"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2NF3JGc

English edition  https://bit.ly/2P1wNbk

מדיניות ארה"ב במזה"ת

מאז המאה ה-7 המזה"ת הוא מוקד מלחמות וטרור אזוריים וגלובלים. האזור מתסכל מדינאים אמריקאים הפועלים לקידום דו-קיום בשלום, זכויות אדם, דמוקרטיה וחוק בינלאומי, אך יוזמותיהם גורמות – במקרים רבים – להחרפת זעזועים מדיניים וחברתיים, טרור, מלחמות, והפרה גסה יותר של זכויות אדם.

לדוגמא:

ב-1978/79התכוונה ארה"ב לקדם דמוקרטיה וזכויות אדם באיראן, אך תמיכתה באייתולה חומייני הגולה בפריז ותקיעת סכין בגבו של השאה הפרו-אמריקאי תרמו להפיכת איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" למוקד טרור אזורי ועולמי, ולאויב המר ביותר של ארה"ב ובעלות בריתה הערביות.

ב-1990 התייחסה ארה"ב לצדאם חוסיין כבעל ברית – מכיוון שהיה "אויבו של אויבי", איראן – ולכן ראתה בו שותף מודיעיני ומסחרי, והעניקה לו (במפגש צדאם עם שגרירת ארה"ב) "אור ירוק" לפלישה לכווית, שהביאה לשתי "מלחמות מפרץ", מלחמת אזרחים, והחמרת איומי איראן והטרור האסלאמי.

ב-2003 ("מלחמת המפרץ 2") חיסלה ארה"ב את משטר צדאם חוסיין, ריסקה את שלטון הממסד הסוני, העלתה לשלטון את הממסד השיעי הנתמך על ידי איראן, ובכך תרמה להתפרצות מלחמת אזרחים וגל טרור, המשרתים את האייתולות באיראן.

ב-2009 השפילה ארה"ב את הנשיא מובארק (בזמן ביקור אובמה המצרים) וחיבקה את "האחים המוסלמים", מתוך כוונה לקדם זכויות אדם ודמוקרטיה. מדיניות זאת הזניקה את "האחים" לשלטון ב-2012/13 והעניקה רוח גבית לפעילותם הפוליטית והטרוריסטית – בשיתוף פעולה עם תורכיה ואיראן – להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

ב-2011 הובילה ארה"ב מתקפה צבאית שהפילה את שלטון קדאפי, במטרה לבלום טבח של קדאפי בבני עמו. אבל חיסול קדאפי – למרות שמאז 2003 שינה עורו והפך ללוחם מוביל בטרור האסלאמי, והעביר לארה"ב את תשתית הגרעין – הפך את לוב לזירת מלחמות אזרחים, בסיס טרור אסלאמי והפרת זכויות אדם קשה שבעתיים.

ב-2011 קידמה ארה"ב בברכה את גל שפיכות הדמים ברחוב הערבי כאילו היה "אביב ערבי", "מצעד הדמוקרטיה" ו"מהפיכת הנוער ופייסבוק". הסירוב להכיר במציאות של "צונאמי הערבי", תרם לערעור יציבות המזרח התיכון ועודד ארגונים פורעי-חוק להחריף את המאמץ להפיל משטרים ערביים פרו-אמריקאים.

הסכם הגרעין מ-2015 ראה באיראן השיעית שותף אמין למו"מ, הנכון לדו-קיום בשלום וחלוקת-השפעה עם מדינות המפרץ הסוניות. אבל המציאות מתעדת שההסכם העניק לגיטימציה לשלטון האייתולות, והזרים לאיראן 150 מיליארד דולרים להחרפת הדיכוי של תושבי איראן, ולליבוי מלחמות (תימן, עיראק, סוריה ולבנון), פיתוח יכולות בליסטיות, המשך פיתוח גרעיני, הגברת הטרור וקידום חזון דתי, פנאטי, מגלומני להשתלטות על המפרץ הפרסי, האוקינוס ההודי, הים האדום, קרן אפריקה, המזרח התיכון, ועוד, תוך כדי פגיעה קשה באינטרסים של ארה"ב, "השטן הגדול".

ב-2021 ארה"ב מפעילה לחץ על סעודיה בגין הפרת זכויות אדם ודמוקרטיה, בנוסף לגינוי מעורבותה הצבאית במלחמת האזרחים בתימן, הפוגעת באופן קשה באוכלוסייה האזרחית. אבל, הלחץ על סעודיה הפרו-אמריקאית, הוצאת השבטים החות'ים התימנים-שיעים מרשימת ארגוני הטרור, והשינוי החיובי בהתייחסות ארה"ב לאיראן (תוך הימנעות מהאשמתה בהפרת זכויות אדם ודמוקרטיה…), מעניקים רוח-גבית לחות'ים, המחריפים – בסיוע איראני – את השיגור השיטתי והמכוון של טילים וכלי-טיס-לא-מאויישים-מתאבדים למרכזים עירוניים ומתקני נפט בסעודיה.

השינוי במדיניות ארה"ב מביא להגברת המאמץ האיראני להפלת המשטר הסעודי, כולל סיוע גובר לחות'ים במלחמת האזרחים בתימן שפרצה ב-2015, בהמשך למלחמות האזרחים מ-2015-2009, 1979, 1970-1962, ועוד.

איראן רואה בעימות עם מדינות ערב הסוניות המשך מלחמה בת 1,400 שנים בין השיעים לסונים.

מציאות המזרח התיכון

ציוני הדרך הנ"ל במדיניות החוץ של ארה"ב, שופכים אור על הפער העצום בין תובנות מקובלות במערב לבין המציאות המזרח תיכונית:

1. מציאות מזרח תיכונית מחד, ויציבות מדינית ודו-קיום בשלום מאידך, מהווים דבר והיפוכו.
2. הזהות והנאמנות המקומית, חמולתית, שבטית, אתנית, דתית, גיאוגרפית ורעיונית מוצקות יותר מזהות ונאמנות לאומית שהן חדשות-יחסית ומאד פריכות במזרח התיכון.
3. המזרח התיכון מאופיין על ידי משטרים רודניים, המייצגים מיעוט חזק, שהם בעלי לגיטימציה מוגבלת. הם עולים לשלטון, ומאבדים שלטון, באופן אלים.
4. תוחלת החיים של משטרי המזרח התיכון היא זמנית, ולכן מביאה למדיניות זמנית, בריתות והסכמים זמניים והפכפכים (לדוגמא, מצרים לפני ואחרי 1952; עיראק לפני ואחרי 1958; לוב לפני ואחרי 1969, ולפני ואחרי 2003; איראן לפני ואחרי 1979; תורכיה לפני ואחרי 2003; מצרים לפני ואחרי 2012/13; וכו').
5. מוסדות דמוקרטים כגון בחירות חופשיות וזכויות הפרט זרים למזרח התיכון.
6. הציפיה לשלום בינערבי אינה בהישג-יד בטווח הקצר, אם בכלל מציאותית על רקע קריסה תכופה של הסדר המדיני במדינות ערביות (לדוגמא, לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן), המאכלת על צוואר רוב המשטרים הערביים, שיגרת טרור ומלחמות מאז המאה ה-7; וכישלון שיטתי של יוזמות פיוס ושלום.
7. פער בלתי ניתן לגישור בין כמיהת המערב למזרח תיכון של שלום, דמוקרטיה וזכויות אזרח, לבין מציאות המזרח התיכון. לעומת המערב הנוטה לסגוד להווה ולטווח הקצר וממעיט בחשיבותה של ההיסטוריה והדת, המזרח התיכון סוגד לשורשים היסטורים דתיים ואתנים (לא שוכח ולא סולח….).

לפי פרופסור אלי כדורי (London School of Economics, היסטוריון פורץ-דרך של המזרח התיכון): "היוזמה להביא דמוקרטיה למזרח התיכון משולה ליוזמה להזרים נחל מים במעלה-הר."

מסקנות

*על רקע זעזועי המזרח התיכון, לאור חשיבות המזרח התיכון לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים של ארה"ב, ושאיפתה לצמצם את הנוכחות הצבאית באיזור, ישראל מהווה את בעלת-הברית היעילה, האמינה והדמוקרטית ביותר במזרח התיכון, המאריכה את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב ללא צורך בתוספת כח אדם אמריקאי.

*בניגוד לתובנה המקובלת, הסכסוך הערבי-ישראלי אינו "הסכסוך המזרח תיכוני", הסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, ואינה בבת-עין ערבית.

*על ישראל לקבוע את צרכי הביטחון שלה לפי מגבלות המציאות המזרח תיכונית ולא לפי ערכים, כמיהות ותפישות עולם מערביות. כלומר: על גבולות ביטחון לעמוד בפני תרחישים גרועים מזרח תיכוניים, ולא בפני תרחישים חיוביים ומחממי-לב מערביים.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/336Cb0S

English edition  https://bit.ly/3nByyYq

 נביל עמר, מקורבו של מחמוד עבאס, כתב ב-12 לנובמבר 2020 במאמר דעה ביומון הסעודי היוקרתי, א-שרק אל-אווסט: "אם הייתה ברמאללה קלפי בחירות לנשיאות ארה"ב, הייתה גדושה בפתקים של ביידן…. הרשות הפלסטינית מעריכה שניצחון ביידן ישקם את הקשר עם ארה"ב, יחדש את סיוע החוץ השנתי, יביא לפתיחה מחדש של משרד אש"פ בוושינגטון ושל הקונסוליה האמריקאית  (לעניינים פלסטינים) בירושלים… ויחזיר את ארה"ב למסלול שתי המדינות וההתנגדות לסיפוח…."

ואכן, אסכולת "פלסטין תחילה", המאפיינת את יועציו הבכירים של ביידן, מאמצת לחיקה את העניין הפלסטיני, וסבורה שהוא לב הסכסוך ערב-ישראל ונושא מרכזי בסדר היום הערבי. היא מתעלמת מהעובדה שהערבים רואים בפלסטינים אב-טיפוס לטרור, חתרנות וכפיות-טובה בינערביים, גורם שלילי ונמוך בסדר העדיפויות הבינערבי.

מומלץ לאנשי "פלסטין תחילה" ללמוד את הראיון שהעניק ב-5 לאוקטובר 2020 הנסיך בנדר בן-סולטאן, שהיה ראש שרותי המודיעין והביטחון הלאומי בסעודיה, ומבהיר את יחס הערבים לסוגייה הפלסטינית: "לא התפלאתי לשמוע את נבולי הפה הפלסטינים כאשר הטיחו ביקורת בהסכם השלום ישראל-אמירויות. הרי כך הם נוהגים בדו-שיח הפנים-פלסטיני…. הם תמיד בצד המפסיד. בשנות ה-30' הימר חאג' אמין אל-חוסייני על הנאצים…. [אחרי מלחמת העולם השנייה חברו לברה"מ]…. ב-1970 התארחו מפקדות ערפאת בירדן, אך במקום לשחרר את פלסטין, החליט לשחרר את ירדן [מלחמת האזרחים של "ספטמבר השחור"]…. אחרי מספר שנים בלבנון, חזרו הפלסטינים על תקדים ירדן והציתו מלחמת אזרחים [1982-1975]…. לא נשכח את הביקור המלבב של ערפאת אצל צדאם חוסיין ב-1990 אחרי פלישתו לכווית [שהייתה המארח הנדיב ביותר לפלסטינים]…. ראינו את הצעירים הפלסטינים בשכם שחגגו את נחיתת טילי צדאם חוסיין בריאד ותמונות צדאם בידיהם…. בשלב זה, במקום לקדם את העניין הפלסטיני, עלינו להתמקד באינטרסים שלנו…. אנו מוקפים בים סוער [איומים קיומיים מצד האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", אל קעאידה, ארדואן]…. לא נאפשר לשקרנים, בוגדנים [פלסטינים] לכפות עלינו את סדר יומם…. עבור ההנהגה הפלסטינית טהרן ואנקרה קודמות לריאד, כווית, אבו דאבי, דובאי, בחריין, מסקט וקהיר…."

בניגוד לאסכולת "פלסטין תחילה", וחרף הלחץ והאיומים הפלסטינים, סעודיה ממשיכה להרחיב את שתוף הפעולה הביטחוני, מסחרי ומדיני עם ישראל. סעודיה היא מנוע מרכזי  ביוזמת הסכמי השלום עם האמירויות, בחריין וסודן, תוך עקיפת הסוגיה הפלסטינית והתמקדות באינטרס המדינות הערביות.    

כל יוזמות השלום של אסכולת "פלסטין תחילה" התרסקו על סלעי מציאות המזרח התיכון עקב הנחות-יסוד שגויות כאילו העניין הפלסטיני הוא מוקד זעזועים אזוריים, שורש הסכסוך ערב-ישראל ובבת-עין של הערבים.

אסכולת "פלסטין תחילה" מקריבה את מציאות המזרח התיכון על מזבח תפישה פשטנית המאמינה במרכזיות הפלסטינית כנתיב לפתרון נח ומהיר של סוגיה מורכבת ומתסכלת.

לעומת זאת, הכרה במציאות המורכבת של המזרח התיכון, ובדומיננטיות של האינטרסים הערביים על פני העניין הפלסטיני, הביאה להסכמי שלום של ישראל עם מצרים, ירדן, האמירויות, בחריין וסודן.

תקדימי העבר מוכיחים שככל שיוזמות השלום מתרחקות ממלכודת "פלסטין תחילה" (וטו פלסטיני), כך גובר הסיכוי להצטרפות מדינות נוספות למעגל השלום.

ככל שיוזמות השלום מתמקדות באינטרסים של מדינות ערב – המבהירים שאיומים קיומיים ומיידיים חשובים הרבה יותר מהסוגייה הפלסטינית – כן מתעצם התמריץ הערבי לקדם את השלום עם ישראל.

בניגוד לאסכולת "פלסטין תחילה", מדינות ערב הפרו-אמריקאיות והמתונות-יחסית מכירות את הרקורד האלים וכפוי-התודה הפלסטיני. הן לא שוכחות ולא סולחות. לכן הן משוכנעות שהקמת מדינה פלסטינית תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, בעוד ישראל תורמת לצמצום נזקי המדורה.

ב-2 לאוקטובר 2020 הטיח מראיין בערוץ הטלביזיה i24News בדניס רוס, שהיה מעורב משנות ה-80' ביוזמות נפל רבות לקידום השלום: "במשך שנים ארוכות פעלת בהנחה ששלום עם הפלסטינים הוא תנאי, התנאי היחיד, לשלום עם הערבים. לפני מספר שבועות התרסקה הנחה זאת על ידי חתימת הסכמי שלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות ובחריין. האם שגית משך אותן שנים?!"

רוב אנשי "פלסטין תחילה" מעריכים שכח ההרתעה הישראלי הוא קו הגנה יעיל בפני האייתולות השיעיות והטרור הסוני, המחזק את המשטרים הפגיעים של כל מדינות ערב המתונות-יחסית, ולכן מעניק רוח-גבית למגמת השלום.

אבל, הערכה זאת, מחד, והלחץ לנסיגה ישראלית מרכסי יו"ש לרצועה הצרה בין הים התיכון לכביש 6, מאידך – שתביא לריסוק כח ההרתעה הישראלי – מהווים דבר והיפוכו.

"מידה", https://bit.ly/3iSK28i

English edition  https://bit.ly/3kqHaj3

עמדת ערב הסעודית

על עמדת ערב הסעודית כלפי הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין אפשר ללמוד ממאמרו של סלמן אל-דוסארי, העורך הראשי לשעבר של היומון הסעודי "א-שארק אל-אווסט", המבטא את עמדות בית המלוכה הסעודי:

"התגובה הזועמת [הפלסטינית] מוכיחה שאיחוד האמירויות צדק בהחלטה לקדם את השלום במזרח התיכון…. הביקורת הקשה [הפלסטינית] על הסכם השלום בין ישראל לבחריין מעניקה סימוכין להנחה שתמיכת בחריין ושאר מדינות המפרץ הערביות בסוגיה הפלסטינית נענתה באלימות, תוקפנות וכפיות-תודה [פלסטינים]….

"יש יותר מנתיב אחד לשלום, לא רק דרך הרשות הפלסטינית….

"ב-2011 עמדה בחריין בפני האיום הקיומי החמור ביותר בעידן המודרני…. איראן תמכה  בניסיון להפיל את השלטון בבחריין… אבל מנהיגי חמאס ופלגים פלסטינים נוספים המשיכו לשדרג את קשריהם עם איראן…. לא התקיימה אף הפגנת תמיכה פלסטינית בבחריין [שהייתה תומכת נדיבה בפלסטינים]….

"היחסים עם תל אביב הם כורח המציאות לאור החתירה לשלום ויציבות, ולאור הנסיבות במזרח התיכון…."

נסיבות המזרח התיכון

בעוד התובנה המקובלת מתמקדת ב- ומחבקת את – הסוגיה הפלסטינית, הסכמי השלום שופכים אור על המציאות המזרח תיכונית:

1. ככל שמאכלת האייתולות, "האחים המוסלמים" וארדואן (השואף לשקם את האימפריה העותומנית ותומך מרכזי ב"אחים המוסלמים") מתקרבת לצוואר המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, כן מתמקד סדר היום הערבי בנושאים קיומיים המגמדים את הסוגייה הפלסטינית ואת חילוקי הדעות עם ישראל.
2. ככל שמקצינים האיומים, כן עולה חיוניות כח-ההרתעה הישראלי בעיני סעודיה ושאר מדינות המפרץ הערביות כמו גם ירדן ומצרים.
3. ככל שארה"ב מצמצמת את נוכחותה הצבאית במזרח התיכון, כן עולה משקלה של ישראל כמכפלן-כח ייחודי עבור ארה"ב ומדינות ערב הפרו-מערביות, המאפשר לארה"ב לצמצם את מספר נושאות מטוסים וחטיבות הצבא בים התיכון, המזרח התיכון והאוקינוס ההודי.
4. התמריץ המרכזי להחלטת המדינות הערביות הפרו-אמריקאיות להעמיק ולהרחיב את שתופי הפעולה עם ישראל – כולל הסכמי שלום – הוא מעמד ישראל כמקור תמיכה יעיל מול איומים קיומיים המשותפים לה ולערבים.
5. ככל שכלכלת ערביי המפרץ תלויה יותר במאגרי נפט וגז טבעי – המאבדים בהדרגה את ערכם – כן גובר הצורך לגוון את תשתיות הכלכלה, וכן עולה חשיבות ישראל כמקור של טכנולוגיות מתקדמות החיוניות לגיוון התשתית הכלכלית.
6. מדינות ערב הפרו-אמריקאיות מבקשות למנף את מעמדה המיוחד של ישראל בקרב רוב הציבור האמריקאי ונבחריו בשני בתי הקונגרס, כדי לקדם שתופי פעולה עם ארה"ב.
7. ככל שהערבים מודעים יותר לתשואה הגבוהה מההתקרבות לישראל, וככל שמתגברים האיומים הקיומיים, כן נחשפת שיטתיות ההתנהלות השלילית הפלסטינית – מנקודת מבט ערבית – ובמיוחד הקירבה הפלסטינית לגורמים מאיימים במזרח התיכון (כגון האייתולות, "האחים המוסלמים" וצדאם חוסיין) וברחבי העולם (כגון גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, צפון קוריאה, קובה, וונצואלה וארגוני טרור באמריקה הלטינית, אירופה, אפריקה ואסיה). מכאן התדמית הפלסטינית, בעיני הערבים (ובמיוחד ערביי המפרץ), כאב-טיפוס לכפיות-טובה ולחתרנות וטרור אנטי-ערביים.
8. ההתקרבות הדרמטית של מדינות ערביות לישראל מצביעה על הפער השיטתי בין המלל הערבי המחבק את הפלסטינים לבין ההתנהלות הערבית החובטת בהם, כתוצאה מטרור פלסטיני נגד מדינות ערביות-מארחות כמו מצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית. מכאן ההסתייגות הערבית מרעיון המדינה הפלסטינית. הערבים עושים שימוש תכוף באימרה המזרח תיכונית: "על מילים אין משלמים מכס".
9. הסכמי השלום עם איחוד האמירויות, בחריין, ירדן ומצרים ושיתופי הפעולה המסתעפים עם מדינות ערב – חרף לחצים ואיומים פלסטינים – מדגישים את העובדה שבניגוד לתובנה המקובלת, הסוגייה הפלסטינית איננה לב הסכסוך הערבי-ישראלי, מוקד זעזועי המזה"ת, ולא בבת-עין של מנהיגי ערב.
10. הסכמי השלום עם מדינות ערב מפריכים גם את ההנחה כאילו הסכמי שלום מותנים בויתורים של ישראל לפלסטינים, ובמיוחד נסיגה משטחים חיוניים.
11. הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, והתגובה הערבית והמוסלמית, מוכיחים שיסוד ההתקדמות לשלום הוא ישראל עוצמתית ומרתיעה, ולא ישראל פייסנית ונסוגה.
12. כח ההרתעה של ישראל שודרג באופן דרמטי מאז 1967, עם השליטה ברמת הגולן ורכסי ההרים של יו"ש. נסיגה מאזורים שולטים אלו – גיאוגרפית, טופוגרפית והיסטורית – תהפוך את ישראל מנכס אסטרטגי התורם לארה"ב וידידותיה הערביות לנטל אסטרטגי התלוי בתרומת ארה"ב.
13. נסיגת ישראל מרכסי יו"ש תכרסם אנושות בכח ההרתעה של ישראל, באזור (המזרח התיכון) המאופיין על ידי תזזיתיות אלימה וארעיות משטרים, מדיניות והסכמים. נסיגה תחריף את האיום על קיום המדינה ותשלול מהמשטרים הערביים הפרו-אמריקאים גורם מרתיע מול האיומים הקיומיים של האייתולות, "האחים המוסלמים" וארדואן.

"חדשות מחלקה ראשונה"

English edition  https://bit.ly/2LRLGdi

המלל הסעודי הפרו-פלסטיני הולך ופוחת במקביל להחמרת המעש הסעודי.

ההחמרה במדיניות הסעודית מתבטאת בקיצוץ הסיוע הכספי לרשות הפלסטינית עקב הפיצול בין הרשות לבין חמאס והשחיתות ברמאללה; הכבדה על העברת כספים מפלסטינים המתגוררים בסעודיה; הרחבת מעצרים של תושבים פלסטינים, והגבלת כניסת פלסטינים לממלכה. מ-2018 אין סעודיה מנפיקה אשרות כניסה למאות אלפי פלסטינים בעלי דרכון זמני.

השנוי במדיניות בא בתגובה לקשרי הפלסטינים עם אויבים ויריבים של סעודיה כגון האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", ארדואן התורכי, קטאר, חיזבאללה, ועוד.

סעודיה ערה למסע הכפשה של רשתות חברתיות פלסטיניות נגד יורש העצר מוחמד בן סלמן, לשריפת דגלי סעודיה בהפגנות בעזה ומזרח ירושלים ולתקיפת בלוגר סעודי בעיר העתיקה בירושלים.

הכרסום המשמעותי בהתנהלות סעודיה – ורוב מדינות ערב – כלפי הפלסטינים מהווה פועל יוצא של סידרת ארועים כגון:

*ביוני 2019 התכנסה וועידה כלכלית בבחריין, הנתפסת כנכס על ידי סעודיה, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, קטאר ומרוקו וכנטל על ידי הפלסטינים. הוועידה התקיימה חרף איומים ולחץ פלסטינים, שנעדרו יחד עם סוריה, עיראק, לוב, אלג'יריה ותימן.

*במאי 2018 העבירה ארה"ב את שגרירותה לירושלים. הפלסטינים קראו ל"יום זעם" נגד ארה"ב וישראל, אך הערבים, כולל בירושלים ויו"ש, לא נענו לקריאה.

*בינואר 2015 התפרעו מתפללים פלסטינים במסגד אל-אקצא בזמן תפילה לזכרו של עבדאללה מלך סעודיה – מנהג המבטא התייחסות כלפי משומד/מומר.

*ב-2011 התפרץ הצונאמי הערבי הממקד את סדר העדיפויות הערבי באיומים מרכזיים – כגון איראן – מסיט את תשומת לב הערבים מהעניין הפלסטיני, ומדגיש את חיוניות ישראל כבעלת-ברית אמינה ויעילה של סעודיה וכל משטר ערבי פרו-אמריקאי מול מאכלת האייתולות המונחת על הצוואר.

*ב-1994 ו-1979 נחתמו הסכמי שלום עם ירדן ומצרים המכירים במשקל האזורי המוגבל מאד של העניין הפלסטיני.

*ב-1990 השתתף אש"פ בפלישת עיראק לכווית, למרות שזו קלטה כ-400,000 פלסטינים מנאמני ערפאת, והפך סמל לכפיות-טובה ובוגדנות. גירוש 300,000 פלסטינים מכווית עם שחרורה התקבל בהבנה על ידי הערבים.

*בשנות ה-70' היה לטרור אש"פ תפקיד בכיר במלחמת האזרחים בלבנון, והביא לפלישת צבא סוריה ללבנון.

*ב-1970 הצית אש"פ מלחמת אזרחים בירדן להפלת המשטר ההאשמי, למרות שקיבל מירדן סיוע נדיב לטרור נגד ישראל.

*ב-1966 וב-1956 נמלטו ערפאת ונאמניו מסוריה וממצרים עקב מעורבותם בטרור "האחים המוסלמים" ומחלוקת עם חפאז אסאד הסורי וגמאל נאצר המצרי.

ב-2019 יודעת סעודיה שארועים מרכזיים במזרח התיכון (התעצמות האייתולות באיראן, התפשטות הטרור האסלאמי, פלישת עיראק לכווית, שתי מלחמות המפרץ, מלחמות האזרחים בעיראק, סוריה, לוב ותימן, הזעזועים במצרים, התפרצות הצונאמי הערבי, וכו') אינם קשורים לעניין הפלסטיני; שהפלסטינים מוסיפים שמן – ולא מים – למדורה האזורית; שמלחמות ערב-ישראל לא פרצו עקב העניין הפלסטיני; שישראל מהווה בעלת-ברית יעילה, אמינה וייחודית מול איומים קיומיים, ברורים ומיידיים.

"האומה", גיליון 215, תשע"ט

בשנתיים וחצי הראשונות לכהונתו מפגין הנשיא טראמפ תפישת עולם מנוגדת לזו של קודמו בבית הלבן, הנשיא אובמה, אשר שאב השראה מהתנהלות הנשיא ג'ימי קארטר, שתקע סכין בגבו של השאה הפרסי ("השוטר האמריקאי במפרץ הפרסי"), והעניק רוח גבית להשתלטות אייתוללה חומייני על איראן ב-1979.

על מדיניות החוץ והביטחון של טראמפ אפשר ללמוד מזהות שני יועציו הבכירים: מזכיר המדינה מייק פומפיאו שהיה מהבולטים באגף השמרני-ניצי של צירי בית הנבחרים הרפובליקנים ("מסיבת התה"), והיועץ לביטחון לאומי ג'והן בולטון המטיף שנים רבות לשיקום תדמית ההרתעה של ארה"ב על ידי הפעלת עוצמה מדינית, כלכלית וצבאית נגד משטרים וארגונים פורעי-חוק. בולטון גם הוביל את היוזמה שמחקה את החלטת האו"מ "ציונות-גזענות" ב-1991, כאשר היה עוזר מזכיר המדינה לעניינים בינלאומיים. בולטון ופומפיאו היו מקטרגים קשוחים ועקביים ביותר נגד מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא אובמה.

תפישת העולם של אובמה אופיינה על ידי עשרת העקרונות כדלקמן:

1. תום עידן הייחודיות (Exceptionalism) המוסרית, הצבאית וההרתעתית של ארה"ב;
2. רתיעה מפעולה מדינית או צבאית אמריקאית חד-צדדית, והעדפת ההשתלבות במסגרות רב-לאומיות;
3. תפישת האו"מ כגוף מוביל בעיצוב הזירה הבינלאומית;
4. הכרה באירופה הפייסנית והמתרחקת מעימותים ומשימוש באופציה צבאית כמודל לחיקוי;
5. אימוץ תפישת העולם של ממסד מחלקת המדינה המנותק, בדרך כלל, מהמציאות המורכבת של המזרח התיכון (ומכאן אשליית "האביב הערבי") ומהלך הרוח הפטריוטי ברחוב ובקונגרס בארה"ב, ומקורב להלך הרוח האוניברסלי של משרד החוץ הבריטי;
6. מו"מ, פיוס והכלה ולא עימות והבסה כאמצעים מובילים ביחסים עם משטרים פורעי-חוק (ראה הסכם הגרעין עם איראן);
7. תפישת האסלאם והגופים האסלאמיסטים כבעלי-ברית בפוטנציה ולא יריבים ואויבים קטלניים;
8. איסור על השימוש במונח "טרור אסלאמי", ומכאן התייחסות אובמה לרצח 13 חיילים על ידי רס"ן נידאל חסאן בבסיס הצבאי "פורט הוד" בטקסס ב-2009 כ"אלימות במקום עבודה" ולא כפעולת טרור;
9. התייחסות לעניין הפלסטיני כשורש הסכסוך הערבי-ישראלי, מוקד זעזועי המזרח התיכון ובבת-העין הערבית;
10. ההנחה שפיתרון – ולא ניהול – סכסוכים הוא נתיב מציאותי ומועדף לצמצום זעזועי המזרח התיכון.

בניגוד לתפישת העולם של אובמה, טראמפ מונחה על ידי מהדורה שונה לחלוטין של עקרונות:

1. השאיפה "להחזיר את ארה"ב לגדולתה" (Make America Great Again) באמצעות שדרוג הכלכלה, קידום עצמאות-נפט והגדלת תקציב הביטחון;
2. עצמאות מדיניות החוץ, הביטחון והמסחר של ארה"ב ואי-תלות בהחלטות ופעולות רב-לאומיות;
3. הכרה בעוינות האו"מ כלפי ארה"ב ובהשפעתו המוגבלת של הארגון על הזירה הבינלאומית;
4. הסתייגות עמוקה ורועמת מההתנהלות המדינית, ביטחונית ומסחרית של אירופה (וגם נאט"ו), במקביל להידוק שתוף הפעולה עם בעלות ברית של ארה"ב כגון ישראל וסעודיה;
5. סטייה חדה מתפישת העולם של ממסד מחלקת המדינה (ומכאן ההכרה ב"צונאמי הערבי"), ואימוץ הלך הרוח הפטריוטי של רוב הציבור האמריקאי, ובמיוחד תושבי הערים הקטנות;
6. עימות והרתעה מול – ואי השלמה עם – משטרים פורעי חוק, כפי שממחישה ההתנערות מהסכם הגרעין עם איראן והטלת סנקציות חסרות-תקדים על האייתולות;
7. מודעות למעמד ארה"ב כ"שטן הגדול" בעיני האייתולות באיראן וגורמים אסלאמיסטים נוספים;
8. הכרה בטרור האסלאמי כסכנה ברורה ומיידית לארה"ב ובעלות בריתה;
9. הבנה שהעניין הפלסטיני אינו שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא גורם מרכזי בעיצוב המזרח התיכון, ולא בבת-עין ערבית;
10. היעד בר-ההשגה במציאות המזרח תיכונית אינו פתרון סכסוכים אלא ניהולם, תוך הכרה באופיו ההפכפך, הבלתי-סובלני והאלים של המזרח התיכון שהוא כה חיוני לקידום אינטרס ארה"ב.

מכאן שמדיניות טראמפ כלפי ישראל אינה מונחית – בעיקר – על ידי אהדה לישראל, אלא בראש ובראשונה על ידי קידום אינטרס ארה"ב והעיקרון המנחה אותו מאז בחירות 2016: "אמריקה תחילה" ו"החזרת ארה"ב לגדולתה."

לדוגמא, הכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים מבטאים אמנם אהדה שורשית למדינה היהודית, אך חשוב מכך – הם מהווים מסר על שינוי מהותי בתפישת הנשיא את ביטחונה הלאומי של ארה"ב.  כלומר, בניגוד לקודמיו -הנשיאים אובמה, בוש וקלינטון – טראמפ מבין שהכרה בירושלים כבירת ישראל מקדמת את אינטרס ארה"ב. טראמפ אינו נרתע מלחץ ואיומים ערביים שהופעלו על הבית הלבן מאז 1995, כאשר "חוק השגרירות בירושלים" אושר על ידי שני בתי הקונגרס – בית הנבחרים והסנאט. בניגוד לקודמיו, טראמפ מבין שכניעה ללחץ ואיומים (להימנע מלהכיר במציאות בת 3,000 שנים המתעדת את ירושלים כבירת המדינה היהודית) מעודדת גורמים פורעי-חוק ופוגעת בכוח ההרתעה של ארה"ב בעיני יריבים, אויבים ובעלי-ברית.

הכרת טראמפ בריבונות ישראל ברמת הגולן מלמדת על הערכתו ששליטת ישראל על אזור זה מקדמת את אינטרס ארה"ב, מכיוון שמקצצת את כנפי האייתולות האיראניות בסוריה ולבנון, מרתיעה את סוריה – כפי שהופגן ב-1970, כאשר תגבור נוכחות צה"ל ברמת הגולן הביאה להסגת פלישת סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית – משדרגת את יציבות המשטר ההאשמי ומשטרים ערביים פרו-אמריקאים נוספים, ומגבילה את כושר התמרון הרוסי.

גם ההתנתקות מהסכם הגרעין עם איראן – שהיה החלטה נשיאותית של אובמה ולא אושרר על ידי הסנאט, ולכן לא מחייב את טראמפ – אינה נובעת מאהדה לישראל, אלא מתפישת טראמפ את הביטחון הלאומי וביטחון הפנים האמריקאים, המאויימים ישירות על ידי האייתולות ועל ידי הסכם הגרעין הדוחה – ולא מונע – את התגרענות האייתולות. בניגוד להסכם הגרעין, טראמפ שואף (בסיוע סנקציות חסרות-תקדים):

1. לשלול יכולת גרעינית מהאייתולות המהווים איום ברור ומיידי על ארה"ב ובעלות בריתה;
2. לבלום יכולות והפצת טילים בליסטים של האייתולות המהווים איום קיומי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי;
3. לנטרל את מנגנון הטרור והחתרנות של האייתולות הפועל במפרץ הפרסי, ברחבי המזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית;
4. לקטוע את זרימת המיליארדים המממנים את השאיפות המגלומניות של האייתולות;
5. לסייע למשטרים ערביים פרו-אמריקאים שמאכלת האייתולות מונחת על צווארם;
6. לשדרג את תדמית ההרתעה של ארה"ב;
7. להוריד את מפלס אי-היציבות והאלימות במזרח התיכון.

אמנם טראמפ, בולטון ופומפיאו אוהדים את ישראל, אך בראש ובראשונה הם רואים בישראל בעלת-ברית ייחודית בתרומתה לביטחון ולתעשיות הביטחוניות והאזרחיות בארה"ב. בניגוד לאובמה, הם רואים בישראל נכס – ולא נטל – המאריך את היד האסטרטגית של ארה"ב ותורם ליציבות בעלות בריתה הערביות. בניגוד לתובנה המקובלת, הם מבינים שיחסי ארה"ב-ישראל אינם דומים לכביש חד-סטרי המעביר משאבים למדינה נזקקת, אלא כביש דו-סטרי לתועלת-הדדית, המניב לארה"ב תשואה שנתית של מאות אחוזים על השקעתה השנתית בישראל (המוגדרת בטעות "סיוע חוץ").

"ישראל היום", https://bit.ly/2O6QFZM

English edition  https://bit.ly/2FmGedx

ב-2019, קיים שתוף פעולה ביטחוני ומסחרי חסר-תקדים בין כל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות – העומדות בפני סכנות קיומיות ומיידיות – לבין ישראל.

ב-2019, מתרחב ומעמיק שתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל לארה"ב (ותרומתו הגוברת לארה"ב), ומשתדרג מעמד ישראל כבעלת ברית אסטרטגית ייחודית של ארה"ב, כתוצאה ממספר התפתחויות הממחישות איומים משותפים לארה"ב, בעלות-בריתה הערביות וישראל:

טרור, חתרנות והתפשטות האייתולות מאיראן לעיראק, בחריין, סעודיה (אל חסא – אזור הנפט השיעי), תימן, סוריה, לבנון ורצועת עזה; מתקפת האייתולות על מיכליות נפט במפרץ עומאן וסמוך למיצרי הורמוז; איום הטרור הסוני של "האחים המוסלמים" ויוצאי-חלציו (דאע"ש, אל קעידה, ועוד) על כל מדינה ערבית פרו-אמריקאית; פלישת ארדואן האנטי-אמריקאי ואיש "האחים המוסלמים" לעיראק וסוריה, והשתרשותו הצבאית בקטאר וסומלי; התנפצות אשליית "האביב הערבי" והכרה בסיוט "הצונאמי הערבי", המדגיש את האלימות הבין-ערבית, המאיימת על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי; שדרוג מעמד ישראל כבעלת-ברית ייחודית של ארה"ב בכל הקשור לאמינות ויעילות מבצעית, טכנולוגית וכלכלית.

ב-18 ליוני 2019 אמר מזכ"ל "הליגה הערבית" ושר החוץ המצרי לשעבר, אחמד אבו אל-רייט: "החרפת המשבר ביחסים עם איראן ותורכיה אינה מאפשרת דו-שיח…. איראן וזרועותיה הם איום ברור לביטחון הערבים, העולם והשיט הבינלאומי…. איראן רואה במדינות ערב יעד לכיבוש ולמעורבות בסכסוכים הבינערביים [בעיראק, סוריה, לבנון ותימן]…. תורכיה שואפת לקדם את האידיאולוגיה האסלאמית שלה על ידי מעורבות ישירה [בעיראק, סוריה, סומאלי וקטאר] בתואנה שהדבר חיוני לביטחונה הלאומי. איראן ותורכיה מלבות משברים באזור…."

לפי העתון הסעודי, א-שארק אל-אאוסט, המבטא את עמדת בית המלוכה הסעודי, ארה"ב תומכת בהפצצה ישראלית של אתרים צבאיים איראנים בסוריה, כאמצעי לבלימת האייתולות. המפגש – בירושלים – של היועצים לביטחון לאומי של ארה"ב, רוסיה וישראל הוא ראייה לשדרוג מעמדה האסטרטגי של ישראל.

התמקדות המעצמות ומדינות ערב באיום האייתולות חושף את משקלו המשני של העניין הפלסטיני, כפי שהומחש בוועידת בחריין (יוני 2019) ווועידת וורשה (פברואר 2019), שהתכנסו ללא נציגי הרשות הפלסטינית. כך גם שתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי בין ישראל לבין מדינות ערב, המתעצם למרות הקיפאון במישור הפלסטיני. לפי הירחון האמריקאי "אטלנטיק מגזין": יורש העצר הסעודי, כמו מנהיגים ערבים רבים, "עייף מהפלסטינים", ורואה בישראל גורם מפתח בעמידה מול "משולש הרשע" של איראן, "האחים המוסלמים" וארגוני טרור סונים נוספים.

לדברי מייסד "המרכז ללימודים אסטרטגים" באיחוד האמירויות, ג'מאל אל-סווידי: "העניין הפלסטיני אינו עומד עוד בראש מעייני הערבים… ומשקלו יורד לאור אתגרים ואיומים קיומיים העומדים בפני מנהיגי האזור…."

ואכן, היומון הבריטי, "הגארדיין", מדווח על הגברת שתוף פעולה ביטחוני ומסחרי בין ישראל לבין סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ועומאן כפועל יוצא של החרפת האיומים, מחד, והשבחת היכולות של ישראל, מאידך.

מכאן שישראל מאריכה את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב במזה"ת, תורמת לבלימת תוקפנות האייתולות וליציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ומסייעת למלחמה בטרור האסלאמי. כך ישראל חוסכת מארה"ב את הצורך לתגבר את מערך נושאות המטוסים וחטיבות צבא ארה"ב באוקינוס ההודי, המזה"ת והים התיכון, ובכך חוסכת למשלם המיסים האמריקאי מיליארדי דולרים לשנה.

"ישראל היום", https://bit.ly/2ZrBqLv

English edition https://bit.ly/2KKcvyN

ראיון שגריר ארה"ב בישראל, דוד פרידמן, ל"ניו יורק טיימס" (8 יוני 2019) חורג מתפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) אך מבטא את המציאות ואינטרס ארה"ב.

לדברי השגריר: " העולם אינו זקוק למדינה פלסטינית כושלת בין ישראל לירדן…. שליטה ביטחונית של ישראל אינה מכשול…. לישראל הזכות להיאחז בחלק מ– אך לא בכל – הגדה המערבית…."

אמנם ממסד מחמ"ד (להוציא את מזכיר המדינה פומפיאו והיועץ לביטחון לאומי בולטון) מסתייג מדברי השגריר, אך בצועי העבר מתעדים כישלון שיטתי של מחמ"ד.  לדוגמא:

*ב-1948 התנגדה מחמ"ד להקמת המדינה בטענה שתהייה פרו-סובייטית, שתימחק על ידי הערבים ותפגע ביחסי ארה"ב-ערב. אבל, ב-2019 ישראל היא בעלת-הברית האמינה ביותר של ארה"ב באזור ויחסי ישראל-ערב בשיאם.

*בשנות ה-50' ראתה מחמ"ד בעבדול נאצר המצרי בעל-ברית בכח, אך הרודן הפרו-סובייטי פעל להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

*ב-1979-1978 בגדה מחלקת המדינה בשאח הפרסי, שהיה בעל-ברית אסטרטגי, ראתה באייתולה חומייני לוחם לדמוקרטיה באיראן, סייעה להקמת משטר טרוריסטי ומגלומני בטהראן, שהחריף את הטרור האסלאמי, תוך פגיעה באמינות ארה"ב בעיני בעלות-בריתה.

*ביולי 1990, ערב פלישת עיראק לכווית, ראתה מחמ"ד בצדאם חוסיין בעל-ברית, המעיטה בעוצמת נחישותו ואכזריותו, והעניקה אור ירוק לפלישה במסר שהועבר על ידי שגרירת ארה"ב בבגדד: "ארה"ב לא תתערב בסכסוך גבולות בינערבי… ולא תנהל מלחמה כלכלית בעיראק…."

*ב-1993 הצטרפה מחמ"ד למסיבת הרהורי-הלב של "הסכם אוסלו", והביאה את ערפאת – הארכי-טרוריסט ומחנך לשנאה – לקבלת פרס נובל לשלום.

*התפרצות "הצונאמי הערבי" בדצמבר 2010 כונתה על ידי מחמ"ד "אביב הערבי" המבשר, לכאורה, את הגעת הדמוקרטיה לרחוב הערבי. אבל, מיליוני הפליטים, כמיליון הרוגים ונזק של מיליארדי דולרים מתעדים את ניתוק מחמ"ד ממציאות המזרח התיכון.

*ב-2015 הובילה מחמ"ד את האורגיה הדיפלומטית עם איראן, שהביאה להסכם המשדרג באופן דרמטי את יכולות הטרור של האייתולות, העניקהרוח גבית לשאיפותיהם המגלומניות, קרב את מאכלת האייתולות לצוואר כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ודחה – בתרחיש הטוב ביותר – את התגרענות האייתולות ב-10 שנים.

ב-2019 מקדם השגריר פרידמן את אינטרס ארה"ב על בסיס מציאות המזרח התיכון, ולא הרהורי-לב המנחים את מחמ"ד ומלבים את אש הטרור והמלחמה.

ב-2019 מכיר פרידמן בהשפעה המשנית של הגורם הפלסטיני על המזרח התיכון ויחסי הערבים עם ישראל וארה"ב, בהשוואה לאיומי האייתולות, "האחים המוסלמים" ודאע"ש והעימותים הבינערביים, ולאור הרחבה חסרת-תקדים של קשרי ישראל-ערב, למרות שאין התקדמות בעניין הפלסטיני.

ב-2019 מבין השגריר את ההשפעה ההרסנית של מדינה פלסטינית על המזרח התיכון, קיום המשטר ההאשמי בירדן ושאר המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, במקביל להרחבת הנוכחות הרוסית, סינית ואיראנית באזור.

ב-2019 יודע השגריר פרידמן ששליטת ישראל ברכסי יו"ש היא תנאי לתדמית ההרתעה הישראלית, המשמשת תעודת ביטוח-חיים של מנהיגי ערב פרו-אמריקאים. הוא אף מבין שנסיגה מיו"ש תהפוך את ישראל מנכס אסטרטגי של – לנטל על – ארה"ב, ותשלול מארה"ב תשואה של מאות אחוזים על השקעתה השנתית בישראל.

ב-2019 לאור האינטרסים האמריקאים במזרח התיכון ההפכפך והאלים; על רקע הכרת ארה"ב בחיוניות האסטרטגית הגוברת של ישראל בהגנה על אינטרסים אלו מול איומים מתעצמים; ומתוך הכרה במרכזיות רכסי יו"ש בטיפוח עוצמתה של ישראל כבעלת-ברית יעילה של ארה"ב; יש להחיל את ריבונות ישראל – לפחות – על רכסי ההרים ביו"ש כביטוי לאינטרס ביטחוני משותף לישראל ולארה"ב.

"ישראל היום", https://bit.ly/2UQrnlt

English edition https://bit.ly/2I6DRyp

יוזמות שלום שקדמו ל"עיסקת המאה" של הנשיא טראמפ נכשלו עקב הנטייה המערבית לפשט את המציאות המזרח תיכונית, ולשעבד 1,400 שנים של הפכפכות, אי-סובלנות ואלימות בין-אסלאמית ובינערבית להרהורי-לב מונחי-שלום.

המציאות הגועשת במזרח התיכון – המיוצגת על ידי התנהלות ערבית/אסלאמית עקבית מאז הופעת האסלאם במאה ה-7 – חושפת בערוותה את התובנה המערבית השבוייה באשליית "האביב הערבי" ומתקשה לקבל את עובדת "הצונאמי הערבי" המשתולל במזרח התיכון משנת 2010 ואת העובדה שהסכסוך הערבי-ישראלי אינו "הסכסוך המזרח תיכוני" רחב-המימדים. כמו כן, בניגוד לתפישה המקובלת במערב, ההתרחשויות הבינערביות ממחישות עד כמה הנושא הפלסטיני אינו מוקד זעזועי האזור, לא בבת-עין של מנהיגי ערב ולא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי.

יוזמות שלום מבית היוצר המערבי נוטות להתעלם מעובדה בת 1,400 שנים שדו-קיום בשלום ארוך-טווח אינו מאפיין את ההוויה הבינערבית והבין-אסלאמית, הפנימית והאזורית.

בעוד הממסד המערבי המדיני, התקשורתי והאקדמי מתייחס לסכסוך הערבי-ישראלי כ"סכסוך המזרח תיכוני", המציאות המזרח תיכונית מעוצבת במיוחד על ידי מבול של עימותים בינערביים ובין-אסלאמים שאינם קשורים לישראל במישרין או בעקיפין.

לדוגמא, מלחמת האזרחים המשתוללת בסוריה מאז 2011 גרמה לחצי מיליון הרוגים ועשרה מיליון פליטים; מלחמת האזרחים בעיראק – חצי מיליון הרוגים ושלושה מיליון פליטים; מלחמת האזרחים בתימן, שהיא גם שדה קרב בין איראן לסעודיה, והמשך למלחמת האזרחים משנות ה-60' – 100,000 הרוגים ושלושה מיליון פליטים; מלחמת האזרחים שהפכה את לוב לזירת טרור אסלאמי המאיימת על אירופה, אפריקה, המזרח התיכון ועוד – 30,000 הרוגים; מלחמת עיראק-איראן ב-1988-1980 שהייתה המשך למלחמות 1974-1936 והסכם שלום זמני מ-1975 – 800,000 הרוגים; מלחמת דרום תימן-עומאן ב-1970-1968 – 100,000 הרוגים וחצי מיליון פליטים.

למרות שהר הגעש המזרח תיכוני ממשיך לפלוט לבה רותחת של טרור אסלאמי המאיים על כל משטר פרו-מערבי וגם על אירופה וארה"ב, ממשיך רוב הממסד המערבי להתמקד בעניין הפלסטיני, המהווה נושא שולי בהקשר הבינערבי ובין-אסלאמי.

השוקדים על הצגת יוזמות שלום יפיקו תועלת רבה משינון מאמר של אמיר טאהרי, עיתונאי, סופר וחוקר המזרח התיכון שמאמריו עומדים במבחן המציאות. טאהרי מציג שאלה רטורית: "האם ישראל היא הבעייה? בחינת סכסוכי המזרח התיכון מוכיחה שמדינאים, פרשנים וחוקרים נוטים להתמקד בסכסוך שולי". לדוגמא, ארה"ב ביזבזה את האשראי שקיבלה בעקבות שחרור כווית והבסת צדאם חוסיין ב-1991, כאשר התמקדה בנסיון לפתור את הסכסוך הערבי-ישראלי ("וועידת מדריד"), במקום למנף את שדרוג תדמיתה ההרתעתית לקיצוץ כנפי האייתולות באיראן, ולשדרוג שתוף הפעולה הביטחוני בין מצרים, ירדן, סעודיה  ושאר מדינות המפרץ הערביות.

לדברי טאהרי: "וועידת מדריד התבססה על ההנחות המוטעות כאילו הסכסוך הערבי-ישראלי הוא גורם אזורי כבד-משקל המשפיע מאד על סכסוכים נוספים באזור – ביטוי לאי-הבנה מסוכנת של המציאות… ואשלייה".

האם מעצבי מדיניות ודעת קהל במערב לומדים מנסיון העבר על ידי חזרה על – או הימנעות מ- שגיאות העבר?

"חדשות מחלקה ראשונה",  https://bit.ly/2FrQe5U

English edition https://bit.ly/2Jee60s

מדינות ערב הפרו-אמריקאיות כגון סעודיה ומדינות המפרץ, ירדן ומצרים נוקטות במדיניות חוץ וביטחון – כולל הרחבת שיתוף הפעולה עם ישראל – הנובעת מהסכנה הקיומית הנשקפת מהצונאמי הערבי המשתולל מאז 2010, האייתולות באיראן והטרור הסוני.

המציאות הגועשת במזרח התיכון מאיימת על כל משטר ערבי, והביאה למפגש שרי החוץ מסעודיה, מצרים, ירדן, כווית, איחוד האמרויות ובחריין ב-31-30 לינואר 2019 ברבת עמון. המפגש התמקד באתגרי הביטחון העיקריים: איום האייתולות מאיראן המתפשט לעיראק, סוריה, לבנון, תימן, בחריין, מזרח סעודיה, ועוד; חתרנות "האחים המוסלמים"; וטרור דאע"ש. הפלסטינים לא הוזמנו למפגש, והנושא הפלסטיני לא היה על סדר היום – ביטוי למיקומו הנמוך בסדר העדיפויות הערבי.

ששת המדינות הערביות, כמו גם עומאן, מוקירות את תדמית ההרתעה הישראלית ורואות בה את "סוכן ביטוח החיים" היעיל במזרח התיכון. הן גם רואות בישראל מקור ייחודי לטכנולוגיות ומוצרים בתחומי ההשקייה, חקלאות, רפואה, בריאות, תקשורת וסייבר, ומכאן שיתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי חסר-התקדים עם ישראל, למרות הקיפאון בהקשר הפלסטיני.

ב-2019 משוכנעות מדינות ערב שהרקורד המתועד הפלסטיני – הכולל בוגדנות, חתרנות וטרור בינערביים; שתוף פעולה עם טרור בינלאומי, צדאם חוסיין, הגוש הסובייטי, צפון קוריאה וגרמניה הנאצית – יהפוך מדינה פלסטינית לשמן על מדורת המזרח התיכון, רוח גבית לאייתולות ולטרור הסוני, ובמה לתגבור הנוכחות המודיעינית והצבאית של רוסיה וסין (ואולי אף תורכיה) במזרח התיכון.

החשש מהשפעתה השלילית של מדינה פלסטינית על יציבות משטריהם והאזור כולו, הביא להחלטת הנשיא סאדאת (1979-77) והמלך חוסיין (1994) להדוף לחץ אמריקאי שקרא להתמקד בעניין הפלסטיני בשיחות השלום עם ישראל.

מדיניות מזרח תיכונית בכלל, ויוזמות שלום בפרט, חייבות להתבסס על מציאות המזרח התיכון – אלימה, בלתי-צפויה, מורכבת ומתסכלת מאז המאה השביעית – ולא על הרהורי-לב שהכשילו את כל יוזמות השלום האמריקאיות והבינלאומיות.

המערב מתעלם מהפתגם הערבי: "על מילים אין משלמים מכס", ולכן הוא מפרש את מבול המלל הערבי הפרו-פלסטיני כאילו הוא עדות למרכזיות הבעייה הפלסטינית, שפיתרונה חיוני, כביכול, לצמצום זעזועי המזרח התיכון.

המערב נכשל בבדיקת המלל הערבי מול המציאות המזרח תיכונית, המתעדת היעדר מחויבות צבאית ערבית – ומעט מחויבות פיננסית ערבית (הרבה פחות ממענקי סעודיה למורדים באפגניסטן ב-1989-1979) – לעניין הפלסטיני. התופעה בולטת בהיעדר מעורבות ערבית בשלושת מלחמות ישראל-חמאס בעזה (2009, 2012, 2014), שתי האינתיפאדות (1992-1987) והמלחמה מול אש"פ בלבנון (1982).

מלחמות ערב-ישראל לא פרצו עקב העניין הפלסטיני, ובתום מלחמת השחרור כבשו עיראק, ירדן ומצרים את שומרון, יהודה ועזה, אך לא מסרו אותם לפלסטינים, ואף אסרו על פעילות לאומנית פלסטינית.

ב-2019 הערבים אינם שוכחים את – ולא סולחים על – תקיעת הסכין הפלסטינית בגב כווית ב-1990 (שתוף פעולה עם פלישת צדאם חוסיין), הרס דרום לבנון והצתת מלחמות אזרחים בבירות על ידי אש"פ ב1982-1970, הנסיון הפלסטיני להפיל את המשטר ההאשמי ב-1970 ("ספטמבר השחור") והחתרנות והטרור הפלסטינים בסוריה (1966) ומצרים (1955).

על יוזמות שלום להיצמד למציאות המזרח התיכון, וללמוד מתקדימי העבר על ידי הימנעות מ- ולא חזרה על – שגיאות.