הכי פופולרים

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 19 ספטמבר 2023,   

English edition https://bit.ly/48la2my

מפגש ה-20 לספטמבר 2023

ב-20 לספטמבר 2023 יפגוש הנשיא ביידן את רה"מ נתניהו כדי להגביר את הלחץ להימנע מפעולה צבאית ישראלית עצמאית נגד תשתית הגרעין באיראן, ולהתחייב למחוות לרשות הפלסטינית, לקידום הקמת מדינה פלסטינית.

האם רה"מ נתניהו יכול להדוף לחץ אמריקאי?  האם לחץ אמריקאי מקדם יציבות במזרח התיכון ואינטרסים של ארה"ב?

מאז 1948 מהווה לחץ אמריקאי מרכיב בלתי-נפרד של יחסי ישראל-ארה"ב (חוץ מתקופת טראמפ).  אבל, במבט לאחור, הלחצים על ישראל היו מהמורות בדרך לנסיקה דרמטית של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים, העולה על הציפיות האופטימיות ביותר ותורמת לכלכלת וביטחון ארה"ב יותר מ"סיוע החוץ" האמריקאי לישראל.

בדרך כלל, ראשי ממשלה הודפים לחץ אמריקאי, ובכך גורמים אמנם לכרסום קצר-טווח בפופולריות שלהם ושל ישראל, אך להערכה-אסטרטגית ארוכת טווח מצד ארה"ב.

לדוגמא, עם תום מפגש רב-מחלוקות ב-1991 בין ראש הממשלה שמיר לבין מנהיגי הרוב הדמוקרטי והמיעוט הרפובליקני בסנאט, ג'ורג' מיטצ'ל ובוב דול, אמר דול לשמיר: "האם אתה יודע מדוע אנו חלוקים עליך באופן גורף, אך מאד מעריכים אותך? מכיוון  שאתה קשוח!"

ביום סגריר, ארה"ב מעדיפה בעלת-ברית מונחית-עקרונות שאינה נכנעת ללחצים, ומסרבת להקריב נכסים היסטוריים וביטחוניים ארוכי-טווח על מזבח נוחיות מדינית, כלכלית וביטחונית קיצרת-טווח.

עמידה ישראלית בלחצים תורמת לאינטרס ארה"ב

המציאות מוכיחה שעמידה ישראלית בלחצים – שבדרך כלל מבטאים מדיניות כושלת של מחלקת המדינה במזרח התיכון – מקדמת אינטרסים של ארה"ב.

לדוגמא, אם ישראל הייתה נכנעת ללחץ אמריקאי ב-1981 ו-2007, ולא משמידה את הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה, היא לא הייתה מונעת את ההשלכות ההרסניות של צדאם חוסיין גרעיני במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, של מלחמת אזרחים גרעינית בסוריה מ-2011, ואולי אף אסאד או דאע"ש גרעיניים.

אילו ישראל הייתה נענית ללחץ האמריקאי ונסוגה ב-1948-49 לקווים האובדניים של "תכנית החלוקה", היא לא הייתה הופכת למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב, החוסכת את הצורך להעביר לאוקיינוס ההודי, לים התיכון ולמזרח התיכון עוד נושאות מטוסים וחטיבות צבא בעלות שנתית של 20-15 מיליארדי דולרים.

כניעה ישראלית ללחץ אמריקאי ב-1967 הייתה מונעת את מתקפת-המנע שהשמידה את התשתית הצבאית של  נאצר המצרי שפעל – בסיוע סובייטי – להפלת המשטרים הפרו-אמריקאים של מפיקות הנפט הערביות, לתרום לאינטרס הסובייטי, ולהנחית מכה קשה לכלכלת ארה"ב שהייתה תלויה ביבוא נפט מהמפרץ הפרסי.

אם ישראל הייתה נמנעת מהחלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ואף נסוגה בלחץ אמריקאי, היא לא הייתה מסוגלת לצמצם את כושר התמרון האיראני, סורי וסובייטי/רוסי בסוריה ולבנון, ולשדרג את יציבות המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי בירדן, המהווה יעד לתוקפנות מסוריה.

היענות ללחץ אמריקאי שיטתי להקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן, הייתה מביאה להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לירדן; הופכת את ירדן לזירה חשובה של טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי; ומסכנת את קיום המשטרים של מדינות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות; במקביל לשדרוג המצב הגיאו-אסטרטגי של איראן, רוסיה, סין ו"האחים המוסלמים", ופגיעה אנושה באינטרסים של ארה"ב.

השורה התחתונה 

עמידה מונחית-עקרונות בפני לחץ ארה"ב מהווה תרומה קריטית לכוח-ההרתעה הישראלי, שהוא גורם חשוב במעמד ארה"ב במזרח התיכון, מרתיע גורמים אנטי-אמריקאים, מצמצם אי-יציבות אזורית ומעודד את תהליך השלום ישראל-ערב. לעומת זאת, רפיסות מול לחץ ארה"ב מכרסמת בכוח-ההרתעה הישראלי, מהווה רוח-גבית למשטרים פורעי-חוק, מתדלקת את זעזועי המזרח התיכון ופוגעת באינטרסים של ישראל, מדינות ערב הפרו-אמריקאיות וכלכלת וביטחון ארה"ב.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 15 אוגוסט 2023

English edition

גיבוש מושכל של הסכם בין ישראל וסעודיה (שדרוג יחסים או שלום) שולל זחיחות דעת, ומחייב תשומת לב למאפייני הזירה הבין-ערבית, לאינטרס הסעודי, להתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים ולתדמית ההרתעה הישראלית.   

1. זירת ההסכם היא בין-ערבית, המאופיינת מאז המאה ה-7 על ידי אלימות, אי-סובלנות, פיצול שורשי (שבטי, גיאוגרפי, דתי ורעיוני), נאמנות מקומית עליונה על נאמנות לאומית, היעדר דו-קיום בשלום ודמוקרטיה, ושליטים עריצים המגיעים לשלטון (ונפרדים מהשלטון) בכוח הזרוע. מכאן ארעיות השליטים, מדיניותם והסכמיהם.

ארעיות השליטים מתועדת על ידי "הצונאמי הערבי" (הנקרא בזחיחות "אביב ערבי") המשתולל מ-2010, וחילופי שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים), ועוד.   

ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן תרומה קריטית ל"הסכמי אברהם", והוא מפגין אומץ לב ונחישות בהנהגת שינוי תרבותי דרמטי וחיובי (כולל דתי) של ארצו. אבל, איומים מחוץ ומבית ומאבקי כוח בתוך משפחת המלוכה, ובינה לבין הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, חושפים שמאפייני הסכם עם סעודיה הם מזרח תיכוניים ולא מערביים.  

2. אינטרס סעודי – ולא פלסטיני – מנחה את התייחסות יורש העצר לישראל, הרואה בה נכס ביטחוני, טכנולוגי ודיפלומטי לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי ועושרה הפיננסי.  ליורש העצר אין אשליות לגבי הר הגעש המזרח תיכוני (כולל איראן, למרות חידוש היחסים הדיפלומטים), וישראל נתפסת כבעלת ברית אמינה מול אויבים משותפים (איראן השיעית והטרור הסוני), במיוחד על רקע הכרסום בכוח ההרתעה של ארה"ב ונאט"ו. הטכנולוגיות הביטחוניות והאזרחיות של ישראל נתפסות כמנוף לגיוון כלכלת סעודיה, הקטנת תלותה בנפט וגז טבעי, והרחבת מקורות ההכנסה הלאומית. יורש העצר גם מודע למעמד המיוחד של ישראל בשני בתי הקונגרס (למרות עוינות האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית), השולטים על "הארנק" האמריקאי ובעלי עוצמה שקולה לנשיא, גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות ואישור של חוזה הגנה הדרושים לסעודיה.

3. ההתנהלות הבין-ערבית הפלסטינית – כולל טרור פלסטיני במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית – קובעת את התייחסות יורש העצר לסוגייה הפלסטינית. הוא גם ער לשיתוף הפעולה הפלסטיני עם ארגוני טרור ברחבי העולם, ובמיוחד "האחים המוסלמים", וכן עם משטר האייתולות, צפון קוריאה, וונצואלה, קובה והגוש הסובייטי. לדעתו, מדינה פלסטינית תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון. לכן הוא מגביל את תמיכתו בפלסטינים למלל (ולא למעש), אינו מקריב אינטרסים סעודים על המזבח הפלסטיני, ואינו מעניק לפלסטינים זכות ווטו על תהליך ההשלמה עם ישראל, המקדם את "חזון 2030".

4. תדמית ההרתעה של ישראל היא התמריץ המרכזי לסעודיה להעמקת הקשר עם ישראל. סעודיה מעריכה את נכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכן עם הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה).  ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה ולא ישראל-מורתעת.

מ-1967 שידרגה ישראל את כוח ההרתעה עקב השליטה על רכסי יו"ש ורמת הגולן, שהם ערש ההיסטוריה, הדת והתרבות היהודים, וגם המינימום החיוני לביטחון ישראל במזרח התיכון הוולקני וההפכפך, שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.

נסיגה מרכסי יו"ש שהם גורם ביטחון קבוע, תמורת הסכם עם סעודיה שהוא גורם ביטחון משתנה במזרח התיכון, תכרסם בכוח ההרתעה. נסיגה תהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב, למדינה מתמרצת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב, תחריף אי-יציבות אזורית ואיומים על המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ותהווה סכנה קיומית לישראל.

ואכן, גלי טרור התפרצו בעקבות מחוות מרחיקות-לכת של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והשמדת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה.

לסיכום, סעודיה פועלת לפי מציאות המזרח התיכון והאינטרס שלה, ולא לפי האינטרס הפלסטיני.  למרות שסעודיה אינה רואה במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", היא מכבדת את כוח ההרתעה של ישראל, את דבקותה בעקרונות היסטוריים וביטחוניים, את נכונותה לעמוד בלחץ אמריקאי, ובמיוחד את תרומתה לקידום "חזון 2030" של יורש העצר, ומכאן הסכמים להרחבת שיתופי הפעולה ואולי אף הסכם שלום.

פוסטים אחרונים

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 8 פברואר 2024, bit.ly/49miTF3

English edition bit.ly/3SoVuLR

מחלקת המדינה מנסה בשיטתיות – בכיכובם של מזכיר המדינה בלינקן והיועץ לביטחון לאומי סאליבן – לפייס את משטר האייתולות באמצעות מחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, כדי לקדם את זכויות האדם והדמוקרטיה באיראן ולשכנע את האייתולות להסכים לדו-קיום בשלום עם שכנותיה הסוניות.

כדי לקדם את מדיניותה, מתעלמת מחלקת המדינה מהתנהלות האייתולות מאז השתלטותם על איראן בפברואר 1979, וגם ממרכזיות החזון והאידיאולוגיה של האייתולות.  מחלקת המדינה סבורה שכמו המערב, גם האייתולות ישעבדו את האידיאולוגיה לשיקולים פיננסים.

אבל, כצפוי, האייתולות אינם מניחים לשיקולים פיננסים להאפיל על חזון דתי פנאטי ומגלומני בן 1,400 שנים, אלא ממנפים את המחוות הדרמטיות של ארה"ב – כולל מיליארדי דולרים – כדי לקדם את שאיפתם להשפיל ולהכניע את "השטן הגדול האמריקאי", ומשדרגים את פעילותם האנטי-אמריקאית בתחומי הטרור, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות לחימה מתקדמות ברחבי העולם, עם דגש על אמריקה הלטינית מדרום צ'ילה ועד גבול ארה"ב-מקסיקו.

כמיהת מחלקת המדינה להגיע להסכם נוסף עם האייתולות, התגובה הפושרת למתקפות איראן וגרורותיה על מתקנים אמריקאים, התעלמותה מהליבה הטרוריסטית של ה"אחים המוסלמים", והוצאת החות'ים מרשימת ארגוני הטרור, במקביל להפעלת לחץ על מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות, דוחפים מדינות אלו – צבאית ואזרחית – לזרועות רוסיה וסין.

ב-2024 מחלקת המדינה – השוגה בשיטתיות מאז התנגדותה הנחרצת להקמת המדינה היהודית – מגבירה את הלחץ להקמת מדינה פלסטינית שתתנהל (להערכתה…) בדו-קיום בשלום. מחלקת המדינה מקילה ראש בהתנהלות ובחזון הפלסטינים ומבססת את מדיניותה על התבטאויות דיפלומטיות פלסטיניות ותרחישי-עתיד אופטימיים, אך ספקולטיביים.  לעומת זאת, מנהיגי ערב מגבילים את תמיכתם במדינה פלסטינית למלל-מחבק במקביל למעש-אדיש-עד-שלילי. הם מעניקים משקל רב להתנהלות החתרנית והטרוריסטית הפלסטינית במצרים (שנות ה-50'), סוריה (שנות ה-60'), ירדן (1968-70), לבנון (1970-82) וכווית (1990), ומודעים לשיתוף הפעולה עם טרור "האחים המוסלמים", לאופי העריץ, מושחת וטרוריסטי של הרש"פ, מערכת החינוך וההסתה האלימה ברש"פ, והרקורד הגלובלי של ההנהגה הפלסטינית (שיתופי עולה עם גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, משטר האייתולות, צפון קוריאה, ונצואלה, קובה ואימון ארגוני טרור באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית).

הם משוכנעים שההתנהלות הפלסטינית מלמדת שמדינה פלסטינית תחריף את זעזועי המזרח התיכון, תשחק לידי הטרור האסלאמי, איראן, רוסיה וסין, ותסכן את קיומם. הם מבינים שמדינה פלסטינית מערבית לירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי מזרחית לירדן, תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי אזורי ועולמי, תאיים על כל משטרי חצי האי ערב ותעניק רוח גבית לגורמים פורעי-חוק.

ב-2011 היו בלינקן וסאליבן בין יוזמי מתקפת נאט"ו שהפילה את שלטון קדאפי, והפכה את לוב למדינה בלתי-נשלטת, מוקד טרור אסלאמי והברחת סמים באפריקה, אירופה והמזרח התיכון, ובמה למלחמות אזרחים הממשיכות לגעוש במעורבות תורכיה, קטאר, רוסיה, איטליה, מצרים, איחוד האמירויות, סעודיה וצרפת.

מזכיר המדינה בלינקן, והיועץ לביטחון לאומי סאליבן מובילים את מאמצי מחלקת המדינה לשעבד את המציאות הבין-ערבית הוולקנית, הפכפכה, בוגדנית, אלימה, עריצה ובלתי-סובלנית ב-1,400 השנים האחרונות למציאות וירטואלית של ערכים מערביים של דו-קיום בשלום, קיום הסכמים, זכויות אדם ודמוקרטיה. ההתמכרות למזרח תיכון וירטואלי בולטת על רקע התייחסותם לצונאמי ברחוב הערבי (הגועש מ-2011 עד רגע זה) כאילו היה "אביב ערבי", למרות 10 מיליון פליטים, ועל אף העובדה שמאז 1948 נהרגו במזרח התיכון 11 מיליון מוסלמים, מהם 35,000 (0.3%) במלחמות ישראל.

מן הראוי שמחלקת המדינה תטה אוזן לתובנות פרופ' ואטיקיוטיס מאוניברסיטת לונדון, שהיה היסטוריון מוביל של המזרח התיכון: "עימותים בין-ערביים הם מאפיין קבוע של המזרח התיכון…. על מדיניות ארה"ב  להתבסס על המציאות יסודית: יחסים בין-ערביים אינם מתפתחים באופן לינארי, ואינם נעים משלילי לחיובי או מחיובי לשלילי. הם נעים באופן בלתי צפוי ונמצאים לעתים באזורים אפורים…. הסכמים והסדרים מתגבשים על ידי מנהיגים ומשטרים החשופים לחתרנות והתקוממות. מציאות זאת מקשה מאד על הערכת היחסים הבין-ערביים ואת היחסים בין הערבים לבין אלו שאינם ערבים…." Arab and Regional Politics in the Middle East, pp. 77-115).

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 19 ספטמבר 2023,   

English edition https://bit.ly/48la2my

מפגש ה-20 לספטמבר 2023

ב-20 לספטמבר 2023 יפגוש הנשיא ביידן את רה"מ נתניהו כדי להגביר את הלחץ להימנע מפעולה צבאית ישראלית עצמאית נגד תשתית הגרעין באיראן, ולהתחייב למחוות לרשות הפלסטינית, לקידום הקמת מדינה פלסטינית.

האם רה"מ נתניהו יכול להדוף לחץ אמריקאי?  האם לחץ אמריקאי מקדם יציבות במזרח התיכון ואינטרסים של ארה"ב?

מאז 1948 מהווה לחץ אמריקאי מרכיב בלתי-נפרד של יחסי ישראל-ארה"ב (חוץ מתקופת טראמפ).  אבל, במבט לאחור, הלחצים על ישראל היו מהמורות בדרך לנסיקה דרמטית של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים, העולה על הציפיות האופטימיות ביותר ותורמת לכלכלת וביטחון ארה"ב יותר מ"סיוע החוץ" האמריקאי לישראל.

בדרך כלל, ראשי ממשלה הודפים לחץ אמריקאי, ובכך גורמים אמנם לכרסום קצר-טווח בפופולריות שלהם ושל ישראל, אך להערכה-אסטרטגית ארוכת טווח מצד ארה"ב.

לדוגמא, עם תום מפגש רב-מחלוקות ב-1991 בין ראש הממשלה שמיר לבין מנהיגי הרוב הדמוקרטי והמיעוט הרפובליקני בסנאט, ג'ורג' מיטצ'ל ובוב דול, אמר דול לשמיר: "האם אתה יודע מדוע אנו חלוקים עליך באופן גורף, אך מאד מעריכים אותך? מכיוון  שאתה קשוח!"

ביום סגריר, ארה"ב מעדיפה בעלת-ברית מונחית-עקרונות שאינה נכנעת ללחצים, ומסרבת להקריב נכסים היסטוריים וביטחוניים ארוכי-טווח על מזבח נוחיות מדינית, כלכלית וביטחונית קיצרת-טווח.

עמידה ישראלית בלחצים תורמת לאינטרס ארה"ב

המציאות מוכיחה שעמידה ישראלית בלחצים – שבדרך כלל מבטאים מדיניות כושלת של מחלקת המדינה במזרח התיכון – מקדמת אינטרסים של ארה"ב.

לדוגמא, אם ישראל הייתה נכנעת ללחץ אמריקאי ב-1981 ו-2007, ולא משמידה את הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה, היא לא הייתה מונעת את ההשלכות ההרסניות של צדאם חוסיין גרעיני במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, של מלחמת אזרחים גרעינית בסוריה מ-2011, ואולי אף אסאד או דאע"ש גרעיניים.

אילו ישראל הייתה נענית ללחץ האמריקאי ונסוגה ב-1948-49 לקווים האובדניים של "תכנית החלוקה", היא לא הייתה הופכת למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב, החוסכת את הצורך להעביר לאוקיינוס ההודי, לים התיכון ולמזרח התיכון עוד נושאות מטוסים וחטיבות צבא בעלות שנתית של 20-15 מיליארדי דולרים.

כניעה ישראלית ללחץ אמריקאי ב-1967 הייתה מונעת את מתקפת-המנע שהשמידה את התשתית הצבאית של  נאצר המצרי שפעל – בסיוע סובייטי – להפלת המשטרים הפרו-אמריקאים של מפיקות הנפט הערביות, לתרום לאינטרס הסובייטי, ולהנחית מכה קשה לכלכלת ארה"ב שהייתה תלויה ביבוא נפט מהמפרץ הפרסי.

אם ישראל הייתה נמנעת מהחלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ואף נסוגה בלחץ אמריקאי, היא לא הייתה מסוגלת לצמצם את כושר התמרון האיראני, סורי וסובייטי/רוסי בסוריה ולבנון, ולשדרג את יציבות המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי בירדן, המהווה יעד לתוקפנות מסוריה.

היענות ללחץ אמריקאי שיטתי להקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן, הייתה מביאה להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לירדן; הופכת את ירדן לזירה חשובה של טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי; ומסכנת את קיום המשטרים של מדינות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות; במקביל לשדרוג המצב הגיאו-אסטרטגי של איראן, רוסיה, סין ו"האחים המוסלמים", ופגיעה אנושה באינטרסים של ארה"ב.

השורה התחתונה 

עמידה מונחית-עקרונות בפני לחץ ארה"ב מהווה תרומה קריטית לכוח-ההרתעה הישראלי, שהוא גורם חשוב במעמד ארה"ב במזרח התיכון, מרתיע גורמים אנטי-אמריקאים, מצמצם אי-יציבות אזורית ומעודד את תהליך השלום ישראל-ערב. לעומת זאת, רפיסות מול לחץ ארה"ב מכרסמת בכוח-ההרתעה הישראלי, מהווה רוח-גבית למשטרים פורעי-חוק, מתדלקת את זעזועי המזרח התיכון ופוגעת באינטרסים של ישראל, מדינות ערב הפרו-אמריקאיות וכלכלת וביטחון ארה"ב.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 15 אוגוסט 2023

English edition

גיבוש מושכל של הסכם בין ישראל וסעודיה (שדרוג יחסים או שלום) שולל זחיחות דעת, ומחייב תשומת לב למאפייני הזירה הבין-ערבית, לאינטרס הסעודי, להתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים ולתדמית ההרתעה הישראלית.   

1. זירת ההסכם היא בין-ערבית, המאופיינת מאז המאה ה-7 על ידי אלימות, אי-סובלנות, פיצול שורשי (שבטי, גיאוגרפי, דתי ורעיוני), נאמנות מקומית עליונה על נאמנות לאומית, היעדר דו-קיום בשלום ודמוקרטיה, ושליטים עריצים המגיעים לשלטון (ונפרדים מהשלטון) בכוח הזרוע. מכאן ארעיות השליטים, מדיניותם והסכמיהם.

ארעיות השליטים מתועדת על ידי "הצונאמי הערבי" (הנקרא בזחיחות "אביב ערבי") המשתולל מ-2010, וחילופי שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים), ועוד.   

ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן תרומה קריטית ל"הסכמי אברהם", והוא מפגין אומץ לב ונחישות בהנהגת שינוי תרבותי דרמטי וחיובי (כולל דתי) של ארצו. אבל, איומים מחוץ ומבית ומאבקי כוח בתוך משפחת המלוכה, ובינה לבין הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, חושפים שמאפייני הסכם עם סעודיה הם מזרח תיכוניים ולא מערביים.  

2. אינטרס סעודי – ולא פלסטיני – מנחה את התייחסות יורש העצר לישראל, הרואה בה נכס ביטחוני, טכנולוגי ודיפלומטי לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי ועושרה הפיננסי.  ליורש העצר אין אשליות לגבי הר הגעש המזרח תיכוני (כולל איראן, למרות חידוש היחסים הדיפלומטים), וישראל נתפסת כבעלת ברית אמינה מול אויבים משותפים (איראן השיעית והטרור הסוני), במיוחד על רקע הכרסום בכוח ההרתעה של ארה"ב ונאט"ו. הטכנולוגיות הביטחוניות והאזרחיות של ישראל נתפסות כמנוף לגיוון כלכלת סעודיה, הקטנת תלותה בנפט וגז טבעי, והרחבת מקורות ההכנסה הלאומית. יורש העצר גם מודע למעמד המיוחד של ישראל בשני בתי הקונגרס (למרות עוינות האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית), השולטים על "הארנק" האמריקאי ובעלי עוצמה שקולה לנשיא, גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות ואישור של חוזה הגנה הדרושים לסעודיה.

3. ההתנהלות הבין-ערבית הפלסטינית – כולל טרור פלסטיני במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית – קובעת את התייחסות יורש העצר לסוגייה הפלסטינית. הוא גם ער לשיתוף הפעולה הפלסטיני עם ארגוני טרור ברחבי העולם, ובמיוחד "האחים המוסלמים", וכן עם משטר האייתולות, צפון קוריאה, וונצואלה, קובה והגוש הסובייטי. לדעתו, מדינה פלסטינית תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון. לכן הוא מגביל את תמיכתו בפלסטינים למלל (ולא למעש), אינו מקריב אינטרסים סעודים על המזבח הפלסטיני, ואינו מעניק לפלסטינים זכות ווטו על תהליך ההשלמה עם ישראל, המקדם את "חזון 2030".

4. תדמית ההרתעה של ישראל היא התמריץ המרכזי לסעודיה להעמקת הקשר עם ישראל. סעודיה מעריכה את נכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכן עם הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה).  ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה ולא ישראל-מורתעת.

מ-1967 שידרגה ישראל את כוח ההרתעה עקב השליטה על רכסי יו"ש ורמת הגולן, שהם ערש ההיסטוריה, הדת והתרבות היהודים, וגם המינימום החיוני לביטחון ישראל במזרח התיכון הוולקני וההפכפך, שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.

נסיגה מרכסי יו"ש שהם גורם ביטחון קבוע, תמורת הסכם עם סעודיה שהוא גורם ביטחון משתנה במזרח התיכון, תכרסם בכוח ההרתעה. נסיגה תהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב, למדינה מתמרצת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב, תחריף אי-יציבות אזורית ואיומים על המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ותהווה סכנה קיומית לישראל.

ואכן, גלי טרור התפרצו בעקבות מחוות מרחיקות-לכת של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והשמדת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה.

לסיכום, סעודיה פועלת לפי מציאות המזרח התיכון והאינטרס שלה, ולא לפי האינטרס הפלסטיני.  למרות שסעודיה אינה רואה במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", היא מכבדת את כוח ההרתעה של ישראל, את דבקותה בעקרונות היסטוריים וביטחוניים, את נכונותה לעמוד בלחץ אמריקאי, ובמיוחד את תרומתה לקידום "חזון 2030" של יורש העצר, ומכאן הסכמים להרחבת שיתופי הפעולה ואולי אף הסכם שלום.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"אתר הביטחוניסטים", 31 יולי 2023

חרם אמריקאי על גופי מחקר ביו"ש – גול עצמי!
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"אתר הביטחוניסטים", 31 יולי 2023
English edition

מדיניות מחלקת המדינה

*החלטת ארה"ב מיוני 2023 למנוע ממוסדות מחקר ומדע ביו"ש (לדוגמא, אוניברסיטת אריאל) השתתפות בקרנות משותפות לישראל וארה"ב כמו BIRDBARD ו-BSF – הממנפות את החדשנות הישראלית ומניבות מיליארדי דולרים לארה"ב (במיוחד) ולישראל – מלמדת על חזרת מחלקת המדינה למרכז העשייה המדינית, אחרי שהושעתה משם על ידי הנשיא טראמפ.

*החרמת המוסדות ביו"ש עקבית עם התנהלות מחלקת המדינה במזרח התיכון, המאופיינת על ידי כישלונות סדרתיים, כפי שמתועד בסרטון ובמאמר אלו.

לדוגמא:

*מחלקת המדינה העניקה רוח גבית עזה לאייתוללה חומייני להפיל את השאה הפרסי, שהיה "השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי", ולהשתלט על איראן. היא הניחה שחומייני יהיה מתון, אנטי-סובייטי, פרו-אמריקאי, ושקוע אך ורק בהפיכה אסלאמית פנימית, ולא בהפצתה ברחבי העולם.

*מחלקת המדינה ראתה בצדאם חוסיין בעל ברית פוטנציאלי, הראוי לשיתוף פעולה מודיעיני, סיוע פיננסי ואספקת מערכות מתקדמות דו-שימושיות. 10 ימים לפני פלישתו לכווית היא הבהירה לצדאם חוסיין שארה"ב תראה בפלישה לכווית סוגייה בין-ערבית.

*מחלקת המדינה הגדירה את גל האלימות ברחוב הערבי כ"הפיכת פייסבוק" ו"אביב ערבי". היא לא הבינה שמדובר ב"צונאמי ערבי".

*ממסד מחלקת המדינה התנגד ל"הסכמי אברהם" מכיוון שהתמקדו באינטרסים של מדינות ערב תוך עקיפת הסוגייה הפלסטינית. כל עשרות יוזמות שלום של מחלקת המדינה התרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתבססו על ההנחה – המנותקת ממציאות המזרח התיכון – שהסוגייה הפלסטינית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, בבת-עין של הערבים, וגורם חשוב בהתססת המזרח התיכון.

*מינואר 2021 חזרה מחלקת המדינה להוביל את מדיניות החוץ של ארה"ב, כפי שמתבטא במעבר מעצמאות הפעולה המדינית והביטחונית האמריקאית  למדיניות רב-לאומית השואפת למכנה משותף עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ,ועם אירופה שאיבדה את רצונה לפעול נגד הטרור השיעי והסוני.

*ביולי 2023 הפגינה ארה"ב – בהנהגת מחלקת המדינה – את מדיניותה הרב-לאומית, כאשר חזרה לאונסק"ו אחרי שהקונגרס הישעה את הסיוע השנתי ב-2011, ואחרי שארה"ב פרשה ב-2018 עקב הכחשת הארגון את השורשים היהודיים בני 4,000 שנים ברמת הגולן, ירושלים המזרחית ויו"ש.

מעמד ישראל ביו"ש לפי החוק הבינלאומי

מחלקת המדינה טוענת ששלילת השתתפות מוסדות מחקר ישראלים ביו"ש בקרנות הדו-לאומיות של ישראל וארה"ב מבוססת על החוק הבינלאומי, המגדיר, כביכול, את שלטון ישראל ביו"ש כשלטון בלתי חוקי בשטח כבוש. כמו כן החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"מ קובעת ,לכאורה, שעל ישראל לסגת מיו"ש.

האמנם?

*לפי פרופסור יוג'ין רוסטאו, שהיה דקן בית הספר למשפט באוניברסיטת ייל ותת-מזכיר המדינה והשתתף בניסוח החלטה 242: "[לפי החוק הבינלאומי], לישראל זכות ריבונות בגדה המערבית כפי שיש לה בחיפה…. [לפי החלטה 242], על ישראל לסגת 'משטחים', לא 'מהשטחים' ולא 'מכל השטחים', אלא מחלק מהשטחים, הכוללים את יו"ש, רמת הגולן, רצועת עזה וחצי האי סיני…. הצעות החלטה שקראו לנסיגת ישראל מכל השטחים נדחו בעצרת האו"מ וגם במועצת הביטחון של האו"מ…. ישראל לא נדרשה לסגת לגבולות הפריכים והפגיעים של 1949 (מותניים צרות של 15-25 ק"מ)… אלא לגבולות 'בטוחים ומוכרים'… ב-1979 ישראל נסוגה מכל חצי האי סיני, המהווה 90% מסך השטחים השנויים במחלוקת…."

*לפי השופט סטיבן שוובל, שהיה נשיא בית הדין הבינלאומי, סגן היועץ המשפטי של מחלקת המדינה ופרופסור למשפט בינלאומי באוניברסיטת ג'והנס הופקינס: "הכיבוש הישראלי הוא תוצאה של מלחמת מגן ישראלית ולא תוקפנות…כפי שברור מהצעדים התוקפניים של מצרים, [סוריה] וירדן לפני שפרצה המלחמה…. סיפוח מזרח ירושלים והגדה המערבית על ידי ירדן ב-1950 היה בלתי חוקי…. שינוי קווי שביתת הנשק מ-1949 על ידי ישראל היה חוקי…."

*מעמד יו"ש לפי החוק הבינלאומי מעוגן בסדרת הסכמים בינלאומיים מאושררים:

<הצהרת בלפור מ-2 נובמבר 1917 שקראה להקמת בית יהודי לאומי על שתי גדות הירדן, תוך שמירה על הזכויות האזרחיות והדתיות של כל התושבים הלא-יהודים.
<ב-24 אפריל 1920, עם תום מלחמת העולם הראשונה, חילקה ועידת סן רמו את האימפריה העותומנית, הקימה כ-20 מדינות ערביות ואישררה את הצהרת בלפור.
<ב-24 יולי 1922 העניק/אישרר חבר הלאומים את המנדט הבריטי בפלסטינה להקמת הבית הלאומי היהודי באופן בלעדי.
<ב-24 אוקטובר 1945, עם הקמת האו"מ, כלל סעיף 80, פרק 12 במגילת האו"מ  את המנדט הבריטי בפלסטינה, התקף והשורד גם את קץ חבר הלאומים. לעומתו, החלטת החלוקה של עצרת האו"מ מ-29 נובמבר 1947 אינה תקפה ונחותה מהמנדט הבריטי בפלסטינה.

השורה התחתונה


*התייחסות מחלקת המדינה לשליטת ישראל ביו"ש כ"כיבוש" ו"בלתי חוקית" מעוגנת בטעויות וסילוף החוק הבינלאומי, הפוגעים במאמצים לשדרוג יציבות אזורית ודו-קיום בשלום, וגורמים לעידוד בלתי-מכוון של הטרור הפלסטיני, חיזבאללה ואיראן.

*החלטת ארה"ב להעניש את ישראל ולמנוע ממוסדות מחקר ומדע ביו"ש השתתפות בקרנות משותפות לישראל וארה"ב – במקביל לפייסנות המורעפת על משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים" והרשות הפלסטינית – מתפרשת ככרסום בתדמית האסטרטגית של ארה"ב על ידי מדינות ערב פרו-אמריקאיות כגון ערב הסעודית, איחוד האמירויות ומצרים. מדינות אלו מרחיבות את שיתוף הפעולה הביטחוני והמסחרי עם ישראל למרות אי-ההתקדמות בסוגייה הפלסטינית. כמו כן, הן מהוות מטרה ללחץ אמריקאי; מתנגדות לאופציה הדיפלומטית של ארה"ב כלפי איראן; ומתוסכלות מהתגובה הפושרת של ארה"ב לתוקפנות האייתולות, הפוגעת ביצוא הנפט מהמפרץ הפרסי.

*הסיכוי לשכנע את מחלקת המדינה והבית הלבן שמדיניותם כלפי יו"ש שגויה ופוגעת באינטרסים אמריקאים הוא אפסי-עד-קלוש. לעומת זאת, הסיכוי גבוה יותר לשכנע את רוב המחוקקים בשני בתי הקונגרס, התומכים בישראל באופן שיטתי (למרות הכרסום בשנים האחרונות) ואשר עוצמתם שקולה לעוצמת הנשיא גם בנושאי חוץ וביטחון. לדוגמא, היו"ר הדמוקרטי של וועדת החוץ בסנאט, הסנטור רוברט מננדז התנגד להסכם הגרעין מ-2015, מתנגד חריף למדיניות הנשיא ביידן כלפי איראן, וכמוהו סנטורים וצירי בית נבחרים דמוקרטים נוספים.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 12 יולי 2023, https://bit.ly/3JTfkey

עיכוב הזמנת ראש הממשלה נתניהו לבית הלבן, האיום בדבר הערכה-מחדש של היחסים עם ישראל והדאגה – כביכול – לגורל הדמוקרטיה בישראל, מהווים אמצעי לחץ לתאם כל פעולה ישראלית נגד תשתית הגרעין האיראני, להקפיא את הבנייה ביו"ש ומזרח ירושלים (במקביל לעידוד הבנייה הערבית), לחלק את ירושלים, לסגת ל"קו הירוק" ולהקים מדינה פלסטינית.

טוב יעשה ראש הממשלה אם יאמץ את התנהלות האבות המייסדים – מבן גוריון ועד יצחק שמיר – שהבינו כי הדיפת לחץ אמריקאי היא מרכיב מרכזי במדיניות החוץ והביטחון, שהביא לעימות קצר-טווח אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח. הם הבינו שארה"ב מעדיפה בעלת-ברית מונחית-חזון ועקרונות היסטוריים וביטחוניים, שאינה מקריבה אותם על מזבח נוחיות דיפלומטית וכלכלית. 

ב-1948/49 איימו ארה"ב, בריטניה והאו"מ בסנקציות כלכליות ודיפלומטיות אם ישראל לא תיסוג מ"שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף, הנגב ומערב ירושלים, ותקלוט פליטים פלסטינים. רה"מ בן גוריון דחה את הדרישות.

למרות לחץ אמריקאי שיטתי (2017-1948 ו-2023-2021), התרחבו שתופי הפעולה ישראל-ארה"ב באופן דרמטי עקב התנהלות מונחית-חזון ועקרונות של ראשי ממשלה, בגלל יכולות טכנולוגיות וביטחוניות ייחודיות של ישראל, ועקב תרומה הולכת וגוברת של ישראל לכלכלת וביטחון ארה"ב.

ראשי ממשלה אלו הוכיחו שלחץ בינלאומי לא יביא את ישראל לפגוע בזכויותיה ההיסטוריות ובביטחונה. 

הם הבינו את הפער בין פופולריות קלת-השגה לבין הערכה אסטרטגית המחייבת הדיפת לחץ כבד.

הם הכירו בעובדה שלחץ הוא חלק בלתי-נפרד מהיחסים עם ארה"ב, המלמד על נחישות ואמינות ישראל כבעלת-ברית אסטרטגית. הם ידעו שאין "ארוחות חינם"; שאי-עמידה בלחץ תביא להחרפת הלחץ; תכרסם בתדמית ההרתעה של ישראל ובמעמדה כבעלת-ברית יעילה; ותעניק רוח גבית לאויבי ישראל. 

הם ידעו שבמקביל ללחצי הבית הלבן ומחלקת המדינה, ישראל זוכה (מ-1948) לתמיכה שיטתית של שני בתי הקונגרס – שהוא שווה-עוצמה לרשות המבצעת – ושל הבוחר האמריקאי המטיל חיתתו על המחוקקים והנשיא. כניעה ללחץ תפגע בתדמיתנו בעיני תומכינו.

לחץ ארה"ב (השורר מאז 1948, להוציא את נשיאות טראמפ, שדחק את מחלקת המדינה ממרכז הבמה המדינית) הוא ביטוי למדיניות מחלקת המדינה, שהיא שגוייה בשיטתיות: התנגדה להקמת המדינה; חיבקה את ערפאת, אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, "האחים המוסלמים", חמאס והרש"פ, אך מפעילה לחץ על ישראל, סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות; וכו'.

ב-1955-1948 הדף רה"מ בן גוריון לחץ כבד של מחלקת המדינה (ומזכיר המדינה הפופולרי הגנרל ג'ורג' מרשל), הפנטגון, ה-CIA, ה"ניו יורק טיימס", הוושינגטון פוסט" ורבנים אמריקאים להימנע מהכרזת עצמאות. הוא גם הדף לחץ של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית לסגת לגבולות החלוקה ("תכנית אלפא").

ב-1974-1967, למרות לחץ ארה"ב, איחד רה"מ אשכול את ירושלים והקים את השכונה והישובים הראשונים מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, יו"ש ורמת הגולן, ורה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה בירושלים, יו"ש ורמת הגולן.

ב-1981 הורה רה"מ בגין על השמדת הכור הגרעיני בעיראק, והחיל את החוק הישראלי ברמת הגולן, חרף לחץ כבד של ארה"ב, כולל השעיית מטוסי קרב והסכמים לשיתוף פעולה ביטחוני.

ב-1992-1983 הרחיב רה"מ שמיר את הבנייה ביו"ש באופן משמעותי על אפה וחמתה של וושינגטון.

בספטמבר 1982, דחה רה"מ בגין את "תכנית רייגן" שלחצה לנסיגה ל"קו הירוק" (בליווי איום להעריך מחדש את יחסי ארה"ב-ישראל).  

העובדות הנ"ל ממחישות לראש הממשלה שהדיפת לחץ אמריקאי מקדמת את ביטחון וכח ההרתעה של ישראל, מצמצמת את זעזועי האזור, ומשדרגת את הערכתה הגיאו-אסטרטגית של ארה"ב כלפי ישראל.

על אף הלחץ הנשיאותי השגרתי – בהשראת מחלקת המדינה – נשיאי ארה"ב, חברי בית הנבחרים והסנטורים וציבור הבוחרים בארה"ב יודעים שביום סגריר אי-אפשר לסמוך על בעלת ברית רופסת, פייסנית, וותרנית הנרתעת מלחצים, אך אפשר לסמוך על בעלת ברית מונחית-עקרונות ובעלת כוח-עמידה, שאינה מוכנה להקריב זכויות היסטוריות וצרכי ביטחון ארוכי-טווח על מזבח נוחיות דיפלומטית קיצרת טווח.  

bit.ly/3PAcj6s   "מעריב", 29 יוני 2023,  

English edition  bit.ly/3XrrDUV

למרות המתיחות ביחסי ישראל-ארה"ב, ועל אף הכרסום באהדה הגבוהה של הציבור האמריקאי (לפי "גאלופ": 68% אהדה לישראל ב-2023 לעומת 71% ב-2022 ו-26% לרשות הפלסטינית), מתרחבים שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים בין שתי המדינות. ההתרחבות נובעת מאיומים ואתגרים משותפים (איראן, טרור סוני, אי-יציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ושמירה על עליונות טכנולוגית של ארה"ב בזירה העולמית), ויכולות ייחודיות ביטחוניות ואזרחיות של ישראל, התורמות לכלכלת וביטחון ארה"ב בהיקף דולרי העולה על היקף "סיוע החוץ" האמריקאי לישראל (נא ראה בהמשך).  

כדי להבין את עוצמת הקשר המיוחד בין ארה"ב לישראל יש להכיר את מאפייניו:

1. יחסי ישראל-ארה"ב חורגים מההקשר הפוליטי והמדיני של יחסים בינלאומיים בכלל ויחסי חוץ של ארה"ב בפרט, הנקבעים בדרך כלל על ידי מחלקת המדינה והתקשורת "העילית" ומחלחלים מלמעלה למטה לאוכלוסייה. אבל, שורש ההתייחסות של ארה"ב לישראל אינו הממסד המדיני והתקשורתי בארה"ב (שאינו חוסך שבטו מישראל מ-1948 כאשר התנגד להקמתה), אלא הלך הרוח האוהד של תושבי ארה"ב (הקיים מתקופת המתיישבים הראשונים והאבות המייסדים במאות ה-16 ו-17), המחלחל מלמטה למעלה לנבחרים בשני בתי הקונגרס ובבית הלבן. המצביע האמריקאי בוחר – ישירות – את המחוקקים והנשיא, מצפה מהם לייצג נאמנה את תפישת עולמו (כולל יחסו לישראל), ואינו סולח למפירי-אמון.

2. בניגוד לנשיאי ארה"ב הנוטים ללחוץ על ישראל (בהשראת מחלקת המדינה), הרשות המחוקקת (שהיא הנציגה האותנטית ביותר של הבוחרים) תומכת בישראל בשיטתיות. לפי החוקה היא שוות-עוצמה לנשיא ויכולה לשנות וליזום מדיניות. לדוגמא, הקונגרס הביא – בניגוד לעמדת ניקסון ורייגן – לסיום המעורבות הצבאית בדרום מזרח אסיה, אנגולה וניקרגואה; כפה על ברה"מ/רוסיה לפתוח את שערי ההגירה למרות התנגדות ניקסון; הטיל סנקציות על איראן, מצרים ורוסיה חרף התנגדות קלינטון, אובמה וטראמפ; לא אישרר את הסכם הגרעין מ-2015, ולכן איפשר לטראמפ לסגת מההסכם; הרחיב את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ישראל למרות התנגדות בוטה של בוש האב; ועוד.

3. שורש ההתייחסות החיובית לישראל על ידי רוב המצביעים – ומכאן עמדת רוב המחוקקים – הוא מורשת האבות המייסדים שראו במשה רבנו ויציאת מצרים מקור השראה לחוקה ושיטת הממשל הפדרלי, והתייחסו לארה"ב כ"ישראל החדשה". מכאן, פסל משה רבנו מול כס יו"ר בית הנבחרים ובאולמות בית המשפט העליון, אנדרטאות של עשרת הדיברות ברחבי ארה"ב, ושמות תנ"כיים לאלפי אתרים בארה"ב (ירושלים, ציון, חברון, בית לחם, חפציבה, כנען, רחובות, גלעד, מואב, שילה, בית אל, פסגה, ועוד). גורם הזמן מקהה את הזיקה למורשת האבות המייסדים, כולל הזיקה לתנ"ך ולמדינה היהודית, אבל היא עדין משמעותית עבור מצביעים ומחוקקים.

4. הזיקה למורשת האבות המייסדים נחלשת גם עקב שינויים דמוגרפים, ובמיוחד גלי הגירה מהעולם ה-3 (המחזקים את המפלגה הדמוקרטית). ב-1990 היו 20 מיליון אזרחי ארה"ב שנולדו בחו"ל, ב-2023 זינק המספר ל-45 מיליון. השינויים הדמוגרפים מביאים לשינויים תרבותיים, רעיוניים ופוליטיים, כולל בהתייחסות לישראל, ומהווים רוח גבית ללחץ נשיאותי על ישראל.  

5. לחץ נשיאותי (כולל השעיית אספקת מטוסי קרב) מלווה את יחסי ישראל-ארה"ב מאז 1948  – ונהדף במקרים רבים – במקביל להרחבה דרמטית של שיתוף הפעולה האסטרטגי. הלחץ הנוכחי מבטא את החזרת מחלקת המדינה למוקד העשייה המדינית, אחרי שנדחקה לשוליים בתקופת טראמפ, וחרף כישלונה הסדרתי ברחבי מזרח התיכון. הלחץ נועד למנוע מהלך צבאי להריסת תשתיות הטרור הפלסטיני, לשלול מבצע צבאי עצמאי להריסת תשתית הגרעין האיראני, ולהביא להיפרדות מיו"ש והקמת מדינה פלסטינית.  אבל, במקביל ללחץ נשיאותי על ישראל, נמשכת העמקת שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים עם ישראל, מכיוון שהם תורמים רבות לכלכלת וביטחון ארה"ב.

6. בניגוד לתובנה המקובלת, ארה"ב אינה מעניקה לישראל סיוע חוץ, אלא מבצעת השקעה שנתית בישראל, המניבה לארה"ב מאות אחוזי תשואה שנתית. לדוגמא, ישראל היא מעבדה בתנאי-קרב של התעשיות הביטחוניות וזרועות הצבא של ארה"ב, המעבירה מדי יום לארה"ב לקחים מבצעיים המשדרגים את איכות מוצרי התעשיות הביטחוניות, חוסכים מיליארדי דולרים של מחקר ופיתוח, מגדילים את היצוא במיליארדי דולרים נוספים, מרחיבים את בסיס התעסוקה בארה"ב, ומשדרגים את המודיעין ותורות הלחימה של זרועות הביטחון בארה"ב. תרומה דומה מעניקה ישראל לתעשיות האזרחיות בארה"ב, באמצעות כ-250 מרכזי מחקר ופיתוח שהוקמו בישראל על ידי ענקי הייטק אמריקאי. ישראל היא נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לאמריקאים על סיפונה, וחוסכת מיליארדי דולרים של יצור נושאות מטוסים והצבתן – יחד עם חטיבות צבא נוספות – בים התיכון ובאוקיינוס ההודי.

7. מכנה משותף היסטורי, ערכי ואסטרטגי – ולא מדיניות מחלקת המדינה – מאפיינים את הכביש הדו-סטרי בין ישראל לארה"ב לתועלתן ההדדית.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב" 
"חדשות מחלקה ראשונה
", 20 יוני 2023,bit.ly/3paQxeZ

English edition    bit.ly/3qWyycw

*ב-1989, בתום מפגש שמיר בוושינגטון עם מנהיגי הרוב הדמוקרטי והמיעוט הרפובליקני בסנאט, ג'ורג' מיטצ'ל ובוב דול, אמר הסנטור דול לשמיר: "מנהיג הרוב הדמוקרטי ואני מכבדים אותך – למרות שאיננו מסכימים עם מדיניותך – מכיוון שאתה קשוח!"

*ההנהגה המדינית והביטחונית יכולה להיעזר במורשת ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל – שנפטר ב-30 ביוני 2012 –בכל הקשור להדיפת לחץ אמריקאי שיטתי  להימנע מפעולה צבאית רחבת-ממדים נגד הטרור הפלסטיני, להימנע מפעולה צבאית עצמאית נגד איראן ללא אישור של ארה"ב, ולסגת מיו"ש כדי לאפשר הקמת מדינה פלסטינית.   

*ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל היה נמוך-קומה, אבל מדינאי ענק ופורץ-דרך בתחומי העלייה, כלכלה, שיתוף פעולה אסטרטגי עם ארה"ב ועמידה בלחצים.

*מזכיר המדינה לשעבר שולץ התנגד למדיניות שמיר בסוגייה הפלשתינית, אך הדגיש תמיד את הערכתו ליושרה ולעוצמה של שמיר, שהפכו אותו לבעל-ברית אמין ומבוקש ביום סגריר.

*אמנם החוק האמריקאי שיזמו הסנטור ג'קסון וציר בית הנבחרים ואניק ב-1974 כפה על ברה"מ/רוסיה את פתיחת שערי ההגירה, אך מדיניות עלייה פרו-אקטיבית, אגרסיבית ונחושה של שמיר הביאה יותר ממיליון עולי ברה"מ לישראל במקום לארה"ב, גרמניה, קנדה ואוסטרליה. עוזר מזכיר המדינה לשעבר, ריצ'רד שיפטר, חווה את הלחץ השיטתי והתקיף שהפעיל שמיר על מזכירי המדינה, שולץ ובייקר, להפסקת הנפקת תעודות פליט אמריקאיות ליהודי ברה"מ. בשיחותיו עם מנהיגי ארה"ב הדגיש שמיר: "יהודי אינו פליט, מכיוון שיש לו בית – מדינת ישראל!" שמיר אף יזם פנייה ל-100 חברי הסנאט האמריקאי כדי שילחצו על מוסקבה לאפשר ליהודים לטוס רק לנתב"ג ולא לוינה או רומא. היוזמה זכתה לתמיכת כל הסנטורים, למרות הסתייגות גורמים בכירים בישראל ובארה"ב, והביאה למהפך: מ-80% נשירה (עד 1990) לכמעט 100% עלייה.

*שמיר הוביל קליטה של מיליון עולי ברה"מ ו-60,000 עולי אתיופיה על ידי פחות מ-5 מיליון ישראלים (בסוף שנות ה-80') – הישג אנושי חסר תקדים. הוא ראה בעלייה את ייעוד המדינה, מטרה לאומית עליונה הקובעת את המאזן הדמוגרפי מערבית לירדן, ומנוע-צמיחה אדיר המשדרג את הכלכלה, הטכנולוגיה, הרפואה, החינוך, את מעמדה האזורי והגלובלי של ישראל, ואת כוח ההרתעה שלה, שהוא קריטי לקידום הביטחון והשלום.

*הנשיא בוש (האב) ומזכיר המדינה ג'ים בייקר, שהטיחו בשמיר ביקורת ארסית, כיבדו את דבקות שמיר בחזון הציוני ובעקרונות הביטחון של ישראל, ולכן ראו בו בעל ברית אמין של ארה"ב, למרות הסתייגותם הנחרצת והנואלת ממדיניותו בסוגייה הפלסטינית.

*שמיר הוביל בנחרצות מדיניות מונחית עקרונות, ערכים ואידיאולוגיה; הוא לא הובל על ידי סקרי דעת קהל ויועצי תדמית.

*ב-1991, בעיצומו של הנתק בין רה"מ שמיר והנשיא בוש, אמר לי המצליף הרפובליקני בבית הנבחרים, ניוט גינגריץ (לימים יו"ר בית הנבחרים): "אין אפשרות לתקשורת סבירה בין האריסטוקרט בוש – שקיבל תפקידים בכירים על מגש של כסף – לבין לוחם החירות שמיר, שהוכיח כי הוא נכון להקריב את חייו על מזבח עקרונות."

*ב-1991 הוא התנה את השתתפותו ב"ועידת מדריד" בהתחייבות ארה"ב להימנע מהתייחסות ל"שטחים תמורת שלום" ביו"ש ובגולן ולמנוע את השתתפות נציגי אש"פ, ואכן ארה"ב עמדה בהתחייבויות.

*תדמיתו האסטרטגית של שמיר שודרגה עקב התנגדותו הבלתי-מתפשרת לערבויות בינלאומיות לביטחון ישראל ולהצבת חיילים זרים על גבולותיה. 

*הדיפה נמרצת של הלחץ האמריקאי לנסיגה מיו"ש ולביצוע מחוות מרחיקות-לכת לפלסטינים כרסמה בפופולריות של שמיר, אך האדירה את ההערכה האסטרטגית של ארה"ב כלפיו.

*ב-1992 אמר לי המצליף הרפובליקני בסנאט, אלן סימפסון, שהסתייג ממדיניות ראש הממשלה שמיר: "איך אפשר לאהוד את שמיר המציג את משנתו הרעיונית והביטחוני בלהט של נמר טורף המסתער עליך? אבל, איך אפשר שלא להעריך את יכולותיו של נמר טורף הנלחם לצידך?!"

*ביום סגריר ארה"ב אינה זקוקה ל"שק חבטות" אלא לבעל-ברית אמין – כמו שמיר – הקורא תגר גם על ארה"ב, ונכון להקריב פופולריות על מזבח עקרונות וביטחון המדינה.

*שמיר היה אב-טיפוס של פטריוטיות, אופטימיות, מנהיגות מונחית-זכות וביטחון, נחישות, אמינות, צניעות, עצמאות והדיפת לחצים.

*שמיר הניח את המסד לזינוק כלכלי מקריסה (באמצע שנות ה-80') ליציבות כלכלית חריגה בעולם. שליטתו במצבי-לחץ, מחשבתו האסטרטגית וארוכת-הטווח ונטייתו להנהיג על ידי האצלת-סמכויות למומחים (ללא קשר לעמדותיהם הפוליטיות), סללו את הדרך לייצוב השקל, לירידה דרמטית של שיעורי אינפלציה, ריבית, אבטלה וגירעון תקציבי.

*כהונת שמיר כראש הממשלה אופיינה ע"י העמקה חסרת-תקדים של שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארה"ב – למרות אי-הסכמות נוקבות בסוגייה הפלשתינית –  מהסכם אפריל 1988 ועד העמקה חסרת-תקדים של שיתופי הפעולה האסטרטגים בשנים 1992-1991, כולל הגברת שיתוף הפעולה של התעשיות הביטחוניות, מודיעין ולוחמה בטרור; הרחבת היקף תמרונים צבאיים, הצבה מראש של ציוד ביטחוני אמריקאי בישראל, שדרוג נמל חיפה לצרכי הצי ה-6, ועוד.

*רוב היוזמות להרחבת שיתופי הפעולה הביטחוניים באו מהרשות המחוקקת, והן יושמו למרות התנגדות הרשות המבצעת (מזכיר המדינה בייקר והנשיא בוש). שמיר הכיר בעוצמת שני בתי הקונגרס, השקולה לעוצמת הנשיא, וראה בהם בני-שיח מרכזיים (ולא נהג-משנה) לצד הנשיא ומזכיר המדינה.

*אתגרי 2023 מבית ומחוץ – ביטחוניים וכלכליים – שחלקם משותף לישראל ולארה"ב, מחייבים את מנהיגי ישראל וארה"ב לאמץ את מורשת רה"מ שמיר ז"ל.

"מידה", https://bit.ly/44qUR9M

English edition  https://bit.ly/43HJQR1

סעודיה-איראן: חידוש יחסים דיפלומטים

*סעודיה אינה מניחה לחידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן להאפיל על מציאות המזרח התיכון ההפכפך. היא אינה מקילה ראש בהתנהלות השיטתית של משטר האייתולות באיראן, המחנך את עמו לשנאת והדברת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים; מפגין חתרנות, טרור, והפצת טילים ומטוסים זעירים וקטלניים ללא-טייס לגופים פורעי-חוק במזרח התיכון וברחבי העולם; מתסיס מלחמות אזרחים; מקדם חזון שיעי, פנאטי, מגלומני וחסר-פשרות; מייצא את המהפיכה השיעית ברחבי העולם ושואף להפיל כל משטר סוני. בניגוד לתפישת העולם המערבית, סעודיה מכירה בעובדה שמשטר האייתולות אינו מוכן להקריב את חזונו האלים בן 1,400 השנים על מזבח מחוות דיפלומטיות ומענקים פיננסים חסרי-תקדים.

*זה לא המקרה הראשון של חידוש יחסים דיפלומטים בין שתי המדינות. ב-1988 ו-2016 נותקו היחסים הדיפלומטים בין השתיים בעקבות חתרנות איראנית בסעודיה ותגובה חריפה של ריאד.

*חידוש הקשרים הדיפלומטים במרץ 2023 התקיים בתיווך סין, הממנפת את התסכול הסעודי מכרסום האמינות האסטרטגית של ארה"ב, המחייב את סעודיה להתקרב למעצמה אחרת המסוגלת – אולי – להרתיע את משטר האייתולות.  חידוש היחסים הדיפלומטים בין סעודיה לאיראן מהווה הישג גיאו-אסטרטגי משמעותי לסין ופגיעה קשה ומתמשכת בתדמית-ההרתעה של ארה"ב באזור שהיה עד לאחרונה "מגרש בייתי" של ארה"ב.

*תדמית ההרתעה של ארה"ב ספגה סידרת מהלומות – כפי שרואות זאת סעודיה וכל המדינות הערביות, הסוניות והפרו-ארה"ב – עם החתימה על הסכם הגרעין ב-2015; הפינוי/בריחה של צבא ארה"ב מאפגניסטן ב-2021; החיזור השיטתי של ארה"ב אחרי משטר האייתלות באיראן, "האחים המוסלמים" והטרור החות'י בתימן, המהווים איום קטלני, ברור ומיידי על סעודיה וכל המדינות הסוניות-ערביות. כל זאת במקביל ללחץ שיטתי של הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, כולל השעיית אספקת מערכות לחימה מתקדמות.

*מדיניות ארה"ב דוחפת את סעודיה, וגם את איחוד האמירויות ומצרים, לזרועות סין ורוסיה, ביטחונית וכלכלית, כולל מו"מ סעודי-סיני על הקמת כור גרעיני למטרות אזרחיות, שיקדם את "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי.

"חזון 2030" של  יורש העצר הסעודי ומעורבות ישראל

*שיתוף פעולה יעיל בין סעודיה וישראל מותנה בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של שתי המדינות.

*שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים חסרי-תקדים בין סעודיה לבין ישראל, ותפקידה המרכזי של סעודיה בהחלטת איחוד האמירויות , בחריין, מרוקו וסודן לחתום הסכמי שלום עם ישראל, מבוססים על הערכה סעודית שלישראל ערך-מוסף ייחודי בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה.

*יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, מעריך שישראל חיונית לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי בין המזרח הרחוק לבין אירופה ונוכחות בנתיבי-ים קריטיים במפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי, הים הערבי וים סוף.

*"חזון 2030" פועל למודרניזציה דרמטית בתחומי דת, תרבות, חברה, כלכלה, טכנולוגיה, דיפלומטיה וביטחון לאומי, ורואה ביכולותיה של ישראל תרומה משמעותית לקידומו.

*יורש העצר הסעודי – כמו שליטי איחוד האמירויות ובחריין – פועל לגיוון התשתית הכלכלית הנשענת היום, באופן סוחף, על נפט וגז טבעי המועדים לתזזיתיות מחירים, ומאוימים על ידי מקורות אנרגיה זולה ונקיה יותר. שליטים אלו רואים בפריצת-הדרך הטכנולוגית הביטחונית והאזרחית של ישראל אמצעי ייחודי לשדרוג הכלכלה, להקטנה משמעותית של התלות בנפט וגז טבעי, להרחבת מקורות ההכנסה הלאומית, ולשדרוג הביטחון הלאומי.

*עתיד "חזון 2030" – המנוגד לערכים הפוריטנים של הדת והתרבות בסעודיה – וגם עתיד היחסים עם ישראל תלויים ביציבות הפנימית ומעמדו של מוחמד בן סלמן. יורש העצר נחוש בדעתו להתגבר על – ולכרסם בסמכותיות הדתית של – הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, שנהנה עד לעידן מוחמד בן סלמן מיוקרת-על בתחומי הדת וכבעל-ברית קריטי (מ-1744) של משפחת המלוכה.

*יורש העצר ימשיך לקדם את שיתופי הפעולה עם ישראל כל עוד יתרמו ל"חזון 2030", וכל עוד יצליח לנטרל את השפעת הוואהאבים.

הערך-המוסף של ישראל בהקשר המזרח תיכוני

*קידום היעדים השאפתניים של יורש העצר תלוי ברמת הזעזועים האזוריים, צמצום השפעתם של גורמים אלימים כגון משטר האייתולות באיראן; חתרנות השיעים בעידוד איראן באזור רווי-הנפט במזרח סעודיה; "האחים המוסלמים"; החות'ים בתימן הנהנים מסיוע איראני; חיזבאללה; חמאס והרשות הפלסטינית (הנתפסת בעיני יורש העצר כפוטנציאל התססה אזורית).

*למרות חידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן, סעודיה מודעת למציאות המזרח תיכונית הדומה להר געש המתפרץ מדי פעם באופן בלתי-צפוי, כפי שמעידה ההיסטוריה של 1,400 שנות האסלאם, וכפי שמעיד הצונאמי הערבי (המוגדר כ"אביב ערבי" על ידי תפישת העולם המערבית) שהתפרץ בסוף 2010 וממשיך לזעזע את הרחוב הערבי. יורש העצר גם אינו מתעלם מהקשר ההדוק בין ארדואן לבין קטאר (המקורבת לאייתולות ותומכת ב"אחים המוסלמים") ו"האחים המוסלמים", גם לא מהיריבות הצבאית עם ארדואן במלחמת האזרחים בלוב, וכמובן לא מהחזון המגלומני של ארדואן לחידוש האימפריה העותומנית ששלטה על חלק נרחב מסעודיה.

*על יציבות השלטון של בית סעוד ומימוש "חזון 2030" מעיב הכרסום המהותי בכוח ההרתעה של ארה"ב, המעניק רוח גבית לאיומים על ריאד. יורש העצר מתוסכל מ-43 שנות אופציה דיפלומטית במדיניות ארה"ב כלפי איראן; החיזור האמריקאי אחר "האחים המוסלמים"; והלגיטימציה האמריקאית לחות'ים בתימן. הוא גם מודע לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only), לרפיסות אירופה מול הטרור האסלאמי, ולחולשה השורשית של המשטרים הערביים. כל אלו מקרבים את סעודיה (בלית ברירה) לסין ורוסיה, צבאית וכלכלית.

*על רקע התסכול הסעודי ממדיניות ארה"ב, NATO ואירופה, ישראל בולטת – למרות חילוקי-דעות חריפים בנושאי דת ומדיניות – כ"סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר באזור. הסוגייה הפלסטינית מתגמדת בעיני סעודיה בהשוואה לאיומים והאתגרים העומדים בראש סדר העדיפויות של ריאד.

*ישראל גם נתפסת כבעלת ברית אמינה ובעלת קשרים מיוחדים בשני בתי הקונגרס בפרט (שהם השולטים על "הארנק" ובעלי עוצמה השקולה לנשיא גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות) ובוושינגטון וארה"ב בכלל.

*תדמית-ההרתעה של ישראל היא הגורם המרכזי להעמקת הקשר סעודיה-ישראל. היא מתייחסת ליכולות צבאיות, מודיעין וטכנולוגיה, וגם לנכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכך גם מול הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה), הכלת החוק הישראלי ברמת הגולן ובירושלים המאוחדת, והתנגדות פומבית של ישראל למדיניות ארה"ב כלפי איראן, כולל פעילות אינטנסיבית בקונגרס.

*ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה והודפת לחצים. לעומת זאת, ישראל-נרתעת מאבדת מחיוניותה בעיני סעודיה (כמו גם בעיני ארה"ב!).

סעודיה – אינטרסים והסוגייה הפלסטינית

*כפי שמתועד לעיל, האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה חשובים יותר – ועצמאיים מ- הסוגייה הפלסטינית.

*העמקת שיתופי הפעולה ישראל-סעודיה, ותפקידה המרכזי של סעודיה בגיבוש "הסכמי אברהם", מנוגדים לתפישת העולם המערבית הגורסת שהסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, ושהקמת מדינה פלסטינית הוא תנאי-מוקדם לקידום שלום ישראלי-ערבי.

*בניגוד לתפישת העולם המערבית, יורש העצר הסעודי משוכנע שהסוגייה הפלסטינית איננה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא בבת-עין ערבית, ולא גורם מוביל של התפרצויות גועשות ברחוב הערבי.

*לעומת המלל הסעודי והערבי הפרו-פלסטיני, ההתנהלות הסעודית והערבית כלפי הפלסטינים היא אדישה-שלילית. הכלל המזרח תיכוני: "על מילים אין משלמים מכס" ידוע לסעודיה ולערבים. לכן סעודיה והערבים לא פועלים צבאית, פיננסית ומדינית לפי אינטרסים פלסטינים, אלא לפי אינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלהם.

*בעוד המערב ממעיט במשקל התנהלות-העבר של הפלסטינים, יורש העצר הסעודי קובע את יחסו לאופציית המדינה הפלסטינית, במיוחד, לפי ההתנהלות הפלסטינית במישור הבין-ערבי, המאופיינת על ידי חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה. סעודיה אינה שוכחת את – ואינה סולחת על – הסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין לכווית, שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלסטינים; שיתוף הפעולה המבצעי של הפלסטינים עם ארגוני טרור מהמזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית; והקשרים ההדוקים של ההנהגה הפלסטינית עם משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, ובעבר עם גרמניה הנאצית והגוש הסובייטי.  סעודיה סבורה שהתנהלות העבר מלמדת על ההתנהלות הצפויה של המדינה פלסטינית.

סעודיה ו"הסכמי אברהם"

*סעודיה אינה רואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי בעיצוב אינטרסים ביטחוניים וכלכליים, לעומת "הסכמי אברהם" המהווים גורם כבד-משקל בקידום אינטרסים אלה. לכן היא פעלה להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ולקידום הסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.

*קידום "הסכמי אברהם" מותנה בהפקת לקחים מהכישלון הסידרתי של עשרות הצעות מערביות ובינלאומיות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שהתרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתמקדו באינטרסים פלסטינים. "הסכמי אברהם" נחתמו מכיוון שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, התמקדו באינטרסים ערביים, ובכך שללו מהפלסטינים את כוח הווטו.

*לכן, תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה באינטרסים ערביים ולא פלסטינים.

*תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה במיוחד ביציבות וזהות השלטון בסעודיה ובשאר המדינות הערביות החתומות על הסכמי השלום. יציבות המשטרים הערביים מאוימת על ידי מאפיינים בני 1,400 שנים של הזירה הבין-ערבית הגועשת כגון: זהות/נאמנות מקומית עליונה על זהות/נאמנות לאומית; פיצול אלים פנימי ואזורי, שבטי, דתי, רעיוני ופוליטי; חוסר-סובלנות אלימה פנימית ואזורית, דתית, שבטית, רעיונית וגיאוגרפית; היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי; משטר מיעוט עריץ העולה לשלטון בכוח הזרוע ומהווה מטרה לניסיונות הפיכה; היעדר דמוקרטיה, בחירות חופשיות וזכויות אדם; הפכפכות וזמניות של משטרים, מדיניותם והסכמיהם.

*זמניות המשטרים, המדיניות וההסכמים הערביים/איסלמיים במזרח התיכון מתועדת על ידי הצונאמי הערבי המשתולל ברחוב הערבי מ-2010, בנוסף לחילופי-שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים מהקמת "לבנון המרונית-דרוזית" בתחילת המאה ה-18, דרך   "לבנון הגדולה" שהוקמה ב-1920, "לבנון העצמאית מ-1943, ועד השתלטות חיזבאללה על לבנון), ועוד.

*ההתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים, מאפייני הזירה המזרח תיכונית, והאיומים הקטלניים על המשטר הסעודי מבהירים ש"הסכמי אברהם", יציבות המזרח התיכון ואינטרסים של ארה"ב יפגעו אם תקום מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן. מדינה פלסטינית  עלולה להביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר הירדן; להפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, שתהייה זירה לטרור אסלאמי אזורי ובינלאומי, שימונף על ידי משטר האייתולות כדי להדק את חגורת החנק סביב סעודיה ולהחריף את האיום על ישראל. המהפך הירדני עלול להביא לתגובת שרשרת שלילית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על יציבות המשטרים במדינות הנפט הסוניות הפרו-אמריקאיות, ובמיוחד סעודיה; תפגע ביצוא הנפט והגז הטבעי מהמפרץ הפרסי; תזניק את מחיר הנפט והגז הטבעי; תשבש את הסחר הבינלאומי; תפגע בכלכלה המערבית; ותעניק רוח-גבית למשטר האייתולות, לטרור האסלאמי, לסין ורוסיה, ורוח-נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות ובראשן סעודיה.

*האם סעודיה ומדינות ערב החתומות על הסכמי שלום עם ישראל רואות בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להמשך הקשר הפורה עם ישראל? העובדה שמאז 1948 מדינות אלו לא פעלו – צבאית, פיננסית ומדינית – להקמת מדינה פלסטינית מהווה תשובה רועמת!

סעודיה וצרכי הביטחון של ישראל

*הידוק הקשרים עם סעודיה חיוני לביטחונה ושגשוגה של ישראל, אך הוא משני בהשוואה לחיוניות השליטה על רכסי יהודה ושומרון, שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים, וגם המינימום החיוני לביטחונה הלאומי של ישראל במזרח התיכון הוולקני, הפכפך ותזזיתי שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.

*אופיו הבלתי-צפוי, הבלתי-דמוקרטי והאלים של המזרח התיכון (במישור הבין-ערבי/אסלאמי) מגדיר מדיניות והסכמים כגורמי ביטחון משתנים, לעומת טופוגרפיה ועומק גיאוגרפי (כגון רכסי יהודה ושומרון שהם "רמת הגולן" של 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל) שהם גורמי ביטחון קבועים במציאות הביטחונית הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. השליטה על הגורמים הקבועים מבטיחים את ביטחונה הלאומי של ישראל, ומשדרגים את כוח ההרתעה באופן שהפך אותה – מאז 1967 – למכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב.

*הסכם שלום עם סעודיה יפגע אנושות בביטחון הלאומי אם יותנה בוויתור ישראלי על השליטה ברכסי יהודה ושומרון, מכיוון שיהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב למדינה מושכת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב.

*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן חרף לחץ ברוטלי של ארה"ב, ולמרות אזהרות מבית ("המוסד", אמ"ן, שרי ביטחון לשעבר) ומחוץ שמהלכים אלו יביאו לנטישת מצרים את הסכם השלום מ-1979 ולהתפרצות טרור ומלחמה. אבל, מצרים פעלה בהתאם לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה, גינתה את צעדי ישראל, אך המשיכה לדבוק בתהליך השלום מכיוון שמשרת את האינטרסים שלה.

*מחלקת המדינה ו"התקשורת העילית" בארה"ב (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948) – וגורמים מובילים בממסד הביטחוני והפוליטי בישראל – מזהירים את ישראל, בשיטתיות, שהתיישבות יהודית מעבר ל"קו הירוק" תמנע הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב ותביא לגל טרור ערבי. אבל, למרות עיבוי ההתיישבות, שש מדינות ערביות חתמו על הסכמי שלום כדי לקדם אינטרסים שלהן. לעומת זאת, הטרור הערבי הגיע לממדים חסרי-תקדים – כצפוי – בעקבות מחוות חסרות-תקדים של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

*סעודיה וכל מדינות ערב פועלות לפי האינטרסים שלהן ולא לפי תפישות עולם מערביות המנותקות ממציאות המזרח התיכון, וגם לא לפי סדר היום הפלסטיני.

סעודיה ומדינות ערב המתונות-יחסית אינן רואות במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", אבל הן מעריכות את יכולותיה הביטחוניות והטכנולוגיות, ובמיוחד את כוח ההרתעה שלה, ומכירות בתרומתה הייחודית לאינטרסים שלהן, ומכאן החתימה על הסכמי שלום והרחבה חסרת-תקדים של שיתופי-פעולה.

                                                                             

"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition  https://bit.ly/3KvGjwe

ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור

*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.

*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.

*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".

*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.

*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.

*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.

המלחמה בטרור

*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.

*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.

* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.

*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.

*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.

*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).

*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.

*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.

*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.

*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.

*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה  – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.

*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.

השורה התחתונה

*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.

*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.

*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.

סרטונים אחרונים

Play Video

The US diplomatic option toward Iran is self-destructive

The US diplomatic option induced the transformation of Iran from "the American policeman of the Gulf" to “the largest anti-American venomous octopus in the world.”
Play Video

Palestinian state – is it consistent with US interests?

A Palestinian state west of the Jordan River would cause the demise of the pro-US Hashemite regime east of the River, transforming Jordan into a platform of anti-US Islamic terrorism with ripple effects into the Arabian Peninsula, threatening all pro-US, oil producing Arab regimes, a bonanza to US enemies and rivals and a setback to the US.
Play Video

Can/should Israel defy US pressure?

Israel’s defiance of US pressure has been an inherent feature of US-Israel relations since 1948. It has caused short-term frictions, while generating long-term US strategic respect toward Israel, triggering a dramatic enhancement of mutually-beneficial strategic cooperation. Israeli defiance of US pressure spared the US economic and national security setbacks, dealing major blows to enemies and rivals of the US.
Play Video

State Department's systematic failures in the Middle East

The State Department's Middle East policy has been systematically wrong, at least, since 1948, on issues relating to Iran, Iraq, Egypt, Libya, Syria and Israel.

ניוזלטר

הזמינו הרצאות וראיונות

דמוגרפיה

איראן

כשלון האופציה הדיפלומטית האמריקאית מול איראן

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 24 דצמבר 2023, bit.ly/3TK3Aka

English edition  bit.ly/3tp5fB4

*מחלקת המדינה הביאה לעולם את האופציה הדיפלומטית שסייעה להפוך את איראן מ"השוטר האמריקאי" של המפרץ הפרסי ל"תמנון ארסי אנטי-אמריקאי", שזרועותיו פרושות מהמפרץ הפרסי, דרך אפריקה, עד לאמריקה הלטינית, כולל גבול ארה"ב-מקסיקו – הבטן הרכה והפגיעה של ארה"ב.

*האופציה הדיפלומטית – כולל תגובה רופסת לתקיפה איראנית שיטתית של מתקני ארה"ב באזור המפרץ הפרסי והוצאת החות'ים מרשימת ארגוני הטרור– מחמירה את זעזועי האזור ואת האיום על המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי, מכרסמת בכוח ההרתעה של ארה"ב, מקדמת את מעמד רוסיה, סין ובמיוחד איראן ופוגעת בביטחון ארה"ב.

*האופציה הדיפלומטית הסירה את רוב הסנקציות הכלכליות שהוטלו על איראן, והזניקה את יצוא הנפט האיראני מ-500,000 חביות ליום (בתקופת הסנקציות) ל-2-3 מיליון חביות ליום, ובכך הגדילה את הכנסת איראן בכ-100 מיליארד דולרים, שרובם הופנו לשדרוג מכונת הטרור האנטי-אמריקאית, גם באמריקה הלטינית – החצר האחורית של ארה"ב (כמו גם לחות'ים, חמאס וחיזבאללה).

*האופציה הדיפלומטית מקלה ראש במרכזיות החזון הדתי, פנאטי, אימפריאלי של האייתולות ונחישותם האפוקליפטית לייצא את המהפכה השיעית האנטי-אמריקאית. לכן מחלקת המדינה שוגה באשליות על בוננזה כלכלית ודיפלומטית העשויה להשפיע על האייתולות לקבל דו-קיום בשלום עם השכנים הסונים, לקיים הסכמים, ולזנוח חזון בן 1,400 שנים, המושרש בחוקה, מערכת החינוך, דרשות יום ששי במסגדים, והתקשורת הרשמית באיראן.  

*אבל, כצפוי, המחוות הדרמטיות של ארה"ב הובילו להחרפת טרור האייתולות ונחישותם למוטט כל משטר סוני  ולהכניע את "הכופר" המערבי, ובמיוחד את "השטן הגדול האמריקאי", במקביל להמשך אפליית ודיכוי נשים ומיעוטים דתיים ואתניים באיראן.

*מחלקת המדינה השיקה את האופציה הדיפלומטית ב-1978/79, כאשר תקעה סכין בגב השאה הפרסי והעניקה רוח גבית להדחתו על ידי אייתוללה חומייני, אותו העריכה כמהדורה איראנית של גנדי, שאינו מעוניין לייצא את המהפכה השיעית, מתמקד בטרקטורים ולא בטנקים, אנטי-סובייטי, פרו-מערבי וגורם מייצב באזור.

*מחלקת המדינה נחשפת בערוותה, כאשר ב-2023 משטר האייתולות ממנף את מחוות האופציה הדיפלומטית כדי ללבות מלחמות אזרחים, טרור, הברחת סמים והלבנת הון במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית, שם הוא מהדק את שיתוף הפעולה עם ברוני הסמים של מקסיקו, קולומביה, בוליביה, אקוודור וברזיל, מאמן ארגוני טרור, מהדק את הקשר עם ממשלות אנטי-אמריקאיות (במיוחד ונצואלה, קובה וניקרגואה), מקים אתרי ניסוי של טילים בליסטים, ומספק כטב"מים קטלניים וציוד להקמת מנהרות תת-קרקעיות להברחת סמים וטרוריסטים לארה"ב.

*השורה התחתונה: שיטית בי פעם אחת, התבייש לך; שיטית בי פעמיים, הבושה שלי! אחרי 44 שנים שהאייתולות משטים בארה"ב, ופוגעים קשות במעמדה האסטרטגי של ארה"ב בעולם, הגיע הזמן לבדוק את כדאיות האופציה הדיפלומטית, ולשקול את החלפתה על ידי אופציה של שינוי משטר או אופציה של איום צבאי אמין המרחף מעל ראש האייתולות.

יהודה ושומרון

ישראל-סעודיה ושליטה ישראלית על רכסי יו"ש (סרטון)

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823

*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;

*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;

*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;

*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.

ירושלים

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

חגים יהודיים

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

גולן

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

טרור איסלמי

חמאס ופלסטינים: שלובים או נפרדים?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 3 ינואר 2023, bit.ly/41Imdai

English edition  bit.ly/489Wxpq

תפישת העולם המערבית נחושה להפריד בין חמאס לבין האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. אבל היא מנוגדת למציאות המזרח תיכונית, החושפת שילוב ברור בין חמאס לבין רוב הפלסטינים (גם ביו"ש), חברתית, חינוכית, תרבותית, רעיונית ודתית.

המציאות המזרח תיכונית גם מציגה את חמאס כמדינת טרור ולא רק ארגון טרור. לכן, רוב ערביי עזה חגגו בהתלהבות את זוועות ה-7 לאוקטובר, ורואים בטרור אב-טיפוס של גבורה במסגרת מלחמת-קודש לקידום חזון עקירת "הישות הכופרת היהודית".

פוטנציאל הטרור של אוכלוסיית עזה הודגש עוד ב-29 ליוני 1967, במסמך של הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל ארל ווילר, שהוגש למזכיר ההגנה האמריקאי, רוברט מקנאמארה. המסמך הציג את מפת גבולות הביטחון המינימלי של ישראל, שכללה את רמת הגולן, רכסי יו"ש, רצועת החוף מאילת לשארם א-שייך ו… רצועת עזה: "[רצועת עזה] מהווה מובלעת של חתרנות וטרור, ושליטה בה תקנה לישראל יתרון צבאי…. עזה מהווה אתר אמונים של הטרור הפלסטיני….. שליטת ישראל ברצועת עזה תצמצם את איום הטרור ב-80%…."

פוטנציאל הטרור של ערביי עזה ממונף מ-1947 על ידי "האחים המוסלמים", שהוא ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם, שהקים את חמאס ב-1988. עזה הייתה בין חמישה הסניפים שהוקמו על ידי "האחים המוסלמים" בתחום המנדט הבריטי (חיפה, יפו, שכם, ירושלים ועזה). הסניף העזתי היה צמוד למרכז "האחים המוסלמים" במצרים, ופעל בעיקר בקרב המעמד הבינוני. אבל, משנות ה-90' הרחיב חמאס את פעילותו בקרב ערביי עזה והפך לגורם מרכזי בזירה החברתית, רעיונית ודתית.

הזדהות ערביי עזה עם "האחים המוסלמים" וחמאס גדלה בהדרגה מאז החתימה על הסכם אוסלו ב-1993, בעקבות החלטת ערפאת ומחמוד עבאס להקים את מערכת החינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), ההסתה במסגדים והאדרת הטרור. בתחילה הביאה הנחלת הטרור לשדרוג מעמד הרשות הפלסטינית, אך  עד מהרה הזניקה את התמיכה בחמאס, שהפך לחלק בלתי-נפרד מהתרבות העזתית ומודל-לחיקוי עבור רוב הנוער הפלסטיני.

מודעות הרשות הפלסטינית להזדהות הגוברת עם חמאס – ולהפיכת חמאס מארגון טרור למדינת טרור בעזה (תחילה) – גרמה להחלטת הרשות הפלסטינית להימנע מקיום בחירות מאז 2005 מחשש  לניצחון סוחף של חמאס. תגובת ערביי עזה לטבח ופרעות ה-7 לאוקטובר הבהירה שהחמאס הוא אכן בשר מבשרה של האוכלוסייה העזתית, ושיוקרת חמאס הרקיעה שחקים בעזה וביו"ש.

כדי להקל על גיבוש הצעות לפתרון סכסוכים, המערב מעדיף ליצור מציאות אלטרנטיבית, אופטימית, צפויה ונוחה יותר ממציאות המזרח תיכונית – בת 1,400 השנים – שהיא מתסכלת, אלימה, בלתי-צפויה ובלתי-נוחה. מכאן ההנחה של מעצבי מדיניות מערביים שחמאס וערביי עזה אינם משולבים, אלא נפרדים, תרבותית ורעיונית, ולכן האוכלוסייה היא לכאורה חפה-מפשע ואין לפגוע בה.

אבל, המציאות המזרח תיכונית מתעדת שמהות החמאס מבטאת את הערכים, תפישת העולם והחינוך של רוב ערביי עזה, השולחים את ילדיהם למערכת החינוך של חמאס, למסגדי החמאס ולהתקהלויות ההמוניות המשבחות את טרור חמאס.

בניגוד לתובנה המקובלת במערב, חמאס אינו ארגון טרור כמו "הנתיב הזוהר" בפרו, "הבריגדות האדומות" באיטליה, "הפעולה הישירה" בצרפת, "הכוחות המזויינים המהפכניים" בקולומביה וגם לא דאע"ש בסוריה ועיראק, וארגוני טרור נוספים המייצגים מיעוט וגורמי שוליים במדינותיהם, ומפעילים טרור נגד רוב האוכלוסייה, והממסד הממשלתי, תרבותי, חינוכי ודתי. בניגוד לארגוני טרור אלו חמאס הוא מדינת הטרור של רצועת עזה, חלק בלתי-נפרד של התשתית החינוכית, תרבותית ודתית של עזה, וזוכה להזדהות מצד רוב תושבי הרצועה. חמאס זוכה לתמיכה רחבה יותר מהתמיכה של תושבי סוריה במשטר אסאד, תושבי איראן במשטר האייתולות, ויותר מהתמיכה שזכו סדאם חוסיין בעיראק וקדאפי בלוב.

מדיניות מערבית המתעלמת ממציאות המזרח התיכון – כפי שמאפיין את מדיניות המערב כלפי איראן – אינה מכירה בשילוב בין חמאס ורוב גדול של ערביי רצועת עזה, מנסה לבלום את מתקפת צה"ל, מזרימה אדרנלין לוורידי חמאס, מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי האנטי-מערבי, ומקשה על מלחמת ישראל והמערב בטרור האסלאמי.