ב-1989 המליצה הפקידות הבכירה של משרד החוץ הישראלי לנקוט במדיניות של "שטחים (לפלסטינים)-תמורת-יחסים (עם ארה"ב)". היוזמה נועדה לבלום שחיקה – כביכול – במעמד ישראל כבעלת-ברית אסטרטגית של ארה"ב כתוצאה מהתפוררות ברית המועצות, מתום עידן המלחמות ומהצטיירות ישראל כסרבנית שלום. אבל, המציאות טפחה על פני הפקידות הבכירה. איומים משותפים שפכו אור על ייחודיות ישראל כבעלת-ברית של ארה"ב בעולם רב-קוטבי והביאו להעמקת שיתוף פעולה אסטרטגי עם ארה"ב, למרות חילוקי דעות סוערים בנושא הפלסטיני, ועל אפם ועל חמתם של הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר.

ב-2011 יוצאת ישראל ביוזמה מדינית הממחזרת את רעיון "שטחים-תמורת-יחסים", ומבוססת בין היתר – כמו ב-1989 – על הנחות מופרכות כאילו יחסי ישראל-ארה"ב סבים על הציר הפלסטיני, כאילו ויתורים לפלסטינים משפרים את יחס ארה"ב לישראל וכאילו מעמד ישראל בארה"ב מתערער.

הסקר השנתי של "גאלופ" מפברואר 2011, על תדמית מדינות העולם בעיני הציבור האמריקאי, מוכיח שמעמד ישראל בארה"ב איתן. תדמית ישראל כבעלת-ברית אסטרטגית אמינה, יציבה, דמוקרטית וללא-תנאי משתבחת על רקע ההתפרצויות הוולקניות במדינות ערב, המבהירות שהעניין הפלסטיני אינו שורש זעזועי המזרח התיכון, לא בבת-העין של המדיניות הערבית ולא מושא לאהדת הציבור והקונגרס בארה"ב.

כל מי שטוען שמעמד ישראל בארה"ב מתערער, וכדי לשמור על היחסים עם ארה"ב על ישראל לצאת ביוזמת ויתורים נוספים לפלסטינים, טועה, מטעה, או מחפש אליבי להיעדר כוח עמידה מול לחץ של נשיא חלש-יחסית בבית הלבן.

לפי סקר "גאלופ", ישראל נהנית מרוח גבית אוהדת – רק אחוז אחד פחות מהשיא של 1991, כאשר הייתה מטרה לטילי "סקאד" עיראקים. ישראל שומרת בעקביות על אחוזי אהדה גבוהים (68%) ונמנית על השביעייה הפותחת יחד עם קנדה, בריטניה, גרמניה, יפן, הודו וצרפת, לפני דרום קוריאה והרבה לפני מדינות ערב (סעודיה, מצרים וירדן – 37%, 40% ו-50% בהתאמה). הרשות הפלסטינית (19%) סוגרת את הרשימה יחד עם איראן וצפון קוריאה המוקעות על ידי הבוחר האמריקאי.

תדמית חיובית של ישראל, ושלילית של הערבים, מושרשת בתודעת הציבור האמריקאי, שהוא הציר המרכזי של שיטת הממשל בארה"ב, המהלך אימים על הנשיא והמחוקקים. לפי סקר "ראסמוסן" (הנמנה על שלושת הסוקרים המובילים בארה"ב) מ-25 לפברואר 2011, רוב הציבור האמריקאי דורש לבטל את סיוע החוץ למדינות ערב, אך תומך בהמשך סיוע חוץ לישראל. 61% מאמינים שתהפוכות המזרח התיכון לא יובילו את מדינות ערב לדמוקרטיה ולשלום.

הביטוי המוחשי ביותר לחוסן ישראל בארה"ב ניתן על ידי הנציגים האותנטיים ביותר של הציבור האמריקאי: המחוקקים בגבעת הקפיטול. המחוקקים שקולים בעוצמתם לנשיא ומייצגים נאמנה את תפישת העולם של הבוחר בנושאי פנים וחוץ. לכן, כ-75% מ-435 צירי בית הנבחרים וכ-80% מ-100 הסנטורים – רפובליקנים ודמוקרטים כאחד – נוטים לתמוך במדינה היהודית על ידי הצעות חוק והצהרות, גם חרף התנגדות הנשיא.

הפער בין תפישת עולמו של אובמה לבין הלך הרוח של הבוחר האמריקאי נחשף בבחירות נובמבר 2010, כאשר המפלגה הדמוקרטית ספגה – בעטיו של אובמה – את המפלה הקשה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. הפער קיים גם בהתייחסות למדינה היהודית, המהווה מכנה-משותף בין-מפלגתי וזוכה לאהדה ציבורית רבה יותר (68%) מזו המוענקת לאובמה (47%).

הבוחר האמריקאי אינו רואה במדינה היהודית רק נושא חוץ, אלא גם נושא פנים הקשור לתשתית הערכית היהודית-נוצרית של ארה"ב. מרבית הבוחרים – אך לא אובמה – רואים בדמותו של הנשיא רייגן אב-טיפוס ערכי, ומזהים את ישראל כ"רונלד רייגן של המזרח התיכון" המבטאת את ערכיהם הבסיסיים: קריאת תיגר על אתגרי טבע ואדם, זיקה חיובית לדת ולמסורת, פטריוטיות, ביטחוניזם, אנטי-או"מ, אנטי-טרור, חשדנות כלפי מוסלמים וערבים.

התשתית הערכית המוצקה, התפתחויות ביטחוניות ומדיניות במזרח התיכון ומאפיינים אסטרטגים של ישראל הפכו את ארה"ב למבצר תמיכה קבועה במדינה היהודית, למרות מדיניות בעייתית לעתים של הבית הלבן, על אף ביקורתיות ה"ניו יורק טיימס" וחרף האווירה העוינת בקמפוסים. זו לא העת למורך-לב, להתרפסות ולויתורים כואבים; זו העת למינוף התפרצות הר הגעש המזרח תיכוני, לשדרוג שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארה"ב ולביצור נכסי היסטוריה וביטחון כדי לשכך כאבים.

הקונגרס האמריקאי – על שתי המפלגות – אילץ את הנשיא אובמה להטיל ווטו על האידיאולוגיה והמדיניות שלו באו"מ ב-17 לפברואר 2011. מנהיג הרוב הרפובליקני אריק קנטור, מצליף המיעוט הדמוקרטי סטני הוייאר, יו"ר וועדת החוץ איליאנה רוס-לטינן, הדמוקרט הבכיר בוועדת החוץ הווארד ברמן, יו"ר תת-הוועדה למזרח התיכון סטיב שאבוט והדמוקרט הבכיר בתת הוועדה גארי אקרמן הובילו את זרם המסרים הנחרצים מגבעת הקפיטול לבית הלבן.

הקונגרס – שהוא מבצר אהדה שיטתית למדינה היהודית – חשף שוב את תפקידו כשותף מלא בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב, בעל הסמכות והיכולת להנחות את הנשיא. הקונגרס שואב את כוחו מהחוקה האמריקאית הממסדת עימות שורשי ובלתי-נמנע בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת ומערכת מסועפת של "איזונים וריסונים". הקונגרס אינו שש לקרוא תגר על הנשיא, אך יש לו את העוצמה הראויה, אם הוא נדרש לכך על ידי הבוחר(ת).

הקונגרס הפגין שוב את עצמאותו המוחלטת, כפי שעוצבה על ידי עקרון "הפרדת הרשויות" המהווה נר (ללא פשרה) לרגלי המחוקק האמריקאי. הסנטור הדמוקרטי רוברט בירד, שהיה מעמודי התווך של גבעת הקפיטול הצדיק את התנגדותו ליוזמות שונות של הנשיא הדמוקרטי קלינטון: "אני עבד נאמן לחוקה ולא לנשיא."

הקונגרס שוב שלף את "כוח הארנק" (בעל המאה), את מקורות המידע העצמאיים שלו ואת סמכותו לפקח על פעילות הרשות המבצעת ולעצב, להשהות, לתקן ואף להפוך על פיה את מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא. לדוגמא, הקונגרס – ולא הנשיא ולעתים למרות הנשיא – הפסיקו את מלחמות וייטנאם, לאוס וקמבודיה, את המעורבות הצבאית של ארה"ב באנגולה ובניקרגואה, את קשרי ארה"ב עם המשטר הלבן בדרום אפריקה, את רכש מטוסי B-12 ואת מלחמת האזרחים בסלבדור. הקונגרס – ולא הנשיא ולמרות הנשיא – הכריח את הקרמלין לפתוח את שערי ברה"מ לעלייה/הגירה יהודית, קיצץ בסיוע החוץ לתורכיה, הטיל סנקציות על אוגנדה, המשיך את רכש מטוסי F-117, מנע את אשרור האמנה לצמצום ניסויים גרעיניים, ביצע בדק בית בקהילת המודיעין, שדרג את נמל חיפה לצרכי הצי ה-6, ייסד את קרן BIRD לשיתוף פעולה בין התעשיות האזרחיות של ישראל וארה"ב, וכו'.

הקונגרס שוב הדגיש את הציר המרכזי של החוקה האמריקאית: מרכזיות הבוחר(ת) ועליונות הנאמנות לבוחר על פני הנאמנות למפלגה ו/או לנשיא.

הקונגרס שוב שפך אור על מגבלות כוחו של הנשיא, כפי שנקבע על ידי מטרת-העל של החוקה: מניעת דיקטטורה של הרשות המבצעת. בניגוד לתפיסה המקובלת, התואר "מפקד-על" אינו מלמד על נשיא-כל-יכול. נשיא אמריקאי אינו "הממשל", אלא אחד משלושת זרועות הממשל השוות בעוצמתן.

הקונגרס שוב מנצל את חולשתו היחסית של אובמה שהפך מנשיא-סוחף (בחירות 2008 לנשיא-מעיק (בחירות 2010), כפי שארע לנשיא קארטר הנערץ על אובמה. תדמית אובמה נכתשה בשנתיים האחרונות, ולכן הוא איבד מיכולתו להשפיע על הציבור ועל שליחי הציבור בקונגרס.

הקונגרס שוב הצדיק את החלטת "האבות המייסדים" להקדיש את קטע הפתיחה של החוקה לרשות המחוקקת, זרוע הממשל המייצגת באופן האותנטי ביותר את ציבור הבוחרים.

הקונגרס שוב הציג את המדינה היהודית כאחד מנושאי ההסכמה היחידים, בין דמוקרטים לרפובליקנים, באווירה הקוטבית חסרת-התקדים השוררת היום בשני בתי הקונגרס. כמו מרבית הציבור, גם רוב המחוקקים אינם רואים במדינה היהודית נושא חוץ שגרתי. רוב הציבור והקונגרס רואים במדינה היהודית בעלת-ברית אסטרטגית ללא-תנאי וגם נושא ערכי-פנימי הקשור למסד המוסרי היהודי-נוצרי של ארה"ב.

לאור מאפייני הקונגרס, ועל רקע התמיכה המתמדת של הקונגרס – מאז ייסודו – ברעיון המדינה היהודית, חובה על ממשלת ישראל לאמץ את מדיניות ראשי הממשלה מבן גוריון ועד שמיר (1992-1948) שהכירו בעוצמתו של הקונגרס.

על ישראל גם לאמץ את עקרונות החוקה האמריקאית – המבוססת במידה רבה על ערכים יהודיים – תוך הדגשת הבוחר(ת) – ולא המפלגה ו/או ראש הממשלה – כעמוד התווך של השיטה הפוליטית, הפרדת רשויות מוחלטת, איזונים וריסונים קפדניים ושדרוג עוצמת הרשות המחוקקת החדשה על שני בתיה.

ההתפתחויות הוולקניות במצרים ובשאר מדינות ערב שופכות אור על התרומה הייחודית של ישראל לארה"ב.

הערך המוסף האסטרטגי של ישראל בולט על רקע היעדר יציבות, וודאות ואמינות של משטרים ערביים, לאור הפגיעות הגוברת של משטרים ערביים פרו-אמריקאים, הקצנת האלימות הפוליטית, הסלמת הטרור המוסלמי, החרפת האיום הגרעיני האיראני, העמקת החדירה הרוסית, הסינית והצפון קוריאנית למדינות ערב, הכרסום המואץ בתדמית ההרתעה של ארה"ב והפינוי הצפוי של הצבא האמריקאי מעיראק ומאפגניסטן.

לעומת זאת, ישראל בולטת ביציבותה, אמינותה יכולותיה האזרחיות והביטחוניות ומשטרה הדמוקרטי שהם בלתי-שגרתיים במזרח התיכון.

מצרים מקבלת מארה"ב מערכות נשק מתוחכמות, אך משדרגת את קשריה עם רוסיה, סין וצפון קוריאה, מתסיסה את קרן אפריקה, מצביעה נגד ארה"ב באו"מ וממסדת חינוך לשנאה. מצרים של פוסט-מובראק עלולה לחבור לציר אנטי-אמריקאי.

איראן הייתה "סלע גיברלטר" של ארה"ב בתקופת השאה הפרסי. אבל, השאה הודח על ידי חומייני ואיראן הפכה מבעלת הברית המובילה לאויבת המרה ביותר של ארה"ב.

לוב העניקה לארה"ב זכויות על בסיס חיל האוויר הענק, "ווילוס", בתקופת המלך אידריס (1954). אבל, ב-1969 הדיח קדאפי את אידריס ו"ווילוס" הפך לבסיס סובייטי.

תורכיה הייתה אבן פינה במערך האסטרטגי של ארה"ב ונאט"ו מול ברה"מ, אירן והטרור המוסלמי. אבל, ב-2002 עלתה לשלטון "מפלגת הצדק והפיתוח" המוסלמית ואנקרה הפכה למקור תמיכה פרו-רוסי בציר האנטי-אמריקאי של איראן-סוריה.

ירדן נהנית מסיוע חוץ אמריקאי, אך הייתה אחת משתי המדינות הערביות שתמכו בפלישת עיראק לכווית ב-1990. נמל עקבה הפך לנתיב אספקה קריטי עבור עיראק בתקופת ההכנות למלחמת ארה"ב-עיראק שפרצה בינואר 1991.

עיראק הייתה פרו-מערבית עד למהפכה האנטי-מערבית ב-1958. ב-1979 עלה צדאם חוסיין לשלטון ושכנע נשיאים אמריקאים שהוא ראוי לאמונם. לכן נהנה משיתוף-פעולה אסטרטגי עד יום פלישתו לכווית.

תימן נהנית מסיוע חוץ אמריקאי, אך תמכה בפלישת עיראק לכווית, ומאפשרת פעילות טרור מוסלמי גם אם נלחמת בו מדי פעם.

סעודיה תלויה בסיוע אמריקאי לעמידה מול איומים קיומיים, אבל מממנת פעילות בינלאומית של ארגוני טרור מוסלמי ושל ארגונים מוסלמים אנטי-אמריקאים הפעילים בארה"ב.

ישראל, לעומת זאת, הוצגה על ידי הגנרל אלכסנדר הייג שהיה המפקד העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה האמריקאי כ: "נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה, החסכונית ומנוסת-הקרבות בעולם, שאינה זקוקה לחיילים אמריקאים, שאי-אפשר להטביעה ופועלת באזור קריטי לאינטרסים אמריקאים. אלמלא ישראל, הייתה ארה"ב שולחת לאזור מספר נושאות מטוסים בעלות של עשרות מיליארדי דולרים לשנה, תוך הסתבכות בסכסוכים מקומיים ואזוריים."

לדוגמא, ב-1970, כאשר ארה"ב הייתה שקועה במלחמת וייטנאם, הדפה ישראל פלישה סורית לירדן שאיימה גם על יציבות מקורות הנפט במפרץ הפרסי. ב-1981 השמידה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק וחסכה מארה"ב עימות גרעיני מול עיראק ב-1991 וב-2003. ב-1982 וב-2007 השמידה ישראל סוללות טילים סובייטיות וכור גרעיני צפון קוריאני-איראני-סורי. שיטות התקיפה הועברו לארה"ב ושינו את מאזן הכוחות הגלובלי לטובת ארה"ב. ב-2011 מעניקה ישראל לצבא האמריקאי בעיראק ובאפגניסטן ניסיון ייחודי בלוחמה מול מטעני-צד, מכוניות-תופת ומתאבדים.

לדברי הסנטור אינוייה, יו"ר וועדת ההקצבות שהיה יו"ר וועדת המודיעין בסנאט: "התרומה המודיעינית של ישראל לארה"ב עולה על התרומה הכוללת של מדינות נאט"ו, וערך הציוד הצבאי הסובייטי שהועבר על ידי ישראל לארה"ב נאמד במיליארדי דולרים."

ישראל מהווה את המעבדה היעילה בעולם למערכות נשק אמריקאיות. למשל, למעלה מ-600 לקחי-קרב ישראליים משולבים במטוס ה-F16, חוסכים לארה"ב מיליארדי דולרים של מחקר ופיתוח, מעניקים לה יתרון-תחרותי ומשדרגים את תשתית התעסוקה והיצוא של ארה"ב. תרומה דומה ניכרת במאות מערכות נשק אמריקאיות.

שדרוג דרמטי של שיתוף הפעולה הנוכחי בין ישראל לארה"ב מתבקש לאור התרומה ההדדית המתועדת, נוכח הזעזועים הדרמטיים במזרח התיכון ועקב הפינוי הצפוי של צבא ארה"ב מעיראק ומאפגניסטן. לדוגמא, שדרוג נמל אשדוד לצרכי הצי ה-6; אכסון בישראל של מטוסים, טילים, טנקים ונגמ"שים אמריקאים שנועדו להגן על משטרים ערבים פרו-אמריקאים; הקמת מתקני ביטחון אמריקאים בישראל; הקמת קרן משותפת לקידום שיתופי-פעולה בין התעשיות הביטחוניות של ישראל וארה"ב.

שדרוג דרמטי של שתוף הפעולה האסטרטגי הוא טבעי לאור יכולותיה של ישראל, צרכיה של ארה"ב והמכנה המשותף הייחודי בין השתיים: ערכים, אינטרסים ואיומים משותפים.

ההפיכה בתוניסיה, "הזעזוע הוולקני" במצרים – והשלכותיהם הפוטנציאליים מרחיקי הלכת על האזור – משדרגים את חיוניותם חסרת-התחליף של רכסי יו"ש לביטחונה הלאומי ולקיומה של ישראל.

אירועים מכוננים אלו מהווים תזכורת לאופייה של השכונה בה נמצאת ישראל, המזרח התיכון שהוא אב-טיפוס לזעזועים בלתי-צפויים, לחוסר-יציבות וחוסר-וודאות שלטונית ורעיונית, לפיצול ועוינות אתניים, שבטיים ודתיים בין-מוסלמים, לאלימות כנורמה בפתרון סכסוכי פנים וחוץ, למשטרים טוטליטריים אכזרים של "מנהיג אחד והתנקשות אחת", לתוחלת חיים קצרה של בריתות ונאמנויות מקומיות ואזוריות, לבוגדנות ולהפרה שיטתית של הסכמים פנימיים ואזוריים, לטרור מקומי ועולמי ולמעבר בלתי-צפוי משלום למלחמה.

הצורך של ישראל לסף-ביטחון גבוה מאד, ומרווח השגיאה המצומצם ביותר העומד לרשותה, הם פועל-יוצא מחויב-מציאות של מאפייני השכונה המזרח תיכונית.

ככל שהשכונה אלימה-יותר וצפויה-פחות, כן מתרבים צרכי הביטחון וכן עולה סף הביטחון. לכן, מבחנו של הסכם שלום אינו ביכולת להגיע אליו, אלא ביכולתו לעמוד מול תרחישי המזרח התיכון שהם התרחישים הגרועים ביותר. למשל, מתקפה צבאית פתאומית ובלתי-צפויה ממספר חזיתות, דוגמת "מלחמת יום הכפורים", אך הפעם ללא אזורי החיץ של מדבר סיני (פי 3 משטח ישראל), יו"ש והגולן. האם המותניים הצרות של "הקו הירוק" (9-15 מילין) מסוגלים לעמוד בפני הפתעה נוסח 1973?!

ההפיכה בתוניסיה והזעזוע המצרי מהווים קדימון מתון לסערות העלולות להתרחש במזרח התיכון ב-2012-2011, על רקע מנהיגים קשישים העומדים לפנות את הזירה, כרסום בפרופיל ההרתעה של ארה"ב, תגבור הנחישות של רוסיה, סין וצפון קוריאה המקורבות למשטרים רדיקלים, העזה גוברת של גופי טרור מוסלמים ותסיסה עממית מתמשכת במרבית מדינות ערב.

לדוגמא, הסיום הקרב של שלטון הנשיא מובארק עשוי להביא למשטר פרו-מערבי, אך עלול גם לפלס את הדרך למשטר מוסלמי-רדיקלי ובעקבותיו ל"התפרצות וולקנית" בצפון אפריקה, במזרח הים התיכון, בקרן אפריקה, בים סוף, בסודן, בירדן וברחבי המזרח התיכון. ההשלכות עלולות לכתוש אינטרסים מערביים, לקדם משטרים רדיקלים, לרסק את הסכם השלום ישראל-מצרים ולהפוך את המסתננים מאפריקה לאיום מתון ביותר בהשוואה לנפיצותו של הגבול המצרי-ישראלי.

הנסיגה הקרובה של ארה"ב מעיראק, הפינוי הצפוי מאפגניסטן והתפנית של ממשל אובמה ממדיניות של הדברת משטרים פורעי-חוק להידברות עמם, נתפשים בעיני יריבי ואויבי ארה"ב כחוליה נוספת בדפוס הנסיגה האמריקאית מאיראן (1979), לבנון (1983) וסומלי (1993) המזרים אדרנלין לורידיהם. הנסיגה מעיראק עלולה לגרום לתרחיש-דומינו המאיים על קיום משטרים פרו-מערביים בירדן, סעודיה, כווית, בחריין, עומאן ואמירויות המפרץ ומטיב עם איראן, סוריה וגופי טרור מוסלמי.

התפנית החדה באנקרה ממדיניות פרו-מערבית למדיניות מונחית-אסלאם הפכה את המעצמה העותומאנית-מוסלמית לשעבר מבעלת-ברית מקדמת-יציבות ליריבה מערערת-יציבות של הדמוקרטיות המערביות. טורקיה של ארדואן שופכת שמן על מדורת אי-יציבות השכונה המזרח תיכונית ומשפרת את מצבן של רוסיה, איראן וסוריה על חשבון אינטרסים חיוניים של ארה"ב וישראל.

זעזועי המזרח התיכון עלולים לכפות על ירדן שינוי דרסטי במדיניותה הפרו-מערבית, כולל הפרה אפשרית של הסכם השלום עם ישראל. לדוגמא, אילוצים אזוריים ושיקולי הישרדות הביאו לתמיכה פעילה של המלך חוסיין בפלישת צדאם חוסיין לכווית ב-1990 (נמל עקבה הפך לערוץ אספקה מרכזי לעיראק), גם כאשר מדינות ערב – חוץ מתימן – גינו את הפלישה. נסיבות בין-ערביות גררו את המלכים עבדאללה וחוסיין למלחמות נגד ישראל ב-1948/9, 1967 ו-1973 בהתאמה. ב-1970-1968 העניק המלך חוסיין לאויבו הקטלני ביותר, אש"פ, תשתית מבצעית ולוגיסטית לפעילות טרור אינטנסיבית נגד ישראל. מה תהיה השפעת מצרים ו/או עיראק רדיקליות על יציבותו של הגבול עם ירדן – הגבול המסוכן ביותר לעתיד המדינה. מה תהיה השפעת הפיכה בירדן על גבול זה ועל הסכם השלום?

תקדימי המזרח התיכון – והערכה מפוכחת של המציאות האזורית – מחייבים את ישראל לבסס את מדיניות הביטחון הלאומי על תרחישים מזרח תיכוניים (גרועים) ולא על הרהורי-לב.

המזרח התיכון מכתיב (במיוחד) לישראל שמירה על סף ביטחון גבוה במיוחד, המבטיח את החזית המזרחית הפגיעה והמקורבת לריכוזי האוכלוסין הגדולים ביותר. סף הביטחון כולל את רכסי יו"ש שהם "רמת הגולן" של ירושלים, נמל התעופה בן גוריון, תל אביב ושפלת החוף, מכשול הטנקים היעיל באזור (רכס תלול של 1,000 מטרים השולט על בקעת הירדן) ופלטפורמה חלומית לפלישה לשפלת החוף (700 מטרים מתונים השולטים על שפלת החוף).

מאז השתלטות "אווירת אוסלו" על סדר היום הישראלי, מדגישים מעצבי המדיניות את כמיהתם לשלום ולביטחון ומצניעים את – ואף מזלזלים ב- זכות וריבונות המדינה היהודית על ערש ההיסטוריה שלה. סטירת לחי מצלצלת למורשת בן גוריון, האב המייסד וראש הממשלה הראשון של ישראל שהזהיר: "האומר שלום לעברו, נפרד גם מהעתיד" ("עיונים בתורת הציונות", עמ' 1-5, 1947).

עמי העולם מעוצבים על ידי ההיסטוריה שלהם. לכן, הם תובעים ריבונות ושואבים כוח עמידה מול אויבים ואתגרים, על יסוד הגיאוגרפיה של ערש ההיסטוריה והטופוגרפיה של צרכי הביטחון, שנועדו להגן על ערש ההיסטוריה.
ככל שמתעצמת הדבקות בשורשים, כן משודרג כוח העמידה מול סערות מאיימות וכן מתבססת הריבונות.

עמים המקרינים הזדהות בלתי-מותנית בערש ההיסטוריה – ואינם משעבדים אותה לשיקולים מדיניים, כלכליים וביטחוניים – זוכים להערכה אסטרטגית מצד ידידים, יריבים ואויבים ומשפרים את עמדת המיקוח שלהם בזירה הבינלאומית. לעומת זאת, עמים הרואים בערש ההיסטוריה כלי-מיקוח במו"מ, ומשעבדים נכסי צאן ברזל היסטוריים לצרכים מדיניים וביטחוניים, נהנים מפופולאריות-רגעית, אך נפגעים מכרסום בהערכה האסטרטגית ותדמית ההרתעה.

עם הנושא ונותן על שורשי העבר מתנתק מן העתיד.

פרופסור מנשה הראל, שפרסם 13 ספרים על ההיסטוריה והגיאוגרפיה של ארץ ישראל, זוכה "פרס ישראל" ו"יקיר ירושלים", מתעד שורשים יהודיים ביהודה, שומרון וירושלים מהמאה השלוש עשרה לפני הספירה: 2,000 שנים לפני הופעת האסלאם בחצי-האי ערב, 3,200 שנים לפני גלי ההגירה של ערביי מצרים, סוריה ולבנון לארץ ישראל ו-3,330 שנים לפני הקמת אש"פ.

55 שנות מחקר של פרופסור הראל קובעות שהעם היהודי היה הראשון לאחד את האזורים השונים בכנען ליחידה לאומית אחת. היהודים הדגישו את ההתיישבות ברכסי יו"ש, פיתחו שיטות חקלאות והשקיה חדישות – דוגמת "המדרגות", אגירת ואמות מים – הנהיגו שיטות מלאכה, חרושת, בנין וארכיטקטורה מתקדמות וסללו דרכים לירושלים שהפכה ליהלום הכתר היהודי.

הראל מצביע על ההזנחה, הביזה וההרס שאפיינו את שלטון האסלאם בירושלים שעמדה בצילה של רמלה, עיר הבירה המחוזית. ההתייחסות לירושלים הייתה פועל-יוצא של מעמדה הנחות של ארץ ישראל בסדר העדיפויות המוסלמי. הסופר מרק טווין מתאר את מצבה העגום של הארץ בתקופת השלטון המוסלמי בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש" (1867): "לפלשתינה מקום מיוחד בין הארצות בעלות הנוף המדכא…זוהי ארץ של חוסר-תקווה, קדרות ושברון-לב…פלשתינה לבושה שק ואפר…פלשתינה שוממה ודוחה…"

תקופת הכיבוש הירדני בירושלים (1967-1949) המשיכה את היחס המשפיל לעיר ובמיוחד כלפי הנוצרים והיהודים. מספר הנוצרים הצטמצם מ-25,000 ב-1949 ל-10,000 ב-1967. השלטון ההאשמי כפה על בתי הספר הנוצרים ללמד את הקוראן, הרס וחילל כ-50 בתי כנסת והפך את חלקם לרפתות, אורוות ומשתנות ציבוריות. למעלה מ-75% של המצבות בהר הזיתים – בית הקברות הקדוש ביותר ליהודים – נופצו ואבניהן שימשו לסלילת דרכים, מדרכות ומשתנות. ירושלים לא הייתה אף פעם עיר בירה ערבית ואף לא צוינה באמנת היסוד של אש"פ ב-1964. לעומת זאת, ירושלים מככבת בכל בית כנסת, בכל תפילה וחג יהודיים, בכל חתונה ("אם אשכחך ירושלים…") ומועדים יהודים נוספים. ירושלים מהווה עמוד תווך של היהדות ושל העם היהודי, אך אינה נכללת בין חמשת עמודי התווך של האסלאם. ירושלים וציון נזכרות 821 פעמים בתנ"ך אך אף לא פעם בקוראן. מוחמד לא ביקר אף פעם בירושלים או בארץ ישראל. בניגוד ליהודים המעלים את ירושלים על ראש שמחתם, המוסלמים מתפללים לכיוון מכה ועולים לרגל למכה. ירושלים מהווה את הברומטר להתייחסות האסלאם והיהדות לארץ ישראל.

ערש ההיסטוריה מהווה את התשתית לזיקה ולזכות המוסרית של עם על אדמתו. ככל שצרכי-הביטחון חיוניים לקיומו של עם, תחושת הזיקה והזכות המוסרית על ערש ההיסטוריה קריטיים יותר לעתיד העם. דיפלומטיה, כלכלה וביטחון מהווים כלים טקטיים, אך ערש ההיסטוריה מהווה יעד/חזון אסטרטגי, אשר אין לשעבדו לצרכים טקטיים.

להשרשת תודעת הזכות המוסרית על ארץ ישראל תפקיד מרכזי בשיקום ריבונות העם היהודי על ארצו; זלזול בזכות המוסרית על ערש ההיסטוריה – והצנעתה – מכרסמים בריבונות היהודית ועלולים אף לגרום לאובדנה.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית (למס"פ) הכריזה בדצמבר 2010 כי ב-2014 ישתווה מספר היהודים והערבים מערבית לירדן ויחל עידן הרוב הערבי. דמוגרפים ופוליטיקאים ישראלים מהדהדים את התחזית וטוענים שנסיגה גיאוגרפית (מיו"ש) תמנע שואה דמוגרפית. הם אינם מפקפקים בנתונים הפלסטינים "מכיוון שהלמס"פ מקצוענית ואמינה והנורווגים והאו"מ בדקו את הנתונים". האמנם?

במקום לקיים דיון ציבורי על עתיד רכסי יו"ש המתמקד בנושאי ביטחון, היסטוריה, דמוקרטיה ומוסר, מתקיים מסע הפחדה דמוגראפי המטפח פטליזם, מכרסם בעמדת המיקוח ובכושר העמידה של ישראל, ומתריע שהיהודים נידונו להפוך למיעוט בין נהר הירדן לבין הים התיכון. האמנם?

המציאות חושפת את נביאי הזעם הדמוגראפי בערוותם, לפחות, מאז סוף המאה ה-19. במרץ 1898 טען ההיסטוריון והדמוגרף היהודי המוביל, שמעון דובנוב, שבשנת 2000 יהיה בארץ ישראל מיעוט של 500,000 יהודים ושאין בסיס דמוגראפי לציונות. בשנות ה-40 צפה פרופסור רוברטו בקי – מייסד הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והגורו של הממסד הדמוגראפי והסטטיסטיקאי בישראל – שהיהודים יהפכו למיעוט גם בגבולות החלוקה. הוא לחץ על בן גוריון לדחות את הקמת המדינה וטען שמספר היהודים לא יעלה על 2.3 מיליון ב-2001, מיעוט של 34% בארץ ישראל. מ-1967 מנסים תלמידי פרופסור בקי לשכנע את כל ראשי הממשלה לשעבד את שיקולי הביטחון הלאומי ל"שד הדמוגראפי" ולהקריב גיאוגרפיה וטופוגרפיה חסרי-תחליף מבחינה ביטחונית והיסטורית על מזבח הדמוגרפיה. ב-2010 הם מתמידים במורשת פרופסור בקי: המעטה בהערכת הפריון היהודי (2.9 לידות לאישה ובמגמת גידול), למרות שהוא גבוה ממרבית מדינות ערב (סוריה – 2.9, ירדן – 2.8, מצרים – 2.5, כווית – 2.5, וכו'); האדרת הפריון הערבי למרות מגמת הצניחה המהירה; התעלמות ממאזן ההגירה השלילי הערבי מיו"ש ועזה הנמשך מאז 1950, להוציא שש שנים; וזלזול בפוטנציאל העלייה – בסוף שנות ה-80 (כמו היום!) הם טעו ב-50% בהערכת מספר יהודי ברה"מ וטענו ואין סיכוי לעלייה מסיבית מברה"מ גם אם יפתחו השערים.

ב-1997 התקיים מפקד האוכלוסין הראשון של הרשות הפלסטינית. בראיון ל"ניו יורק טיימס" (11.12.1997( טען ראש הלמס"פ, חסן אבו-ליבדה: "מפקד האוכלוסין הוא האינתיפאדה האזרחית". ואכן, המפקד "ניפח" את מספר ערביי יו"ש ועזה ב-650,000 (30%) על ידי ספירת תושבים השוהים בחו"ל למעלה משנה, "ספירה כפולה" של ערביי ירושלים, ועוד. המפקד יצר גל של טרור פסיכולוגי בדמות תחזיות "מנופחות" שהיכו את מעצבי המדיניות בישראל בדמוגרפוביה – פחד בלתי הגיוני מדמוגרפיה – והגדילו את היקף התרומות לרש"פ מהקהיליה הבינלאומית ואת אספקת המים מישראל.

בדצמבר 2010 פרסמה הלמס"פ אומדן אוכלוסין "המנפח" את מספר ערביי יו"ש ב-66% (1.6 מיליון ולא 2.5 מיליון) ואת מספר ערביי עזה ב-23% (1.3 מיליון ולא 1.6 מיליון). האומדן כולל למעלה מ-400,000 תושבים השוהים בחו"ל למעלה משנה, "ספירה כפולה" של 240,000 ערביי ירושלים, מתעלם ממאזן הגירה שלילי ערבי מאז 1997 (למעלה מ-10,000 ממוצע שנתי) ו"מנפח" את מספר הלידות בכ-30,000 לשנה.

הדמוגרפוביה הפכה לגורם השפעה מרכזי על הלך הרוח של מעצבי מדיניות ודעת קהל בפרט, והציבור בכלל, בסוגיית גבולותיה העתידיים של המדינה למרות זינוק של 50% במספר השנתי של לידות יהודיות מ-1995 לעומת 0% במספר השנתי של הלידות הערביות (כתוצאה ממודרניזציה מואצת), חרף מחקר "הבנק העולמי" מ-2006 המתעד "ניפוח" של 32% במספר הלידות הפלסטיניות, על אף הרוב היהודי של 66% מערבית לירדן ללא עזה (58% כולל עזה) הנהנה מרוח גבית דמוגרפית, ותוך התעלמות מפוטנציאל עלייה מסיבית עקב הקריסה הכלכלית בעולם והקצנת האנטישמיות. קיימת בעיה דמוגרפית, אך אין מאכלת דמוגרפית על צוארנו!

דר' דוד פסיג, עתידן וראש המגמה לטכנולוגיות תקשורתיות באוניברסיטת בר אילן, מנתח בספרו, "2048", את קריסת התחזיות הדמוגרפיות הגלובליות והאזוריות ואת פריחת הדמוגרפיה היהודית בישראל. לדבריו, קצב הידלדלות שיעור הפריון המוסלמי הוא המהיר בעולם, לעומת הגידול בשיעור הפריון היהודי בישראל. ב-2010 ירד שיעור הפריון הערבי-ישראלי לרמה הנמוכה ביותר מאז הקמת המדינה, עקב זינוק חסר-תקדים בהשתלבות מוצלחת של הערבים בתשתיות התברואה, החינוך, התעסוקה, המשפט, המימון, התרבות והספורט. "אצל הפלסטינים, הריבוי הטבעי ושיעורי הפריון דומים לאלה של אחיהם הקרובים ביותר, הירדנים (2.8 לידות לאישה)."

האם יש מקום לפסימיות דמוגרפית ב-2011 כאשר הרצל ובן גוריון היו עתירי אופטימיות ב-1900 (8% מיעוט יהודי) וב-1947 (33% מיעוט יהודי) בהתאמה?! האם נכון לשעבד חזון וביטחון לאומי לקשיים דמוגרפים ב-2011, כאשר בן גוריון וממשיכיו שידרגו את הדמוגרפיה כדי לקדם חזון וביטחון לאומי מ-1948 עד 1992?!

מסמכי "וויקיליקס" מפריכים את הנחות-היסוד של מדיניות הלוחמה בטרור של הנשיא אובמה: כאילו הנושא הפלסטיני הוא גורם מרכזי לזעזועי המזרח התיכון ולטרור האנטי-מערבי; כאילו סעודיה ופקיסטן הן בעלות-ברית של ארה"ב במלחמתה בטרור; כאילו אין טרור מוסלמי משום שהאסלאם מעודד לשלום; כאילו אין טרור ג'יהאדיסטי מכיוון שהג'יהאד הוא תהליך מטהר-נפש; כאילו אין טרור גלובאלי; כאילו טרוריסטים מוסלמים מייצגים מיעוט מוסלמי; כאילו האסלאם היה תמיד חלק מההוויה האמריקאית.

לפי המסמכים, הטרור המוסלמי מכה ברחבי העולם מדרום אמריקה, דרך ארה"ב ומטרות אמריקאיות מעבר לים, מערב אירופה, ברה"מ לשעבר, אפריקה, המזרח התיכון (טרור בין-מוסלמי במיוחד), דרום אסיה, המזרח הרחוק ואוסטרליה.

הטרור המוסלמי מנוהל, בדרך כלל, על ידי משכילים וביניהם בוגרי אוניברסיטאות מערביות הנעזרים באינטרנט, ,בלאקברי", ,איי-פוד", "טוויטר", ו"פייסבוק". בניגוד להנחת אובמה, הטרור אינו ביטוי לדחיית המודרניזציה, אלא ביטוי למינוף המודרניזציה לקידום מטרות וערכים היסטוריים של האסלאם. מנהיגי הטרור המוסלמי מאמינים שחזונם להשתלטות גלובלית– דתית וטריטוריאלית – מהווה שליחות אלוהית. הם מקדמים את השליחות על ידי אלימות, חוסר-סובלנות כלפי "כופרים", "אפיקורסים" ומתנגדים אחרים, דיקטטורה ו"מלחמת קודש" נגד ישויות המהוות מכשול למימוש החזון המגלומאני, החורג הרבה מעבר לנושא הפלסטיני, למדיניות – או לקיום – המדינה היהודית.

ללא שום-קשר לסכסוך הערבי-ישראלי ולנושא הפלסטיני, טרוריסטים מוסלמים פועלים בצומת הגבולות ברזיל-פרגוואי-ארגנטינה, בסאו-פאולו ואזורים נוספים בברזיל. ללא שום קשר למדיניות ישראל, "לאשקר-א-טייבה", ,ג'אייש –א-מוחמד" וארגוני טרור מוסלמי נוספים – המסתייעים בפקיסטן – פועלים נגד הודו. "לאשקר-א-טייבה" מעמיק את בסיסיו בפקיסטן – שם הוא משתף פעולה עם שרותי הביון – סרי לנקה ונפאל כדי להעצים את הפגיעה בהודו.

מסמכי "וויקיליקס" כוללים מזכר של מזכירת המדינה קלינטון, מדצמבר 2009, המצביע על סעודיה (במיוחד), קטאר, איחוד האמירויות וכווית כמממנים המובילים של הטרור המוסלמי-סוני העולמי. סעודיה ושכנותיה מגייסות מימון ל"אל קעידה", "טאליבן", לאשקר-א-טייבה" וארגוני טרור נוספים באמצעות עמותות ללא-כוונת-רווח. ה"סאנדיי טיימס" הלונדוני דיווח ב-31.5.2010 ששרותי הביון של פקיסטן תיעדו העברת 1.5 מיליארד דולרים מסעודיה לטרוריסטים באפגניסטן, ובמיוחד ל"טאליבן". היומון תוהה: "מה חלקה של סעודיה בהרג 1,268 חיילים אמריקאים ופציעת אלפים נוספים באפגניסטן?!"

תת-מזכיר האוצר האמריקאי לענייני מודיעין ומימון טרור, סטיוארט לוי, העיד ב-6.10.2009 בפני וועדת הבנקאות בסנאט ש"מימון זורם מסעודיה לארגוני טרור…חלקו מגיע לעיראק, דרום מזרח אסיה ומקומות נוספים בעולם". לדוגמא, הבנק הסעודי, "אל-ראג'י", היה מעורב במימון טרור צ'צני. ב-2009 דווחה משטרת פקיסטן על 15 מיליון דולרים שהועברו מסעודיה למעורבים ברצח רה"מ בנזיר בוטו. משרד מבקר המדינה האמריקאי (GAO) דיווח ב-15.11.2010 שסעודיה משתפת פעולה עם ארה"ב למניעת טרור מוסלמי בתחומי הממלכה, אך לא למניעת טרור מוסלמי בעולם הרחב.

ב-1962 (שנתיים לפני הקמת אש"פ, חמש שנים לפני "מלחמת ששת הימים" והקמת ההתנחלות הראשונה ביו"ש, כאשר ירדן ומצרים שלטו ביו"ש ובעזה והנושא הפלסטיני לא העסיק את מנהיגי ערב והמערב) הקימה סעודיה את "הליגה המוסלמית העולמית" כאבן הפינה של מערכת גלובלית מסועפת של עמותות מוסלמיות , הנהנות מסיוע סעודי ומקיימות קשר ישיר או עקיף עם ארגוני טרור. בארה"ב נוסדו עמותות "הוועד ליחסי אמריקה-אסלאם", "האגודה האסלאמית של צפון אמריקה", "עמותת ארץ הקודש" המככבות במשפטיהם של טרוריסטים מוסלמים הפועלים נגד ארה"ב.

אבל, הנשיא אובמה מתעלם מן העובדה שהמממנים והמסיתים לטרור משפיעים יותר ממבצעי הטרור. אובמה משעבד את המלחמה בטרור להרהורי-לב, לפשטנות, לאי-הבנת הכתובת-על-הקיר ולסדרת הנחות המנותקות מהמציאות, כגון הזיקה הקיימת – לדעתו – בין הנושא הפלסטיני מחד לבין הלוחמה בטרור והמאמץ למניעת התגרענות איראן מאידך. בניגוד לאסכולת אובמה, מסמכי "וויקיליקס" מאשרים שמנהיגי ערב אכן מתמקדים בסכנות הקיומיות מצד הטרור – מבית ומחוץ – ואיראן ולא בענין הפלסטיני. וכך, הנחות שגויות מביאות למדיניות שגויה, המייצרת רוח גבית למשטרי וארגוני טרור ורוח נגדית לדמוקרטיות המערביות.

ההמתנה הדרוכה של ראש הממשלה והשרים למכתב הנשיא אובמה המפרט את התחייבויות ארה"ב – בתמורה להארכת הקפאת הבנייה היהודית ביו"ש – מעוררת תהיות לגבי הבנתם את משמעות ואמינות המכתב?

תקדימים מבהירים שהבטחות, ערבויות והתחייבויות של נשיאי ארה"ב אינן "כסף בבנק". הן עתירות דרכי-מילוט, עמומות, מועדות לפרשנויות מנוגדות, משוללות מנגנון הפעלה אוטומטי ומיושמות רק אם משרתות את אינטרס ארה"ב. אפילו החוזה המחייב ביותר של ארה"ב – עם נאט"ו – משאיר את הפעלת הכוח הצבאי האמריקאי לשיקול הדעת של וושינגטון.

לדוגמא, הסכם הגנה עם טייוואן נחתם ב-1954 ע"י הנשיא אייזנהאואר אך בוטל ב-1979 ע"י הנשיא קרטר. ב-1957 נסוגה ישראל מסיני תמורת התחייבות נשיאותית של אייזנהאואר לשלוח צבא אמריקאי לעזרת ישראל אם מצרים תפלוש לסיני. ב-1967 פלשה מצרים לסיני, אך הנשיא ג'ונסון התנער ממחויבות קודמו. ב-1975 שלח הנשיא פורד מכתב לרה"מ רבין – בתמורה לנסיגה בסיני – ובו ציין "שארה"ב תעניק משקל כבד לעמדת ישראל שכל הסכם שלום עם סוריה יהיה מבוסס על הישארות ישראל ברמת הגולן." אבל, ב-1979 הבהיר קרטר שהמכתב לא מחייב אותו. ב-1982 התחייב הנשיא רייגן שמטוסי אפ-15 שנמכרו לסעודיה לא יוצבו בבסיס חיל האויר בטאבוק, דרומית לאילת. אבל, ב-2003 הם הוצבו בטאבוק באישור הנשיא בוש. ב-1991 הבטיח הנשיא בוש לרה"מ שמיר – בתמורה להסכמת ישראל להבליג על מתקפת טילים צפויה מעיראק – לשקול בחיוב הענקת ערבויות להלוואות בסך 10 מיליארד דולרים ולייעד 30% מההפצצות במערב עיראק לחיסול משגרי טילי ה"סקאד". ישראל הבליגה, אך רק 3% מההפצצות יועדו לחיסול המשגרים, אף משגר לא חוסל ובוש מנע משמיר את הערבויות להלוואות . ב-2000 הבטיח הנשיא קלינטון 800 מיליון דולרים למימון הנסיגה מלבנון. ישראל נסוגה, אך המימון לא הגיע עד היום.

בניגוד לדעה המקובלת בירושלים, נשיא אמריקאי אינו כל-יכול והקונגרס יכול להעניק לישראל את מבוקשה. נשיא אמריקאי אינו "הממשל" אלא שליש "ממשל" ושקול בעוצמתו לשליש נוסף, שני בתי הקונגרס. נשיא אינו ראש המפלגה, אינו קובע את רשימת המועמדים לקונגרס, אינו קובע מי יהיו מנהיגי הקונגרס, אינו קובע אלו חוקים ידונו בקונגרס ומוגבל ע"י מערכת איזונים וריסונים וע"י הפרדה מוחלטת בינו לבין הקונגרס. הקונגרס – ולא הנשיא – סיים את המעורבות הצבאית האמריקאית בוייטנאם, לאוס, קמבודיה, אנגולה וניקרגואה, הביא ליציאת היהודים מברה"מ ע"י "תיקון ג'קסון-ואניק", קיצץ את סיוע החוץ לתורכיה עקב פלישתה לקפריסין, האיץ את נפילת המשטר הלבן בדרום אפריקה ומעכב עד היום את אשרור ההסכם לצמצום ניסויים גרעיניים שנחתם ע"י קלינטון ב-1999. ב-1990 סיכל הקונגרס את ניסיון הנשיא בוש לקצץ 5% מסיוע החוץ לישראל. ב-1991 כפה הקונגרס על בוש העברת מערכות נשק בשווי 700 מיליון דולרים ומענק חרום בסך 650 מיליון דולרים לישראל, את הגברת שתוף הפעולה עם ישראל במלחמה בטרור ואת שדרוג מתקני נמל חיפה לצרכי הצי ה-6.

לפי החוקה האמריקאית, הקונגרס הוא שותף בעיצוב מדיניות חוץ וביטחון ומופקד על התחיקה. השפעת הקונגרס נוסקת בעתות משבר כלכלי (היום) והשפעת הנשיא נוסקת בעתות משבר ביטחוני. תוחלת החיים הפוליטיים של מנהיגי הקונגרס ארוכה יותר מתוחלת החיים הפוליטיים של נשיאים. ב-1995 וב-1999התכוון הקונגרס להורות לנשיא להעתיק את שגרירות ארה"ב לירושלים, אך ראשי ממשלת ישראל פעלו לסירוס התחיקה. באוקטובר 1998 – לפני כינוס "וועידת וואיי" – הבהירו מנהיגי הדמוקרטים בקונגרס לנשיא קלינטון שלא יניחו ללחוץ על ישראל, אך רה"מ הישראלי איגף אותם משמאל. הקונגרס – "בעל המאה" בוושינגטון – יכול ליזום, להשעות, לשנות, לבטל ולכפות מדיניות על הנשיא. הקונגרס יכול להורות לנשיא להטיל וטו באו"מ ולספק לישראל מערכות ביטחוניות חיוניות.

האם ממשלת ישראל תלמד מההיסטוריה ע"י חזרה על – או הימנעות מ- שגיאות קריטיות?!

קריסת הנשיא אובמה גרמה לרעש אדמה פוליטי בעוצמה 8 בסולם ריכטר. הדמוקרטים הובסו בבחירות נובמבר 2010 ל-435 מושבי בית הנבחרים (השנוי החד ביותר מאז 1948!), לשליש מושבי הסנאט, למשרות המושל ב-37 מדינות ולבתי המחוקקים בכל 50 מדינות ארה"ב.

תוצאות הבחירות מבטאות אי-אמון גורף באובמה וכרסום דרמטי בעוצמתו. הן מזינות את הלעומתיות הטבעית של הקונגרס הפרו-ישראלי מול נשיא ביקורתי כלפי ישראל, מעבות את שורות אוהדי ישראל בקונגרס, שופכות אור על שיטת הממשל האמריקאית המאמינה במרכזיות הבוחר (האוהד את ישראל), ומדגישות שרוב הציבור האמריקאי הוא אכן מרכז-ימינה (התומך בישראל).

התוצאות מחייבות הערכה מחודשת של מדיניות ממשלת ישראל, המבוססת על הנחה שגויה כאילו נשיא אמריקאי הוא כל-יכול בנושאי חוץ וביטחון ואילו הקונגרס מהווה שחקן-משנה. על ממשלת ישראל לשנות ולשדרג את הגישה לשני בתי הקונגרס שהם מבצר אהדה שיטתי לישראל והנציגים האותנטיים ביותר של הבוחר האמריקאי, המסוגלים לכפות את רצון הבוחר על הנשיא בנושאי פנים, חוץ וביטחון.

תוך שנתיים הפך הנשיא אובמה מנכס אלקטוראלי לנטל קטלני המאיים על גורל המחוקקים הדמוקרטים. מעולם לא הייתה תחושת הביטחון-העצמי האישי והלאומי של האמריקאים כה רופפת. כגודל הציפיות כן עומק האכזבות בנושאי פנים (אבטלה, משבר משכנתאות ועיקול בתים, מיסים ורגולציה, ממשלה גדולה, גרעון תקציבי, רפורמת בריאות) וגם בנושאי חוץ וביטחון (כרסום בתדמית ארה"ב, מלחמות עיראק ואפגניסטן, איום הטרור). מנשיא של קונצנזוס שהצטייר כדמוקרט מתון, הפך אובמה לנשיא של פולריזציה פוליטית המצטייר כנציג אגף השמאל במפלגה הדמוקרטית. בעטיו של אובמה איבדו הדמוקרטים את תמיכת המצביעים העצמאיים, הצעירים, הנשים והזקנים שהביאו לניצחון ב-2008.

הקונגרס החדש יהיה יותר-לעומתי בשיטה פוליטית המגבילה את כוח הנשיא על ידי מערכת ריסונים ובלמים, על ידי הפרדת רשויות מוחלטת (הנשיא אינו מחוקק ואינו קובע מי יהיה ב"רשימה לקונגרס", מי יהיו ראשי הקונגרס ומה סדר היום בקונגרס), על ידי הכתרת הקונגרס ל"בעל המאה" ושיתופו בעיצוב מדיניות, ועל ידי התניית יישום מדיניות פנים, חוץ וביטחון בהסכמת הקונגרס. למשל, הקונגרס – ולא הממשל – הפסיק את המעורבות הצבאית בוייטנאם, לאוס, קמבודיה, אנגולה וניקרגואה ואת היחסים עם המשטר הלבן בדרום אפריקה. הקונגרס יכול ליזום ולבטל עסקאות נשק, להעניק, לקצץ ולהשעות סיוע חוץ ואת מימון פעולות האו"מ ולחייב את הנשיא לנקוט במדיניות מסוימת גם כלפי האו"מ.

מחוקקים דמוקרטים התרחקו מאובמה ב-2010, כדי לשמור על מקומם בקונגרס. חלקם ימשיכו להפנות עורף לנשיא כדי שלא להצטרף לרשימת "נפגעי אובמה" בבחירות 2012. לדוגמא, ג'ון מאנצ'ין, הסנטור הדמוקרטי ממערב וירג'יניה, ניצח באמצעות תשדיר בחירות המציג אותו מחורר בכדורי רובה את יוזמות אובמה ומתחייב לפעול לביטול רפורמת הבריאות של אובמה. אם מחוקקים דמוקרטים אדירי-עוצמה כאייק סקלטון וג'ון ספראט (יו"ר וועדות התקציב והכוחות המזוינים) הובסו, אין אף מחוקק דמוקרטי החש בטוח בכיסאו לקראת בחירות 2012.

לצד מחוקקים ביקורתיים כלפי ישראל שפרשו או נוצחו – כגון יו"ר וועדת ההקצבות בבית הנבחרים, דויד אובי – הצטרפו לקונגרס עשרות מחוקקים חדשים שמרביתם מונחים על ידי מאפיינים המזוהים עם אהדת ישראל: פטריוטיות, מסורת, ערכים יהודים-נוצרים (מרכזיות התנ"ך), ביטחון לאומי, הזכות לשאת אקדח, חשדנות כלפי האו"מ, אנטי-טרור וזיהוי ערבים ומוסלמים עם איום הטרור. כל המחוקקים נבחרו על ידי המנצח האמיתי בבחירות 2010: הבוחר האמריקאי המודע לעוצמה הרבה שהוענקה לו על ידי החוקה (בחירות אזוריות מדי שנתיים), הקורא תיגר על הממסד הוושינגטוני, הבוחר גם מחוקקים שאינם מקובלים על הנהגת המפלגות, ומאמין בקריאת הקרב "נזכור אותך בנובמבר!" המאיימת לכלות כל מחוקק המתכחש להתחייבות לבוחר. מספר הבוחרים המזדהים כ"עצמאיים" הגיע לשיא, מספר ה"שמרנים" כפול מה"ליברלים" ומספר הדמוקרטים עולה על ה"ליברלים". רוב האמריקאים הם אכן מהמרכז-ימינה, הרואים במדינה היהודית בעלת-ברית ערכית ואסטרטגית שאיננה נושא חוץ שגרתי, אלא במידה רבה נושא פנימי השייך למסד ההיסטורי-ערכי של ארה"ב.

האם תשכיל ממשלת ישראל למנף את עוגני התמיכה המשודרגים בארה"ב, ללמוד משגיאות העבר, לא לשעבד את מדיניותה כלפי ארה"ב לאופציה הנשיאותית ולקדם אינטרסים חיוניים על ידי הענקת הכבוד הראוי לדמוקרטיה האמריקאית, לציבור האמריקאי ולנציגיו בשני בתי הקונגרס?!