הכי פופולרים

https://bit.ly/3Zf0O5Y"מידה", 22 פברואר 2023,

English edition  https://bit.ly/3lFI3tZ

מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבאן משוכנעים שמחוות ישראליות דרמטיות לרשות הפלסטינית הן תנאי מוקדם להרחבת הסכמי אברהם, שידרוג יחסי ישראל-סעודיה ואולי אף הסכם שלום עם סעודיה.  האם עמדה זאת תואמת את מציאות המזרח התיכון?

אינטרס ערבי

*הסכמי אברהם ותפקידה הקריטי של סעודיה כמנוע מאחורי ההסכמים, היו מונחי אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ודיפלומטים של סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.

*החלטת המדינות הערביות להגיע להסכם שלום עם ישראל לא נבעה מהשתכנעותן שישראל אכן שואפת לדו-קיום בשלום, ולא מנכונותן להיפרד ממספר תפישות-יסוד של האסלאם, אלא מהערכתן שיכולותיה הביטחוניות, הטכנולוגיות והדיפלומטיות של ישראל הן חיוניות לעמידה מול אויבים משותפים: משטר האייתולות באיראן וטרור "האחים המוסלמים".

*סעודיה ו-6 מדינות ערב (כולל מצרים וירדן) השותפות להסכמי שלום עם ישראל מבינות שהמזרח התיכון דומה להר געש היורק לבה רותחת באופן בלתי-צפוי, כפי שמלמדות 1.400 השנים האחרונות של המציאות הבינערבית הסוערת – פנימית ואזורית – וכפי שמלמד הצונאמי הערבי שפרץ בסוף 2010 ועדין משתולל ברחוב הערבי.

*מדינות ערביות אלו שואפות לצמצם את כוחם של גופים פורעי-חוק, ולכן חוששות מאופיה של מדינה פלסטינית, לאור ההתנהלות הפלסטינית האלימה בזירה הבינערבית והבינלאומית, שהפך את הפלסטינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה בינערביים.

*מדינות אלו מודאגות מהכרסום שחל לאחרונה בכח ההרתעה של ארה"ב, שהוא מרכיב חיוני בביטחונן הלאומי, כמו גם מהתוצאות הרות-האסון של 43 שנות האופציה הדיפלומטית של ארה"ב כלפי משטר האייתולות (הפועל להפלת כל משטר סוני ערבי), המעניקה רוח גבית עזה לטרור, הפצת סמים ויכולות קונבנציונליות ובליסטיות קטלניות של איראן מהמפרץ הפרסי, דרך רחבי המזרח התיכון, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ועד אמריקה הלטינית. מדינות ערב הסוניות הפרו-אמריקאיות חוששות מהשלכות החיבוק שמעניקה ארה"ב ל"אחים המוסלמים", שהם ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם עם אגפים דתיים, חינוכיים, סיעודיים ופוליטים. הן גם ערות לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only?), לרפיסות האירופאית ולחולשת המשטרים הערביים.

תפקידה של ישראל

*סעודיה ו-6 המדינות שחתמו על הסכם שלום עם ישראל חשות את מאכלת האייתולות ו"האחים המוסלמים" על צווארן. הן רואות בישראל את "סוכן ביטוח החיים" היעיל ביותר – ואולי היחיד – באזור. הן מעריכות את ישראל כמכפלן-עוצמה היעיל ביותר של ארה"ב במזרח התיכון, ומכירות בכח ההרתעה שפיתחה מאז 1967, כפי שמפגינה בפעילות הצבאיות נגד איראן (בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן) ונגד הטרור הפלסטיני והלבנוני. הן אף מכבדות את יכולות ישראל בתחום המודיעין, האימונים וגיבוש תורות לחימה.

*מדינות אלו רואות בישראל שותף-אמין ב"יום סגריר", ובמיוחד עקב נכונות ישראל להדוף לחץ אמריקאי כאשר מדובר בעקרונות היסטוריים וביטחוניים כגון ירושלים,יו"ש ואיראן. הן גם שואפות למנף את מעמדה החיובי של ישראל בקרב הציבור האמריקאי ונבחריו בשני בתי הקונגרס לשידרוג קשרים ביטחוניים ואזרחיים עם ארה"ב.

*סעודיה, איחוד האמרויות ובחריין מתמקדות במאמץ לגוון  את תשתיתן הכלכלית, מכיוון שהן ערות לסכנות הטמונות בתלות-רבה-מדי בנפט וגז טבעי, החשופים לאי-יציבות מחירים ולאיום הכחדה מצד חידושים טכנולוגים היוצרים אנרגיה נקיה וזולה יותר. הן מכירות בישראל כמעצמה טכנולוגית העשוייה לסייע להן בהשתחררות מהתלות בנפט וגז טבעי, גיוון מקורות ההכנסה ויצירת מקומות עבודה נוספים, במקביל לשיפור מצבן הביטחוני.

*הסכמי אברהם – בנוסף להסכמי השלום עם מצרים וירדן – וההרחבה חסרת-התקדים של שתופי הפעולה בין ישראל לסעודיה, מבהירים שמשקל אינטרס ערבי חיוני עשוי לעלות על משקלם של עקרונות מרכזיים באסלאם, כגון ההתנגדות בת 1,400 שנים לריבונות "כופרים" ב"בית האסלאם".  אינטרסים חיוניים עשויים אף להוביל להתמתנות דרמטית של  מערכת החינוך (המהווה בבואה נאמנה של מדיניות וחזון השלטון). ואכן, בניגוד לרשות הפלסטינית הדבקה ב- ומקצינה את – החינוך לשנאה, איחוד האמירויות עקרה את החינוך לשנאת ישראל ויהודים ושתלה חינוך לאהדת ישראל ויהודים.

תוחלת החיים של הסכמי אברהם

*הסכמי אברהם באו לעולם עקב הנחישות להימנע מהשגיאה השיטתית של מחלקת המדינה, שניכשלה בכל אחת מהצעותיה לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, בגלל התמקדותן בסוגייה הפלסטינית כאילו הייתה נושא מרכזי בסכסוך ובהוויה המדינית הערבית. הסכמי אברהם התמקדו בסדר העדיפויות ואינטרסים ערביים, עקפו את הסוגייה הפלסטינית שאיננה מככבת בסדר היום הערבי, שללו מהפלסטינים את כח הוטו, ולכן באו לאוויר העולם.

*תוחלת החיים של הסכמי אברהם תלוייה ביציבות המשטרים השותפים להסכמים.

*הסכמי אברהם הביאו לצעדים ראשונים של התמתנות מדינית ודתית ונכונות לדו-קיום בשלום, המשוועים לתמיכת ארה"ב במדינות המעורבות, ולא ללחץ על מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות.

*אבל, אין להתעלם מהאיומים ברורים, מיידיים וקטלניים על הסכמי שלום במזרח התיכון, הדומה להר געש הפולט לבה באופן בלתי-צפוי, ומאופיין ע"י פיצול, אי-יציבות, אי-סובלנות, אלימות, עריצות והיעדר דמוקרטיה, המביאים למשטרים זמניים (המגיעים לשלטון באלימות ולא בבחירות חופשיות), ולכן למדיניות והסכמים זמניים; וכל זאת במישור הבינערבי! תמיכה נחושה של ארה"ב בהסכמי אברהם – בניגוד לקרירות שמפגינה מחלקת המדינה – תצמצם את הסכנה לעתיד ההסכמים.

*על זמניות המשטרים הערביים – ולכן זמניות מדיניותם והסכמיהם – וההשלכות הפנימיות, אזוריות ועולמיות, אפשר ללמוד מהצונאמי הערבי (הנקרא בטעות "אביב ערבי") המשתולל ברחוב הערבי מסוף 2010.  כך גם שינויי משטר במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, 1963 – פעמיים, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים משנות ה-90', 1990, 1962), ועוד.

*יציבות המשטרים השותפים להסכמי אברהם תעורער ע"י מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן (בהתחשב ברקורד הפלסטיני הבינערבי והעולמי), שתביא להפלת המשטר ההאשמי המתון-יחסית מזרחית לנהר; תהפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת דוגמת לוב, סוריה, עיראק ותימן, ולזירת טרור אסלאמי אזורי ועולמי; תגרום לתרחיש דומינו העלול להפיל את המשטרים מפיקי הנפט והמתונים-יחסית בחצי האי ערב; ולהעניק רוח גבית עזה למשטר האייתולות, סין ורוסיה ורוח נגדית הרסנית לארה"ב ובעלות-בריתה.

*מדיניות והסכמי שלום הם מרכיבים משתנים במכלול הביטחון הלאומי במזרח התיכון הבלתי-צפוי, בלתי-יציב ואלים, שאין בו דו-קיום בשלום בינערבי מאז המאה ה-7. לעומת זאת, טופוגרפיה וגיאוגרפיה כמו רכסי יו"ש והגולן הם מרכיבים קבועים במסגרת גבולות הביטחון המינימליים של ישראל במציאות הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. מרכיבים קבועים אלו משדרגים באופן דרמטי את כח ההרתעה של ישראל והופכים אותה למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב ומדינות הסכמי אברהם.

*ככל שמתעצם כח ההרתעה הישראלי, משתדרגת יציבות מדינות הסכמי אברהם, וכן נחלשים משטרים וארגונים האחראים להפצת טרור וסמים ומאיימים על יציבות המזרח התיכון והעולם, ובמיוחד על הביטחון הלאומי וביטחון הפנים של מדינות הסכמי אברהם וארה"ב.

*האם המשטרים הערביים הקשורים להסכמי אברהם לא ישדרגו את קשריהם עם ישראל – אותה הם רואים כמרכיב חשוב לביטחונם וכלכלתם – אלא אם כן ישראל תבצע מחוות משמעותיות לפלסטינים, אותם הם מגדירים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות בינערביים?! האם משטרים אלו יקריבו את יציבותם/קיומם על מזבח הסוגייה הפלסטינית?!

העובדה שהם חתמו על הסכמי שלום עם ישראל מבלי להתנותם במחוות לפלסטינים, ומגבילים את הסיוע לפלסטינים בעיקר למישור המילולי ולא המעשי, מספקים תשובה נחרצת לשתי השאלות.

"מידה", 6 ינואר 2022, https://bit.ly/3t3osG3

English edition  https://bit.ly/3dglLFC

ב-2022 כל מדינות ערב מבססות את מדיניות הביטחון שלהן על נושאים משמעותיים יותר מהסוגייה הפלסטינית, כגון האיומים הקטלנים הנובעים ממשטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", אל קעידה, משטר ארדואן, תופעות-הלוואי של "הצונאמי הערבי" הגועש מ-2010 ושל מלחמות האזרחים בלוב, תימן, סוריה ועיראק, ועוד.

ב-2022 כל מדינות ערב המתונות והפרו אמריקאיות-יחסית רואות בכח ההרתעה הישראלי (יכולות צבאיות וטכנולוגיות) גורם ביטחוני ראשון-במעלה מול איומים אלו. הם רואים בישראל גורם חשוב במאמץ הקריטי לגיוון התשתית הכלכלית שלהן, המבוססת ברובה על נפט וגז טבעי, המאבדים בהדרגה את משקלם הכלכלי והמדיני.

ב-2022 המדיניות הערבית מבטאת את הערכת הערבים שמדינה פלסטינית תהייה פורעת-חוק ותוסיף שמן למדורת המזה"ת.  לכן הן מרחיבות קשרים ביטחוניים וכלכליים עם ישראל, למרות הקיפאון בתהליך המדיני ישראל-פלסטינים, ומתעלמים ממחאות ואיומים של הפלסטינים.

הסכמי השלום בין ישראל לבין מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן אינם מהווים מחווה ערבית כלפי ישראל, אלא צעד שנועד לשדרג את ביטחונן הלאומי וכלכלתן של מדינות אלו.

התבטאויות מדיניות שליליות מירדן אינן מאפילות על  ההתנהלות הירדנית – הביטחונית והאזרחית – הממחישה את התרומה הקריטית של ישראל לביטחונו/קיומו של בית המלוכה ההאשמי, העומד בפני איומים קיומיים מבית ומחוץ. לדוגמא, בעקבות "מבצע אנטבה" קיבל רה"מ רבין ברכה מהמלך חוסיין (שביטאה את התייחסות ירדן לישראל), אבל שגריר ירדן לאו"מ נשא נאום ביקורתי נגד ישראל…. המשפחה ההאשמית מכירה בעובדה שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לירדן תהווה גזר-דין מוות למשטר ההאשמי מזרחית לירדן.

לכן, מדינות ערב מעתירות על הפלסטינים מלל – אך לא מעש – חיובי, ונמנעות ממעורבות צבאית  – ואף לא מעורבות פיננסית משמעותית – למען הפלסטינים.

לכן, מדינות ערב לא פתחו באף מלחמה עקב הסוגייה הפלסטינית, וגם לא הגישו סיוע צבאי לפלסטינים במלחמת ישראל נגד אש"פ בלבנון ("מלחמת שלום הגליל"), שתי האינתיפאדות ו-4 המלחמות נגד חמאס בעזה. מדינות ערב אינן מקריבות את דמן על המזבח הפלסטיני.

לדוגמא:

* ב-1948 מדינות ערב לא פתחו במלחמה למען ערביי פלסטינה אלא לקידום האינטרסים שלהן, ולכן לא העבירו לערביי פלסטינה את שלל המלחמה. עיראק כבשה את השומרון, והעבירה אותו למשטר ההאשמי בירדן; ירדן כבשה את יהודה, מזרח ירושלים וירושלים העתיקה, וסיפחה אותם (יחד עם השומרון) לגדה המזרחית באפריל 1950; ומצרים כבשה את עזה, וכמו ירדן אסרה בקשיחות אלימה על פעילות פוליטית פלסטינית. מצרים אף שלטה בעזה באמצעות ממשל צבאי ונהגה להטיל עוצר. מצרים והליגה הערבית הקימו ב-1948 ברצועת עזה את ממשלת כל-פלסטין (כצעד לבלימת ירדן), אך רוקנו אותה מתוכן, העבירו אותה לקהיר כמחלקה בליגה הערבית, וביטלו אותה ב-1959.

מטרת המלחמה – המשותפת למדינות ערב ולערביי פלסטינה – הייתה למחוק את "הישות הכופרת היהודית" שהוקמה ב"בית האסלאם" (מזה"ת), המיועד על ידי אללה רק לריבונות "המאמינים", במקביל לקידום אינטרסים של כל מדינה ערבית שהשתתפה במלחמה, תוך כדי בלימת יריבותיה הערביות.

ירדן הצטרפה למלחמה כדי להרחיב את הממלכה ההאשמית לכיוון הים התיכון ולקדם את שאיפתה להנהגה פאן-ערבית, תוך כדי בלימת המתחרות הערביות לכתר ההנהגה. עיראק (שנשלטה על ידי המשפחה ההאשמית) שיתפה פעולה עם בית המלוכה ההאשמי בירדן, ושאפה לקדם את שליטתה על צינור הנפט העובר ממוסול לחיפה (940 ק"מ)., מצרים הצטרפה למלחמה – למרות תשתית צבאית פגומה – כדי לבלום את יריבותיה במאבק להנהגה הערבית, ובמיוחד את ירדן. לכן, צבא מצרי נלחם בגיזרת קיבוץ רמת רחל (לצד כח ירדני בפיקוד מצרי) כדי לקדם תביעת ריבונות עתידית. סוריה הצטרפה למלחמה ב"ישות הכופרת" כדי לקדם את חזון סוריה-רבתי המשתרעת מהגבול המצרי דרך פלסטינה המנדטורית, כולל ירדן.

*ב-1956 "מבצע סיני" לא פרץ עקב הסוגייה הפלסטינית, אלא על רקע העימות בין בריטניה וצרפת לבין מצרים על השליטה בתעלת סואץ, ושאפתנות מצרים להנהגה פאן-ערבית, כולל הלאמת תעלת סואץ, תמיכתה במאבק אלג'יריה לעצמאות משלטון צרפת, עיסקת נשק עם צ'כוסלובקיה, הקמת פיקוד צבאי משותף מצרים-סוריה-ירדן נגד ישראל, חתירה מצרית להפלת משטרים ערביים פרו-אמריקאים, עידוד הטרור הפלסטיני מעזה, חסימת תעלת סואץ בפני אוניות ישראליות ומטענים לישראל, הסגר מצרי על מיצרי טיראן, וכוונת מצרים ל"שחרר שטחים כבושים" בנגב.

*ב-1967 פתחה ישראל  במלחמת-מנע – ללא קשר לסוגייה הפלסטינית – עקב עליית מדרגה בתוקפנות המצרית בגיבוי ברה"מ: הסגר על נמל אילת, הפרת פירוז חצי האי סיני במסגרת היערכות לחידוש המלחמה להכחדת ישראל, שיקום הפיקוד הצבאי המשותף מצרים-סוריה-ירדן נגד ישראל, במקביל להקצנת המאמץ הצבאי המצרי בתימן (70,000 חילים) כמקפצה להפלת המשטר בסעודיה. ירדן הפגיזה את ירושלים המערבית והפירה הסכם הפסקת-אש ביום הראשון למלחמה. מטוסים ותותחים סורים הפגיזו ישובים בצפון.

*ב-1969/70 התנהלה מלחמת התשה בגיזרת מצרים שהיוותה המשך ל"ששת הימים", ללא קשר לסוגייה הפלסטינית.

*ב-1973 פרצה "מלחמת יום הכיפורים", ללא קשר לסוגייה הפלסטינית, כאשר מצרים, סוריה, ירדן ועיראק חידשו את המאמץ להשמדת ישראל ולקידום שאיפותיהן הבינערביות.

*ב-1982 הפגינו הערבים את הפער בין המלל הפרו-פלסטיני לבין התנהלותם האדישה ואף השלילית כלפי הפלסטינים, כאשר לא באו לעזרת אש"פ שנלחם בישראל ב"מלחמת שלום הגליל". המלחמה פרצה ב-6 ליוני, הנהגת אש"פ גורשה מבירות ב-30 לאוגוסט, אבל הליגה הערבית לא מצאה לנכון להתכנס ולדון במצוקת אש"פ לפני ה-9 לספטמבר….

*ב-1992-1987 ו-2003-2000 המחישו הערבים את המקום הנמוך של הסוגייה הפלסטינית בסדר היום הערבי, כאשר לא התגייסו לעזרת הפלסטינים באינתיפאדה הראשונה והשנייה. כך גם היה במלחמות חמאס-ישראל ב-2008/9, 2012, 2014 ו-2020.

הערכות שגויות מטפחות ציפיות-שווא, מביאות למדיניות שגויה וגורמות לתוצאות הרות-אסון. כך מלמדות יוזמות-נפל רבות של ארה"ב, מערב אירופה, האו"מ וישראל – לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי והסוגייה הפלסטינית – המבוססות על הנחה חסרת-יסוד כאילו הסוגייה הפלסטינית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, בבת-עינם של הערבים וגורם מפתח לזעזועי המזה"ת.

האם מעצבי-מדיניות בירושלים ווושינגטון ילמדו מתקדימים על ידי הימנעות מ- או חזרה על – שגיאות העבר?

פוסטים אחרונים

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
 bit.ly/3POcBqO "חדשות מחלקה ראשונה", 9 יולי 2023,

English edition bit.ly/44cJNfV

לפי הכלכלן הנודע, פרופ' ג'והן גאלבריית', האויב של התובנה המקובלת הוא מצעד העובדות, העשוי לחשוף את התובנה המקובלת כמנותקת מהמציאות ואף מסוכנת. פרופ' גאלבריית' מוסיף שתובנה מקובלת אינה מתאימה עצמה למציאות אלא לתפישת עולם מסויימת.

ואכן, מצעד העובדות של המזרח התיכון חושף את השגיאות המהותיות והמאיימות של התובנה המערבית המקובלת הרואה בסוגייה הפלסטינית בבת-עין ערבית המקדמת דו-קיום בשלום.

לדוגמא:

*מ-1948, בניגוד לתובנה המקובלת, מדינות ערב אינן מפעילות את השריר הצבאי (ובקושי את השרירים הכספי והדיפלומטי) למען הפלסטינים, כפי שראינו בכל המלחמות מול חמאס בעזה (2021, 2014, 2012 ו-2008), שתי האינתיפאדות (2000-2005, 1987-1993) והמלחמה לגירוש אש"פ מלבנון (1982).

*מ-1948, מבהיר מצעד העובדות המזרח תיכוני, בניגוד לתובנה המקובלת, שהאינטרס הערבי גובר על – ולעתים אף מנוגד ל- אינטרס הפלסטיני. לכן, אף מלחמה בין ישראל למדינות ערב (1948/9, 1956, 1967, 1973) לא פרצה בגלל – או עבור – הפלסטינים. כמו כן, ששת הסכמי השלום עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן נחתמו בגלל שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, התמקדו במציאות המזרח תיכונית ובאינטרס הערבי, ושללו מהפלסטינים את כוח הוטו.

*אף הסכם שלום בין ישראל למדינות ערב לא בוטל עקב מלחמת ישראל בטרור הפלסטיני (וגם לא עקב הפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה, החלת החוק הישראלי בגולן ובנייה מעבר ל"קו הירוק"). מדינות ערב לא מקריבות אינטרסים שלהן על מזבח אינטרסים פלסטינים.

*בניגוד לתובנה המקובלת במערב, סעודיה ושש מדינות ערב שחתמו הסכמי שלום עם ישראל ערות לעובדה שהסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, אינה בבת-עין ערבית ואינה מוקד זעזועים אזוריים.

*העמקת הקשר המסחרי והביטחוני עם סעודיה, ומעורבות קריטית של סעודיה בהסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, התרחשו למרות התנגדות פלסטינית חריפה.

*מדינות ערב אינן שותפות לתמיכה הגורפת במערב – ואף מפגינות אדישות-יחסית ולעתים עוינות – לרעיון המדינה  הפלסטינית.

*בעוד המערב מעניק משקל רב למלל ערבי פרו-פלסטיני, מציאות המזרח התיכון מתנהלת לפי המעש הערבי האדיש/עויין כלפי הפלסטינים.  המעש הערבי התגבש בתגובה להתנהלות פלסטינית אלימה במישור הבין-ערבי. הערבים גם ערים לנורמה מזרח תיכונית: על מילים אין משלמים מכס….

*התנהלות הפלסטינים במישור הבין-ערבי הפכה אותם לאב-טיפוס של חתרנות, טרור ובוגדנות בעיני הערבים, ובמיוחד סעודיה ושאר ערביי המפרץ. לדוגמא: שיתוף פעולה פלסטיני עם עיראק בפלישת 1990 לכווית, למרות שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלסטינים; מלחמות אזרחים בלבנון ב-1982-1970; מלחמת אזרחים בירדן ב-1970; טרור במצרים וסוריה בשנות ה-50' וה-60'. הערבים מודעים למאפיין של הטרור הפלסטיני: לנשוך את היד המזינה אותו, כפי שחשה ישראל בעקבות המחוות הדרמטיות באוסלו 1993 ובהתנתקות 2005, וכפי שחשה ארה"ב ב-2001 לאחר שסייעה למוג'אהידין לגרש את ברה"מ מאפגניסטן, וב-1983 כאשר מכוניות תופת של טרור אסלאמי ופלסטיני פוצצו את שגרירות ומפקדת המארינס של ארה"ב בביירות, למרות שארה"ב פעלה לבלימת מלחמת ישראל באש"פ.

מדינות ערב גם מודעות לקשר ההדוק בין ההנהגה הפלסטינית ל"אחים המוסלמים" וארגוני טרור נוספים באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית, כמו גם עם משטר האייתולות, צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, הגוש הסובייטי וגרמניה הנאצית.

*סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, ירדן ומצרים מעריכים שהתנהלות מדינה פלסטינית תהייה דומה לדפוסי ההתנהלות הפלסטינית של עשרות השנים האחרונות, ולכן תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון ורוח גבית לגופים פורעי-חוק.

*סעודיה ושאר המדינות הערביות המתונות-יחסית מעריכות שמדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי מזרחית לנהר, הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת דוגמת לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן ובסיס לטרור אסלאמי המקדם את השאיפות הפאנטיות של "האחים המוסלמים" ומשטר האייתולות באיראן. הן חוששות מהשפעה קטלנית על מפיקות הנפט בחצי האי ערב, שיבושים בשוק הנפט (48% ממאגרי הנפט העולמי), פגיעה קשה בסחר הבינלאומי, ואיום ברור ומיידי על קיום משטריהן.

*בניגוד לתובנה המקובלת כאילו הטרור הפלסטיני הוא תוצאה של היעדר אופק מדיני ותקווה, הטרור הפלסטיני הוא ביטוי לתכנית הלימודים הפלסטינית (שהוקמה ב-1993 ע"י מחמוד עבאס), שהיא הנציגה האותנטית ביותר של חזון ההנהגה הפלסטינית וקו-יצור יעיל של טרוריסטים, יחד עם האדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים פלסטינים כמודל לחיקוי עבור הנוער הפלסטיני, והמענקים החודשיים למשפחות טרוריסטים.

*החזון והתקווה הפלסטינים נחרתו בתודעה הפלסטינית ב-1959 ו-1964 על ידי האמנות של הפתח' ואש"פ (בעקבות "כיבוש" 1948 ולפני "כיבוש" 1967), שהם מקור הסמכות של הרשות הפלסטינית, וגם על ידי "תורת השלבים" של אש"פ מ-1974. החזון והאופק המדיני הפלסטיני אינם מתמקדים בגודלה – אלא בחיסולה – של הישות הציונית.

לסיכום

*האם אנשי התובנה המקובלת מטים אוזן להצעתו של  דר' אלברט אליס, שהיה מגדולי הפסיכולוגים בעולם: "הצפי הטוב ביותר לגבי התנהלות האדם בעתיד הוא התנהלותו בעבר"?

*האם אנשי התובנה המקובלת מבינים מדוע מנהיגי ערב מקבלים את פני מנהיגים פלסטינים ב"מרבד מרופט", בניגוד ל"שטיח האדום" המקבל את פניהם במערב?

*התנהלות הפלסטינים במישור הבינערבי והישראלי, ובמיוחד בעקבות המחוות הדרמטיות של ישראל ב-1993 ו-2005, ממחישה שמדינה פלסטינית מחד, ודו-קיום בשלום מאידך, הם דבר והיפוכו.

https://bit.ly/3Zf0O5Y"מידה", 22 פברואר 2023,

English edition  https://bit.ly/3lFI3tZ

מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבאן משוכנעים שמחוות ישראליות דרמטיות לרשות הפלסטינית הן תנאי מוקדם להרחבת הסכמי אברהם, שידרוג יחסי ישראל-סעודיה ואולי אף הסכם שלום עם סעודיה.  האם עמדה זאת תואמת את מציאות המזרח התיכון?

אינטרס ערבי

*הסכמי אברהם ותפקידה הקריטי של סעודיה כמנוע מאחורי ההסכמים, היו מונחי אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ודיפלומטים של סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.

*החלטת המדינות הערביות להגיע להסכם שלום עם ישראל לא נבעה מהשתכנעותן שישראל אכן שואפת לדו-קיום בשלום, ולא מנכונותן להיפרד ממספר תפישות-יסוד של האסלאם, אלא מהערכתן שיכולותיה הביטחוניות, הטכנולוגיות והדיפלומטיות של ישראל הן חיוניות לעמידה מול אויבים משותפים: משטר האייתולות באיראן וטרור "האחים המוסלמים".

*סעודיה ו-6 מדינות ערב (כולל מצרים וירדן) השותפות להסכמי שלום עם ישראל מבינות שהמזרח התיכון דומה להר געש היורק לבה רותחת באופן בלתי-צפוי, כפי שמלמדות 1.400 השנים האחרונות של המציאות הבינערבית הסוערת – פנימית ואזורית – וכפי שמלמד הצונאמי הערבי שפרץ בסוף 2010 ועדין משתולל ברחוב הערבי.

*מדינות ערביות אלו שואפות לצמצם את כוחם של גופים פורעי-חוק, ולכן חוששות מאופיה של מדינה פלסטינית, לאור ההתנהלות הפלסטינית האלימה בזירה הבינערבית והבינלאומית, שהפך את הפלסטינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה בינערביים.

*מדינות אלו מודאגות מהכרסום שחל לאחרונה בכח ההרתעה של ארה"ב, שהוא מרכיב חיוני בביטחונן הלאומי, כמו גם מהתוצאות הרות-האסון של 43 שנות האופציה הדיפלומטית של ארה"ב כלפי משטר האייתולות (הפועל להפלת כל משטר סוני ערבי), המעניקה רוח גבית עזה לטרור, הפצת סמים ויכולות קונבנציונליות ובליסטיות קטלניות של איראן מהמפרץ הפרסי, דרך רחבי המזרח התיכון, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ועד אמריקה הלטינית. מדינות ערב הסוניות הפרו-אמריקאיות חוששות מהשלכות החיבוק שמעניקה ארה"ב ל"אחים המוסלמים", שהם ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם עם אגפים דתיים, חינוכיים, סיעודיים ופוליטים. הן גם ערות לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only?), לרפיסות האירופאית ולחולשת המשטרים הערביים.

תפקידה של ישראל

*סעודיה ו-6 המדינות שחתמו על הסכם שלום עם ישראל חשות את מאכלת האייתולות ו"האחים המוסלמים" על צווארן. הן רואות בישראל את "סוכן ביטוח החיים" היעיל ביותר – ואולי היחיד – באזור. הן מעריכות את ישראל כמכפלן-עוצמה היעיל ביותר של ארה"ב במזרח התיכון, ומכירות בכח ההרתעה שפיתחה מאז 1967, כפי שמפגינה בפעילות הצבאיות נגד איראן (בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן) ונגד הטרור הפלסטיני והלבנוני. הן אף מכבדות את יכולות ישראל בתחום המודיעין, האימונים וגיבוש תורות לחימה.

*מדינות אלו רואות בישראל שותף-אמין ב"יום סגריר", ובמיוחד עקב נכונות ישראל להדוף לחץ אמריקאי כאשר מדובר בעקרונות היסטוריים וביטחוניים כגון ירושלים,יו"ש ואיראן. הן גם שואפות למנף את מעמדה החיובי של ישראל בקרב הציבור האמריקאי ונבחריו בשני בתי הקונגרס לשידרוג קשרים ביטחוניים ואזרחיים עם ארה"ב.

*סעודיה, איחוד האמרויות ובחריין מתמקדות במאמץ לגוון  את תשתיתן הכלכלית, מכיוון שהן ערות לסכנות הטמונות בתלות-רבה-מדי בנפט וגז טבעי, החשופים לאי-יציבות מחירים ולאיום הכחדה מצד חידושים טכנולוגים היוצרים אנרגיה נקיה וזולה יותר. הן מכירות בישראל כמעצמה טכנולוגית העשוייה לסייע להן בהשתחררות מהתלות בנפט וגז טבעי, גיוון מקורות ההכנסה ויצירת מקומות עבודה נוספים, במקביל לשיפור מצבן הביטחוני.

*הסכמי אברהם – בנוסף להסכמי השלום עם מצרים וירדן – וההרחבה חסרת-התקדים של שתופי הפעולה בין ישראל לסעודיה, מבהירים שמשקל אינטרס ערבי חיוני עשוי לעלות על משקלם של עקרונות מרכזיים באסלאם, כגון ההתנגדות בת 1,400 שנים לריבונות "כופרים" ב"בית האסלאם".  אינטרסים חיוניים עשויים אף להוביל להתמתנות דרמטית של  מערכת החינוך (המהווה בבואה נאמנה של מדיניות וחזון השלטון). ואכן, בניגוד לרשות הפלסטינית הדבקה ב- ומקצינה את – החינוך לשנאה, איחוד האמירויות עקרה את החינוך לשנאת ישראל ויהודים ושתלה חינוך לאהדת ישראל ויהודים.

תוחלת החיים של הסכמי אברהם

*הסכמי אברהם באו לעולם עקב הנחישות להימנע מהשגיאה השיטתית של מחלקת המדינה, שניכשלה בכל אחת מהצעותיה לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, בגלל התמקדותן בסוגייה הפלסטינית כאילו הייתה נושא מרכזי בסכסוך ובהוויה המדינית הערבית. הסכמי אברהם התמקדו בסדר העדיפויות ואינטרסים ערביים, עקפו את הסוגייה הפלסטינית שאיננה מככבת בסדר היום הערבי, שללו מהפלסטינים את כח הוטו, ולכן באו לאוויר העולם.

*תוחלת החיים של הסכמי אברהם תלוייה ביציבות המשטרים השותפים להסכמים.

*הסכמי אברהם הביאו לצעדים ראשונים של התמתנות מדינית ודתית ונכונות לדו-קיום בשלום, המשוועים לתמיכת ארה"ב במדינות המעורבות, ולא ללחץ על מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות.

*אבל, אין להתעלם מהאיומים ברורים, מיידיים וקטלניים על הסכמי שלום במזרח התיכון, הדומה להר געש הפולט לבה באופן בלתי-צפוי, ומאופיין ע"י פיצול, אי-יציבות, אי-סובלנות, אלימות, עריצות והיעדר דמוקרטיה, המביאים למשטרים זמניים (המגיעים לשלטון באלימות ולא בבחירות חופשיות), ולכן למדיניות והסכמים זמניים; וכל זאת במישור הבינערבי! תמיכה נחושה של ארה"ב בהסכמי אברהם – בניגוד לקרירות שמפגינה מחלקת המדינה – תצמצם את הסכנה לעתיד ההסכמים.

*על זמניות המשטרים הערביים – ולכן זמניות מדיניותם והסכמיהם – וההשלכות הפנימיות, אזוריות ועולמיות, אפשר ללמוד מהצונאמי הערבי (הנקרא בטעות "אביב ערבי") המשתולל ברחוב הערבי מסוף 2010.  כך גם שינויי משטר במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, 1963 – פעמיים, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים משנות ה-90', 1990, 1962), ועוד.

*יציבות המשטרים השותפים להסכמי אברהם תעורער ע"י מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן (בהתחשב ברקורד הפלסטיני הבינערבי והעולמי), שתביא להפלת המשטר ההאשמי המתון-יחסית מזרחית לנהר; תהפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת דוגמת לוב, סוריה, עיראק ותימן, ולזירת טרור אסלאמי אזורי ועולמי; תגרום לתרחיש דומינו העלול להפיל את המשטרים מפיקי הנפט והמתונים-יחסית בחצי האי ערב; ולהעניק רוח גבית עזה למשטר האייתולות, סין ורוסיה ורוח נגדית הרסנית לארה"ב ובעלות-בריתה.

*מדיניות והסכמי שלום הם מרכיבים משתנים במכלול הביטחון הלאומי במזרח התיכון הבלתי-צפוי, בלתי-יציב ואלים, שאין בו דו-קיום בשלום בינערבי מאז המאה ה-7. לעומת זאת, טופוגרפיה וגיאוגרפיה כמו רכסי יו"ש והגולן הם מרכיבים קבועים במסגרת גבולות הביטחון המינימליים של ישראל במציאות הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. מרכיבים קבועים אלו משדרגים באופן דרמטי את כח ההרתעה של ישראל והופכים אותה למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב ומדינות הסכמי אברהם.

*ככל שמתעצם כח ההרתעה הישראלי, משתדרגת יציבות מדינות הסכמי אברהם, וכן נחלשים משטרים וארגונים האחראים להפצת טרור וסמים ומאיימים על יציבות המזרח התיכון והעולם, ובמיוחד על הביטחון הלאומי וביטחון הפנים של מדינות הסכמי אברהם וארה"ב.

*האם המשטרים הערביים הקשורים להסכמי אברהם לא ישדרגו את קשריהם עם ישראל – אותה הם רואים כמרכיב חשוב לביטחונם וכלכלתם – אלא אם כן ישראל תבצע מחוות משמעותיות לפלסטינים, אותם הם מגדירים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות בינערביים?! האם משטרים אלו יקריבו את יציבותם/קיומם על מזבח הסוגייה הפלסטינית?!

העובדה שהם חתמו על הסכמי שלום עם ישראל מבלי להתנותם במחוות לפלסטינים, ומגבילים את הסיוע לפלסטינים בעיקר למישור המילולי ולא המעשי, מספקים תשובה נחרצת לשתי השאלות.

"מידה", 6 ינואר 2022, https://bit.ly/3t3osG3

English edition  https://bit.ly/3dglLFC

ב-2022 כל מדינות ערב מבססות את מדיניות הביטחון שלהן על נושאים משמעותיים יותר מהסוגייה הפלסטינית, כגון האיומים הקטלנים הנובעים ממשטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", אל קעידה, משטר ארדואן, תופעות-הלוואי של "הצונאמי הערבי" הגועש מ-2010 ושל מלחמות האזרחים בלוב, תימן, סוריה ועיראק, ועוד.

ב-2022 כל מדינות ערב המתונות והפרו אמריקאיות-יחסית רואות בכח ההרתעה הישראלי (יכולות צבאיות וטכנולוגיות) גורם ביטחוני ראשון-במעלה מול איומים אלו. הם רואים בישראל גורם חשוב במאמץ הקריטי לגיוון התשתית הכלכלית שלהן, המבוססת ברובה על נפט וגז טבעי, המאבדים בהדרגה את משקלם הכלכלי והמדיני.

ב-2022 המדיניות הערבית מבטאת את הערכת הערבים שמדינה פלסטינית תהייה פורעת-חוק ותוסיף שמן למדורת המזה"ת.  לכן הן מרחיבות קשרים ביטחוניים וכלכליים עם ישראל, למרות הקיפאון בתהליך המדיני ישראל-פלסטינים, ומתעלמים ממחאות ואיומים של הפלסטינים.

הסכמי השלום בין ישראל לבין מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן אינם מהווים מחווה ערבית כלפי ישראל, אלא צעד שנועד לשדרג את ביטחונן הלאומי וכלכלתן של מדינות אלו.

התבטאויות מדיניות שליליות מירדן אינן מאפילות על  ההתנהלות הירדנית – הביטחונית והאזרחית – הממחישה את התרומה הקריטית של ישראל לביטחונו/קיומו של בית המלוכה ההאשמי, העומד בפני איומים קיומיים מבית ומחוץ. לדוגמא, בעקבות "מבצע אנטבה" קיבל רה"מ רבין ברכה מהמלך חוסיין (שביטאה את התייחסות ירדן לישראל), אבל שגריר ירדן לאו"מ נשא נאום ביקורתי נגד ישראל…. המשפחה ההאשמית מכירה בעובדה שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לירדן תהווה גזר-דין מוות למשטר ההאשמי מזרחית לירדן.

לכן, מדינות ערב מעתירות על הפלסטינים מלל – אך לא מעש – חיובי, ונמנעות ממעורבות צבאית  – ואף לא מעורבות פיננסית משמעותית – למען הפלסטינים.

לכן, מדינות ערב לא פתחו באף מלחמה עקב הסוגייה הפלסטינית, וגם לא הגישו סיוע צבאי לפלסטינים במלחמת ישראל נגד אש"פ בלבנון ("מלחמת שלום הגליל"), שתי האינתיפאדות ו-4 המלחמות נגד חמאס בעזה. מדינות ערב אינן מקריבות את דמן על המזבח הפלסטיני.

לדוגמא:

* ב-1948 מדינות ערב לא פתחו במלחמה למען ערביי פלסטינה אלא לקידום האינטרסים שלהן, ולכן לא העבירו לערביי פלסטינה את שלל המלחמה. עיראק כבשה את השומרון, והעבירה אותו למשטר ההאשמי בירדן; ירדן כבשה את יהודה, מזרח ירושלים וירושלים העתיקה, וסיפחה אותם (יחד עם השומרון) לגדה המזרחית באפריל 1950; ומצרים כבשה את עזה, וכמו ירדן אסרה בקשיחות אלימה על פעילות פוליטית פלסטינית. מצרים אף שלטה בעזה באמצעות ממשל צבאי ונהגה להטיל עוצר. מצרים והליגה הערבית הקימו ב-1948 ברצועת עזה את ממשלת כל-פלסטין (כצעד לבלימת ירדן), אך רוקנו אותה מתוכן, העבירו אותה לקהיר כמחלקה בליגה הערבית, וביטלו אותה ב-1959.

מטרת המלחמה – המשותפת למדינות ערב ולערביי פלסטינה – הייתה למחוק את "הישות הכופרת היהודית" שהוקמה ב"בית האסלאם" (מזה"ת), המיועד על ידי אללה רק לריבונות "המאמינים", במקביל לקידום אינטרסים של כל מדינה ערבית שהשתתפה במלחמה, תוך כדי בלימת יריבותיה הערביות.

ירדן הצטרפה למלחמה כדי להרחיב את הממלכה ההאשמית לכיוון הים התיכון ולקדם את שאיפתה להנהגה פאן-ערבית, תוך כדי בלימת המתחרות הערביות לכתר ההנהגה. עיראק (שנשלטה על ידי המשפחה ההאשמית) שיתפה פעולה עם בית המלוכה ההאשמי בירדן, ושאפה לקדם את שליטתה על צינור הנפט העובר ממוסול לחיפה (940 ק"מ)., מצרים הצטרפה למלחמה – למרות תשתית צבאית פגומה – כדי לבלום את יריבותיה במאבק להנהגה הערבית, ובמיוחד את ירדן. לכן, צבא מצרי נלחם בגיזרת קיבוץ רמת רחל (לצד כח ירדני בפיקוד מצרי) כדי לקדם תביעת ריבונות עתידית. סוריה הצטרפה למלחמה ב"ישות הכופרת" כדי לקדם את חזון סוריה-רבתי המשתרעת מהגבול המצרי דרך פלסטינה המנדטורית, כולל ירדן.

*ב-1956 "מבצע סיני" לא פרץ עקב הסוגייה הפלסטינית, אלא על רקע העימות בין בריטניה וצרפת לבין מצרים על השליטה בתעלת סואץ, ושאפתנות מצרים להנהגה פאן-ערבית, כולל הלאמת תעלת סואץ, תמיכתה במאבק אלג'יריה לעצמאות משלטון צרפת, עיסקת נשק עם צ'כוסלובקיה, הקמת פיקוד צבאי משותף מצרים-סוריה-ירדן נגד ישראל, חתירה מצרית להפלת משטרים ערביים פרו-אמריקאים, עידוד הטרור הפלסטיני מעזה, חסימת תעלת סואץ בפני אוניות ישראליות ומטענים לישראל, הסגר מצרי על מיצרי טיראן, וכוונת מצרים ל"שחרר שטחים כבושים" בנגב.

*ב-1967 פתחה ישראל  במלחמת-מנע – ללא קשר לסוגייה הפלסטינית – עקב עליית מדרגה בתוקפנות המצרית בגיבוי ברה"מ: הסגר על נמל אילת, הפרת פירוז חצי האי סיני במסגרת היערכות לחידוש המלחמה להכחדת ישראל, שיקום הפיקוד הצבאי המשותף מצרים-סוריה-ירדן נגד ישראל, במקביל להקצנת המאמץ הצבאי המצרי בתימן (70,000 חילים) כמקפצה להפלת המשטר בסעודיה. ירדן הפגיזה את ירושלים המערבית והפירה הסכם הפסקת-אש ביום הראשון למלחמה. מטוסים ותותחים סורים הפגיזו ישובים בצפון.

*ב-1969/70 התנהלה מלחמת התשה בגיזרת מצרים שהיוותה המשך ל"ששת הימים", ללא קשר לסוגייה הפלסטינית.

*ב-1973 פרצה "מלחמת יום הכיפורים", ללא קשר לסוגייה הפלסטינית, כאשר מצרים, סוריה, ירדן ועיראק חידשו את המאמץ להשמדת ישראל ולקידום שאיפותיהן הבינערביות.

*ב-1982 הפגינו הערבים את הפער בין המלל הפרו-פלסטיני לבין התנהלותם האדישה ואף השלילית כלפי הפלסטינים, כאשר לא באו לעזרת אש"פ שנלחם בישראל ב"מלחמת שלום הגליל". המלחמה פרצה ב-6 ליוני, הנהגת אש"פ גורשה מבירות ב-30 לאוגוסט, אבל הליגה הערבית לא מצאה לנכון להתכנס ולדון במצוקת אש"פ לפני ה-9 לספטמבר….

*ב-1992-1987 ו-2003-2000 המחישו הערבים את המקום הנמוך של הסוגייה הפלסטינית בסדר היום הערבי, כאשר לא התגייסו לעזרת הפלסטינים באינתיפאדה הראשונה והשנייה. כך גם היה במלחמות חמאס-ישראל ב-2008/9, 2012, 2014 ו-2020.

הערכות שגויות מטפחות ציפיות-שווא, מביאות למדיניות שגויה וגורמות לתוצאות הרות-אסון. כך מלמדות יוזמות-נפל רבות של ארה"ב, מערב אירופה, האו"מ וישראל – לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי והסוגייה הפלסטינית – המבוססות על הנחה חסרת-יסוד כאילו הסוגייה הפלסטינית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, בבת-עינם של הערבים וגורם מפתח לזעזועי המזה"ת.

האם מעצבי-מדיניות בירושלים ווושינגטון ילמדו מתקדימים על ידי הימנעות מ- או חזרה על – שגיאות העבר?

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3fh7P2k

English edition  https://bit.ly/3ynlWdO

חמאס והטרור האסלאמי הבינלאומי

  1. אף מדינה ערבית לא הושיטה יד – צבאית, מדינית או פיננסית – לחמאס, שהוא בן-טיפוחים של איראן (השואפת להשתלט על המזרח התיכון), ענף של "האחים המוסלמים" (הפועלים להפלת כל המשטרים המוסלמים והקמת ישות אסלאמית עולמית) ונתמך של תורכיה (השואפת לשקם את האימפריה העותומנית). שלושתם מהווים איום ברור ומיידי לקיום משטרים ערביים פרו-אמריקאים כמו מצרים, ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין.
  2. איראן ו"האחים המוסלמים" הם מוקדי הפצה של טרור איסלאמי, סמים וטכנולוגיות בליסטיות וגרעיניות ברחבי העולם. הם מאיימים על הפקה ואספקה סדירים של נפט, על הסחר בין אסיה ואירופה (העובר דרך מיצרי באב אל מנדב) ועל ביטחון הפנים במפרץ הפרסי, המזרח התיכון, מרכז אסיה, קרן אפריקה, צפון אפריקה, אירופה, ואמריקה הלטינית.
  3. מאבק ישראל בטרור הערבי/אסלאמי מגביל את כושר התמרון של איראן ו"האחים המוסלמים", ולכן מוריד את סף האיום על המשטרים הערביים המתונים-יחסית, ותורם לאינטרס הביטחוני של הדמוקרטיות המערביות ומאבקן בטרור האסלאמי.

מדינות ערב והסוגייה הפלסטינית

  1. מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן לא שוקלות להינתק מהסכמי השלום עם ישראל עקב הסוגייה הפלסטינית. יחד עם סעודיה הן ממשיכות בקשרי הביטחון והמסחר עם ישראל. הן עקפו את הסוגיה הפלסטינית כדי לחתום על הסכמי השלום, ומעריכות שהקמת מדינה פלסטינית תחריף את האיום על יציבותן ותוסיף שמן למדורת המזרח התיכון.
  2. בניגוד למלל הערבי הפרו-פלסטיני (הכובש את כותרות התקשורת), המעש הערבי אינו כולל סיוע צבאי, מדיני או כספי משמעותי לחמאס או לרשות הפלסטינית, כפי היה גם בשלושת המלחמות הקודמות ישראל-חמאס, שתי האינתיפאדות ו"מלחמת שלום הגליל".
  3. מדינות ערב אינן מניחות לסוגיה הפלסטינית לגרור אותן למלחמה בישראל, ולכן המלחמות בין מדינות ערב לישראל – ממלחמת השחרור ועד מלחמת יום הכיפורים 1973 – לא פרצו עקב העניין הפלסטיני. לדוגמא, עם תום מלחמת השחרור כבשו עיראק, ירדן ומצרים את השומרון, יהודה ורצועת עזה, אך לא הפקידו את האזורים בידי הפלסטינים, ואף אסרו לקיים פעילות פוליטית פלסטינית (עיראק העבירה את השומרון לירדן).
    היעדר תמיכה ערבית מעשית במלחמות חמאס (ואש"פ) בישראל מלמד על התייחסות הערבים לפלסטינים כאב-טיפוס לחתרנות וטרור בינערביים שהיכו במצרים (שנות ה-50'), סוריה (שנות ה-60'), ירדן (1970-1968), לבנון (1983-1970) וכווית (סיוע אש"פ לפלישת עיראק באוגוסט 1990).
    בניגוד למדינאות המערבית, המדינאות הערבית מאופיינת בזיכרון היסטורי ארוך (לדוגמא, מלחמות סונים-שיעים נמשכות מהמאה ה-7). לכן, הטרור וכפיות-התודה הפלסטינים אינם נשכחים ואינם נסלחים.

שורש הטרור הפלסטיני

  1. תפישת העולם המערבית רואה במלחמות בין ישראל לפלסטינים סוגייה מדינית וטריטוריאלית, ומתייחסת לטרור הפלסטיני והאיסלאמי כאילו היו מונחי-יאוש מדיני, כלכלי וחברתי.
    אבל, הטרור הפלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) אינו מונחה פשרה טריטוריאלית או יאוש, אלא מונחה חזון דתי ולאומני, ומכאן הקריאות לשחזר את הטבח שביצע מוחמד ביהודי חצי האי ערב במאה ה-7 הנשמעות במהומות ערביי יו"ש, עזה ו"הקו הירוק"; הקריאות לשחרר את יפו, לוד, רמלה ועכו ("כיבוש 1948"); והציון השנתי של "הנקבא" ("הקטסטרופה") ביום הקמת המדינה היהודית.
    קיומה של ריבונות יהודית ב"בית האסלאם" (המזרח התיכון) מנוגד לעקרונות האסלאם, המחלק את העולם ל"בית האסלאם" ולמדינות שעדין לא קיבלו את האסלאם – שהיא לכאורה הדת הלגיטית היחידה – אך יאלצו לקבל (בהשלמה או במלחמה) את האסלאם כדת הלגיטימית היחידה.
  1. מלחמת הטרור הפלסטיני בישראל אינה על גודלה – אלא קיומה – של המדינה היהודית, ללא קשר למדיניות ישראל. לדוגמא, ויתורים דרמטים של ישראל ב-1993 (אוסלו) ו-2005 (התנתקות) הם שהביאו לגלי טרור חסרי-תקדים.
    כמו כן, אש"פ ופתח' בהנהגת מחמוד עבאס – שהם מקור הסמכות של הרשות הפלסטינית – הוקמו ב- 1964 ו-1959, כדי "לשחרר" "השטחים הכבושים" ב"קו הירוק", כפי שמתועד בספרי הלימוד של מערכת החינוך וההסתה השיטתית במסגדים של הרשות הפלסטינית.
  1. הטרור הפלסטיני פרץ ב-1886 (פתח תקווה), יפו (1908) וביתר שאת ב- 1920 (ירושלים, צמח ואצבע הגליל) ו-1929 (ירושלים, צפת וחברון).
  2. הטרור הפלסטיני הוא ענף של הטרור הערבי/אסלאמי המושרש במזרח התיכון מהמאה ה-7, כאשר שלושה מארבעת הח'ליפים, יורשי מוחמד, נרצחו. רוב מכריע של קורבנות הטרור הערבי/אסלאמי הם ערבים/מוסלמים. האם יש מקום להערכה ש"כופרים" יהודים או נוצרים יזכו ליחס מתון יותר מזה המוענק ל"מאמינים"?!
  3. אין סימטריה-מוסרית בין ישות טרור (חינוכית ומבצעית) לבין דמוקרטיה מערבית מתגוננת. אין סימטריה מוסרית בין ישות טרור המקריבה את אזרחיה (ועיתונאים זרים) על מזבח המגן האנושי לבין ישות דמוקרטית המקריבה את גורם ההפתעה על מזבח עיקרון אי הפגיעה בחפים מפשע. אין סימטריה מוסרית בין ישות טרור המתמקדת בכוונה-תחילה ובשיטתיות בפגיעה באוכלוסייה אזרחית לבין ישות דמוקרטית המנסה בכוונה-תחילה ובשיטתיות לצמצם את הפגיעה באוכלוסיה אזרחית.
  4. תנאי להצלחת המאבק בטרור הערבי/אסלאמי הוא שדרוג כח ההרתעה (מעבר מתגובה למלחמת-מנע) והכרה במציאות המזרח התיכון האלים, הבלתי צפוי, הבוגדני ועתיר הטרור נגד "מאמינים" ו"כופרים" כאחד. במקביל, יש להימנע מפייסנות ומאשליה שהמזרח התיכון נכון להטמיע ערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, כיבוד הסכמים, זכויות אדם ודמוקרטיה.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2NF3JGc

English edition  https://bit.ly/2P1wNbk

מדיניות ארה"ב במזה"ת

מאז המאה ה-7 המזה"ת הוא מוקד מלחמות וטרור אזוריים וגלובלים. האזור מתסכל מדינאים אמריקאים הפועלים לקידום דו-קיום בשלום, זכויות אדם, דמוקרטיה וחוק בינלאומי, אך יוזמותיהם גורמות – במקרים רבים – להחרפת זעזועים מדיניים וחברתיים, טרור, מלחמות, והפרה גסה יותר של זכויות אדם.

לדוגמא:

ב-1978/79התכוונה ארה"ב לקדם דמוקרטיה וזכויות אדם באיראן, אך תמיכתה באייתולה חומייני הגולה בפריז ותקיעת סכין בגבו של השאה הפרו-אמריקאי תרמו להפיכת איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" למוקד טרור אזורי ועולמי, ולאויב המר ביותר של ארה"ב ובעלות בריתה הערביות.

ב-1990 התייחסה ארה"ב לצדאם חוסיין כבעל ברית – מכיוון שהיה "אויבו של אויבי", איראן – ולכן ראתה בו שותף מודיעיני ומסחרי, והעניקה לו (במפגש צדאם עם שגרירת ארה"ב) "אור ירוק" לפלישה לכווית, שהביאה לשתי "מלחמות מפרץ", מלחמת אזרחים, והחמרת איומי איראן והטרור האסלאמי.

ב-2003 ("מלחמת המפרץ 2") חיסלה ארה"ב את משטר צדאם חוסיין, ריסקה את שלטון הממסד הסוני, העלתה לשלטון את הממסד השיעי הנתמך על ידי איראן, ובכך תרמה להתפרצות מלחמת אזרחים וגל טרור, המשרתים את האייתולות באיראן.

ב-2009 השפילה ארה"ב את הנשיא מובארק (בזמן ביקור אובמה המצרים) וחיבקה את "האחים המוסלמים", מתוך כוונה לקדם זכויות אדם ודמוקרטיה. מדיניות זאת הזניקה את "האחים" לשלטון ב-2012/13 והעניקה רוח גבית לפעילותם הפוליטית והטרוריסטית – בשיתוף פעולה עם תורכיה ואיראן – להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

ב-2011 הובילה ארה"ב מתקפה צבאית שהפילה את שלטון קדאפי, במטרה לבלום טבח של קדאפי בבני עמו. אבל חיסול קדאפי – למרות שמאז 2003 שינה עורו והפך ללוחם מוביל בטרור האסלאמי, והעביר לארה"ב את תשתית הגרעין – הפך את לוב לזירת מלחמות אזרחים, בסיס טרור אסלאמי והפרת זכויות אדם קשה שבעתיים.

ב-2011 קידמה ארה"ב בברכה את גל שפיכות הדמים ברחוב הערבי כאילו היה "אביב ערבי", "מצעד הדמוקרטיה" ו"מהפיכת הנוער ופייסבוק". הסירוב להכיר במציאות של "צונאמי הערבי", תרם לערעור יציבות המזרח התיכון ועודד ארגונים פורעי-חוק להחריף את המאמץ להפיל משטרים ערביים פרו-אמריקאים.

הסכם הגרעין מ-2015 ראה באיראן השיעית שותף אמין למו"מ, הנכון לדו-קיום בשלום וחלוקת-השפעה עם מדינות המפרץ הסוניות. אבל המציאות מתעדת שההסכם העניק לגיטימציה לשלטון האייתולות, והזרים לאיראן 150 מיליארד דולרים להחרפת הדיכוי של תושבי איראן, ולליבוי מלחמות (תימן, עיראק, סוריה ולבנון), פיתוח יכולות בליסטיות, המשך פיתוח גרעיני, הגברת הטרור וקידום חזון דתי, פנאטי, מגלומני להשתלטות על המפרץ הפרסי, האוקינוס ההודי, הים האדום, קרן אפריקה, המזרח התיכון, ועוד, תוך כדי פגיעה קשה באינטרסים של ארה"ב, "השטן הגדול".

ב-2021 ארה"ב מפעילה לחץ על סעודיה בגין הפרת זכויות אדם ודמוקרטיה, בנוסף לגינוי מעורבותה הצבאית במלחמת האזרחים בתימן, הפוגעת באופן קשה באוכלוסייה האזרחית. אבל, הלחץ על סעודיה הפרו-אמריקאית, הוצאת השבטים החות'ים התימנים-שיעים מרשימת ארגוני הטרור, והשינוי החיובי בהתייחסות ארה"ב לאיראן (תוך הימנעות מהאשמתה בהפרת זכויות אדם ודמוקרטיה…), מעניקים רוח-גבית לחות'ים, המחריפים – בסיוע איראני – את השיגור השיטתי והמכוון של טילים וכלי-טיס-לא-מאויישים-מתאבדים למרכזים עירוניים ומתקני נפט בסעודיה.

השינוי במדיניות ארה"ב מביא להגברת המאמץ האיראני להפלת המשטר הסעודי, כולל סיוע גובר לחות'ים במלחמת האזרחים בתימן שפרצה ב-2015, בהמשך למלחמות האזרחים מ-2015-2009, 1979, 1970-1962, ועוד.

איראן רואה בעימות עם מדינות ערב הסוניות המשך מלחמה בת 1,400 שנים בין השיעים לסונים.

מציאות המזרח התיכון

ציוני הדרך הנ"ל במדיניות החוץ של ארה"ב, שופכים אור על הפער העצום בין תובנות מקובלות במערב לבין המציאות המזרח תיכונית:

  1. מציאות מזרח תיכונית מחד, ויציבות מדינית ודו-קיום בשלום מאידך, מהווים דבר והיפוכו.
  2. הזהות והנאמנות המקומית, חמולתית, שבטית, אתנית, דתית, גיאוגרפית ורעיונית מוצקות יותר מזהות ונאמנות לאומית שהן חדשות-יחסית ומאד פריכות במזרח התיכון.
  3. המזרח התיכון מאופיין על ידי משטרים רודניים, המייצגים מיעוט חזק, שהם בעלי לגיטימציה מוגבלת. הם עולים לשלטון, ומאבדים שלטון, באופן אלים.
  4. תוחלת החיים של משטרי המזרח התיכון היא זמנית, ולכן מביאה למדיניות זמנית, בריתות והסכמים זמניים והפכפכים (לדוגמא, מצרים לפני ואחרי 1952; עיראק לפני ואחרי 1958; לוב לפני ואחרי 1969, ולפני ואחרי 2003; איראן לפני ואחרי 1979; תורכיה לפני ואחרי 2003; מצרים לפני ואחרי 2012/13; וכו').
  5. מוסדות דמוקרטים כגון בחירות חופשיות וזכויות הפרט זרים למזרח התיכון.
  6. הציפיה לשלום בינערבי אינה בהישג-יד בטווח הקצר, אם בכלל מציאותית על רקע קריסה תכופה של הסדר המדיני במדינות ערביות (לדוגמא, לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן), המאכלת על צוואר רוב המשטרים הערביים, שיגרת טרור ומלחמות מאז המאה ה-7; וכישלון שיטתי של יוזמות פיוס ושלום.
  7. פער בלתי ניתן לגישור בין כמיהת המערב למזרח תיכון של שלום, דמוקרטיה וזכויות אזרח, לבין מציאות המזרח התיכון. לעומת המערב הנוטה לסגוד להווה ולטווח הקצר וממעיט בחשיבותה של ההיסטוריה והדת, המזרח התיכון סוגד לשורשים היסטורים דתיים ואתנים (לא שוכח ולא סולח….).

לפי פרופסור אלי כדורי (London School of Economics, היסטוריון פורץ-דרך של המזרח התיכון): "היוזמה להביא דמוקרטיה למזרח התיכון משולה ליוזמה להזרים נחל מים במעלה-הר."

מסקנות

*על רקע זעזועי המזרח התיכון, לאור חשיבות המזרח התיכון לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים של ארה"ב, ושאיפתה לצמצם את הנוכחות הצבאית באיזור, ישראל מהווה את בעלת-הברית היעילה, האמינה והדמוקרטית ביותר במזרח התיכון, המאריכה את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב ללא צורך בתוספת כח אדם אמריקאי.

*בניגוד לתובנה המקובלת, הסכסוך הערבי-ישראלי אינו "הסכסוך המזרח תיכוני", הסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, ואינה בבת-עין ערבית.

*על ישראל לקבוע את צרכי הביטחון שלה לפי מגבלות המציאות המזרח תיכונית ולא לפי ערכים, כמיהות ותפישות עולם מערביות. כלומר: על גבולות ביטחון לעמוד בפני תרחישים גרועים מזרח תיכוניים, ולא בפני תרחישים חיוביים ומחממי-לב מערביים.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/336Cb0S

English edition  https://bit.ly/3nByyYq

 נביל עמר, מקורבו של מחמוד עבאס, כתב ב-12 לנובמבר 2020 במאמר דעה ביומון הסעודי היוקרתי, א-שרק אל-אווסט: "אם הייתה ברמאללה קלפי בחירות לנשיאות ארה"ב, הייתה גדושה בפתקים של ביידן…. הרשות הפלסטינית מעריכה שניצחון ביידן ישקם את הקשר עם ארה"ב, יחדש את סיוע החוץ השנתי, יביא לפתיחה מחדש של משרד אש"פ בוושינגטון ושל הקונסוליה האמריקאית  (לעניינים פלסטינים) בירושלים… ויחזיר את ארה"ב למסלול שתי המדינות וההתנגדות לסיפוח…."

ואכן, אסכולת "פלסטין תחילה", המאפיינת את יועציו הבכירים של ביידן, מאמצת לחיקה את העניין הפלסטיני, וסבורה שהוא לב הסכסוך ערב-ישראל ונושא מרכזי בסדר היום הערבי. היא מתעלמת מהעובדה שהערבים רואים בפלסטינים אב-טיפוס לטרור, חתרנות וכפיות-טובה בינערביים, גורם שלילי ונמוך בסדר העדיפויות הבינערבי.

מומלץ לאנשי "פלסטין תחילה" ללמוד את הראיון שהעניק ב-5 לאוקטובר 2020 הנסיך בנדר בן-סולטאן, שהיה ראש שרותי המודיעין והביטחון הלאומי בסעודיה, ומבהיר את יחס הערבים לסוגייה הפלסטינית: "לא התפלאתי לשמוע את נבולי הפה הפלסטינים כאשר הטיחו ביקורת בהסכם השלום ישראל-אמירויות. הרי כך הם נוהגים בדו-שיח הפנים-פלסטיני…. הם תמיד בצד המפסיד. בשנות ה-30' הימר חאג' אמין אל-חוסייני על הנאצים…. [אחרי מלחמת העולם השנייה חברו לברה"מ]…. ב-1970 התארחו מפקדות ערפאת בירדן, אך במקום לשחרר את פלסטין, החליט לשחרר את ירדן [מלחמת האזרחים של "ספטמבר השחור"]…. אחרי מספר שנים בלבנון, חזרו הפלסטינים על תקדים ירדן והציתו מלחמת אזרחים [1982-1975]…. לא נשכח את הביקור המלבב של ערפאת אצל צדאם חוסיין ב-1990 אחרי פלישתו לכווית [שהייתה המארח הנדיב ביותר לפלסטינים]…. ראינו את הצעירים הפלסטינים בשכם שחגגו את נחיתת טילי צדאם חוסיין בריאד ותמונות צדאם בידיהם…. בשלב זה, במקום לקדם את העניין הפלסטיני, עלינו להתמקד באינטרסים שלנו…. אנו מוקפים בים סוער [איומים קיומיים מצד האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", אל קעאידה, ארדואן]…. לא נאפשר לשקרנים, בוגדנים [פלסטינים] לכפות עלינו את סדר יומם…. עבור ההנהגה הפלסטינית טהרן ואנקרה קודמות לריאד, כווית, אבו דאבי, דובאי, בחריין, מסקט וקהיר…."

בניגוד לאסכולת "פלסטין תחילה", וחרף הלחץ והאיומים הפלסטינים, סעודיה ממשיכה להרחיב את שתוף הפעולה הביטחוני, מסחרי ומדיני עם ישראל. סעודיה היא מנוע מרכזי  ביוזמת הסכמי השלום עם האמירויות, בחריין וסודן, תוך עקיפת הסוגיה הפלסטינית והתמקדות באינטרס המדינות הערביות.    

כל יוזמות השלום של אסכולת "פלסטין תחילה" התרסקו על סלעי מציאות המזרח התיכון עקב הנחות-יסוד שגויות כאילו העניין הפלסטיני הוא מוקד זעזועים אזוריים, שורש הסכסוך ערב-ישראל ובבת-עין של הערבים.

אסכולת "פלסטין תחילה" מקריבה את מציאות המזרח התיכון על מזבח תפישה פשטנית המאמינה במרכזיות הפלסטינית כנתיב לפתרון נח ומהיר של סוגיה מורכבת ומתסכלת.

לעומת זאת, הכרה במציאות המורכבת של המזרח התיכון, ובדומיננטיות של האינטרסים הערביים על פני העניין הפלסטיני, הביאה להסכמי שלום של ישראל עם מצרים, ירדן, האמירויות, בחריין וסודן.

תקדימי העבר מוכיחים שככל שיוזמות השלום מתרחקות ממלכודת "פלסטין תחילה" (וטו פלסטיני), כך גובר הסיכוי להצטרפות מדינות נוספות למעגל השלום.

ככל שיוזמות השלום מתמקדות באינטרסים של מדינות ערב – המבהירים שאיומים קיומיים ומיידיים חשובים הרבה יותר מהסוגייה הפלסטינית – כן מתעצם התמריץ הערבי לקדם את השלום עם ישראל.

בניגוד לאסכולת "פלסטין תחילה", מדינות ערב הפרו-אמריקאיות והמתונות-יחסית מכירות את הרקורד האלים וכפוי-התודה הפלסטיני. הן לא שוכחות ולא סולחות. לכן הן משוכנעות שהקמת מדינה פלסטינית תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, בעוד ישראל תורמת לצמצום נזקי המדורה.

ב-2 לאוקטובר 2020 הטיח מראיין בערוץ הטלביזיה i24News בדניס רוס, שהיה מעורב משנות ה-80' ביוזמות נפל רבות לקידום השלום: "במשך שנים ארוכות פעלת בהנחה ששלום עם הפלסטינים הוא תנאי, התנאי היחיד, לשלום עם הערבים. לפני מספר שבועות התרסקה הנחה זאת על ידי חתימת הסכמי שלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות ובחריין. האם שגית משך אותן שנים?!"

רוב אנשי "פלסטין תחילה" מעריכים שכח ההרתעה הישראלי הוא קו הגנה יעיל בפני האייתולות השיעיות והטרור הסוני, המחזק את המשטרים הפגיעים של כל מדינות ערב המתונות-יחסית, ולכן מעניק רוח-גבית למגמת השלום.

אבל, הערכה זאת, מחד, והלחץ לנסיגה ישראלית מרכסי יו"ש לרצועה הצרה בין הים התיכון לכביש 6, מאידך – שתביא לריסוק כח ההרתעה הישראלי – מהווים דבר והיפוכו.

"מידה", https://bit.ly/3iSK28i

English edition  https://bit.ly/3kqHaj3

עמדת ערב הסעודית

על עמדת ערב הסעודית כלפי הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין אפשר ללמוד ממאמרו של סלמן אל-דוסארי, העורך הראשי לשעבר של היומון הסעודי "א-שארק אל-אווסט", המבטא את עמדות בית המלוכה הסעודי:

"התגובה הזועמת [הפלסטינית] מוכיחה שאיחוד האמירויות צדק בהחלטה לקדם את השלום במזרח התיכון…. הביקורת הקשה [הפלסטינית] על הסכם השלום בין ישראל לבחריין מעניקה סימוכין להנחה שתמיכת בחריין ושאר מדינות המפרץ הערביות בסוגיה הפלסטינית נענתה באלימות, תוקפנות וכפיות-תודה [פלסטינים]….

"יש יותר מנתיב אחד לשלום, לא רק דרך הרשות הפלסטינית….

"ב-2011 עמדה בחריין בפני האיום הקיומי החמור ביותר בעידן המודרני…. איראן תמכה  בניסיון להפיל את השלטון בבחריין… אבל מנהיגי חמאס ופלגים פלסטינים נוספים המשיכו לשדרג את קשריהם עם איראן…. לא התקיימה אף הפגנת תמיכה פלסטינית בבחריין [שהייתה תומכת נדיבה בפלסטינים]….

"היחסים עם תל אביב הם כורח המציאות לאור החתירה לשלום ויציבות, ולאור הנסיבות במזרח התיכון…."

נסיבות המזרח התיכון

בעוד התובנה המקובלת מתמקדת ב- ומחבקת את – הסוגיה הפלסטינית, הסכמי השלום שופכים אור על המציאות המזרח תיכונית:

  1. ככל שמאכלת האייתולות, "האחים המוסלמים" וארדואן (השואף לשקם את האימפריה העותומנית ותומך מרכזי ב"אחים המוסלמים") מתקרבת לצוואר המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, כן מתמקד סדר היום הערבי בנושאים קיומיים המגמדים את הסוגייה הפלסטינית ואת חילוקי הדעות עם ישראל.
  2. ככל שמקצינים האיומים, כן עולה חיוניות כח-ההרתעה הישראלי בעיני סעודיה ושאר מדינות המפרץ הערביות כמו גם ירדן ומצרים.
  3. ככל שארה"ב מצמצמת את נוכחותה הצבאית במזרח התיכון, כן עולה משקלה של ישראל כמכפלן-כח ייחודי עבור ארה"ב ומדינות ערב הפרו-מערביות, המאפשר לארה"ב לצמצם את מספר נושאות מטוסים וחטיבות הצבא בים התיכון, המזרח התיכון והאוקינוס ההודי.
  4. התמריץ המרכזי להחלטת המדינות הערביות הפרו-אמריקאיות להעמיק ולהרחיב את שתופי הפעולה עם ישראל – כולל הסכמי שלום – הוא מעמד ישראל כמקור תמיכה יעיל מול איומים קיומיים המשותפים לה ולערבים.
  5. ככל שכלכלת ערביי המפרץ תלויה יותר במאגרי נפט וגז טבעי – המאבדים בהדרגה את ערכם – כן גובר הצורך לגוון את תשתיות הכלכלה, וכן עולה חשיבות ישראל כמקור של טכנולוגיות מתקדמות החיוניות לגיוון התשתית הכלכלית.
  6. מדינות ערב הפרו-אמריקאיות מבקשות למנף את מעמדה המיוחד של ישראל בקרב רוב הציבור האמריקאי ונבחריו בשני בתי הקונגרס, כדי לקדם שתופי פעולה עם ארה"ב.
  7. ככל שהערבים מודעים יותר לתשואה הגבוהה מההתקרבות לישראל, וככל שמתגברים האיומים הקיומיים, כן נחשפת שיטתיות ההתנהלות השלילית הפלסטינית – מנקודת מבט ערבית – ובמיוחד הקירבה הפלסטינית לגורמים מאיימים במזרח התיכון (כגון האייתולות, "האחים המוסלמים" וצדאם חוסיין) וברחבי העולם (כגון גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, צפון קוריאה, קובה, וונצואלה וארגוני טרור באמריקה הלטינית, אירופה, אפריקה ואסיה). מכאן התדמית הפלסטינית, בעיני הערבים (ובמיוחד ערביי המפרץ), כאב-טיפוס לכפיות-טובה ולחתרנות וטרור אנטי-ערביים.
  8. ההתקרבות הדרמטית של מדינות ערביות לישראל מצביעה על הפער השיטתי בין המלל הערבי המחבק את הפלסטינים לבין ההתנהלות הערבית החובטת בהם, כתוצאה מטרור פלסטיני נגד מדינות ערביות-מארחות כמו מצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית. מכאן ההסתייגות הערבית מרעיון המדינה הפלסטינית. הערבים עושים שימוש תכוף באימרה המזרח תיכונית: "על מילים אין משלמים מכס".
  9. הסכמי השלום עם איחוד האמירויות, בחריין, ירדן ומצרים ושיתופי הפעולה המסתעפים עם מדינות ערב – חרף לחצים ואיומים פלסטינים – מדגישים את העובדה שבניגוד לתובנה המקובלת, הסוגייה הפלסטינית איננה לב הסכסוך הערבי-ישראלי, מוקד זעזועי המזה"ת, ולא בבת-עין של מנהיגי ערב.
  10. הסכמי השלום עם מדינות ערב מפריכים גם את ההנחה כאילו הסכמי שלום מותנים בויתורים של ישראל לפלסטינים, ובמיוחד נסיגה משטחים חיוניים.
  11. הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, והתגובה הערבית והמוסלמית, מוכיחים שיסוד ההתקדמות לשלום הוא ישראל עוצמתית ומרתיעה, ולא ישראל פייסנית ונסוגה.
  12. כח ההרתעה של ישראל שודרג באופן דרמטי מאז 1967, עם השליטה ברמת הגולן ורכסי ההרים של יו"ש. נסיגה מאזורים שולטים אלו – גיאוגרפית, טופוגרפית והיסטורית – תהפוך את ישראל מנכס אסטרטגי התורם לארה"ב וידידותיה הערביות לנטל אסטרטגי התלוי בתרומת ארה"ב.
  13. נסיגת ישראל מרכסי יו"ש תכרסם אנושות בכח ההרתעה של ישראל, באזור (המזרח התיכון) המאופיין על ידי תזזיתיות אלימה וארעיות משטרים, מדיניות והסכמים. נסיגה תחריף את האיום על קיום המדינה ותשלול מהמשטרים הערביים הפרו-אמריקאים גורם מרתיע מול האיומים הקיומיים של האייתולות, "האחים המוסלמים" וארדואן.

"חדשות מחלקה ראשונה"

English edition  https://bit.ly/2LRLGdi

המלל הסעודי הפרו-פלסטיני הולך ופוחת במקביל להחמרת המעש הסעודי.

ההחמרה במדיניות הסעודית מתבטאת בקיצוץ הסיוע הכספי לרשות הפלסטינית עקב הפיצול בין הרשות לבין חמאס והשחיתות ברמאללה; הכבדה על העברת כספים מפלסטינים המתגוררים בסעודיה; הרחבת מעצרים של תושבים פלסטינים, והגבלת כניסת פלסטינים לממלכה. מ-2018 אין סעודיה מנפיקה אשרות כניסה למאות אלפי פלסטינים בעלי דרכון זמני.

השנוי במדיניות בא בתגובה לקשרי הפלסטינים עם אויבים ויריבים של סעודיה כגון האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", ארדואן התורכי, קטאר, חיזבאללה, ועוד.

סעודיה ערה למסע הכפשה של רשתות חברתיות פלסטיניות נגד יורש העצר מוחמד בן סלמן, לשריפת דגלי סעודיה בהפגנות בעזה ומזרח ירושלים ולתקיפת בלוגר סעודי בעיר העתיקה בירושלים.

הכרסום המשמעותי בהתנהלות סעודיה – ורוב מדינות ערב – כלפי הפלסטינים מהווה פועל יוצא של סידרת ארועים כגון:

*ביוני 2019 התכנסה וועידה כלכלית בבחריין, הנתפסת כנכס על ידי סעודיה, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, קטאר ומרוקו וכנטל על ידי הפלסטינים. הוועידה התקיימה חרף איומים ולחץ פלסטינים, שנעדרו יחד עם סוריה, עיראק, לוב, אלג'יריה ותימן.

*במאי 2018 העבירה ארה"ב את שגרירותה לירושלים. הפלסטינים קראו ל"יום זעם" נגד ארה"ב וישראל, אך הערבים, כולל בירושלים ויו"ש, לא נענו לקריאה.

*בינואר 2015 התפרעו מתפללים פלסטינים במסגד אל-אקצא בזמן תפילה לזכרו של עבדאללה מלך סעודיה – מנהג המבטא התייחסות כלפי משומד/מומר.

*ב-2011 התפרץ הצונאמי הערבי הממקד את סדר העדיפויות הערבי באיומים מרכזיים – כגון איראן – מסיט את תשומת לב הערבים מהעניין הפלסטיני, ומדגיש את חיוניות ישראל כבעלת-ברית אמינה ויעילה של סעודיה וכל משטר ערבי פרו-אמריקאי מול מאכלת האייתולות המונחת על הצוואר.

*ב-1994 ו-1979 נחתמו הסכמי שלום עם ירדן ומצרים המכירים במשקל האזורי המוגבל מאד של העניין הפלסטיני.

*ב-1990 השתתף אש"פ בפלישת עיראק לכווית, למרות שזו קלטה כ-400,000 פלסטינים מנאמני ערפאת, והפך סמל לכפיות-טובה ובוגדנות. גירוש 300,000 פלסטינים מכווית עם שחרורה התקבל בהבנה על ידי הערבים.

*בשנות ה-70' היה לטרור אש"פ תפקיד בכיר במלחמת האזרחים בלבנון, והביא לפלישת צבא סוריה ללבנון.

*ב-1970 הצית אש"פ מלחמת אזרחים בירדן להפלת המשטר ההאשמי, למרות שקיבל מירדן סיוע נדיב לטרור נגד ישראל.

*ב-1966 וב-1956 נמלטו ערפאת ונאמניו מסוריה וממצרים עקב מעורבותם בטרור "האחים המוסלמים" ומחלוקת עם חפאז אסאד הסורי וגמאל נאצר המצרי.

ב-2019 יודעת סעודיה שארועים מרכזיים במזרח התיכון (התעצמות האייתולות באיראן, התפשטות הטרור האסלאמי, פלישת עיראק לכווית, שתי מלחמות המפרץ, מלחמות האזרחים בעיראק, סוריה, לוב ותימן, הזעזועים במצרים, התפרצות הצונאמי הערבי, וכו') אינם קשורים לעניין הפלסטיני; שהפלסטינים מוסיפים שמן – ולא מים – למדורה האזורית; שמלחמות ערב-ישראל לא פרצו עקב העניין הפלסטיני; שישראל מהווה בעלת-ברית יעילה, אמינה וייחודית מול איומים קיומיים, ברורים ומיידיים.

"האומה", גיליון 215, תשע"ט

בשנתיים וחצי הראשונות לכהונתו מפגין הנשיא טראמפ תפישת עולם מנוגדת לזו של קודמו בבית הלבן, הנשיא אובמה, אשר שאב השראה מהתנהלות הנשיא ג'ימי קארטר, שתקע סכין בגבו של השאה הפרסי ("השוטר האמריקאי במפרץ הפרסי"), והעניק רוח גבית להשתלטות אייתוללה חומייני על איראן ב-1979.

על מדיניות החוץ והביטחון של טראמפ אפשר ללמוד מזהות שני יועציו הבכירים: מזכיר המדינה מייק פומפיאו שהיה מהבולטים באגף השמרני-ניצי של צירי בית הנבחרים הרפובליקנים ("מסיבת התה"), והיועץ לביטחון לאומי ג'והן בולטון המטיף שנים רבות לשיקום תדמית ההרתעה של ארה"ב על ידי הפעלת עוצמה מדינית, כלכלית וצבאית נגד משטרים וארגונים פורעי-חוק. בולטון גם הוביל את היוזמה שמחקה את החלטת האו"מ "ציונות-גזענות" ב-1991, כאשר היה עוזר מזכיר המדינה לעניינים בינלאומיים. בולטון ופומפיאו היו מקטרגים קשוחים ועקביים ביותר נגד מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא אובמה.

תפישת העולם של אובמה אופיינה על ידי עשרת העקרונות כדלקמן:

  1. תום עידן הייחודיות (Exceptionalism) המוסרית, הצבאית וההרתעתית של ארה"ב;
  2. רתיעה מפעולה מדינית או צבאית אמריקאית חד-צדדית, והעדפת ההשתלבות במסגרות רב-לאומיות;
  3. תפישת האו"מ כגוף מוביל בעיצוב הזירה הבינלאומית;
  4. הכרה באירופה הפייסנית והמתרחקת מעימותים ומשימוש באופציה צבאית כמודל לחיקוי;
  5. אימוץ תפישת העולם של ממסד מחלקת המדינה המנותק, בדרך כלל, מהמציאות המורכבת של המזרח התיכון (ומכאן אשליית "האביב הערבי") ומהלך הרוח הפטריוטי ברחוב ובקונגרס בארה"ב, ומקורב להלך הרוח האוניברסלי של משרד החוץ הבריטי;
  6. מו"מ, פיוס והכלה ולא עימות והבסה כאמצעים מובילים ביחסים עם משטרים פורעי-חוק (ראה הסכם הגרעין עם איראן);
  7. תפישת האסלאם והגופים האסלאמיסטים כבעלי-ברית בפוטנציה ולא יריבים ואויבים קטלניים;
  8. איסור על השימוש במונח "טרור אסלאמי", ומכאן התייחסות אובמה לרצח 13 חיילים על ידי רס"ן נידאל חסאן בבסיס הצבאי "פורט הוד" בטקסס ב-2009 כ"אלימות במקום עבודה" ולא כפעולת טרור;
  9. התייחסות לעניין הפלסטיני כשורש הסכסוך הערבי-ישראלי, מוקד זעזועי המזרח התיכון ובבת-העין הערבית;
  10. ההנחה שפיתרון – ולא ניהול – סכסוכים הוא נתיב מציאותי ומועדף לצמצום זעזועי המזרח התיכון.

בניגוד לתפישת העולם של אובמה, טראמפ מונחה על ידי מהדורה שונה לחלוטין של עקרונות:

  1. השאיפה "להחזיר את ארה"ב לגדולתה" (Make America Great Again) באמצעות שדרוג הכלכלה, קידום עצמאות-נפט והגדלת תקציב הביטחון;
  2. עצמאות מדיניות החוץ, הביטחון והמסחר של ארה"ב ואי-תלות בהחלטות ופעולות רב-לאומיות;
  3. הכרה בעוינות האו"מ כלפי ארה"ב ובהשפעתו המוגבלת של הארגון על הזירה הבינלאומית;
  4. הסתייגות עמוקה ורועמת מההתנהלות המדינית, ביטחונית ומסחרית של אירופה (וגם נאט"ו), במקביל להידוק שתוף הפעולה עם בעלות ברית של ארה"ב כגון ישראל וסעודיה;
  5. סטייה חדה מתפישת העולם של ממסד מחלקת המדינה (ומכאן ההכרה ב"צונאמי הערבי"), ואימוץ הלך הרוח הפטריוטי של רוב הציבור האמריקאי, ובמיוחד תושבי הערים הקטנות;
  6. עימות והרתעה מול – ואי השלמה עם – משטרים פורעי חוק, כפי שממחישה ההתנערות מהסכם הגרעין עם איראן והטלת סנקציות חסרות-תקדים על האייתולות;
  7. מודעות למעמד ארה"ב כ"שטן הגדול" בעיני האייתולות באיראן וגורמים אסלאמיסטים נוספים;
  8. הכרה בטרור האסלאמי כסכנה ברורה ומיידית לארה"ב ובעלות בריתה;
  9. הבנה שהעניין הפלסטיני אינו שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא גורם מרכזי בעיצוב המזרח התיכון, ולא בבת-עין ערבית;
  10. היעד בר-ההשגה במציאות המזרח תיכונית אינו פתרון סכסוכים אלא ניהולם, תוך הכרה באופיו ההפכפך, הבלתי-סובלני והאלים של המזרח התיכון שהוא כה חיוני לקידום אינטרס ארה"ב.

מכאן שמדיניות טראמפ כלפי ישראל אינה מונחית – בעיקר – על ידי אהדה לישראל, אלא בראש ובראשונה על ידי קידום אינטרס ארה"ב והעיקרון המנחה אותו מאז בחירות 2016: "אמריקה תחילה" ו"החזרת ארה"ב לגדולתה."

לדוגמא, הכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים מבטאים אמנם אהדה שורשית למדינה היהודית, אך חשוב מכך – הם מהווים מסר על שינוי מהותי בתפישת הנשיא את ביטחונה הלאומי של ארה"ב.  כלומר, בניגוד לקודמיו -הנשיאים אובמה, בוש וקלינטון – טראמפ מבין שהכרה בירושלים כבירת ישראל מקדמת את אינטרס ארה"ב. טראמפ אינו נרתע מלחץ ואיומים ערביים שהופעלו על הבית הלבן מאז 1995, כאשר "חוק השגרירות בירושלים" אושר על ידי שני בתי הקונגרס – בית הנבחרים והסנאט. בניגוד לקודמיו, טראמפ מבין שכניעה ללחץ ואיומים (להימנע מלהכיר במציאות בת 3,000 שנים המתעדת את ירושלים כבירת המדינה היהודית) מעודדת גורמים פורעי-חוק ופוגעת בכוח ההרתעה של ארה"ב בעיני יריבים, אויבים ובעלי-ברית.

הכרת טראמפ בריבונות ישראל ברמת הגולן מלמדת על הערכתו ששליטת ישראל על אזור זה מקדמת את אינטרס ארה"ב, מכיוון שמקצצת את כנפי האייתולות האיראניות בסוריה ולבנון, מרתיעה את סוריה – כפי שהופגן ב-1970, כאשר תגבור נוכחות צה"ל ברמת הגולן הביאה להסגת פלישת סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית – משדרגת את יציבות המשטר ההאשמי ומשטרים ערביים פרו-אמריקאים נוספים, ומגבילה את כושר התמרון הרוסי.

גם ההתנתקות מהסכם הגרעין עם איראן – שהיה החלטה נשיאותית של אובמה ולא אושרר על ידי הסנאט, ולכן לא מחייב את טראמפ – אינה נובעת מאהדה לישראל, אלא מתפישת טראמפ את הביטחון הלאומי וביטחון הפנים האמריקאים, המאויימים ישירות על ידי האייתולות ועל ידי הסכם הגרעין הדוחה – ולא מונע – את התגרענות האייתולות. בניגוד להסכם הגרעין, טראמפ שואף (בסיוע סנקציות חסרות-תקדים):

  1. לשלול יכולת גרעינית מהאייתולות המהווים איום ברור ומיידי על ארה"ב ובעלות בריתה;
  2. לבלום יכולות והפצת טילים בליסטים של האייתולות המהווים איום קיומי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי;
  3. לנטרל את מנגנון הטרור והחתרנות של האייתולות הפועל במפרץ הפרסי, ברחבי המזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית;
  4. לקטוע את זרימת המיליארדים המממנים את השאיפות המגלומניות של האייתולות;
  5. לסייע למשטרים ערביים פרו-אמריקאים שמאכלת האייתולות מונחת על צווארם;
  6. לשדרג את תדמית ההרתעה של ארה"ב;
  7. להוריד את מפלס אי-היציבות והאלימות במזרח התיכון.

אמנם טראמפ, בולטון ופומפיאו אוהדים את ישראל, אך בראש ובראשונה הם רואים בישראל בעלת-ברית ייחודית בתרומתה לביטחון ולתעשיות הביטחוניות והאזרחיות בארה"ב. בניגוד לאובמה, הם רואים בישראל נכס – ולא נטל – המאריך את היד האסטרטגית של ארה"ב ותורם ליציבות בעלות בריתה הערביות. בניגוד לתובנה המקובלת, הם מבינים שיחסי ארה"ב-ישראל אינם דומים לכביש חד-סטרי המעביר משאבים למדינה נזקקת, אלא כביש דו-סטרי לתועלת-הדדית, המניב לארה"ב תשואה שנתית של מאות אחוזים על השקעתה השנתית בישראל (המוגדרת בטעות "סיוע חוץ").

סרטונים אחרונים

Play Video

יורם אטינגר: האינטרס האמריקאי בישראל – מעבדה בתנאי קרב במזרח התיכון | הפודקאסט של דניאל דושי 83#

ישראל תורמת לכלכלת והגנת ארה"ב יותר מהיקף סיוע החוץ האמריקאי לישראל
Play Video

The Abolitionist Movement inspired by Passover

Passover, in general, and the Biblical Exodus, in particular inspired the Abolitionist anti-slavery movement.
Play Video

Welcome to the rebranded EttingerReport website

Play Video

The US diplomatic option toward Iran is self-destructive

The US diplomatic option induced the transformation of Iran from "the American policeman of the Gulf" to “the largest anti-American venomous octopus in the world.”

ניוזלטר

הזמינו הרצאות וראיונות

דמוגרפיה

איראן

ראש ה-FBI מערער על מדיניות מזכיר המדינה כלפי איראן וחמאס

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 24 יוני 2024, bit.ly/3VAFIij

English edition  bit.ly/3KM3rXS

ראש ה-FBI (שילוב של שב"כ ומשטרה למניעת טרור בארה"ב), כריס ריי, העיד בוועדות הסנאט ובית הנבחרים ב-4 ליוני ו-11 לאפריל, וחזר על אזהרתו שטרור ה-7 לאוקטובר מהווה מקור השראה לטרור אסלאמי דומה על אדמת ארה"ב:

"איום הטרור על ארה"ב הסלים משמעותית מאז ה-7 לאוקטובר…. אנו חוששים ממתקפת טרור דומה לזו שדאע"ש ביצע באולם קונצרטים ברוסיה במרץ 2024 [137 קורבנות ו-180 פצועים]…. סין, רוסיה ואיראן העלו את סף האלימות נגד ארה"ב…. בשנים האחרונות היו מקרי טרור בארה"ב שהתרחשו בהשראת טרור חמאס…. ה-FBI עצר טרוריסטים של חיזבאללה הפועלים בארה"ב בשיתוף פעולה עם משטר האייתולות…. אנו נלחמים בברוני הסמים של אמריקה הלטינית [המשתפים פעולה עם האייתולות וחיזבאללה] כדי לבלום את הפצת הסמים האחראים לפטירת צעירים רבים בארה"ב [למעלה מ-100,000 ב-2023!]…. מאז ה-7 לאוקטובר עולה מספר התראות טרור אסלאמי נגד ארה"ב ברחבי העולם ועל אדמת ארה"ב ונגד בעלות בריתנו בעולם…."

ראש ה-FBI השמיע אזהרות דומות בעדויות בשני בתי הקונגרס ב-31 לאוקטובר ו-15 לנובמבר.

בניגוד למזכיר המדינה, טוני בלינקן, ראש ה-FBI מבין שטרור ה-7 לאוקטובר רלבנטי לביטחון פנים בארה"ב, ומלחמת ישראל בחמאס מסייעת להגנת ארה"ב מהטרור האסלאמי. לעומת זאת, מזכיר המדינה רואה עצמו כ"מתווך הוגן", ומתעלם ממעמד ישראל כבעלת-ברית לעומת חמאס שהוא זרוע של האייתולות ושל "האחים המוסלמים", הנחושים להשתלט על "הכופר" המערבי, ובמיוחד על "השטן הגדול האמריקאי".

בניגוד לבלינקן, ראש ה-FBI רואה במשטר האייתולות, חיזבאללה וחמאס סכנה מוחשית ומיידית לביטחון פנים בארה"ב, ומכיר בשיתוף הפעולה שלהם עם מדינות אנטי-אמריקאיות, ארגוני טרור וברוני הסמים באמריקה הלטינית, אותה הם מגדירים כ"בטן הרכה" של ארה"ב. לעומת זאת, בלינקן  – הנאמן לתפישת עולמו הקוסמופוליטנית והאו"מניקית – רואה במשטר האייתולות אתגר דיפלומטי, מתנגד ליוזמות לשינוי המשטר באיראן וגם לגיבוש איום צבאי יעיל על האייתולות.

בניגוד לבלינקן, ראש ה-FBI מודע למעמד האייתולות כמנוע מוביל של טרור אסלאמי, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות נשק מתקדמות נגד ארה"ב. לעומת זאת, ולמרות ההתנהלות השיטתית האנטי-אמריקאית של האייתולות, בלינקן אינו מגדיר את משטר האייתולות כישות טרור, אלא רואה בהם שותפים למו"מ אמין.

בניגוד לבלינקן, ראש ה-FBI מאמין שהאייתולות בפרט, והטרור האסלאמי בכלל, מונחים ע"י אידיאולוגיה פנאטית ומגלומנית בת 1,400 שנים, ורואים באסלאם את הדת הלגיטימית היחידה, ונחושים להשליט את האסלאם על "הכופרים" המערביים, ובראשם ארה"ב. הוא מבין שמול הטרור האסלאמי יש להפעיל את מערכות הביטחון, ולא ליזום מחוות וויתורים, הנתפסים כחולשה בעיני טרוריסטים, ומתמרצים אלימות. לעומתו, בלינקן מאמין שהטרור מונחה-ייאוש, ולכן יש לפעול מולו באמצעים דיפלומטים ופיננסים משמעותיים, למרות שהטרור תמיד נושך את הידיים המסייעות לו, כפי שארה"ב למדה על בשרה אחרי שסייעה לאייתולות ולמוג'אהידין להשתלט על איראן ולסלק את צבא ברה"מ מאפגניסטן.

עמדת ראש ה-FBI מייצגת נאמנה את רוב הציבור בארה"ב, ואת רוב צירי בית הנבחרים והסנטורים בקונגרס, שהוא שקול עוצמה לנשיא בנושאי פנים, חוץ וביטחון.

האם האיום המחריף של הטרור האסלאמי על אדמת ארה"ב, וההתפתחויות הוולקניות במזה"ת, יבהירו למזכיר המדינה בלינקן שעליו להעריך מחדש את מדיניותו כלפי איראן, חמאס, הרש"פ וחיזבאללה, כדי הימנע מחזרה על שגיאות קריטיות הפוגעות באינטרס ארה"ב?! 

יהודה ושומרון

ישראל-סעודיה ושליטה ישראלית על רכסי יו"ש (סרטון)

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823

*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;

*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;

*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;

*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.

ירושלים

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

חגים יהודיים

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

גולן

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

טרור איסלמי

תובנות מערביות מופרכות ע"י מציאות המזה"ת

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב" bit.ly/45nBv6a"מעריב", 13 יוני 2024

English edition bit.ly/45b1huq

תובנות מערביות חיבקו את משטר האייתולות ב-1979, תקעו סכין בגב השאה הפרסי – "השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" – והזניקו את האייתולות מישות פורעת חוק אזורית למוקד עולמי מוביל של טרור, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות לחימה, המאיים על הביטחון הלאומי במערב.

תובנות מערביות השתלטו גם על מדיניות ישראל כלפי הטרור הפלסטיני, הזניקו את חמאס מארגון טרור קטן ב-2005 למדינת טרור מבוצרת, וסללו את הדרך למחדל וטבח ה-7 באוקטובר. תובנות מערביות היכו שורש בישראל ב-1993, הביאו למו"מ עם ארגוני טרור – פת"ח ואש"פ – המונחים מאז היווסדם ב- 1959 ו-1964 (לפני 1967!) ע"י חזון "שחרור פלסטין מהנהר עד הים" ועקירת הישות הציונית. הן הביאו ליבוא 100,000 טרוריסטים מטוניס, תימן, סודן, עיראק ולבנון לירושלים, יו"ש ועזה.

מדיניות מזרח תיכונית חייבת להיות מונחית ע"י מציאות המזה"ת, ההפכפכה, אלימה ומתסכלת, ולא ע"י מציאות חלופית, המבוססת על תרחישי עתיד ספקולטיביים, צפויים ונוחים. מדיניות חייבת להימנע מ- ולא לחזור על – שגיאות גורליות.

תובנות מערביות מתעלמות ממרכזיות אידיאולוגיה פנאטית ודתית בעיצוב חזון, אסטרטגיה ומדיניות של האייתולות, "האחים המוסלמים", חמאס, חיזבאללה, החות'ים והרש"פ. בעוד המערב דבק בהפרדת דת ומדינה ו-Money Talks, האסלאם דבק בעליונות הדת בעיצוב מדיניות, ובמיוחד שלום ומלחמה, כולל מעמד האסלאם כדת הלגיטימית היחידה, המחויבת לשעבד את "הכופר" המערבי, ובמיוחד את ארה"ב. למעשה, הטרור האסלאמי רודף את ארה"ב מאז תחילת המאה ה-18, ללא קשר למדיניותה ולזהות נשיאיה.

מזכיר המדינה בלינקן והיועץ לביטחון סאליבן משוכנעים שהטרור האיראני, הפלסטיני, הלבנוני והתימני מונחה-ייאוש, ולכן יש להתמודד מולו במחוות דיפלומטיות וכספיות, שלכאורה יביאו לדו-קיום בשלום, עמידה בהסכמים והיפרדות מאידיאולוגיה פנאטית. אבל, הטרור רואה במחוות, ויתורים ונסיגות ביטוי לחולשה המעודדת אלימות. 

מזכיר המדינה בלינקן והיועץ לביטחון סאליבן לוחצים על ישראל לעבור מאופציה צבאית לדיפלומטית, במלחמתה בטרור, חרף העובדה ש-17 שנות מו"מ עם חמאס סללו את הדרך להתעצמות חמאס ול-7 באוקטובר, ולמרות שהאסלאם רואה במו"מ והסכמים עם "כופרים" אמצעי זמני להבסת אויבים. הם מקלים ראש במשקל האידיאולוגיה של חמאס ואש"פ, התובעת את חיסול ישראל, ומעצבת את מערכת החינוך, ההסתה במסגדים, האדרת טרוריסטים, ומענקים קבועים למשפחות טרוריסטים ביו"ש ובעזה.

תובנות מערביות מתעלמות מהפער העמוק בין מו"מ עקר עם טרור פלסטיני המונחה על ידי חזון שמימושו מותנה בחיסול ישראל, לבין מו"מ אפקטיבי בין ישראל למדינות ערב שמימוש חזונן הלאומי אינו מותנה בחיסול ישראל. לכן, 6 הסכמי שלום עם מדינות ערב, לעומת כישלון כל מו"מ לשלום עם ההנהגה הפלסטינית.

בלינקן וסאליבן מתמקדים במלל פלסטיני מתון, ומסיקים שמדינה פלסטינית תהייה מתוקנת ותקיים דו-קיום בשלום.  אבל, מנהיגי ערב מתמקדים במעש הפלסטיני שהפך את הפלסטינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור ובוגדנות בין-ערביים (מצרים בשנות ה-50', סוריה בשנות ה-60', ירדן ב-1970, לבנון ב-1982-1970 וכווית 1990), המשתף פעולה עם ישויות פורעות חוק כמו גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, "האחים המוסלמים", ארגוני טרור בינלאומיים, צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, רוסיה וסין. הערבים מסיקים שמדינה פלסטינית תוסיף דלק – ולא מים – למדורת המזה"ת, תביא להפלת המשטר ההאשמי, תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי, שתגלוש לחצי האי ערב, תאיים על כל המשטרים במדינות הנפט ומצרים, תהווה בוננזה לאייתולות, "האחים המוסלמים", רוסיה וסין, ומכה קשה ליציבות האזור והעולם. לכן, הערבים מסתפקים במלל, ולא במעש, להקמת מדינה פלסטינית.

בלינקן וסאליבן לוחצים לנסיגת ישראל מרכסי יו"ש – שהם רמת הגולן של ירושלים, תל אביב, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל – למותניים הצרות של 7 ק"מ מקלקיליה לכפר סבא ו-19 ק"מ מטול כרם לנתניה, במזה"ת הוולקני, אלים, הפכפך ונטול דו-קיום בשלום בין-אסלאמי. במזה"ת הנפיץ, עתיר משטרים (מדיניות והסכמים) זמניים, כוח ההרתעה הוא המרכיב החשוב ביותר של הביטחון הלאומי. עם כל החשיבות של הסכמי שלום, במזה"ת הם ארעיים, לעומת רכסי יו"ש שהם קבועים ומרתיעים.

דוגמאות נוספות לנתק בין התובנות המערביות לבין מציאות המזה"ת הן: כישלון עשרות יוזמות שלום שהתמקדו באינטרס הפלסטיני ולא הערבי; הרוח הגבית להשתלטות האייתולות על איראן ב-1979; ההתייחסות לצדאם חוסיין כבעל ברית עד יום פלישתו לכווית ב-1990, והענשת ישראל על הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981; הענקת פרס נובל לשלום לערפאת ב-1994, והכתרת מחמוד עבאס – מייסד החינוך לשנאה, ההסתה והאדרת טרוריסטים – כמנהיג מתון; קבלת פניו של בשאר אסאד ב-2000 כבשורה מתונה; הגדרת ההתפרצות הטקטונית ברחוב הערבי מ-2011 ועד היום כ"אביב ערבי" ו"מהפיכת פייסבוק והצעירים"; המתקפה הצבאית על קדאפי ב-2011 שהפכה את לוב להר געש של מלחמות אזרחים וטרור עולמי אנטי-מערבי; וכו'.  

התובנות המערביות מתמידות בניסיון לשעבד את מציאות המזה"ת למציאות חלופית מערבית, ולכן חוזרות על – ולא נמנעות מ- שגיאות קריטיות. לכן, על ישראל לבחון בספקנות מירבית כל הצעה/דרישה  מערבית כגון הקמת מדינה פלסטינית, הימנעות מהשמדת התשתית הצבאית של חמאס, והתמכרות לתגובה, הגנה והכלה במלחמה על הקיום.