודית. פלשתינה הייתה תמיד חלק מישות רחבה יותר ותושביה לא ראו עצמם כבעלי זהות עצמאית, אלא כערבים, מוסלמים, עותומאניים או סורים. ההיסטוריון הערבי רב המוניטין, ג'ורג' אנטוניוס, תחם את תחומי פלשתינה ב-1939 כחלק מסוריה הגדולה, ובמרץ 1974 הכריז חאפז אסאד: "פלשתינה היא חלק יסודי של סוריה הדרומית".

לעומת זאת, איש השמאל האמריקאי, הפציפיסט, ממייסדי "האיגוד האמריקאי לזכויות האזרח", ג'והן היינס הולמס, כתב ב-1929 בספרו, Palestine Today and Tomorrow: "זאת הארץ אליה באו היהודים לשקם את מולדתם העתיקה… בכל העולם אין בית ליהודי חוץ מההרים והבארות של ממלכתו הקדומה… בכל מקום אחר היהודי נמצא בגלות… גרד את הקרקע בכל מקום בפלשתינה ותמצא את ישראל… אין שם דרך, מעיין, הר או כפר שאינם מהדהדים שמות יהודיים… ליהודי יש בפלשתינה שליחות נעלה יותר מכלכלה… השליחות היא שיקום ציון וציון היא פלשתינה".

המציאות מלמדת שארץ ישראל מהווה את ערש הזהות היהודית כאלפיים שנה לפני הופעת האסלאם, והקשר בין העם היהודי לאדמתו לא נותק לעולם.

בניגוד לתובנה המקובלת, ערביי יו"ש אינם נמצאים כאן מאז ומקדם, עם פלשתיני לא איבד את אדמתו, מדינה פלשתינית לא הייתה קיימת ואין בסיס ל"טענת השיבה" ולהנחה כאילו היהודים היגרו לארץ ישראל לעומת הערבים שהם כביכול ילידי ארץ ישראל.

רוב הערבים מערבית לירדן הם יוצאי חלציהם של מהגרים מוסלמים שהגיעו לאזור בשנים 1947-1845 מסודן, מצרים, לבנון וסוריה, וגם מעיראק, סעודיה, בחריין, תימן, לוב, מרוקו, בוסניה, קווקז, הודו, אפגניסטן, בלוצ'יסטן, קורדיסטן וטורקמניסטן.

פועלים ערבים יובאו – במיוחד ממצרים, סוריה ולבנון – ע"י האימפריה העותומנית והמנדט הבריטי להקמת תשתיות כגון נמל חיפה; מסילות הברזל חיפה-קנטרה, חיפה-אדרעי (1905), חיפה-שכם (1914) וירושלים-יפו (1892); מתקני צבא, דרכים, מחצבות, יבוש ביצות, וכו'. מהגרים ערביים היגרו לאזור גם כדי ליהנות מהצמיחה הכלכלית שבאה בעקבות העלייה היהודית השנתית מ-1882. האוכלוסייה הערבית של חיפה זינקה מ-6,000 בשנת 1880 ל-80,000 ב-1919, כתוצאה מהגירת עובדים זרים, הכיבוש הבריטי והתיישבות יהודית ששדרגה את תשתיות התעסוקה. מלחמת העולם השנייה האיצה את הגירת הערבים לפלשתינה לעבודות תשתית של הצבא הבריטי.

לפי דו"ח וועדת פיל הבריטית מ-1937 (Palestine Betrayed, פרופ' אפרים קארש, הוצאה לאור אוניברסיטת ייל, 2010, עמ' 12): "הגידול באוכלוסייה הערבית מורגש במיוחד בריכוזים העירוניים המושפעים ע"י הפיתוח היהודי. השוואת מפקדי האוכלוסין של 1922 ו-1931 מתעדת גידול של 86% בחיפה, 62% ביפו37% בירושלים, לעומת 7% בלבד בשכם וחברון וירידה של 2% בעזה."

האוכלוסייה הערבית של יפו, חיפה ורמלה זינקה פי 17, 12 ו-5 כתוצאה מגלי הגירה מסיביים, ולמרות עזיבתם של ערבים רבים עקב האלימות הבין-ערבית מערבית לירדן.

הכיבוש המצרי (עד סוריה) ע"י מוחמד עלי בשנים 1840-1831 הביא בעקבותיו זרם של מהגרים מסודן ומצרים שהתיישבו בין עזה לטול-כרם ועד לעמק החולה. הם פגשו כאן אלפי מהגרים מצריים שברחו לעכו כדי להשתמט משרות צבאי. מהגרים ממצרים זוהו בבית שאן, עכו, חדרה, נתניה ויפו ב-1865 ע"י הגיאוגרף הבריטי הנודע, H.B. Tristram בעמוד 495 בספרו: Land of Israel journal of travels in Palestine.

שכונות של מהגרים מצריים ביפו, כגון שייך מוניס (רמת אביב), אבו-כביר, סומייל, סלמה ופג'ה תועדו ע"י ה-British Palestine Exploration Fund, וב-1917 היו ביפו מוסלמים מ-25 מדינות, כולל איראן, אפגניסטן, הודו ובלוצ'יסטן. מהגרים מצריים התיישבו גם בטייבה, קלנסוואה, כפר קאסם, ערה וערערה. ב-1908 התיישבה ביפו הגירה תימנית. מהגרים מהחורן כיכבו בנמלי יפו וחיפה.

"36,000-30,000 מהגרים סוריים (חורנים) הגיעו לפלשתינה בחודשים האחרונים" דיווח היומון הסורי, La Syrie, ב-12 לאוגוסט 1934. איז א-דין אל-קאסם, מנהיג טרור אנטי-בריטי ויהודי בשנות ה-20 וה-30 וסמל הטרור החמאסי, היה מהגר סורי וכך גם סעיד אל-עז ממנהיגי פרעות 1939-36 וקאוקג'י, מפקד "צבא ההצלה הערבי".

מהגרים מלוב התיישבו בגדרה, אלג'יראים התיישבו בצפת ובטבריה לצד סורים, ירדנים ובדווים, וצ'רקסים, בוסניים, תימנים, טורקמניסטנים ומהגרים מוסלמים נוספים התיישבו מערבית לירדן.

מספר רב של פליטי 1948 חזרו למשפחותיהם במצרים, סוריה, לבנון וירדן, כפי שעשו ערבים רבים בתקופת הפרעות 1936-39.

ב-1869 כתב מרק טווין ב"מסע תענוגות לארץ הקודש" ("הוצאת בית לוינסןן, 1972, עמ' 162-3, 188): "מכל הארצות הנודעות בנופן המכוער, חושבני שזו [פלשתינה] ראויה לכתר האליפות. הגבעות קרחות…. העמקים הם מדבריות…. ים המוות וים הגליל נמים בלב מרחב של גבע ומישור שבו אין מבטך נתקל בשום גוון נעים…. זוהי ארץ שממון, חוסר-תוחלת ושברון-לב…. שמח הייתי לו יכולתי לראות את שולי הירדן באביב, ואת שכם, עמק יזרעאל, איילון וגבולות הגליל – אולם גם אז יראו מקומות אלה כגנים פעוטים שנזרעו זעיר שם וזעיר שם ברחבי ישימון שאין לו קץ…. ארץ ישראל יושבת עטוית שק ואפר. רובצת עליה קללה שהובישה את שדותיה והצמיתה את אונה…. אין שום דבר צומח זולת עשבים שוטים…. נצרת עיר שכוחת-אל. סביב מעברות הירדן שבהן נכנסו שבטי ישראל לארץ היעודה, אינך מוצא אלא מחנה עלוב של בדואי-מדבר מגוחכים. יריחו המקוללת היא תל חורבות מפורר, ממש כפי שהותיר אותה יהושע במופתיו לפני למעלה משלושת אלפים שנים. בית-לחם ובית-ענייה, על דלותן ושיפלן…. אף ירושלים הנודעת איבדה את כל גדולתה העתיקה והפכה לכפר חלכאים…. ים הגליל המפורסם…שממה ודממה. כפר נחום הוא תל חורבות…. שוממה ומכוערת…. הייתכן כי קללת-שמים תנווה ארץ?…. הגדרת המסע כמסע התענוגות הגדול לארץ הקודש הייתה מוטעית. ראוי היה הרבה יותר לפרסמו כ"מסע הלוויה הגדול לארץ הקודש".

ג'ואן פיטרס מצטטת בספרה, "מאז ומקדם" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 1988) – שנכתב בהתייעצויות עם החוקרים המובילים של המזרח התיכון – הפרופסורים פי. ג'יי. ואטיקיוטיס, אלי כדורי וברנרד לואיס, ובסיוע ההיסטוריון מרטין גילברט והפרופסורים פרד גוטהייל ווולטר לאקייר – את ההיסטוריון האמריקאי, הרמן ווס, שכתב ב-1953: "ב-1250 השנים שבין הכיבוש הערבי במאה השביעית לבין ניצני שיבתם של היהודים בשנות ה-80 של המאה ה-19 הייתה ארץ ישראל שוממה, מערכות התעלות וההשקאה מימי-קדם נהרסו, והפוריות הנפלאה שעליה סיפר התנ"ך הייתה למדבר ישימון…. בימי קיסרותם העותומאנית של התורכים הוסיפה הארץ להידלדל" (עמ' 161). ב-1590 דיווחה "הקרן [הבריטית] לחקירת ארץ ישראל": "אין מה לראות שם [בירושלים] מלבד קצת מהחומות העתיקות וכל השאר דומה לחלקת אדמה מבאישה" (עמ' 161).

"מאז ומקדם" מתעד הגירה ערבית לארץ ישראל – שהואצה בעקבות העלייה היהודית. לדוגמא, ב-1939 כתב הנשיא רוזבלט למזכיר המדינה האמריקאי ש"מאז 1921עלתה הגירת הערבים לארץ ישראל במידה עצומה על העלייה היהודית (עמ' 376)". "אבראהים פחה, הכובש המצרי, השאיר אחריו מושבות קבע של מהגרים מצרים בבית שאן, שכם, עכו ויפו, שבה התיישבו כחמש מאות משפחות של חיילים מצרים והקימו שכונה חדשה…. הודות לתגבורת זאת ולהתיישבות היהודית, שראשיתה ב-1830, החלה יפו לגדול…. חלק גדול מן הישוב המוסלמי שנשאר בארץ ישראל היה ישוב של מעבר, כמו שאמר השריף חוסיין…(עמ' 171-2)". ב-1878 נכנסו לארץ ישראל צ'רקסים, אלג'יראים, מצרים, דרוזים, תורכים, כורדים, בוסניאקים ואחרים…. לפחות 25% מ-141,000 המוסלמים בארץ ישראל ב-1882 היו חדשים בארץ, או יוצאי חלציהם של אלו שהגיעו אחרי הכיבוש המצרי מ-1831…. ב-1858 דיווח הקונסול הבריטי, ג'יימס פיין, שהמוסלמים בירושלים מונים בדוחק יותר מרבע מהאוכלוסייה [היהודים מהווים רוב יחסי מ-1850 ורןב מוחלט מא-1880]…. (עמ' 196-7).

"לפי מפקד ארץ ישראל ה-1931 היו לפחות 23 לשונות בקרב המוסלמים…. הלא-יהודים מנו לפחות 24 ארצות – מלבד אירופה ואמריקה – כמקומות הולדת… כגון סוריה, ירדן, מצרים, סעודיה, עיראק, תימן, פרס, כורדיסטן, תורכיה, אסיה התיכונה, אפגניסטן, הודו, אלג'יריה, מרוקו, לוב, תוניסיה, בוסניה, אלבניה, ועוד (עמ' 224-6)….

ג'ואן פיטרס (שם) מתעדת גם את מלחמת המנדט הבריטי בעלייה היהודית ועידודה את ההגירה הערבית לארץ ישראל. למשל, ב-1926 אמר הממונה הבריטי על הנפקת אשרות כניסה: "מוסכם שפליטים הנראים כסורים, לבנונים או פלשתינאים יורשו להיכנס לארץ ישראל ללא דרכון או אשרה" (עמ' 262). "הספר הלבן" מ-1930 העניק זכות רכישת קרקע לערבים ולא ליהודים, והגביל עליית יהודים עד לשיפור הדמוגרפיה הערבית (עמ' 291). ב-1940 הורה הנציב העליון הבריטי לוודא שאין יהודים בין החיילים הפולנים שהגיעו לארץ ישראל, למרות שהיהודים תמכו במלחמה בנאצים ואילו הערבים תמכו בנאצים (עמ' 336-338)….

פיטרס מוכיחה שהתביעה ללאומיות פלשתינית מבוססת על שיכתוב ההיסטוריה והסתה אלימה נגד העם היהודי, ולכן "אינה ראויה ליחס של כבוד", ואסור שתהיה תרוץ להשמדת המדינה היהודית היחידה בעולם…. בשם ההומניטאריות חינכו את הפליטים הערבים להאמין כי ההיסטוריה הכוזבת היא אמת. הם סבורים כי 'חלומם' על 'זהות' יכול להתגשם רק במחיר חורבנו של עם…. הסילוף הערבי מאריך את מפח-נפשם של הפליטים ומחזק – ונועד להצדיק – את הטרור הערבי, אפילו נגד ערבים" (עמ' 385-37).

אריה אבנרי קובע בספרו, ההתיישבות היהודית וטענת הנישול ("הוצאת הקיבוץ המאוחד", 1980, תרגום ממהדורה אנגלית): "היו הרבה מקרים שכיבוש הוביל ליצירת ישות לאומית. אילו הכיבוש הערבי בארץ ישראל היה מביא לגיבוש ישות לאומית ערבית – גם אם מעוטת אוכלוסין – היה קשה להפריך את טענת הערבים להמשכיות היסטורית בפלשתינה. אך זה לא המקרה. הערבים שהתגוררו בארץ לפני 100 שנים, עם תחילת ההתיישבות היהודית, היו מספר קטן שנשאר מאוכלוסייה ערבית רבת-תהפוכות, כתוצאה מסכסוכים פנימיים…שמנעו מהערבים להכות שורשים" (עמ' 13-11). ב-1554 היו בארץ ישראל 205,000 מוסלמים, נוצרים ויהודים. ב-1800 מנתה האוכלוסייה 275,000 איש. אוכלוסיית פלשתינה עברה תהפוכות עקב מלחמת נפוליאון (1799), הכיבוש המצרי (1840-1831), דיכוי מרידות, נסיגות הכובשים, רעש אדמה (1837), מחלות, משברים כלכליים, ועוד.

הטענה הערבית לקיום עם ערבי בפלשתינה מאז ומקדם, והניסיון לערער את הזכות המוסרית, היסטורית וגיאוגרפית, לריבונות יהודית על ארץ ישראל, מזינים את השנאה והטרור הערביים, מהווים מכשול מרכזי לשלום, מנציחים מלחמה, מרחיקים שלום ומנותקים מהמציאות.

סרטונים אחרונים

Play Video

Can/should Israel defy US pressure?

Israel’s defiance of US pressure has been an inherent feature of US-Israel relations since 1948. It has caused short-term frictions, while generating long-term US strategic respect toward Israel, triggering a dramatic enhancement of mutually-beneficial strategic cooperation. Israeli defiance of US pressure spared the US economic and national security setbacks, dealing major blows to enemies and rivals of the US.
Play Video

State Department's systematic failures in the Middle East

The State Department's Middle East policy has been systematically wrong, at least, since 1948, on issues relating to Iran, Iraq, Egypt, Libya, Syria and Israel.
Play Video

Israeli benefits to the US taxpayer exceed US foreign aid to Israel

The US does not extend annual foreign aid to Israel, but makes an annual investment in Israel, which yields to the US taxpayer economic and defense benefits that exceed the dollar volume of foreign aid. For example, Israel constitutes the most cost-effective battle-tested laboratory of the US defense and aerospace industries, saving the US many years of research and development, which amount to mega billion dollars, in addition to enhanced competitiveness, which increases US exports. Israel provides the US intelligence, which is heavier in scope than the intelligence provided by all NATO countries combined.
Play Video

Israel's control of the mountain ridges of Judea & Samaria advances US interests

Since 1967, Israel has controlled the mountain ridges of Judea & Samaria, which has transformed Israel from a non-deterring, terror and war inducing country to a stronger, war and regional terror-deterring country. Thus, Israel has become a critical line of defense for the pro-US Hashemite regime in Jordan. Israel's enhanced posture of deterrence extends the strategic hand of the US with no need to deploy additional US soldiers.

ניוזלטר

הזמינו הרצאות וראיונות

דמוגרפיה

איראן

ג'יהאד האייתולות נגד המערב

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב
https://bit.ly/470rHz2  "חדשות מחלקה ראשונה", 4 נובמבר 2023,

ג'יהאד האייתולות נגד המערב
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב
https://bit.ly/470rHz2  "חדשות מחלקה ראשונה", 4 נובמבר 2023,

English edition  https://bit.ly/479MlfK

איראן-חמאס-ארה"ב

*היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארה"ב, ג'ייק סאליבן, אמר במסיבת עתונאים ב-10 אוקטובר 2023: "איראן שותפה למתקפה [של ה-7 לאוקטובר], הייתה מעורבת באימונים ואספקת היכולות לביצוע המתקפה, ומשתפת פעולה עם חמאס שנים רבות."

*למרות פייסנות וחיזורי המערב, משטר האייתולות נחוש להכניע את המערב "הכופר" – ובמיוחד את "השטן הגדול האמריקאי". הוא סייען מרכזי למלחמות חמאס וחיזבאללה בישראל, כדי להוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, ולפגוע במעמד המערב באזור ובעולם.

*איראן רואה בסיוע לחיזבאללה, חמאס, החות'ים ועשרות ארגוני טרור נוספים במזרח התיכון, מרכז אסיה, אפריקה ודרום ומרכז אמריקה, אמצעי להחרפת אי-היציבות העולמית, הפלת משטרים פרו-אמריקאים, ופגיעה במעמדה האסטרטגי של ארה"ב בעולם. לכן, משנות ה-80' המוקדמות איראן הפכה למוקד עולמי להפצת טרור, סמים ומערכות נשק מתקדמות.

*למרות ההתנהלות הטרוריסטית של משטר האייתולות, ארה"ב דבקה באופציה הדיפלומטית, המעניקה למשטר האיראני רוח גבית עזה מאז עלייתו לשלטון בפברואר 1979. ארה"ב מגיבה באיפוק רב להפצצה איראנית שיטתית של מתקנים אמריקאים במפרץ הפרסי, עיראק וסוריה, לא מסתירה את כמיהתה להסכם גרעין נוסף, וגם הסירה את רוב הסנקציות הכלכליות שהוטלו על איראן.

*הסרת הסנקציות – ובמיוחד אלו האוסרות על יבוא נפט וגז טבעי מאיראן – מאפשרת לאייתולות לשדרג את התמיכה בחיזבאללה, חמאס והחות'ים בתימן, כולל טילים, מטוסים זעירים ללא טייס, אלקטרוניקה, וחומרי נפץ, תוך פגיעה קשה בסעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מצרים, ירדן וישראל.

*יצוא הנפט מאיראן גדל יותר מפי-שלוש מאז כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ומאז הסנקציות של 2018 ו-2019 שהורידו את יצוא הנפט ל-500,000 חביות ביום לעומת 2.7 מיליון חביות ביום לפני הסנקציות. יצוא הנפט האיראני גדל למרות כישלון המו"מ לחידוש הסכם הגרעין. בספטמבר 2023 הגיע יצוא הנפט ל-1.5 מיליון חביות ביום, ואולי אף יותר, שמשמעותו הכנסה של לפחות 50 מיליארד דולרים (לפי המחיר הנוכחי של 90 דולרים לחבית). סוכנות "רויטרס מדווחת על יצוא של 3.15 מיליון חביות ליום!

ג'יהאד איראני נגד ארה"ב

*האייתולות וחיזבאללה מושרשים באמריקה הלטינית משנות ה-80', ובמיוחד במשולש הגבולות של ארגנטינה-פרגוואי-ברזיל וצ'ילה-פרו-בוליביה. לאחרונה הם הגבירו את שתוף הפעולה ב"בטן הרכה של ארה"ב" עם ברוני סמים, ארגוני טרור וממשלות אנטי-אמריקאיות. יחד עם הקרטלים לוס-זטאס וסינלואה במקסיקו הם מבריחים לארה"ב "מתמפטמין" – סם פסיכואקטיבי ממכר מאד – ומאמנים אותם בהפעלת מכוניות תופת. הם משוכנעים שהברחת סמים יעילה יותר מנשק חם בהכנעת "הכופר" המערבי.

*לפי מנהלת אכיפת הסמים בארה"ב, לאיראן וחיזבאללה קשר יעיל עם ברוני סמים במקסיקו, קולומביה, בוליביה, אקוודור וברזיל, והם מייצאים סמים לאירופה וארה"ב, במקביל להקמת מערכות מתוחכמות להלבנת הון שמרכזן בלבנון. הם מבריחים לארה"ב מהגרים בלתי-חוקיים מהמזרח התיכון ומרחיבים את תשתית הטרור בארה"ב.

החזון הפנאטי האיראני לא מתמקד בישראל

*לפי דר' ירון פרידמן, מומחה לאסלאם והמזרח התיכון, משטר האייתולות הוא מונחה-חזון בן 1,400 שנים, שאינו מתמקד בישראל אלא בעולם הרחב ובתרבות "הכופרת" המערבית. החזון יקר לאייתולות הרבה יותר מבוננזה כלכלית ודיפלומטית.

*שורש חזון האייתולות הוא "קרב כרבלא" משנת 680 לספירה, המהווה ציון דרך היסטורי אסלאמי, חי, נושם ובועט ב-2023.  במרכז החזון עומד רצח חוסיין בן עלי, נכד הנביא מוחמד והאימאם השלישי, על ידי יזיד, החליף הסוני. "קרב כרבלא" מהווה טראומה מעצבת עבור השיעים, המקיימים טקסי אזכרה שנתיים להשרשתו בתודעתם, כולל צעדות המונים במרכזי ערים במזרח התיכון, אירופה, אמריקה הלטינית וארה"ב, בליווי הלקאה עצמית עד-זוב-דם על ידי שרשראות ברזל.

*"קרב כרבלא" משריש בתודעה השיעית את הנכונות להקרבת חיים אפוקליפטית ונקמה,והביא לקרע צבאי ודתי, סוני-שיעי, המסעיר עד היום את המזרח התיכון הוולקני. הרוב הסוני משוכנע שהמיעוט השיעי נחוש להשתלט על האסלאם ולנקום את רצח נכדו של מוחמד, כפי שהיה כמעט במאה ה-10 וה-11 וגם במאה ה-16 כאשר איראן הפכה למדינה שיעית.

*מאז עליית משטר האייתולות לשלטון ב-1979 הוא מתמקד ביצוא המהפיכה האסלאמית-שיעית שהיא מונחית-כרבלא, השואפת להפיל כל משטר "משומד" (סוני), להכניע את "הכופר" המערבי, ובמיוחד את "השטן הגדול האמריקאי", ללא תנאי, באמצעי שלום או מלחמה.

*החזון הדתי, פנאטי, מגלומני ואפוקליפטי – במקביל להתנהלות פורעת החוק של משטר האייתולות – ממחיש מדוע נכשלה האופציה הדיפלומטית לשכנע את המשטר האיראני לאמץ כיבוד הסכמים, דו-קיום בשלום ולהעדיף בוננזה פיננסית ודיפלומטית על פני "חזון קרבלא".

יהודה ושומרון

ישראל-סעודיה ושליטה ישראלית על רכסי יו"ש (סרטון)

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823

*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;

*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;

*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;

*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.

ירושלים

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

חגים יהודיים

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

גולן

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

טרור איסלמי

ג'יהאד האייתולות נגד המערב