Most Popular

הפליטים הפלסטינים – למה וכמה?

האם ישראל יצרה את תופעת הפליטים הפלסטינים? מה היה מספרם? מה היה תפקיד מדינות ערב ביצירת התופעה? הבה נבחן את הדברים במחשבה שנייה.

בסרטון הקצרצר (4 דקות) יש תשובות ברורות ומתועדות לשאלות אלו.

הסרטון הופק ע"י Boomerang – Fighting for Israel.

לצפייה ב-40 הסרטונים של המהדורה האנגלית – על יחסי ישראל-ארה"ב, המאזן הדמוגרפי היהודי-ערבי, הנושא הפלסטיני, האיום האיראני, הטרור האסלאמי –  וב-17 הסרטונים הראשונים של המהדורה העברית: https://bit.ly/2rgyMMh

האם תשקול/תשקלי להעביר לחבריך/חברותיך לרשת?

מי הם הפלסטינים?

האם ערביי ישראל נמצאים כאן מאז ומקדם? האם ישראל נישלה עם פלסטיני מאדמתו בה התגורר שנים רבות? הבה נבחן את הדברים במחשבה שנייה.

בסרטון הקצרצר (4 דקות) יש תשובות ברורות ומתועדות לשאלות אלו.

הסרטון הופק ע"י Boomerang – Fighting for Israel.

לצפייה ב-40 הסרטונים של המהדורה האנגלית – על יחסי ישראל-ארה"ב, המאזן הדמוגרפי היהודי-ערבי, הנושא הפלסטיני, האיום האיראני, הטרור האסלאמי –  וב-16 הסרטונים הראשונים של המהדורה העברית: https://bit.ly/2rgyMMh

האם תשקול/תשקלי להעביר לחבריך/חברותיך לרשת?

recent posts

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2OsovE2

English edition  https://bit.ly/2p0VHYi

מדיניות הנשיא טראמפ בהקשר הפלשתיני מבטאת תהליך התפכחות מתובנות מקובלות שהשתרשו בתודעת מעצבי-מדיניות ותקשורת מערביים, אך נחשפו בערוותן על ידי המציאות הכלל-אזורית במזרח התיכון.

 בניגוד לקודמיו בבית הלבן, טראמפ ויועציו – היועץ לביטחון לאומי ג'ון  בולטון, מזכיר המדינה מייק פומפיאו, השגרירה לאו"מ ניקי היילי, השליח המיוחד ג'ייסון גרינבלאט והשגריר דויד פרידמן – מכירים בעובדה שקידום הביטחון הלאומי האמריקאי ועקרונות הצדק והשכל הישר מחייבים נקיטת עמדה מציאותית, ולא נייטראליות מלאכותית, בין ישראל לפלשתינים.

עיתוי הודעתו של בולטון – ערב האזכרה ל-3,000 חללי ו-6,000 פצועי ה-11 לספטמבר – מדגיש שבניגוד לתקינות הפוליטית, טראמפ מבין שקידום ביטחון לאומי ולוחמה בטרור המחריף בתחומי ארה"ב, מחייבים אבחנה ברורה בין לוחמים שיטתיים ומושבעים בטרור (ישראל וארה"ב) לבין מבצעים, מאמנים מחנכים ומסיתים לטרור (ההנהגה הפלשתינית ומשטרים אסלאמיים).

בניגוד לקודמו בבית הלבן, טראמפ ויועציו מבינים ששיקום תדמית ההרתעה של ארה"ב הוא תנאי לשדרוג ביטחונה הלאומי ומחייב מלחמת חורמה ב– ולא כניעה ל- לחצים ואיומים ערביים ואסלאמיים. מכאן נטישת הסכם ההתרפסות השערורייתי עם האייטולות, הכרה בעובדת היותה של ירושלים בירת ישראל, וגישה מציאותית לעניין הפלשתיני.

בניגוד לקודמיו ולמבצעי מדיניות באירופה, טראמפ ויועציו ערים לעובדה שהעניין הפלשתיני אינו גורם-מפתח במזרח התיכון, אינו בבת-עינם של מנהיגי ערב – המרעיפים על הפלשתינים מלל אך לא מעש – ואינו שורש הסכסוך הערבי-ישראלי. הם ערים להרחבה חסרת-התקדים של שתוף-הפעולה הביטחוני והאזרחי בין ישראל לבין סעודיה, מדינות המפרץ, ירדן ומצרים הרואות בהנהגה הפלשתינית גורם משני, בלתי-אמין, חתרני וטרוריסטי (נגד משטרים ערביים!).

בניגוד לקודמיו – מאז "הסכם אוסלו" – טראמפ ויועציו מעריכים שמדינה פלשתינית תוסיף דלק, ולא מים, למדורת המזרח התיכון; תביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי בירדן; תהפוך את ירדן למוקד טרור אזורי שיאיים על כל משטר פרו-אמריקאי במפרץ הפרסי וחצי האי ערב; תעניק רוח גבית למגלומניה האנטי-אמריקאית של האייטולות; תעמיק באופן דרמטי את הנוכחות הרוסית במזרח התיכון ומזרח הים התיכון; ותנחית מהלומה קשה לביטחון הלאומי ולביטחון הפנים האמריקאים.

שלא כקודמיו, טראמפ החליט לשים סוף פסוק לשערוריית ארגון אונר"א, הפועל בניגוד לדפוסי הפעולה של "נציבות האו"מ לפליטים".  לעומת הנציבות המעסיקה 11,500 עובדים והוציאה כ-100 מיליון איש ממעגל הפליטות ברחבי העולם, אונר"א מעסיקה 30,000 עובדים, הוקמה ב-1950 לשלוש שנים כדי לפתור את בעיית 320,000 פליטי 1948/9, אך הפכה לבולען של מיליארדי דולרים המנציח ומנפח את מספר הפליטים, ומהווה מדגרה לשנאה וטרור.

מדיניות הנשיא טראמפ בהקשר הפלשתיני מבטאת גם הכרה במעמד ישראל כבעלת-ברית אמינה ושיטתית, המשמשת מוצב-קדמי יעיל באזור קריטי לביטחון הלאומי של ארה"ב, ומניבה לארה"ב תשואה ייחודית.

על הנשיא טראמפ לסרב לפניות שלא לקצץ/לבטל/להשעות סיוע כספי לרשות הפלשתינית ולאונר"א התומכים בחינוך לשנאה וטרור.
על טראמפ לפעול כמו רשויות אכיפתחוק ולוחמה בטרור שאינן נרתעות מאיומים שפעילותן תגרום להחרפת הפשע והטרור. מנהיגים הנרתעים מאיומי פושעים וטרוריסטים אינם ראויים לאמון הבוחר.
השעיית הסיוע תבטא הימנעות מ– ולא חזרה על – שגיאות נשיאים קודמים שהעניקו רוח גבית לחינוך לשנאה ולטרור. ההשעייה עלולה לגרום להתגברות טרור לטווח-המיידי, אך תשדרג את תדמית ההרתעה של ארה"ב לטווח הארוך ואת ההכרה בעובדת החיים: אין ארוחות חינם!
ההשעייה תשריש מסר של מלחמה נחושה בטרור ולא פייסנות; והשתחררות מהאשלייה שסיוע כספי לתומכים בטרור (כמו לתומכים בפשע) אינה מקדמת זכויות אזרח, אלא מוסיפה שמן למדורת החינוך לשנאה, האדרת טרוריסטים ותמיכה במשפחות טרוריסטים. הקרבת המציאות המורכבת, מאתגרת ותובעת מחיר – של לוחמה בטרור – על מזבח הרהורי לב פשטניים ומפתים, משדרת רפיסות המעניקה רוח גבית לארגוני ומשטרי טרור ורוח נגדית לארה"ב ובעלות-בריתה.
הנשיא טראמפ עשוי להיות הנשיא הראשון המבין שאונר"א אינה פותרת – אלא מנפחת ומסלפת – את בעיית הפליטים הפלשתינים על חשבון משלם המיסים האמריקאי  והמלחמה בטרור. בניגוד ל"נציבות האו"ם לפליטים" ו-6,400 עובדיה שיישבו מחדש כ-100 מיליון פליטים ברחבי העולם, אונר"א ו-30,000 עובדיה מנציחה ומסלפת את מעמדם של 320,000 פליטי 1948.  בניגוד ל"נציבות הפליטים", אונר"א מאפשרת את הנחלת מעמד הפליטות – שניתן גם לעובדים ערבים זרים ששהו בארץ רק שנתיים לפני פרוץ מלחמת העצמאות – לדורות הבאים.
התייחסות טראמפ לעניין הפלשתיני מקרינה הכרה בהתייצבות השיטתית של הפלשתינים לצד אויבי ויריבי ארה"ב והעולם הדמוקרטי מגרמניה הנאצית, דרך הגוש הסובייטי, האייתולות, צדאם חוסיין, בן לאדן, צפון קוריאה, ונצואלה, קובה וסין; בהכשרה שהפלשתינים העניקו לטרוריסטים באירופה, אפריקה ואמריקה הלטינית; ובחתרנות וטרור פלשתינים נגד משטרים ערביים, הגורמים לערבים להמטיר על הפלשתינים שפע מלל אך לא מעש.
שינוי דרמטי בהתייחסות טראמפ לעניין הפלשתיני עשוי לבטא מודעות לתפקיד המשני של העניין הפלשתיני בהקשר הסכסוך הערבי-ישראלי, ובהשוואה לאתגרים המזרח תיכוניים העומדים בפני ארה"ב: מאכלת האייתולות על צוואר כל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות במפרץ הפרסי; הרחבת השפעת האייתולות מאיראן לעיראק, סוריה, לבנון ותימן; חדירת האייתולות לאפריקה ואמריקה הלטינית; התגרענות האייתולות; איומים קיומיים על המשטרים הפרו-אמריקאים בירדן ומצרים; ושדרוג השפעת רוסיה וסין.
השינוי עשוי להקרין גם הכרה בכישלון כל יוזמות השלום האמריקאיות – לעומת הצלחת המו"מ הישיר ישראל-מצרים וישראל-ירדן – ולכן הימנעות מיוזמה נוספת, אלא הצטרפות בשלב מתקדם של המו"מ כדי לסייע להשלמתו.
צמצום המעורבות בנושא הפלשתיני, במקביל להידוק חסר-תקדים של שתופי הפעולה עם ישראל, מהווים פועל יוצא של סדר העדיפויות האמריקאי הצבאי והאזרחי, אך גם של רחשי לב הציבור האמריקאי: לפי הסקר השנתי של "גאלופ" ב-2017 ישראל נהנית מ-71% אהדה לעומת 24% לרשות הפלשתינית.
מ-1948 מסולפת תופעת הפליטים הפלשתינים על ידי ארגונים פלשתינים, מדינות ערב, האו"מ, ובמיוחד אונר"א, כדי לבצע רצח אופי בישראל.
שגרירה הראשון של ארה"ב בישראל, ג'יימס מקדונלד, כתב בספרו, שליחות בישראל (1951, עמ' 176-174): "האחריות לתופעת הפליטים רובצת לפתח מנהיגי ערב שהכריזו מלחמה ונוצחו בה…. רוב שליטי ערב אינם מתעניינים בפליטים…."
ב-3 לאפריל 1949, שידרה תחנת הרדיו הבריטית בערבית, שפעלה מקפריסין: "הוועד הערבי העליון עודד בריחת פליטים מבתיהם." ב-24 לנובמבר 1947 איים היו"ר בפועל של "הוועד הערבי העליון", ג'מאל חוסייני: "פלשתין תהייה רווית דם ואש אם היהודים יקבלו חלק ממנה." מפקד "צבא ההצלה הערבי", פאוזי קאוקג'י, הזהיר: "אם האו"מ יאשר הקמת מדינה יהודית, נפתח במלחמה כוללת… נרצח, נהרוס ונמוטט…."
בניגוד לתובנה המקובלת, מספר הפליטים היה 320.000 לפי הנתונים הבאים: 800,000 ערבים  היו בתחום "הקו הירוק" לפני פרוץ המלחמה ו-170,000 עם סיומה; 100,000 נקלטו בישראל במסגרת איחוד משפחות; 100,000 ערביי המעמד העליון והביניים היגרו למדינות שכנות עם פרוץ המלחמה; 50,000 עובדים זרים-ערבים שבו למדינותיהם; 50,000 בדווים התאחדו עם שבטים במצרים וירדן; 10,000 נהרגו במלחמה. סה"כ – 320,000 פליטים כתוצאה מניסיון ערבי להשמיד את המדינה היהודית, במקביל ל-820,000 פליטים יהודים ממדינות ערב.
בניגוד ל-320,000 הפליטים הפלשתינים, כ-100 מיליון פליטים ברחבי העולם נקלטו במדינות שונות מאז מלחמת העולם השנייה. הערבים והאו"מ לא הזדעזעו כאשר 300,000 פלשתינים גורשו מכווית ב-1991 עקב סיוע לפלישת עיראק ב-1990; 200,000 פלשתינים ברחו מסוריה עם פרוץ מלחמת האזרחים; ו-50,000 פלשתינים ברחו מעיראק עם חיסול משטר צדאם חוסיין.
מנהל אונר"א בירדן, הגנרל גאלאוואיי, העיד בסנאט האמריקאי ב-25 למאי 1953: "הערבים משתמשים בפליטים הפלשתינים כנשק נגד ישראל, ואינם מתעניינים בגורלם…." מזכ"ל האו"מ, טריגווה לי, אמר ב-3 לינואר 1950: "הפליטים ינהלו אורח חיים עצמאי במדינות שקלטו אותם…." ב-26 לינואר 1952 הקים מזכ"ל האו"מ, דאג האמרשלד, קרן בסך 200 מיליון דולרים לקליטת הפליטים במדינות ערב (החלטה 413 של עצרת האו"מ). ב-11 ליוני 1959 טען דר' אלפן ריס, יועץ לענייני פליטים של "איגוד הכנסיות העולמי": "אונר"א מסייעת למתים ולמי שאינם פליטים."
אונר"א הוקמה בדצמבר 1949 לשנתיים-שלוש, אך הפכה לארגון האו"מ הנפוח ביותר, בעל תקציב של למעלה ממיליארד דולרים לשנה (שליש מארה"ב) וקרן פנסיה של מיליארד דולרים. 30,000 עובדי אונר"א מטפלים רק בפליטים פלשתינים, ומנציחה את מעמדם כפליטים העובר בירושה (כולל עובדים זרים ששהו שנתיים בפלשתינה). לעומתם, 6,500 עובדי "נציבות האו"מ לפליטים" מטפלים ב-60 מיליון פליטים ברחבי העולם, ופועלים לקליטה מיידית במדינות שונות, לפי החלטת האו"מ מ-1951 השוללת הנצחת מצב של פליטות.
בשנת 135 לספירה פעלה רומי למחיקת העם היהודי והיהדות מהזיכרון האנושי על ידי הרס ירושלים ושנוי שם ארץ ישראל לפלשתינה (על שם הפלשתים, אויבי היהודים). ב-2017 פועלים הערבים לדה-לגיטימציה של המדינה היהודית על ידי חינוך לשנאה, שינוי שם יהודה ושומרון לפלשתין, וסילוף תופעת הפליטים.

אופן הצגת בעיית הפליטים הפלשתינים כנושא ליבה בתהליך השלום, אינו עומד במבחן המציאות, מתעלם מההקשר הרחב ומנתוני יסוד.

 

ב-2012 תיעד נציב הפליטים באו"מ 15.4 מיליון פליטים – בנוסף לפליטים הפלשתינים המטופלים בידי אונר"א – ו-28.8 מיליון עקורים הנמצאים בארצותיהם. 15 מיליון פליטים נוצרו בעימות 1947 בין הודו ופקיסטן; 5.5 מיליון במלחמות האזרחים בסודן מאז 1956; 4 מיליון באפגניסטן; 800,000 תימנים ו-300,000 פלשתינים, שתמכו בפלישת עיראק לכווית, גורשו ב-1990/1 על ידי סעודיה וכווית; 300,000 פלשתינים מתומכי צדאם חוסיין ברחו מעיראק בעקבות שתי מלחמות ארה"ב בעיראק. מ-1945 נוצרו 100 מיליון פליטים – מרביתם נקלטו במדינות בית חדשות. לעומת זאת, מחנות הפליטים הפלשתינים, בשליטה ערבית, עומדים על תילם, בעוד ההנהגה הפלשתינית נהנית מרמת חיים נהנתנית.

 

דו"ח קרן פורד מאוגוסט 1971 מדווח שפליטים פלשתינים החלו לעזוב את מחנות הפליטים מ-1950, וכפריי הסביבה החלו להתיישב במחנות כדי לזכות במענקי אונר"א. לדוגמא, מחצית מתושבי מחנה הפליטים בג'לזון הגיעו למחנה אחרי 1950.

 

דו"ח משרד מבקר המדינה האמריקאי מנובמבר 2003 מצא שפחות משליש מהפליטים הפלשתינים מתגוררים במחנות.

 

מספר פליטי 1948-49 הוא כ-320,000 לפי הנתונים הבאים: 800,000 ערבים (לפי מפקדים "מנופחים") בשטחי "הקו הירוק" לפני נובמבר 1947, לעומת 170,000 בתום המלחמה; 630,000 הנותרים כללו 100,000 שנקלטו בישראל במסגרת איחוד משפחות, 100,000 ערביי המעמד הגבוה והביניים שעזבו לפני פריצת המלחמה ונקלטו במדינות ערב, 50,000 עובדים זרים ערביים (שזכו למעמד פליט לאחר שנתיים בארץ ישראל) ששבו למדינות הבית, 50,000 בדווים שנקלטו בשבטים בירדן וסיני, וכ-10,000 הרוגים במלחמה.

 

מרבית הפליטים נהרו בעקבות הנהגתם שנטשה לפני פריצת המלחמה. רבים נענו לקריאת מנהיגי ערב שהבטיחו שיבה מהירה בעקבות השמדת המדינה היהודית וזכייה ברכוש היהודי. השלטון הבריטי הפציר במיעוט האתני, בערים מעורבות, לעזוב: הערבים עזבו והיהודים נשארו.

 

דר' יובל ארנון-אוחנה מאוניברסיטת אריאל, שעמד בראש מחלקת המחקר הפלשתיני במוסד (קו החריש והאש: מאה וחמישים שנות סכסוך על ארץ ישראל 2010-1860, הוצאת אחיאסף, 2013, עמ' 415-397): "לידת תופעת הפליטים הפלשתינים לא ארעה במלחמת העצמאות בין 1949-1947, אלא עשור קודם לכן, בימי המרד הערבי של 1939-1936.… דיווח הקונסול הכללי הבריטי בביירות, פרלונג', מאוקטובר 1938 מאשר [את גל הבריחה הערבי]…. כך גם היומון הלבנוני, אל אח'באר, מדצמבר 1938 המדווח על נהירה מארץ ישראל ללבנון…. הגורמים הבלעדיים לבריחת הפליטים הפלשתינים היו הכנופיות הערביות שפתחו בטרור נגד הבריטים והיהודים, אך פנו במהרה נגד הפלשתינים…. תוצאות הטרור הייתה אנרכיה אלימה…. בדומה לבריחת פליטי 1949-1947 החלו גם גלי בריחתם של פליטי 1939-1936 ביציאת השכבה האמידה….

 

"במאה ה-19 היו מישור החוף, עמקי יזרעאל, חרוד ובית שאן ובקעת הירדן כמעט ריקים מאדם, לפי מחקרי הקרן הבריטית לחקר פלשתינה…. התבססות הישובים היהודיים במישור החוף הביאה לגלי הגירה ערבית [במיוחד ממצרים, סוריה, לבנון וצפון אפריקה]…. אוכלוסייה ערבית זאת היא אשר ברחה עם פרוץ מעשי האיבה ב-1947.… היא הייתה חסרת שורשים, בלתי מגובשת, בעלת מבנה חמולתי רעוע, וכללה בעיקר גברים זרים, שהגיעו ממדינות ערב ללא משפחותיהם, בחיפוש אחר פרנסה…. ערביי ההר ביהודה, שומרון והגליל נותרו במקומם [להוציא חריגים]…. לכן, התביעה הערבית לשיבה הועלתה תמיד לעבר מישור החוף…. לא לחברון, רמאללה, שכם או נצרת…"

 

התעלמות מעובדות יסוד וההקשר הרחב של תופעת הפליטים הפלשתינים, ואימוץ טענת השיבה, מקצינים את עמדת הערבים ומצמצמים את הסיכוי להסדר שלום.

ב-24 וב-16 לאוקטובר, 2013, בכנס הדיפלומטים ובאזכרה לרה"מ רבין, חזר הנשיא פרס וטען שהסכם אוסלו "פתח את הדרך לדו-שיח ושלום".  האם טענת פרס עומדת במבחן המציאות?

תפישת העולם של אוסלו נפרשה על ידי פרס בספרו, "המזה"ת החדש", וב"מכון וושינגטון למדיניות מזרח תיכונית": "המערכת הבינלאומית אינה מובילה יותר למלחמות…. השלום הוא הביטחון…. גבולות של תיל, שדות מוקשים ומוצבים צבאיים אינם רלבנטיים יותר…. מלון טוב על הגבול מספק יותר שלום וביטחון מאשר מוצב צבאי…. יש חשיבות קטנה מאד לעבר.  קרקע והיסטוריה איבדו מחשיבותם…. חשוב יותר לדמיין מאשר לזכור…. התפרצות מלחמה איננה אפשרית עתה…. אני מסופק אם הפלשתינים ינקטו שוב בטרור…. גבולות אינם רלבנטיים עבור אומה המתמקדת במוח במקום בקרקע…."

תפישת העולם של אוסלו מתנפצת אל צוקי המזרח התיכון המציאותי והצונאמי הערבי. הוגי אוסלו המעיטו בעוצמת מאפייני המזרח התיכון מזה 1,400 שנים: אלימות, שנאת האחר, תזזיתיות, בוגדנות, חוסר-אמינות, פיצול אלים דתי-אתני-רעיוני-גיאוגרפי, היעדר שלום-כולל בין-ערבי, הפרת הסכמים בין-ערביים, ארעיות הסכמים, היעדר חופש דת-ביטוי-עיתונות-התאגדות.

דר' יובל ארנון-אוחנה מאוניברסיטת אריאל, שהיה החוקר הבכיר ב"מוסד" בנושא הפלשתיני, כותב בספרו, קו החריש והאש – 150 שנות סכסוך ("הוצאת אחיאסף", 2013) שהסכם אוסלו חילץ את אש"פ מתהום הנשייה. ב-1990 "העולם הערבי ניתק את קשריו עם אש"פ, וקטע את הזרמת הכספים אליו" עקב השתתפות אש"פ בפלישת עיראק לכווית. ארה"ב הפסיקה את הדו-שיח עם אש"פ. האינתיפאדה הראשונה  גססה מ-1991. אש"פ לא התאושש מחיסול ח'ליל אל-וזיר (1988)  וצלאח חאלף (1991). ופרשיות שחיתות דרדרו את תדמית אש"פ בעיני הפלשתינים.

הסכם אוסלו שינה את מדיניות ישראל באופן דרמטי, אסטרטגי ומוחשי, כולל מחוות שלא נעשו ע"י העותומנים, המנדט הבריטי, ירדן, מצרים והליגה הערבית: העברת חלקי מולדת לאויב המר ביותר, קידום ריבונות פלשתינית, פתיחת שערי הבית הלבן בפני ערפאת ויבוא 70,000 פלשתינים ממחנות טרור במדינות ערב.

לעומת זאת, אש"פ השתנה רק טקטית, נצמד לאסטרטגיית ה"אמנה הפלשתינית", מתייחס להסכם אוסלו כמכשיר למימוש היעד האסטרטגי, ורואה בארץ ישראל אדמת "וואקף" השייכת למוסלמים בהבטחה אלוהית. ערפאת ומחמוד עבאס הבהירו שהסכם אוסלו הוא זמני ונועד להשמדת ישראל. הרשות הפלשתינית הפירה הסכמים באופן סדרתי, ומחמוד עבאס הקים מערכת חינוך לשנאה.  גל טרור חסר-תקדים פרץ באפריל 1994 והביא ליותר מ-1,600 אבדות – פי חמש מעשרים השנים שקדמו לאוסלו. 160 נרצחו באינתיפאדה הראשונה, לפני אוסלו, לעומת 1,000 באינתיפאדה השנייה. ביוני 2001 אמר פייסל חוסייני שהסכם אוסלו העניק לפלשתינים "סוס טרויאני" המקדם הקמת מדינה פלשתינית מהנהר ועד הים.

ההתנהלות הרשות הפלשתינית עקבית עם תקדימי ההנהגה הפלשתינית שגורשה ממצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית עקב חתרנות ובוגדנות, והייתה בעלת בריתם של גרמניה הנאצית, הגוש הקומוניסטי, חומייני, צדאם חוסיין ובן-לאדן. מבחן המציאות מוכיח שבניגוד לתפישת העולם של אוסלו, הנמר הפלשתיני אינו מחליף חברבורות, רק טקטיקות.

בעוד שמרבית הפלשתינים הם ערבים-מוסלמים, הרי שמקור השם פלשתינה – שנועד לסייע לאימפריה הרומית למחוק את העם היהודי ואת ארץ יהודה מספרי ההיסטוריה – הוא בפלשת שתושביה, הפלישתים, הגיעו מהאיים האיגאים ומפניקיה.

בעוד שהערבים-מוסלמים הגיעו לארץ ישראל במאה השביעית לספירה, הרי שהפלישתים גורשו מיוון ב-1300 לפני הספירה והתיישבו בשפלת החוף של ארץ ישראל ב-1200 לפני הספירה.

פלשתינה לא הייתה מעולם ישות בעלת זהות מדינית, גיאוגרפית, תרבותית, לאומית ייחודית. פלשתינה הייתה תמיד חלק מישות רחבה יותר ותושביה לא ראו עצמם כבעלי זהות עצמאית, אלא כערבים, מוסלמים, עותומאניים או סורים. ההיסטוריון הערבי רב המוניטין, ג'ורג' אנטוניוס, תחם את תחומי פלשתינה ב-1939 כחלק מסוריה הגדולה, ובמרץ 1974 הכריז חאפז אסאד: "פלשתינה היא חלק יסודי של סוריה הדרומית".

לעומת זאת, איש השמאל האמריקאי, הפציפיסט, ממייסדי "האיגוד האמריקאי לזכויות האזרח", ג'והן היינס הולמס, כתב ב-1929 בספרו, Palestine Today and Tomorrow: "זאת הארץ אליה באו היהודים לשקם את מולדתם העתיקה… בכל העולם אין בית ליהודי חוץ מההרים והבארות של ממלכתו הקדומה… בכל מקום אחר היהודי נמצא בגלות… גרד את הקרקע בכל מקום בפלשתינה ותמצא את ישראל… אין שם דרך, מעיין, הר או כפר שאינם מהדהדים שמות יהודיים… ליהודי יש בפלשתינה שליחות נעלה יותר מכלכלה… השליחות היא שיקום ציון וציון היא פלשתינה".

המציאות מלמדת שארץ ישראל מהווה את ערש הזהות היהודית כאלפיים שנה לפני הופעת האסלאם, והקשר בין העם היהודי לאדמתו לא נותק לעולם.

בניגוד לתובנה המקובלת, ערביי יו"ש אינם נמצאים כאן מאז ומקדם, עם פלשתיני לא איבד את אדמתו, מדינה פלשתינית לא הייתה קיימת ואין בסיס ל"טענת השיבה" ולהנחה כאילו היהודים היגרו לארץ ישראל לעומת הערבים שהם כביכול ילידי ארץ ישראל.

רוב הערבים מערבית לירדן הם יוצאי חלציהם של מהגרים מוסלמים שהגיעו לאזור בשנים 1947-1845 מסודן, מצרים, לבנון וסוריה, וגם מעיראק, סעודיה, בחריין, תימן, לוב, מרוקו, בוסניה, קווקז, הודו, אפגניסטן, בלוצ'יסטן, קורדיסטן וטורקמניסטן.

פועלים ערבים יובאו – במיוחד ממצרים, סוריה ולבנון – ע"י האימפריה העותומנית והמנדט הבריטי להקמת תשתיות כגון נמל חיפה; מסילות הברזל חיפה-קנטרה, חיפה-אדרעי (1905), חיפה-שכם (1914) וירושלים-יפו (1892); מתקני צבא, דרכים, מחצבות, יבוש ביצות, וכו'. מהגרים ערביים היגרו לאזור גם כדי ליהנות מהצמיחה הכלכלית שבאה בעקבות העלייה היהודית השנתית מ-1882. האוכלוסייה הערבית של חיפה זינקה מ-6,000 בשנת 1880 ל-80,000 ב-1919, כתוצאה מהגירת עובדים זרים, הכיבוש הבריטי והתיישבות יהודית ששדרגה את תשתיות התעסוקה. מלחמת העולם השנייה האיצה את הגירת הערבים לפלשתינה לעבודות תשתית של הצבא הבריטי.

לפי דו"ח וועדת פיל הבריטית מ-1937 (Palestine Betrayed, פרופ' אפרים קארש, הוצאה לאור אוניברסיטת ייל, 2010, עמ' 12): "הגידול באוכלוסייה הערבית מורגש במיוחד בריכוזים העירוניים המושפעים ע"י הפיתוח היהודי. השוואת מפקדי האוכלוסין של 1922 ו-1931 מתעדת גידול של 86% בחיפה, 62% ביפו37% בירושלים, לעומת 7% בלבד בשכם וחברון וירידה של 2% בעזה."

האוכלוסייה הערבית של יפו, חיפה ורמלה זינקה פי 17, 12 ו-5 כתוצאה מגלי הגירה מסיביים, ולמרות עזיבתם של ערבים רבים עקב האלימות הבין-ערבית מערבית לירדן.

הכיבוש המצרי (עד סוריה) ע"י מוחמד עלי בשנים 1840-1831 הביא בעקבותיו זרם של מהגרים מסודן ומצרים שהתיישבו בין עזה לטול-כרם ועד לעמק החולה. הם פגשו כאן אלפי מהגרים מצריים שברחו לעכו כדי להשתמט משרות צבאי. מהגרים ממצרים זוהו בבית שאן, עכו, חדרה, נתניה ויפו ב-1865 ע"י הגיאוגרף הבריטי הנודע, H.B. Tristram בעמוד 495 בספרו: Land of Israel journal of travels in Palestine.

שכונות של מהגרים מצריים ביפו, כגון שייך מוניס (רמת אביב), אבו-כביר, סומייל, סלמה ופג'ה תועדו ע"י ה-British Palestine Exploration Fund, וב-1917 היו ביפו מוסלמים מ-25 מדינות, כולל איראן, אפגניסטן, הודו ובלוצ'יסטן. מהגרים מצריים התיישבו גם בטייבה, קלנסוואה, כפר קאסם, ערה וערערה. ב-1908 התיישבה ביפו הגירה תימנית. מהגרים מהחורן כיכבו בנמלי יפו וחיפה.

"36,000-30,000 מהגרים סוריים (חורנים) הגיעו לפלשתינה בחודשים האחרונים" דיווח היומון הסורי, La Syrie, ב-12 לאוגוסט 1934. איז א-דין אל-קאסם, מנהיג טרור אנטי-בריטי ויהודי בשנות ה-20 וה-30 וסמל הטרור החמאסי, היה מהגר סורי וכך גם סעיד אל-עז ממנהיגי פרעות 1939-36 וקאוקג'י, מפקד "צבא ההצלה הערבי".

מהגרים מלוב התיישבו בגדרה, אלג'יראים התיישבו בצפת ובטבריה לצד סורים, ירדנים ובדווים, וצ'רקסים, בוסניים, תימנים, טורקמניסטנים ומהגרים מוסלמים נוספים התיישבו מערבית לירדן.

מספר רב של פליטי 1948 חזרו למשפחותיהם במצרים, סוריה, לבנון וירדן, כפי שעשו ערבים רבים בתקופת הפרעות 1936-39.

ב-1869 כתב מרק טווין ב"מסע תענוגות לארץ הקודש" ("הוצאת בית לוינסןן, 1972, עמ' 162-3, 188): "מכל הארצות הנודעות בנופן המכוער, חושבני שזו [פלשתינה] ראויה לכתר האליפות. הגבעות קרחות…. העמקים הם מדבריות…. ים המוות וים הגליל נמים בלב מרחב של גבע ומישור שבו אין מבטך נתקל בשום גוון נעים…. זוהי ארץ שממון, חוסר-תוחלת ושברון-לב…. שמח הייתי לו יכולתי לראות את שולי הירדן באביב, ואת שכם, עמק יזרעאל, איילון וגבולות הגליל – אולם גם אז יראו מקומות אלה כגנים פעוטים שנזרעו זעיר שם וזעיר שם ברחבי ישימון שאין לו קץ…. ארץ ישראל יושבת עטוית שק ואפר. רובצת עליה קללה שהובישה את שדותיה והצמיתה את אונה…. אין שום דבר צומח זולת עשבים שוטים…. נצרת עיר שכוחת-אל. סביב מעברות הירדן שבהן נכנסו שבטי ישראל לארץ היעודה, אינך מוצא אלא מחנה עלוב של בדואי-מדבר מגוחכים. יריחו המקוללת היא תל חורבות מפורר, ממש כפי שהותיר אותה יהושע במופתיו לפני למעלה משלושת אלפים שנים. בית-לחם ובית-ענייה, על דלותן ושיפלן…. אף ירושלים הנודעת איבדה את כל גדולתה העתיקה והפכה לכפר חלכאים…. ים הגליל המפורסם…שממה ודממה. כפר נחום הוא תל חורבות…. שוממה ומכוערת…. הייתכן כי קללת-שמים תנווה ארץ?…. הגדרת המסע כמסע התענוגות הגדול לארץ הקודש הייתה מוטעית. ראוי היה הרבה יותר לפרסמו כ"מסע הלוויה הגדול לארץ הקודש".

ג'ואן פיטרס מצטטת בספרה, "מאז ומקדם" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 1988) – שנכתב בהתייעצויות עם החוקרים המובילים של המזרח התיכון – הפרופסורים פי. ג'יי. ואטיקיוטיס, אלי כדורי וברנרד לואיס, ובסיוע ההיסטוריון מרטין גילברט והפרופסורים פרד גוטהייל ווולטר לאקייר – את ההיסטוריון האמריקאי, הרמן ווס, שכתב ב-1953: "ב-1250 השנים שבין הכיבוש הערבי במאה השביעית לבין ניצני שיבתם של היהודים בשנות ה-80 של המאה ה-19 הייתה ארץ ישראל שוממה, מערכות התעלות וההשקאה מימי-קדם נהרסו, והפוריות הנפלאה שעליה סיפר התנ"ך הייתה למדבר ישימון…. בימי קיסרותם העותומאנית של התורכים הוסיפה הארץ להידלדל" (עמ' 161). ב-1590 דיווחה "הקרן [הבריטית] לחקירת ארץ ישראל": "אין מה לראות שם [בירושלים] מלבד קצת מהחומות העתיקות וכל השאר דומה לחלקת אדמה מבאישה" (עמ' 161).

"מאז ומקדם" מתעד הגירה ערבית לארץ ישראל – שהואצה בעקבות העלייה היהודית. לדוגמא, ב-1939 כתב הנשיא רוזבלט למזכיר המדינה האמריקאי ש"מאז 1921עלתה הגירת הערבים לארץ ישראל במידה עצומה על העלייה היהודית (עמ' 376)". "אבראהים פחה, הכובש המצרי, השאיר אחריו מושבות קבע של מהגרים מצרים בבית שאן, שכם, עכו ויפו, שבה התיישבו כחמש מאות משפחות של חיילים מצרים והקימו שכונה חדשה…. הודות לתגבורת זאת ולהתיישבות היהודית, שראשיתה ב-1830, החלה יפו לגדול…. חלק גדול מן הישוב המוסלמי שנשאר בארץ ישראל היה ישוב של מעבר, כמו שאמר השריף חוסיין…(עמ' 171-2)". ב-1878 נכנסו לארץ ישראל צ'רקסים, אלג'יראים, מצרים, דרוזים, תורכים, כורדים, בוסניאקים ואחרים…. לפחות 25% מ-141,000 המוסלמים בארץ ישראל ב-1882 היו חדשים בארץ, או יוצאי חלציהם של אלו שהגיעו אחרי הכיבוש המצרי מ-1831…. ב-1858 דיווח הקונסול הבריטי, ג'יימס פיין, שהמוסלמים בירושלים מונים בדוחק יותר מרבע מהאוכלוסייה [היהודים מהווים רוב יחסי מ-1850 ורןב מוחלט מא-1880]…. (עמ' 196-7).

"לפי מפקד ארץ ישראל ה-1931 היו לפחות 23 לשונות בקרב המוסלמים…. הלא-יהודים מנו לפחות 24 ארצות – מלבד אירופה ואמריקה – כמקומות הולדת… כגון סוריה, ירדן, מצרים, סעודיה, עיראק, תימן, פרס, כורדיסטן, תורכיה, אסיה התיכונה, אפגניסטן, הודו, אלג'יריה, מרוקו, לוב, תוניסיה, בוסניה, אלבניה, ועוד (עמ' 224-6)….

ג'ואן פיטרס (שם) מתעדת גם את מלחמת המנדט הבריטי בעלייה היהודית ועידודה את ההגירה הערבית לארץ ישראל. למשל, ב-1926 אמר הממונה הבריטי על הנפקת אשרות כניסה: "מוסכם שפליטים הנראים כסורים, לבנונים או פלשתינאים יורשו להיכנס לארץ ישראל ללא דרכון או אשרה" (עמ' 262). "הספר הלבן" מ-1930 העניק זכות רכישת קרקע לערבים ולא ליהודים, והגביל עליית יהודים עד לשיפור הדמוגרפיה הערבית (עמ' 291). ב-1940 הורה הנציב העליון הבריטי לוודא שאין יהודים בין החיילים הפולנים שהגיעו לארץ ישראל, למרות שהיהודים תמכו במלחמה בנאצים ואילו הערבים תמכו בנאצים (עמ' 336-338)….

פיטרס מוכיחה שהתביעה ללאומיות פלשתינית מבוססת על שיכתוב ההיסטוריה והסתה אלימה נגד העם היהודי, ולכן "אינה ראויה ליחס של כבוד", ואסור שתהיה תרוץ להשמדת המדינה היהודית היחידה בעולם…. בשם ההומניטאריות חינכו את הפליטים הערבים להאמין כי ההיסטוריה הכוזבת היא אמת. הם סבורים כי 'חלומם' על 'זהות' יכול להתגשם רק במחיר חורבנו של עם…. הסילוף הערבי מאריך את מפח-נפשם של הפליטים ומחזק – ונועד להצדיק – את הטרור הערבי, אפילו נגד ערבים" (עמ' 385-37).

אריה אבנרי קובע בספרו, ההתיישבות היהודית וטענת הנישול ("הוצאת הקיבוץ המאוחד", 1980, תרגום ממהדורה אנגלית): "היו הרבה מקרים שכיבוש הוביל ליצירת ישות לאומית. אילו הכיבוש הערבי בארץ ישראל היה מביא לגיבוש ישות לאומית ערבית – גם אם מעוטת אוכלוסין – היה קשה להפריך את טענת הערבים להמשכיות היסטורית בפלשתינה. אך זה לא המקרה. הערבים שהתגוררו בארץ לפני 100 שנים, עם תחילת ההתיישבות היהודית, היו מספר קטן שנשאר מאוכלוסייה ערבית רבת-תהפוכות, כתוצאה מסכסוכים פנימיים…שמנעו מהערבים להכות שורשים" (עמ' 13-11). ב-1554 היו בארץ ישראל 205,000 מוסלמים, נוצרים ויהודים. ב-1800 מנתה האוכלוסייה 275,000 איש. אוכלוסיית פלשתינה עברה תהפוכות עקב מלחמת נפוליאון (1799), הכיבוש המצרי (1840-1831), דיכוי מרידות, נסיגות הכובשים, רעש אדמה (1837), מחלות, משברים כלכליים, ועוד.

הטענה הערבית לקיום עם ערבי בפלשתינה מאז ומקדם, והניסיון לערער את הזכות המוסרית, היסטורית וגיאוגרפית, לריבונות יהודית על ארץ ישראל, מזינים את השנאה והטרור הערביים, מהווים מכשול מרכזי לשלום, מנציחים מלחמה, מרחיקים שלום ומנותקים מהמציאות.

latest videos

Play Video

The Middle East Labyrinth by Yoram Ettinger

An overview of the Middle East and the Israeli-Arab conflict. Ambassador (ret.) Yoram Ettinger is the Executive Director of "Second Thought: A US – Israel Initiative," a foundation dedicated to education through out-of-the-box thinking on US-Israel relations, Middle East affairs, the Palestinian issue, Jewish-Arab demographics, etc.
Play Video

State Department's systematic failures in the Middle East

*The State Department assumes that generous diplomatic and financial gestures could induce the violently volatile Middle East to embrace peaceful-coexistence, good-faith negotiation, democracy and human rights. However, this policy has generated tailwinds to rogue entities and headwinds to the US and its Arab allies.
Play Video

US-Israel kinship: Part 1 The Early Pilgrims as the Modern Day Exodus

Play Video

Palestinian Demographic Manipulation

Newsletter

SCHEDULE LECTURES & INTERVIEWS

Demography

Iran

סעודיה-איראן: הגורם הישראלי והאמריקאי

"מידה", https://bit.ly/44qUR9M

English edition  https://bit.ly/43HJQR1

סעודיה-איראן: חידוש יחסים דיפלומטים

*סעודיה אינה מניחה לחידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן להאפיל על מציאות המזרח התיכון ההפכפך. היא אינה מקילה ראש בהתנהלות השיטתית של משטר האייתולות באיראן, המחנך את עמו לשנאת והדברת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים; מפגין חתרנות, טרור, והפצת טילים ומטוסים זעירים וקטלניים ללא-טייס לגופים פורעי-חוק במזרח התיכון וברחבי העולם; מתסיס מלחמות אזרחים; מקדם חזון שיעי, פנאטי, מגלומני וחסר-פשרות; מייצא את המהפיכה השיעית ברחבי העולם ושואף להפיל כל משטר סוני. בניגוד לתפישת העולם המערבית, סעודיה מכירה בעובדה שמשטר האייתולות אינו מוכן להקריב את חזונו האלים בן 1,400 השנים על מזבח מחוות דיפלומטיות ומענקים פיננסים חסרי-תקדים.

*זה לא המקרה הראשון של חידוש יחסים דיפלומטים בין שתי המדינות. ב-1988 ו-2016 נותקו היחסים הדיפלומטים בין השתיים בעקבות חתרנות איראנית בסעודיה ותגובה חריפה של ריאד.

*חידוש הקשרים הדיפלומטים במרץ 2023 התקיים בתיווך סין, הממנפת את התסכול הסעודי מכרסום האמינות האסטרטגית של ארה"ב, המחייב את סעודיה להתקרב למעצמה אחרת המסוגלת – אולי – להרתיע את משטר האייתולות.  חידוש היחסים הדיפלומטים בין סעודיה לאיראן מהווה הישג גיאו-אסטרטגי משמעותי לסין ופגיעה קשה ומתמשכת בתדמית-ההרתעה של ארה"ב באזור שהיה עד לאחרונה "מגרש בייתי" של ארה"ב.

*תדמית ההרתעה של ארה"ב ספגה סידרת מהלומות – כפי שרואות זאת סעודיה וכל המדינות הערביות, הסוניות והפרו-ארה"ב – עם החתימה על הסכם הגרעין ב-2015; הפינוי/בריחה של צבא ארה"ב מאפגניסטן ב-2021; החיזור השיטתי של ארה"ב אחרי משטר האייתלות באיראן, "האחים המוסלמים" והטרור החות'י בתימן, המהווים איום קטלני, ברור ומיידי על סעודיה וכל המדינות הסוניות-ערביות. כל זאת במקביל ללחץ שיטתי של הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, כולל השעיית אספקת מערכות לחימה מתקדמות.

*מדיניות ארה"ב דוחפת את סעודיה, וגם את איחוד האמירויות ומצרים, לזרועות סין ורוסיה, ביטחונית וכלכלית, כולל מו"מ סעודי-סיני על הקמת כור גרעיני למטרות אזרחיות, שיקדם את "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי.

"חזון 2030" של  יורש העצר הסעודי ומעורבות ישראל

*שיתוף פעולה יעיל בין סעודיה וישראל מותנה בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של שתי המדינות.

*שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים חסרי-תקדים בין סעודיה לבין ישראל, ותפקידה המרכזי של סעודיה בהחלטת איחוד האמירויות , בחריין, מרוקו וסודן לחתום הסכמי שלום עם ישראל, מבוססים על הערכה סעודית שלישראל ערך-מוסף ייחודי בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה.

*יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, מעריך שישראל חיונית לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי בין המזרח הרחוק לבין אירופה ונוכחות בנתיבי-ים קריטיים במפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי, הים הערבי וים סוף.

*"חזון 2030" פועל למודרניזציה דרמטית בתחומי דת, תרבות, חברה, כלכלה, טכנולוגיה, דיפלומטיה וביטחון לאומי, ורואה ביכולותיה של ישראל תרומה משמעותית לקידומו.

*יורש העצר הסעודי – כמו שליטי איחוד האמירויות ובחריין – פועל לגיוון התשתית הכלכלית הנשענת היום, באופן סוחף, על נפט וגז טבעי המועדים לתזזיתיות מחירים, ומאוימים על ידי מקורות אנרגיה זולה ונקיה יותר. שליטים אלו רואים בפריצת-הדרך הטכנולוגית הביטחונית והאזרחית של ישראל אמצעי ייחודי לשדרוג הכלכלה, להקטנה משמעותית של התלות בנפט וגז טבעי, להרחבת מקורות ההכנסה הלאומית, ולשדרוג הביטחון הלאומי.

*עתיד "חזון 2030" – המנוגד לערכים הפוריטנים של הדת והתרבות בסעודיה – וגם עתיד היחסים עם ישראל תלויים ביציבות הפנימית ומעמדו של מוחמד בן סלמן. יורש העצר נחוש בדעתו להתגבר על – ולכרסם בסמכותיות הדתית של – הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, שנהנה עד לעידן מוחמד בן סלמן מיוקרת-על בתחומי הדת וכבעל-ברית קריטי (מ-1744) של משפחת המלוכה.

*יורש העצר ימשיך לקדם את שיתופי הפעולה עם ישראל כל עוד יתרמו ל"חזון 2030", וכל עוד יצליח לנטרל את השפעת הוואהאבים.

הערך-המוסף של ישראל בהקשר המזרח תיכוני

*קידום היעדים השאפתניים של יורש העצר תלוי ברמת הזעזועים האזוריים, צמצום השפעתם של גורמים אלימים כגון משטר האייתולות באיראן; חתרנות השיעים בעידוד איראן באזור רווי-הנפט במזרח סעודיה; "האחים המוסלמים"; החות'ים בתימן הנהנים מסיוע איראני; חיזבאללה; חמאס והרשות הפלסטינית (הנתפסת בעיני יורש העצר כפוטנציאל התססה אזורית).

*למרות חידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן, סעודיה מודעת למציאות המזרח תיכונית הדומה להר געש המתפרץ מדי פעם באופן בלתי-צפוי, כפי שמעידה ההיסטוריה של 1,400 שנות האסלאם, וכפי שמעיד הצונאמי הערבי (המוגדר כ"אביב ערבי" על ידי תפישת העולם המערבית) שהתפרץ בסוף 2010 וממשיך לזעזע את הרחוב הערבי. יורש העצר גם אינו מתעלם מהקשר ההדוק בין ארדואן לבין קטאר (המקורבת לאייתולות ותומכת ב"אחים המוסלמים") ו"האחים המוסלמים", גם לא מהיריבות הצבאית עם ארדואן במלחמת האזרחים בלוב, וכמובן לא מהחזון המגלומני של ארדואן לחידוש האימפריה העותומנית ששלטה על חלק נרחב מסעודיה.

*על יציבות השלטון של בית סעוד ומימוש "חזון 2030" מעיב הכרסום המהותי בכוח ההרתעה של ארה"ב, המעניק רוח גבית לאיומים על ריאד. יורש העצר מתוסכל מ-43 שנות אופציה דיפלומטית במדיניות ארה"ב כלפי איראן; החיזור האמריקאי אחר "האחים המוסלמים"; והלגיטימציה האמריקאית לחות'ים בתימן. הוא גם מודע לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only), לרפיסות אירופה מול הטרור האסלאמי, ולחולשה השורשית של המשטרים הערביים. כל אלו מקרבים את סעודיה (בלית ברירה) לסין ורוסיה, צבאית וכלכלית.

*על רקע התסכול הסעודי ממדיניות ארה"ב, NATO ואירופה, ישראל בולטת – למרות חילוקי-דעות חריפים בנושאי דת ומדיניות – כ"סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר באזור. הסוגייה הפלסטינית מתגמדת בעיני סעודיה בהשוואה לאיומים והאתגרים העומדים בראש סדר העדיפויות של ריאד.

*ישראל גם נתפסת כבעלת ברית אמינה ובעלת קשרים מיוחדים בשני בתי הקונגרס בפרט (שהם השולטים על "הארנק" ובעלי עוצמה השקולה לנשיא גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות) ובוושינגטון וארה"ב בכלל.

*תדמית-ההרתעה של ישראל היא הגורם המרכזי להעמקת הקשר סעודיה-ישראל. היא מתייחסת ליכולות צבאיות, מודיעין וטכנולוגיה, וגם לנכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכך גם מול הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה), הכלת החוק הישראלי ברמת הגולן ובירושלים המאוחדת, והתנגדות פומבית של ישראל למדיניות ארה"ב כלפי איראן, כולל פעילות אינטנסיבית בקונגרס.

*ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה והודפת לחצים. לעומת זאת, ישראל-נרתעת מאבדת מחיוניותה בעיני סעודיה (כמו גם בעיני ארה"ב!).

סעודיה – אינטרסים והסוגייה הפלסטינית

*כפי שמתועד לעיל, האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה חשובים יותר – ועצמאיים מ- הסוגייה הפלסטינית.

*העמקת שיתופי הפעולה ישראל-סעודיה, ותפקידה המרכזי של סעודיה בגיבוש "הסכמי אברהם", מנוגדים לתפישת העולם המערבית הגורסת שהסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, ושהקמת מדינה פלסטינית הוא תנאי-מוקדם לקידום שלום ישראלי-ערבי.

*בניגוד לתפישת העולם המערבית, יורש העצר הסעודי משוכנע שהסוגייה הפלסטינית איננה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא בבת-עין ערבית, ולא גורם מוביל של התפרצויות גועשות ברחוב הערבי.

*לעומת המלל הסעודי והערבי הפרו-פלסטיני, ההתנהלות הסעודית והערבית כלפי הפלסטינים היא אדישה-שלילית. הכלל המזרח תיכוני: "על מילים אין משלמים מכס" ידוע לסעודיה ולערבים. לכן סעודיה והערבים לא פועלים צבאית, פיננסית ומדינית לפי אינטרסים פלסטינים, אלא לפי אינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלהם.

*בעוד המערב ממעיט במשקל התנהלות-העבר של הפלסטינים, יורש העצר הסעודי קובע את יחסו לאופציית המדינה הפלסטינית, במיוחד, לפי ההתנהלות הפלסטינית במישור הבין-ערבי, המאופיינת על ידי חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה. סעודיה אינה שוכחת את – ואינה סולחת על – הסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין לכווית, שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלסטינים; שיתוף הפעולה המבצעי של הפלסטינים עם ארגוני טרור מהמזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית; והקשרים ההדוקים של ההנהגה הפלסטינית עם משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, ובעבר עם גרמניה הנאצית והגוש הסובייטי.  סעודיה סבורה שהתנהלות העבר מלמדת על ההתנהלות הצפויה של המדינה פלסטינית.

סעודיה ו"הסכמי אברהם"

*סעודיה אינה רואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי בעיצוב אינטרסים ביטחוניים וכלכליים, לעומת "הסכמי אברהם" המהווים גורם כבד-משקל בקידום אינטרסים אלה. לכן היא פעלה להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ולקידום הסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.

*קידום "הסכמי אברהם" מותנה בהפקת לקחים מהכישלון הסידרתי של עשרות הצעות מערביות ובינלאומיות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שהתרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתמקדו באינטרסים פלסטינים. "הסכמי אברהם" נחתמו מכיוון שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, התמקדו באינטרסים ערביים, ובכך שללו מהפלסטינים את כוח הווטו.

*לכן, תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה באינטרסים ערביים ולא פלסטינים.

*תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה במיוחד ביציבות וזהות השלטון בסעודיה ובשאר המדינות הערביות החתומות על הסכמי השלום. יציבות המשטרים הערביים מאוימת על ידי מאפיינים בני 1,400 שנים של הזירה הבין-ערבית הגועשת כגון: זהות/נאמנות מקומית עליונה על זהות/נאמנות לאומית; פיצול אלים פנימי ואזורי, שבטי, דתי, רעיוני ופוליטי; חוסר-סובלנות אלימה פנימית ואזורית, דתית, שבטית, רעיונית וגיאוגרפית; היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי; משטר מיעוט עריץ העולה לשלטון בכוח הזרוע ומהווה מטרה לניסיונות הפיכה; היעדר דמוקרטיה, בחירות חופשיות וזכויות אדם; הפכפכות וזמניות של משטרים, מדיניותם והסכמיהם.

*זמניות המשטרים, המדיניות וההסכמים הערביים/איסלמיים במזרח התיכון מתועדת על ידי הצונאמי הערבי המשתולל ברחוב הערבי מ-2010, בנוסף לחילופי-שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים מהקמת "לבנון המרונית-דרוזית" בתחילת המאה ה-18, דרך   "לבנון הגדולה" שהוקמה ב-1920, "לבנון העצמאית מ-1943, ועד השתלטות חיזבאללה על לבנון), ועוד.

*ההתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים, מאפייני הזירה המזרח תיכונית, והאיומים הקטלניים על המשטר הסעודי מבהירים ש"הסכמי אברהם", יציבות המזרח התיכון ואינטרסים של ארה"ב יפגעו אם תקום מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן. מדינה פלסטינית  עלולה להביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר הירדן; להפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, שתהייה זירה לטרור אסלאמי אזורי ובינלאומי, שימונף על ידי משטר האייתולות כדי להדק את חגורת החנק סביב סעודיה ולהחריף את האיום על ישראל. המהפך הירדני עלול להביא לתגובת שרשרת שלילית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על יציבות המשטרים במדינות הנפט הסוניות הפרו-אמריקאיות, ובמיוחד סעודיה; תפגע ביצוא הנפט והגז הטבעי מהמפרץ הפרסי; תזניק את מחיר הנפט והגז הטבעי; תשבש את הסחר הבינלאומי; תפגע בכלכלה המערבית; ותעניק רוח-גבית למשטר האייתולות, לטרור האסלאמי, לסין ורוסיה, ורוח-נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות ובראשן סעודיה.

*האם סעודיה ומדינות ערב החתומות על הסכמי שלום עם ישראל רואות בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להמשך הקשר הפורה עם ישראל? העובדה שמאז 1948 מדינות אלו לא פעלו – צבאית, פיננסית ומדינית – להקמת מדינה פלסטינית מהווה תשובה רועמת!

סעודיה וצרכי הביטחון של ישראל

*הידוק הקשרים עם סעודיה חיוני לביטחונה ושגשוגה של ישראל, אך הוא משני בהשוואה לחיוניות השליטה על רכסי יהודה ושומרון, שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים, וגם המינימום החיוני לביטחונה הלאומי של ישראל במזרח התיכון הוולקני, הפכפך ותזזיתי שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.

*אופיו הבלתי-צפוי, הבלתי-דמוקרטי והאלים של המזרח התיכון (במישור הבין-ערבי/אסלאמי) מגדיר מדיניות והסכמים כגורמי ביטחון משתנים, לעומת טופוגרפיה ועומק גיאוגרפי (כגון רכסי יהודה ושומרון שהם "רמת הגולן" של 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל) שהם גורמי ביטחון קבועים במציאות הביטחונית הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. השליטה על הגורמים הקבועים מבטיחים את ביטחונה הלאומי של ישראל, ומשדרגים את כוח ההרתעה באופן שהפך אותה – מאז 1967 – למכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב.

*הסכם שלום עם סעודיה יפגע אנושות בביטחון הלאומי אם יותנה בוויתור ישראלי על השליטה ברכסי יהודה ושומרון, מכיוון שיהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב למדינה מושכת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב.

*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן חרף לחץ ברוטלי של ארה"ב, ולמרות אזהרות מבית ("המוסד", אמ"ן, שרי ביטחון לשעבר) ומחוץ שמהלכים אלו יביאו לנטישת מצרים את הסכם השלום מ-1979 ולהתפרצות טרור ומלחמה. אבל, מצרים פעלה בהתאם לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה, גינתה את צעדי ישראל, אך המשיכה לדבוק בתהליך השלום מכיוון שמשרת את האינטרסים שלה.

*מחלקת המדינה ו"התקשורת העילית" בארה"ב (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948) – וגורמים מובילים בממסד הביטחוני והפוליטי בישראל – מזהירים את ישראל, בשיטתיות, שהתיישבות יהודית מעבר ל"קו הירוק" תמנע הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב ותביא לגל טרור ערבי. אבל, למרות עיבוי ההתיישבות, שש מדינות ערביות חתמו על הסכמי שלום כדי לקדם אינטרסים שלהן. לעומת זאת, הטרור הערבי הגיע לממדים חסרי-תקדים – כצפוי – בעקבות מחוות חסרות-תקדים של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

*סעודיה וכל מדינות ערב פועלות לפי האינטרסים שלהן ולא לפי תפישות עולם מערביות המנותקות ממציאות המזרח התיכון, וגם לא לפי סדר היום הפלסטיני.

סעודיה ומדינות ערב המתונות-יחסית אינן רואות במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", אבל הן מעריכות את יכולותיה הביטחוניות והטכנולוגיות, ובמיוחד את כוח ההרתעה שלה, ומכירות בתרומתה הייחודית לאינטרסים שלהן, ומכאן החתימה על הסכמי שלום והרחבה חסרת-תקדים של שיתופי-פעולה.

                                                                             

Judea & Samaria

מלחמה בטרור – מתקפה או מגננה/הכלה? מניעה או תגובה?

"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition  https://bit.ly/3KvGjwe

ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור

*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.

*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.

*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".

*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.

*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.

*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.

המלחמה בטרור

*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.

*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.

* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.

*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.

*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.

*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).

*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.

*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.

*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.

*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.

*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה  – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.

*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.

השורה התחתונה

*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.

*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.

*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.

Jerusalem

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

Jewish Holidays

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

Golan

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

Islamic Terrorism

מלחמה בטרור – מתקפה או מגננה/הכלה? מניעה או תגובה?