הכי פופולרים

הקונגרס האמריקאי – על שתי המפלגות – אילץ את הנשיא אובמה להטיל ווטו על האידיאולוגיה והמדיניות שלו באו"מ ב-17 לפברואר 2011. מנהיג הרוב הרפובליקני אריק קנטור, מצליף המיעוט הדמוקרטי סטני הוייאר, יו"ר וועדת החוץ איליאנה רוס-לטינן, הדמוקרט הבכיר בוועדת החוץ הווארד ברמן, יו"ר תת-הוועדה למזרח התיכון סטיב שאבוט והדמוקרט הבכיר בתת הוועדה גארי אקרמן הובילו את זרם המסרים הנחרצים מגבעת הקפיטול לבית הלבן.

הקונגרס – שהוא מבצר אהדה שיטתית למדינה היהודית – חשף שוב את תפקידו כשותף מלא בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב, בעל הסמכות והיכולת להנחות את הנשיא. הקונגרס שואב את כוחו מהחוקה האמריקאית הממסדת עימות שורשי ובלתי-נמנע בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת ומערכת מסועפת של "איזונים וריסונים". הקונגרס אינו שש לקרוא תגר על הנשיא, אך יש לו את העוצמה הראויה, אם הוא נדרש לכך על ידי הבוחר(ת).

הקונגרס הפגין שוב את עצמאותו המוחלטת, כפי שעוצבה על ידי עקרון "הפרדת הרשויות" המהווה נר (ללא פשרה) לרגלי המחוקק האמריקאי. הסנטור הדמוקרטי רוברט בירד, שהיה מעמודי התווך של גבעת הקפיטול הצדיק את התנגדותו ליוזמות שונות של הנשיא הדמוקרטי קלינטון: "אני עבד נאמן לחוקה ולא לנשיא."

הקונגרס שוב שלף את "כוח הארנק" (בעל המאה), את מקורות המידע העצמאיים שלו ואת סמכותו לפקח על פעילות הרשות המבצעת ולעצב, להשהות, לתקן ואף להפוך על פיה את מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא. לדוגמא, הקונגרס – ולא הנשיא ולעתים למרות הנשיא – הפסיקו את מלחמות וייטנאם, לאוס וקמבודיה, את המעורבות הצבאית של ארה"ב באנגולה ובניקרגואה, את קשרי ארה"ב עם המשטר הלבן בדרום אפריקה, את רכש מטוסי B-12 ואת מלחמת האזרחים בסלבדור. הקונגרס – ולא הנשיא ולמרות הנשיא – הכריח את הקרמלין לפתוח את שערי ברה"מ לעלייה/הגירה יהודית, קיצץ בסיוע החוץ לתורכיה, הטיל סנקציות על אוגנדה, המשיך את רכש מטוסי F-117, מנע את אשרור האמנה לצמצום ניסויים גרעיניים, ביצע בדק בית בקהילת המודיעין, שדרג את נמל חיפה לצרכי הצי ה-6, ייסד את קרן BIRD לשיתוף פעולה בין התעשיות האזרחיות של ישראל וארה"ב, וכו'.

הקונגרס שוב הדגיש את הציר המרכזי של החוקה האמריקאית: מרכזיות הבוחר(ת) ועליונות הנאמנות לבוחר על פני הנאמנות למפלגה ו/או לנשיא.

הקונגרס שוב שפך אור על מגבלות כוחו של הנשיא, כפי שנקבע על ידי מטרת-העל של החוקה: מניעת דיקטטורה של הרשות המבצעת. בניגוד לתפיסה המקובלת, התואר "מפקד-על" אינו מלמד על נשיא-כל-יכול. נשיא אמריקאי אינו "הממשל", אלא אחד משלושת זרועות הממשל השוות בעוצמתן.

הקונגרס שוב מנצל את חולשתו היחסית של אובמה שהפך מנשיא-סוחף (בחירות 2008 לנשיא-מעיק (בחירות 2010), כפי שארע לנשיא קארטר הנערץ על אובמה. תדמית אובמה נכתשה בשנתיים האחרונות, ולכן הוא איבד מיכולתו להשפיע על הציבור ועל שליחי הציבור בקונגרס.

הקונגרס שוב הצדיק את החלטת "האבות המייסדים" להקדיש את קטע הפתיחה של החוקה לרשות המחוקקת, זרוע הממשל המייצגת באופן האותנטי ביותר את ציבור הבוחרים.

הקונגרס שוב הציג את המדינה היהודית כאחד מנושאי ההסכמה היחידים, בין דמוקרטים לרפובליקנים, באווירה הקוטבית חסרת-התקדים השוררת היום בשני בתי הקונגרס. כמו מרבית הציבור, גם רוב המחוקקים אינם רואים במדינה היהודית נושא חוץ שגרתי. רוב הציבור והקונגרס רואים במדינה היהודית בעלת-ברית אסטרטגית ללא-תנאי וגם נושא ערכי-פנימי הקשור למסד המוסרי היהודי-נוצרי של ארה"ב.

לאור מאפייני הקונגרס, ועל רקע התמיכה המתמדת של הקונגרס – מאז ייסודו – ברעיון המדינה היהודית, חובה על ממשלת ישראל לאמץ את מדיניות ראשי הממשלה מבן גוריון ועד שמיר (1992-1948) שהכירו בעוצמתו של הקונגרס.

על ישראל גם לאמץ את עקרונות החוקה האמריקאית – המבוססת במידה רבה על ערכים יהודיים – תוך הדגשת הבוחר(ת) – ולא המפלגה ו/או ראש הממשלה – כעמוד התווך של השיטה הפוליטית, הפרדת רשויות מוחלטת, איזונים וריסונים קפדניים ושדרוג עוצמת הרשות המחוקקת החדשה על שני בתיה.

ההתפתחויות הוולקניות במצרים ובשאר מדינות ערב שופכות אור על התרומה הייחודית של ישראל לארה"ב.

הערך המוסף האסטרטגי של ישראל בולט על רקע היעדר יציבות, וודאות ואמינות של משטרים ערביים, לאור הפגיעות הגוברת של משטרים ערביים פרו-אמריקאים, הקצנת האלימות הפוליטית, הסלמת הטרור המוסלמי, החרפת האיום הגרעיני האיראני, העמקת החדירה הרוסית, הסינית והצפון קוריאנית למדינות ערב, הכרסום המואץ בתדמית ההרתעה של ארה"ב והפינוי הצפוי של הצבא האמריקאי מעיראק ומאפגניסטן.

לעומת זאת, ישראל בולטת ביציבותה, אמינותה יכולותיה האזרחיות והביטחוניות ומשטרה הדמוקרטי שהם בלתי-שגרתיים במזרח התיכון.

מצרים מקבלת מארה"ב מערכות נשק מתוחכמות, אך משדרגת את קשריה עם רוסיה, סין וצפון קוריאה, מתסיסה את קרן אפריקה, מצביעה נגד ארה"ב באו"מ וממסדת חינוך לשנאה. מצרים של פוסט-מובראק עלולה לחבור לציר אנטי-אמריקאי.

איראן הייתה "סלע גיברלטר" של ארה"ב בתקופת השאה הפרסי. אבל, השאה הודח על ידי חומייני ואיראן הפכה מבעלת הברית המובילה לאויבת המרה ביותר של ארה"ב.

לוב העניקה לארה"ב זכויות על בסיס חיל האוויר הענק, "ווילוס", בתקופת המלך אידריס (1954). אבל, ב-1969 הדיח קדאפי את אידריס ו"ווילוס" הפך לבסיס סובייטי.

תורכיה הייתה אבן פינה במערך האסטרטגי של ארה"ב ונאט"ו מול ברה"מ, אירן והטרור המוסלמי. אבל, ב-2002 עלתה לשלטון "מפלגת הצדק והפיתוח" המוסלמית ואנקרה הפכה למקור תמיכה פרו-רוסי בציר האנטי-אמריקאי של איראן-סוריה.

ירדן נהנית מסיוע חוץ אמריקאי, אך הייתה אחת משתי המדינות הערביות שתמכו בפלישת עיראק לכווית ב-1990. נמל עקבה הפך לנתיב אספקה קריטי עבור עיראק בתקופת ההכנות למלחמת ארה"ב-עיראק שפרצה בינואר 1991.

עיראק הייתה פרו-מערבית עד למהפכה האנטי-מערבית ב-1958. ב-1979 עלה צדאם חוסיין לשלטון ושכנע נשיאים אמריקאים שהוא ראוי לאמונם. לכן נהנה משיתוף-פעולה אסטרטגי עד יום פלישתו לכווית.

תימן נהנית מסיוע חוץ אמריקאי, אך תמכה בפלישת עיראק לכווית, ומאפשרת פעילות טרור מוסלמי גם אם נלחמת בו מדי פעם.

סעודיה תלויה בסיוע אמריקאי לעמידה מול איומים קיומיים, אבל מממנת פעילות בינלאומית של ארגוני טרור מוסלמי ושל ארגונים מוסלמים אנטי-אמריקאים הפעילים בארה"ב.

ישראל, לעומת זאת, הוצגה על ידי הגנרל אלכסנדר הייג שהיה המפקד העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה האמריקאי כ: "נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה, החסכונית ומנוסת-הקרבות בעולם, שאינה זקוקה לחיילים אמריקאים, שאי-אפשר להטביעה ופועלת באזור קריטי לאינטרסים אמריקאים. אלמלא ישראל, הייתה ארה"ב שולחת לאזור מספר נושאות מטוסים בעלות של עשרות מיליארדי דולרים לשנה, תוך הסתבכות בסכסוכים מקומיים ואזוריים."

לדוגמא, ב-1970, כאשר ארה"ב הייתה שקועה במלחמת וייטנאם, הדפה ישראל פלישה סורית לירדן שאיימה גם על יציבות מקורות הנפט במפרץ הפרסי. ב-1981 השמידה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק וחסכה מארה"ב עימות גרעיני מול עיראק ב-1991 וב-2003. ב-1982 וב-2007 השמידה ישראל סוללות טילים סובייטיות וכור גרעיני צפון קוריאני-איראני-סורי. שיטות התקיפה הועברו לארה"ב ושינו את מאזן הכוחות הגלובלי לטובת ארה"ב. ב-2011 מעניקה ישראל לצבא האמריקאי בעיראק ובאפגניסטן ניסיון ייחודי בלוחמה מול מטעני-צד, מכוניות-תופת ומתאבדים.

לדברי הסנטור אינוייה, יו"ר וועדת ההקצבות שהיה יו"ר וועדת המודיעין בסנאט: "התרומה המודיעינית של ישראל לארה"ב עולה על התרומה הכוללת של מדינות נאט"ו, וערך הציוד הצבאי הסובייטי שהועבר על ידי ישראל לארה"ב נאמד במיליארדי דולרים."

ישראל מהווה את המעבדה היעילה בעולם למערכות נשק אמריקאיות. למשל, למעלה מ-600 לקחי-קרב ישראליים משולבים במטוס ה-F16, חוסכים לארה"ב מיליארדי דולרים של מחקר ופיתוח, מעניקים לה יתרון-תחרותי ומשדרגים את תשתית התעסוקה והיצוא של ארה"ב. תרומה דומה ניכרת במאות מערכות נשק אמריקאיות.

שדרוג דרמטי של שיתוף הפעולה הנוכחי בין ישראל לארה"ב מתבקש לאור התרומה ההדדית המתועדת, נוכח הזעזועים הדרמטיים במזרח התיכון ועקב הפינוי הצפוי של צבא ארה"ב מעיראק ומאפגניסטן. לדוגמא, שדרוג נמל אשדוד לצרכי הצי ה-6; אכסון בישראל של מטוסים, טילים, טנקים ונגמ"שים אמריקאים שנועדו להגן על משטרים ערבים פרו-אמריקאים; הקמת מתקני ביטחון אמריקאים בישראל; הקמת קרן משותפת לקידום שיתופי-פעולה בין התעשיות הביטחוניות של ישראל וארה"ב.

שדרוג דרמטי של שתוף הפעולה האסטרטגי הוא טבעי לאור יכולותיה של ישראל, צרכיה של ארה"ב והמכנה המשותף הייחודי בין השתיים: ערכים, אינטרסים ואיומים משותפים.

פוסטים אחרונים

ב-1989 המליצה הפקידות הבכירה של משרד החוץ הישראלי לנקוט במדיניות של "שטחים (לפלסטינים)-תמורת-יחסים (עם ארה"ב)". היוזמה נועדה לבלום שחיקה – כביכול – במעמד ישראל כבעלת-ברית אסטרטגית של ארה"ב כתוצאה מהתפוררות ברית המועצות, מתום עידן המלחמות ומהצטיירות ישראל כסרבנית שלום. אבל, המציאות טפחה על פני הפקידות הבכירה. איומים משותפים שפכו אור על ייחודיות ישראל כבעלת-ברית של ארה"ב בעולם רב-קוטבי והביאו להעמקת שיתוף פעולה אסטרטגי עם ארה"ב, למרות חילוקי דעות סוערים בנושא הפלסטיני, ועל אפם ועל חמתם של הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר.

ב-2011 יוצאת ישראל ביוזמה מדינית הממחזרת את רעיון "שטחים-תמורת-יחסים", ומבוססת בין היתר – כמו ב-1989 – על הנחות מופרכות כאילו יחסי ישראל-ארה"ב סבים על הציר הפלסטיני, כאילו ויתורים לפלסטינים משפרים את יחס ארה"ב לישראל וכאילו מעמד ישראל בארה"ב מתערער.

הסקר השנתי של "גאלופ" מפברואר 2011, על תדמית מדינות העולם בעיני הציבור האמריקאי, מוכיח שמעמד ישראל בארה"ב איתן. תדמית ישראל כבעלת-ברית אסטרטגית אמינה, יציבה, דמוקרטית וללא-תנאי משתבחת על רקע ההתפרצויות הוולקניות במדינות ערב, המבהירות שהעניין הפלסטיני אינו שורש זעזועי המזרח התיכון, לא בבת-העין של המדיניות הערבית ולא מושא לאהדת הציבור והקונגרס בארה"ב.

כל מי שטוען שמעמד ישראל בארה"ב מתערער, וכדי לשמור על היחסים עם ארה"ב על ישראל לצאת ביוזמת ויתורים נוספים לפלסטינים, טועה, מטעה, או מחפש אליבי להיעדר כוח עמידה מול לחץ של נשיא חלש-יחסית בבית הלבן.

לפי סקר "גאלופ", ישראל נהנית מרוח גבית אוהדת – רק אחוז אחד פחות מהשיא של 1991, כאשר הייתה מטרה לטילי "סקאד" עיראקים. ישראל שומרת בעקביות על אחוזי אהדה גבוהים (68%) ונמנית על השביעייה הפותחת יחד עם קנדה, בריטניה, גרמניה, יפן, הודו וצרפת, לפני דרום קוריאה והרבה לפני מדינות ערב (סעודיה, מצרים וירדן – 37%, 40% ו-50% בהתאמה). הרשות הפלסטינית (19%) סוגרת את הרשימה יחד עם איראן וצפון קוריאה המוקעות על ידי הבוחר האמריקאי.

תדמית חיובית של ישראל, ושלילית של הערבים, מושרשת בתודעת הציבור האמריקאי, שהוא הציר המרכזי של שיטת הממשל בארה"ב, המהלך אימים על הנשיא והמחוקקים. לפי סקר "ראסמוסן" (הנמנה על שלושת הסוקרים המובילים בארה"ב) מ-25 לפברואר 2011, רוב הציבור האמריקאי דורש לבטל את סיוע החוץ למדינות ערב, אך תומך בהמשך סיוע חוץ לישראל. 61% מאמינים שתהפוכות המזרח התיכון לא יובילו את מדינות ערב לדמוקרטיה ולשלום.

הביטוי המוחשי ביותר לחוסן ישראל בארה"ב ניתן על ידי הנציגים האותנטיים ביותר של הציבור האמריקאי: המחוקקים בגבעת הקפיטול. המחוקקים שקולים בעוצמתם לנשיא ומייצגים נאמנה את תפישת העולם של הבוחר בנושאי פנים וחוץ. לכן, כ-75% מ-435 צירי בית הנבחרים וכ-80% מ-100 הסנטורים – רפובליקנים ודמוקרטים כאחד – נוטים לתמוך במדינה היהודית על ידי הצעות חוק והצהרות, גם חרף התנגדות הנשיא.

הפער בין תפישת עולמו של אובמה לבין הלך הרוח של הבוחר האמריקאי נחשף בבחירות נובמבר 2010, כאשר המפלגה הדמוקרטית ספגה – בעטיו של אובמה – את המפלה הקשה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. הפער קיים גם בהתייחסות למדינה היהודית, המהווה מכנה-משותף בין-מפלגתי וזוכה לאהדה ציבורית רבה יותר (68%) מזו המוענקת לאובמה (47%).

הבוחר האמריקאי אינו רואה במדינה היהודית רק נושא חוץ, אלא גם נושא פנים הקשור לתשתית הערכית היהודית-נוצרית של ארה"ב. מרבית הבוחרים – אך לא אובמה – רואים בדמותו של הנשיא רייגן אב-טיפוס ערכי, ומזהים את ישראל כ"רונלד רייגן של המזרח התיכון" המבטאת את ערכיהם הבסיסיים: קריאת תיגר על אתגרי טבע ואדם, זיקה חיובית לדת ולמסורת, פטריוטיות, ביטחוניזם, אנטי-או"מ, אנטי-טרור, חשדנות כלפי מוסלמים וערבים.

התשתית הערכית המוצקה, התפתחויות ביטחוניות ומדיניות במזרח התיכון ומאפיינים אסטרטגים של ישראל הפכו את ארה"ב למבצר תמיכה קבועה במדינה היהודית, למרות מדיניות בעייתית לעתים של הבית הלבן, על אף ביקורתיות ה"ניו יורק טיימס" וחרף האווירה העוינת בקמפוסים. זו לא העת למורך-לב, להתרפסות ולויתורים כואבים; זו העת למינוף התפרצות הר הגעש המזרח תיכוני, לשדרוג שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארה"ב ולביצור נכסי היסטוריה וביטחון כדי לשכך כאבים.

הקונגרס האמריקאי – על שתי המפלגות – אילץ את הנשיא אובמה להטיל ווטו על האידיאולוגיה והמדיניות שלו באו"מ ב-17 לפברואר 2011. מנהיג הרוב הרפובליקני אריק קנטור, מצליף המיעוט הדמוקרטי סטני הוייאר, יו"ר וועדת החוץ איליאנה רוס-לטינן, הדמוקרט הבכיר בוועדת החוץ הווארד ברמן, יו"ר תת-הוועדה למזרח התיכון סטיב שאבוט והדמוקרט הבכיר בתת הוועדה גארי אקרמן הובילו את זרם המסרים הנחרצים מגבעת הקפיטול לבית הלבן.

הקונגרס – שהוא מבצר אהדה שיטתית למדינה היהודית – חשף שוב את תפקידו כשותף מלא בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב, בעל הסמכות והיכולת להנחות את הנשיא. הקונגרס שואב את כוחו מהחוקה האמריקאית הממסדת עימות שורשי ובלתי-נמנע בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת ומערכת מסועפת של "איזונים וריסונים". הקונגרס אינו שש לקרוא תגר על הנשיא, אך יש לו את העוצמה הראויה, אם הוא נדרש לכך על ידי הבוחר(ת).

הקונגרס הפגין שוב את עצמאותו המוחלטת, כפי שעוצבה על ידי עקרון "הפרדת הרשויות" המהווה נר (ללא פשרה) לרגלי המחוקק האמריקאי. הסנטור הדמוקרטי רוברט בירד, שהיה מעמודי התווך של גבעת הקפיטול הצדיק את התנגדותו ליוזמות שונות של הנשיא הדמוקרטי קלינטון: "אני עבד נאמן לחוקה ולא לנשיא."

הקונגרס שוב שלף את "כוח הארנק" (בעל המאה), את מקורות המידע העצמאיים שלו ואת סמכותו לפקח על פעילות הרשות המבצעת ולעצב, להשהות, לתקן ואף להפוך על פיה את מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא. לדוגמא, הקונגרס – ולא הנשיא ולעתים למרות הנשיא – הפסיקו את מלחמות וייטנאם, לאוס וקמבודיה, את המעורבות הצבאית של ארה"ב באנגולה ובניקרגואה, את קשרי ארה"ב עם המשטר הלבן בדרום אפריקה, את רכש מטוסי B-12 ואת מלחמת האזרחים בסלבדור. הקונגרס – ולא הנשיא ולמרות הנשיא – הכריח את הקרמלין לפתוח את שערי ברה"מ לעלייה/הגירה יהודית, קיצץ בסיוע החוץ לתורכיה, הטיל סנקציות על אוגנדה, המשיך את רכש מטוסי F-117, מנע את אשרור האמנה לצמצום ניסויים גרעיניים, ביצע בדק בית בקהילת המודיעין, שדרג את נמל חיפה לצרכי הצי ה-6, ייסד את קרן BIRD לשיתוף פעולה בין התעשיות האזרחיות של ישראל וארה"ב, וכו'.

הקונגרס שוב הדגיש את הציר המרכזי של החוקה האמריקאית: מרכזיות הבוחר(ת) ועליונות הנאמנות לבוחר על פני הנאמנות למפלגה ו/או לנשיא.

הקונגרס שוב שפך אור על מגבלות כוחו של הנשיא, כפי שנקבע על ידי מטרת-העל של החוקה: מניעת דיקטטורה של הרשות המבצעת. בניגוד לתפיסה המקובלת, התואר "מפקד-על" אינו מלמד על נשיא-כל-יכול. נשיא אמריקאי אינו "הממשל", אלא אחד משלושת זרועות הממשל השוות בעוצמתן.

הקונגרס שוב מנצל את חולשתו היחסית של אובמה שהפך מנשיא-סוחף (בחירות 2008 לנשיא-מעיק (בחירות 2010), כפי שארע לנשיא קארטר הנערץ על אובמה. תדמית אובמה נכתשה בשנתיים האחרונות, ולכן הוא איבד מיכולתו להשפיע על הציבור ועל שליחי הציבור בקונגרס.

הקונגרס שוב הצדיק את החלטת "האבות המייסדים" להקדיש את קטע הפתיחה של החוקה לרשות המחוקקת, זרוע הממשל המייצגת באופן האותנטי ביותר את ציבור הבוחרים.

הקונגרס שוב הציג את המדינה היהודית כאחד מנושאי ההסכמה היחידים, בין דמוקרטים לרפובליקנים, באווירה הקוטבית חסרת-התקדים השוררת היום בשני בתי הקונגרס. כמו מרבית הציבור, גם רוב המחוקקים אינם רואים במדינה היהודית נושא חוץ שגרתי. רוב הציבור והקונגרס רואים במדינה היהודית בעלת-ברית אסטרטגית ללא-תנאי וגם נושא ערכי-פנימי הקשור למסד המוסרי היהודי-נוצרי של ארה"ב.

לאור מאפייני הקונגרס, ועל רקע התמיכה המתמדת של הקונגרס – מאז ייסודו – ברעיון המדינה היהודית, חובה על ממשלת ישראל לאמץ את מדיניות ראשי הממשלה מבן גוריון ועד שמיר (1992-1948) שהכירו בעוצמתו של הקונגרס.

על ישראל גם לאמץ את עקרונות החוקה האמריקאית – המבוססת במידה רבה על ערכים יהודיים – תוך הדגשת הבוחר(ת) – ולא המפלגה ו/או ראש הממשלה – כעמוד התווך של השיטה הפוליטית, הפרדת רשויות מוחלטת, איזונים וריסונים קפדניים ושדרוג עוצמת הרשות המחוקקת החדשה על שני בתיה.

ההתפתחויות הוולקניות במצרים ובשאר מדינות ערב שופכות אור על התרומה הייחודית של ישראל לארה"ב.

הערך המוסף האסטרטגי של ישראל בולט על רקע היעדר יציבות, וודאות ואמינות של משטרים ערביים, לאור הפגיעות הגוברת של משטרים ערביים פרו-אמריקאים, הקצנת האלימות הפוליטית, הסלמת הטרור המוסלמי, החרפת האיום הגרעיני האיראני, העמקת החדירה הרוסית, הסינית והצפון קוריאנית למדינות ערב, הכרסום המואץ בתדמית ההרתעה של ארה"ב והפינוי הצפוי של הצבא האמריקאי מעיראק ומאפגניסטן.

לעומת זאת, ישראל בולטת ביציבותה, אמינותה יכולותיה האזרחיות והביטחוניות ומשטרה הדמוקרטי שהם בלתי-שגרתיים במזרח התיכון.

מצרים מקבלת מארה"ב מערכות נשק מתוחכמות, אך משדרגת את קשריה עם רוסיה, סין וצפון קוריאה, מתסיסה את קרן אפריקה, מצביעה נגד ארה"ב באו"מ וממסדת חינוך לשנאה. מצרים של פוסט-מובראק עלולה לחבור לציר אנטי-אמריקאי.

איראן הייתה "סלע גיברלטר" של ארה"ב בתקופת השאה הפרסי. אבל, השאה הודח על ידי חומייני ואיראן הפכה מבעלת הברית המובילה לאויבת המרה ביותר של ארה"ב.

לוב העניקה לארה"ב זכויות על בסיס חיל האוויר הענק, "ווילוס", בתקופת המלך אידריס (1954). אבל, ב-1969 הדיח קדאפי את אידריס ו"ווילוס" הפך לבסיס סובייטי.

תורכיה הייתה אבן פינה במערך האסטרטגי של ארה"ב ונאט"ו מול ברה"מ, אירן והטרור המוסלמי. אבל, ב-2002 עלתה לשלטון "מפלגת הצדק והפיתוח" המוסלמית ואנקרה הפכה למקור תמיכה פרו-רוסי בציר האנטי-אמריקאי של איראן-סוריה.

ירדן נהנית מסיוע חוץ אמריקאי, אך הייתה אחת משתי המדינות הערביות שתמכו בפלישת עיראק לכווית ב-1990. נמל עקבה הפך לנתיב אספקה קריטי עבור עיראק בתקופת ההכנות למלחמת ארה"ב-עיראק שפרצה בינואר 1991.

עיראק הייתה פרו-מערבית עד למהפכה האנטי-מערבית ב-1958. ב-1979 עלה צדאם חוסיין לשלטון ושכנע נשיאים אמריקאים שהוא ראוי לאמונם. לכן נהנה משיתוף-פעולה אסטרטגי עד יום פלישתו לכווית.

תימן נהנית מסיוע חוץ אמריקאי, אך תמכה בפלישת עיראק לכווית, ומאפשרת פעילות טרור מוסלמי גם אם נלחמת בו מדי פעם.

סעודיה תלויה בסיוע אמריקאי לעמידה מול איומים קיומיים, אבל מממנת פעילות בינלאומית של ארגוני טרור מוסלמי ושל ארגונים מוסלמים אנטי-אמריקאים הפעילים בארה"ב.

ישראל, לעומת זאת, הוצגה על ידי הגנרל אלכסנדר הייג שהיה המפקד העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה האמריקאי כ: "נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה, החסכונית ומנוסת-הקרבות בעולם, שאינה זקוקה לחיילים אמריקאים, שאי-אפשר להטביעה ופועלת באזור קריטי לאינטרסים אמריקאים. אלמלא ישראל, הייתה ארה"ב שולחת לאזור מספר נושאות מטוסים בעלות של עשרות מיליארדי דולרים לשנה, תוך הסתבכות בסכסוכים מקומיים ואזוריים."

לדוגמא, ב-1970, כאשר ארה"ב הייתה שקועה במלחמת וייטנאם, הדפה ישראל פלישה סורית לירדן שאיימה גם על יציבות מקורות הנפט במפרץ הפרסי. ב-1981 השמידה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק וחסכה מארה"ב עימות גרעיני מול עיראק ב-1991 וב-2003. ב-1982 וב-2007 השמידה ישראל סוללות טילים סובייטיות וכור גרעיני צפון קוריאני-איראני-סורי. שיטות התקיפה הועברו לארה"ב ושינו את מאזן הכוחות הגלובלי לטובת ארה"ב. ב-2011 מעניקה ישראל לצבא האמריקאי בעיראק ובאפגניסטן ניסיון ייחודי בלוחמה מול מטעני-צד, מכוניות-תופת ומתאבדים.

לדברי הסנטור אינוייה, יו"ר וועדת ההקצבות שהיה יו"ר וועדת המודיעין בסנאט: "התרומה המודיעינית של ישראל לארה"ב עולה על התרומה הכוללת של מדינות נאט"ו, וערך הציוד הצבאי הסובייטי שהועבר על ידי ישראל לארה"ב נאמד במיליארדי דולרים."

ישראל מהווה את המעבדה היעילה בעולם למערכות נשק אמריקאיות. למשל, למעלה מ-600 לקחי-קרב ישראליים משולבים במטוס ה-F16, חוסכים לארה"ב מיליארדי דולרים של מחקר ופיתוח, מעניקים לה יתרון-תחרותי ומשדרגים את תשתית התעסוקה והיצוא של ארה"ב. תרומה דומה ניכרת במאות מערכות נשק אמריקאיות.

שדרוג דרמטי של שיתוף הפעולה הנוכחי בין ישראל לארה"ב מתבקש לאור התרומה ההדדית המתועדת, נוכח הזעזועים הדרמטיים במזרח התיכון ועקב הפינוי הצפוי של צבא ארה"ב מעיראק ומאפגניסטן. לדוגמא, שדרוג נמל אשדוד לצרכי הצי ה-6; אכסון בישראל של מטוסים, טילים, טנקים ונגמ"שים אמריקאים שנועדו להגן על משטרים ערבים פרו-אמריקאים; הקמת מתקני ביטחון אמריקאים בישראל; הקמת קרן משותפת לקידום שיתופי-פעולה בין התעשיות הביטחוניות של ישראל וארה"ב.

שדרוג דרמטי של שתוף הפעולה האסטרטגי הוא טבעי לאור יכולותיה של ישראל, צרכיה של ארה"ב והמכנה המשותף הייחודי בין השתיים: ערכים, אינטרסים ואיומים משותפים.

ההפיכה בתוניסיה, "הזעזוע הוולקני" במצרים – והשלכותיהם הפוטנציאליים מרחיקי הלכת על האזור – משדרגים את חיוניותם חסרת-התחליף של רכסי יו"ש לביטחונה הלאומי ולקיומה של ישראל.

אירועים מכוננים אלו מהווים תזכורת לאופייה של השכונה בה נמצאת ישראל, המזרח התיכון שהוא אב-טיפוס לזעזועים בלתי-צפויים, לחוסר-יציבות וחוסר-וודאות שלטונית ורעיונית, לפיצול ועוינות אתניים, שבטיים ודתיים בין-מוסלמים, לאלימות כנורמה בפתרון סכסוכי פנים וחוץ, למשטרים טוטליטריים אכזרים של "מנהיג אחד והתנקשות אחת", לתוחלת חיים קצרה של בריתות ונאמנויות מקומיות ואזוריות, לבוגדנות ולהפרה שיטתית של הסכמים פנימיים ואזוריים, לטרור מקומי ועולמי ולמעבר בלתי-צפוי משלום למלחמה.

הצורך של ישראל לסף-ביטחון גבוה מאד, ומרווח השגיאה המצומצם ביותר העומד לרשותה, הם פועל-יוצא מחויב-מציאות של מאפייני השכונה המזרח תיכונית.

ככל שהשכונה אלימה-יותר וצפויה-פחות, כן מתרבים צרכי הביטחון וכן עולה סף הביטחון. לכן, מבחנו של הסכם שלום אינו ביכולת להגיע אליו, אלא ביכולתו לעמוד מול תרחישי המזרח התיכון שהם התרחישים הגרועים ביותר. למשל, מתקפה צבאית פתאומית ובלתי-צפויה ממספר חזיתות, דוגמת "מלחמת יום הכפורים", אך הפעם ללא אזורי החיץ של מדבר סיני (פי 3 משטח ישראל), יו"ש והגולן. האם המותניים הצרות של "הקו הירוק" (9-15 מילין) מסוגלים לעמוד בפני הפתעה נוסח 1973?!

ההפיכה בתוניסיה והזעזוע המצרי מהווים קדימון מתון לסערות העלולות להתרחש במזרח התיכון ב-2012-2011, על רקע מנהיגים קשישים העומדים לפנות את הזירה, כרסום בפרופיל ההרתעה של ארה"ב, תגבור הנחישות של רוסיה, סין וצפון קוריאה המקורבות למשטרים רדיקלים, העזה גוברת של גופי טרור מוסלמים ותסיסה עממית מתמשכת במרבית מדינות ערב.

לדוגמא, הסיום הקרב של שלטון הנשיא מובארק עשוי להביא למשטר פרו-מערבי, אך עלול גם לפלס את הדרך למשטר מוסלמי-רדיקלי ובעקבותיו ל"התפרצות וולקנית" בצפון אפריקה, במזרח הים התיכון, בקרן אפריקה, בים סוף, בסודן, בירדן וברחבי המזרח התיכון. ההשלכות עלולות לכתוש אינטרסים מערביים, לקדם משטרים רדיקלים, לרסק את הסכם השלום ישראל-מצרים ולהפוך את המסתננים מאפריקה לאיום מתון ביותר בהשוואה לנפיצותו של הגבול המצרי-ישראלי.

הנסיגה הקרובה של ארה"ב מעיראק, הפינוי הצפוי מאפגניסטן והתפנית של ממשל אובמה ממדיניות של הדברת משטרים פורעי-חוק להידברות עמם, נתפשים בעיני יריבי ואויבי ארה"ב כחוליה נוספת בדפוס הנסיגה האמריקאית מאיראן (1979), לבנון (1983) וסומלי (1993) המזרים אדרנלין לורידיהם. הנסיגה מעיראק עלולה לגרום לתרחיש-דומינו המאיים על קיום משטרים פרו-מערביים בירדן, סעודיה, כווית, בחריין, עומאן ואמירויות המפרץ ומטיב עם איראן, סוריה וגופי טרור מוסלמי.

התפנית החדה באנקרה ממדיניות פרו-מערבית למדיניות מונחית-אסלאם הפכה את המעצמה העותומאנית-מוסלמית לשעבר מבעלת-ברית מקדמת-יציבות ליריבה מערערת-יציבות של הדמוקרטיות המערביות. טורקיה של ארדואן שופכת שמן על מדורת אי-יציבות השכונה המזרח תיכונית ומשפרת את מצבן של רוסיה, איראן וסוריה על חשבון אינטרסים חיוניים של ארה"ב וישראל.

זעזועי המזרח התיכון עלולים לכפות על ירדן שינוי דרסטי במדיניותה הפרו-מערבית, כולל הפרה אפשרית של הסכם השלום עם ישראל. לדוגמא, אילוצים אזוריים ושיקולי הישרדות הביאו לתמיכה פעילה של המלך חוסיין בפלישת צדאם חוסיין לכווית ב-1990 (נמל עקבה הפך לערוץ אספקה מרכזי לעיראק), גם כאשר מדינות ערב – חוץ מתימן – גינו את הפלישה. נסיבות בין-ערביות גררו את המלכים עבדאללה וחוסיין למלחמות נגד ישראל ב-1948/9, 1967 ו-1973 בהתאמה. ב-1970-1968 העניק המלך חוסיין לאויבו הקטלני ביותר, אש"פ, תשתית מבצעית ולוגיסטית לפעילות טרור אינטנסיבית נגד ישראל. מה תהיה השפעת מצרים ו/או עיראק רדיקליות על יציבותו של הגבול עם ירדן – הגבול המסוכן ביותר לעתיד המדינה. מה תהיה השפעת הפיכה בירדן על גבול זה ועל הסכם השלום?

תקדימי המזרח התיכון – והערכה מפוכחת של המציאות האזורית – מחייבים את ישראל לבסס את מדיניות הביטחון הלאומי על תרחישים מזרח תיכוניים (גרועים) ולא על הרהורי-לב.

המזרח התיכון מכתיב (במיוחד) לישראל שמירה על סף ביטחון גבוה במיוחד, המבטיח את החזית המזרחית הפגיעה והמקורבת לריכוזי האוכלוסין הגדולים ביותר. סף הביטחון כולל את רכסי יו"ש שהם "רמת הגולן" של ירושלים, נמל התעופה בן גוריון, תל אביב ושפלת החוף, מכשול הטנקים היעיל באזור (רכס תלול של 1,000 מטרים השולט על בקעת הירדן) ופלטפורמה חלומית לפלישה לשפלת החוף (700 מטרים מתונים השולטים על שפלת החוף).

מאז השתלטות "אווירת אוסלו" על סדר היום הישראלי, מדגישים מעצבי המדיניות את כמיהתם לשלום ולביטחון ומצניעים את – ואף מזלזלים ב- זכות וריבונות המדינה היהודית על ערש ההיסטוריה שלה. סטירת לחי מצלצלת למורשת בן גוריון, האב המייסד וראש הממשלה הראשון של ישראל שהזהיר: "האומר שלום לעברו, נפרד גם מהעתיד" ("עיונים בתורת הציונות", עמ' 1-5, 1947).

עמי העולם מעוצבים על ידי ההיסטוריה שלהם. לכן, הם תובעים ריבונות ושואבים כוח עמידה מול אויבים ואתגרים, על יסוד הגיאוגרפיה של ערש ההיסטוריה והטופוגרפיה של צרכי הביטחון, שנועדו להגן על ערש ההיסטוריה.
ככל שמתעצמת הדבקות בשורשים, כן משודרג כוח העמידה מול סערות מאיימות וכן מתבססת הריבונות.

עמים המקרינים הזדהות בלתי-מותנית בערש ההיסטוריה – ואינם משעבדים אותה לשיקולים מדיניים, כלכליים וביטחוניים – זוכים להערכה אסטרטגית מצד ידידים, יריבים ואויבים ומשפרים את עמדת המיקוח שלהם בזירה הבינלאומית. לעומת זאת, עמים הרואים בערש ההיסטוריה כלי-מיקוח במו"מ, ומשעבדים נכסי צאן ברזל היסטוריים לצרכים מדיניים וביטחוניים, נהנים מפופולאריות-רגעית, אך נפגעים מכרסום בהערכה האסטרטגית ותדמית ההרתעה.

עם הנושא ונותן על שורשי העבר מתנתק מן העתיד.

פרופסור מנשה הראל, שפרסם 13 ספרים על ההיסטוריה והגיאוגרפיה של ארץ ישראל, זוכה "פרס ישראל" ו"יקיר ירושלים", מתעד שורשים יהודיים ביהודה, שומרון וירושלים מהמאה השלוש עשרה לפני הספירה: 2,000 שנים לפני הופעת האסלאם בחצי-האי ערב, 3,200 שנים לפני גלי ההגירה של ערביי מצרים, סוריה ולבנון לארץ ישראל ו-3,330 שנים לפני הקמת אש"פ.

55 שנות מחקר של פרופסור הראל קובעות שהעם היהודי היה הראשון לאחד את האזורים השונים בכנען ליחידה לאומית אחת. היהודים הדגישו את ההתיישבות ברכסי יו"ש, פיתחו שיטות חקלאות והשקיה חדישות – דוגמת "המדרגות", אגירת ואמות מים – הנהיגו שיטות מלאכה, חרושת, בנין וארכיטקטורה מתקדמות וסללו דרכים לירושלים שהפכה ליהלום הכתר היהודי.

הראל מצביע על ההזנחה, הביזה וההרס שאפיינו את שלטון האסלאם בירושלים שעמדה בצילה של רמלה, עיר הבירה המחוזית. ההתייחסות לירושלים הייתה פועל-יוצא של מעמדה הנחות של ארץ ישראל בסדר העדיפויות המוסלמי. הסופר מרק טווין מתאר את מצבה העגום של הארץ בתקופת השלטון המוסלמי בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש" (1867): "לפלשתינה מקום מיוחד בין הארצות בעלות הנוף המדכא…זוהי ארץ של חוסר-תקווה, קדרות ושברון-לב…פלשתינה לבושה שק ואפר…פלשתינה שוממה ודוחה…"

תקופת הכיבוש הירדני בירושלים (1967-1949) המשיכה את היחס המשפיל לעיר ובמיוחד כלפי הנוצרים והיהודים. מספר הנוצרים הצטמצם מ-25,000 ב-1949 ל-10,000 ב-1967. השלטון ההאשמי כפה על בתי הספר הנוצרים ללמד את הקוראן, הרס וחילל כ-50 בתי כנסת והפך את חלקם לרפתות, אורוות ומשתנות ציבוריות. למעלה מ-75% של המצבות בהר הזיתים – בית הקברות הקדוש ביותר ליהודים – נופצו ואבניהן שימשו לסלילת דרכים, מדרכות ומשתנות. ירושלים לא הייתה אף פעם עיר בירה ערבית ואף לא צוינה באמנת היסוד של אש"פ ב-1964. לעומת זאת, ירושלים מככבת בכל בית כנסת, בכל תפילה וחג יהודיים, בכל חתונה ("אם אשכחך ירושלים…") ומועדים יהודים נוספים. ירושלים מהווה עמוד תווך של היהדות ושל העם היהודי, אך אינה נכללת בין חמשת עמודי התווך של האסלאם. ירושלים וציון נזכרות 821 פעמים בתנ"ך אך אף לא פעם בקוראן. מוחמד לא ביקר אף פעם בירושלים או בארץ ישראל. בניגוד ליהודים המעלים את ירושלים על ראש שמחתם, המוסלמים מתפללים לכיוון מכה ועולים לרגל למכה. ירושלים מהווה את הברומטר להתייחסות האסלאם והיהדות לארץ ישראל.

ערש ההיסטוריה מהווה את התשתית לזיקה ולזכות המוסרית של עם על אדמתו. ככל שצרכי-הביטחון חיוניים לקיומו של עם, תחושת הזיקה והזכות המוסרית על ערש ההיסטוריה קריטיים יותר לעתיד העם. דיפלומטיה, כלכלה וביטחון מהווים כלים טקטיים, אך ערש ההיסטוריה מהווה יעד/חזון אסטרטגי, אשר אין לשעבדו לצרכים טקטיים.

להשרשת תודעת הזכות המוסרית על ארץ ישראל תפקיד מרכזי בשיקום ריבונות העם היהודי על ארצו; זלזול בזכות המוסרית על ערש ההיסטוריה – והצנעתה – מכרסמים בריבונות היהודית ועלולים אף לגרום לאובדנה.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית (למס"פ) הכריזה בדצמבר 2010 כי ב-2014 ישתווה מספר היהודים והערבים מערבית לירדן ויחל עידן הרוב הערבי. דמוגרפים ופוליטיקאים ישראלים מהדהדים את התחזית וטוענים שנסיגה גיאוגרפית (מיו"ש) תמנע שואה דמוגרפית. הם אינם מפקפקים בנתונים הפלסטינים "מכיוון שהלמס"פ מקצוענית ואמינה והנורווגים והאו"מ בדקו את הנתונים". האמנם?

במקום לקיים דיון ציבורי על עתיד רכסי יו"ש המתמקד בנושאי ביטחון, היסטוריה, דמוקרטיה ומוסר, מתקיים מסע הפחדה דמוגראפי המטפח פטליזם, מכרסם בעמדת המיקוח ובכושר העמידה של ישראל, ומתריע שהיהודים נידונו להפוך למיעוט בין נהר הירדן לבין הים התיכון. האמנם?

המציאות חושפת את נביאי הזעם הדמוגראפי בערוותם, לפחות, מאז סוף המאה ה-19. במרץ 1898 טען ההיסטוריון והדמוגרף היהודי המוביל, שמעון דובנוב, שבשנת 2000 יהיה בארץ ישראל מיעוט של 500,000 יהודים ושאין בסיס דמוגראפי לציונות. בשנות ה-40 צפה פרופסור רוברטו בקי – מייסד הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והגורו של הממסד הדמוגראפי והסטטיסטיקאי בישראל – שהיהודים יהפכו למיעוט גם בגבולות החלוקה. הוא לחץ על בן גוריון לדחות את הקמת המדינה וטען שמספר היהודים לא יעלה על 2.3 מיליון ב-2001, מיעוט של 34% בארץ ישראל. מ-1967 מנסים תלמידי פרופסור בקי לשכנע את כל ראשי הממשלה לשעבד את שיקולי הביטחון הלאומי ל"שד הדמוגראפי" ולהקריב גיאוגרפיה וטופוגרפיה חסרי-תחליף מבחינה ביטחונית והיסטורית על מזבח הדמוגרפיה. ב-2010 הם מתמידים במורשת פרופסור בקי: המעטה בהערכת הפריון היהודי (2.9 לידות לאישה ובמגמת גידול), למרות שהוא גבוה ממרבית מדינות ערב (סוריה – 2.9, ירדן – 2.8, מצרים – 2.5, כווית – 2.5, וכו'); האדרת הפריון הערבי למרות מגמת הצניחה המהירה; התעלמות ממאזן ההגירה השלילי הערבי מיו"ש ועזה הנמשך מאז 1950, להוציא שש שנים; וזלזול בפוטנציאל העלייה – בסוף שנות ה-80 (כמו היום!) הם טעו ב-50% בהערכת מספר יהודי ברה"מ וטענו ואין סיכוי לעלייה מסיבית מברה"מ גם אם יפתחו השערים.

ב-1997 התקיים מפקד האוכלוסין הראשון של הרשות הפלסטינית. בראיון ל"ניו יורק טיימס" (11.12.1997( טען ראש הלמס"פ, חסן אבו-ליבדה: "מפקד האוכלוסין הוא האינתיפאדה האזרחית". ואכן, המפקד "ניפח" את מספר ערביי יו"ש ועזה ב-650,000 (30%) על ידי ספירת תושבים השוהים בחו"ל למעלה משנה, "ספירה כפולה" של ערביי ירושלים, ועוד. המפקד יצר גל של טרור פסיכולוגי בדמות תחזיות "מנופחות" שהיכו את מעצבי המדיניות בישראל בדמוגרפוביה – פחד בלתי הגיוני מדמוגרפיה – והגדילו את היקף התרומות לרש"פ מהקהיליה הבינלאומית ואת אספקת המים מישראל.

בדצמבר 2010 פרסמה הלמס"פ אומדן אוכלוסין "המנפח" את מספר ערביי יו"ש ב-66% (1.6 מיליון ולא 2.5 מיליון) ואת מספר ערביי עזה ב-23% (1.3 מיליון ולא 1.6 מיליון). האומדן כולל למעלה מ-400,000 תושבים השוהים בחו"ל למעלה משנה, "ספירה כפולה" של 240,000 ערביי ירושלים, מתעלם ממאזן הגירה שלילי ערבי מאז 1997 (למעלה מ-10,000 ממוצע שנתי) ו"מנפח" את מספר הלידות בכ-30,000 לשנה.

הדמוגרפוביה הפכה לגורם השפעה מרכזי על הלך הרוח של מעצבי מדיניות ודעת קהל בפרט, והציבור בכלל, בסוגיית גבולותיה העתידיים של המדינה למרות זינוק של 50% במספר השנתי של לידות יהודיות מ-1995 לעומת 0% במספר השנתי של הלידות הערביות (כתוצאה ממודרניזציה מואצת), חרף מחקר "הבנק העולמי" מ-2006 המתעד "ניפוח" של 32% במספר הלידות הפלסטיניות, על אף הרוב היהודי של 66% מערבית לירדן ללא עזה (58% כולל עזה) הנהנה מרוח גבית דמוגרפית, ותוך התעלמות מפוטנציאל עלייה מסיבית עקב הקריסה הכלכלית בעולם והקצנת האנטישמיות. קיימת בעיה דמוגרפית, אך אין מאכלת דמוגרפית על צוארנו!

דר' דוד פסיג, עתידן וראש המגמה לטכנולוגיות תקשורתיות באוניברסיטת בר אילן, מנתח בספרו, "2048", את קריסת התחזיות הדמוגרפיות הגלובליות והאזוריות ואת פריחת הדמוגרפיה היהודית בישראל. לדבריו, קצב הידלדלות שיעור הפריון המוסלמי הוא המהיר בעולם, לעומת הגידול בשיעור הפריון היהודי בישראל. ב-2010 ירד שיעור הפריון הערבי-ישראלי לרמה הנמוכה ביותר מאז הקמת המדינה, עקב זינוק חסר-תקדים בהשתלבות מוצלחת של הערבים בתשתיות התברואה, החינוך, התעסוקה, המשפט, המימון, התרבות והספורט. "אצל הפלסטינים, הריבוי הטבעי ושיעורי הפריון דומים לאלה של אחיהם הקרובים ביותר, הירדנים (2.8 לידות לאישה)."

האם יש מקום לפסימיות דמוגרפית ב-2011 כאשר הרצל ובן גוריון היו עתירי אופטימיות ב-1900 (8% מיעוט יהודי) וב-1947 (33% מיעוט יהודי) בהתאמה?! האם נכון לשעבד חזון וביטחון לאומי לקשיים דמוגרפים ב-2011, כאשר בן גוריון וממשיכיו שידרגו את הדמוגרפיה כדי לקדם חזון וביטחון לאומי מ-1948 עד 1992?!

מסמכי "וויקיליקס" מפריכים את הנחות-היסוד של מדיניות הלוחמה בטרור של הנשיא אובמה: כאילו הנושא הפלסטיני הוא גורם מרכזי לזעזועי המזרח התיכון ולטרור האנטי-מערבי; כאילו סעודיה ופקיסטן הן בעלות-ברית של ארה"ב במלחמתה בטרור; כאילו אין טרור מוסלמי משום שהאסלאם מעודד לשלום; כאילו אין טרור ג'יהאדיסטי מכיוון שהג'יהאד הוא תהליך מטהר-נפש; כאילו אין טרור גלובאלי; כאילו טרוריסטים מוסלמים מייצגים מיעוט מוסלמי; כאילו האסלאם היה תמיד חלק מההוויה האמריקאית.

לפי המסמכים, הטרור המוסלמי מכה ברחבי העולם מדרום אמריקה, דרך ארה"ב ומטרות אמריקאיות מעבר לים, מערב אירופה, ברה"מ לשעבר, אפריקה, המזרח התיכון (טרור בין-מוסלמי במיוחד), דרום אסיה, המזרח הרחוק ואוסטרליה.

הטרור המוסלמי מנוהל, בדרך כלל, על ידי משכילים וביניהם בוגרי אוניברסיטאות מערביות הנעזרים באינטרנט, ,בלאקברי", ,איי-פוד", "טוויטר", ו"פייסבוק". בניגוד להנחת אובמה, הטרור אינו ביטוי לדחיית המודרניזציה, אלא ביטוי למינוף המודרניזציה לקידום מטרות וערכים היסטוריים של האסלאם. מנהיגי הטרור המוסלמי מאמינים שחזונם להשתלטות גלובלית– דתית וטריטוריאלית – מהווה שליחות אלוהית. הם מקדמים את השליחות על ידי אלימות, חוסר-סובלנות כלפי "כופרים", "אפיקורסים" ומתנגדים אחרים, דיקטטורה ו"מלחמת קודש" נגד ישויות המהוות מכשול למימוש החזון המגלומאני, החורג הרבה מעבר לנושא הפלסטיני, למדיניות – או לקיום – המדינה היהודית.

ללא שום-קשר לסכסוך הערבי-ישראלי ולנושא הפלסטיני, טרוריסטים מוסלמים פועלים בצומת הגבולות ברזיל-פרגוואי-ארגנטינה, בסאו-פאולו ואזורים נוספים בברזיל. ללא שום קשר למדיניות ישראל, "לאשקר-א-טייבה", ,ג'אייש –א-מוחמד" וארגוני טרור מוסלמי נוספים – המסתייעים בפקיסטן – פועלים נגד הודו. "לאשקר-א-טייבה" מעמיק את בסיסיו בפקיסטן – שם הוא משתף פעולה עם שרותי הביון – סרי לנקה ונפאל כדי להעצים את הפגיעה בהודו.

מסמכי "וויקיליקס" כוללים מזכר של מזכירת המדינה קלינטון, מדצמבר 2009, המצביע על סעודיה (במיוחד), קטאר, איחוד האמירויות וכווית כמממנים המובילים של הטרור המוסלמי-סוני העולמי. סעודיה ושכנותיה מגייסות מימון ל"אל קעידה", "טאליבן", לאשקר-א-טייבה" וארגוני טרור נוספים באמצעות עמותות ללא-כוונת-רווח. ה"סאנדיי טיימס" הלונדוני דיווח ב-31.5.2010 ששרותי הביון של פקיסטן תיעדו העברת 1.5 מיליארד דולרים מסעודיה לטרוריסטים באפגניסטן, ובמיוחד ל"טאליבן". היומון תוהה: "מה חלקה של סעודיה בהרג 1,268 חיילים אמריקאים ופציעת אלפים נוספים באפגניסטן?!"

תת-מזכיר האוצר האמריקאי לענייני מודיעין ומימון טרור, סטיוארט לוי, העיד ב-6.10.2009 בפני וועדת הבנקאות בסנאט ש"מימון זורם מסעודיה לארגוני טרור…חלקו מגיע לעיראק, דרום מזרח אסיה ומקומות נוספים בעולם". לדוגמא, הבנק הסעודי, "אל-ראג'י", היה מעורב במימון טרור צ'צני. ב-2009 דווחה משטרת פקיסטן על 15 מיליון דולרים שהועברו מסעודיה למעורבים ברצח רה"מ בנזיר בוטו. משרד מבקר המדינה האמריקאי (GAO) דיווח ב-15.11.2010 שסעודיה משתפת פעולה עם ארה"ב למניעת טרור מוסלמי בתחומי הממלכה, אך לא למניעת טרור מוסלמי בעולם הרחב.

ב-1962 (שנתיים לפני הקמת אש"פ, חמש שנים לפני "מלחמת ששת הימים" והקמת ההתנחלות הראשונה ביו"ש, כאשר ירדן ומצרים שלטו ביו"ש ובעזה והנושא הפלסטיני לא העסיק את מנהיגי ערב והמערב) הקימה סעודיה את "הליגה המוסלמית העולמית" כאבן הפינה של מערכת גלובלית מסועפת של עמותות מוסלמיות , הנהנות מסיוע סעודי ומקיימות קשר ישיר או עקיף עם ארגוני טרור. בארה"ב נוסדו עמותות "הוועד ליחסי אמריקה-אסלאם", "האגודה האסלאמית של צפון אמריקה", "עמותת ארץ הקודש" המככבות במשפטיהם של טרוריסטים מוסלמים הפועלים נגד ארה"ב.

אבל, הנשיא אובמה מתעלם מן העובדה שהמממנים והמסיתים לטרור משפיעים יותר ממבצעי הטרור. אובמה משעבד את המלחמה בטרור להרהורי-לב, לפשטנות, לאי-הבנת הכתובת-על-הקיר ולסדרת הנחות המנותקות מהמציאות, כגון הזיקה הקיימת – לדעתו – בין הנושא הפלסטיני מחד לבין הלוחמה בטרור והמאמץ למניעת התגרענות איראן מאידך. בניגוד לאסכולת אובמה, מסמכי "וויקיליקס" מאשרים שמנהיגי ערב אכן מתמקדים בסכנות הקיומיות מצד הטרור – מבית ומחוץ – ואיראן ולא בענין הפלסטיני. וכך, הנחות שגויות מביאות למדיניות שגויה, המייצרת רוח גבית למשטרי וארגוני טרור ורוח נגדית לדמוקרטיות המערביות.

ההמתנה הדרוכה של ראש הממשלה והשרים למכתב הנשיא אובמה המפרט את התחייבויות ארה"ב – בתמורה להארכת הקפאת הבנייה היהודית ביו"ש – מעוררת תהיות לגבי הבנתם את משמעות ואמינות המכתב?

תקדימים מבהירים שהבטחות, ערבויות והתחייבויות של נשיאי ארה"ב אינן "כסף בבנק". הן עתירות דרכי-מילוט, עמומות, מועדות לפרשנויות מנוגדות, משוללות מנגנון הפעלה אוטומטי ומיושמות רק אם משרתות את אינטרס ארה"ב. אפילו החוזה המחייב ביותר של ארה"ב – עם נאט"ו – משאיר את הפעלת הכוח הצבאי האמריקאי לשיקול הדעת של וושינגטון.

לדוגמא, הסכם הגנה עם טייוואן נחתם ב-1954 ע"י הנשיא אייזנהאואר אך בוטל ב-1979 ע"י הנשיא קרטר. ב-1957 נסוגה ישראל מסיני תמורת התחייבות נשיאותית של אייזנהאואר לשלוח צבא אמריקאי לעזרת ישראל אם מצרים תפלוש לסיני. ב-1967 פלשה מצרים לסיני, אך הנשיא ג'ונסון התנער ממחויבות קודמו. ב-1975 שלח הנשיא פורד מכתב לרה"מ רבין – בתמורה לנסיגה בסיני – ובו ציין "שארה"ב תעניק משקל כבד לעמדת ישראל שכל הסכם שלום עם סוריה יהיה מבוסס על הישארות ישראל ברמת הגולן." אבל, ב-1979 הבהיר קרטר שהמכתב לא מחייב אותו. ב-1982 התחייב הנשיא רייגן שמטוסי אפ-15 שנמכרו לסעודיה לא יוצבו בבסיס חיל האויר בטאבוק, דרומית לאילת. אבל, ב-2003 הם הוצבו בטאבוק באישור הנשיא בוש. ב-1991 הבטיח הנשיא בוש לרה"מ שמיר – בתמורה להסכמת ישראל להבליג על מתקפת טילים צפויה מעיראק – לשקול בחיוב הענקת ערבויות להלוואות בסך 10 מיליארד דולרים ולייעד 30% מההפצצות במערב עיראק לחיסול משגרי טילי ה"סקאד". ישראל הבליגה, אך רק 3% מההפצצות יועדו לחיסול המשגרים, אף משגר לא חוסל ובוש מנע משמיר את הערבויות להלוואות . ב-2000 הבטיח הנשיא קלינטון 800 מיליון דולרים למימון הנסיגה מלבנון. ישראל נסוגה, אך המימון לא הגיע עד היום.

בניגוד לדעה המקובלת בירושלים, נשיא אמריקאי אינו כל-יכול והקונגרס יכול להעניק לישראל את מבוקשה. נשיא אמריקאי אינו "הממשל" אלא שליש "ממשל" ושקול בעוצמתו לשליש נוסף, שני בתי הקונגרס. נשיא אינו ראש המפלגה, אינו קובע את רשימת המועמדים לקונגרס, אינו קובע מי יהיו מנהיגי הקונגרס, אינו קובע אלו חוקים ידונו בקונגרס ומוגבל ע"י מערכת איזונים וריסונים וע"י הפרדה מוחלטת בינו לבין הקונגרס. הקונגרס – ולא הנשיא – סיים את המעורבות הצבאית האמריקאית בוייטנאם, לאוס, קמבודיה, אנגולה וניקרגואה, הביא ליציאת היהודים מברה"מ ע"י "תיקון ג'קסון-ואניק", קיצץ את סיוע החוץ לתורכיה עקב פלישתה לקפריסין, האיץ את נפילת המשטר הלבן בדרום אפריקה ומעכב עד היום את אשרור ההסכם לצמצום ניסויים גרעיניים שנחתם ע"י קלינטון ב-1999. ב-1990 סיכל הקונגרס את ניסיון הנשיא בוש לקצץ 5% מסיוע החוץ לישראל. ב-1991 כפה הקונגרס על בוש העברת מערכות נשק בשווי 700 מיליון דולרים ומענק חרום בסך 650 מיליון דולרים לישראל, את הגברת שתוף הפעולה עם ישראל במלחמה בטרור ואת שדרוג מתקני נמל חיפה לצרכי הצי ה-6.

לפי החוקה האמריקאית, הקונגרס הוא שותף בעיצוב מדיניות חוץ וביטחון ומופקד על התחיקה. השפעת הקונגרס נוסקת בעתות משבר כלכלי (היום) והשפעת הנשיא נוסקת בעתות משבר ביטחוני. תוחלת החיים הפוליטיים של מנהיגי הקונגרס ארוכה יותר מתוחלת החיים הפוליטיים של נשיאים. ב-1995 וב-1999התכוון הקונגרס להורות לנשיא להעתיק את שגרירות ארה"ב לירושלים, אך ראשי ממשלת ישראל פעלו לסירוס התחיקה. באוקטובר 1998 – לפני כינוס "וועידת וואיי" – הבהירו מנהיגי הדמוקרטים בקונגרס לנשיא קלינטון שלא יניחו ללחוץ על ישראל, אך רה"מ הישראלי איגף אותם משמאל. הקונגרס – "בעל המאה" בוושינגטון – יכול ליזום, להשעות, לשנות, לבטל ולכפות מדיניות על הנשיא. הקונגרס יכול להורות לנשיא להטיל וטו באו"מ ולספק לישראל מערכות ביטחוניות חיוניות.

האם ממשלת ישראל תלמד מההיסטוריה ע"י חזרה על – או הימנעות מ- שגיאות קריטיות?!

קריסת הנשיא אובמה גרמה לרעש אדמה פוליטי בעוצמה 8 בסולם ריכטר. הדמוקרטים הובסו בבחירות נובמבר 2010 ל-435 מושבי בית הנבחרים (השנוי החד ביותר מאז 1948!), לשליש מושבי הסנאט, למשרות המושל ב-37 מדינות ולבתי המחוקקים בכל 50 מדינות ארה"ב.

תוצאות הבחירות מבטאות אי-אמון גורף באובמה וכרסום דרמטי בעוצמתו. הן מזינות את הלעומתיות הטבעית של הקונגרס הפרו-ישראלי מול נשיא ביקורתי כלפי ישראל, מעבות את שורות אוהדי ישראל בקונגרס, שופכות אור על שיטת הממשל האמריקאית המאמינה במרכזיות הבוחר (האוהד את ישראל), ומדגישות שרוב הציבור האמריקאי הוא אכן מרכז-ימינה (התומך בישראל).

התוצאות מחייבות הערכה מחודשת של מדיניות ממשלת ישראל, המבוססת על הנחה שגויה כאילו נשיא אמריקאי הוא כל-יכול בנושאי חוץ וביטחון ואילו הקונגרס מהווה שחקן-משנה. על ממשלת ישראל לשנות ולשדרג את הגישה לשני בתי הקונגרס שהם מבצר אהדה שיטתי לישראל והנציגים האותנטיים ביותר של הבוחר האמריקאי, המסוגלים לכפות את רצון הבוחר על הנשיא בנושאי פנים, חוץ וביטחון.

תוך שנתיים הפך הנשיא אובמה מנכס אלקטוראלי לנטל קטלני המאיים על גורל המחוקקים הדמוקרטים. מעולם לא הייתה תחושת הביטחון-העצמי האישי והלאומי של האמריקאים כה רופפת. כגודל הציפיות כן עומק האכזבות בנושאי פנים (אבטלה, משבר משכנתאות ועיקול בתים, מיסים ורגולציה, ממשלה גדולה, גרעון תקציבי, רפורמת בריאות) וגם בנושאי חוץ וביטחון (כרסום בתדמית ארה"ב, מלחמות עיראק ואפגניסטן, איום הטרור). מנשיא של קונצנזוס שהצטייר כדמוקרט מתון, הפך אובמה לנשיא של פולריזציה פוליטית המצטייר כנציג אגף השמאל במפלגה הדמוקרטית. בעטיו של אובמה איבדו הדמוקרטים את תמיכת המצביעים העצמאיים, הצעירים, הנשים והזקנים שהביאו לניצחון ב-2008.

הקונגרס החדש יהיה יותר-לעומתי בשיטה פוליטית המגבילה את כוח הנשיא על ידי מערכת ריסונים ובלמים, על ידי הפרדת רשויות מוחלטת (הנשיא אינו מחוקק ואינו קובע מי יהיה ב"רשימה לקונגרס", מי יהיו ראשי הקונגרס ומה סדר היום בקונגרס), על ידי הכתרת הקונגרס ל"בעל המאה" ושיתופו בעיצוב מדיניות, ועל ידי התניית יישום מדיניות פנים, חוץ וביטחון בהסכמת הקונגרס. למשל, הקונגרס – ולא הממשל – הפסיק את המעורבות הצבאית בוייטנאם, לאוס, קמבודיה, אנגולה וניקרגואה ואת היחסים עם המשטר הלבן בדרום אפריקה. הקונגרס יכול ליזום ולבטל עסקאות נשק, להעניק, לקצץ ולהשעות סיוע חוץ ואת מימון פעולות האו"מ ולחייב את הנשיא לנקוט במדיניות מסוימת גם כלפי האו"מ.

מחוקקים דמוקרטים התרחקו מאובמה ב-2010, כדי לשמור על מקומם בקונגרס. חלקם ימשיכו להפנות עורף לנשיא כדי שלא להצטרף לרשימת "נפגעי אובמה" בבחירות 2012. לדוגמא, ג'ון מאנצ'ין, הסנטור הדמוקרטי ממערב וירג'יניה, ניצח באמצעות תשדיר בחירות המציג אותו מחורר בכדורי רובה את יוזמות אובמה ומתחייב לפעול לביטול רפורמת הבריאות של אובמה. אם מחוקקים דמוקרטים אדירי-עוצמה כאייק סקלטון וג'ון ספראט (יו"ר וועדות התקציב והכוחות המזוינים) הובסו, אין אף מחוקק דמוקרטי החש בטוח בכיסאו לקראת בחירות 2012.

לצד מחוקקים ביקורתיים כלפי ישראל שפרשו או נוצחו – כגון יו"ר וועדת ההקצבות בבית הנבחרים, דויד אובי – הצטרפו לקונגרס עשרות מחוקקים חדשים שמרביתם מונחים על ידי מאפיינים המזוהים עם אהדת ישראל: פטריוטיות, מסורת, ערכים יהודים-נוצרים (מרכזיות התנ"ך), ביטחון לאומי, הזכות לשאת אקדח, חשדנות כלפי האו"מ, אנטי-טרור וזיהוי ערבים ומוסלמים עם איום הטרור. כל המחוקקים נבחרו על ידי המנצח האמיתי בבחירות 2010: הבוחר האמריקאי המודע לעוצמה הרבה שהוענקה לו על ידי החוקה (בחירות אזוריות מדי שנתיים), הקורא תיגר על הממסד הוושינגטוני, הבוחר גם מחוקקים שאינם מקובלים על הנהגת המפלגות, ומאמין בקריאת הקרב "נזכור אותך בנובמבר!" המאיימת לכלות כל מחוקק המתכחש להתחייבות לבוחר. מספר הבוחרים המזדהים כ"עצמאיים" הגיע לשיא, מספר ה"שמרנים" כפול מה"ליברלים" ומספר הדמוקרטים עולה על ה"ליברלים". רוב האמריקאים הם אכן מהמרכז-ימינה, הרואים במדינה היהודית בעלת-ברית ערכית ואסטרטגית שאיננה נושא חוץ שגרתי, אלא במידה רבה נושא פנימי השייך למסד ההיסטורי-ערכי של ארה"ב.

האם תשכיל ממשלת ישראל למנף את עוגני התמיכה המשודרגים בארה"ב, ללמוד משגיאות העבר, לא לשעבד את מדיניותה כלפי ארה"ב לאופציה הנשיאותית ולקדם אינטרסים חיוניים על ידי הענקת הכבוד הראוי לדמוקרטיה האמריקאית, לציבור האמריקאי ולנציגיו בשני בתי הקונגרס?!

סרטונים אחרונים

Play Video

The Abolitionist Movement inspired by Passover

Passover, in general, and the Biblical Exodus, in particular inspired the Abolitionist anti-slavery movement.
Play Video

Welcome to the rebranded EttingerReport website

Play Video

The US diplomatic option toward Iran is self-destructive

The US diplomatic option induced the transformation of Iran from "the American policeman of the Gulf" to “the largest anti-American venomous octopus in the world.”
Play Video

Palestinian state – is it consistent with US interests?

A Palestinian state west of the Jordan River would cause the demise of the pro-US Hashemite regime east of the River, transforming Jordan into a platform of anti-US Islamic terrorism with ripple effects into the Arabian Peninsula, threatening all pro-US, oil producing Arab regimes, a bonanza to US enemies and rivals and a setback to the US.

ניוזלטר

הזמינו הרצאות וראיונות

דמוגרפיה

איראן

ישראל וארה"ב מול איראן: האם לומדים משגיאות העבר?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 18 אפריל 2024, bit.ly/3JnBa9x

ישראל אסירת-תודה לארה"ב ובעלות בריתה הערביות על הסיוע במלחמה באיראן. אבל מלחמתה של ישראל באיראן – המהווה איום קיומי לכל בעלות הברית הערביות של ארה"ב – תורמת לביטחון הלאומי וביטחון הפנים של סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, ירדן, מצרים, מרוקו וגם ארה"ב.

ראש ה-FBI, כריס ריי, הצהיר בעדותו בקונגרס שפגיעה בישראל – כמו שהיה ב-7 לאוקטובר – מהווה מקור השראה לטרור איראני/אסלאמי נגד יעדים אמריקאים ברחבי העולם ועל אדמת ארה"ב.

ישראל היא אב-טיפוס ללוחמה בטרור ומוצב קדמי של ארה"ב באזור קריטי לסחר הבינלאומי ושיווק נפט וגז טבעי ומוקד טרור אסלאמי/איראני אנטי-אמריקאי. ישראל חוסכת לארה"ב מיליארדי דולרים הכרוכים ביצור והצבה של נושאות מטוסים אמריקאיות נוספות באוקיינוס ההודי והים התיכון ומספר חטיבות במזרח התיכון. פגיעה בישראל נתפסת בעיני איראן וגרורותיה כפגיעה בארה"ב.

איראן וחיזבאללה פועלים משנות ה-80' בדרום ומרכז אמריקה – יחד עם ברוני הסמים, ארגוני טרור וממשלות אנטי-אמריקאיות – ומגבירות את נוכחותן על גבול ארה"ב-מקסיקו ובתוך ארה"ב, כדי לקדם את חזון האייתולות: הכנעת "השטן הגדול האמריקאי".  איראן גם פועלת להפלת המשטרים הסונים הערביים הפרו-אמריקאים במפרץ הפרסי, מרוקו, מצרים וירדן.

לאחרונה איראן מגבירה חתרנות וטרור בירדן מבסיסים בעיראק וסוריה, תוך מינוף 2 מיליון הפליטים הסורים בצפון ירדן, הפעילות החתרנית הענפה של "האחים המוסלמים" בירדן, הפיצול בין השבטים הבדווים, והרוב הפלסטיני בירדן, המאיימים על יציבות השלטון ההאשמי.  הפלת המשטר ההאשמי תקצין את האיום האיראני והפלסטיני על ישראל, ותשלים את כיתור סעודיה ע"י איראן ובעלות-בריתה.

אבל, משטר האייתולות חייב את התעצמותו הצבאית הדרמטית מאז עלייתו לשלטון בפברואר 1979 למדיניות הכושלת של מחלקת המדינה האמריקאית, הדבקה באופציה הדיפלומטית, שוללת את האופציה הצבאית, ומאמינה שבוננזה פיננסית ודיפלומטית תשכנע את האייתולות לזנוח חזון בן 1,400 שנים, להסכים לדו-קיום בשלום, ולקיים הסכמים. מחלקת המדינה מתעלמת מהמציאות הוולקנית במזרח התיכון ומאיום הטרור האיראני על אדמת ארה"ב, הממחישים שתנאי להרגעת המצב הוא שינוי – ולא מו"מ עם – המשטר באיראן.

אמנם הנשיא ביידן מאיים על האייתולות DON’T, אבל במקביל הוא משעה ומרכך סנקציות כלכליות שהוטלו על האייתולות בהיקף של יותר מ-100 מיליארד דולרים, שרובם מושקע בשדרוג יכולות הטרור של איראן, חיזבאללה וחמאס.

ביידן פועל להרתעת איראן, אך במקביל לוחץ על ישראל להימנע מפעולות-מנע עצמאיות נגד איראן, לעבור מהאופציה הצבאית מול חמאס לאופציה הדיפלומטית, ובכך מגביר את תלות ישראל בארה"ב, פוגע בכוח ההרתעה של ישראל, ומתמרץ טרור אנטי-ישראלי.

תקדימי העבר מוכיחים שעל ישראל להגיב ללחץ האמריקאי על ידי העדפת אינטרס ביטחוני ארוך-טווח על פני נוחיות-מדינית קיצרת-טווח. לדוגמא, היענות ללחץ מנעה את הכרעת החמאס ב-17 השנים האחרונות וסללה את הדרך להתעצמותו ולמחדל האיום של ה-7 לאוקטובר. לעומת זאת, הדיפת הלחץ להימנע מהשמדת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 – שכלל גם השעיית אספקת מטוסי קרב והסכמים ביטחוניים – שיחררה את ישראל, סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, עומאן וכווית מאיום קיומי, וחסכה מארה"ב ב-1991 עימות גרעיני מול צדאם חוסיין. כך גם היה בעבר, כאשר ישראל הדפה לחץ כבד של ארה"ב שהיה פוגע בכוח ההרתעה של ישראל, ומונע את הפיכתה לבסיס הקדמי היעיל ביותר של ארה"ב שאינו דורש הצבת חיילים אמריקאים: לחץ אמריקאי להימנע מהחלת החוק הישראלי על רמת הגולן ב-1981; לחץ לא לפתןח במלחמת מנע ב-1967; לחץ להימנע מאיחוד ירושלים ובנייה יהודית מעבר ל"קו הירוק" ב-1967; לחץ כבד להימנע מהחלת החוק הישראלי בירושלים המערבית, מערב הגליל, וחלקים ניכרים בשפלה ובנגב ב-1949; ועוד.

תקדימי העבר ממחישים שהיענות ללחץ אמריקאי פוגעת בביטחון ישראל, ואילו הדיפת הלחץ מקדמת את ביטחון ישראל וגם אינטרסים חיוניים של ארה"ב.

בינואר 1991 – עם פתיחת "מלחמת המפרץ" – דרשה ארה"ב מישראל להימנע מתגובה לפגיעת טילי "סקאד" עיראקים בגוש דן. ראש הממשלה שמיר נענה לדרישה, מכיוון שזאת הייתה, בראש ובראשונה, מלחמתה של ארה"ב לשחרור כווית ובלימת צדאם חוסיין.  באפריל 2024 ארה"ב דורשת מישראל להימנע מתגובה למתקפת טילים איראנית, למרות שזאת בראש ובראשונה – בניגוד ל"מלחמת המפרץ" – מלחמתה של ישראל במשטר האייתולות.

הפקת לקחי 7 לאוקטובר מחייבת להימנע ממדיניות של תגובה, הכלה ומתקפות נקודתיות, ולנקוט במלחמת-מנע (שהייתה מונעת את מחדל ה-7 לאוקטובר) ומתקפות מערכתיות ולא רק נקודתיות. איראן אינה מסתירה את חזונה ופעילותה לחיסול "הישות הציונית". מחיר מלחמת-מנע היום יתגמד לעומת מחיר מלחמת-תגובה בעתיד הקרוב מול איראן משודרגת ואולי אף גרעינית.

יהודה ושומרון

ישראל-סעודיה ושליטה ישראלית על רכסי יו"ש (סרטון)

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823

*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;

*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;

*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;

*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.

ירושלים

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

חגים יהודיים

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

גולן

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

טרור איסלמי

חמאס ופלסטינים: שלובים או נפרדים?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 3 ינואר 2023, bit.ly/41Imdai

English edition  bit.ly/489Wxpq

תפישת העולם המערבית נחושה להפריד בין חמאס לבין האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. אבל היא מנוגדת למציאות המזרח תיכונית, החושפת שילוב ברור בין חמאס לבין רוב הפלסטינים (גם ביו"ש), חברתית, חינוכית, תרבותית, רעיונית ודתית.

המציאות המזרח תיכונית גם מציגה את חמאס כמדינת טרור ולא רק ארגון טרור. לכן, רוב ערביי עזה חגגו בהתלהבות את זוועות ה-7 לאוקטובר, ורואים בטרור אב-טיפוס של גבורה במסגרת מלחמת-קודש לקידום חזון עקירת "הישות הכופרת היהודית".

פוטנציאל הטרור של אוכלוסיית עזה הודגש עוד ב-29 ליוני 1967, במסמך של הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל ארל ווילר, שהוגש למזכיר ההגנה האמריקאי, רוברט מקנאמארה. המסמך הציג את מפת גבולות הביטחון המינימלי של ישראל, שכללה את רמת הגולן, רכסי יו"ש, רצועת החוף מאילת לשארם א-שייך ו… רצועת עזה: "[רצועת עזה] מהווה מובלעת של חתרנות וטרור, ושליטה בה תקנה לישראל יתרון צבאי…. עזה מהווה אתר אמונים של הטרור הפלסטיני….. שליטת ישראל ברצועת עזה תצמצם את איום הטרור ב-80%…."

פוטנציאל הטרור של ערביי עזה ממונף מ-1947 על ידי "האחים המוסלמים", שהוא ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם, שהקים את חמאס ב-1988. עזה הייתה בין חמישה הסניפים שהוקמו על ידי "האחים המוסלמים" בתחום המנדט הבריטי (חיפה, יפו, שכם, ירושלים ועזה). הסניף העזתי היה צמוד למרכז "האחים המוסלמים" במצרים, ופעל בעיקר בקרב המעמד הבינוני. אבל, משנות ה-90' הרחיב חמאס את פעילותו בקרב ערביי עזה והפך לגורם מרכזי בזירה החברתית, רעיונית ודתית.

הזדהות ערביי עזה עם "האחים המוסלמים" וחמאס גדלה בהדרגה מאז החתימה על הסכם אוסלו ב-1993, בעקבות החלטת ערפאת ומחמוד עבאס להקים את מערכת החינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), ההסתה במסגדים והאדרת הטרור. בתחילה הביאה הנחלת הטרור לשדרוג מעמד הרשות הפלסטינית, אך  עד מהרה הזניקה את התמיכה בחמאס, שהפך לחלק בלתי-נפרד מהתרבות העזתית ומודל-לחיקוי עבור רוב הנוער הפלסטיני.

מודעות הרשות הפלסטינית להזדהות הגוברת עם חמאס – ולהפיכת חמאס מארגון טרור למדינת טרור בעזה (תחילה) – גרמה להחלטת הרשות הפלסטינית להימנע מקיום בחירות מאז 2005 מחשש  לניצחון סוחף של חמאס. תגובת ערביי עזה לטבח ופרעות ה-7 לאוקטובר הבהירה שהחמאס הוא אכן בשר מבשרה של האוכלוסייה העזתית, ושיוקרת חמאס הרקיעה שחקים בעזה וביו"ש.

כדי להקל על גיבוש הצעות לפתרון סכסוכים, המערב מעדיף ליצור מציאות אלטרנטיבית, אופטימית, צפויה ונוחה יותר ממציאות המזרח תיכונית – בת 1,400 השנים – שהיא מתסכלת, אלימה, בלתי-צפויה ובלתי-נוחה. מכאן ההנחה של מעצבי מדיניות מערביים שחמאס וערביי עזה אינם משולבים, אלא נפרדים, תרבותית ורעיונית, ולכן האוכלוסייה היא לכאורה חפה-מפשע ואין לפגוע בה.

אבל, המציאות המזרח תיכונית מתעדת שמהות החמאס מבטאת את הערכים, תפישת העולם והחינוך של רוב ערביי עזה, השולחים את ילדיהם למערכת החינוך של חמאס, למסגדי החמאס ולהתקהלויות ההמוניות המשבחות את טרור חמאס.

בניגוד לתובנה המקובלת במערב, חמאס אינו ארגון טרור כמו "הנתיב הזוהר" בפרו, "הבריגדות האדומות" באיטליה, "הפעולה הישירה" בצרפת, "הכוחות המזויינים המהפכניים" בקולומביה וגם לא דאע"ש בסוריה ועיראק, וארגוני טרור נוספים המייצגים מיעוט וגורמי שוליים במדינותיהם, ומפעילים טרור נגד רוב האוכלוסייה, והממסד הממשלתי, תרבותי, חינוכי ודתי. בניגוד לארגוני טרור אלו חמאס הוא מדינת הטרור של רצועת עזה, חלק בלתי-נפרד של התשתית החינוכית, תרבותית ודתית של עזה, וזוכה להזדהות מצד רוב תושבי הרצועה. חמאס זוכה לתמיכה רחבה יותר מהתמיכה של תושבי סוריה במשטר אסאד, תושבי איראן במשטר האייתולות, ויותר מהתמיכה שזכו סדאם חוסיין בעיראק וקדאפי בלוב.

מדיניות מערבית המתעלמת ממציאות המזרח התיכון – כפי שמאפיין את מדיניות המערב כלפי איראן – אינה מכירה בשילוב בין חמאס ורוב גדול של ערביי רצועת עזה, מנסה לבלום את מתקפת צה"ל, מזרימה אדרנלין לוורידי חמאס, מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי האנטי-מערבי, ומקשה על מלחמת ישראל והמערב בטרור האסלאמי.