Most Popular

"מידה", 6 ינואר 2022, https://bit.ly/3t3osG3

English edition  https://bit.ly/3dglLFC

ב-2022 כל מדינות ערב מבססות את מדיניות הביטחון שלהן על נושאים משמעותיים יותר מהסוגייה הפלסטינית, כגון האיומים הקטלנים הנובעים ממשטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", אל קעידה, משטר ארדואן, תופעות-הלוואי של "הצונאמי הערבי" הגועש מ-2010 ושל מלחמות האזרחים בלוב, תימן, סוריה ועיראק, ועוד.

ב-2022 כל מדינות ערב המתונות והפרו אמריקאיות-יחסית רואות בכח ההרתעה הישראלי (יכולות צבאיות וטכנולוגיות) גורם ביטחוני ראשון-במעלה מול איומים אלו. הם רואים בישראל גורם חשוב במאמץ הקריטי לגיוון התשתית הכלכלית שלהן, המבוססת ברובה על נפט וגז טבעי, המאבדים בהדרגה את משקלם הכלכלי והמדיני.

ב-2022 המדיניות הערבית מבטאת את הערכת הערבים שמדינה פלסטינית תהייה פורעת-חוק ותוסיף שמן למדורת המזה"ת.  לכן הן מרחיבות קשרים ביטחוניים וכלכליים עם ישראל, למרות הקיפאון בתהליך המדיני ישראל-פלסטינים, ומתעלמים ממחאות ואיומים של הפלסטינים.

הסכמי השלום בין ישראל לבין מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן אינם מהווים מחווה ערבית כלפי ישראל, אלא צעד שנועד לשדרג את ביטחונן הלאומי וכלכלתן של מדינות אלו.

התבטאויות מדיניות שליליות מירדן אינן מאפילות על  ההתנהלות הירדנית – הביטחונית והאזרחית – הממחישה את התרומה הקריטית של ישראל לביטחונו/קיומו של בית המלוכה ההאשמי, העומד בפני איומים קיומיים מבית ומחוץ. לדוגמא, בעקבות "מבצע אנטבה" קיבל רה"מ רבין ברכה מהמלך חוסיין (שביטאה את התייחסות ירדן לישראל), אבל שגריר ירדן לאו"מ נשא נאום ביקורתי נגד ישראל…. המשפחה ההאשמית מכירה בעובדה שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לירדן תהווה גזר-דין מוות למשטר ההאשמי מזרחית לירדן.

לכן, מדינות ערב מעתירות על הפלסטינים מלל – אך לא מעש – חיובי, ונמנעות ממעורבות צבאית  – ואף לא מעורבות פיננסית משמעותית – למען הפלסטינים.

לכן, מדינות ערב לא פתחו באף מלחמה עקב הסוגייה הפלסטינית, וגם לא הגישו סיוע צבאי לפלסטינים במלחמת ישראל נגד אש"פ בלבנון ("מלחמת שלום הגליל"), שתי האינתיפאדות ו-4 המלחמות נגד חמאס בעזה. מדינות ערב אינן מקריבות את דמן על המזבח הפלסטיני.

לדוגמא:

* ב-1948 מדינות ערב לא פתחו במלחמה למען ערביי פלסטינה אלא לקידום האינטרסים שלהן, ולכן לא העבירו לערביי פלסטינה את שלל המלחמה. עיראק כבשה את השומרון, והעבירה אותו למשטר ההאשמי בירדן; ירדן כבשה את יהודה, מזרח ירושלים וירושלים העתיקה, וסיפחה אותם (יחד עם השומרון) לגדה המזרחית באפריל 1950; ומצרים כבשה את עזה, וכמו ירדן אסרה בקשיחות אלימה על פעילות פוליטית פלסטינית. מצרים אף שלטה בעזה באמצעות ממשל צבאי ונהגה להטיל עוצר. מצרים והליגה הערבית הקימו ב-1948 ברצועת עזה את ממשלת כל-פלסטין (כצעד לבלימת ירדן), אך רוקנו אותה מתוכן, העבירו אותה לקהיר כמחלקה בליגה הערבית, וביטלו אותה ב-1959.

מטרת המלחמה – המשותפת למדינות ערב ולערביי פלסטינה – הייתה למחוק את "הישות הכופרת היהודית" שהוקמה ב"בית האסלאם" (מזה"ת), המיועד על ידי אללה רק לריבונות "המאמינים", במקביל לקידום אינטרסים של כל מדינה ערבית שהשתתפה במלחמה, תוך כדי בלימת יריבותיה הערביות.

ירדן הצטרפה למלחמה כדי להרחיב את הממלכה ההאשמית לכיוון הים התיכון ולקדם את שאיפתה להנהגה פאן-ערבית, תוך כדי בלימת המתחרות הערביות לכתר ההנהגה. עיראק (שנשלטה על ידי המשפחה ההאשמית) שיתפה פעולה עם בית המלוכה ההאשמי בירדן, ושאפה לקדם את שליטתה על צינור הנפט העובר ממוסול לחיפה (940 ק"מ)., מצרים הצטרפה למלחמה – למרות תשתית צבאית פגומה – כדי לבלום את יריבותיה במאבק להנהגה הערבית, ובמיוחד את ירדן. לכן, צבא מצרי נלחם בגיזרת קיבוץ רמת רחל (לצד כח ירדני בפיקוד מצרי) כדי לקדם תביעת ריבונות עתידית. סוריה הצטרפה למלחמה ב"ישות הכופרת" כדי לקדם את חזון סוריה-רבתי המשתרעת מהגבול המצרי דרך פלסטינה המנדטורית, כולל ירדן.

*ב-1956 "מבצע סיני" לא פרץ עקב הסוגייה הפלסטינית, אלא על רקע העימות בין בריטניה וצרפת לבין מצרים על השליטה בתעלת סואץ, ושאפתנות מצרים להנהגה פאן-ערבית, כולל הלאמת תעלת סואץ, תמיכתה במאבק אלג'יריה לעצמאות משלטון צרפת, עיסקת נשק עם צ'כוסלובקיה, הקמת פיקוד צבאי משותף מצרים-סוריה-ירדן נגד ישראל, חתירה מצרית להפלת משטרים ערביים פרו-אמריקאים, עידוד הטרור הפלסטיני מעזה, חסימת תעלת סואץ בפני אוניות ישראליות ומטענים לישראל, הסגר מצרי על מיצרי טיראן, וכוונת מצרים ל"שחרר שטחים כבושים" בנגב.

*ב-1967 פתחה ישראל  במלחמת-מנע – ללא קשר לסוגייה הפלסטינית – עקב עליית מדרגה בתוקפנות המצרית בגיבוי ברה"מ: הסגר על נמל אילת, הפרת פירוז חצי האי סיני במסגרת היערכות לחידוש המלחמה להכחדת ישראל, שיקום הפיקוד הצבאי המשותף מצרים-סוריה-ירדן נגד ישראל, במקביל להקצנת המאמץ הצבאי המצרי בתימן (70,000 חילים) כמקפצה להפלת המשטר בסעודיה. ירדן הפגיזה את ירושלים המערבית והפירה הסכם הפסקת-אש ביום הראשון למלחמה. מטוסים ותותחים סורים הפגיזו ישובים בצפון.

*ב-1969/70 התנהלה מלחמת התשה בגיזרת מצרים שהיוותה המשך ל"ששת הימים", ללא קשר לסוגייה הפלסטינית.

*ב-1973 פרצה "מלחמת יום הכיפורים", ללא קשר לסוגייה הפלסטינית, כאשר מצרים, סוריה, ירדן ועיראק חידשו את המאמץ להשמדת ישראל ולקידום שאיפותיהן הבינערביות.

*ב-1982 הפגינו הערבים את הפער בין המלל הפרו-פלסטיני לבין התנהלותם האדישה ואף השלילית כלפי הפלסטינים, כאשר לא באו לעזרת אש"פ שנלחם בישראל ב"מלחמת שלום הגליל". המלחמה פרצה ב-6 ליוני, הנהגת אש"פ גורשה מבירות ב-30 לאוגוסט, אבל הליגה הערבית לא מצאה לנכון להתכנס ולדון במצוקת אש"פ לפני ה-9 לספטמבר….

*ב-1992-1987 ו-2003-2000 המחישו הערבים את המקום הנמוך של הסוגייה הפלסטינית בסדר היום הערבי, כאשר לא התגייסו לעזרת הפלסטינים באינתיפאדה הראשונה והשנייה. כך גם היה במלחמות חמאס-ישראל ב-2008/9, 2012, 2014 ו-2020.

הערכות שגויות מטפחות ציפיות-שווא, מביאות למדיניות שגויה וגורמות לתוצאות הרות-אסון. כך מלמדות יוזמות-נפל רבות של ארה"ב, מערב אירופה, האו"מ וישראל – לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי והסוגייה הפלסטינית – המבוססות על הנחה חסרת-יסוד כאילו הסוגייה הפלסטינית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, בבת-עינם של הערבים וגורם מפתח לזעזועי המזה"ת.

האם מעצבי-מדיניות בירושלים ווושינגטון ילמדו מתקדימים על ידי הימנעות מ- או חזרה על – שגיאות העבר?

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3fh7P2k

English edition  https://bit.ly/3ynlWdO

חמאס והטרור האסלאמי הבינלאומי

  1. אף מדינה ערבית לא הושיטה יד – צבאית, מדינית או פיננסית – לחמאס, שהוא בן-טיפוחים של איראן (השואפת להשתלט על המזרח התיכון), ענף של "האחים המוסלמים" (הפועלים להפלת כל המשטרים המוסלמים והקמת ישות אסלאמית עולמית) ונתמך של תורכיה (השואפת לשקם את האימפריה העותומנית). שלושתם מהווים איום ברור ומיידי לקיום משטרים ערביים פרו-אמריקאים כמו מצרים, ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין.
  2. איראן ו"האחים המוסלמים" הם מוקדי הפצה של טרור איסלאמי, סמים וטכנולוגיות בליסטיות וגרעיניות ברחבי העולם. הם מאיימים על הפקה ואספקה סדירים של נפט, על הסחר בין אסיה ואירופה (העובר דרך מיצרי באב אל מנדב) ועל ביטחון הפנים במפרץ הפרסי, המזרח התיכון, מרכז אסיה, קרן אפריקה, צפון אפריקה, אירופה, ואמריקה הלטינית.
  3. מאבק ישראל בטרור הערבי/אסלאמי מגביל את כושר התמרון של איראן ו"האחים המוסלמים", ולכן מוריד את סף האיום על המשטרים הערביים המתונים-יחסית, ותורם לאינטרס הביטחוני של הדמוקרטיות המערביות ומאבקן בטרור האסלאמי.

מדינות ערב והסוגייה הפלסטינית

  1. מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן לא שוקלות להינתק מהסכמי השלום עם ישראל עקב הסוגייה הפלסטינית. יחד עם סעודיה הן ממשיכות בקשרי הביטחון והמסחר עם ישראל. הן עקפו את הסוגיה הפלסטינית כדי לחתום על הסכמי השלום, ומעריכות שהקמת מדינה פלסטינית תחריף את האיום על יציבותן ותוסיף שמן למדורת המזרח התיכון.
  2. בניגוד למלל הערבי הפרו-פלסטיני (הכובש את כותרות התקשורת), המעש הערבי אינו כולל סיוע צבאי, מדיני או כספי משמעותי לחמאס או לרשות הפלסטינית, כפי היה גם בשלושת המלחמות הקודמות ישראל-חמאס, שתי האינתיפאדות ו"מלחמת שלום הגליל".
  3. מדינות ערב אינן מניחות לסוגיה הפלסטינית לגרור אותן למלחמה בישראל, ולכן המלחמות בין מדינות ערב לישראל – ממלחמת השחרור ועד מלחמת יום הכיפורים 1973 – לא פרצו עקב העניין הפלסטיני. לדוגמא, עם תום מלחמת השחרור כבשו עיראק, ירדן ומצרים את השומרון, יהודה ורצועת עזה, אך לא הפקידו את האזורים בידי הפלסטינים, ואף אסרו לקיים פעילות פוליטית פלסטינית (עיראק העבירה את השומרון לירדן).
    היעדר תמיכה ערבית מעשית במלחמות חמאס (ואש"פ) בישראל מלמד על התייחסות הערבים לפלסטינים כאב-טיפוס לחתרנות וטרור בינערביים שהיכו במצרים (שנות ה-50'), סוריה (שנות ה-60'), ירדן (1970-1968), לבנון (1983-1970) וכווית (סיוע אש"פ לפלישת עיראק באוגוסט 1990).
    בניגוד למדינאות המערבית, המדינאות הערבית מאופיינת בזיכרון היסטורי ארוך (לדוגמא, מלחמות סונים-שיעים נמשכות מהמאה ה-7). לכן, הטרור וכפיות-התודה הפלסטינים אינם נשכחים ואינם נסלחים.

שורש הטרור הפלסטיני

  1. תפישת העולם המערבית רואה במלחמות בין ישראל לפלסטינים סוגייה מדינית וטריטוריאלית, ומתייחסת לטרור הפלסטיני והאיסלאמי כאילו היו מונחי-יאוש מדיני, כלכלי וחברתי.
    אבל, הטרור הפלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) אינו מונחה פשרה טריטוריאלית או יאוש, אלא מונחה חזון דתי ולאומני, ומכאן הקריאות לשחזר את הטבח שביצע מוחמד ביהודי חצי האי ערב במאה ה-7 הנשמעות במהומות ערביי יו"ש, עזה ו"הקו הירוק"; הקריאות לשחרר את יפו, לוד, רמלה ועכו ("כיבוש 1948"); והציון השנתי של "הנקבא" ("הקטסטרופה") ביום הקמת המדינה היהודית.
    קיומה של ריבונות יהודית ב"בית האסלאם" (המזרח התיכון) מנוגד לעקרונות האסלאם, המחלק את העולם ל"בית האסלאם" ולמדינות שעדין לא קיבלו את האסלאם – שהיא לכאורה הדת הלגיטית היחידה – אך יאלצו לקבל (בהשלמה או במלחמה) את האסלאם כדת הלגיטימית היחידה.
  1. מלחמת הטרור הפלסטיני בישראל אינה על גודלה – אלא קיומה – של המדינה היהודית, ללא קשר למדיניות ישראל. לדוגמא, ויתורים דרמטים של ישראל ב-1993 (אוסלו) ו-2005 (התנתקות) הם שהביאו לגלי טרור חסרי-תקדים.
    כמו כן, אש"פ ופתח' בהנהגת מחמוד עבאס – שהם מקור הסמכות של הרשות הפלסטינית – הוקמו ב- 1964 ו-1959, כדי "לשחרר" "השטחים הכבושים" ב"קו הירוק", כפי שמתועד בספרי הלימוד של מערכת החינוך וההסתה השיטתית במסגדים של הרשות הפלסטינית.
  1. הטרור הפלסטיני פרץ ב-1886 (פתח תקווה), יפו (1908) וביתר שאת ב- 1920 (ירושלים, צמח ואצבע הגליל) ו-1929 (ירושלים, צפת וחברון).
  2. הטרור הפלסטיני הוא ענף של הטרור הערבי/אסלאמי המושרש במזרח התיכון מהמאה ה-7, כאשר שלושה מארבעת הח'ליפים, יורשי מוחמד, נרצחו. רוב מכריע של קורבנות הטרור הערבי/אסלאמי הם ערבים/מוסלמים. האם יש מקום להערכה ש"כופרים" יהודים או נוצרים יזכו ליחס מתון יותר מזה המוענק ל"מאמינים"?!
  3. אין סימטריה-מוסרית בין ישות טרור (חינוכית ומבצעית) לבין דמוקרטיה מערבית מתגוננת. אין סימטריה מוסרית בין ישות טרור המקריבה את אזרחיה (ועיתונאים זרים) על מזבח המגן האנושי לבין ישות דמוקרטית המקריבה את גורם ההפתעה על מזבח עיקרון אי הפגיעה בחפים מפשע. אין סימטריה מוסרית בין ישות טרור המתמקדת בכוונה-תחילה ובשיטתיות בפגיעה באוכלוסייה אזרחית לבין ישות דמוקרטית המנסה בכוונה-תחילה ובשיטתיות לצמצם את הפגיעה באוכלוסיה אזרחית.
  4. תנאי להצלחת המאבק בטרור הערבי/אסלאמי הוא שדרוג כח ההרתעה (מעבר מתגובה למלחמת-מנע) והכרה במציאות המזרח התיכון האלים, הבלתי צפוי, הבוגדני ועתיר הטרור נגד "מאמינים" ו"כופרים" כאחד. במקביל, יש להימנע מפייסנות ומאשליה שהמזרח התיכון נכון להטמיע ערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, כיבוד הסכמים, זכויות אדם ודמוקרטיה.

recent posts

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2NF3JGc

English edition  https://bit.ly/2P1wNbk

מדיניות ארה"ב במזה"ת

מאז המאה ה-7 המזה"ת הוא מוקד מלחמות וטרור אזוריים וגלובלים. האזור מתסכל מדינאים אמריקאים הפועלים לקידום דו-קיום בשלום, זכויות אדם, דמוקרטיה וחוק בינלאומי, אך יוזמותיהם גורמות – במקרים רבים – להחרפת זעזועים מדיניים וחברתיים, טרור, מלחמות, והפרה גסה יותר של זכויות אדם.

לדוגמא:

ב-1978/79התכוונה ארה"ב לקדם דמוקרטיה וזכויות אדם באיראן, אך תמיכתה באייתולה חומייני הגולה בפריז ותקיעת סכין בגבו של השאה הפרו-אמריקאי תרמו להפיכת איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" למוקד טרור אזורי ועולמי, ולאויב המר ביותר של ארה"ב ובעלות בריתה הערביות.

ב-1990 התייחסה ארה"ב לצדאם חוסיין כבעל ברית – מכיוון שהיה "אויבו של אויבי", איראן – ולכן ראתה בו שותף מודיעיני ומסחרי, והעניקה לו (במפגש צדאם עם שגרירת ארה"ב) "אור ירוק" לפלישה לכווית, שהביאה לשתי "מלחמות מפרץ", מלחמת אזרחים, והחמרת איומי איראן והטרור האסלאמי.

ב-2003 ("מלחמת המפרץ 2") חיסלה ארה"ב את משטר צדאם חוסיין, ריסקה את שלטון הממסד הסוני, העלתה לשלטון את הממסד השיעי הנתמך על ידי איראן, ובכך תרמה להתפרצות מלחמת אזרחים וגל טרור, המשרתים את האייתולות באיראן.

ב-2009 השפילה ארה"ב את הנשיא מובארק (בזמן ביקור אובמה המצרים) וחיבקה את "האחים המוסלמים", מתוך כוונה לקדם זכויות אדם ודמוקרטיה. מדיניות זאת הזניקה את "האחים" לשלטון ב-2012/13 והעניקה רוח גבית לפעילותם הפוליטית והטרוריסטית – בשיתוף פעולה עם תורכיה ואיראן – להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

ב-2011 הובילה ארה"ב מתקפה צבאית שהפילה את שלטון קדאפי, במטרה לבלום טבח של קדאפי בבני עמו. אבל חיסול קדאפי – למרות שמאז 2003 שינה עורו והפך ללוחם מוביל בטרור האסלאמי, והעביר לארה"ב את תשתית הגרעין – הפך את לוב לזירת מלחמות אזרחים, בסיס טרור אסלאמי והפרת זכויות אדם קשה שבעתיים.

ב-2011 קידמה ארה"ב בברכה את גל שפיכות הדמים ברחוב הערבי כאילו היה "אביב ערבי", "מצעד הדמוקרטיה" ו"מהפיכת הנוער ופייסבוק". הסירוב להכיר במציאות של "צונאמי הערבי", תרם לערעור יציבות המזרח התיכון ועודד ארגונים פורעי-חוק להחריף את המאמץ להפיל משטרים ערביים פרו-אמריקאים.

הסכם הגרעין מ-2015 ראה באיראן השיעית שותף אמין למו"מ, הנכון לדו-קיום בשלום וחלוקת-השפעה עם מדינות המפרץ הסוניות. אבל המציאות מתעדת שההסכם העניק לגיטימציה לשלטון האייתולות, והזרים לאיראן 150 מיליארד דולרים להחרפת הדיכוי של תושבי איראן, ולליבוי מלחמות (תימן, עיראק, סוריה ולבנון), פיתוח יכולות בליסטיות, המשך פיתוח גרעיני, הגברת הטרור וקידום חזון דתי, פנאטי, מגלומני להשתלטות על המפרץ הפרסי, האוקינוס ההודי, הים האדום, קרן אפריקה, המזרח התיכון, ועוד, תוך כדי פגיעה קשה באינטרסים של ארה"ב, "השטן הגדול".

ב-2021 ארה"ב מפעילה לחץ על סעודיה בגין הפרת זכויות אדם ודמוקרטיה, בנוסף לגינוי מעורבותה הצבאית במלחמת האזרחים בתימן, הפוגעת באופן קשה באוכלוסייה האזרחית. אבל, הלחץ על סעודיה הפרו-אמריקאית, הוצאת השבטים החות'ים התימנים-שיעים מרשימת ארגוני הטרור, והשינוי החיובי בהתייחסות ארה"ב לאיראן (תוך הימנעות מהאשמתה בהפרת זכויות אדם ודמוקרטיה…), מעניקים רוח-גבית לחות'ים, המחריפים – בסיוע איראני – את השיגור השיטתי והמכוון של טילים וכלי-טיס-לא-מאויישים-מתאבדים למרכזים עירוניים ומתקני נפט בסעודיה.

השינוי במדיניות ארה"ב מביא להגברת המאמץ האיראני להפלת המשטר הסעודי, כולל סיוע גובר לחות'ים במלחמת האזרחים בתימן שפרצה ב-2015, בהמשך למלחמות האזרחים מ-2015-2009, 1979, 1970-1962, ועוד.

איראן רואה בעימות עם מדינות ערב הסוניות המשך מלחמה בת 1,400 שנים בין השיעים לסונים.

מציאות המזרח התיכון

ציוני הדרך הנ"ל במדיניות החוץ של ארה"ב, שופכים אור על הפער העצום בין תובנות מקובלות במערב לבין המציאות המזרח תיכונית:

  1. מציאות מזרח תיכונית מחד, ויציבות מדינית ודו-קיום בשלום מאידך, מהווים דבר והיפוכו.
  2. הזהות והנאמנות המקומית, חמולתית, שבטית, אתנית, דתית, גיאוגרפית ורעיונית מוצקות יותר מזהות ונאמנות לאומית שהן חדשות-יחסית ומאד פריכות במזרח התיכון.
  3. המזרח התיכון מאופיין על ידי משטרים רודניים, המייצגים מיעוט חזק, שהם בעלי לגיטימציה מוגבלת. הם עולים לשלטון, ומאבדים שלטון, באופן אלים.
  4. תוחלת החיים של משטרי המזרח התיכון היא זמנית, ולכן מביאה למדיניות זמנית, בריתות והסכמים זמניים והפכפכים (לדוגמא, מצרים לפני ואחרי 1952; עיראק לפני ואחרי 1958; לוב לפני ואחרי 1969, ולפני ואחרי 2003; איראן לפני ואחרי 1979; תורכיה לפני ואחרי 2003; מצרים לפני ואחרי 2012/13; וכו').
  5. מוסדות דמוקרטים כגון בחירות חופשיות וזכויות הפרט זרים למזרח התיכון.
  6. הציפיה לשלום בינערבי אינה בהישג-יד בטווח הקצר, אם בכלל מציאותית על רקע קריסה תכופה של הסדר המדיני במדינות ערביות (לדוגמא, לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן), המאכלת על צוואר רוב המשטרים הערביים, שיגרת טרור ומלחמות מאז המאה ה-7; וכישלון שיטתי של יוזמות פיוס ושלום.
  7. פער בלתי ניתן לגישור בין כמיהת המערב למזרח תיכון של שלום, דמוקרטיה וזכויות אזרח, לבין מציאות המזרח התיכון. לעומת המערב הנוטה לסגוד להווה ולטווח הקצר וממעיט בחשיבותה של ההיסטוריה והדת, המזרח התיכון סוגד לשורשים היסטורים דתיים ואתנים (לא שוכח ולא סולח….).

לפי פרופסור אלי כדורי (London School of Economics, היסטוריון פורץ-דרך של המזרח התיכון): "היוזמה להביא דמוקרטיה למזרח התיכון משולה ליוזמה להזרים נחל מים במעלה-הר."

מסקנות

*על רקע זעזועי המזרח התיכון, לאור חשיבות המזרח התיכון לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים של ארה"ב, ושאיפתה לצמצם את הנוכחות הצבאית באיזור, ישראל מהווה את בעלת-הברית היעילה, האמינה והדמוקרטית ביותר במזרח התיכון, המאריכה את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב ללא צורך בתוספת כח אדם אמריקאי.

*בניגוד לתובנה המקובלת, הסכסוך הערבי-ישראלי אינו "הסכסוך המזרח תיכוני", הסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, ואינה בבת-עין ערבית.

*על ישראל לקבוע את צרכי הביטחון שלה לפי מגבלות המציאות המזרח תיכונית ולא לפי ערכים, כמיהות ותפישות עולם מערביות. כלומר: על גבולות ביטחון לעמוד בפני תרחישים גרועים מזרח תיכוניים, ולא בפני תרחישים חיוביים ומחממי-לב מערביים.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/336Cb0S

English edition  https://bit.ly/3nByyYq

 נביל עמר, מקורבו של מחמוד עבאס, כתב ב-12 לנובמבר 2020 במאמר דעה ביומון הסעודי היוקרתי, א-שרק אל-אווסט: "אם הייתה ברמאללה קלפי בחירות לנשיאות ארה"ב, הייתה גדושה בפתקים של ביידן…. הרשות הפלסטינית מעריכה שניצחון ביידן ישקם את הקשר עם ארה"ב, יחדש את סיוע החוץ השנתי, יביא לפתיחה מחדש של משרד אש"פ בוושינגטון ושל הקונסוליה האמריקאית  (לעניינים פלסטינים) בירושלים… ויחזיר את ארה"ב למסלול שתי המדינות וההתנגדות לסיפוח…."

ואכן, אסכולת "פלסטין תחילה", המאפיינת את יועציו הבכירים של ביידן, מאמצת לחיקה את העניין הפלסטיני, וסבורה שהוא לב הסכסוך ערב-ישראל ונושא מרכזי בסדר היום הערבי. היא מתעלמת מהעובדה שהערבים רואים בפלסטינים אב-טיפוס לטרור, חתרנות וכפיות-טובה בינערביים, גורם שלילי ונמוך בסדר העדיפויות הבינערבי.

מומלץ לאנשי "פלסטין תחילה" ללמוד את הראיון שהעניק ב-5 לאוקטובר 2020 הנסיך בנדר בן-סולטאן, שהיה ראש שרותי המודיעין והביטחון הלאומי בסעודיה, ומבהיר את יחס הערבים לסוגייה הפלסטינית: "לא התפלאתי לשמוע את נבולי הפה הפלסטינים כאשר הטיחו ביקורת בהסכם השלום ישראל-אמירויות. הרי כך הם נוהגים בדו-שיח הפנים-פלסטיני…. הם תמיד בצד המפסיד. בשנות ה-30' הימר חאג' אמין אל-חוסייני על הנאצים…. [אחרי מלחמת העולם השנייה חברו לברה"מ]…. ב-1970 התארחו מפקדות ערפאת בירדן, אך במקום לשחרר את פלסטין, החליט לשחרר את ירדן [מלחמת האזרחים של "ספטמבר השחור"]…. אחרי מספר שנים בלבנון, חזרו הפלסטינים על תקדים ירדן והציתו מלחמת אזרחים [1982-1975]…. לא נשכח את הביקור המלבב של ערפאת אצל צדאם חוסיין ב-1990 אחרי פלישתו לכווית [שהייתה המארח הנדיב ביותר לפלסטינים]…. ראינו את הצעירים הפלסטינים בשכם שחגגו את נחיתת טילי צדאם חוסיין בריאד ותמונות צדאם בידיהם…. בשלב זה, במקום לקדם את העניין הפלסטיני, עלינו להתמקד באינטרסים שלנו…. אנו מוקפים בים סוער [איומים קיומיים מצד האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", אל קעאידה, ארדואן]…. לא נאפשר לשקרנים, בוגדנים [פלסטינים] לכפות עלינו את סדר יומם…. עבור ההנהגה הפלסטינית טהרן ואנקרה קודמות לריאד, כווית, אבו דאבי, דובאי, בחריין, מסקט וקהיר…."

בניגוד לאסכולת "פלסטין תחילה", וחרף הלחץ והאיומים הפלסטינים, סעודיה ממשיכה להרחיב את שתוף הפעולה הביטחוני, מסחרי ומדיני עם ישראל. סעודיה היא מנוע מרכזי  ביוזמת הסכמי השלום עם האמירויות, בחריין וסודן, תוך עקיפת הסוגיה הפלסטינית והתמקדות באינטרס המדינות הערביות.    

כל יוזמות השלום של אסכולת "פלסטין תחילה" התרסקו על סלעי מציאות המזרח התיכון עקב הנחות-יסוד שגויות כאילו העניין הפלסטיני הוא מוקד זעזועים אזוריים, שורש הסכסוך ערב-ישראל ובבת-עין של הערבים.

אסכולת "פלסטין תחילה" מקריבה את מציאות המזרח התיכון על מזבח תפישה פשטנית המאמינה במרכזיות הפלסטינית כנתיב לפתרון נח ומהיר של סוגיה מורכבת ומתסכלת.

לעומת זאת, הכרה במציאות המורכבת של המזרח התיכון, ובדומיננטיות של האינטרסים הערביים על פני העניין הפלסטיני, הביאה להסכמי שלום של ישראל עם מצרים, ירדן, האמירויות, בחריין וסודן.

תקדימי העבר מוכיחים שככל שיוזמות השלום מתרחקות ממלכודת "פלסטין תחילה" (וטו פלסטיני), כך גובר הסיכוי להצטרפות מדינות נוספות למעגל השלום.

ככל שיוזמות השלום מתמקדות באינטרסים של מדינות ערב – המבהירים שאיומים קיומיים ומיידיים חשובים הרבה יותר מהסוגייה הפלסטינית – כן מתעצם התמריץ הערבי לקדם את השלום עם ישראל.

בניגוד לאסכולת "פלסטין תחילה", מדינות ערב הפרו-אמריקאיות והמתונות-יחסית מכירות את הרקורד האלים וכפוי-התודה הפלסטיני. הן לא שוכחות ולא סולחות. לכן הן משוכנעות שהקמת מדינה פלסטינית תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, בעוד ישראל תורמת לצמצום נזקי המדורה.

ב-2 לאוקטובר 2020 הטיח מראיין בערוץ הטלביזיה i24News בדניס רוס, שהיה מעורב משנות ה-80' ביוזמות נפל רבות לקידום השלום: "במשך שנים ארוכות פעלת בהנחה ששלום עם הפלסטינים הוא תנאי, התנאי היחיד, לשלום עם הערבים. לפני מספר שבועות התרסקה הנחה זאת על ידי חתימת הסכמי שלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות ובחריין. האם שגית משך אותן שנים?!"

רוב אנשי "פלסטין תחילה" מעריכים שכח ההרתעה הישראלי הוא קו הגנה יעיל בפני האייתולות השיעיות והטרור הסוני, המחזק את המשטרים הפגיעים של כל מדינות ערב המתונות-יחסית, ולכן מעניק רוח-גבית למגמת השלום.

אבל, הערכה זאת, מחד, והלחץ לנסיגה ישראלית מרכסי יו"ש לרצועה הצרה בין הים התיכון לכביש 6, מאידך – שתביא לריסוק כח ההרתעה הישראלי – מהווים דבר והיפוכו.

"מידה", https://bit.ly/3iSK28i

English edition  https://bit.ly/3kqHaj3

עמדת ערב הסעודית

על עמדת ערב הסעודית כלפי הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין אפשר ללמוד ממאמרו של סלמן אל-דוסארי, העורך הראשי לשעבר של היומון הסעודי "א-שארק אל-אווסט", המבטא את עמדות בית המלוכה הסעודי:

"התגובה הזועמת [הפלסטינית] מוכיחה שאיחוד האמירויות צדק בהחלטה לקדם את השלום במזרח התיכון…. הביקורת הקשה [הפלסטינית] על הסכם השלום בין ישראל לבחריין מעניקה סימוכין להנחה שתמיכת בחריין ושאר מדינות המפרץ הערביות בסוגיה הפלסטינית נענתה באלימות, תוקפנות וכפיות-תודה [פלסטינים]….

"יש יותר מנתיב אחד לשלום, לא רק דרך הרשות הפלסטינית….

"ב-2011 עמדה בחריין בפני האיום הקיומי החמור ביותר בעידן המודרני…. איראן תמכה  בניסיון להפיל את השלטון בבחריין… אבל מנהיגי חמאס ופלגים פלסטינים נוספים המשיכו לשדרג את קשריהם עם איראן…. לא התקיימה אף הפגנת תמיכה פלסטינית בבחריין [שהייתה תומכת נדיבה בפלסטינים]….

"היחסים עם תל אביב הם כורח המציאות לאור החתירה לשלום ויציבות, ולאור הנסיבות במזרח התיכון…."

נסיבות המזרח התיכון

בעוד התובנה המקובלת מתמקדת ב- ומחבקת את – הסוגיה הפלסטינית, הסכמי השלום שופכים אור על המציאות המזרח תיכונית:

  1. ככל שמאכלת האייתולות, "האחים המוסלמים" וארדואן (השואף לשקם את האימפריה העותומנית ותומך מרכזי ב"אחים המוסלמים") מתקרבת לצוואר המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, כן מתמקד סדר היום הערבי בנושאים קיומיים המגמדים את הסוגייה הפלסטינית ואת חילוקי הדעות עם ישראל.
  2. ככל שמקצינים האיומים, כן עולה חיוניות כח-ההרתעה הישראלי בעיני סעודיה ושאר מדינות המפרץ הערביות כמו גם ירדן ומצרים.
  3. ככל שארה"ב מצמצמת את נוכחותה הצבאית במזרח התיכון, כן עולה משקלה של ישראל כמכפלן-כח ייחודי עבור ארה"ב ומדינות ערב הפרו-מערביות, המאפשר לארה"ב לצמצם את מספר נושאות מטוסים וחטיבות הצבא בים התיכון, המזרח התיכון והאוקינוס ההודי.
  4. התמריץ המרכזי להחלטת המדינות הערביות הפרו-אמריקאיות להעמיק ולהרחיב את שתופי הפעולה עם ישראל – כולל הסכמי שלום – הוא מעמד ישראל כמקור תמיכה יעיל מול איומים קיומיים המשותפים לה ולערבים.
  5. ככל שכלכלת ערביי המפרץ תלויה יותר במאגרי נפט וגז טבעי – המאבדים בהדרגה את ערכם – כן גובר הצורך לגוון את תשתיות הכלכלה, וכן עולה חשיבות ישראל כמקור של טכנולוגיות מתקדמות החיוניות לגיוון התשתית הכלכלית.
  6. מדינות ערב הפרו-אמריקאיות מבקשות למנף את מעמדה המיוחד של ישראל בקרב רוב הציבור האמריקאי ונבחריו בשני בתי הקונגרס, כדי לקדם שתופי פעולה עם ארה"ב.
  7. ככל שהערבים מודעים יותר לתשואה הגבוהה מההתקרבות לישראל, וככל שמתגברים האיומים הקיומיים, כן נחשפת שיטתיות ההתנהלות השלילית הפלסטינית – מנקודת מבט ערבית – ובמיוחד הקירבה הפלסטינית לגורמים מאיימים במזרח התיכון (כגון האייתולות, "האחים המוסלמים" וצדאם חוסיין) וברחבי העולם (כגון גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, צפון קוריאה, קובה, וונצואלה וארגוני טרור באמריקה הלטינית, אירופה, אפריקה ואסיה). מכאן התדמית הפלסטינית, בעיני הערבים (ובמיוחד ערביי המפרץ), כאב-טיפוס לכפיות-טובה ולחתרנות וטרור אנטי-ערביים.
  8. ההתקרבות הדרמטית של מדינות ערביות לישראל מצביעה על הפער השיטתי בין המלל הערבי המחבק את הפלסטינים לבין ההתנהלות הערבית החובטת בהם, כתוצאה מטרור פלסטיני נגד מדינות ערביות-מארחות כמו מצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית. מכאן ההסתייגות הערבית מרעיון המדינה הפלסטינית. הערבים עושים שימוש תכוף באימרה המזרח תיכונית: "על מילים אין משלמים מכס".
  9. הסכמי השלום עם איחוד האמירויות, בחריין, ירדן ומצרים ושיתופי הפעולה המסתעפים עם מדינות ערב – חרף לחצים ואיומים פלסטינים – מדגישים את העובדה שבניגוד לתובנה המקובלת, הסוגייה הפלסטינית איננה לב הסכסוך הערבי-ישראלי, מוקד זעזועי המזה"ת, ולא בבת-עין של מנהיגי ערב.
  10. הסכמי השלום עם מדינות ערב מפריכים גם את ההנחה כאילו הסכמי שלום מותנים בויתורים של ישראל לפלסטינים, ובמיוחד נסיגה משטחים חיוניים.
  11. הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, והתגובה הערבית והמוסלמית, מוכיחים שיסוד ההתקדמות לשלום הוא ישראל עוצמתית ומרתיעה, ולא ישראל פייסנית ונסוגה.
  12. כח ההרתעה של ישראל שודרג באופן דרמטי מאז 1967, עם השליטה ברמת הגולן ורכסי ההרים של יו"ש. נסיגה מאזורים שולטים אלו – גיאוגרפית, טופוגרפית והיסטורית – תהפוך את ישראל מנכס אסטרטגי התורם לארה"ב וידידותיה הערביות לנטל אסטרטגי התלוי בתרומת ארה"ב.
  13. נסיגת ישראל מרכסי יו"ש תכרסם אנושות בכח ההרתעה של ישראל, באזור (המזרח התיכון) המאופיין על ידי תזזיתיות אלימה וארעיות משטרים, מדיניות והסכמים. נסיגה תחריף את האיום על קיום המדינה ותשלול מהמשטרים הערביים הפרו-אמריקאים גורם מרתיע מול האיומים הקיומיים של האייתולות, "האחים המוסלמים" וארדואן.

"חדשות מחלקה ראשונה"

English edition  https://bit.ly/2LRLGdi

המלל הסעודי הפרו-פלסטיני הולך ופוחת במקביל להחמרת המעש הסעודי.

ההחמרה במדיניות הסעודית מתבטאת בקיצוץ הסיוע הכספי לרשות הפלסטינית עקב הפיצול בין הרשות לבין חמאס והשחיתות ברמאללה; הכבדה על העברת כספים מפלסטינים המתגוררים בסעודיה; הרחבת מעצרים של תושבים פלסטינים, והגבלת כניסת פלסטינים לממלכה. מ-2018 אין סעודיה מנפיקה אשרות כניסה למאות אלפי פלסטינים בעלי דרכון זמני.

השנוי במדיניות בא בתגובה לקשרי הפלסטינים עם אויבים ויריבים של סעודיה כגון האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", ארדואן התורכי, קטאר, חיזבאללה, ועוד.

סעודיה ערה למסע הכפשה של רשתות חברתיות פלסטיניות נגד יורש העצר מוחמד בן סלמן, לשריפת דגלי סעודיה בהפגנות בעזה ומזרח ירושלים ולתקיפת בלוגר סעודי בעיר העתיקה בירושלים.

הכרסום המשמעותי בהתנהלות סעודיה – ורוב מדינות ערב – כלפי הפלסטינים מהווה פועל יוצא של סידרת ארועים כגון:

*ביוני 2019 התכנסה וועידה כלכלית בבחריין, הנתפסת כנכס על ידי סעודיה, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, קטאר ומרוקו וכנטל על ידי הפלסטינים. הוועידה התקיימה חרף איומים ולחץ פלסטינים, שנעדרו יחד עם סוריה, עיראק, לוב, אלג'יריה ותימן.

*במאי 2018 העבירה ארה"ב את שגרירותה לירושלים. הפלסטינים קראו ל"יום זעם" נגד ארה"ב וישראל, אך הערבים, כולל בירושלים ויו"ש, לא נענו לקריאה.

*בינואר 2015 התפרעו מתפללים פלסטינים במסגד אל-אקצא בזמן תפילה לזכרו של עבדאללה מלך סעודיה – מנהג המבטא התייחסות כלפי משומד/מומר.

*ב-2011 התפרץ הצונאמי הערבי הממקד את סדר העדיפויות הערבי באיומים מרכזיים – כגון איראן – מסיט את תשומת לב הערבים מהעניין הפלסטיני, ומדגיש את חיוניות ישראל כבעלת-ברית אמינה ויעילה של סעודיה וכל משטר ערבי פרו-אמריקאי מול מאכלת האייתולות המונחת על הצוואר.

*ב-1994 ו-1979 נחתמו הסכמי שלום עם ירדן ומצרים המכירים במשקל האזורי המוגבל מאד של העניין הפלסטיני.

*ב-1990 השתתף אש"פ בפלישת עיראק לכווית, למרות שזו קלטה כ-400,000 פלסטינים מנאמני ערפאת, והפך סמל לכפיות-טובה ובוגדנות. גירוש 300,000 פלסטינים מכווית עם שחרורה התקבל בהבנה על ידי הערבים.

*בשנות ה-70' היה לטרור אש"פ תפקיד בכיר במלחמת האזרחים בלבנון, והביא לפלישת צבא סוריה ללבנון.

*ב-1970 הצית אש"פ מלחמת אזרחים בירדן להפלת המשטר ההאשמי, למרות שקיבל מירדן סיוע נדיב לטרור נגד ישראל.

*ב-1966 וב-1956 נמלטו ערפאת ונאמניו מסוריה וממצרים עקב מעורבותם בטרור "האחים המוסלמים" ומחלוקת עם חפאז אסאד הסורי וגמאל נאצר המצרי.

ב-2019 יודעת סעודיה שארועים מרכזיים במזרח התיכון (התעצמות האייתולות באיראן, התפשטות הטרור האסלאמי, פלישת עיראק לכווית, שתי מלחמות המפרץ, מלחמות האזרחים בעיראק, סוריה, לוב ותימן, הזעזועים במצרים, התפרצות הצונאמי הערבי, וכו') אינם קשורים לעניין הפלסטיני; שהפלסטינים מוסיפים שמן – ולא מים – למדורה האזורית; שמלחמות ערב-ישראל לא פרצו עקב העניין הפלסטיני; שישראל מהווה בעלת-ברית יעילה, אמינה וייחודית מול איומים קיומיים, ברורים ומיידיים.

"האומה", גיליון 215, תשע"ט

בשנתיים וחצי הראשונות לכהונתו מפגין הנשיא טראמפ תפישת עולם מנוגדת לזו של קודמו בבית הלבן, הנשיא אובמה, אשר שאב השראה מהתנהלות הנשיא ג'ימי קארטר, שתקע סכין בגבו של השאה הפרסי ("השוטר האמריקאי במפרץ הפרסי"), והעניק רוח גבית להשתלטות אייתוללה חומייני על איראן ב-1979.

על מדיניות החוץ והביטחון של טראמפ אפשר ללמוד מזהות שני יועציו הבכירים: מזכיר המדינה מייק פומפיאו שהיה מהבולטים באגף השמרני-ניצי של צירי בית הנבחרים הרפובליקנים ("מסיבת התה"), והיועץ לביטחון לאומי ג'והן בולטון המטיף שנים רבות לשיקום תדמית ההרתעה של ארה"ב על ידי הפעלת עוצמה מדינית, כלכלית וצבאית נגד משטרים וארגונים פורעי-חוק. בולטון גם הוביל את היוזמה שמחקה את החלטת האו"מ "ציונות-גזענות" ב-1991, כאשר היה עוזר מזכיר המדינה לעניינים בינלאומיים. בולטון ופומפיאו היו מקטרגים קשוחים ועקביים ביותר נגד מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא אובמה.

תפישת העולם של אובמה אופיינה על ידי עשרת העקרונות כדלקמן:

  1. תום עידן הייחודיות (Exceptionalism) המוסרית, הצבאית וההרתעתית של ארה"ב;
  2. רתיעה מפעולה מדינית או צבאית אמריקאית חד-צדדית, והעדפת ההשתלבות במסגרות רב-לאומיות;
  3. תפישת האו"מ כגוף מוביל בעיצוב הזירה הבינלאומית;
  4. הכרה באירופה הפייסנית והמתרחקת מעימותים ומשימוש באופציה צבאית כמודל לחיקוי;
  5. אימוץ תפישת העולם של ממסד מחלקת המדינה המנותק, בדרך כלל, מהמציאות המורכבת של המזרח התיכון (ומכאן אשליית "האביב הערבי") ומהלך הרוח הפטריוטי ברחוב ובקונגרס בארה"ב, ומקורב להלך הרוח האוניברסלי של משרד החוץ הבריטי;
  6. מו"מ, פיוס והכלה ולא עימות והבסה כאמצעים מובילים ביחסים עם משטרים פורעי-חוק (ראה הסכם הגרעין עם איראן);
  7. תפישת האסלאם והגופים האסלאמיסטים כבעלי-ברית בפוטנציה ולא יריבים ואויבים קטלניים;
  8. איסור על השימוש במונח "טרור אסלאמי", ומכאן התייחסות אובמה לרצח 13 חיילים על ידי רס"ן נידאל חסאן בבסיס הצבאי "פורט הוד" בטקסס ב-2009 כ"אלימות במקום עבודה" ולא כפעולת טרור;
  9. התייחסות לעניין הפלסטיני כשורש הסכסוך הערבי-ישראלי, מוקד זעזועי המזרח התיכון ובבת-העין הערבית;
  10. ההנחה שפיתרון – ולא ניהול – סכסוכים הוא נתיב מציאותי ומועדף לצמצום זעזועי המזרח התיכון.

בניגוד לתפישת העולם של אובמה, טראמפ מונחה על ידי מהדורה שונה לחלוטין של עקרונות:

  1. השאיפה "להחזיר את ארה"ב לגדולתה" (Make America Great Again) באמצעות שדרוג הכלכלה, קידום עצמאות-נפט והגדלת תקציב הביטחון;
  2. עצמאות מדיניות החוץ, הביטחון והמסחר של ארה"ב ואי-תלות בהחלטות ופעולות רב-לאומיות;
  3. הכרה בעוינות האו"מ כלפי ארה"ב ובהשפעתו המוגבלת של הארגון על הזירה הבינלאומית;
  4. הסתייגות עמוקה ורועמת מההתנהלות המדינית, ביטחונית ומסחרית של אירופה (וגם נאט"ו), במקביל להידוק שתוף הפעולה עם בעלות ברית של ארה"ב כגון ישראל וסעודיה;
  5. סטייה חדה מתפישת העולם של ממסד מחלקת המדינה (ומכאן ההכרה ב"צונאמי הערבי"), ואימוץ הלך הרוח הפטריוטי של רוב הציבור האמריקאי, ובמיוחד תושבי הערים הקטנות;
  6. עימות והרתעה מול – ואי השלמה עם – משטרים פורעי חוק, כפי שממחישה ההתנערות מהסכם הגרעין עם איראן והטלת סנקציות חסרות-תקדים על האייתולות;
  7. מודעות למעמד ארה"ב כ"שטן הגדול" בעיני האייתולות באיראן וגורמים אסלאמיסטים נוספים;
  8. הכרה בטרור האסלאמי כסכנה ברורה ומיידית לארה"ב ובעלות בריתה;
  9. הבנה שהעניין הפלסטיני אינו שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא גורם מרכזי בעיצוב המזרח התיכון, ולא בבת-עין ערבית;
  10. היעד בר-ההשגה במציאות המזרח תיכונית אינו פתרון סכסוכים אלא ניהולם, תוך הכרה באופיו ההפכפך, הבלתי-סובלני והאלים של המזרח התיכון שהוא כה חיוני לקידום אינטרס ארה"ב.

מכאן שמדיניות טראמפ כלפי ישראל אינה מונחית – בעיקר – על ידי אהדה לישראל, אלא בראש ובראשונה על ידי קידום אינטרס ארה"ב והעיקרון המנחה אותו מאז בחירות 2016: "אמריקה תחילה" ו"החזרת ארה"ב לגדולתה."

לדוגמא, הכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים מבטאים אמנם אהדה שורשית למדינה היהודית, אך חשוב מכך – הם מהווים מסר על שינוי מהותי בתפישת הנשיא את ביטחונה הלאומי של ארה"ב.  כלומר, בניגוד לקודמיו -הנשיאים אובמה, בוש וקלינטון – טראמפ מבין שהכרה בירושלים כבירת ישראל מקדמת את אינטרס ארה"ב. טראמפ אינו נרתע מלחץ ואיומים ערביים שהופעלו על הבית הלבן מאז 1995, כאשר "חוק השגרירות בירושלים" אושר על ידי שני בתי הקונגרס – בית הנבחרים והסנאט. בניגוד לקודמיו, טראמפ מבין שכניעה ללחץ ואיומים (להימנע מלהכיר במציאות בת 3,000 שנים המתעדת את ירושלים כבירת המדינה היהודית) מעודדת גורמים פורעי-חוק ופוגעת בכוח ההרתעה של ארה"ב בעיני יריבים, אויבים ובעלי-ברית.

הכרת טראמפ בריבונות ישראל ברמת הגולן מלמדת על הערכתו ששליטת ישראל על אזור זה מקדמת את אינטרס ארה"ב, מכיוון שמקצצת את כנפי האייתולות האיראניות בסוריה ולבנון, מרתיעה את סוריה – כפי שהופגן ב-1970, כאשר תגבור נוכחות צה"ל ברמת הגולן הביאה להסגת פלישת סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית – משדרגת את יציבות המשטר ההאשמי ומשטרים ערביים פרו-אמריקאים נוספים, ומגבילה את כושר התמרון הרוסי.

גם ההתנתקות מהסכם הגרעין עם איראן – שהיה החלטה נשיאותית של אובמה ולא אושרר על ידי הסנאט, ולכן לא מחייב את טראמפ – אינה נובעת מאהדה לישראל, אלא מתפישת טראמפ את הביטחון הלאומי וביטחון הפנים האמריקאים, המאויימים ישירות על ידי האייתולות ועל ידי הסכם הגרעין הדוחה – ולא מונע – את התגרענות האייתולות. בניגוד להסכם הגרעין, טראמפ שואף (בסיוע סנקציות חסרות-תקדים):

  1. לשלול יכולת גרעינית מהאייתולות המהווים איום ברור ומיידי על ארה"ב ובעלות בריתה;
  2. לבלום יכולות והפצת טילים בליסטים של האייתולות המהווים איום קיומי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי;
  3. לנטרל את מנגנון הטרור והחתרנות של האייתולות הפועל במפרץ הפרסי, ברחבי המזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית;
  4. לקטוע את זרימת המיליארדים המממנים את השאיפות המגלומניות של האייתולות;
  5. לסייע למשטרים ערביים פרו-אמריקאים שמאכלת האייתולות מונחת על צווארם;
  6. לשדרג את תדמית ההרתעה של ארה"ב;
  7. להוריד את מפלס אי-היציבות והאלימות במזרח התיכון.

אמנם טראמפ, בולטון ופומפיאו אוהדים את ישראל, אך בראש ובראשונה הם רואים בישראל בעלת-ברית ייחודית בתרומתה לביטחון ולתעשיות הביטחוניות והאזרחיות בארה"ב. בניגוד לאובמה, הם רואים בישראל נכס – ולא נטל – המאריך את היד האסטרטגית של ארה"ב ותורם ליציבות בעלות בריתה הערביות. בניגוד לתובנה המקובלת, הם מבינים שיחסי ארה"ב-ישראל אינם דומים לכביש חד-סטרי המעביר משאבים למדינה נזקקת, אלא כביש דו-סטרי לתועלת-הדדית, המניב לארה"ב תשואה שנתית של מאות אחוזים על השקעתה השנתית בישראל (המוגדרת בטעות "סיוע חוץ").

"ישראל היום"https://bit.ly/2O6QFZM

English edition  https://bit.ly/2FmGedx

ב-2019, קיים שתוף פעולה ביטחוני ומסחרי חסר-תקדים בין כל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות – העומדות בפני סכנות קיומיות ומיידיות – לבין ישראל.

ב-2019, מתרחב ומעמיק שתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל לארה"ב (ותרומתו הגוברת לארה"ב), ומשתדרג מעמד ישראל כבעלת ברית אסטרטגית ייחודית של ארה"ב, כתוצאה ממספר התפתחויות הממחישות איומים משותפים לארה"ב, בעלות-בריתה הערביות וישראל:

טרור, חתרנות והתפשטות האייתולות מאיראן לעיראק, בחריין, סעודיה (אל חסא – אזור הנפט השיעי), תימן, סוריה, לבנון ורצועת עזה; מתקפת האייתולות על מיכליות נפט במפרץ עומאן וסמוך למיצרי הורמוז; איום הטרור הסוני של "האחים המוסלמים" ויוצאי-חלציו (דאע"ש, אל קעידה, ועוד) על כל מדינה ערבית פרו-אמריקאית; פלישת ארדואן האנטי-אמריקאי ואיש "האחים המוסלמים" לעיראק וסוריה, והשתרשותו הצבאית בקטאר וסומלי; התנפצות אשליית "האביב הערבי" והכרה בסיוט "הצונאמי הערבי", המדגיש את האלימות הבין-ערבית, המאיימת על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי; שדרוג מעמד ישראל כבעלת-ברית ייחודית של ארה"ב בכל הקשור לאמינות ויעילות מבצעית, טכנולוגית וכלכלית.

ב-18 ליוני 2019 אמר מזכ"ל "הליגה הערבית" ושר החוץ המצרי לשעבר, אחמד אבו אל-רייט: "החרפת המשבר ביחסים עם איראן ותורכיה אינה מאפשרת דו-שיח…. איראן וזרועותיה הם איום ברור לביטחון הערבים, העולם והשיט הבינלאומי…. איראן רואה במדינות ערב יעד לכיבוש ולמעורבות בסכסוכים הבינערביים [בעיראק, סוריה, לבנון ותימן]…. תורכיה שואפת לקדם את האידיאולוגיה האסלאמית שלה על ידי מעורבות ישירה [בעיראק, סוריה, סומאלי וקטאר] בתואנה שהדבר חיוני לביטחונה הלאומי. איראן ותורכיה מלבות משברים באזור…."

לפי העתון הסעודי, א-שארק אל-אאוסט, המבטא את עמדת בית המלוכה הסעודי, ארה"ב תומכת בהפצצה ישראלית של אתרים צבאיים איראנים בסוריה, כאמצעי לבלימת האייתולות. המפגש – בירושלים – של היועצים לביטחון לאומי של ארה"ב, רוסיה וישראל הוא ראייה לשדרוג מעמדה האסטרטגי של ישראל.

התמקדות המעצמות ומדינות ערב באיום האייתולות חושף את משקלו המשני של העניין הפלסטיני, כפי שהומחש בוועידת בחריין (יוני 2019) ווועידת וורשה (פברואר 2019), שהתכנסו ללא נציגי הרשות הפלסטינית. כך גם שתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי בין ישראל לבין מדינות ערב, המתעצם למרות הקיפאון במישור הפלסטיני. לפי הירחון האמריקאי "אטלנטיק מגזין": יורש העצר הסעודי, כמו מנהיגים ערבים רבים, "עייף מהפלסטינים", ורואה בישראל גורם מפתח בעמידה מול "משולש הרשע" של איראן, "האחים המוסלמים" וארגוני טרור סונים נוספים.

לדברי מייסד "המרכז ללימודים אסטרטגים" באיחוד האמירויות, ג'מאל אל-סווידי: "העניין הפלסטיני אינו עומד עוד בראש מעייני הערבים… ומשקלו יורד לאור אתגרים ואיומים קיומיים העומדים בפני מנהיגי האזור…."

ואכן, היומון הבריטי, "הגארדיין", מדווח על הגברת שתוף פעולה ביטחוני ומסחרי בין ישראל לבין סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ועומאן כפועל יוצא של החרפת האיומים, מחד, והשבחת היכולות של ישראל, מאידך.

מכאן שישראל מאריכה את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב במזה"ת, תורמת לבלימת תוקפנות האייתולות וליציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ומסייעת למלחמה בטרור האסלאמי. כך ישראל חוסכת מארה"ב את הצורך לתגבר את מערך נושאות המטוסים וחטיבות צבא ארה"ב באוקינוס ההודי, המזה"ת והים התיכון, ובכך חוסכת למשלם המיסים האמריקאי מיליארדי דולרים לשנה.

"ישראל היום", https://bit.ly/2ZrBqLv

English edition https://bit.ly/2KKcvyN

ראיון שגריר ארה"ב בישראל, דוד פרידמן, ל"ניו יורק טיימס" (8 יוני 2019) חורג מתפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) אך מבטא את המציאות ואינטרס ארה"ב.

לדברי השגריר: " העולם אינו זקוק למדינה פלסטינית כושלת בין ישראל לירדן…. שליטה ביטחונית של ישראל אינה מכשול…. לישראל הזכות להיאחז בחלק מ– אך לא בכל – הגדה המערבית…."

אמנם ממסד מחמ"ד (להוציא את מזכיר המדינה פומפיאו והיועץ לביטחון לאומי בולטון) מסתייג מדברי השגריר, אך בצועי העבר מתעדים כישלון שיטתי של מחמ"ד.  לדוגמא:

*ב-1948 התנגדה מחמ"ד להקמת המדינה בטענה שתהייה פרו-סובייטית, שתימחק על ידי הערבים ותפגע ביחסי ארה"ב-ערב. אבל, ב-2019 ישראל היא בעלת-הברית האמינה ביותר של ארה"ב באזור ויחסי ישראל-ערב בשיאם.

*בשנות ה-50' ראתה מחמ"ד בעבדול נאצר המצרי בעל-ברית בכח, אך הרודן הפרו-סובייטי פעל להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

*ב-1979-1978 בגדה מחלקת המדינה בשאח הפרסי, שהיה בעל-ברית אסטרטגי, ראתה באייתולה חומייני לוחם לדמוקרטיה באיראן, סייעה להקמת משטר טרוריסטי ומגלומני בטהראן, שהחריף את הטרור האסלאמי, תוך פגיעה באמינות ארה"ב בעיני בעלות-בריתה.

*ביולי 1990, ערב פלישת עיראק לכווית, ראתה מחמ"ד בצדאם חוסיין בעל-ברית, המעיטה בעוצמת נחישותו ואכזריותו, והעניקה אור ירוק לפלישה במסר שהועבר על ידי שגרירת ארה"ב בבגדד: "ארה"ב לא תתערב בסכסוך גבולות בינערבי… ולא תנהל מלחמה כלכלית בעיראק…."

*ב-1993 הצטרפה מחמ"ד למסיבת הרהורי-הלב של "הסכם אוסלו", והביאה את ערפאת – הארכי-טרוריסט ומחנך לשנאה – לקבלת פרס נובל לשלום.

*התפרצות "הצונאמי הערבי" בדצמבר 2010 כונתה על ידי מחמ"ד "אביב הערבי" המבשר, לכאורה, את הגעת הדמוקרטיה לרחוב הערבי. אבל, מיליוני הפליטים, כמיליון הרוגים ונזק של מיליארדי דולרים מתעדים את ניתוק מחמ"ד ממציאות המזרח התיכון.

*ב-2015 הובילה מחמ"ד את האורגיה הדיפלומטית עם איראן, שהביאה להסכם המשדרג באופן דרמטי את יכולות הטרור של האייתולות, העניקהרוח גבית לשאיפותיהם המגלומניות, קרב את מאכלת האייתולות לצוואר כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ודחה – בתרחיש הטוב ביותר – את התגרענות האייתולות ב-10 שנים.

ב-2019 מקדם השגריר פרידמן את אינטרס ארה"ב על בסיס מציאות המזרח התיכון, ולא הרהורי-לב המנחים את מחמ"ד ומלבים את אש הטרור והמלחמה.

ב-2019 מכיר פרידמן בהשפעה המשנית של הגורם הפלסטיני על המזרח התיכון ויחסי הערבים עם ישראל וארה"ב, בהשוואה לאיומי האייתולות, "האחים המוסלמים" ודאע"ש והעימותים הבינערביים, ולאור הרחבה חסרת-תקדים של קשרי ישראל-ערב, למרות שאין התקדמות בעניין הפלסטיני.

ב-2019 מבין השגריר את ההשפעה ההרסנית של מדינה פלסטינית על המזרח התיכון, קיום המשטר ההאשמי בירדן ושאר המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, במקביל להרחבת הנוכחות הרוסית, סינית ואיראנית באזור.

ב-2019 יודע השגריר פרידמן ששליטת ישראל ברכסי יו"ש היא תנאי לתדמית ההרתעה הישראלית, המשמשת תעודת ביטוח-חיים של מנהיגי ערב פרו-אמריקאים. הוא אף מבין שנסיגה מיו"ש תהפוך את ישראל מנכס אסטרטגי של – לנטל על – ארה"ב, ותשלול מארה"ב תשואה של מאות אחוזים על השקעתה השנתית בישראל.

ב-2019 לאור האינטרסים האמריקאים במזרח התיכון ההפכפך והאלים; על רקע הכרת ארה"ב בחיוניות האסטרטגית הגוברת של ישראל בהגנה על אינטרסים אלו מול איומים מתעצמים; ומתוך הכרה במרכזיות רכסי יו"ש בטיפוח עוצמתה של ישראל כבעלת-ברית יעילה של ארה"ב; יש להחיל את ריבונות ישראל – לפחות – על רכסי ההרים ביו"ש כביטוי לאינטרס ביטחוני משותף לישראל ולארה"ב.

"ישראל היום", https://bit.ly/2UQrnlt

English edition https://bit.ly/2I6DRyp

יוזמות שלום שקדמו ל"עיסקת המאה" של הנשיא טראמפ נכשלו עקב הנטייה המערבית לפשט את המציאות המזרח תיכונית, ולשעבד 1,400 שנים של הפכפכות, אי-סובלנות ואלימות בין-אסלאמית ובינערבית להרהורי-לב מונחי-שלום.

המציאות הגועשת במזרח התיכון – המיוצגת על ידי התנהלות ערבית/אסלאמית עקבית מאז הופעת האסלאם במאה ה-7 – חושפת בערוותה את התובנה המערבית השבוייה באשליית "האביב הערבי" ומתקשה לקבל את עובדת "הצונאמי הערבי" המשתולל במזרח התיכון משנת 2010 ואת העובדה שהסכסוך הערבי-ישראלי אינו "הסכסוך המזרח תיכוני" רחב-המימדים. כמו כן, בניגוד לתפישה המקובלת במערב, ההתרחשויות הבינערביות ממחישות עד כמה הנושא הפלסטיני אינו מוקד זעזועי האזור, לא בבת-עין של מנהיגי ערב ולא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי.

יוזמות שלום מבית היוצר המערבי נוטות להתעלם מעובדה בת 1,400 שנים שדו-קיום בשלום ארוך-טווח אינו מאפיין את ההוויה הבינערבית והבין-אסלאמית, הפנימית והאזורית.

בעוד הממסד המערבי המדיני, התקשורתי והאקדמי מתייחס לסכסוך הערבי-ישראלי כ"סכסוך המזרח תיכוני", המציאות המזרח תיכונית מעוצבת במיוחד על ידי מבול של עימותים בינערביים ובין-אסלאמים שאינם קשורים לישראל במישרין או בעקיפין.

לדוגמא, מלחמת האזרחים המשתוללת בסוריה מאז 2011 גרמה לחצי מיליון הרוגים ועשרה מיליון פליטים; מלחמת האזרחים בעיראק – חצי מיליון הרוגים ושלושה מיליון פליטים; מלחמת האזרחים בתימן, שהיא גם שדה קרב בין איראן לסעודיה, והמשך למלחמת האזרחים משנות ה-60' – 100,000 הרוגים ושלושה מיליון פליטים; מלחמת האזרחים שהפכה את לוב לזירת טרור אסלאמי המאיימת על אירופה, אפריקה, המזרח התיכון ועוד – 30,000 הרוגים; מלחמת עיראק-איראן ב-1988-1980 שהייתה המשך למלחמות 1974-1936 והסכם שלום זמני מ-1975 – 800,000 הרוגים; מלחמת דרום תימן-עומאן ב-1970-1968 – 100,000 הרוגים וחצי מיליון פליטים.

למרות שהר הגעש המזרח תיכוני ממשיך לפלוט לבה רותחת של טרור אסלאמי המאיים על כל משטר פרו-מערבי וגם על אירופה וארה"ב, ממשיך רוב הממסד המערבי להתמקד בעניין הפלסטיני, המהווה נושא שולי בהקשר הבינערבי ובין-אסלאמי.

השוקדים על הצגת יוזמות שלום יפיקו תועלת רבה משינון מאמר של אמיר טאהרי, עיתונאי, סופר וחוקר המזרח התיכון שמאמריו עומדים במבחן המציאות. טאהרי מציג שאלה רטורית: "האם ישראל היא הבעייה? בחינת סכסוכי המזרח התיכון מוכיחה שמדינאים, פרשנים וחוקרים נוטים להתמקד בסכסוך שולי". לדוגמא, ארה"ב ביזבזה את האשראי שקיבלה בעקבות שחרור כווית והבסת צדאם חוסיין ב-1991, כאשר התמקדה בנסיון לפתור את הסכסוך הערבי-ישראלי ("וועידת מדריד"), במקום למנף את שדרוג תדמיתה ההרתעתית לקיצוץ כנפי האייתולות באיראן, ולשדרוג שתוף הפעולה הביטחוני בין מצרים, ירדן, סעודיה  ושאר מדינות המפרץ הערביות.

לדברי טאהרי: "וועידת מדריד התבססה על ההנחות המוטעות כאילו הסכסוך הערבי-ישראלי הוא גורם אזורי כבד-משקל המשפיע מאד על סכסוכים נוספים באזור – ביטוי לאי-הבנה מסוכנת של המציאות… ואשלייה".

האם מעצבי מדיניות ודעת קהל במערב לומדים מנסיון העבר על ידי חזרה על – או הימנעות מ- שגיאות העבר?

"חדשות מחלקה ראשונה",  https://bit.ly/2FrQe5U

English edition https://bit.ly/2Jee60s

מדינות ערב הפרו-אמריקאיות כגון סעודיה ומדינות המפרץ, ירדן ומצרים נוקטות במדיניות חוץ וביטחון – כולל הרחבת שיתוף הפעולה עם ישראל – הנובעת מהסכנה הקיומית הנשקפת מהצונאמי הערבי המשתולל מאז 2010, האייתולות באיראן והטרור הסוני.

המציאות הגועשת במזרח התיכון מאיימת על כל משטר ערבי, והביאה למפגש שרי החוץ מסעודיה, מצרים, ירדן, כווית, איחוד האמרויות ובחריין ב-31-30 לינואר 2019 ברבת עמון. המפגש התמקד באתגרי הביטחון העיקריים: איום האייתולות מאיראן המתפשט לעיראק, סוריה, לבנון, תימן, בחריין, מזרח סעודיה, ועוד; חתרנות "האחים המוסלמים"; וטרור דאע"ש. הפלסטינים לא הוזמנו למפגש, והנושא הפלסטיני לא היה על סדר היום – ביטוי למיקומו הנמוך בסדר העדיפויות הערבי.

ששת המדינות הערביות, כמו גם עומאן, מוקירות את תדמית ההרתעה הישראלית ורואות בה את "סוכן ביטוח החיים" היעיל במזרח התיכון. הן גם רואות בישראל מקור ייחודי לטכנולוגיות ומוצרים בתחומי ההשקייה, חקלאות, רפואה, בריאות, תקשורת וסייבר, ומכאן שיתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי חסר-התקדים עם ישראל, למרות הקיפאון בהקשר הפלסטיני.

ב-2019 משוכנעות מדינות ערב שהרקורד המתועד הפלסטיני – הכולל בוגדנות, חתרנות וטרור בינערביים; שתוף פעולה עם טרור בינלאומי, צדאם חוסיין, הגוש הסובייטי, צפון קוריאה וגרמניה הנאצית – יהפוך מדינה פלסטינית לשמן על מדורת המזרח התיכון, רוח גבית לאייתולות ולטרור הסוני, ובמה לתגבור הנוכחות המודיעינית והצבאית של רוסיה וסין (ואולי אף תורכיה) במזרח התיכון.

החשש מהשפעתה השלילית של מדינה פלסטינית על יציבות משטריהם והאזור כולו, הביא להחלטת הנשיא סאדאת (1979-77) והמלך חוסיין (1994) להדוף לחץ אמריקאי שקרא להתמקד בעניין הפלסטיני בשיחות השלום עם ישראל.

מדיניות מזרח תיכונית בכלל, ויוזמות שלום בפרט, חייבות להתבסס על מציאות המזרח התיכון – אלימה, בלתי-צפויה, מורכבת ומתסכלת מאז המאה השביעית – ולא על הרהורי-לב שהכשילו את כל יוזמות השלום האמריקאיות והבינלאומיות.

המערב מתעלם מהפתגם הערבי: "על מילים אין משלמים מכס", ולכן הוא מפרש את מבול המלל הערבי הפרו-פלסטיני כאילו הוא עדות למרכזיות הבעייה הפלסטינית, שפיתרונה חיוני, כביכול, לצמצום זעזועי המזרח התיכון.

המערב נכשל בבדיקת המלל הערבי מול המציאות המזרח תיכונית, המתעדת היעדר מחויבות צבאית ערבית – ומעט מחויבות פיננסית ערבית (הרבה פחות ממענקי סעודיה למורדים באפגניסטן ב-1989-1979) – לעניין הפלסטיני. התופעה בולטת בהיעדר מעורבות ערבית בשלושת מלחמות ישראל-חמאס בעזה (2009, 2012, 2014), שתי האינתיפאדות (1992-1987) והמלחמה מול אש"פ בלבנון (1982).

מלחמות ערב-ישראל לא פרצו עקב העניין הפלסטיני, ובתום מלחמת השחרור כבשו עיראק, ירדן ומצרים את שומרון, יהודה ועזה, אך לא מסרו אותם לפלסטינים, ואף אסרו על פעילות לאומנית פלסטינית.

ב-2019 הערבים אינם שוכחים את – ולא סולחים על – תקיעת הסכין הפלסטינית בגב כווית ב-1990 (שתוף פעולה עם פלישת צדאם חוסיין), הרס דרום לבנון והצתת מלחמות אזרחים בבירות על ידי אש"פ ב1982-1970, הנסיון הפלסטיני להפיל את המשטר ההאשמי ב-1970 ("ספטמבר השחור") והחתרנות והטרור הפלסטינים בסוריה (1966) ומצרים (1955).

על יוזמות שלום להיצמד למציאות המזרח התיכון, וללמוד מתקדימי העבר על ידי הימנעות מ- ולא חזרה על – שגיאות.

latest videos

Play Video

The Middle East Labyrinth by Yoram Ettinger

An overview of the Middle East and the Israeli-Arab conflict. Ambassador (ret.) Yoram Ettinger is the Executive Director of "Second Thought: A US – Israel Initiative," a foundation dedicated to education through out-of-the-box thinking on US-Israel relations, Middle East affairs, the Palestinian issue, Jewish-Arab demographics, etc.
Play Video

State Department's systematic failures in the Middle East

*The State Department assumes that generous diplomatic and financial gestures could induce the violently volatile Middle East to embrace peaceful-coexistence, good-faith negotiation, democracy and human rights. However, this policy has generated tailwinds to rogue entities and headwinds to the US and its Arab allies.
Play Video

US-Israel kinship: Part 1 The Early Pilgrims as the Modern Day Exodus

Play Video

Palestinian Demographic Manipulation

Newsletter

SCHEDULE LECTURES & INTERVIEWS

Demography

Iran

סעודיה-איראן: הגורם הישראלי והאמריקאי

"מידה", https://bit.ly/44qUR9M

English edition  https://bit.ly/43HJQR1

סעודיה-איראן: חידוש יחסים דיפלומטים

*סעודיה אינה מניחה לחידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן להאפיל על מציאות המזרח התיכון ההפכפך. היא אינה מקילה ראש בהתנהלות השיטתית של משטר האייתולות באיראן, המחנך את עמו לשנאת והדברת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים; מפגין חתרנות, טרור, והפצת טילים ומטוסים זעירים וקטלניים ללא-טייס לגופים פורעי-חוק במזרח התיכון וברחבי העולם; מתסיס מלחמות אזרחים; מקדם חזון שיעי, פנאטי, מגלומני וחסר-פשרות; מייצא את המהפיכה השיעית ברחבי העולם ושואף להפיל כל משטר סוני. בניגוד לתפישת העולם המערבית, סעודיה מכירה בעובדה שמשטר האייתולות אינו מוכן להקריב את חזונו האלים בן 1,400 השנים על מזבח מחוות דיפלומטיות ומענקים פיננסים חסרי-תקדים.

*זה לא המקרה הראשון של חידוש יחסים דיפלומטים בין שתי המדינות. ב-1988 ו-2016 נותקו היחסים הדיפלומטים בין השתיים בעקבות חתרנות איראנית בסעודיה ותגובה חריפה של ריאד.

*חידוש הקשרים הדיפלומטים במרץ 2023 התקיים בתיווך סין, הממנפת את התסכול הסעודי מכרסום האמינות האסטרטגית של ארה"ב, המחייב את סעודיה להתקרב למעצמה אחרת המסוגלת – אולי – להרתיע את משטר האייתולות.  חידוש היחסים הדיפלומטים בין סעודיה לאיראן מהווה הישג גיאו-אסטרטגי משמעותי לסין ופגיעה קשה ומתמשכת בתדמית-ההרתעה של ארה"ב באזור שהיה עד לאחרונה "מגרש בייתי" של ארה"ב.

*תדמית ההרתעה של ארה"ב ספגה סידרת מהלומות – כפי שרואות זאת סעודיה וכל המדינות הערביות, הסוניות והפרו-ארה"ב – עם החתימה על הסכם הגרעין ב-2015; הפינוי/בריחה של צבא ארה"ב מאפגניסטן ב-2021; החיזור השיטתי של ארה"ב אחרי משטר האייתלות באיראן, "האחים המוסלמים" והטרור החות'י בתימן, המהווים איום קטלני, ברור ומיידי על סעודיה וכל המדינות הסוניות-ערביות. כל זאת במקביל ללחץ שיטתי של הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, כולל השעיית אספקת מערכות לחימה מתקדמות.

*מדיניות ארה"ב דוחפת את סעודיה, וגם את איחוד האמירויות ומצרים, לזרועות סין ורוסיה, ביטחונית וכלכלית, כולל מו"מ סעודי-סיני על הקמת כור גרעיני למטרות אזרחיות, שיקדם את "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי.

"חזון 2030" של  יורש העצר הסעודי ומעורבות ישראל

*שיתוף פעולה יעיל בין סעודיה וישראל מותנה בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של שתי המדינות.

*שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים חסרי-תקדים בין סעודיה לבין ישראל, ותפקידה המרכזי של סעודיה בהחלטת איחוד האמירויות , בחריין, מרוקו וסודן לחתום הסכמי שלום עם ישראל, מבוססים על הערכה סעודית שלישראל ערך-מוסף ייחודי בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה.

*יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, מעריך שישראל חיונית לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי בין המזרח הרחוק לבין אירופה ונוכחות בנתיבי-ים קריטיים במפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי, הים הערבי וים סוף.

*"חזון 2030" פועל למודרניזציה דרמטית בתחומי דת, תרבות, חברה, כלכלה, טכנולוגיה, דיפלומטיה וביטחון לאומי, ורואה ביכולותיה של ישראל תרומה משמעותית לקידומו.

*יורש העצר הסעודי – כמו שליטי איחוד האמירויות ובחריין – פועל לגיוון התשתית הכלכלית הנשענת היום, באופן סוחף, על נפט וגז טבעי המועדים לתזזיתיות מחירים, ומאוימים על ידי מקורות אנרגיה זולה ונקיה יותר. שליטים אלו רואים בפריצת-הדרך הטכנולוגית הביטחונית והאזרחית של ישראל אמצעי ייחודי לשדרוג הכלכלה, להקטנה משמעותית של התלות בנפט וגז טבעי, להרחבת מקורות ההכנסה הלאומית, ולשדרוג הביטחון הלאומי.

*עתיד "חזון 2030" – המנוגד לערכים הפוריטנים של הדת והתרבות בסעודיה – וגם עתיד היחסים עם ישראל תלויים ביציבות הפנימית ומעמדו של מוחמד בן סלמן. יורש העצר נחוש בדעתו להתגבר על – ולכרסם בסמכותיות הדתית של – הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, שנהנה עד לעידן מוחמד בן סלמן מיוקרת-על בתחומי הדת וכבעל-ברית קריטי (מ-1744) של משפחת המלוכה.

*יורש העצר ימשיך לקדם את שיתופי הפעולה עם ישראל כל עוד יתרמו ל"חזון 2030", וכל עוד יצליח לנטרל את השפעת הוואהאבים.

הערך-המוסף של ישראל בהקשר המזרח תיכוני

*קידום היעדים השאפתניים של יורש העצר תלוי ברמת הזעזועים האזוריים, צמצום השפעתם של גורמים אלימים כגון משטר האייתולות באיראן; חתרנות השיעים בעידוד איראן באזור רווי-הנפט במזרח סעודיה; "האחים המוסלמים"; החות'ים בתימן הנהנים מסיוע איראני; חיזבאללה; חמאס והרשות הפלסטינית (הנתפסת בעיני יורש העצר כפוטנציאל התססה אזורית).

*למרות חידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן, סעודיה מודעת למציאות המזרח תיכונית הדומה להר געש המתפרץ מדי פעם באופן בלתי-צפוי, כפי שמעידה ההיסטוריה של 1,400 שנות האסלאם, וכפי שמעיד הצונאמי הערבי (המוגדר כ"אביב ערבי" על ידי תפישת העולם המערבית) שהתפרץ בסוף 2010 וממשיך לזעזע את הרחוב הערבי. יורש העצר גם אינו מתעלם מהקשר ההדוק בין ארדואן לבין קטאר (המקורבת לאייתולות ותומכת ב"אחים המוסלמים") ו"האחים המוסלמים", גם לא מהיריבות הצבאית עם ארדואן במלחמת האזרחים בלוב, וכמובן לא מהחזון המגלומני של ארדואן לחידוש האימפריה העותומנית ששלטה על חלק נרחב מסעודיה.

*על יציבות השלטון של בית סעוד ומימוש "חזון 2030" מעיב הכרסום המהותי בכוח ההרתעה של ארה"ב, המעניק רוח גבית לאיומים על ריאד. יורש העצר מתוסכל מ-43 שנות אופציה דיפלומטית במדיניות ארה"ב כלפי איראן; החיזור האמריקאי אחר "האחים המוסלמים"; והלגיטימציה האמריקאית לחות'ים בתימן. הוא גם מודע לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only), לרפיסות אירופה מול הטרור האסלאמי, ולחולשה השורשית של המשטרים הערביים. כל אלו מקרבים את סעודיה (בלית ברירה) לסין ורוסיה, צבאית וכלכלית.

*על רקע התסכול הסעודי ממדיניות ארה"ב, NATO ואירופה, ישראל בולטת – למרות חילוקי-דעות חריפים בנושאי דת ומדיניות – כ"סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר באזור. הסוגייה הפלסטינית מתגמדת בעיני סעודיה בהשוואה לאיומים והאתגרים העומדים בראש סדר העדיפויות של ריאד.

*ישראל גם נתפסת כבעלת ברית אמינה ובעלת קשרים מיוחדים בשני בתי הקונגרס בפרט (שהם השולטים על "הארנק" ובעלי עוצמה השקולה לנשיא גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות) ובוושינגטון וארה"ב בכלל.

*תדמית-ההרתעה של ישראל היא הגורם המרכזי להעמקת הקשר סעודיה-ישראל. היא מתייחסת ליכולות צבאיות, מודיעין וטכנולוגיה, וגם לנכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכך גם מול הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה), הכלת החוק הישראלי ברמת הגולן ובירושלים המאוחדת, והתנגדות פומבית של ישראל למדיניות ארה"ב כלפי איראן, כולל פעילות אינטנסיבית בקונגרס.

*ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה והודפת לחצים. לעומת זאת, ישראל-נרתעת מאבדת מחיוניותה בעיני סעודיה (כמו גם בעיני ארה"ב!).

סעודיה – אינטרסים והסוגייה הפלסטינית

*כפי שמתועד לעיל, האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה חשובים יותר – ועצמאיים מ- הסוגייה הפלסטינית.

*העמקת שיתופי הפעולה ישראל-סעודיה, ותפקידה המרכזי של סעודיה בגיבוש "הסכמי אברהם", מנוגדים לתפישת העולם המערבית הגורסת שהסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, ושהקמת מדינה פלסטינית הוא תנאי-מוקדם לקידום שלום ישראלי-ערבי.

*בניגוד לתפישת העולם המערבית, יורש העצר הסעודי משוכנע שהסוגייה הפלסטינית איננה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא בבת-עין ערבית, ולא גורם מוביל של התפרצויות גועשות ברחוב הערבי.

*לעומת המלל הסעודי והערבי הפרו-פלסטיני, ההתנהלות הסעודית והערבית כלפי הפלסטינים היא אדישה-שלילית. הכלל המזרח תיכוני: "על מילים אין משלמים מכס" ידוע לסעודיה ולערבים. לכן סעודיה והערבים לא פועלים צבאית, פיננסית ומדינית לפי אינטרסים פלסטינים, אלא לפי אינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלהם.

*בעוד המערב ממעיט במשקל התנהלות-העבר של הפלסטינים, יורש העצר הסעודי קובע את יחסו לאופציית המדינה הפלסטינית, במיוחד, לפי ההתנהלות הפלסטינית במישור הבין-ערבי, המאופיינת על ידי חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה. סעודיה אינה שוכחת את – ואינה סולחת על – הסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין לכווית, שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלסטינים; שיתוף הפעולה המבצעי של הפלסטינים עם ארגוני טרור מהמזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית; והקשרים ההדוקים של ההנהגה הפלסטינית עם משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, ובעבר עם גרמניה הנאצית והגוש הסובייטי.  סעודיה סבורה שהתנהלות העבר מלמדת על ההתנהלות הצפויה של המדינה פלסטינית.

סעודיה ו"הסכמי אברהם"

*סעודיה אינה רואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי בעיצוב אינטרסים ביטחוניים וכלכליים, לעומת "הסכמי אברהם" המהווים גורם כבד-משקל בקידום אינטרסים אלה. לכן היא פעלה להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ולקידום הסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.

*קידום "הסכמי אברהם" מותנה בהפקת לקחים מהכישלון הסידרתי של עשרות הצעות מערביות ובינלאומיות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שהתרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתמקדו באינטרסים פלסטינים. "הסכמי אברהם" נחתמו מכיוון שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, התמקדו באינטרסים ערביים, ובכך שללו מהפלסטינים את כוח הווטו.

*לכן, תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה באינטרסים ערביים ולא פלסטינים.

*תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה במיוחד ביציבות וזהות השלטון בסעודיה ובשאר המדינות הערביות החתומות על הסכמי השלום. יציבות המשטרים הערביים מאוימת על ידי מאפיינים בני 1,400 שנים של הזירה הבין-ערבית הגועשת כגון: זהות/נאמנות מקומית עליונה על זהות/נאמנות לאומית; פיצול אלים פנימי ואזורי, שבטי, דתי, רעיוני ופוליטי; חוסר-סובלנות אלימה פנימית ואזורית, דתית, שבטית, רעיונית וגיאוגרפית; היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי; משטר מיעוט עריץ העולה לשלטון בכוח הזרוע ומהווה מטרה לניסיונות הפיכה; היעדר דמוקרטיה, בחירות חופשיות וזכויות אדם; הפכפכות וזמניות של משטרים, מדיניותם והסכמיהם.

*זמניות המשטרים, המדיניות וההסכמים הערביים/איסלמיים במזרח התיכון מתועדת על ידי הצונאמי הערבי המשתולל ברחוב הערבי מ-2010, בנוסף לחילופי-שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים מהקמת "לבנון המרונית-דרוזית" בתחילת המאה ה-18, דרך   "לבנון הגדולה" שהוקמה ב-1920, "לבנון העצמאית מ-1943, ועד השתלטות חיזבאללה על לבנון), ועוד.

*ההתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים, מאפייני הזירה המזרח תיכונית, והאיומים הקטלניים על המשטר הסעודי מבהירים ש"הסכמי אברהם", יציבות המזרח התיכון ואינטרסים של ארה"ב יפגעו אם תקום מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן. מדינה פלסטינית  עלולה להביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר הירדן; להפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, שתהייה זירה לטרור אסלאמי אזורי ובינלאומי, שימונף על ידי משטר האייתולות כדי להדק את חגורת החנק סביב סעודיה ולהחריף את האיום על ישראל. המהפך הירדני עלול להביא לתגובת שרשרת שלילית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על יציבות המשטרים במדינות הנפט הסוניות הפרו-אמריקאיות, ובמיוחד סעודיה; תפגע ביצוא הנפט והגז הטבעי מהמפרץ הפרסי; תזניק את מחיר הנפט והגז הטבעי; תשבש את הסחר הבינלאומי; תפגע בכלכלה המערבית; ותעניק רוח-גבית למשטר האייתולות, לטרור האסלאמי, לסין ורוסיה, ורוח-נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות ובראשן סעודיה.

*האם סעודיה ומדינות ערב החתומות על הסכמי שלום עם ישראל רואות בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להמשך הקשר הפורה עם ישראל? העובדה שמאז 1948 מדינות אלו לא פעלו – צבאית, פיננסית ומדינית – להקמת מדינה פלסטינית מהווה תשובה רועמת!

סעודיה וצרכי הביטחון של ישראל

*הידוק הקשרים עם סעודיה חיוני לביטחונה ושגשוגה של ישראל, אך הוא משני בהשוואה לחיוניות השליטה על רכסי יהודה ושומרון, שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים, וגם המינימום החיוני לביטחונה הלאומי של ישראל במזרח התיכון הוולקני, הפכפך ותזזיתי שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.

*אופיו הבלתי-צפוי, הבלתי-דמוקרטי והאלים של המזרח התיכון (במישור הבין-ערבי/אסלאמי) מגדיר מדיניות והסכמים כגורמי ביטחון משתנים, לעומת טופוגרפיה ועומק גיאוגרפי (כגון רכסי יהודה ושומרון שהם "רמת הגולן" של 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל) שהם גורמי ביטחון קבועים במציאות הביטחונית הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. השליטה על הגורמים הקבועים מבטיחים את ביטחונה הלאומי של ישראל, ומשדרגים את כוח ההרתעה באופן שהפך אותה – מאז 1967 – למכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב.

*הסכם שלום עם סעודיה יפגע אנושות בביטחון הלאומי אם יותנה בוויתור ישראלי על השליטה ברכסי יהודה ושומרון, מכיוון שיהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב למדינה מושכת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב.

*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן חרף לחץ ברוטלי של ארה"ב, ולמרות אזהרות מבית ("המוסד", אמ"ן, שרי ביטחון לשעבר) ומחוץ שמהלכים אלו יביאו לנטישת מצרים את הסכם השלום מ-1979 ולהתפרצות טרור ומלחמה. אבל, מצרים פעלה בהתאם לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה, גינתה את צעדי ישראל, אך המשיכה לדבוק בתהליך השלום מכיוון שמשרת את האינטרסים שלה.

*מחלקת המדינה ו"התקשורת העילית" בארה"ב (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948) – וגורמים מובילים בממסד הביטחוני והפוליטי בישראל – מזהירים את ישראל, בשיטתיות, שהתיישבות יהודית מעבר ל"קו הירוק" תמנע הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב ותביא לגל טרור ערבי. אבל, למרות עיבוי ההתיישבות, שש מדינות ערביות חתמו על הסכמי שלום כדי לקדם אינטרסים שלהן. לעומת זאת, הטרור הערבי הגיע לממדים חסרי-תקדים – כצפוי – בעקבות מחוות חסרות-תקדים של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

*סעודיה וכל מדינות ערב פועלות לפי האינטרסים שלהן ולא לפי תפישות עולם מערביות המנותקות ממציאות המזרח התיכון, וגם לא לפי סדר היום הפלסטיני.

סעודיה ומדינות ערב המתונות-יחסית אינן רואות במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", אבל הן מעריכות את יכולותיה הביטחוניות והטכנולוגיות, ובמיוחד את כוח ההרתעה שלה, ומכירות בתרומתה הייחודית לאינטרסים שלהן, ומכאן החתימה על הסכמי שלום והרחבה חסרת-תקדים של שיתופי-פעולה.

                                                                             

Judea & Samaria

מלחמה בטרור – מתקפה או מגננה/הכלה? מניעה או תגובה?

"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition  https://bit.ly/3KvGjwe

ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור

*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.

*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.

*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".

*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.

*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.

*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.

המלחמה בטרור

*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.

*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.

* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.

*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.

*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.

*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).

*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.

*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.

*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.

*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.

*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה  – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.

*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.

השורה התחתונה

*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.

*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.

*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.

Jerusalem

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

Jewish Holidays

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

Golan

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

Islamic Terrorism

מלחמה בטרור – מתקפה או מגננה/הכלה? מניעה או תגובה?