תפריט
https://bit.ly/3Zf0O5Y"מידה", 22 פברואר 2023,
English edition https://bit.ly/3lFI3tZ
מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבאן משוכנעים שמחוות ישראליות דרמטיות לרשות הפלסטינית הן תנאי מוקדם להרחבת הסכמי אברהם, שידרוג יחסי ישראל-סעודיה ואולי אף הסכם שלום עם סעודיה. האם עמדה זאת תואמת את מציאות המזרח התיכון?
אינטרס ערבי
*הסכמי אברהם ותפקידה הקריטי של סעודיה כמנוע מאחורי ההסכמים, היו מונחי אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ודיפלומטים של סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.
*החלטת המדינות הערביות להגיע להסכם שלום עם ישראל לא נבעה מהשתכנעותן שישראל אכן שואפת לדו-קיום בשלום, ולא מנכונותן להיפרד ממספר תפישות-יסוד של האסלאם, אלא מהערכתן שיכולותיה הביטחוניות, הטכנולוגיות והדיפלומטיות של ישראל הן חיוניות לעמידה מול אויבים משותפים: משטר האייתולות באיראן וטרור "האחים המוסלמים".
*סעודיה ו-6 מדינות ערב (כולל מצרים וירדן) השותפות להסכמי שלום עם ישראל מבינות שהמזרח התיכון דומה להר געש היורק לבה רותחת באופן בלתי-צפוי, כפי שמלמדות 1.400 השנים האחרונות של המציאות הבינערבית הסוערת – פנימית ואזורית – וכפי שמלמד הצונאמי הערבי שפרץ בסוף 2010 ועדין משתולל ברחוב הערבי.
*מדינות ערביות אלו שואפות לצמצם את כוחם של גופים פורעי-חוק, ולכן חוששות מאופיה של מדינה פלסטינית, לאור ההתנהלות הפלסטינית האלימה בזירה הבינערבית והבינלאומית, שהפך את הפלסטינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה בינערביים.
*מדינות אלו מודאגות מהכרסום שחל לאחרונה בכח ההרתעה של ארה"ב, שהוא מרכיב חיוני בביטחונן הלאומי, כמו גם מהתוצאות הרות-האסון של 43 שנות האופציה הדיפלומטית של ארה"ב כלפי משטר האייתולות (הפועל להפלת כל משטר סוני ערבי), המעניקה רוח גבית עזה לטרור, הפצת סמים ויכולות קונבנציונליות ובליסטיות קטלניות של איראן מהמפרץ הפרסי, דרך רחבי המזרח התיכון, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ועד אמריקה הלטינית. מדינות ערב הסוניות הפרו-אמריקאיות חוששות מהשלכות החיבוק שמעניקה ארה"ב ל"אחים המוסלמים", שהם ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם עם אגפים דתיים, חינוכיים, סיעודיים ופוליטים. הן גם ערות לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only?), לרפיסות האירופאית ולחולשת המשטרים הערביים.
תפקידה של ישראל
*סעודיה ו-6 המדינות שחתמו על הסכם שלום עם ישראל חשות את מאכלת האייתולות ו"האחים המוסלמים" על צווארן. הן רואות בישראל את "סוכן ביטוח החיים" היעיל ביותר – ואולי היחיד – באזור. הן מעריכות את ישראל כמכפלן-עוצמה היעיל ביותר של ארה"ב במזרח התיכון, ומכירות בכח ההרתעה שפיתחה מאז 1967, כפי שמפגינה בפעילות הצבאיות נגד איראן (בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן) ונגד הטרור הפלסטיני והלבנוני. הן אף מכבדות את יכולות ישראל בתחום המודיעין, האימונים וגיבוש תורות לחימה.
*מדינות אלו רואות בישראל שותף-אמין ב"יום סגריר", ובמיוחד עקב נכונות ישראל להדוף לחץ אמריקאי כאשר מדובר בעקרונות היסטוריים וביטחוניים כגון ירושלים,יו"ש ואיראן. הן גם שואפות למנף את מעמדה החיובי של ישראל בקרב הציבור האמריקאי ונבחריו בשני בתי הקונגרס לשידרוג קשרים ביטחוניים ואזרחיים עם ארה"ב.
*סעודיה, איחוד האמרויות ובחריין מתמקדות במאמץ לגוון את תשתיתן הכלכלית, מכיוון שהן ערות לסכנות הטמונות בתלות-רבה-מדי בנפט וגז טבעי, החשופים לאי-יציבות מחירים ולאיום הכחדה מצד חידושים טכנולוגים היוצרים אנרגיה נקיה וזולה יותר. הן מכירות בישראל כמעצמה טכנולוגית העשוייה לסייע להן בהשתחררות מהתלות בנפט וגז טבעי, גיוון מקורות ההכנסה ויצירת מקומות עבודה נוספים, במקביל לשיפור מצבן הביטחוני.
*הסכמי אברהם – בנוסף להסכמי השלום עם מצרים וירדן – וההרחבה חסרת-התקדים של שתופי הפעולה בין ישראל לסעודיה, מבהירים שמשקל אינטרס ערבי חיוני עשוי לעלות על משקלם של עקרונות מרכזיים באסלאם, כגון ההתנגדות בת 1,400 שנים לריבונות "כופרים" ב"בית האסלאם". אינטרסים חיוניים עשויים אף להוביל להתמתנות דרמטית של מערכת החינוך (המהווה בבואה נאמנה של מדיניות וחזון השלטון). ואכן, בניגוד לרשות הפלסטינית הדבקה ב- ומקצינה את – החינוך לשנאה, איחוד האמירויות עקרה את החינוך לשנאת ישראל ויהודים ושתלה חינוך לאהדת ישראל ויהודים.
תוחלת החיים של הסכמי אברהם
*הסכמי אברהם באו לעולם עקב הנחישות להימנע מהשגיאה השיטתית של מחלקת המדינה, שניכשלה בכל אחת מהצעותיה לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, בגלל התמקדותן בסוגייה הפלסטינית כאילו הייתה נושא מרכזי בסכסוך ובהוויה המדינית הערבית. הסכמי אברהם התמקדו בסדר העדיפויות ואינטרסים ערביים, עקפו את הסוגייה הפלסטינית שאיננה מככבת בסדר היום הערבי, שללו מהפלסטינים את כח הוטו, ולכן באו לאוויר העולם.
*תוחלת החיים של הסכמי אברהם תלוייה ביציבות המשטרים השותפים להסכמים.
*הסכמי אברהם הביאו לצעדים ראשונים של התמתנות מדינית ודתית ונכונות לדו-קיום בשלום, המשוועים לתמיכת ארה"ב במדינות המעורבות, ולא ללחץ על מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות.
*אבל, אין להתעלם מהאיומים ברורים, מיידיים וקטלניים על הסכמי שלום במזרח התיכון, הדומה להר געש הפולט לבה באופן בלתי-צפוי, ומאופיין ע"י פיצול, אי-יציבות, אי-סובלנות, אלימות, עריצות והיעדר דמוקרטיה, המביאים למשטרים זמניים (המגיעים לשלטון באלימות ולא בבחירות חופשיות), ולכן למדיניות והסכמים זמניים; וכל זאת במישור הבינערבי! תמיכה נחושה של ארה"ב בהסכמי אברהם – בניגוד לקרירות שמפגינה מחלקת המדינה – תצמצם את הסכנה לעתיד ההסכמים.
*על זמניות המשטרים הערביים – ולכן זמניות מדיניותם והסכמיהם – וההשלכות הפנימיות, אזוריות ועולמיות, אפשר ללמוד מהצונאמי הערבי (הנקרא בטעות "אביב ערבי") המשתולל ברחוב הערבי מסוף 2010. כך גם שינויי משטר במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, 1963 – פעמיים, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים משנות ה-90', 1990, 1962), ועוד.
*יציבות המשטרים השותפים להסכמי אברהם תעורער ע"י מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן (בהתחשב ברקורד הפלסטיני הבינערבי והעולמי), שתביא להפלת המשטר ההאשמי המתון-יחסית מזרחית לנהר; תהפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת דוגמת לוב, סוריה, עיראק ותימן, ולזירת טרור אסלאמי אזורי ועולמי; תגרום לתרחיש דומינו העלול להפיל את המשטרים מפיקי הנפט והמתונים-יחסית בחצי האי ערב; ולהעניק רוח גבית עזה למשטר האייתולות, סין ורוסיה ורוח נגדית הרסנית לארה"ב ובעלות-בריתה.
*מדיניות והסכמי שלום הם מרכיבים משתנים במכלול הביטחון הלאומי במזרח התיכון הבלתי-צפוי, בלתי-יציב ואלים, שאין בו דו-קיום בשלום בינערבי מאז המאה ה-7. לעומת זאת, טופוגרפיה וגיאוגרפיה כמו רכסי יו"ש והגולן הם מרכיבים קבועים במסגרת גבולות הביטחון המינימליים של ישראל במציאות הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. מרכיבים קבועים אלו משדרגים באופן דרמטי את כח ההרתעה של ישראל והופכים אותה למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב ומדינות הסכמי אברהם.
*ככל שמתעצם כח ההרתעה הישראלי, משתדרגת יציבות מדינות הסכמי אברהם, וכן נחלשים משטרים וארגונים האחראים להפצת טרור וסמים ומאיימים על יציבות המזרח התיכון והעולם, ובמיוחד על הביטחון הלאומי וביטחון הפנים של מדינות הסכמי אברהם וארה"ב.
*האם המשטרים הערביים הקשורים להסכמי אברהם לא ישדרגו את קשריהם עם ישראל – אותה הם רואים כמרכיב חשוב לביטחונם וכלכלתם – אלא אם כן ישראל תבצע מחוות משמעותיות לפלסטינים, אותם הם מגדירים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות בינערביים?! האם משטרים אלו יקריבו את יציבותם/קיומם על מזבח הסוגייה הפלסטינית?!
העובדה שהם חתמו על הסכמי שלום עם ישראל מבלי להתנותם במחוות לפלסטינים, ומגבילים את הסיוע לפלסטינים בעיקר למישור המילולי ולא המעשי, מספקים תשובה נחרצת לשתי השאלות.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3K97DSu
English edition https://bit.ly/3YCCElH
"אי אפשר להבין ההיסטוריה היהודית, מלחמת קיומו של העם היהודי, עמידתו של העם בכל התקופות והארצות… אם לא נראה הייחוד האידאי של האומה היהודית…." (דוד בן גוריון, יחוד ויעוד, 1951).
*אתגר מרכזי לביטחון הלאומי הוא העצמת החינוך על 4,000 שנות השורשים היהודים/ציונים בארץ ישראל, תוך הדגשת הזהות היהודית/ציונית (הגדרה עצמית), חזון (ריבונות העם היהודי במולדתו) ויעוד (קיבוץ גלויות).
*ערכים אלו מאויימים ע"י תפישת עולם פוסט-ציונית, קוסמופוליטית – בנוסף לתפישת עולם אנטי ציונית החותרת לחיסול הישות הציונית – הפועלת לכרסום משקל וסילוף מהותם של השורשים והערכים היהודים/ציונים, ולהמירם בערכים אוניברסלים ורב-תרבותיים.
*הפוסט-ציונות רואה בזהות, חזון ויעוד הציונות מכשול בדרך להשתלבות בקהיליה האינטלקטואלית העולמית.
*הפוסט-ציונות גם משקפת עייפות מהמאבק היהודי/ציוני שהוא מרתון רב-דורות (ובמעלה הר תלול), ומשלה עצמה שהתנהלות שונה תהפוך את המרתון לספרינט.
*הפוסט-ציונות כמהה להיפטר מהאחריות הכרוכה בהיותנו המדינה היהודית היחידה בעולם, הכוללת בין היתר את המערכה הבלתי-נגמרת באיומים הפיזים והרוחנים על היהדות והיהודים בישראל וברחבי העולם.
*הפוסט-ציונות חוברת לחוגים ציונים נרחבים המתמכרים לאשליית ההתנתקות מהמציאות הקשה והמתסכלת של המזרח התיכון הבלתי-צפוי, הפכפך, אלים ועריץ במישור הבינערבי, והבלתי-סובלני כלפי "הכופרים". היא שואפת להמיר מציאות בלתי-נוחה במזרח התיכון בהרהורי-לב נוחים של "מזרח תיכון חדש", המטיפים לשכתוב המציאות, ההיסטוריה, הזהות, החזון והיעוד היהודים/ציונים, כמו גם לנסיגה דרמטית מחבלי ארץ הקריטים לזהות ולבטחון הלאומי של ישראל.
*זהות, חזון ויעוד יהודיים – המשקפים את היהדות כישות היסטורית, דתית, תרבותית וגיאוגרפית – אינם רק ערכים רוחניים. הם מהווים את תשתית הביטחון הלאומי וכח העמידה הרוחני והפיזי של ישראל. ככל שהם מושרשים יותר, כן נחוש יותר כח העמידה (וההרתעה) בפני אתגרים ואיומים צבאיים, כלכליים, מדיניים, דיפלומטים ואינטלקטואלים העומדים בפני המדינה היהודית והעם היהודי.
*זהות, חזון ויעוד הם גורמים מונחי-היסטוריה וקבועים בתשתית הביטחון הלאומי. לעומתם, הסכמי ביטחון, כלכלה, מדע ושלום הם גורמים משתנים, שתוחלת חייהם תלויה בזמניות השורשית של משטרים, מדיניות והסכמים אזוריים ובינלאומים.
*ככל שמשודרגת תודעת הזהות, חזון ויעוד, כן משודרג כח העמידה (וההרתעה) של ישראל, וכן משודרגת תרומתה הייחודית – כמכפלן עוצמה – לכלכלת וביטחון ארה"ב, שתשתיתה התרבותית והאזרחית מבוססת במידה רבה על שורשים תנ"כיים.
*כדי לחזק את הזהות, חזון ויעוד היהודים/ציונים, על הנהגת המדינה לשנן את ספרו של דוד בן גוריון, יחוד ויעוד, 1951, המדגיש את:
"…. רק עיוור לא יראה שמקורות הסכסוך [עם שכנינו ועם רוב העולם] אינם אך ורק פוליטים, כלכליים או צבאיים, אלא גם אידאים…. האומה היהודית אינה יחידה לאומית ופוליטית בלבד, היא מגלמת בתוכה רצון מוסרי, ונושאת חזון היסטורי מאז הופיעה על הבמה ההיסטורית…. אי אפשר להבין ההיסטוריה היהודית, מלחמת קיומו של העם היהודי, עמידתו של העם בכל התקופות והארצות…אם לא נראה הייחוד האידאי של האומה היהודית והמאבק קשה-העורף. לא רק מאבק פיסי, כלכלי, מדיני וצבאי, אלא גם מאבק רוחני, מוסרי ורעיוני, שבו עמד ועומד העם היהודי כל הימים, ויעמוד בו עד עת קץ….
"העם היהודי…דרך לראשונה על במת ההיסטוריה לפני כארבעת אלפים שנה. כל הסביבה האתנית, המדינית והתרבותית השתנתה תכלית שנוי…ורק עם ישראל, אם כי נעקר מאדמת מכורתו קרוב לאלפיים שנה, הוא העם האחד הממשיך מסורת קדומים בלשונו ותרבותו…. תהפוכות הזמן לא שמו לאל ייחודו הלאומי….
"…. עם הקמת מדינת ישראל, כאילו הוכתר המאבק הממושך של העם העברי בניצחון סופי. אולם אין זאת אלא אשלייה מטעה ומסוכנת. לא נגמרה מלאכת הבניין וקיבוץ גלויות הוא רק בראשיתו….
"באומתנו הקטנה ישנם תמיד חוגים הנמשכים אחרי הברק והקסם של כוחות אדירים…. לתכונה זאת של התבטלות והתרפסות בפני הפריץ קראו בהיסטוריה החדשה שלנו בשם "מה יפית"…. העם היהודי…לא יוותר על חזונו ההיסטורי ומורשתו הרוחנית הגדולה…לא ירוקן עצמאותו הלאומית…ולא ישתעבד לזרים בקביעת עתידו ודרכו…. במדינת ישראל אין כל מחיצה בין היהודי ובין האדם שבתוכנו…. עצמאות אינה ניתנת לחלוקה. אין עצמאות בעניינים יהודיים ותלות בעניינים אנושיים עולמיים…. נקיים זיקתנו לעולם הגדול; זיקה אך לא קבלת מרות חיצונית…. רק מתוך עצמאות פנימית מגיעים לעצמאות חיצונית….
"שלילת הכח הפיסי היא שלילת החיים…. אין נפש בלי גוף…. אין יעוד אוניברסלי בלי קיום ממלכתי לאומי….
"הקו המנחה בחינוך הצבא, הנוער והעם הוא ייחודנו הלאומי…. הייחוד הלאומי הוא מטרה ואמצעי כאחד. הייחוד הוא זכות טבעית והיסטורית, ואמצעי באשר הוא חובה למילוי הייעוד…. הייעוד של העם היהודי…הוא קיבוץ גלויות…המשימה המרכזית של ימינו…. אין תקנה לשבות העם בלי תקנה לשבות הארץ [התיישבות]….
"אין השלום בעולם ובמזרח התיכון תלויים ברצונה של ישראל, אלא בכוחות שאין לישראל שליטה עליהם…. השכנים [שלנו] אינם מתכוונים רק להצר גבולותינו…אלא למחות מדינת ישראל מעל מפת העולם ולעקור הישוב היהודי מן השורש…לכלותנו ולהשמידנו….
"מאחורינו ארבעת אלפים שנה של מאבק ויצירה שהטביעו חותמן על תולדות האנושות ועיצבו את רוחנו, גורלנו ויעודנו…. מעטות האומות שיש להן היסטוריה רצופה במשך תקופה כה ארוכה ועבר כה עשיר…. החינוך במדינה יחטיא אם לא יפתח אוצרות גנוזים אלה לנוער כולו…. לא יתואר חינוך בישראל שאינו מושתת על התנ"ך…. אבל לא מספיקה הזיקה לארץ ישראל של מעלה….
"מדינת ישראל לא נועדה לתושביה בלבד, אלא לעם [היהודי] כולו…. גורל המדינה וגורל העם בתפוצות קשורים זה בזה…."
תקציר:
*הפיקוד הצבאי הירדני מזהיר שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי, ותהפוך את ירדן לגן עדן לטרור, שיאיים על ישראל והמשטרים הפרו-אמריקאים בחצי האי ערב.
*שליטת ישראל ביו"ש משדרגת את כח ההרתעה ומנטרלת את איום הטרור הפלסטיני (מיו"ש) על המשטר ההאשמי.
*כח ההרתעה הישראלי מעניק רוח גבית לפעילות המשטר ההאשמי נגד איומים מבית ומחוץ (כולל איראן), וחוסך מארה"ב את הצורך להפעיל צבא אמריקאי להצלת המשטר ההאשמי, כדי למנוע מארה"ב מכה כלכלית וביטחונית.
*נסיגה ישראלית מיו"ש תהפוך את הגבול המערבי של ירדן ל"קש הפלסטיני שישבור את גב המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי".
*ההתנהלות הפלסטינית במאה השנים האחרונות מלמדת שמדינה פלסטינית ביו"ש תהייה פורעת-חוק, תחריף את אי-יציבות המזרח התיכון ותפגע באינטרסים אמריקאים.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3pSJGDE
English edition https://bit.ly/3R5Uzh5
*האם שליטת ישראל ברכסי יו"ש מקדמת את – או מכרסמת ב- אינטרס ארה"ב?
האם מדינה פלסטינית ביו"ש תתרום ל- או תגרע מ- אינטרס ארה"ב?
*בטקס החתימה על הסכם השלום ישראל-ירדן באוקטובר 1994 הזהירו מפקדי הצבא הירדני את מקביליהם הישראלים מפני הקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן, מכיוון שתביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר, תהפוך את ירדן לישות בלתי-נשלטת וגן עדן לטרור, ותיגרום לזעזועים שיאיימו על קיום המשטרים הפרו-אמריקאים במדינות הנפט הערביות וגם במצרים.
*במלחמת-המנע של יוני 1967 השתלטה ישראל על הרכסים של רמת הגולן ויו"ש, ובכך שידרגה באופן דרמטי את כח ההרתעה שלה.
ישראל הפכה מצרכנית-ביטחון המזמינה-תוקפנות ליצרנית-ביטחון המרתיעה-תוקפנות. ישראל הפכה למכפלן עוצמה ייחודי עבור ארה"ב, המשבש את מרחב התמרון של גורמים אנטי-אמריקאים.
*לרכסי יו"ש – 1,000 מטר מעל בקעת הירדן, 600 מטר מעל שפלת החוף – תפקיד מרכזי בביטחון הלאומי של ישראל וקיום המשטר ההאשמי בירדן.
*שליטת ישראל ביו"ש מנטרלת את איום הטרור הפלסטיני (מיו"ש) על המשטר ההאשמי, ומרתיעה גורמים אנטי-האשמים נוספים מבית ומחוץ.
*לדוגמה, ב-2022 מחריפה המתיחות בגבול סוריה-ירדן – 362 ק"מ מרמת הגולן עד עיראק – עקב יוזמות תוקפניות של משטר האייתולות (ממאחזיו בסוריה) הכוללות הפעלת כלי טיס בלתי-מאויישים, מתקפות סייבר, חוליות טרור, והברחת נשק וסמים. איראן שואפת להפיל את המשטר ההאשמי, ובכך להדק את החגורה סביב סעודיה וישראל, להתקרב לים התיכון, ולערער את מעמד ארה"ב במזרח התיכון.
*ירדן זקוקה לתגבורת מול האיום האיראני, אך מטילה ספק במחויבות הצבאית של ארה"ב, ואינה תולה יהבה במחויבות הצבאית של מדינות ערב. לעומת זאת, היא רואה בישראל את "סוכן ביטוח החיים" האמין ביותר, המוכיח את יכולותיו ונחישותו בפעילות צבאית שיטתית נגד משטר האייתולות.
כח ההרתעה הישראלי מעניק רוח גבית לנכונות המשטר ההאשמי לנקוט בצעדים צבאיים מול האיום מהגבול הסורי, כפי שהיה בעבר הלא-רחוק.
*למשל, ב-18 ספטמבר 1970 פלשה סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-מערבית, במטרה להפיל את המשטר ההאשמי, שהיה שקוע במלחמת אזרחים נגד אש"פ וארגוני טרור פלסטינים נוספים. הפלת המשטר ההאשמי הייתה עלולה להביא להפלת המשטרים הפרו-אמריקאים של מפיקות הנפט הערביות, בתקופה של תלות-כבדה של ארה"ב בנפט המפרץ הפרסי.
*הצבא הסורי נסוג לשטח סוריה ב-23 ספטמבר, במידה רבה כתוצאה מכח ההרתעה של ישראל, ששידרג את הביטחון העצמי של צבא ירדן והרתיע את צבא סוריה.
ישראל זכתה לכח הרתעה יעיל עקב השליטה ברמת הגולן ורכסי יו"ש.
*כח ההרתעה הישראלי חסך מארה"ב את הצורך להפעיל את צבאה להצלת המשטר ההאשמי, כדי למנוע מארה"ב מפולת כלכלית וביטחונית. ההרתעה הישראלית שללה מברה"מ בוננזה אסטרטגית.
*נסיגה ישראלית מהרכסים הדומיננטים של יו"ש – חזרה לרצועה של 24-14 ק"מ לאורך הים התיכון – תרסק את כח ההרתעה הישראלי, תשלול מארה"ב מכפלן-עוצמה ייחודי, ותעניק רוח גבית עזה לאויבי ישראל וארה"ב.
נסיגה ישראלית תהפוך את הגבול המערבי של ירדן (עם מדינה פלסטינית) ל"קש שישבור את גב המשטר ההאשמי",תהפוך את ירדן לזירה של מלחמות אזרחים וטרור אזורי ועולמי אנטי-אמריקאי כפי שמרחש בלוב, תימן, עיראק וסוריה. סכנה קיומית לכל משטר ערבי פרו-אמריקאי.
*את ההשפעה של מדינה פלסטינית על המזרח התיכון ואינטרסים אמריקאים אפשר להעריך על רקע הרקורד הפלסטיני:
–חתרנות וטרור פלסטינים בזירה הערבית: מצרים (שנות ה-50'), סוריה (שנות ה-60'), ירדן (1970), לבנון (שנות ה-70') וכווית (1990).
–קשר הדוק עם גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, טרור "האחים המוסלמים", ארגוני טרור באירופה ואמריקה הלטינית, משטר האייתולות, צדאם חוסיין, צפון קוריאה, קובה וונצואלה.
–התגובה הפלסטינית למחוות ישראליות חסרות-תקדים ב-1993 (קליטת הנהגת אש"פ וכ-100,000 טרוריסטים ממדינות ערב ביו"ש ובעזה; שליטה מיידית על 40% מיו"ש ונכונות לסגת ל"קו הירוק") וב-2005 (עקירת הנוכחות האזרחית והצבאית הישראלית מרצועת עזה): החרפה חסרת-תקדים של חינוך לשנאה, הסתה, טרור, האדרת טרוריסטים, הפרת התחייבויות, הפרת זכויות-אדם ורדיפת נוצרים.
*הרקורד הפלסטיני מבהיר שמדינה פלסטינית תהייה פורעת-חוק, תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, תוסיף נציגות אנטי-אמריקאית באו"מ, ותשדרג את מעמד איראן, רוסיה וסין באזור קריטי בין אירופה-אסיה-אפריקה ובין הים התיכון, ים סוף, האוקינוס ההודי והמפרץ הפרסי.
*מכיוון שנמר מחליף טקטיקות, אך לא חברבורות, הרי שמדינה פלסטינית, מחד, וערכים ואינטרסים אמריקאים, מאידך, הם דבר והיפוכו.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS
English edition https://bit.ly/3hNd0Y6
ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.
הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.
לדוגמא:
*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".
*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.
*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.
*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."
כפי שהיא מוצאת לנכון….
*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.
*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.
*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).
*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.
*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.
*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.
המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.
בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.
על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).
"מידה", https://bit.ly/38VNDOz
English edition https://bit.ly/38VO23x
המתניים הצרות של ישראל בתחומי "הקו הירוק" – 14 ק"מ מנתניה לטול כרם – קצרות מאורך נמל התעופה DFW בטקסס, ושוות למרחק בין נמלי התעופה קנדי ולה-גורדיה בעיר ניו יורק.
צורכי ביטחון במזרח התיכון
היקף צורכי ביטחון לאומי נגזר ממאפייני האזור בו נמצאת המדינה. אזור רגוע מצמצם את צורכי הביטחון, ואזור נפיץ מרחיב אותם.
צורכי הביטחון של ישראל נגזרים ממאפיינים גועשים בני 1,400 שנים של המזרח התיכון: היעדר דו-קיום בשלום וסובלנות בינערביים; טרור ומלחמות בינערביות; משקל כבד לעליונות האסלאם; אזור בלתי-צפוי, הפכפך ועתיר-זעזועים פנימיים ואזוריים; משטרי מיעוט עריצים בעלי תוחלת-חיים זמנית כמו מדיניותם והסכמיהם.
מבחנו של ביטחון לאומי במזרח התיכון הוא ביכולת להתגבר על תרחישים שליליים (כגון מתקפת-פתע ערבית), ולא בפני תרחישים חיוביים הנדירים במזרח התיכון.
המעבר של המזרח התיכון מרגיעה למלחמה עלול להיות אף יותר תזזיתי מהשינויים הדרמטים בפוליטיקה הערבית (לדוגמא, הפלת מובארק על ידי "האחים המוסלמים" שהודחו אחר כך על ידי א-סיסי) וביחסים הבינערביים (לדוגמא, תמיכת ירדן בצדאם חוסיין, הענקת בסיסי טרור בירדן לאש"פ ומלחמת ירדן באש"פ).
שכנות טובה – עם מצרים, ירדן וסעודיה – עלולה להשתנות באופן קיצוני עקב הפלת משטרים על ידי גורמים קיצונים אנטי-ישראלים. המציאות הפנימית בירדן מלמדת שכל חלופה למשטר ההאשמי תוסיף שמן למדורה האזורית, ותבהיר שתוחלת החיים של הסכמים במזרח התיכון עלולה לדמות לתוחלת החיים של משטרים החתומים על ההסכמים.
הגבול עם ירדן – החשופה להפיכה כמו כל מדינה ערבית – הוא הארוך (500 ק"מ) והקרוב ביותר למכלול ריכוזי האוכלוסין הגדולים בישראל ולמוקדי כלכלתה.
ויתור על יו"ש ובקעת הירדן יחזיר את ישראל למתניים הצרות (24-14 ק"מ) בין הים התיכון לבין הרכס המערבי של יו"ש (600 מ'), המהווה את "רמת הגולן" של ירושלים, תל אביב, שפלת החוף, נתב"ג, 80% מאוכלוסיית המדינה ומרבית תשתיות התחבורה, כלכלה, מדע וטכנולוגיה של ישראל. הרכס המזרחי (התלול-יחסית) של יו"ש (1,000 מ' מעל בקעת הירדן) מהווה את מכשול הטנקים היעיל באזור, ומעניק 50 שעות לגיוס המילואים (75% מצה"ל) מול מתקפת פתע.
שליטת ישראל על רכסי יו"ש, בקעת הירדן ורמת הגולן איפשרה לישראל להדוף מתקפת פתע מצרית-סורית-ירדנית, ומנעה תבוסה קטלנית ב-1973.
חיוניות כוחות ותוואי קרקע
לפי "המכון לקרבות קרקע" של צבא ארה"ב: "כוחות קרקע הם גורם הרתעה מרכזי…. אמנם הפצצות מדוייקות של חיל האוויר הן קריטיות, אך אין בכוחן להשמיד צבא אויב…. בכוחו של חיל אוויר לשפר את התנאים לקראת מו"מ לסיום סכסוכים, אבל לכוחות קרקע הכח להביא לסיום הקרבות ולייצוב המציאות…. ב-1995 לא הצליח חיל האוויר האמריקאי להרתיע את הסרבים…. ב-1991 לא הביאו 5 שבועות של הפצצות חיל האוויר האמריקאי להכרעה, שהגיעה אחרי 4 ימי לחימה קרקעית…."
לדברי מפקד המארינס לשעבר, הגנרל אל גריי: "אמנם טילים חולפים מעל תוואיי קרקע, אך אינם מבטלים את חיוניות העומק הגיאוגרפי. האיום המכריע על ישראל הוא פלישה וכיבוש ערביים. הצלחה צבאית מחייבת יותר ממאות טילים. כדי להכריע את ישראל, יהיה על הערבים להשתמש בשריון, ארטילריה וכוחות קרקע, ולהשמיד את צה"ל על הקרקע. זה היה נכון ב-1948, 1967 ו-1973, וכך גם בעידן הנשק המודרני…."
על מרכזיות כוחות הקרקע אפשר ללמוד ממלחמות הודו-פקיסטן, עיראק-איראן, נאט"ו-לוב, מלחמות הפיצול של יוגוסלביה, רוסיה-אוקראינה, אתיופיה-אריתריאה, מצרים-תימן, מרוקו-מאוריטניה, ארה"ב-אפגניסטן וארה"ב-עיראק. על מגבלות הנשק המתוחכם אפשר גם ללמוד ממלחמות ישראל בטרור חמאס וחיזבאללה.
מרכזיות כוחות קרקע מלמדת על מרכזיות תוואיי קרקע, גיאוגרפית (עומק) וטופוגרפית (גובה ותלילות). מכאן, נוכחות 170,000 אנשי צבא אמריקאים בבסיסים ומתקנים בעשרות מדינות מעבר לים.
ככל שמערכות הנשק הערביות מתוחכמות יותר, מתקפות-פתע ערביות תהיינה מהירות וקטלניות יותר, ולכן עולה חיוניות רכסי יו"ש ובקעת הירדן כגורם מעכב-פלישה.
טכנולוגיה גבוהה היום תהפוך לטכנולוגיה מיושנת מחר, אבל תוואיי קרקע גבוהים ותלולים היום יהיו תמיד גבוהים ותלולים.
מומחים מארה"ב על צרכי ביטחון של ישראל
אדמירל באד נאנס: נסיגה ישראלית מרמת הגולן, הגדה המערבית ורצועת עזה תפגע ביציבות האזור ותדרדר אותו למלחמה; תחדד את הצורך במלחמת-מנע ישראלית; תגביר את הסכוי שישראל תאלץ להשתמש בנשק גרעיני למנוע תבוסה; ועלולה לחייב מעורבות צבאית אמריקאית [להצלת ישראל]…. שטחה של ישראל – כולל הגדה המערבית, רמת הגולן ורצועת עזה – קטן משטח אזורי-האש של בסיס חיל האוויר האמריקאי Nellis בנבדה…. טנק מודרני יכול לחצות את [המתניים הצרות של ישראל] ב-15 דקות…."
מזכיר ההגנה לשעבר, דונלד ראמספלד: "במדינה צרה מאד, כמו ישראל, בה אפשר לראות שלושה גבולות מגג בית מלון בתל אביב, יש להיות זהירים מאד בנכונות לסגת משטחים…. אין ספק שמעורבות הרשות הפלסטינית בטרור הופכת אותה לבר-שיח בעייתי על עתיד השטחים…. התייחסותי לסוגיית 'השטחים הכבושים' היא שהייתה מלחמה, ישראל ביקשה משכנותיה להימנע ממלחמה, אך הם לא נענו לבקשה, והפסידו שטחים כי ישראל לא הובסה…."
גנרל טום קלי, שהיה מפקד המבצעים במלחמת המפרץ הראשונה (ג'רוזלם פוסט, 7 נובמבר 1991): "אי-אפשר להגן על ישראל ללא תוואיי הקרקע של הגדה המערבית…. רכסי הגדה המערבית, ובמיוחד חמשת המעברים במזרח, הם קריטים ביותר. השתלטות צבא ערבי על המעברים תסיר מגן מירושלים ותל אביב. ללא הגדה המערבית, רוחבה של ישראל יצטמצם ל-14 ק"מ שאינם ברי-הגנה…."
100 גנרלים ואדמירלים בדימוס (וושינגטון טיימס, אוקטובר 1988): "אל לישראל לסגת מהגדה המערבית, פן לא תוכל להגן על תושבי ישראל. אין אפשרות לפרז את הגדה המערבית באופן יעיל…."
גבול ביטחון של ישראל
רכסי יו"ש ובקעת הירדן משדרגים את תדמית ההרתעה של ישראל, והופכים את גבולותיה ממקדמי-מלחמה (עד 1967) למרתיעי-מלחמה.
השליטה ביו"ש ובקעת הירדן מקדמת את מעמד ישראל כמכפלן-עוצמה עבור ארה"ב ומדינות ערב הפרו-אמריקאיות.
נסיגת ישראל מיו"ש ובקעת הירדן תהווה איום קיומי, ברור ומיידי על ישראל, תלבה את אש אי-היציבות במזרח התיכון ותפגע באינטרס ארה"ב.
"מידה" https://bit.ly/3f0K8c3
English edition https://bit.ly/2Z4nFW1
ההנחה שהחלת החוק הישראלי ביו"ש תפגע קשות בישראל, תסכן את הסכמי השלום עם ירדן ומצרים ואת יחסי ישראל עם סעודיה ומדינות ערביות נוספות, מנותקת מתקדימים ישראלים ומהמציאות המזרח תיכונית.
תקדימים ישראלים
הזינוק של המדינה היהודית ממחנות ההשמדה והשואה לצמרת העולמית בתחומי הטכנולוגיה, מדע, רפואה, חקלאות, כלכלה, דיפלומטיה וצבא – למרות גלי לחצים ועונשים בינלאומיים, מלחמות וטרור ערביים – מדגיש את העובדה שאין ארוחות חינם למדינה עצמאית, וודאי לא למדינה יהודית במזרח התיכון.
לדוגמא, ב-1948 רה"מ בן גוריון לא המתין לאור ירוק אמריקאי להכרזת העצמאות, למרות שידע שההכרזה תביא לפלישת צבאות ערב, וחרף הערכת ה-CIA שהפלישה תגרום ל"שואה שנייה תוך פחות מ-10 שנים". בן גוריון הבין שהחתירה ליעד-על מחייבת נכונות לשלם מחיר-על. ואכן, מלחמת העצמאות גבתה מחיר של 1% (6,000) מהאוכלוסייה היהודית (600,000), אך הרחיבה את גבולות החלוקה ב-30% (בשפלת החוף, גליל, נגב וירושלים). בן גוריון הדף לחץ בינלאומי ברוטלי, כולל ארה"ב, לסגת מ"שטחים כבושים". הלחצים התפוגגו, אך הגבולות המתוגברים נשארו על כנם.
ב-1967 פתח רה"מ אשכול במלחמת-מנע לסיכול מתקפה משותפת צבאות מצרים-סוריה-ירדן, על אף אור אדום מהבית הלבן ("ישראל תהייה לבד, אם תפעל לבד"), ולמרות לחץ גורמים ישראלים שהעדיפו הידברות ותיווך, וחששו מתבוסה בשדה הקרב. אשכול הבין שקיום מדינה יהודית במזרח התיכון האלים, הפכפך ועויין ל"כופרים" מחייב תדמית הרתעה מוצקה התובעת מחיר יקר. בעקבות המלחמה אשכול איחד את ירושלים והקים את המסד לנוכחות יהודית מעבר ל"קו הירוק", למרות לחץ כבד מצד ארה"ב, אירופה והעולם השלישי. הלחץ נחלש, אך ממאות ספורות ב-1967 צמחה הנוכחות היהודית מעבר ל"קו הירוק" ל-700,000 (כולל ירושלים) ב-2020.
ביוני 1981 הורה רה"מ בגין להשמיד את הכור הגרעיני בעיראק, חרף לחץ קשה של ארה"ב, ולמרות התנגדות "המוסד", אגף המודיעין של צה"ל ואישים בכירים בממסד הפוליטי והביטחוני. המתנגדים טענו כי המתקפה על הכור נידונה לכישלון, ותביא לקריסת יחסי ישראל-ארה"ב, מתקפה כלל-איסלמית וחרם בינלאומי. בגין החליט שמניעת מתקפה טראומטית גרעינית על ישראל מצדיקה גם מחיר טראומטי. הערכות המומחים ששללו את המתקפה התנפצו על סלעי המציאות, אך האיום הגרעיני העיראקי הוסר.
בדצמבר 1981 החיל בגין את החוק הישראלי על רמת הגולן, תוך התעלמות מאיומים ועונשים כבדים מצד ארה"ב, כולל ביטול הסכם חסר-תקדים לשיתוף פעולה ביטחוני והשעיית אספקת מערכות נשק מתקדמות. אבל, האיומים והעונשים פינו מקומם לשתוף פעולה אסטרטגי חסר-תקדים עם ארה"ב, ואילו רמת הגולן הפכה לחלק בלתי נפרד מישראל.
ראשי הממשלה לעיל היו מטרה לביקורת עזה מבית ומחוץ ואיבדו פופולריות קצרת-טווח, אך זכו להערכה ארוכת-טווח עקב נכונותם לקרוא תיגר על גופים רבי-עוצמה ולשלם מחיר-גבוה עבור יעדים חיוניים.
הם ידעו שרתיעה מלחץ מביאה ללחצים נוספים וכבדים יותר.
כך הם שידרגו את תדמית ההרתעה של ישראל ותרמו רבות לשידרוג מעמדה הבינלאומי, להרחבה דרמטית של הקשרים הביטחוניים והאזרחיים עם מדינות ערב, ולשיתוף פעולה אסטרטגי חסר-תקדים עם ארה"ב.
מציאות המזרח התיכון (יחסי ישראל-ערב)
הטענה שהחלת החוק הישראלי בבקעת הירדן ויו"ש תאיים על הסכמי השלום עם ירדן ומצרים ותשבש את היחסים הפורחים בין ישראל למדינות ערב, מפחיתה בערך היעדים המרכזיים של סדר היום הערבי החשובים עשרת מונים מהעניין הפלסטיני. הטענה אף מתעלמת ממשקל תדמית ההרתעה של ישראל בעיצוב ביטחונן הלאומי של מצרים, ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות, עומאן, בחריין וכווית.
לדוגמא, הסכם השלום ישראל-ירדן נחתם על ידי בית המלוכה ההאשמי כדי לקדם אינטרסים ירדנים ולא ישראלים. הוא נועד לקדם את ביטחונה הלאומי של ירדן, הרבה יותר מאשר את ההכרה בקיום ישות יהודית ריבונית ב"בית האסלאם" שנועד, לכאורה, רק ל"מאמינים".
כמו כל המשטרים הערביים – במיוחד מאז התפרצות הצונאמי הערבי ב-2010 – גם המשטר ההאשמי עומד בפני איומים קיומיים, ברורים ומיידיים מבית ומחוץ, העלולים להתפרץ בכל רגע ולשנות לחלוטין (לרעה!) את מפת המזרח התיכון.
בניגוד למלל הפרו-פלסטיני הבוקע מרבת עמון, ההתנהלות הירדנית – מאז סיפוח יו"ש באפריל 1950 שלווה באיסור מוחלט על פעילות פוליטית פלסטינית – מייצגת את תפישת העולם הערבית הרואה בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות וטרור בינערביים.
בית המלוכה ההאשמי רואה במדינה פלסטינית איום קיומי, ובמקביל רואה בתדמית ההרתעה של ישראל את סוכן ביטוח החיים האמין ביותר מול איומים קיומיים מבית (ארגונים פלסטינים, "האחים המוסלמים", דאע"ש וגורמים בדווים בדרום ירדן) ומחוץ (האייתולות באיראן, עיראק וסוריה). המלך עבדאללה השני מודע לתפקיד המרכזי של גורם ההרתעה הצה"לי בהדיפת הפלישה הסורית לירדן ב-1970, כאשר ארה"ב הייתה שקועה בבוץ הוויטנאמי ולא הושיטה יד לבעלת הברית הירדנית.
ירדן מכירה בערך הייחודי של ישראל כמקור למידע מודיעין חיוני, סיוע למלחמה בטרור הפלסטיני והאסלאמי, אספקת מים ל-1.5 מיליון פליטים מסוריה, גז טבעי במחיר נדיב ונגישות מסחרית לנמל חיפה. ישראל גם מהווה מוקד שתדלנות פרו-ירדנית בוושינגטון, ומעניקה לירדן מעמד בכורה באחריות על המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים.
האם המלך עבדאללה השני ירצה להבקיע שער-עצמי בתגובה להחלת החוק הישראלי?!
גם סעודיה ושאר מדינות המפרץ הערביות (להוציא קטאר), בנוסף למצרים, מכירות בחיוניות ישראל בהגנה מול איומים קיומיים כגון האייתולות, "האחים המוסלמים", דאע"ש, ארדואן ותופעות לוואי וולקניות ממלחמות האזרחים בסוריה ועיראק.
סעודיה גם רואה בקשרים המתרחבים עם ישראל ביטוי לאיומים משותפים לשתי המדינות, המגמדים את העניין הפלסטיני. סעודיה מכירה בתרומת היכולות הטכנולוגיות של ישראל למאמץ לגוון את הכלכלה הסעודית ולשחררה מתלות מוחלטת בנפט וגז הטבעי.
סעודיה רואה בהצעה להקמת מדינה פלסטינית תוספת של משטר פורע-חוק שיתדלק את מדורת המזרח התיכון, בניגוד לישראל אותה היא רואה ככבאי אש מצטיין.
ככל שתדמית ההרתעה של ישראל משתדרגת – על ידי הפגנת עצמאות מדינית וביטחונית – כן משתדרג הביטחון הלאומי של ירדן, סעודיה, מצרים וכל המדינות הערביות הפרו-אמריקאיות. לעומת זאת, ישראל הססנית המוותרת על עצמאות הפעולה הביטחונית-מדינית, וממתינה לאור ירוק מהבית הלבן, מעניקה רוח גבית לארגונים ומשטרים פורעי-חוק, המאיימים על קיום המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים.
החלת החוק הישראלי בבקעת הירדן וחלקים ביו"ש תבטא את מורשת בן גוריון, אשכול ובגין, תשדרג את תדמית ההרתעה של ישראל ותקדם את האינטרסים הקיומיים של ירדן, מצרים, סעודיה ושאר מדינות ערב הפרו-אמריקאיות.
"מידה", https://bit.ly/2Yt9gCo
גם כאשר אנו עומדים בפני ממשל אמריקני אוהד, בכל הקשור להחלטות ישראליות גורליות אי-אפשר להתנות את קידומן של ההחלטות בהסכמת ארה"ב.
כאשר ישראל מקבלת החלטות מדיניות גורליות מול נשיא אמריקני, היא חייבת לשאול: האם התחייבות בינלאומית של נשיא אמריקאי מחייבת את הנשיאים הבאים אחריו?
ההיסטוריה של ארה"ב, מאז הקמתה ב-1776, מוכיחה שהתשובה שלילית. תוקף ומהות ההתחייבויות הבינלאומיות של ארה"ב כפופים לחוקת ארה"ב, מאזן הכוחות בין הקונגרס לבין הנשיא בארה"ב, ואינטרס ארה"ב כפי שמגדיר אותו הנשיא המכהן בזמן מימוש ההתחייבות, ולא הנשיא שיזם את ההתחייבות.
התחייבויות מוגבלות וזמניות
פרופ' מיכלה פומרנץ מהאוניברסיטה העברית מציגה מספר מאפיינים קריטיים של התחייבויות ארה"ב. לדוגמא, אי-ספציפיות, המאפיינת גם את תכנית טראמפ. התכנית מתייחסת לשליטה ביטחונית מירבית של ישראל מנהר הירדן עד לים התיכון. אבל מי מגדיר "שליטה מירבית"? האם יועצי טראמפ או יועצי ביידן? מכסימליסטים או מינימליסטים? לכל יועץ תפישת עולם שונה המחזקת או מחלישה את ה"שליטה".
גם רשימת ההתחייבויות שעל הפלסטינים למלא כתנאי להקמת מדינה פלסטינית נתונה לפרשנויות מחמירות או מקילות. אסכולת טראמפ טוענת שעל הפלסטינים להפוך לקנדים כדי לקבל מדינה, אך אסכולת ביידן (ואסכולה-אחות בישראל) טוענת שהפלסטינים זכאים למדינה כבר עכשיו, וכי על ישראל להפגין נדיבות מפליגה בכל הקשור לעמידת הפלסטינים בתנאים.
לראיה, ב-1993 ערפאת ומחמוד עבאס קיבלו על עצמם, לכאורה, שורה של התחייבויות, כולל ביטול "האמנה הפלסטינית", הכרה בישראל ובירושלים כבירת ישראל, מלחמה בטרור ובחינוך לשנאה, ועוד. אבל, למרות הפרות מיידיות, בוטות ושיטתיות של ההתחייבויות הללו, ערפאת הפך למבקר מתמיד בבית-הלבן וקיבל פרס נובל לשלום. ערפאת ומחמוד עבאס אף זכו לעדויות-אופי מחמיאות, חיבוקים ולחיצות-יד מהנשיאים קלינטון ואובמה ומכל ראשי הממשלה מ-1993 ועד היום, ולכן קיבלו את חברון (1997) וסיוע שנתי אמריקאי של כ-400 מיליון דולרים (שקוצץ על-ידי הנשיא טראמפ).
מאפיין שני של התחייבויות ארה"ב הוא אי-אוטומטיות, לפיו מימוש התחייבויות נתון לשיקול הנשיא, ומותנה בתפישת עולמו והערכתו את השפעת המימוש – או הימנעות ממימוש – על אינטרס ארה"ב.
מאפיין שלישי הוא שכל התחייבות פתוחה לפרשנויות, והפרשנות הקובעת היא של הנשיא בכפוף לאינטרס ארה"ב, תוך דחיקת פרשנויות והסתייגויות הצד השני לקרן זווית.
דוגמא לדברים היא ברית ההגנה של מדינות נאט"ו. הברית פתוחה לפרשנויות, אינה ספציפית ואינה אוטומטית: "המדינות החברות מסכימות שהתקפה על אחת מהן תחשב כהתקפה על כולן…. כל מדינה… תסייע למדינה המותקפת… באופן שתמצא לנכון, כולל שימוש בכח צבאי". הנקודה ברורה לכל מתבונן.
איזונים ובלמים בממשל
מבחינה הממשל האמריקני, כדי לאשרר התחייבות בינלאומית על הנשיא להשיג תמיכה של 2/3 בסנאט (67 סנטורים). תמיכה כזו אינה מציאותית היום לאור מאזן הכוחות בסנאט (53 רפובליקנים ו-47 דמוקרטים), והשלילה הסוחפת של הדמוקרטים את יוזמות הנשיא טראמפ.
למשל, בשנים 1999 ו-2000 חתם הנשיא קלינטון על הסכמים בינלאומיים לאיסור ניסויים גרעיניים והקמת בית-הדין הבינלאומי. אבל ההסכם הראשון לא זכה אפילו לרוב בסנאט (51:48), והשני כלל לא הובא להצבעה נוכח ההתנגדות הגורפת בסנאט.
על מגבלות התחייבויות הממשל האמריקני אפשר גם ללמוד מגורל הסכמי ההגנה בין ארה"ב לניו-זילנד (1951) ובין ארה"ב לטייוואן (1955), שבוטלו חד-צדדית על-ידי האמריקנים ב- 1986 ו-1979. יכולתו של נשיא להתחמק ממימוש התחייבויות בינלאומיות קיבלה גושפנקה ממשרד המשפטים האמריקאי ב-15 לנובמבר 2001: "לנשיא יש סמכות חוקתית לבטל ולהשעות אמנות בינלאומיות".
ומה לגבי ישראל?
בשנת 2000 התחייב קלינטון להעניק 800 מיליון דולרים למימון נסיגת צה"ל מלבנון. אלא שהמימון המובטח לא הגיע עקב הסתייגות הקונגרס שהוא בעל "כח הארנק" בארה"ב.
ב-1967 – נוכח הכנות המלחמה של מצרים, סוריה וירדן – פנה רה"מ אשכול לנשיא ג'ונסון ודרש לממש את התחייבות הנשיא אייזנהאואר מ-1957 (שניתנה כדי לשכנע את ישראל לסגת מחצי האי סיני). התחייבות אייזנהאואר נתפשה בישראל כמחוייבות ארה"ב למעורבות צבאית בתגובה להפרה מצרית של פירוז סיני והטלת סגר על נמל אילת.
אבל הנשיא ג'ונסון הבהיר לאשכול שלפי חוקת ארה"ב התחייבות נשיאותית אינה מחייבת את הנשיאים הבאים. הוא הוסיף שהוא אמנם טקסני גבוה אבל נשיא נמוך מול קונגרס המתנגד למעורבות צבאית מעבר לים. ג'ונסון אף הזהיר שאם ישראל תפעל לבד – היא תישאר לבד. מזכירי החוץ וההגנה, ראסק ומקנמארה, הזהירו שישראל "תשכח מארה"ב" אם תפתח במלחמת-מנע.
למזלה של ישראל, אשכול לא המתין ל"אור ירוק" מהבית-הלבן כדי לממש את עצמאות הפעולה המדינית והביטחונית של ישראל, ופתח במתקפת מנע ששיחררה את ישראל מאיום קיומי.
ב- 1979 – לקראת סיום המו"מ לשלום בין ישראל למצרים – ניסה הנשיא קארטר להשחיל להסכם גם התייחסות למו"מ עתידי על רמת הגולן. בתגובה, הציג רה"מ בגין בפני קארטר את התחייבות הנשיא פורד מ-1975 (בתמורה לנסיגת ישראל ממפרץ סואץ למעבר המיתלה בחצי האי סיני): "ארה"ב תעניק משקל רב לעמדת ישראל שכל הסכם עם סוריה יתבסס על נוכחות ישראל בגולן". קארטר בתגובה הזכיר לבגין שהוא אינו כפוף להתחייבויות קודמו בבית הלבן.
ישראל הריבונית
העובדות הנ"ל אינן מהוות ביקורת על ארה"ב, הדבקה בחוקתה ושוקדת על האינטרסים שלה, אלא תזכורת למעצבי-מדיניות ודעת קהל בישראל על הצורך להכיר את מגבלות ההתחייבויות של ארה"ב, וללמוד מתקדימים כדי שלא לחזור על שגיאות גורליות.
בכל הקשור לפרשנויות של ההתחייבויות – ולאור הזעזועים בזירה הפוליטית בארה"ב ובמזרח-התיכון – מן הראוי להתנהל לפי התרחיש הגרוע (פרשנות מאכזבת על-ידי נשיא ארה"ב) ולא התרחיש הטוב ביותר (תמיכת הנשיא בפרשנות הישראלית).
כתוצאה מכך על ישראל לדבוק במסורת ראשי הממשלה בן-גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, ולשמור על עצמאות הפעולה המדינית והביטחונית – ולא להמתין ל"אור ירוק" מארה"ב – גם לגבי החלת החוק הישראלי ביו"ש ובקעת הירדן.
כך פעל בן-גוריון, כאשר הכריז על הקמת המדינה למרות התנגדות חריפה של מחלקת המדינה, הפנטגון, ה-CIA, ה"ניו יורק טיימס", והתלבטות הנשיא טרומן עד הרגע האחרון. כך הוא פעל כאשר הגדיל את שטח המדינה ב-30% כתוצאה ממלחמת השחרור, חרף האיומים מארה"ב והקהיליה הבינלאומית.
כך פעל אשכול כאשר פתח במלחמת מנע ב-1967, איחד את ירושלים והקים את השכונות והישובים הראשונים מעבר ל"קו הירוק". כך פעלה גולדה מאיר שהרחיבה את הנוכחות היהודית מעבר ל"קו הירוק". כך פעל בגין שהפציץ את הכור הגרעיני בעיראק והחיל את החוק הישראלי ברמת הגולן. וכך פעל שמיר כאשר תיגבר את נוכחות ישראל ביו"ש. הפעולות הללו ספגו בזמנן ביקורת רבה, אך שידרגו את ההערכה ארוכת-הטווח לתדמית ההרתעה של ישראל. הזמן גם הוכיח שמדובר בצעדי מדיניות נבונים ביותר. זה הזמן לגלות את אותן נחישות ועוצמה.
"ישראל היום", https://bit.ly/3cO3O1G
רכסי יו"ש – 1,000 מטר מעל בקעת הירדן ו-600 מטר מעל שפלת החוף – הם "רמת הגולן" של ירושלים, תל אביב, נתב"ג, כביש 6, תשתיות קריטיות אזרחיות וביטחוניות, וריכוזי אוכלוסייה גדולים, שם מתגוררים 80% מאוכלוסיית ישראל. הרכס המזרחי הוא מכשול טנקים היעיל באזור, אך הרכס המערבי הוא פוטנציאל טרור פלסטיני, העלול להפוך את שפלת החוף (שרוחבה כ-15 ק"מ) למהדורה כואבת הרבה יותר מ"עוטף עזה".
שליטה על רכסי יו"ש – ולא מדינה פלסטינית – היא תנאי בל יעבור במציאות מזרח תיכונית של 1,400 שנות הפכפכות, אלימות, טרור בינערבי, והיעדר דמוקרטיה ודו-קיום בשלום בינערביים. במציאות זאת על גבול ביטחון להתגבר על תרחישים שליליים ובלתי-צפויים, לא להתבסס על הסכמי שלום – העלולים להיות שבירים וזמניים כמו המשטרים שחתמו עליהם – אלא להיות מסוגל לעמוד בפני הפרת שלום. התוהו ובוהו בלוב, תימן, עיראק וסוריה עלול לתקוף כל מדינה ערבית ולגרום למהפכים מדיניים דוגמת איראן, שהפכה ב-1979 מבעלת-ברית לאויבת קטלנית. מהפך דומה בירדן ישדרג את חיוניות יו"ש באופן דרמטי.
גבול ביטחון חייב להרתיע תוקפנות, ולהעניק את הזמן הדרוש, עם פריצת מתקפת פתע, לגיוס כח מילואים המהווה כ-70% מצה"ל תוך 48 שעות. מכאן ההבדל בין סיני (60,000 קמ"ר) המעניק 50 שעות לגיוס מילואים וגובל בנגב, לעומת יו"ש (5,500 קמ"ר) המעניק 5-10 שעות וגובל בירושלים והשפלה. ב-1967 ריסקה ישראל את צבאות ערב, אך ב-1973 התרסקה תפיסת העליונות של צה"ל, וישראל עמדה בפני השמדה, שנמנעה בעיקר עקב שליטתנו בסיני, יו"ש ורמת הגולן.
לישראל אין עומק גיאוגרפי, ולכן עולה חיוניות היתרון הטופוגרפי של רכסי יו"ש. לעומת יתרון טכנולוגי העלול להיות בר-חלוף, היתרון הטופוגרפי נצחי. אמנם טילים ומטוסים מתוחכמים הורסים (אך לא מדבירים את טרור חמאס וחיזבאללה!), אבל שריון וכוחות קרקע כובשים ומכריעים. ככל שמשתדרגת היכולת הטכנולוגית של האויב, כן עולה חשיבות השטח השולט להפעלת כוחותינו ולבלימת טרור ופלישה. ב-14.8.2008 כתב הגנרל מאטיס, לימים מזכיר ההגנה של ארה"ב: "במלחמה הכושלת נגד חיזבאללה ב-2006, סבר צה"ל – בניגוד לתקדימים ומהות המלחמה – שאפשר לשתק אויב בהפצצות אוויר מדוייקות עם כח שדה קטן."
שליטה ברכסי יו"ש מעצימה את תדמית ההרתעה של ישראל וביטחונה הלאומי, ואת יכולותיה כמכפלן-עוצמה עבור ארה"ב ומדינות ערב הפרו-אמריקאיות. מדינה פלסטינית ביו"ש תהפוך את ישראל מיצרן – לצרכן – ביטחון לאומי, מנכס אסטרטגי לנטל על ארה"ב, מישות מרתיעה לישות מתנדנדת ומוכת-טרור חסר-תקדים בבטן הרכה בירושלים והשפלה.
http://www.pcbs.org/phc_97/phc_covr.aspx (אתר הלמ"ס הפלסטינית עם סיום מפקד האוכלוסין 1997)
….Census Coverage
"המפקד הפלסטיני התנהל לפי שיטת הדה-פקטו (ספירת השוהים בפועל), אבל עם חריגים."
:The census count included the following categories
A – The Categories underwent complete data collection.
B – Palestinian abroad: Categories underwent data collection on their numbers and sex only קטגוריה זו כוללת פלסטינים המתגוררים בחו"ל יותר משנה, אך רואים בשטחים הפלסטינים את ביתם, ונושאים תעודות זהות (except for students and detainees enumerated in the previous category) ללא קשר לתכלית שהותם בחו"ל.
XXXXXXXXXXXXXXXXXXX
ראש הלמ"ס הפלסטינית, חסאן אבו-ליבדה, מסיבת עתונאים ב-26.2.1998 עם סיום מפקד האוכלוסין הראשון
"הספירה כוללת 325,000 אנשים המתגוררים, יותר משנה, מחוץ לאדמות הפלסטיניות, אך נושאים תעודות זהות פלסטיניות, ויכולים לשוב בכל עת. המספר מינימלי ואינו מדויק, מכיוון שלא יכולנו להתקשר לכל המשפחות המתגוררות בחו"ל".
ראש הלמס"פ, לואי שאבנה, יוני 2005, עימות ב"מכון נאמן", טכניון: "נתוני לידה של מש' הבריאות הפלסטיני נמוכים מנתוני הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית מכיוון שמשרד הבריאות אינו מוסיף לידות חו"ל."
לפי וועדת הבחירות הפלסטינית (אוקטובר 2004) 200,000 בעלי זכות בחירה (גילאי 18+) הם תושבים השוהים בחו"ל למעלה משנה. ב-2004/05 היה גיל החציון הפלסטיני: 18. כלומר מספר תושבי חו"ל שנכללו ברשימת הבוחרים/אוכלוסין היה כ-400,000.
2019 – למעלה מ-400,000 תושבים שוהים בחו"ל למעלה משנה.
לפי כללי הדמוגרפיה הבינלאומית, יש לגרוע מהספירה הדמוגרפית כל תושב/ת השוהה למעלה משנה. הלמ"ס הפלשתיני אינו פועל לפי המקובל בעולם.
לעומת זאת, הלמ"ס הישראלי מחזיר לספירה תושבים חוזרים רק 90 ימים לאחר שובם ארצה משהות הארוכה משנה.
"ישראל היום", https://bit.ly/30O7WZF
English edition https://bit.ly/309eO3F
גבול ביטחון במזרח התיכון חייב לעמוד בפני מתקפות בלתי-צפויות במציאות עתירת תרחישים רעים-ביותר, כגון צונאמי – ולא אביב – ערבי המשתולל מ-2010.
גבול ביטחון אינו יכול להתבסס על תרחיש דו-קיום בשלום – גם אם עטוף במלל מרשים ומחייב לכאורה – מכיוון שתרחיש זה אינו חלק מהמציאות הבינערבית ב-1,400 השנים האחרונות.
גבול ביטחון אינו מושתת על שלום, אלא נועד להתגבר על הפרת-שלום פתאומית.
האתגר העליון של גבול ביטחון הוא הבטחת קיום ארוך-טווח במזרח התיכון הגועש, ולא קידום שלום – שהוא יעד מבורך – באזור שעדין לא חווה שלום בינערבי.
גבול ביטחון חייב לדבוק במציאות המזרח התיכון המלמדת על ארעיות משטרים ערביים ושינויים קיצוניים, ומכאן ארעיות המדיניות וההסכמים.
גבול ביטחון חייב לאפשר תגובה יעילה למתקפת פתע יבשתית של צבא וטרור. חשוב מכך – גבול ביטחון נועד להרתיע.
גבול ביטחון מושתת על העובדה שיתרון טכנולוגי (הייטק) עלול להימחק, אך יתרון טופוגרפי (רכסי יו"ש) הוא נצחי, ומאפשר בלימת/האטת פלישה ומעניק זמן חיוני לגיוס המילואים (75% מצה"ל).
גבול ביטחון משדרג את תדמית ההרתעה. היעדרותו מתמרצת תוקפנות אויב.
גבול ביטחון תורם למעמד ישראל כיצרנית – ולא צרכנית – ביטחון לאומי, המהווה נכס – ולא נטל – לארה"ב ולמדינות ערב פרו-אמריקאיות. גבול ביטחון מאריך את היד הצבאית האמריקאית ללא תוספת כח אדם אמריקאי – תרומה ייחודית של ישראל לביטחון הלאומי של ארה"ב.
גבול ביטחון מאפשר לישראל להגן על עצמה מבלי להזדקק לצבא זר.
ב-29 ליוני 1967 שרטט הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל ארל ווילר, את מפת מינימום הביטחון הדרוש לישראל: "שליטה ברכסי [יו"ש]…תעניק לישראל גבול ביטחון…. רכסי הגדה המערבית שולטים על המרכז הצר בישראל, ומאפשרים את ביתוק ישראל לשניים…. הגדה המערבית מעניקה יתרון לפעילות טרור נגד ישראל…. על ישראל לשלוט ברמה השולטת על הכינרת…. שליטה ישראלית בעזה תצמצם באופן דרמטי את פוטנציאל הטרור…."
ב-29 ליולי 1991 טען האדמירל באד נאנס, שהיה ראש צוות היועצים של וועדת החוץ בסנאט האמריקאי: "הגדה המערבית היא נכס ההגנה המוביל באזור… מכשול טבעי לפלישת שריון ממזרח…שתהייה חייבת להעפיל מהנקודה הנמוכה בעולם לכ-1,000 מטרים של רכסי יו"ש…הגולשים לליבה של ישראל…. ללא הגדה המערבית רוחבה של ישראל, במרכזה, הוא כ-15 ק"מ…. 2/3 מאוכלוסיית ישראל ו-3/4 מתעשייתה נמצאים ברצועה הצרה בין הגדה המערבית לים התיכון…. נסיגת ישראל מרכסי הגדה המערבית, רמת הגולן ועזה תתסיס את האזור, תקרבו למלחמה ומלחמת-מנע, תביא את ישראל לשקול אופציה גרעינית, ותחייב את ארה"ב להגביר את נוכחותה הצבאית באזור…."
ב-2019 המזרח התיכון גועש, בלתי-צפוי ומאיים יותר מ-1967 ו-1991, וחושף משטרים פורעי-חוק וגל-טרור אסלאמי חסר-תקדים, המצוייד בנשק מתוחכם. מציאות 2019 מחייבת את שדרוג גבול הביטחון כגון רכסי יו"ש שהם "רמת הגולן" של ירושלים, תל אביב, נתב"ג, כביש 6 ושפלת החוף.
The Ettinger Report 2023 © All Rights Reserved
"מידה", https://bit.ly/44qUR9M
English edition https://bit.ly/43HJQR1
סעודיה-איראן: חידוש יחסים דיפלומטים
*סעודיה אינה מניחה לחידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן להאפיל על מציאות המזרח התיכון ההפכפך. היא אינה מקילה ראש בהתנהלות השיטתית של משטר האייתולות באיראן, המחנך את עמו לשנאת והדברת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים; מפגין חתרנות, טרור, והפצת טילים ומטוסים זעירים וקטלניים ללא-טייס לגופים פורעי-חוק במזרח התיכון וברחבי העולם; מתסיס מלחמות אזרחים; מקדם חזון שיעי, פנאטי, מגלומני וחסר-פשרות; מייצא את המהפיכה השיעית ברחבי העולם ושואף להפיל כל משטר סוני. בניגוד לתפישת העולם המערבית, סעודיה מכירה בעובדה שמשטר האייתולות אינו מוכן להקריב את חזונו האלים בן 1,400 השנים על מזבח מחוות דיפלומטיות ומענקים פיננסים חסרי-תקדים.
*זה לא המקרה הראשון של חידוש יחסים דיפלומטים בין שתי המדינות. ב-1988 ו-2016 נותקו היחסים הדיפלומטים בין השתיים בעקבות חתרנות איראנית בסעודיה ותגובה חריפה של ריאד.
*חידוש הקשרים הדיפלומטים במרץ 2023 התקיים בתיווך סין, הממנפת את התסכול הסעודי מכרסום האמינות האסטרטגית של ארה"ב, המחייב את סעודיה להתקרב למעצמה אחרת המסוגלת – אולי – להרתיע את משטר האייתולות. חידוש היחסים הדיפלומטים בין סעודיה לאיראן מהווה הישג גיאו-אסטרטגי משמעותי לסין ופגיעה קשה ומתמשכת בתדמית-ההרתעה של ארה"ב באזור שהיה עד לאחרונה "מגרש בייתי" של ארה"ב.
*תדמית ההרתעה של ארה"ב ספגה סידרת מהלומות – כפי שרואות זאת סעודיה וכל המדינות הערביות, הסוניות והפרו-ארה"ב – עם החתימה על הסכם הגרעין ב-2015; הפינוי/בריחה של צבא ארה"ב מאפגניסטן ב-2021; החיזור השיטתי של ארה"ב אחרי משטר האייתלות באיראן, "האחים המוסלמים" והטרור החות'י בתימן, המהווים איום קטלני, ברור ומיידי על סעודיה וכל המדינות הסוניות-ערביות. כל זאת במקביל ללחץ שיטתי של הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, כולל השעיית אספקת מערכות לחימה מתקדמות.
*מדיניות ארה"ב דוחפת את סעודיה, וגם את איחוד האמירויות ומצרים, לזרועות סין ורוסיה, ביטחונית וכלכלית, כולל מו"מ סעודי-סיני על הקמת כור גרעיני למטרות אזרחיות, שיקדם את "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי.
"חזון 2030" של יורש העצר הסעודי ומעורבות ישראל
*שיתוף פעולה יעיל בין סעודיה וישראל מותנה בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של שתי המדינות.
*שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים חסרי-תקדים בין סעודיה לבין ישראל, ותפקידה המרכזי של סעודיה בהחלטת איחוד האמירויות , בחריין, מרוקו וסודן לחתום הסכמי שלום עם ישראל, מבוססים על הערכה סעודית שלישראל ערך-מוסף ייחודי בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה.
*יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, מעריך שישראל חיונית לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי בין המזרח הרחוק לבין אירופה ונוכחות בנתיבי-ים קריטיים במפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי, הים הערבי וים סוף.
*"חזון 2030" פועל למודרניזציה דרמטית בתחומי דת, תרבות, חברה, כלכלה, טכנולוגיה, דיפלומטיה וביטחון לאומי, ורואה ביכולותיה של ישראל תרומה משמעותית לקידומו.
*יורש העצר הסעודי – כמו שליטי איחוד האמירויות ובחריין – פועל לגיוון התשתית הכלכלית הנשענת היום, באופן סוחף, על נפט וגז טבעי המועדים לתזזיתיות מחירים, ומאוימים על ידי מקורות אנרגיה זולה ונקיה יותר. שליטים אלו רואים בפריצת-הדרך הטכנולוגית הביטחונית והאזרחית של ישראל אמצעי ייחודי לשדרוג הכלכלה, להקטנה משמעותית של התלות בנפט וגז טבעי, להרחבת מקורות ההכנסה הלאומית, ולשדרוג הביטחון הלאומי.
*עתיד "חזון 2030" – המנוגד לערכים הפוריטנים של הדת והתרבות בסעודיה – וגם עתיד היחסים עם ישראל תלויים ביציבות הפנימית ומעמדו של מוחמד בן סלמן. יורש העצר נחוש בדעתו להתגבר על – ולכרסם בסמכותיות הדתית של – הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, שנהנה עד לעידן מוחמד בן סלמן מיוקרת-על בתחומי הדת וכבעל-ברית קריטי (מ-1744) של משפחת המלוכה.
*יורש העצר ימשיך לקדם את שיתופי הפעולה עם ישראל כל עוד יתרמו ל"חזון 2030", וכל עוד יצליח לנטרל את השפעת הוואהאבים.
הערך-המוסף של ישראל בהקשר המזרח תיכוני
*קידום היעדים השאפתניים של יורש העצר תלוי ברמת הזעזועים האזוריים, צמצום השפעתם של גורמים אלימים כגון משטר האייתולות באיראן; חתרנות השיעים בעידוד איראן באזור רווי-הנפט במזרח סעודיה; "האחים המוסלמים"; החות'ים בתימן הנהנים מסיוע איראני; חיזבאללה; חמאס והרשות הפלסטינית (הנתפסת בעיני יורש העצר כפוטנציאל התססה אזורית).
*למרות חידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן, סעודיה מודעת למציאות המזרח תיכונית הדומה להר געש המתפרץ מדי פעם באופן בלתי-צפוי, כפי שמעידה ההיסטוריה של 1,400 שנות האסלאם, וכפי שמעיד הצונאמי הערבי (המוגדר כ"אביב ערבי" על ידי תפישת העולם המערבית) שהתפרץ בסוף 2010 וממשיך לזעזע את הרחוב הערבי. יורש העצר גם אינו מתעלם מהקשר ההדוק בין ארדואן לבין קטאר (המקורבת לאייתולות ותומכת ב"אחים המוסלמים") ו"האחים המוסלמים", גם לא מהיריבות הצבאית עם ארדואן במלחמת האזרחים בלוב, וכמובן לא מהחזון המגלומני של ארדואן לחידוש האימפריה העותומנית ששלטה על חלק נרחב מסעודיה.
*על יציבות השלטון של בית סעוד ומימוש "חזון 2030" מעיב הכרסום המהותי בכוח ההרתעה של ארה"ב, המעניק רוח גבית לאיומים על ריאד. יורש העצר מתוסכל מ-43 שנות אופציה דיפלומטית במדיניות ארה"ב כלפי איראן; החיזור האמריקאי אחר "האחים המוסלמים"; והלגיטימציה האמריקאית לחות'ים בתימן. הוא גם מודע לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only), לרפיסות אירופה מול הטרור האסלאמי, ולחולשה השורשית של המשטרים הערביים. כל אלו מקרבים את סעודיה (בלית ברירה) לסין ורוסיה, צבאית וכלכלית.
*על רקע התסכול הסעודי ממדיניות ארה"ב, NATO ואירופה, ישראל בולטת – למרות חילוקי-דעות חריפים בנושאי דת ומדיניות – כ"סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר באזור. הסוגייה הפלסטינית מתגמדת בעיני סעודיה בהשוואה לאיומים והאתגרים העומדים בראש סדר העדיפויות של ריאד.
*ישראל גם נתפסת כבעלת ברית אמינה ובעלת קשרים מיוחדים בשני בתי הקונגרס בפרט (שהם השולטים על "הארנק" ובעלי עוצמה השקולה לנשיא גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות) ובוושינגטון וארה"ב בכלל.
*תדמית-ההרתעה של ישראל היא הגורם המרכזי להעמקת הקשר סעודיה-ישראל. היא מתייחסת ליכולות צבאיות, מודיעין וטכנולוגיה, וגם לנכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכך גם מול הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה), הכלת החוק הישראלי ברמת הגולן ובירושלים המאוחדת, והתנגדות פומבית של ישראל למדיניות ארה"ב כלפי איראן, כולל פעילות אינטנסיבית בקונגרס.
*ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה והודפת לחצים. לעומת זאת, ישראל-נרתעת מאבדת מחיוניותה בעיני סעודיה (כמו גם בעיני ארה"ב!).
סעודיה – אינטרסים והסוגייה הפלסטינית
*כפי שמתועד לעיל, האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה חשובים יותר – ועצמאיים מ- הסוגייה הפלסטינית.
*העמקת שיתופי הפעולה ישראל-סעודיה, ותפקידה המרכזי של סעודיה בגיבוש "הסכמי אברהם", מנוגדים לתפישת העולם המערבית הגורסת שהסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, ושהקמת מדינה פלסטינית הוא תנאי-מוקדם לקידום שלום ישראלי-ערבי.
*בניגוד לתפישת העולם המערבית, יורש העצר הסעודי משוכנע שהסוגייה הפלסטינית איננה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא בבת-עין ערבית, ולא גורם מוביל של התפרצויות גועשות ברחוב הערבי.
*לעומת המלל הסעודי והערבי הפרו-פלסטיני, ההתנהלות הסעודית והערבית כלפי הפלסטינים היא אדישה-שלילית. הכלל המזרח תיכוני: "על מילים אין משלמים מכס" ידוע לסעודיה ולערבים. לכן סעודיה והערבים לא פועלים צבאית, פיננסית ומדינית לפי אינטרסים פלסטינים, אלא לפי אינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלהם.
*בעוד המערב ממעיט במשקל התנהלות-העבר של הפלסטינים, יורש העצר הסעודי קובע את יחסו לאופציית המדינה הפלסטינית, במיוחד, לפי ההתנהלות הפלסטינית במישור הבין-ערבי, המאופיינת על ידי חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה. סעודיה אינה שוכחת את – ואינה סולחת על – הסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין לכווית, שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלסטינים; שיתוף הפעולה המבצעי של הפלסטינים עם ארגוני טרור מהמזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית; והקשרים ההדוקים של ההנהגה הפלסטינית עם משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, ובעבר עם גרמניה הנאצית והגוש הסובייטי. סעודיה סבורה שהתנהלות העבר מלמדת על ההתנהלות הצפויה של המדינה פלסטינית.
סעודיה ו"הסכמי אברהם"
*סעודיה אינה רואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי בעיצוב אינטרסים ביטחוניים וכלכליים, לעומת "הסכמי אברהם" המהווים גורם כבד-משקל בקידום אינטרסים אלה. לכן היא פעלה להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ולקידום הסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.
*קידום "הסכמי אברהם" מותנה בהפקת לקחים מהכישלון הסידרתי של עשרות הצעות מערביות ובינלאומיות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שהתרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתמקדו באינטרסים פלסטינים. "הסכמי אברהם" נחתמו מכיוון שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, התמקדו באינטרסים ערביים, ובכך שללו מהפלסטינים את כוח הווטו.
*לכן, תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה באינטרסים ערביים ולא פלסטינים.
*תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה במיוחד ביציבות וזהות השלטון בסעודיה ובשאר המדינות הערביות החתומות על הסכמי השלום. יציבות המשטרים הערביים מאוימת על ידי מאפיינים בני 1,400 שנים של הזירה הבין-ערבית הגועשת כגון: זהות/נאמנות מקומית עליונה על זהות/נאמנות לאומית; פיצול אלים פנימי ואזורי, שבטי, דתי, רעיוני ופוליטי; חוסר-סובלנות אלימה פנימית ואזורית, דתית, שבטית, רעיונית וגיאוגרפית; היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי; משטר מיעוט עריץ העולה לשלטון בכוח הזרוע ומהווה מטרה לניסיונות הפיכה; היעדר דמוקרטיה, בחירות חופשיות וזכויות אדם; הפכפכות וזמניות של משטרים, מדיניותם והסכמיהם.
*זמניות המשטרים, המדיניות וההסכמים הערביים/איסלמיים במזרח התיכון מתועדת על ידי הצונאמי הערבי המשתולל ברחוב הערבי מ-2010, בנוסף לחילופי-שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים מהקמת "לבנון המרונית-דרוזית" בתחילת המאה ה-18, דרך "לבנון הגדולה" שהוקמה ב-1920, "לבנון העצמאית מ-1943, ועד השתלטות חיזבאללה על לבנון), ועוד.
*ההתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים, מאפייני הזירה המזרח תיכונית, והאיומים הקטלניים על המשטר הסעודי מבהירים ש"הסכמי אברהם", יציבות המזרח התיכון ואינטרסים של ארה"ב יפגעו אם תקום מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן. מדינה פלסטינית עלולה להביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר הירדן; להפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, שתהייה זירה לטרור אסלאמי אזורי ובינלאומי, שימונף על ידי משטר האייתולות כדי להדק את חגורת החנק סביב סעודיה ולהחריף את האיום על ישראל. המהפך הירדני עלול להביא לתגובת שרשרת שלילית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על יציבות המשטרים במדינות הנפט הסוניות הפרו-אמריקאיות, ובמיוחד סעודיה; תפגע ביצוא הנפט והגז הטבעי מהמפרץ הפרסי; תזניק את מחיר הנפט והגז הטבעי; תשבש את הסחר הבינלאומי; תפגע בכלכלה המערבית; ותעניק רוח-גבית למשטר האייתולות, לטרור האסלאמי, לסין ורוסיה, ורוח-נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות ובראשן סעודיה.
*האם סעודיה ומדינות ערב החתומות על הסכמי שלום עם ישראל רואות בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להמשך הקשר הפורה עם ישראל? העובדה שמאז 1948 מדינות אלו לא פעלו – צבאית, פיננסית ומדינית – להקמת מדינה פלסטינית מהווה תשובה רועמת!
סעודיה וצרכי הביטחון של ישראל
*הידוק הקשרים עם סעודיה חיוני לביטחונה ושגשוגה של ישראל, אך הוא משני בהשוואה לחיוניות השליטה על רכסי יהודה ושומרון, שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים, וגם המינימום החיוני לביטחונה הלאומי של ישראל במזרח התיכון הוולקני, הפכפך ותזזיתי שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.
*אופיו הבלתי-צפוי, הבלתי-דמוקרטי והאלים של המזרח התיכון (במישור הבין-ערבי/אסלאמי) מגדיר מדיניות והסכמים כגורמי ביטחון משתנים, לעומת טופוגרפיה ועומק גיאוגרפי (כגון רכסי יהודה ושומרון שהם "רמת הגולן" של 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל) שהם גורמי ביטחון קבועים במציאות הביטחונית הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. השליטה על הגורמים הקבועים מבטיחים את ביטחונה הלאומי של ישראל, ומשדרגים את כוח ההרתעה באופן שהפך אותה – מאז 1967 – למכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב.
*הסכם שלום עם סעודיה יפגע אנושות בביטחון הלאומי אם יותנה בוויתור ישראלי על השליטה ברכסי יהודה ושומרון, מכיוון שיהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב למדינה מושכת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב.
*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן חרף לחץ ברוטלי של ארה"ב, ולמרות אזהרות מבית ("המוסד", אמ"ן, שרי ביטחון לשעבר) ומחוץ שמהלכים אלו יביאו לנטישת מצרים את הסכם השלום מ-1979 ולהתפרצות טרור ומלחמה. אבל, מצרים פעלה בהתאם לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה, גינתה את צעדי ישראל, אך המשיכה לדבוק בתהליך השלום מכיוון שמשרת את האינטרסים שלה.
*מחלקת המדינה ו"התקשורת העילית" בארה"ב (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948) – וגורמים מובילים בממסד הביטחוני והפוליטי בישראל – מזהירים את ישראל, בשיטתיות, שהתיישבות יהודית מעבר ל"קו הירוק" תמנע הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב ותביא לגל טרור ערבי. אבל, למרות עיבוי ההתיישבות, שש מדינות ערביות חתמו על הסכמי שלום כדי לקדם אינטרסים שלהן. לעומת זאת, הטרור הערבי הגיע לממדים חסרי-תקדים – כצפוי – בעקבות מחוות חסרות-תקדים של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.
*סעודיה וכל מדינות ערב פועלות לפי האינטרסים שלהן ולא לפי תפישות עולם מערביות המנותקות ממציאות המזרח התיכון, וגם לא לפי סדר היום הפלסטיני.
סעודיה ומדינות ערב המתונות-יחסית אינן רואות במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", אבל הן מעריכות את יכולותיה הביטחוניות והטכנולוגיות, ובמיוחד את כוח ההרתעה שלה, ומכירות בתרומתה הייחודית לאינטרסים שלהן, ומכאן החתימה על הסכמי שלום והרחבה חסרת-תקדים של שיתופי-פעולה.
"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition https://bit.ly/3KvGjwe
ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור
*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.
*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.
*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".
*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.
*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.
*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.
המלחמה בטרור
*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.
*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.
* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.
*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.
*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.
*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).
*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.
*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.
*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.
*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.
*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.
*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.
השורה התחתונה
*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.
*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.
*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.
"מידה" https://bit.ly/3mRILTa
English edition https://bit.ly/3nRXqNv
אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.
לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.
אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.
ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי
הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.
לפי "חוק השגרירות בירושלים":
"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….
"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….
"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….
"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."
ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"
המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).
דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.
על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק; ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).
ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב
הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.
בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.
לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב. לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.
הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים
ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.
ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.
ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.
ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.
ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.
בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן! כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.
"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).
ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.
טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.
"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9
English edition https://bit.ly/2SbCQ9B
מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.
ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.
ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."
ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו. אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."
בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה. תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!" העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.
המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.
הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.
ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.
שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS
English edition https://bit.ly/3hNd0Y6
ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.
הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.
לדוגמא:
*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".
*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.
*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.
*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."
כפי שהיא מוצאת לנכון….
*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.
*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.
*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).
*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.
*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.
*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.
המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.
בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.
על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).
