"מידה", 28 פברואר, 2023, https://bit.ly/3yhfJBz

English edition  https://bit.ly/3lVqpCM

*הצטרפות ארה"ב לגינוי ישראל במועצת הביטחון של האו"מ מייצגת את החזרת תפישת העולם של ממסד מחלקת המדינה למרכז הבמה של מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב. זו הפעם הראשונה בשש השנים האחרונות שארה"ב מאפשרת למועצת הביטחון לגנות את ישראל.

*תפישת עולם זאת אינה רק עוינת לישראל, כפי שמאפיין את מחלקת המדינה מאז שהובילה את ההתנגדות להקמת מדינה יהודית ב-1948 ול"כיבושי 1948".

*תפישת העולם של מחלקת המדינה פוגעת באינטרס ארה"ב, כאשר היא משעבדת מדיניות חוץ וביטחון לאומי חד-לאומית ועצמאית – כלפי משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", הסוגייה הפלסטינית, וכו' – למדיניות רב-לאומית משותפת עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ועם אירופה הרופסת והפייסנית כלפי משטרי טרור.

*תפישת עולם זאת מקריבה את מציאות המזרח התיכון על מזבח הרהורי-לב, כפי שמתעדת ההנחה שמדינה פלסטינית ביו"ש תגשים את החזון הפלסטיני, תקדם את השלום, תצמצם את הטרור ואת זעזועי האזור ותשדרג את האינטרס האמריקאי.

*אבל, מציאות המזה"ת בכלל, ושל ירדן בפרט, יחד עם ההתנהלות פורעת-החוק הפלסטינית במישור הבינערבי והעולמי, מלמדים שמדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תגרום להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי והמתון-יחסית מזרחית לנהר, ותביא לתופעות לוואי הרסניות כגון:

^החלפת המשטר ההאשמי ע"י משטר טרור פלסטיני, משטר טרור "האחים המוסלמים", או משטר טרור אחר;

^הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק או תימן, שתמונף ע"י משטר האייתולות כדי להדק את החגורה סביב סעודיה וישראל;

^הפיכת ירדן לזירת טרור איסלאמי אזורית ועולמית;

^תופעת-דומינו הרסנית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על קיום כל משטרי המדינות הפרו-אמריקאיות, המתונות-יחסית ומפיקות הנפט;

^הפיכת אספקת נפט סדירה מהמפרץ הפרסי לבן-ערובה בידי משטרי טרור אנטי-אמריקאים ועלייה חדה במחיר הנפט;

^עליית רמת-הסיכון של נתיבי השיט של הסחר בין אסיה לאירופה באוקינוס ההודי, ים סוף ותעלת סואץ;

^החרפת השפעתם של מוקדי הפצת-טרור, סמים ומערכות נשק מתוחכמות למשטרים רדיקלים ברחבי העולם, כולל אמריקה הלטינית;

^רוח גבית ליריבי ואויבי ארה"ב ורוח נגדית לכלכלת וביטחון ארה"ב ובעלות-בריתה.

*ממסד מחלקת המדינה – העומד מאחורי התמיכה בהחלטות אנטי-ישראליות באו"מ – משוכנע שהטרור הפלסטיני, האסלאמי והאיראני הוא מונחה-יאוש ולא מונחה-חזון פנאטי וחיסולי. הוא מתעלם מ-100 שנות טרור פלסטיני המונחה ע"י חזון עקירת הישות היהודית "הכופרת" מ"בית האסלאם", כפי שמתועד באמנה של הפתח' (1959) ואש"פ (1964), 8 ו-3 שנים לפני מלחמת ששת הימים.

*טענת מחלקת המדינה כאילו מדינה פלסטינית מערבית לירדן תקדם שלום ויציבות, ואילו שלטון ישראל ביו"ש מהווה מכשול לשלום וליציבות, מתעלמת מהרקורד הפלסטיני הגורם להתייחסות מדינות ערב לפלסטינים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור, שחיתות ובוגדנות בינערביים.

*עמדת מחלקת המדינה כאילו הסוגייה הפלסטינית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי ובבת-עין ערבית נחשפת במערומיה ע"י שתוף הפעולה חסר-התקדים בין ישראל לסעודיה והסכמי השלום עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, שהתעלמו ממחלקת המדינה, עקפו את הסוגייה הפלסטינית – כפי שעשו מצרים וירדן – ולכן התממשו (אם כי תוחלת חייהם תלויה ביציבות האזור וששת המשטרים הערביים).

*מחלקת המדינה מקלה-ראש במרכזיות מערכת החינוך-לשנאה של הרשות הפלסטינית, שהפכה לקו-ייצור היעיל ביותר של טרוריסטים (שאינם "בודדים"!) ולביטוי אותנטי ביותר של תפישת העולם והחזון של ההנהגה הפלסטינית.

*מחלקת המדינה גם מתעלמת מהמשקל הרב של ההסתה המתקיימת במסגדי הרשות הפלסטינית, האדרת טרוריסטים בכיכרות ומבני ציבור של הרשות הפלסטינית והמענקים החודשיים למשפחות של טרוריסטים. כל אלה מצביעים על כישלון צפוי של מדיניות (של מחלקת המדינה) המתבססת על מלל דיפלומטי פלסטיני מתון-יחסית, למרות שהוא מנוגד לחלוטין למעש הטרוריסטי ופורע החוק של הרשות הפלסטינית.

*השתוקקות מחלקת המדינה לפרוש "שטיח אדום" בפני אישים פלסטינים – בניגוד ל"מרבד המעופש" המקבל את פניהם במדינות ערב – החתירה להקמת מדינה פלסטינית, והחיזור (הקטלני?) אחרי משטר האייתולות ו"האחים המוסלמים", מתפרשים כסממני חולשה ע"י יריבי ואויבי ארה"ב.

*הנסיון מלמד שחולשה מהווה הזמנה ל"זאבים", כולל "זאבים" השואפים להכניע את "השטן האמריקאי הגדול" במזרח התיכון, אפריקה, אמריקה הלטינית וגם על אדמת ארה"ב (כפי שלמדנו מהמתקפה על מגדלי התאומים בניו יורק). במציאות זאת על מחלקת המדינה לשדרג את יכולות בעלת בריתה היעילה ביותר – המהווה מכפלן עוצמה ייחודי עבור ארה"ב – ולא לפעול לסירוס כח ההרתעה שלה ע"י הסגתה מרכסי יו"ש חזרה ל"קווי אושוויץ" (כפי שהגדיר אבא אבן ה"יונה הצחורה" את "הקו הירוק").

https://bit.ly/3Zf0O5Y"מידה", 22 פברואר 2023,

English edition  https://bit.ly/3lFI3tZ

מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבאן משוכנעים שמחוות ישראליות דרמטיות לרשות הפלסטינית הן תנאי מוקדם להרחבת הסכמי אברהם, שידרוג יחסי ישראל-סעודיה ואולי אף הסכם שלום עם סעודיה.  האם עמדה זאת תואמת את מציאות המזרח התיכון?

אינטרס ערבי

*הסכמי אברהם ותפקידה הקריטי של סעודיה כמנוע מאחורי ההסכמים, היו מונחי אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ודיפלומטים של סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.

*החלטת המדינות הערביות להגיע להסכם שלום עם ישראל לא נבעה מהשתכנעותן שישראל אכן שואפת לדו-קיום בשלום, ולא מנכונותן להיפרד ממספר תפישות-יסוד של האסלאם, אלא מהערכתן שיכולותיה הביטחוניות, הטכנולוגיות והדיפלומטיות של ישראל הן חיוניות לעמידה מול אויבים משותפים: משטר האייתולות באיראן וטרור "האחים המוסלמים".

*סעודיה ו-6 מדינות ערב (כולל מצרים וירדן) השותפות להסכמי שלום עם ישראל מבינות שהמזרח התיכון דומה להר געש היורק לבה רותחת באופן בלתי-צפוי, כפי שמלמדות 1.400 השנים האחרונות של המציאות הבינערבית הסוערת – פנימית ואזורית – וכפי שמלמד הצונאמי הערבי שפרץ בסוף 2010 ועדין משתולל ברחוב הערבי.

*מדינות ערביות אלו שואפות לצמצם את כוחם של גופים פורעי-חוק, ולכן חוששות מאופיה של מדינה פלסטינית, לאור ההתנהלות הפלסטינית האלימה בזירה הבינערבית והבינלאומית, שהפך את הפלסטינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה בינערביים.

*מדינות אלו מודאגות מהכרסום שחל לאחרונה בכח ההרתעה של ארה"ב, שהוא מרכיב חיוני בביטחונן הלאומי, כמו גם מהתוצאות הרות-האסון של 43 שנות האופציה הדיפלומטית של ארה"ב כלפי משטר האייתולות (הפועל להפלת כל משטר סוני ערבי), המעניקה רוח גבית עזה לטרור, הפצת סמים ויכולות קונבנציונליות ובליסטיות קטלניות של איראן מהמפרץ הפרסי, דרך רחבי המזרח התיכון, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ועד אמריקה הלטינית. מדינות ערב הסוניות הפרו-אמריקאיות חוששות מהשלכות החיבוק שמעניקה ארה"ב ל"אחים המוסלמים", שהם ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם עם אגפים דתיים, חינוכיים, סיעודיים ופוליטים. הן גם ערות לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only?), לרפיסות האירופאית ולחולשת המשטרים הערביים.

תפקידה של ישראל

*סעודיה ו-6 המדינות שחתמו על הסכם שלום עם ישראל חשות את מאכלת האייתולות ו"האחים המוסלמים" על צווארן. הן רואות בישראל את "סוכן ביטוח החיים" היעיל ביותר – ואולי היחיד – באזור. הן מעריכות את ישראל כמכפלן-עוצמה היעיל ביותר של ארה"ב במזרח התיכון, ומכירות בכח ההרתעה שפיתחה מאז 1967, כפי שמפגינה בפעילות הצבאיות נגד איראן (בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן) ונגד הטרור הפלסטיני והלבנוני. הן אף מכבדות את יכולות ישראל בתחום המודיעין, האימונים וגיבוש תורות לחימה.

*מדינות אלו רואות בישראל שותף-אמין ב"יום סגריר", ובמיוחד עקב נכונות ישראל להדוף לחץ אמריקאי כאשר מדובר בעקרונות היסטוריים וביטחוניים כגון ירושלים,יו"ש ואיראן. הן גם שואפות למנף את מעמדה החיובי של ישראל בקרב הציבור האמריקאי ונבחריו בשני בתי הקונגרס לשידרוג קשרים ביטחוניים ואזרחיים עם ארה"ב.

*סעודיה, איחוד האמרויות ובחריין מתמקדות במאמץ לגוון  את תשתיתן הכלכלית, מכיוון שהן ערות לסכנות הטמונות בתלות-רבה-מדי בנפט וגז טבעי, החשופים לאי-יציבות מחירים ולאיום הכחדה מצד חידושים טכנולוגים היוצרים אנרגיה נקיה וזולה יותר. הן מכירות בישראל כמעצמה טכנולוגית העשוייה לסייע להן בהשתחררות מהתלות בנפט וגז טבעי, גיוון מקורות ההכנסה ויצירת מקומות עבודה נוספים, במקביל לשיפור מצבן הביטחוני.

*הסכמי אברהם – בנוסף להסכמי השלום עם מצרים וירדן – וההרחבה חסרת-התקדים של שתופי הפעולה בין ישראל לסעודיה, מבהירים שמשקל אינטרס ערבי חיוני עשוי לעלות על משקלם של עקרונות מרכזיים באסלאם, כגון ההתנגדות בת 1,400 שנים לריבונות "כופרים" ב"בית האסלאם".  אינטרסים חיוניים עשויים אף להוביל להתמתנות דרמטית של  מערכת החינוך (המהווה בבואה נאמנה של מדיניות וחזון השלטון). ואכן, בניגוד לרשות הפלסטינית הדבקה ב- ומקצינה את – החינוך לשנאה, איחוד האמירויות עקרה את החינוך לשנאת ישראל ויהודים ושתלה חינוך לאהדת ישראל ויהודים.

תוחלת החיים של הסכמי אברהם

*הסכמי אברהם באו לעולם עקב הנחישות להימנע מהשגיאה השיטתית של מחלקת המדינה, שניכשלה בכל אחת מהצעותיה לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, בגלל התמקדותן בסוגייה הפלסטינית כאילו הייתה נושא מרכזי בסכסוך ובהוויה המדינית הערבית. הסכמי אברהם התמקדו בסדר העדיפויות ואינטרסים ערביים, עקפו את הסוגייה הפלסטינית שאיננה מככבת בסדר היום הערבי, שללו מהפלסטינים את כח הוטו, ולכן באו לאוויר העולם.

*תוחלת החיים של הסכמי אברהם תלוייה ביציבות המשטרים השותפים להסכמים.

*הסכמי אברהם הביאו לצעדים ראשונים של התמתנות מדינית ודתית ונכונות לדו-קיום בשלום, המשוועים לתמיכת ארה"ב במדינות המעורבות, ולא ללחץ על מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות.

*אבל, אין להתעלם מהאיומים ברורים, מיידיים וקטלניים על הסכמי שלום במזרח התיכון, הדומה להר געש הפולט לבה באופן בלתי-צפוי, ומאופיין ע"י פיצול, אי-יציבות, אי-סובלנות, אלימות, עריצות והיעדר דמוקרטיה, המביאים למשטרים זמניים (המגיעים לשלטון באלימות ולא בבחירות חופשיות), ולכן למדיניות והסכמים זמניים; וכל זאת במישור הבינערבי! תמיכה נחושה של ארה"ב בהסכמי אברהם – בניגוד לקרירות שמפגינה מחלקת המדינה – תצמצם את הסכנה לעתיד ההסכמים.

*על זמניות המשטרים הערביים – ולכן זמניות מדיניותם והסכמיהם – וההשלכות הפנימיות, אזוריות ועולמיות, אפשר ללמוד מהצונאמי הערבי (הנקרא בטעות "אביב ערבי") המשתולל ברחוב הערבי מסוף 2010.  כך גם שינויי משטר במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, 1963 – פעמיים, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים משנות ה-90', 1990, 1962), ועוד.

*יציבות המשטרים השותפים להסכמי אברהם תעורער ע"י מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן (בהתחשב ברקורד הפלסטיני הבינערבי והעולמי), שתביא להפלת המשטר ההאשמי המתון-יחסית מזרחית לנהר; תהפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת דוגמת לוב, סוריה, עיראק ותימן, ולזירת טרור אסלאמי אזורי ועולמי; תגרום לתרחיש דומינו העלול להפיל את המשטרים מפיקי הנפט והמתונים-יחסית בחצי האי ערב; ולהעניק רוח גבית עזה למשטר האייתולות, סין ורוסיה ורוח נגדית הרסנית לארה"ב ובעלות-בריתה.

*מדיניות והסכמי שלום הם מרכיבים משתנים במכלול הביטחון הלאומי במזרח התיכון הבלתי-צפוי, בלתי-יציב ואלים, שאין בו דו-קיום בשלום בינערבי מאז המאה ה-7. לעומת זאת, טופוגרפיה וגיאוגרפיה כמו רכסי יו"ש והגולן הם מרכיבים קבועים במסגרת גבולות הביטחון המינימליים של ישראל במציאות הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. מרכיבים קבועים אלו משדרגים באופן דרמטי את כח ההרתעה של ישראל והופכים אותה למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב ומדינות הסכמי אברהם.

*ככל שמתעצם כח ההרתעה הישראלי, משתדרגת יציבות מדינות הסכמי אברהם, וכן נחלשים משטרים וארגונים האחראים להפצת טרור וסמים ומאיימים על יציבות המזרח התיכון והעולם, ובמיוחד על הביטחון הלאומי וביטחון הפנים של מדינות הסכמי אברהם וארה"ב.

*האם המשטרים הערביים הקשורים להסכמי אברהם לא ישדרגו את קשריהם עם ישראל – אותה הם רואים כמרכיב חשוב לביטחונם וכלכלתם – אלא אם כן ישראל תבצע מחוות משמעותיות לפלסטינים, אותם הם מגדירים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות בינערביים?! האם משטרים אלו יקריבו את יציבותם/קיומם על מזבח הסוגייה הפלסטינית?!

העובדה שהם חתמו על הסכמי שלום עם ישראל מבלי להתנותם במחוות לפלסטינים, ומגבילים את הסיוע לפלסטינים בעיקר למישור המילולי ולא המעשי, מספקים תשובה נחרצת לשתי השאלות.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3DAlJZ0

English edition  https://bit.ly/3Ye0qUX

ביקור מזכיר המדינה אנתוני בלינקן במצרים, ישראל והרש"פ (31-29 ינואר 2023) היה ציון דרך נוסף במורשתו עתירת-השגיאות במזה"ת, הפוגעת באינטרס ארה"ב, ביציבות האזור ובחתירה לשלום.

בלינקן במצרים

*במפגש עם בלינקן הדגיש הנשיא סיסי את השלכות הארועים הוולקנים בלוב, המתדלקים את מדורת המזה"ת מאז התפרצותם ב-2011, ומחריפים את הטרור האיסלאמי באפריקה ואירופה ואת טרור "האחים המוסלמים" במצרים.

*ההתפרצות באה בעקבות המתקפה הצבאית של נאט"ו, בהנהגת ארה"ב, על משטר קדאפי, שהייתה ביוזמת אישים מרכזיים בנשיאות אובמה-ביידן, שכללו את אנתוני בלינקן (שהיה היועץ לביטחון לאומי של סגן הנשיא ביידן), והונהגו על ידי מזכירת המדינה הילארי קלינטון ולצידה ג'ייק סאליבן יועצה הבכיר וראש האגף לתכנון מדיני (המכהן היום כיועץ לביטחון לאומי של הנשיא ביידן), סוזן רייס השגרירה לאו"מ וסמנטה פאואר היועצת הבכירה של הנשיא אובמה.

*המתקפה על קדאפי הייתה מונחית-זכויות אדם, אבל נכשלה קשות עקב אי-הבנת הזירה המזה"תית, המתרחש בלוב והשינוי המהותי בהתנהלות קדאפי. הרודן הלובי (שהעביר את תשתית הנשק הגרעיני לארה"ב!) לא טבח באנשים חפים מפשע אלא בטרוריסטים אסלאמים אנטי-אמריקאים, שמיהרו לרצוח את שגריר ארה"ב בלוב, כריסטופר סטיבנס, מייד לאחר שארה"ב סייעה בידם לחסל את קדאפי.

*מטרת המתקפה הייתה למנוע טבח איום ונורא של תושבי לוב על ידי קדאפי, אבל למעשה דירדרה את לוב לתוהו ובוהו של עשרות שנים, ולשפיכות דמים המגמדת את התחזיות הנוראיות ביותר של קלינטון ובלינקן.

*הפלת משטר קדאפי הפכה את לוב – שהיא הבטן הרכה של אירופה – לאחת הזירות הגדולות בעולם של טרור אסלאמי אנטי-מערבי, גן עדן למבריחי סמים ונשק, מאיץ להחרפת הטרור האסלאמי הגלובלי, מגרש בייתי של עשרות מיליציות טרור, ובמה למלחמות אזרחים עם מעורבות של תורכיה, קטאר. איטליה, מצרים, איחוד האמירויות, סעודיה וצרפת.

*מדיניותו מונחית-זכויות האדם של בלינקן התעלמה (ועדין מתעלמת) מהעובדה שבמזה"ת אין בפני ארה"ב בחירה בין מדינות ערביות המכבדות או מפירות זכויות אדם, אלא בחירה בין מדינות ערביות פרו-אמריקאיות ומדינות ערביות אנטי-אמריקאיות שכולן מפירות זכויות אדם.

*הסירוב להכיר במציאות זאת מביאה גם ללחץ צבאי, כלכלי ודיפלומטי על הנשיא סיסי הפרו-אמריקאי, יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן הפרו-אמריקאי ויורש העצר האמירתי מוחמד בן זייאד הפרו-אמריקאי לריכוך מלחמתם בטרור "האחים המוסלמים" (המוגדרים על ידי מחלקת המדינה כגוף דתי, חברתי ופוליטי לגיטימי) והטרור החות'י בתימן הנתמך על ידי איראן.

*מדיניות זאת של בלינקן – בנוסף להשתוקקות להגיע להסכם נוסף עם משטר האייתולות באיראן – דוחפת את מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות לזרועות סין ורוסיה.

בלינקן בישראל וברש"פ

למרות אכזבתו של בלינקן מההתנהלות פורעת-החוק של איראן, ועל אף הרחבת התרגילים הצבאיים המשותפים בין ארה"ב לישראל, בלינקן ממשיך לכפור בעובדה שהאופציה הדיפלומטית כלפי איראן – המיושמת מפברואר 1979 – נכשלה כישלון חרוץ, ומעניקה רוח גבית עזה לאסטרטגיה האנטי-אמריקאית של האייתולות במפרץ הפרסי, המזה"ת, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ואמריקה הלטינית (עד גבול ארה"ב-מכסיקו).

*בלינקן דוחה את טענת ישראל וכל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות שרק איום אמין באופציה צבאית לשינוי-משטר יכול להסיר את האיום האזורי והגלובלי,  הטרוריסטי, קונבנציונלי, בליסטי וגרעיני של משטר האייתולות. בלינקן עדין משוכנע שחבילה נדיבה פיננסית ודיפלומטית עשויה לשכנע את המשטר האפוקליפטי בטהרן לדבוק בדו-קיום בשלום, לנהל מו"מ אמין ולזנוח חזון דתי, פנאטי וגלובלי בן 1,400 שנים.

*מדיניות בלינקן כלפי איראן מכרסמת קשות בכח ההרתעה של ארה"ב ובאמינותה האסטרטגית בעיני בעלות בריתה הערביות, החשות את מאכלת האייתולות ו"האחים המוסלמים" על צווארן.

*לפי דובר מחלקת המדינה: "יש צורך דחוף שכל הצדדים [ישראל והרש"פ] יורידו את הלהבות… וישימו קץ למעגל האלימות הגורם לקטל רב מדי של חפים מפשע…."

*בלינקן משתמש שוב בסימטריה מוסרית – הבלתי מוסרית – שאינה מבחינה בין טרוריסטים פלסטינים המתמקדים בשיטתיות ובכוונה ברצח אזרחים (ולעתים פוגעים בחיילים), לבין חיילי צה"ל המתמקדים בשיטתיות ובכוונה בהרג טרוריסטים (ולעתים פוגעים באזרחים). הסימטריה המוסרית מדרבנת (לא בכוונה תחילה) את הטרור הפלסטיני, ונועדה לצמצם את מלחמת ישראל בטרור הפלסטיני.

*ביקור בלינקן ברמאללה מאדיר את הלגיטימיות של הרש"פ המקיימת – מאז 1993 – מערכת חינוך לשנאה השוטפת את מח הנוער הפלסטיני בשנאת ישראל והיהודים ובהתמכרות לחיסול "הישות הציונית". מערכת החינוך לשנאה מהווה בבואה אותנטית של תפישת העולם והחזון הפלסטינים, ומהדהדת את המסרים של אמנות הפתח' ואש"פ מ-1959 ו-1964, הקוראות ל"שחרור פלסטין" של טרום-1967.  מערכת החינוך הפלסטינית הפכה לחממה וקו-יצור היעילים ביותר של טרוריסטים ומתאבדים פלסטינים (שאינם "טרוריסטים בודדים" אלא טרוריסטים ממסדיים).

*בלינקן מעניק חשיבות רבה יותר למלל הדיפלומטי הפלסטיני מאשר להתנהלות החינוכית מלבת-הטרור הפלסטינית. הוא מתעלם מהעובדה  שתנאי-מוקדם למו"מ אמיתי לשלום הוא עקירת החינוך לשנאה, ההסתה במסגדים, המענקים הנדיבים למשפחות טרוריסטים והאדרת טרוריסטים על ידי אנדרטאות והנצחת שמותיהם על מוסדות ציבוריים, כולל בתי ספר.

* בלינקן משוכנע שהקמת מדינה פלסטינית היא תנאי לשדרוג יציבות המזה"ת ולחתימת הסכם שלום עם ערב הסעודית. את הגישה הזאת אפשר להעריך על רקע הכישלון הסדרתי של כל הצעות השלום של מחלקת המדינה שנכשלו עקב התעלמותן מהרקורד הפלסטיני פורע-החוק במישור הבינערבי והישראלי ומסדר העדיפויות הערבי (שאינו רואה בסוגייה הפלסטינית נושא רב-חשיבות), ובמקביל העניקו לפלסטינים כח-וטו על תהליך השלום.

*למעשה, הסכמי השלום עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, ושיפור היחסים הדרמטי עם סעודיה (שהיא מנוע מרכזי ל"הסכמי אברהם"), הושגו על ידי עקיפת הסוגייה הפלסטינית, והתמקדות באינטרסים הערביים (המקודמים על ידי שתוף פעולה בטחוני וטכנולוגי עם ישראל) ולא באינטרסים הפלסטינים.

*בניגוד לדעת בלינקן, מדינות ערב אינן מקריבות את האינטרסים שלהן על המזבח הפלסטיני.

*בלינקן מתעלם מהמציאות המזה"תית המדגישה את אי-מרכזיות הסוגייה הפלסטינית (אף מלחמה ערב-ישראל לא פרצה עקב הסוגייה הפלסטינית) ומסדר העדיפויות הערבי (אף מדינה ערבית לא הפעילה שריר צבאי – ובקושי שריר פיננסי – למען הפלסטינים), אלא אם כן סבורים שהמלל הערבי הפרו-פלסטיני משמעותי יותר מההתנהלות הערבית האדישה/שלילית כלפי הפלסטינים.

*בניגוד לבלינקן, מדינות ערב הפרו-אמריקאיות רואות בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-טובה בינערביים, ומכירות באופי העריץ, מושחת וטרוריסטי של הרש"פ. הן ניכוו מנטיית הפלסטינים לפגוע ביד המסייעת להם ומארחת אותם, כפי שהיה במצרים בתחילת שנות ה-50', סוריה – 1966, ירדן – 1970-1968, לבנון – 1982-1970 וכווית – 1990.

*מדינות אלו גם ערות לעובדה שהפלסטינים נוטים לשתף פעולה עם משטרים פורעי חוק: גרמניה הנאצית, ברה"מ והגוש הסובייטי, אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, קובה, וונצואלה וצפון קוריאה, ואימון ארגוני טרור מאמריקה הלטינית, אסיה, אפריקה ואירופה.

*השורה התחתונה היא שבניגוד סוחף להערכת בלינקן מדינה פלסטינית מערבית לירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לירדן; תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי דוגמת לוב, לבנון, סוריה ותימן; ותגרום לתגובת שרשרת שלילית ברחבי חצי האי ערב, העלולה להפיל את המשטרים במדינות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות; לזעזע את המזה"ת (לפחות); תפגע קשות באינטרסים ביטחוניים וכלכליים של ארה"ב, ותקדם אינטרסים של משטר האייתולות, רוסיה וסין.

"חדשות מחלקה ראשונה", 17 ינואר 2023, https://bit.ly/3HDwVGx

English edition   https://bit.ly/3HDgGJC

סעודיה – סדר עדיפויות

*מחלקת המדינה (מחמ"ד) וממסד מדיניות החוץ המערבי טוענים שהסוגייה הפלסטינית מככבת בסדר העדיפויות הסעודי, ולכן מסיקים ששדרוג שיתוף הפעולה ישראל-סעודיה – וכמובן השגת הסכם שלום – מחייב מחוות ישראליות  משמעותיות לפלסטינים, כולל הקמת מדינה פלסטינית.

*אבל, בניגוד למחמ"ד, האיש החזק בסעודיה, יורש העצר מוחמד בן סלמן (MBS) אינו כולל את הסוגייה הפלסטינית בצמרת סדר העדיפויות שלו.

*שלא כמו מחמ"ד, MBS מכיר בעובדה שהסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, לא בבת-עין ערבית, וודאי שלא גורם מרכזי בהתפרצויות הוולקניות במזרח התיכון.

*לעומת מחמ"ד, MBS מעניק משקל רב להתנהלות הפלסטינים במישור הבינערבי, הכוללת מידה גדושה של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה, ובמיוחד כפי שהפגינה המעורבות הפלסטינית בפלישת צדאם חוסיין לכווית (שהייתה המארחת הערבייה הנדיבה ביותר של הפלסטינים). MBS גם מודע לשיתוף הפעולה הפלסטיני ארוך-השנים עם ארגוני טרור בינלאומיים, טרור "האחים המוסלמים" ומשטר האייתולות (המהווים איום ברור ומיידי על קיום המשטר בסעודיה), צפון קוריאה, קובה וונצואלה.

*במקביל, MBS מתמקד ביעד אסטרטגי משנה-משחק להפיכת סעודיה  למעצמה מודרנית אזורית ובינלאומית על ידי הגברת היציבות במפרץ הפרסי ובמזרח התיכון הרחב, צמצום מרחב התמרון של ישויות פורעות-חוק (כגון משטר האייתולות ו"האחים המוסלמים"), מניעת הופעת גורמים פורעי-חוק נוספים (כמו החתרנות השיעית במחוז הסעודי המזרחי העשיר בנפט, השבטים החות'ים בתימן הנתמכים על ידי האייתולות, חיזבאללה ומדינה פלסטינית פורעת-חוק), והרחבה דרמטית של השקעות בתשתיות, בתעשייה שאיננה מבוססת-נפט וגז טבעי, ובהשתחררות מהתלות במקורות האנרגיה על ידי חדשנות טכנולוגית.

*למרות אמונתו המוסלמית האדוקה, ועל אף הברית בת 280 השנים בין משפחת סעוד לבין הממסד הוואהאבי הפנדמנטליסטי במרכז ודרום מערב סעודיה, MBS מכיר בחיוניות הצבאית והטכנולוגית של ישראל – ובמעמדה המיוחד בקרב רוב המצביעים והמחוקקים בארה"ב – לקידום יעדיו השאפתניים.

*מאז הפך לאיש החזק בסעודיה, פעל MBS להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים בין סעודיה לישראל, והיה מאיץ חיוני להסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן. הוא עשה זאת בהתאם לסדר העדיפויות הסעודי, וללא-קשר לסוגייה הפלסטינית.

*שלא כמו מחמ"ד וממסד מדיניות החוץ המערבי, מדינות ערביות אלו – כמו גם מצרים וירדן שחתמו על הסכמי שלום לפניהן – אינן מקריבות את מציאות המזרח התיכון ואת האינטרסים שלהן על מזבח הרהורי-הלב והסוגייה הפלסטינית.

ישראל-סעודיה: הסכם שלום?

*הסכם שלום אמיתי בין ישראל לבין סעודיה חייב להיות פועל-יוצא של האינטרסים שלהן.

*אינטרס סעודיה להרחבת הקשרים עם ישראל – ואולי אף להגיע להסכם שלום – אינו פועל-יוצא של כמיהת ישראל לשלום וגם לא של מחוות ישראל לפלסטינים, אלא פועל-יוצא של הערכה סעודית את כח-ההרתעה הישראלי הצבאי והטכנולוגי, ושל הפעלת שריר צבאי יעיל על ידי ישראל נגד משטר האייתולות, נגד הטרור הפלסטיני והאסלאמי, וגם של נכונות ישראל להדוף לחץ אמריקאי בהקשר האיראני והפלסטיני.

*ביום סגריר, MBS מעדיף ישראל-מרתיעה ודווקאית על פני ישראל-נסוגה.

*ישראל-מרתיעה היא נכס צאן ברזל עבור MBS, ואילו ישראל-נסוגה מאבדת את חיוניותה עבור סעודיה.

*הסכם שלום ישראל-סעודיה יהיה בלתי-מעשי אם יכלול נסיגה מהטופוגרפיה הדומיננטית של רכסי יהודה ושומרון – שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים – והקמת מדינה פלסטינית. הסכם כזה יהפוך את ישראל  ממרתיעת-טרור ומכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב וסעודיה למתמרצת-טרור ונטל על ארה"ב.

*נסיגה ישראלית לרצועת חוף צרה (24-14 ק"מ), הנשלטת על ידי מדינה פלסטינית ברכסי יו"ש, תביא למחמאות גורפות אך קצרות-טווח ממחמ"ד (עד גל הלחצים הבא), אבל תפגע אנושות בכח ההרתעה ארוך-הטווח, תמחוק את חיוניותה הביטחונית של ישראל עבור ארה"ב וסעודיה, ותשמוט את הקרקע מתחת לביטחונה הלאומי של ישראל.

*לעומת מחמ"ד הרואה בהסכם שלום מסד מרכזי של ביטחון לאומי, המציאות בת 1,400 שנים של המזרח התיכון האלים, הבלתי-צפוי והבלתי-דמוקרטי מאופיינת על ידי משטרים העולים לשלטון בכח-הזרוע ולא בכח-הקלפי, ולכן הם זמניים, כמו מדיניותם והסכמיהם. לכן, למרות החשיבות הרבה של הסכמי שלום במזרח התיכון, אין להקריב למענם נכסי צאן ברזל ביטחוניים קבועים כמו רכסי יהודה ושומרון השולטים על 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל, כולל ירושלים, תל אביב ושפלת החוף, נתב"ג וכביש 6.

*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן, למרות לחץ כבד אמריקאי ואזהרות שפעולות אלו יביאו להסתלקות מצרים מהסכם השלום ולהתפרצות וולקניות אנטי-ישראליות במזרח התיכון.  אבל, סעודיה נשמה לרווחה וברכה – בחשאי – את ישראל, ואילו  מצרים גינתה את הפעולות, אך פעלה לפי האינטרס הלאומי, ולכן לא זנחה את הסכם השלום. למרות זאת – תוך הפניית עורף לסדר העדיפויות הערבי – מחמ"ד מתמידה בלחץ ואזהרות שבנייה מעבר ל"קו הירוק" (גם בירושלים), ואי-הכרה במרכזיות (כביכול) של הסוגייה הפלסטינית, יביאו לשפיכות דמים ולקבורת תהליך השלום ישראל-ערב.

*חרף תפישת העולם של מחמ"ד המתבטאת בכישלון שיטתי במזרח התיכון, ולמרות המלל הערבי הפרו-פלסטיני, המעש הערבי כלפי הפלסטינים הוא אדיש-עד-שלילי. הערבים לא פועלים צבאית (ובקושי פועלים פיננסית ודיפלומטית) למען הפלסטינים, אלא למען האינטרסים המדינתיים שלהם, המושפעים לטובה מישראל עוצמתית והודפת לחצים.

*יורש העצר, מוחמד בן סלמן יביא להסכם שלום עם ישראל, אם הדבר ישרת את יעדיו האסטרטגים השאפתניים, ואם יוכל להתגבר על התנגדות הוואהבים הפנדמנטליסטים, וללא קשר לסוגייה הפלסטינית.

"חדשות מחלקה ראשונה", 8 ינואר 2023, https://bit.ly/3Gs3Bkv

English edition  https://bit.ly/3j7byUV

מזכיר המדינה טוני בלינקן – המעצב המוביל של מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן – משוכנע שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תקדם את השלום, תצמצם את אי-יציבות המזרח התיכון ותתרום לאינטרס ארה"ב.

*אבל – כמו במדיניותו כלפי משטר האייתולות באיראן – בלינקן ממעיט במשמעות ההתנהלות הפלסטינית פורעת-החוק כלפי מצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית, העריצות, השחיתות, החינוך לשנאה וההסתה לטרור המאפיינים את הרשות הפלסטינית, והשלכת גורמים אלו על אופיה האלים הצפוי של מדינה פלסטינית, והשפעתו על קיום המשטרים הערבים הפרו-אמריקאים כגון ירדן ושכנותיה בחצי האי ערב.

*בניגוד לבלינקן, הערבים מעניקים משקל ראוי להתנהלות הטרוריסטית הפלסטינית במישור הבינערבי – כפי שהם מעניקים להתנהלות הטרוריסטית של משטר האייתולות – ולכן הם משוכנעים שמדינה פלסטינית תהיה דומה יותר לסוריה, עיראק, תימן ולוב הבלתי-נשלטות והטרוריסטיות מאשר למדינות ערביות המתונות. לכן, הערבים מגבילים את תמיכתם בפלסטינים למלל מחבק במקביל למעש אדיש-עד-שלילי.

*בניגוד לתפישת העולם של בלינקן, מדינות ערב לא הפעילו מעולם שריר-צבאי (ובקושי שריר פיננסי ומדיני) למען הפלסטינים, ולא פתחו במערכה צבאית נגד ישראל עקב הסוגייה הפלסטינית.

*בניגוד לבלינקן, הערבים ערים לנטייה הפלסטינית – כמו גם האייתולות באיראן והמוג'אהידין באפגניסטן – לנשוך את היד המסייעת להם, כפי שחשו מצרים בשנות ה-50', סוריה בשנות ה-60', ירדן ב-1970-1968, לבנון ב-1982-1970 וכווית ב-1990.  ישראל חשה זאת על בשרה אחרי המחוות הדרמטיות ב-1993 (אוסלו) ו-2005 (התנתקות).

*בניגוד לבלינקן הרואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי במזרח התיכון, הערבים מבהירים במעשיהם (גם אם לא במלל) שהסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, לא בבת-עין ערבית ולא מוקד זעזועים אזוריים.

*בניגוד למדיניות בלינקן, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן לא ראו בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להסכמי שלום עם ישראל. גם סעודיה – המנוע המרכזי מאחורי "הסכמי אברהם" – לא מאפשרת לסוגייה הפלסטינית לשבש את קשריה חסרי-התקדים עם ישראל.

*בניגוד לתפישת העולם של בלינקן, סדר העדיפויות הערבי אינו מדגיש את הסוגייה הפלסטינית, אלא אינטרסים ערבים כגון העמידה בפני איומים קטלניים של משטר האייתולות וטרור "האחים המוסלמים", כח ההרתעה הצבאי של ישראל ויכולותיה הטכנולוגיות הביטחוניות והאזרחיות ותרומתן לביטחון וכלכלת מדינות ערב הסוניות.

*בניגוד לכישלון שיטתי של כל תכניות השלום של בלינקן וקודמיו במחלקת המדינה והבית הלבן (להוציא את "הסכמי אברהם" המנוגדים להתנהלות מחלקת המדינה) – שהתמקדו בסוגייה הפלסטינית – ששת הסכמי השלום נחתמו מכיוון שהתמקדו באינטרסים הערביים, עקפו את הסוגייה הפלסטינית ושללו מהפלסטינים את יכולת הווטו.

*בניגוד לבלינקן המאמין שהפלסטינים – וכך גם לגבי האייתולות – עשויים לקיים הסכמים ולאמץ דו-קיום בשלום, הערבים רואים בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-טובה.

*בניגוד לבלינקן המעוגן בהווה ובעתיד ומקל ראש בעבר, הערבים מעניקים משקל רב למסורת ארוכת-השנים של יחסים קרובים של הפלסטינים עם ישויות פורעות-חוק כגון גרמניה הנאצית, ברה"מ והגוש הסובייטי, משטר האייתולות, צדאם חוסיין, קובה, וונצואלה, צפון קוריאה, "האחים המוסלמים", וארגוני טרור באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית.

*בלינקן לוחץ על ישראל להקריב את מציאות המזרח התיכון והניסיון הערבי המורכבים, עקובי-דם ומתסכלים על מזבח הרהורי-לב הפשוטים לקליטה ושלווים.

*בלינקן לוחץ על ישראל להתנהל לפי המלל – ולא המעש – הערבי בהקשר הפלסטיני.

*בלינקן מנסה לשכנע את ישראל להתעלם מ-120 שנות טרור, חינוך לשנאה והסתה פלסטינים, כמו גם מאמנות הפת"ח ואש"פ (שבאו לעולם לפני 1967!) ולפעול כאילו הפלסטינים מתמקדים בגודלה – ולא בחיסולה – של ישראל.

*בניגוד לבלינקן הפורש בפני מנהיגים פלסטינים "שטיח אדום", הערבים פורשים בפניהם "מרבד מרוט".

*מדיניות מחלקת המדינה, המיוצגת על ידי בלינקן, נכשלה באופן שיטתי במזרח התיכון. לדוגמא, תקיעת סכין בגב השאה הפרסי והענקת רוח גבית לשלטון האייתולות; התייחסות לצדאם חוסיין כ"אויבו של אויבי הוא ידיד" עד יום הפלישה לכווית; סלילת הדרך להענקת פרס נובל לשלום לערפאת; הפלת משטר קדאפי שהפכה את לוב למוקד טרור אסלאמי עולמי וזירת מלחמות אזרחים; קבלת פני ה"צונאמי הערבי" – המזעזע את המזרח התיכון מ-2010 – כאילו היה "אביב ערבי"; התנגדות נחרצת להקמת המדינה היהודית, והפעלת לחץ כבד לנסיגת ישראל ל"קווי 1947"; ועוד.

*האם מזכיר המדינה בלינקן יתאים את מדיניותו למציאות המזרח תיכונית, או ימשיך במדיניות המנותקת מהמזרח התיכון? המשך המדיניות הנוכחית יוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, יקצין את האיומים הקטלניים על כל מנהיגי ערב הפרו-אמריקאים, ויחמיר את הפגיעה באינטרסים הכלכליים והביטחוניים של ארה"ב ובסיכוי לשלום.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3F8MrJo

English edition  https://bit.ly/3NYDBkr

לפי תפישת העולם של מחלקת המדינה, מחוות נדיבות, דיפלומטיות ופיננסיות מסוגלות לתמרץ את המזרח התיכון ההפכפך והאלים מאז המאה ה-7 לאמץ ערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, עמידה בהסכמים, דמוקרטיה וזכויות אדם. אבל, למרות שתפישת עולם זאת מונחית על ידי כוונות חיוביות, היא מוסיפה דלק למדורה המזרח תיכונית, ומעניקה רוח גבית למשטרים פורעי-חוק אנטי-אמריקאים ורוח נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות.

לדוגמא:

*מחלקת המדינה (מחמ"ד) קיבלה בברכה את ההתפרצות הוולקנית ברחוב הערבי ב-2010 (הממשיך לסעור גם היום) והגדירה אותה כ"אביב ערבי", "מהפיכת פייסבוק והצעירים" ו"מצעד שלום ודמוקרטיה". אבל, מציאות המזרח התיכון ממחישה שאין אביב – אלא צונאמי – ערבי.

*ב-1978/79 אימצה מחמ"ד לחיקה את אייתוללה חומייני שהצטייר בעיניה כאנטי-קומוניסט, מוקף ביועצים מתונים בעלי רקע מערבי, ושקוע בהענקת חירות לתושבי איראן ולא ביצוא המהפיכה האסלאמית – מהדורה איראנית של גנדי. אבל, מציאות המזרח התיכון ממחישה שמשטר האייתולות מתאכזר לאיראנים, פועל נגד "השטן האמריקאי הגדול" ובעלות בריתו הערביות, עוסק ביצוא המהפיכה השיעית-אסלאמית לרחבי העולם, ומחנך את העם האיראני לשנאת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים.

*מ-1979 מאמצת מחמ"ד את האופציה הדיפלומטית כלפי איראן (ומתנגדת לאופציה צבאית ולשינוי-משטר), בהנחה שהיא – יחד עם מחוות פיננסיות דרמטיות – עשויה לשכנע את משטר האייתולות לנהל מו"מ הוגן, לקיים דו-קיום בשלום עם השכנות הערביות הסוניות, לחדול מהפצת טרור, מערכות נשק וסמים במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית (כולל שתוף פעולה הדוק עם ברוני סמים, ארגוני טרור וממשלות אנטי-אמריקאיות המרכז ודרום אמריקה), ולזנוח חזון דתי, פנאטי ומגלומני אנטי-אמריקאי בן 1,400 שנים. אבל, 43 שנות האופציה הדיפלומטית מבהירות שהיא משחקת לידי האייתולות ובעלי-בריתם האנטי-אמריקאים מהמפרץ הפרסי ועד גבול ארה"ב-מכסיקו, מאיימת על קיומם של המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ותוקעת סכין בגבם של רוב תושבי איראן המייחלים לשנוי המשטר.

*למחמ"ד היה תפקיד מרכזי במתקפה הצבאית של נאט"ו  נגד משטר קדאפי, שהביאה להפלת הרודן הלובי ב-2011, למרות שקדאפי העביר לארה"ב את תשתית הגרעין והנשק הכימי, וחרף מלחמתו הנחרצת בטרור האסלאמי. אבל, חיסול קדאפי הפך את לוב למדינה בלתי-נשלטת, זירה למלחמות אזרחים  עם מעורבות של מדינות זרות (תורכיה, מצרים, רוסיה, איחוד האמירויות, ועוד), ובסיס לטרור אסלאמי אנטי-אמריקאי אזורי וגלובלי.

*עד להתפרצות מלחמת האזרחים בסוריה השתעשעה מחמ"ד באשליות שבשאר אסאד עשוי ליזום רפורמות חברתיות, עקב הרקע שלו כרופא עיניים בלונדון, נשיא התאחדות האינטרנט הסורית ונשואיו לבריטית ממוצא סורי. אבל מלחמת האזרחים חשפה את דמותו האכזרית של אסאד: כ-500,000 הרוגים, 7 מיליון פליטים ומספר דומה של עקורים בתחומי סוריה.

*מחמ"ד מאמצת לחיקה את "האחים המוסלמים" – שהוא ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם עם זרועות פוליטיות, חברתיות ודתיות – ובמקביל מפעילה לחץ על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים עקב מלחמתן השיטתית בטרור "האחים המוסלמים". אבל, מדינות ערב הפרו-אמריקאיות מכירות את האסטרטגיה של "האחים" הפועלים להפלת כל משטר מוסלמי-לאומי, להקמת חברה מוסלמית עולמית בחסות הקוראן, לעידוד ג'יהאד והקרבת חיים למען אללה, ולהכנעת המערב "הכופר", ובראש ובראשונה ארה"ב. מדיניות מחמ"ד דוחפת את סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים לזרועות סין ורוסיה.

*בשנים 1990-1980 התייחסה מחמ"ד לצדאם חוסיין כאילו "אויבו של אויבי הוא ידידי". אבל, גישה פשטנית זאת התפרשה על ידי צדאם כ"אור ירוק" לפלישה לכווית, שהביאה לשתי מלחמות מפרץ, מלחמת אזרחים ארוכת-שנים בעיראק (9 מיליון פליטים ועקורים), והפכה את עיראק למוקד טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי ובסיס-פעולה איראני אנטי-אמריקאי אזורי ועולמי.

*בשנות ה-50' חיזרה מחמ"ד אחרי הנשיא המצרי נאצר הפרו-סובייטי ואנטי-אמריקאי, שפעל להפלת המשטרים במדינות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות (כאשר ארה"ב הייתה תלויה ביבוא נפט מהמפרץ הפרסי). אבל נאצר התמיד בפעילותו האנטי-אמריקאית שנקטעה על ידי מלחמת "ששת הימים", שריסקה את התשתית הצבאית של נאצר, חסכה מארה"ב מכה כלכלית וביטחונית, ושללה מברה"מ בוננזה גיאו-אסטרטגית.

* מחמ"ד פורשת שטיח אדום פיננסי ודיפלומטי לרגלי מנהיגים פלסטינים, לעומת מנהיגי ערב הפורשים לרגלי הפלסטינים מרבד מרופט. בניגוד למחמ"ד, מנהיגי ערב ערים להתנהלות הפלסטינים בזירה הבינערבית, ולכן רואים בהם אב-טיפוס לטרור, חתרנות וכפיות טובה, הנושך את הידיים המסייעות לו.

*כל יוזמות השלום של מחמ"ד סבבו סביב הסוגייה הפלסטינית, ולכן התנפצו על צוקי המציאות המזרח תיכונית, המדגישה שהסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, אינה בבת-עין ערבית ואינה מוקד זעזועי המזרח התיכון.

*ב-1948 התנגדה מחמ"ד, בברוטליות, להקמת המדינה היהודית, בטענה שתהייה פרו-סובייטית, תרוסק על ידי פלישה צבאית כלל-ערבית, תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון ותסכן את אספקת נפט הערבי לארה"ב.

*ב-2022 – בניגוד להערכות מחמ"ד – ישראל מהווה את נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לכח אדם אמריקאי, עוגנת באזור קריטי לאינטרס ארה"ב, וחוסכת לארה"ב את הצורך לייצר ולהציב נושאות מטוסים אמריקאיות נוספות באוקינוס ההודי ובים התיכון, יחד עם מספר חטיבות צבא בתקציב של כ-15 מיליארד דולרים לשנה.

*כדי לקדם את אינטרס ארה"ב, על מחלקת המדינה לבסס את מדיניותה על מציאות המזרח התיכון – למרות שהיא מורכבת ומתסכלת – ולא על תפישות עולם המנותקות מהמזרח התיכון.

"חדשות מחלקה ראשונה",  https://bit.ly/3ESe4pV

English edition   https://bit.ly/3AlEbTL

ב-4 נובמבר 2022, בעקבות חילופי השלטון בישראל קבע תום פרידמן, עתונאי ה"ניו יורק טיימס" הבכיר, המבטא – ברהיטות ויצירתיות – את תפישת העולם של מחלקת המדינה: "ישראל שהיכרנו איננה עוד".

על הפער בין תפישת העולם של תום פרידמן (ת.פ.) ומחלקת המדינה לבין מציאות המזרח התיכון אפשר ללמוד מהתקדימים (מאמרים) הבאים:

*בספטמבר 1993 התייחס ת.פ. לערפאת כמדינאי שוחר-שלום, ויצר סימטריה-מוסרית בין ערפאת לבין רה"מ רבין: "שתי הידים ששלחו לקרב הרבה צעירים, שני אגרופים שאיימו זה-על-זה, משתלבים ברגע של פיוס." ת.פ. היה שבוי בהתבטאויות מתונות של ערפאת (באנגלית), ביטל את משקל התבטאויותיו האלימות של ערפאת (בערבית), התעלם ממרכזיות ה"תקייה" בתורת הלחימה האסלאמית (שימוש יצירתי במלל להסתרת כוונות ולהטעיית אויבים), והמעיט במשמעות הטרור והחינוך לשנאה חסרי-התקדים שאפיינו את ערפאת מאז החתימה על הסכם אוסלו.

*ביולי 2000 שאל ת.פ.: " מי הוא ערפאת? האם הוא נלסון מנדלה או (כוכב זמר הקאונטרי בארה"ב) ווילי נלסון? אבל, מציאות המזרח התיכון מלמדת שהשאלה הראויה הייתה צריכה להיות: מי הוא ערפאת? האם הוא החונק מבוסטון או ג'ק המרטש?

*על הזדהות ת.פ. עם הפלסטינים אפשר ללמוד מתקופת לימודיו באוניברסיטת ברנדייס, כאשר השתלב בפעילות הפרו-פלסטינית של הארגונים הרדיקלים Middle East Peace Group ו"ברירה". תפישת עולמו התחזקה בתקופת עבודתו בלבנון כעתונאי סוכנות הידיעות AP וה"ניו יורק טיימס", כאשר התעלם מההרס שאש"פ המיט על לבנון, מרכזיות אש"פ בפעילות ואימון ארגוני טרור מאמריקה הלטינית, אפריקה, אירופה ואסיה, והיעד האסטרטגי של אש"פ: חיסול – ולא צמצום שטחה של – הישות הציונית. ת.פ. אף שיבח את ההגנה (חסות) שהעניק אש"פ לעתונאי החוץ בלבנון (שידעו כי עליהם להכיר תודה באמצעות תוכן ואופן דיווחי התקשורת).

*ב-2020 נחתמו "הסכמי אברהם" בגיבוי נמרץ של סעודיה, ובניגוד לתפישת העולם של ת.פ., הרואה בסוגייה הפלסטינית כאילו היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, בבת העין של מנהיגי ערב וגורם מרכזי בזעזועי המזרח התיכון. בניגוד לתפישת העולם של ת.פ., מנהיגי ערב – ובמיוחד מנהיגי מצרים, ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן מתמקדים באינטרסים שלהם, עוקפים את הסוגייה הפלסטינית (שאף פעם לא הייתה בראש מעייניהם), ואינם מעניקים לפלסטינים זכות ווטו על הסכמי שלום עם ישראל.

*ב-15 ליולי 2022 כתב ת.פ. שסעודיה מעמידה את הסוגייה הפלסטינית בראש סדר העדיפויות, ובכך התעלם מהפער הענק בין המלל המחבק שהערבים מרעיפים על הפלסטינים, לבין המעש האדיש-שלילי המאפיין את התייחסותם לפלסטינים. הערבים נמנעו מסיוע מעשי לפלסטינים במלחמות ישראל באש"פ ("שלום הגליל", אינתיפאדה 1 ו-2) ומלחמות ישראל-חמאס, ומפגינים אי-תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית. בניגוד לת.פ., הערבים מודעים לטרור הפלסטיני נגד מארחיו בזירה הערבית, שהפך אותם לאב-טיפוס בינערבי של חתרנות, טרור וכפיות-תודה: מצרים – תחילת שנות ה-50', סוריה – אמצע שנות ה-60', ירדן – 1970-1968, לבנון – 1982-1970, כווית – 1990. הערבים מעריכים שמדינה פלסטינית תוסיף דלק, ולא מים, למדורת המזרח התיכון.

*ב-15 ליולי 2022 התייחס ת.פ. למחמוד עבאס כמנהיג מתון, שואף שלום ומתנגד לטרור, ובכך התעלם ממורשת מחמוד עבאס המושרשת מ-1993: חינוך לשנאה, הסתה במסגדים ובתקשורת, אנדרטאות פומביות המהללות טרוריסטים ומענקים חודשיים למשפחות טרוריסטים. מחמוד עבאס הקים ומנהל קו-יצור וחממה יעילים של טרוריסטים המונחים על ידי התקווה לחיסול הישות הציונית "הכופרת".

*בינואר ויוני 2000 הוקסם ת.פ. על ידי קורות החיים של בשאר אסד: רופא עיניים שהשתלם בבריטניה, נשוי לילידת בריטניה ממוצא סורי, שולט באנגלית וצרפתית ונשיא אגודת האינטרנט הסורית. הוא הישווה את רב-הטבחים הסורי לדנג שיאופינג, המנהיג הסיני (1997-1976) שהנהיג רפורמות כלכליות, מודרניזציה ופתיחות לארה"ב. הוא טען שבשאר אסד יפעל לליברליזציה של כלכלת סוריה, ימשוך משקיעים זרים, יקטע את הציר סוריה-איראן ואת מעורבות איראן בלבנון (חיזבאללה), ויביא להכרה כלל-ערבית במדינה היהודית.  לפי ת.פ. התנאי להפגנת המתינות הסורית הוא נסיגת ישראל מרמת הגולן. אבל, ההתפרצות הוולקנית בסוריה וההתנהלות האלימה של אסד (מיליוני פליטים, מאות אלפי הרוגים והרס ערים ועיירות) – ללא שום קשר לישראל, לרמת הגולן ולסוגייה הפלסטינית – מציגים את הרהורי-הלב של ת.פ. במערומיהם.

*באוגוסט 2006 אמר ת.פ. לתחנת הרדיו האמריקאית הפופולרית (שמאל מהמרכז), NPR, שסוריה אינה בעלת-ברית טבעית של איראן, ועשויה להפוך לבעלת-ברית של ירדן, סעודיה ומצרים הפרו-אמריקאיות. אבל, המציאות ממחישה שסוריה מתמידה בהיצמדות לאיראן ובמדיניות אנטי- אמריקאית.

*ביוני 2009 כתב ת.פ.: "בפעם הראשונה כוחות הגונים, דמוקרטים ופלורליסטים [במזרח התיכון] נהנים מרוח גבית…. שילוב של האינטרנט, יוטיוב ואפליקציות הטלפון הסלולרי" מסיט את  המזרח התיכון לכיוון ארה"ב.  ת.פ. נחוש להקריב את המציאות המורכבת ומתסכלת במזרח התיכון על מזבח חזונו הקוסמופוליטני, דמוקרטי ומודרני של דו-קיום בשלום וזכויות האדם, הממשיך להתנפץ על צוקי הצונאמי (ולא אביב!) הערבי מהמפרץ הפרסי ועד מרוקו.

*בפברואר 2011 קבע ת.פ. ש"האחים המוסלמים אינם מובילים את המחנה המצרי המתקומם נגד מובאראק."  הוא הזהיר ש"כל ארגון [האחים המוסלמים] שינסה להשתלט על מחאת הצעירים נגד מובאראק צפוי לכישלון…. האיש המייצג את ההתקוממות במצרים הוא וואל גונים, מנהל מחלקת השיווק של גוגל במזרח התיכון וצפון אפריקה…. הרחוב המצרי ניסה את הנאצריזם והאיסלאמיזם, וכעת הוא מנסה את הדמוקרטיה… המזנקת כנמר בהפגנות כיכר תחריר בקהיר…. כל מי שינסה להחזיר את נמר הדמוקרטיה לכלוב יאבד את גולגלתו למלתעות הנמר…. זאת התנועה הפאן-ערבית הראשונה המתמקדת בערכים אוניברסלים…."  אבל, האחים המוסלמים השתלטו על מצרים בשנים 2012-2011 וחשפו את אשליית ה"אביב הערבי", "מהפיכת הנוער ופייסבוק" ו"מצעד השלום הערבי".

ת.פ. הקל ראש בהתעצמות האחים המוסלמים (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם, המפעיל זרועות חינוך, פוליטיקה, תקשורת ודת) ובחזון הארגון: "אללה הוא מטרתנו; הקוראן הוא חוקתנו; הנביא מוחמד הוא מנהיגנו; הג'יהאד [מלחמת הקודש] הוא דרכנו; התאבדות למען אללה היא שאיפתנו הנעלה ביותר". מטרת הארגון היא להפוך את השריעה למסד הדתי-משפטי-אזרחי של מדינות "מאמינים" ומדינות "כופרים" (בדרכי שלום או מלחמה) כצעד להקמת חליפות מוסלמית כלל-עולמית.

*ב-25 למאי 2021 כתב ת.פ. שמדינה פלסטינית מערבית לירדן תקדם אינטרסים אמריקאים.  הוא התעלם מהעובדה שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תדון לכליה את המשטר ההאשמי מזרחית לנהר, ותפעיל תרחיש דומינו מירדן לרחבי חצי האי ערב, ולמוטט את משטרי מדינות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות, לקדם אינטרסים של איראן, רוסיה וסין, ולהנחית מהלומה על כלכלת וביטחון המערב, כולל ארה"ב.

*ב-15 ליולי 2022 כתב ת.פ. ששליטת ישראל ביו"ש תביא לרוב ערבי בשטח המשולב של יו"ש וישראל בתחומי "הקו הירוק". הוא התעלם מהמציאות הדמוגרפית באזור, כולל התנופה חסרת-התקדים של הפריון היהודי (ובמיוחד במגזר החילוני); התמערבות דרמטית של הפריון הערבי; מאזן הגירה-חיובי יהודי ומאזן-הגירה-שלילי ערבי; ניפוח מלאכותי של מפקד האוכלוסין הפלסטיני ביו"ש (1.5 מיליון ולא 3 מיליון); ורוב יהודי של 68% בשטח המשולב של יו"ש ו"הקו הירוק" הנהנה מרוח גבית של פריון ומאזן-הגירה-חיובי.

האם תום פרידמן טועה או מטעה סידרתי?

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3Tl39ZL

לתוצאות הבחירות ב-8 לנובמבר 2022 – לכל 435 מושבי בית הנבחרים ו-35 מושבי הסנאט – השפעה ישירה על עוצמת הלחץ של הנשיא ביידן על ישראל בסוגייה הפלסטינית, היקף שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים ישראל-ארה"ב, מדיניות ארה"ב כלפי איראן, סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, המלחמה בטרור האסלאמי, כח-ההרתעה של ארה"ב, ועוד.

השפעת תדמיתו של ביידן על מהפך צפוי בקונגרס

ערב הבחירות, מעמדו הציבורי של ביידן בשפל המדרגה, והוא מהווה נטל כבד על המתמודדים הדמוקרטים, שרובם מעדיפים שלא ישתתף במערכת הבחירות שלהם. ככל שיורדת התמיכה בנשיא, כן יורדת השפעתו על המחוקקים בבית הנבחרים (כל אחד מייצג 760,000 איש באזור בחירה) ובסנאט (כל אחד מייצג את תושבי מדינתו). המחוקקים פועלים בראש ובראשונה לפי צו הבוחר ולא צו הנשיא ומנהיגי מפלגתם.

לפי סקר 2022 של "גאלופ" על יוקרת מדינות העולם בקרב תושבי ארה"ב, ישראל נהנית מ-71% אהדה, שהם הממוצע מאז 2013, ומכאן סיבה מרכזית לאהדת ישראל בקרב רוב המחוקקים בשני בתי הקונגרס.

לפי סקר "גאלופ" (הנחשב לאמין ובלתי-מפלגתי) רק 17% מתושבי ארה"ב שבעי-רצון מהמצב ערב בחירות אמצע-הכהונה הראשונה של ביידן. זה הנתון הנמוך ביותר מאז 1982, כאשר "גאלופ" התחילה למדוד את שביעות-רצון הבוחרים.

כמו כן, "גאלופ" מציין שביידן זוכה רק ל-40% תמיכה, הדומים לתמיכה הנמוכה בנשיא קלינטון ב-1994 (41%) ואובמה ב-2010 (45%) – ערב בחירות אמצע-הכהונה הראשונה – שהביאה לתבוסה סוחפת של המפלגה הדמוקרטית בבחירות עצמן.

"וושינגטון פוסט" התומך בשיטתיות במפלגה הדמוקרטית ממליץ להנהגה הדמוקרטית להתכונן לתרחיש של מזג אוויר סוער, כולל שיטפון קטלני, בגבעת הקפיטול (מושב הרשות המחוקקת) ב-8 לנובמבר.

הכירסום הדרמטי במעמדו של ביידן נובע, במיוחד, מהידרדרות הכלכלה (ובמיוחד זינוק האינפלציה, כולל מחיר הדלק), החמרת הפשיעה, הגל הנמשך של מיליוני מהגרים בלתי-חוקיים (כ-3 מיליון ב-2022), רפיון המשילות, והמתקפה "הפרוגרסיבית" על הזהות האמריקאית, מערכת החינוך ומורשת האבות המייסדים.

השילוב בין כישלון מדיניות הפנים של ביידן (למדיניות החוץ והביטחון משקל זניח בבחירות אמצע הכהונה) לבין הפעלתנות של האגף "הפרוגרסיבי" (רדיקלי) במפלגה הדמוקרטית מרחיק מהמועמדים הדמוקרטים את המצביעים העצמאיים (שאינם מזוהים עם שתי המפלגות), וגם תומכים מסורתיים במפלגה הדמוקרטית כגון המגזר ההיספני-לטיני (המתנגד להפלות, תומך בכנסייה ובשירות צבאי) ומספר הולך וגדל של מצביעים אפרו-אמריקאים.

השפעת מהפך בקונגרס על כושר התמרון של ביידן וישראל

הלך הרוח של המצביעים מלמד על סבירות גבוהה לרוב רפובליקני בבית הנבחרים ואולי אף בסנאט, היכול להצר באופן משמעותי את כושר התמרון של הנשיא הדמוקרטי (הנהנה היום מרוב דמוקרטי בשני הבתים), עקב הפרדת רשויות מוחלטת ומנגנון האיזונים והבלמים בשיטת הממשל בארה"ב, המעניק עוצמה שווה לרשות המחוקקת (החזקה בעולם, תומכת שיטתית של ישראל והנציגה האותנטית ביותר של הבוחר האמריקאי) ולרשות המבצעת (המפעילה לחץ על ישראל מ-1948, להוציא את נשיאות טראמפ).

מפלגת הרוב זוכה בכל תפקידי יושבי הראש של הוועדות ותתי-הוועדות בבית הנבחרים ובסנאט.

הקונגרס שולט על התקציב (כולל קביעת ומימון סיוע חוץ ושיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים), מפקח על מדיניות הנשיא, ויכול להגביל, לשנות, לבטל ואף ליזום מדיניות. הנשיא אינו מחוקק-על, לא קובע את סדר היום התחיקתי ולא את זהות המחוקקים והנהגותיהם בוועדות ובמליאה. מכאן תלונתו של מזכיר המדינה לשעבר, ג'ים בייקר, שעליו היה להתמודד מדי יום "מול 535 מזכירי מדינה" (100 סנטורים ו-435 צירי בית נבחרים).

לדוגמא, שני בתי הקונגרס יוזמים את רוב הסנקציות על מדינות זרות, ובדרך כלל למורת רוח הנשיא; ב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין של אובמה עם איראן ובכך איפשר לטראמפ לסגת ממנו ב-2018; ב-2014 סיכל הקונגרס את כוונת אובמה לעכב את מימון "כיפת ברזל"; ב-2012 קיצץ הקונגרס את סיוע החוץ לממשלת "האחים המוסלמים" במצרים והטיל סנקציות על איראן למורת רוח אובמה; משנת 2000 מסרב הסנאט לאשרר את "אמנת רומא" של בית הדין הפלילי הבינלאומי (שנחתמה על ידי קלינטון); בשנים 1992-1990 התרחב שיתוף הפעולה הביטחוני ישראל-ארה"ב באופן חסר-תקדים עקב יוזמות הקונגרס למרות התנגדות חריפה של הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר; שערי ההגירה מברה"מ/רוסיה נפתחו למיליון ורבע עולים עקב יוזמת הסנטור ג'קסון וציר בית הנבחרים ואניק, וחרף התנגדות נחרצת של ניקסון; ועוד.

מהפך בבית הנבחרים יקצץ את כנפי האגף ה"פרוגרסיבי", אנטי-ישראלי, פרו-איראני, פרו-פלסטיני ואנטי-סעודי במפלגה הדמוקרטית, יביא להחלפת יושבות ראש דמוקרטיות, רדיקליות ואנטי-ישראליות מושבעות של שתי תתי-וועדות קריטיות לישראל: תת-וועדת ההקצבות לתקציב הביטחון ושתופי פעולה ביטחוניים (בטי מקקולום) ותת-וועדת ההקצבות לסיוע חוץ ושיתופי פעולה אזרחיים (ברברה לי), וכך גם לגבי יושבי הראש  דמוקרטים (הביקורתיים כלפי ישראל) של וועדת ההקצבות, הוועדה לענייני חוץ, וועדת הכוחות המזויינים ווועדת המודיעין שיוחלפו על ידי מחוקקים רפובליקנים, התומכים בהגברת שיתופי הפעולה עם ישראל.  התפתחות דומה – אם כי מתונה יותר – עשויה להתחולל גם בוועדות הסנאט החיוניות לאינטרס הישראלי.

מהפך בבית הנבחרים יגביל מאד את כושר התמרון של ביידן, ומהפך בשני בתי המחוקקים יכול להפוך אותו ל"ברווז צולע"; לבלום את מדיניותו הקוסמופוליטנית (או"מניקית-אירופאית); להעניק רוח גבית למורשת האבות המייסדים (המבוססת על עקרונות תנ"כיים); לשקם את כח ההרתעה של ארה"ב; להגביר את הלחץ על איראן, ואולי אף לפעול להחלפת המשטר בטהרן; להסיר את הלחץ מעל סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים (הדוחף אותן לזרועות סין ורוסיה); להכיר בחזון הפנאטי של טרור האסלאמי, ולא לשגות באשלייה שהוא מונחה יאוש ותסכול; לחזור למדיניות שסללה את הדרך להסכמי שלום ישראל-ערבים, המכירה במשקל המשני של הסוגייה הפלסטינית; למתן את הלחץ על ישראל, ולהימנע ממשוואה-מוסרית בין הטרור הפלסטיני למלחמת ישראל בטרור; ולא להניח לסוגייה הפלסטינית להסיט את תשומת הלב ממעמד ישראל כמכפלן-עוצמה ייחודי עבור כלכלת ובטחון ארה"ב.

.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3bSUtKg

English edition https://bit.ly/3O0lQj7

*יעד חשוב בביקור הנשיא ביידן במזרח התיכון – בנוסף לנסיון להגדיל את תפוקת הנפט של סעודיה ואיחוד האמירויות – הוא שיקום תדמית ארה"ב כבעלת ברית אמינה של משטרים ערביים פרו-אמריקאים ובלימת המגמה של התקרבותם לרוסיה וסין.

*במקביל, הנשיא ביידן פועל לגיבוש הסכם גרעין עם משטר האייתולות באיראן וממשיך לחבק את "האחים המוסלמים".

*אבל, הנסיון לשקם את התדמית האסטרטגית של ארה"ב, במקביל להפגנת כמיהה להסכם נוסף עם משטר האייתולות וחיבוק ה"אחים המוסלמים" (גוף טרור סוני הגדול בעולם), הם דבר והיפוכו, מכיוון שכל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות רואות במשטר האייתולות וב"אחים המוסלמים" איום ברור, מיידי וקטלני.

*מדינות ערב הפרו-אמריקאיות רואות בהסכם הגרעין מ-2015 רוח גבית עזה (פיננסית ודיפלומטית) להתנהלות פורעת-החוק של האייתולות במזרח התיכון וברחבי העולם. הן גם מהתעלמות מחלקת המדינה האמריקאית מהחזון הפנאטי הגלובלי של "האחים המוסלמים" (הקמת חברה מוסלמית-עולמית והפלת המשטרים המוסלמים הקיימים) ומערך הטרור שהקימו ברחבי המזה"ת וגם בהודו, תאיילאנד ועוד מדינות.

*בניגוד לביידן ומחלקת המדינה, מדינות ערב הפרו-אמריקאיות טוענות שההתנהלות העקבית של משטר האייתולות מ-1979 מוכיחה שאינו ניתן לעמידה בהסכמים ודו-קיום בשלום, ואינו שוקל לזנוח את חזונו השיעי, פנאטי, ומגלומני בן 1,400 השנים תמורת חבילה פיננסית ודיפלומטית מפתה.

*הנשיא ביידן מפעיל לחץ על סעודיה ואיחוד האמירויות עקב הפרת זכויות אדם ומעורבותן במלחמת האזרחים בתימן, אך ביקורו במזרח התיכון עשוי להבהיר לו את מציאות האזור: הברירה העומדת בפני ארה"ב בבחירת בעלות-ברית ערביות אינה בין מדינות המכבדות זכויות אדם או מפירות אותן, אלא בין מדינות ערביות המפירות זכויות אדם שהן פרו-ארה"ב או אנטי-ארה"ב.

*ביקור ביידן במזה"ת יפגין את חזרת מחלקת המדינה (מכניסת ביידן לבית הלבן) למרכז במת העשייה המדינית, כפי שהיה עד כניסת הנשיא טראמפ לבית הלבן, למרות הכשלונות הסדרתיים של מחלקת המדינה במזה"ת.

*לדוגמא, מחלקת המדינה התנגדה ל"הסכמי אברהם" שגובשו לפי תפישת עולם המנוגדת לתפישת עולמה (המתמקדת בסוגייה הפלסטינית). יוזמי "הסכמי אברהם" מכירים במשקל המשני של הסוגייה הפלסטינית בהקשר המזה"תי, ולכן התמקדו באינטרסים הביטחוניים והכלכליים הקיומיים של מדינות ערב ולא בסוגייה הפלסטינית.

*"הסכמי אברהם" – כמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן – עקפו את הווטו הפלסטיני, ולכן הבשילו, לעומת כישלון סוחף של כל הצעות מחלקת המדינה לפתרון הסכסוך, עקב אי-הכרת הפער העמוק בין המלל החיובי והמעש השלילי הערביים כלפי הפלסטינים וההנחה המוטעית שהסוגייה הפלסטינית היא לב-הסכסוך הערבי-ישראלי, בבת-עינם של הערבים וגורם מרכזי בהתססת המזה"ת.

*הנסיון להרחיב את מעגל הסכמי השלום מחד, ודבקות בתפישת העולם של מחלקת המדינה מאידך, מהווים תרתי דסתרי.

*כאשר ניגשים להעריך את הצעות מחלקת המדינה לקידום השלום – הצפויות לעלות בזמן ביקור ביידן – מן הראוי שנהייה ערים לשגיאות השיטתיות של מדיניותה במזה"ת. לדוגמא, החיבוק שהעניקה לאייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, ערפאת ובשאר אסאד, וההתייחסות ל"צונאמי הערבי" המשתולל ברחוב הערבי מאז 2010 כאילו היה "אביב ערבי" ו"מהפיכת הנוער ופייסבוק". כמו כן, מחלקת המדינה הפגינה התנגדות יצרית להקמת המדינה היהודית ב-1948, בטענה שתהייה פרו-סובייטית, לא תעמוד בפני מתקפה צבאית כלל-ערבית ותפגע באינטרסים אמריקאים. ב-1981 ו-2007 התנגדה מחלקת המדינה, בברוטליות, להשמדת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה, שחסכה מארה"ב והעולם אסונות חסרי-תקדים.

*בתגובה לנסיון הנשיא ביידן לחלץ מישראל מחוות/ויתורים בזירה הפלסטינית בתמורה לשדרוג שתופי הפעולה עם מדינות ערב, מן הראוי להזכיר לו שויתורים לפלסטינים מלבים את מדורת הטרור, כפי שהיה בעקבות הסכם אוסלו ו"ההתנתקות".  כך גם היה כאשר מצרים (תחילת שנות ה-50'), סוריה (1966), ירדן (1970), לבנון (שנות ה-70') וכווית (1990) הרעיפו על הפלסטינים מחוות אזרחיות וכספיות, שהביאו לטרור פלסטיני נגד מדינות אלו, כולל מלחמות אזרחים (ירדן ולבנון) והשתתפות בפלישה צבאית (כווית).

*ביידן ינסה לשכנע את ישראל להסכים להקמת מדינה פלסטינית על רכסי יו"ש, ומן הראוי לציין בפניו שההתנהלות הפלסטינית מלמדת שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לירדן תגרום להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לירדן, ולתגובת שרשרת בחצי האי ערב שתשים קץ למשטרים הפרו-אמריקאים שם, להעברת השליטה על יצוא נפט המפרץ הפרסי לגורמים אנטי-אמריקאים, ולקידום אינטרסים של משטר האייתולות, רוסיה וסין על חשבון אינטרסים של ארה"ב.

שליטה ישראלית על רכסי יו"ש מרתיעה גופי טרור ומקדמת את אינטרס ארה"ב, לעומת מדינה פלסטינית ביו"ש שתקצין את האזור ותפגע באינטרס ארה"ב.

*ביידן צפוי לדרוש את אישור ישראל להקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים, שתהייה למעשה שגרירות ארה"ב לרשות הפלסטינית, תוך הפרה בוטה של  חוק אמריקאי מ-1995 ("חוק השגרירות בירושלים"), המתייחס לירושלים כבירה מאוחדת ובלעדית של ישראל. התכחשות לחוק זה תתפרש במזה"ת ככניעה ללחץ ערבי ותכרסם בתדמית ההרתעה של ארה"ב.

*בתגובה לדרישות/לחץ של הנשיא ביידן, על ראש הממשלה להפיק לקחים מראשי ממשלה קודמים שהדפו לחץ נשיאותי, הביאו אמנם למתיחות קצרת-טווח ביחסי ישראל-ארה"ב, אך זיכו את ישראל בהערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, מכיוון שארה"ב מעריכה – גם אם לא מסכימה עם – בעלות-ברית שאינן מרכינות ראש מול לחץ, אלא דבקות בעמדות מונחות-עקרונות.

*במקביל להערכה העמוקה לנשיא ארה"ב, על ההנהגה בישראל להיות ערים לעובדה ששיטת הממשל בארה"ב (השונה לחלוטין משיטת הממשל בישראל) מעניקה לשני בתי הקונגרס מעמד שקול-עוצמה לנשיא. הקונגרס הוא הנציג האותנטי ביותר של הבוחרים בארה"ב (שרובם אוהדי ישראל), הרשות המחוקקת החזקה בעולם, בעלת יכולת להציג וליישם מדיניות פנים וחוץ ולבלום ולשנות מדיניות של נשיא, ואף מפגינה הסתייגות ממדיניות ארה"ב כלפי איראן (לדוגמא, היו"ר הדמוקרטי של וועדת החוץ בסנאט, הסנטור מננדז בנאום במליאת הסנאט בפברואר 2022).

*הנשיא ביידן יגיע לביקור כאשר מעמדו הציבורי בארה"ב בשפל, המהווה אבן-ריחיים על צוואר צירי בית הנבחרים והסנטורים הדמוקרטים, ומאיים (אם יתמיד עד בחירות נובמבר 2022) לגרום למהפך רפובליקני בשני בתי המחוקקים, שיהפוך את ביידן ל"ברווז צולע" בשנתיים האחרונות לכהונתו.

*בעוד כל נשיאי ארה"ב (חוץ מטראמפ) הפעילו לחץ על ישראל, הקונגרס הוא תומך שיטתי בישראל ובהרחבת שתוף הפעולה ישראל-ארה"ב לתועלת-הדדית.

.