תפריט
הקונגרס האמריקאי – על שתי המפלגות – אילץ את הנשיא אובמה להטיל ווטו על האידיאולוגיה והמדיניות שלו באו"מ ב-17 לפברואר 2011. מנהיג הרוב הרפובליקני אריק קנטור, מצליף המיעוט הדמוקרטי סטני הוייאר, יו"ר וועדת החוץ איליאנה רוס-לטינן, הדמוקרט הבכיר בוועדת החוץ הווארד ברמן, יו"ר תת-הוועדה למזרח התיכון סטיב שאבוט והדמוקרט הבכיר בתת הוועדה גארי אקרמן הובילו את זרם המסרים הנחרצים מגבעת הקפיטול לבית הלבן.
הקונגרס – שהוא מבצר אהדה שיטתית למדינה היהודית – חשף שוב את תפקידו כשותף מלא בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב, בעל הסמכות והיכולת להנחות את הנשיא. הקונגרס שואב את כוחו מהחוקה האמריקאית הממסדת עימות שורשי ובלתי-נמנע בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת ומערכת מסועפת של "איזונים וריסונים". הקונגרס אינו שש לקרוא תגר על הנשיא, אך יש לו את העוצמה הראויה, אם הוא נדרש לכך על ידי הבוחר(ת).
הקונגרס הפגין שוב את עצמאותו המוחלטת, כפי שעוצבה על ידי עקרון "הפרדת הרשויות" המהווה נר (ללא פשרה) לרגלי המחוקק האמריקאי. הסנטור הדמוקרטי רוברט בירד, שהיה מעמודי התווך של גבעת הקפיטול הצדיק את התנגדותו ליוזמות שונות של הנשיא הדמוקרטי קלינטון: "אני עבד נאמן לחוקה ולא לנשיא."
הקונגרס שוב שלף את "כוח הארנק" (בעל המאה), את מקורות המידע העצמאיים שלו ואת סמכותו לפקח על פעילות הרשות המבצעת ולעצב, להשהות, לתקן ואף להפוך על פיה את מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא. לדוגמא, הקונגרס – ולא הנשיא ולעתים למרות הנשיא – הפסיקו את מלחמות וייטנאם, לאוס וקמבודיה, את המעורבות הצבאית של ארה"ב באנגולה ובניקרגואה, את קשרי ארה"ב עם המשטר הלבן בדרום אפריקה, את רכש מטוסי B-12 ואת מלחמת האזרחים בסלבדור. הקונגרס – ולא הנשיא ולמרות הנשיא – הכריח את הקרמלין לפתוח את שערי ברה"מ לעלייה/הגירה יהודית, קיצץ בסיוע החוץ לתורכיה, הטיל סנקציות על אוגנדה, המשיך את רכש מטוסי F-117, מנע את אשרור האמנה לצמצום ניסויים גרעיניים, ביצע בדק בית בקהילת המודיעין, שדרג את נמל חיפה לצרכי הצי ה-6, ייסד את קרן BIRD לשיתוף פעולה בין התעשיות האזרחיות של ישראל וארה"ב, וכו'.
הקונגרס שוב הדגיש את הציר המרכזי של החוקה האמריקאית: מרכזיות הבוחר(ת) ועליונות הנאמנות לבוחר על פני הנאמנות למפלגה ו/או לנשיא.
הקונגרס שוב שפך אור על מגבלות כוחו של הנשיא, כפי שנקבע על ידי מטרת-העל של החוקה: מניעת דיקטטורה של הרשות המבצעת. בניגוד לתפיסה המקובלת, התואר "מפקד-על" אינו מלמד על נשיא-כל-יכול. נשיא אמריקאי אינו "הממשל", אלא אחד משלושת זרועות הממשל השוות בעוצמתן.
הקונגרס שוב מנצל את חולשתו היחסית של אובמה שהפך מנשיא-סוחף (בחירות 2008 לנשיא-מעיק (בחירות 2010), כפי שארע לנשיא קארטר הנערץ על אובמה. תדמית אובמה נכתשה בשנתיים האחרונות, ולכן הוא איבד מיכולתו להשפיע על הציבור ועל שליחי הציבור בקונגרס.
הקונגרס שוב הצדיק את החלטת "האבות המייסדים" להקדיש את קטע הפתיחה של החוקה לרשות המחוקקת, זרוע הממשל המייצגת באופן האותנטי ביותר את ציבור הבוחרים.
הקונגרס שוב הציג את המדינה היהודית כאחד מנושאי ההסכמה היחידים, בין דמוקרטים לרפובליקנים, באווירה הקוטבית חסרת-התקדים השוררת היום בשני בתי הקונגרס. כמו מרבית הציבור, גם רוב המחוקקים אינם רואים במדינה היהודית נושא חוץ שגרתי. רוב הציבור והקונגרס רואים במדינה היהודית בעלת-ברית אסטרטגית ללא-תנאי וגם נושא ערכי-פנימי הקשור למסד המוסרי היהודי-נוצרי של ארה"ב.
לאור מאפייני הקונגרס, ועל רקע התמיכה המתמדת של הקונגרס – מאז ייסודו – ברעיון המדינה היהודית, חובה על ממשלת ישראל לאמץ את מדיניות ראשי הממשלה מבן גוריון ועד שמיר (1992-1948) שהכירו בעוצמתו של הקונגרס.
על ישראל גם לאמץ את עקרונות החוקה האמריקאית – המבוססת במידה רבה על ערכים יהודיים – תוך הדגשת הבוחר(ת) – ולא המפלגה ו/או ראש הממשלה – כעמוד התווך של השיטה הפוליטית, הפרדת רשויות מוחלטת, איזונים וריסונים קפדניים ושדרוג עוצמת הרשות המחוקקת החדשה על שני בתיה.
ההתפתחויות הוולקניות במצרים ובשאר מדינות ערב שופכות אור על התרומה הייחודית של ישראל לארה"ב.
הערך המוסף האסטרטגי של ישראל בולט על רקע היעדר יציבות, וודאות ואמינות של משטרים ערביים, לאור הפגיעות הגוברת של משטרים ערביים פרו-אמריקאים, הקצנת האלימות הפוליטית, הסלמת הטרור המוסלמי, החרפת האיום הגרעיני האיראני, העמקת החדירה הרוסית, הסינית והצפון קוריאנית למדינות ערב, הכרסום המואץ בתדמית ההרתעה של ארה"ב והפינוי הצפוי של הצבא האמריקאי מעיראק ומאפגניסטן.
לעומת זאת, ישראל בולטת ביציבותה, אמינותה יכולותיה האזרחיות והביטחוניות ומשטרה הדמוקרטי שהם בלתי-שגרתיים במזרח התיכון.
מצרים מקבלת מארה"ב מערכות נשק מתוחכמות, אך משדרגת את קשריה עם רוסיה, סין וצפון קוריאה, מתסיסה את קרן אפריקה, מצביעה נגד ארה"ב באו"מ וממסדת חינוך לשנאה. מצרים של פוסט-מובראק עלולה לחבור לציר אנטי-אמריקאי.
איראן הייתה "סלע גיברלטר" של ארה"ב בתקופת השאה הפרסי. אבל, השאה הודח על ידי חומייני ואיראן הפכה מבעלת הברית המובילה לאויבת המרה ביותר של ארה"ב.
לוב העניקה לארה"ב זכויות על בסיס חיל האוויר הענק, "ווילוס", בתקופת המלך אידריס (1954). אבל, ב-1969 הדיח קדאפי את אידריס ו"ווילוס" הפך לבסיס סובייטי.
תורכיה הייתה אבן פינה במערך האסטרטגי של ארה"ב ונאט"ו מול ברה"מ, אירן והטרור המוסלמי. אבל, ב-2002 עלתה לשלטון "מפלגת הצדק והפיתוח" המוסלמית ואנקרה הפכה למקור תמיכה פרו-רוסי בציר האנטי-אמריקאי של איראן-סוריה.
ירדן נהנית מסיוע חוץ אמריקאי, אך הייתה אחת משתי המדינות הערביות שתמכו בפלישת עיראק לכווית ב-1990. נמל עקבה הפך לנתיב אספקה קריטי עבור עיראק בתקופת ההכנות למלחמת ארה"ב-עיראק שפרצה בינואר 1991.
עיראק הייתה פרו-מערבית עד למהפכה האנטי-מערבית ב-1958. ב-1979 עלה צדאם חוסיין לשלטון ושכנע נשיאים אמריקאים שהוא ראוי לאמונם. לכן נהנה משיתוף-פעולה אסטרטגי עד יום פלישתו לכווית.
תימן נהנית מסיוע חוץ אמריקאי, אך תמכה בפלישת עיראק לכווית, ומאפשרת פעילות טרור מוסלמי גם אם נלחמת בו מדי פעם.
סעודיה תלויה בסיוע אמריקאי לעמידה מול איומים קיומיים, אבל מממנת פעילות בינלאומית של ארגוני טרור מוסלמי ושל ארגונים מוסלמים אנטי-אמריקאים הפעילים בארה"ב.
ישראל, לעומת זאת, הוצגה על ידי הגנרל אלכסנדר הייג שהיה המפקד העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה האמריקאי כ: "נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה, החסכונית ומנוסת-הקרבות בעולם, שאינה זקוקה לחיילים אמריקאים, שאי-אפשר להטביעה ופועלת באזור קריטי לאינטרסים אמריקאים. אלמלא ישראל, הייתה ארה"ב שולחת לאזור מספר נושאות מטוסים בעלות של עשרות מיליארדי דולרים לשנה, תוך הסתבכות בסכסוכים מקומיים ואזוריים."
לדוגמא, ב-1970, כאשר ארה"ב הייתה שקועה במלחמת וייטנאם, הדפה ישראל פלישה סורית לירדן שאיימה גם על יציבות מקורות הנפט במפרץ הפרסי. ב-1981 השמידה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק וחסכה מארה"ב עימות גרעיני מול עיראק ב-1991 וב-2003. ב-1982 וב-2007 השמידה ישראל סוללות טילים סובייטיות וכור גרעיני צפון קוריאני-איראני-סורי. שיטות התקיפה הועברו לארה"ב ושינו את מאזן הכוחות הגלובלי לטובת ארה"ב. ב-2011 מעניקה ישראל לצבא האמריקאי בעיראק ובאפגניסטן ניסיון ייחודי בלוחמה מול מטעני-צד, מכוניות-תופת ומתאבדים.
לדברי הסנטור אינוייה, יו"ר וועדת ההקצבות שהיה יו"ר וועדת המודיעין בסנאט: "התרומה המודיעינית של ישראל לארה"ב עולה על התרומה הכוללת של מדינות נאט"ו, וערך הציוד הצבאי הסובייטי שהועבר על ידי ישראל לארה"ב נאמד במיליארדי דולרים."
ישראל מהווה את המעבדה היעילה בעולם למערכות נשק אמריקאיות. למשל, למעלה מ-600 לקחי-קרב ישראליים משולבים במטוס ה-F16, חוסכים לארה"ב מיליארדי דולרים של מחקר ופיתוח, מעניקים לה יתרון-תחרותי ומשדרגים את תשתית התעסוקה והיצוא של ארה"ב. תרומה דומה ניכרת במאות מערכות נשק אמריקאיות.
שדרוג דרמטי של שיתוף הפעולה הנוכחי בין ישראל לארה"ב מתבקש לאור התרומה ההדדית המתועדת, נוכח הזעזועים הדרמטיים במזרח התיכון ועקב הפינוי הצפוי של צבא ארה"ב מעיראק ומאפגניסטן. לדוגמא, שדרוג נמל אשדוד לצרכי הצי ה-6; אכסון בישראל של מטוסים, טילים, טנקים ונגמ"שים אמריקאים שנועדו להגן על משטרים ערבים פרו-אמריקאים; הקמת מתקני ביטחון אמריקאים בישראל; הקמת קרן משותפת לקידום שיתופי-פעולה בין התעשיות הביטחוניות של ישראל וארה"ב.
שדרוג דרמטי של שתוף הפעולה האסטרטגי הוא טבעי לאור יכולותיה של ישראל, צרכיה של ארה"ב והמכנה המשותף הייחודי בין השתיים: ערכים, אינטרסים ואיומים משותפים.
ההפיכה בתוניסיה, "הזעזוע הוולקני" במצרים – והשלכותיהם הפוטנציאליים מרחיקי הלכת על האזור – משדרגים את חיוניותם חסרת-התחליף של רכסי יו"ש לביטחונה הלאומי ולקיומה של ישראל.
אירועים מכוננים אלו מהווים תזכורת לאופייה של השכונה בה נמצאת ישראל, המזרח התיכון שהוא אב-טיפוס לזעזועים בלתי-צפויים, לחוסר-יציבות וחוסר-וודאות שלטונית ורעיונית, לפיצול ועוינות אתניים, שבטיים ודתיים בין-מוסלמים, לאלימות כנורמה בפתרון סכסוכי פנים וחוץ, למשטרים טוטליטריים אכזרים של "מנהיג אחד והתנקשות אחת", לתוחלת חיים קצרה של בריתות ונאמנויות מקומיות ואזוריות, לבוגדנות ולהפרה שיטתית של הסכמים פנימיים ואזוריים, לטרור מקומי ועולמי ולמעבר בלתי-צפוי משלום למלחמה.
הצורך של ישראל לסף-ביטחון גבוה מאד, ומרווח השגיאה המצומצם ביותר העומד לרשותה, הם פועל-יוצא מחויב-מציאות של מאפייני השכונה המזרח תיכונית.
ככל שהשכונה אלימה-יותר וצפויה-פחות, כן מתרבים צרכי הביטחון וכן עולה סף הביטחון. לכן, מבחנו של הסכם שלום אינו ביכולת להגיע אליו, אלא ביכולתו לעמוד מול תרחישי המזרח התיכון שהם התרחישים הגרועים ביותר. למשל, מתקפה צבאית פתאומית ובלתי-צפויה ממספר חזיתות, דוגמת "מלחמת יום הכפורים", אך הפעם ללא אזורי החיץ של מדבר סיני (פי 3 משטח ישראל), יו"ש והגולן. האם המותניים הצרות של "הקו הירוק" (9-15 מילין) מסוגלים לעמוד בפני הפתעה נוסח 1973?!
ההפיכה בתוניסיה והזעזוע המצרי מהווים קדימון מתון לסערות העלולות להתרחש במזרח התיכון ב-2012-2011, על רקע מנהיגים קשישים העומדים לפנות את הזירה, כרסום בפרופיל ההרתעה של ארה"ב, תגבור הנחישות של רוסיה, סין וצפון קוריאה המקורבות למשטרים רדיקלים, העזה גוברת של גופי טרור מוסלמים ותסיסה עממית מתמשכת במרבית מדינות ערב.
לדוגמא, הסיום הקרב של שלטון הנשיא מובארק עשוי להביא למשטר פרו-מערבי, אך עלול גם לפלס את הדרך למשטר מוסלמי-רדיקלי ובעקבותיו ל"התפרצות וולקנית" בצפון אפריקה, במזרח הים התיכון, בקרן אפריקה, בים סוף, בסודן, בירדן וברחבי המזרח התיכון. ההשלכות עלולות לכתוש אינטרסים מערביים, לקדם משטרים רדיקלים, לרסק את הסכם השלום ישראל-מצרים ולהפוך את המסתננים מאפריקה לאיום מתון ביותר בהשוואה לנפיצותו של הגבול המצרי-ישראלי.
הנסיגה הקרובה של ארה"ב מעיראק, הפינוי הצפוי מאפגניסטן והתפנית של ממשל אובמה ממדיניות של הדברת משטרים פורעי-חוק להידברות עמם, נתפשים בעיני יריבי ואויבי ארה"ב כחוליה נוספת בדפוס הנסיגה האמריקאית מאיראן (1979), לבנון (1983) וסומלי (1993) המזרים אדרנלין לורידיהם. הנסיגה מעיראק עלולה לגרום לתרחיש-דומינו המאיים על קיום משטרים פרו-מערביים בירדן, סעודיה, כווית, בחריין, עומאן ואמירויות המפרץ ומטיב עם איראן, סוריה וגופי טרור מוסלמי.
התפנית החדה באנקרה ממדיניות פרו-מערבית למדיניות מונחית-אסלאם הפכה את המעצמה העותומאנית-מוסלמית לשעבר מבעלת-ברית מקדמת-יציבות ליריבה מערערת-יציבות של הדמוקרטיות המערביות. טורקיה של ארדואן שופכת שמן על מדורת אי-יציבות השכונה המזרח תיכונית ומשפרת את מצבן של רוסיה, איראן וסוריה על חשבון אינטרסים חיוניים של ארה"ב וישראל.
זעזועי המזרח התיכון עלולים לכפות על ירדן שינוי דרסטי במדיניותה הפרו-מערבית, כולל הפרה אפשרית של הסכם השלום עם ישראל. לדוגמא, אילוצים אזוריים ושיקולי הישרדות הביאו לתמיכה פעילה של המלך חוסיין בפלישת צדאם חוסיין לכווית ב-1990 (נמל עקבה הפך לערוץ אספקה מרכזי לעיראק), גם כאשר מדינות ערב – חוץ מתימן – גינו את הפלישה. נסיבות בין-ערביות גררו את המלכים עבדאללה וחוסיין למלחמות נגד ישראל ב-1948/9, 1967 ו-1973 בהתאמה. ב-1970-1968 העניק המלך חוסיין לאויבו הקטלני ביותר, אש"פ, תשתית מבצעית ולוגיסטית לפעילות טרור אינטנסיבית נגד ישראל. מה תהיה השפעת מצרים ו/או עיראק רדיקליות על יציבותו של הגבול עם ירדן – הגבול המסוכן ביותר לעתיד המדינה. מה תהיה השפעת הפיכה בירדן על גבול זה ועל הסכם השלום?
תקדימי המזרח התיכון – והערכה מפוכחת של המציאות האזורית – מחייבים את ישראל לבסס את מדיניות הביטחון הלאומי על תרחישים מזרח תיכוניים (גרועים) ולא על הרהורי-לב.
המזרח התיכון מכתיב (במיוחד) לישראל שמירה על סף ביטחון גבוה במיוחד, המבטיח את החזית המזרחית הפגיעה והמקורבת לריכוזי האוכלוסין הגדולים ביותר. סף הביטחון כולל את רכסי יו"ש שהם "רמת הגולן" של ירושלים, נמל התעופה בן גוריון, תל אביב ושפלת החוף, מכשול הטנקים היעיל באזור (רכס תלול של 1,000 מטרים השולט על בקעת הירדן) ופלטפורמה חלומית לפלישה לשפלת החוף (700 מטרים מתונים השולטים על שפלת החוף).
מאז השתלטות "אווירת אוסלו" על סדר היום הישראלי, מדגישים מעצבי המדיניות את כמיהתם לשלום ולביטחון ומצניעים את – ואף מזלזלים ב- זכות וריבונות המדינה היהודית על ערש ההיסטוריה שלה. סטירת לחי מצלצלת למורשת בן גוריון, האב המייסד וראש הממשלה הראשון של ישראל שהזהיר: "האומר שלום לעברו, נפרד גם מהעתיד" ("עיונים בתורת הציונות", עמ' 1-5, 1947).
עמי העולם מעוצבים על ידי ההיסטוריה שלהם. לכן, הם תובעים ריבונות ושואבים כוח עמידה מול אויבים ואתגרים, על יסוד הגיאוגרפיה של ערש ההיסטוריה והטופוגרפיה של צרכי הביטחון, שנועדו להגן על ערש ההיסטוריה.
ככל שמתעצמת הדבקות בשורשים, כן משודרג כוח העמידה מול סערות מאיימות וכן מתבססת הריבונות.
עמים המקרינים הזדהות בלתי-מותנית בערש ההיסטוריה – ואינם משעבדים אותה לשיקולים מדיניים, כלכליים וביטחוניים – זוכים להערכה אסטרטגית מצד ידידים, יריבים ואויבים ומשפרים את עמדת המיקוח שלהם בזירה הבינלאומית. לעומת זאת, עמים הרואים בערש ההיסטוריה כלי-מיקוח במו"מ, ומשעבדים נכסי צאן ברזל היסטוריים לצרכים מדיניים וביטחוניים, נהנים מפופולאריות-רגעית, אך נפגעים מכרסום בהערכה האסטרטגית ותדמית ההרתעה.
עם הנושא ונותן על שורשי העבר מתנתק מן העתיד.
פרופסור מנשה הראל, שפרסם 13 ספרים על ההיסטוריה והגיאוגרפיה של ארץ ישראל, זוכה "פרס ישראל" ו"יקיר ירושלים", מתעד שורשים יהודיים ביהודה, שומרון וירושלים מהמאה השלוש עשרה לפני הספירה: 2,000 שנים לפני הופעת האסלאם בחצי-האי ערב, 3,200 שנים לפני גלי ההגירה של ערביי מצרים, סוריה ולבנון לארץ ישראל ו-3,330 שנים לפני הקמת אש"פ.
55 שנות מחקר של פרופסור הראל קובעות שהעם היהודי היה הראשון לאחד את האזורים השונים בכנען ליחידה לאומית אחת. היהודים הדגישו את ההתיישבות ברכסי יו"ש, פיתחו שיטות חקלאות והשקיה חדישות – דוגמת "המדרגות", אגירת ואמות מים – הנהיגו שיטות מלאכה, חרושת, בנין וארכיטקטורה מתקדמות וסללו דרכים לירושלים שהפכה ליהלום הכתר היהודי.
הראל מצביע על ההזנחה, הביזה וההרס שאפיינו את שלטון האסלאם בירושלים שעמדה בצילה של רמלה, עיר הבירה המחוזית. ההתייחסות לירושלים הייתה פועל-יוצא של מעמדה הנחות של ארץ ישראל בסדר העדיפויות המוסלמי. הסופר מרק טווין מתאר את מצבה העגום של הארץ בתקופת השלטון המוסלמי בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש" (1867): "לפלשתינה מקום מיוחד בין הארצות בעלות הנוף המדכא…זוהי ארץ של חוסר-תקווה, קדרות ושברון-לב…פלשתינה לבושה שק ואפר…פלשתינה שוממה ודוחה…"
תקופת הכיבוש הירדני בירושלים (1967-1949) המשיכה את היחס המשפיל לעיר ובמיוחד כלפי הנוצרים והיהודים. מספר הנוצרים הצטמצם מ-25,000 ב-1949 ל-10,000 ב-1967. השלטון ההאשמי כפה על בתי הספר הנוצרים ללמד את הקוראן, הרס וחילל כ-50 בתי כנסת והפך את חלקם לרפתות, אורוות ומשתנות ציבוריות. למעלה מ-75% של המצבות בהר הזיתים – בית הקברות הקדוש ביותר ליהודים – נופצו ואבניהן שימשו לסלילת דרכים, מדרכות ומשתנות. ירושלים לא הייתה אף פעם עיר בירה ערבית ואף לא צוינה באמנת היסוד של אש"פ ב-1964. לעומת זאת, ירושלים מככבת בכל בית כנסת, בכל תפילה וחג יהודיים, בכל חתונה ("אם אשכחך ירושלים…") ומועדים יהודים נוספים. ירושלים מהווה עמוד תווך של היהדות ושל העם היהודי, אך אינה נכללת בין חמשת עמודי התווך של האסלאם. ירושלים וציון נזכרות 821 פעמים בתנ"ך אך אף לא פעם בקוראן. מוחמד לא ביקר אף פעם בירושלים או בארץ ישראל. בניגוד ליהודים המעלים את ירושלים על ראש שמחתם, המוסלמים מתפללים לכיוון מכה ועולים לרגל למכה. ירושלים מהווה את הברומטר להתייחסות האסלאם והיהדות לארץ ישראל.
ערש ההיסטוריה מהווה את התשתית לזיקה ולזכות המוסרית של עם על אדמתו. ככל שצרכי-הביטחון חיוניים לקיומו של עם, תחושת הזיקה והזכות המוסרית על ערש ההיסטוריה קריטיים יותר לעתיד העם. דיפלומטיה, כלכלה וביטחון מהווים כלים טקטיים, אך ערש ההיסטוריה מהווה יעד/חזון אסטרטגי, אשר אין לשעבדו לצרכים טקטיים.
להשרשת תודעת הזכות המוסרית על ארץ ישראל תפקיד מרכזי בשיקום ריבונות העם היהודי על ארצו; זלזול בזכות המוסרית על ערש ההיסטוריה – והצנעתה – מכרסמים בריבונות היהודית ועלולים אף לגרום לאובדנה.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית (למס"פ) הכריזה בדצמבר 2010 כי ב-2014 ישתווה מספר היהודים והערבים מערבית לירדן ויחל עידן הרוב הערבי. דמוגרפים ופוליטיקאים ישראלים מהדהדים את התחזית וטוענים שנסיגה גיאוגרפית (מיו"ש) תמנע שואה דמוגרפית. הם אינם מפקפקים בנתונים הפלסטינים "מכיוון שהלמס"פ מקצוענית ואמינה והנורווגים והאו"מ בדקו את הנתונים". האמנם?
במקום לקיים דיון ציבורי על עתיד רכסי יו"ש המתמקד בנושאי ביטחון, היסטוריה, דמוקרטיה ומוסר, מתקיים מסע הפחדה דמוגראפי המטפח פטליזם, מכרסם בעמדת המיקוח ובכושר העמידה של ישראל, ומתריע שהיהודים נידונו להפוך למיעוט בין נהר הירדן לבין הים התיכון. האמנם?
המציאות חושפת את נביאי הזעם הדמוגראפי בערוותם, לפחות, מאז סוף המאה ה-19. במרץ 1898 טען ההיסטוריון והדמוגרף היהודי המוביל, שמעון דובנוב, שבשנת 2000 יהיה בארץ ישראל מיעוט של 500,000 יהודים ושאין בסיס דמוגראפי לציונות. בשנות ה-40 צפה פרופסור רוברטו בקי – מייסד הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והגורו של הממסד הדמוגראפי והסטטיסטיקאי בישראל – שהיהודים יהפכו למיעוט גם בגבולות החלוקה. הוא לחץ על בן גוריון לדחות את הקמת המדינה וטען שמספר היהודים לא יעלה על 2.3 מיליון ב-2001, מיעוט של 34% בארץ ישראל. מ-1967 מנסים תלמידי פרופסור בקי לשכנע את כל ראשי הממשלה לשעבד את שיקולי הביטחון הלאומי ל"שד הדמוגראפי" ולהקריב גיאוגרפיה וטופוגרפיה חסרי-תחליף מבחינה ביטחונית והיסטורית על מזבח הדמוגרפיה. ב-2010 הם מתמידים במורשת פרופסור בקי: המעטה בהערכת הפריון היהודי (2.9 לידות לאישה ובמגמת גידול), למרות שהוא גבוה ממרבית מדינות ערב (סוריה – 2.9, ירדן – 2.8, מצרים – 2.5, כווית – 2.5, וכו'); האדרת הפריון הערבי למרות מגמת הצניחה המהירה; התעלמות ממאזן ההגירה השלילי הערבי מיו"ש ועזה הנמשך מאז 1950, להוציא שש שנים; וזלזול בפוטנציאל העלייה – בסוף שנות ה-80 (כמו היום!) הם טעו ב-50% בהערכת מספר יהודי ברה"מ וטענו ואין סיכוי לעלייה מסיבית מברה"מ גם אם יפתחו השערים.
ב-1997 התקיים מפקד האוכלוסין הראשון של הרשות הפלסטינית. בראיון ל"ניו יורק טיימס" (11.12.1997( טען ראש הלמס"פ, חסן אבו-ליבדה: "מפקד האוכלוסין הוא האינתיפאדה האזרחית". ואכן, המפקד "ניפח" את מספר ערביי יו"ש ועזה ב-650,000 (30%) על ידי ספירת תושבים השוהים בחו"ל למעלה משנה, "ספירה כפולה" של ערביי ירושלים, ועוד. המפקד יצר גל של טרור פסיכולוגי בדמות תחזיות "מנופחות" שהיכו את מעצבי המדיניות בישראל בדמוגרפוביה – פחד בלתי הגיוני מדמוגרפיה – והגדילו את היקף התרומות לרש"פ מהקהיליה הבינלאומית ואת אספקת המים מישראל.
בדצמבר 2010 פרסמה הלמס"פ אומדן אוכלוסין "המנפח" את מספר ערביי יו"ש ב-66% (1.6 מיליון ולא 2.5 מיליון) ואת מספר ערביי עזה ב-23% (1.3 מיליון ולא 1.6 מיליון). האומדן כולל למעלה מ-400,000 תושבים השוהים בחו"ל למעלה משנה, "ספירה כפולה" של 240,000 ערביי ירושלים, מתעלם ממאזן הגירה שלילי ערבי מאז 1997 (למעלה מ-10,000 ממוצע שנתי) ו"מנפח" את מספר הלידות בכ-30,000 לשנה.
הדמוגרפוביה הפכה לגורם השפעה מרכזי על הלך הרוח של מעצבי מדיניות ודעת קהל בפרט, והציבור בכלל, בסוגיית גבולותיה העתידיים של המדינה למרות זינוק של 50% במספר השנתי של לידות יהודיות מ-1995 לעומת 0% במספר השנתי של הלידות הערביות (כתוצאה ממודרניזציה מואצת), חרף מחקר "הבנק העולמי" מ-2006 המתעד "ניפוח" של 32% במספר הלידות הפלסטיניות, על אף הרוב היהודי של 66% מערבית לירדן ללא עזה (58% כולל עזה) הנהנה מרוח גבית דמוגרפית, ותוך התעלמות מפוטנציאל עלייה מסיבית עקב הקריסה הכלכלית בעולם והקצנת האנטישמיות. קיימת בעיה דמוגרפית, אך אין מאכלת דמוגרפית על צוארנו!
דר' דוד פסיג, עתידן וראש המגמה לטכנולוגיות תקשורתיות באוניברסיטת בר אילן, מנתח בספרו, "2048", את קריסת התחזיות הדמוגרפיות הגלובליות והאזוריות ואת פריחת הדמוגרפיה היהודית בישראל. לדבריו, קצב הידלדלות שיעור הפריון המוסלמי הוא המהיר בעולם, לעומת הגידול בשיעור הפריון היהודי בישראל. ב-2010 ירד שיעור הפריון הערבי-ישראלי לרמה הנמוכה ביותר מאז הקמת המדינה, עקב זינוק חסר-תקדים בהשתלבות מוצלחת של הערבים בתשתיות התברואה, החינוך, התעסוקה, המשפט, המימון, התרבות והספורט. "אצל הפלסטינים, הריבוי הטבעי ושיעורי הפריון דומים לאלה של אחיהם הקרובים ביותר, הירדנים (2.8 לידות לאישה)."
האם יש מקום לפסימיות דמוגרפית ב-2011 כאשר הרצל ובן גוריון היו עתירי אופטימיות ב-1900 (8% מיעוט יהודי) וב-1947 (33% מיעוט יהודי) בהתאמה?! האם נכון לשעבד חזון וביטחון לאומי לקשיים דמוגרפים ב-2011, כאשר בן גוריון וממשיכיו שידרגו את הדמוגרפיה כדי לקדם חזון וביטחון לאומי מ-1948 עד 1992?!
מסמכי "וויקיליקס" מפריכים את הנחות-היסוד של מדיניות הלוחמה בטרור של הנשיא אובמה: כאילו הנושא הפלסטיני הוא גורם מרכזי לזעזועי המזרח התיכון ולטרור האנטי-מערבי; כאילו סעודיה ופקיסטן הן בעלות-ברית של ארה"ב במלחמתה בטרור; כאילו אין טרור מוסלמי משום שהאסלאם מעודד לשלום; כאילו אין טרור ג'יהאדיסטי מכיוון שהג'יהאד הוא תהליך מטהר-נפש; כאילו אין טרור גלובאלי; כאילו טרוריסטים מוסלמים מייצגים מיעוט מוסלמי; כאילו האסלאם היה תמיד חלק מההוויה האמריקאית.
לפי המסמכים, הטרור המוסלמי מכה ברחבי העולם מדרום אמריקה, דרך ארה"ב ומטרות אמריקאיות מעבר לים, מערב אירופה, ברה"מ לשעבר, אפריקה, המזרח התיכון (טרור בין-מוסלמי במיוחד), דרום אסיה, המזרח הרחוק ואוסטרליה.
הטרור המוסלמי מנוהל, בדרך כלל, על ידי משכילים וביניהם בוגרי אוניברסיטאות מערביות הנעזרים באינטרנט, ,בלאקברי", ,איי-פוד", "טוויטר", ו"פייסבוק". בניגוד להנחת אובמה, הטרור אינו ביטוי לדחיית המודרניזציה, אלא ביטוי למינוף המודרניזציה לקידום מטרות וערכים היסטוריים של האסלאם. מנהיגי הטרור המוסלמי מאמינים שחזונם להשתלטות גלובלית– דתית וטריטוריאלית – מהווה שליחות אלוהית. הם מקדמים את השליחות על ידי אלימות, חוסר-סובלנות כלפי "כופרים", "אפיקורסים" ומתנגדים אחרים, דיקטטורה ו"מלחמת קודש" נגד ישויות המהוות מכשול למימוש החזון המגלומאני, החורג הרבה מעבר לנושא הפלסטיני, למדיניות – או לקיום – המדינה היהודית.
ללא שום-קשר לסכסוך הערבי-ישראלי ולנושא הפלסטיני, טרוריסטים מוסלמים פועלים בצומת הגבולות ברזיל-פרגוואי-ארגנטינה, בסאו-פאולו ואזורים נוספים בברזיל. ללא שום קשר למדיניות ישראל, "לאשקר-א-טייבה", ,ג'אייש –א-מוחמד" וארגוני טרור מוסלמי נוספים – המסתייעים בפקיסטן – פועלים נגד הודו. "לאשקר-א-טייבה" מעמיק את בסיסיו בפקיסטן – שם הוא משתף פעולה עם שרותי הביון – סרי לנקה ונפאל כדי להעצים את הפגיעה בהודו.
מסמכי "וויקיליקס" כוללים מזכר של מזכירת המדינה קלינטון, מדצמבר 2009, המצביע על סעודיה (במיוחד), קטאר, איחוד האמירויות וכווית כמממנים המובילים של הטרור המוסלמי-סוני העולמי. סעודיה ושכנותיה מגייסות מימון ל"אל קעידה", "טאליבן", לאשקר-א-טייבה" וארגוני טרור נוספים באמצעות עמותות ללא-כוונת-רווח. ה"סאנדיי טיימס" הלונדוני דיווח ב-31.5.2010 ששרותי הביון של פקיסטן תיעדו העברת 1.5 מיליארד דולרים מסעודיה לטרוריסטים באפגניסטן, ובמיוחד ל"טאליבן". היומון תוהה: "מה חלקה של סעודיה בהרג 1,268 חיילים אמריקאים ופציעת אלפים נוספים באפגניסטן?!"
תת-מזכיר האוצר האמריקאי לענייני מודיעין ומימון טרור, סטיוארט לוי, העיד ב-6.10.2009 בפני וועדת הבנקאות בסנאט ש"מימון זורם מסעודיה לארגוני טרור…חלקו מגיע לעיראק, דרום מזרח אסיה ומקומות נוספים בעולם". לדוגמא, הבנק הסעודי, "אל-ראג'י", היה מעורב במימון טרור צ'צני. ב-2009 דווחה משטרת פקיסטן על 15 מיליון דולרים שהועברו מסעודיה למעורבים ברצח רה"מ בנזיר בוטו. משרד מבקר המדינה האמריקאי (GAO) דיווח ב-15.11.2010 שסעודיה משתפת פעולה עם ארה"ב למניעת טרור מוסלמי בתחומי הממלכה, אך לא למניעת טרור מוסלמי בעולם הרחב.
ב-1962 (שנתיים לפני הקמת אש"פ, חמש שנים לפני "מלחמת ששת הימים" והקמת ההתנחלות הראשונה ביו"ש, כאשר ירדן ומצרים שלטו ביו"ש ובעזה והנושא הפלסטיני לא העסיק את מנהיגי ערב והמערב) הקימה סעודיה את "הליגה המוסלמית העולמית" כאבן הפינה של מערכת גלובלית מסועפת של עמותות מוסלמיות , הנהנות מסיוע סעודי ומקיימות קשר ישיר או עקיף עם ארגוני טרור. בארה"ב נוסדו עמותות "הוועד ליחסי אמריקה-אסלאם", "האגודה האסלאמית של צפון אמריקה", "עמותת ארץ הקודש" המככבות במשפטיהם של טרוריסטים מוסלמים הפועלים נגד ארה"ב.
אבל, הנשיא אובמה מתעלם מן העובדה שהמממנים והמסיתים לטרור משפיעים יותר ממבצעי הטרור. אובמה משעבד את המלחמה בטרור להרהורי-לב, לפשטנות, לאי-הבנת הכתובת-על-הקיר ולסדרת הנחות המנותקות מהמציאות, כגון הזיקה הקיימת – לדעתו – בין הנושא הפלסטיני מחד לבין הלוחמה בטרור והמאמץ למניעת התגרענות איראן מאידך. בניגוד לאסכולת אובמה, מסמכי "וויקיליקס" מאשרים שמנהיגי ערב אכן מתמקדים בסכנות הקיומיות מצד הטרור – מבית ומחוץ – ואיראן ולא בענין הפלסטיני. וכך, הנחות שגויות מביאות למדיניות שגויה, המייצרת רוח גבית למשטרי וארגוני טרור ורוח נגדית לדמוקרטיות המערביות.
ההמתנה הדרוכה של ראש הממשלה והשרים למכתב הנשיא אובמה המפרט את התחייבויות ארה"ב – בתמורה להארכת הקפאת הבנייה היהודית ביו"ש – מעוררת תהיות לגבי הבנתם את משמעות ואמינות המכתב?
תקדימים מבהירים שהבטחות, ערבויות והתחייבויות של נשיאי ארה"ב אינן "כסף בבנק". הן עתירות דרכי-מילוט, עמומות, מועדות לפרשנויות מנוגדות, משוללות מנגנון הפעלה אוטומטי ומיושמות רק אם משרתות את אינטרס ארה"ב. אפילו החוזה המחייב ביותר של ארה"ב – עם נאט"ו – משאיר את הפעלת הכוח הצבאי האמריקאי לשיקול הדעת של וושינגטון.
לדוגמא, הסכם הגנה עם טייוואן נחתם ב-1954 ע"י הנשיא אייזנהאואר אך בוטל ב-1979 ע"י הנשיא קרטר. ב-1957 נסוגה ישראל מסיני תמורת התחייבות נשיאותית של אייזנהאואר לשלוח צבא אמריקאי לעזרת ישראל אם מצרים תפלוש לסיני. ב-1967 פלשה מצרים לסיני, אך הנשיא ג'ונסון התנער ממחויבות קודמו. ב-1975 שלח הנשיא פורד מכתב לרה"מ רבין – בתמורה לנסיגה בסיני – ובו ציין "שארה"ב תעניק משקל כבד לעמדת ישראל שכל הסכם שלום עם סוריה יהיה מבוסס על הישארות ישראל ברמת הגולן." אבל, ב-1979 הבהיר קרטר שהמכתב לא מחייב אותו. ב-1982 התחייב הנשיא רייגן שמטוסי אפ-15 שנמכרו לסעודיה לא יוצבו בבסיס חיל האויר בטאבוק, דרומית לאילת. אבל, ב-2003 הם הוצבו בטאבוק באישור הנשיא בוש. ב-1991 הבטיח הנשיא בוש לרה"מ שמיר – בתמורה להסכמת ישראל להבליג על מתקפת טילים צפויה מעיראק – לשקול בחיוב הענקת ערבויות להלוואות בסך 10 מיליארד דולרים ולייעד 30% מההפצצות במערב עיראק לחיסול משגרי טילי ה"סקאד". ישראל הבליגה, אך רק 3% מההפצצות יועדו לחיסול המשגרים, אף משגר לא חוסל ובוש מנע משמיר את הערבויות להלוואות . ב-2000 הבטיח הנשיא קלינטון 800 מיליון דולרים למימון הנסיגה מלבנון. ישראל נסוגה, אך המימון לא הגיע עד היום.
בניגוד לדעה המקובלת בירושלים, נשיא אמריקאי אינו כל-יכול והקונגרס יכול להעניק לישראל את מבוקשה. נשיא אמריקאי אינו "הממשל" אלא שליש "ממשל" ושקול בעוצמתו לשליש נוסף, שני בתי הקונגרס. נשיא אינו ראש המפלגה, אינו קובע את רשימת המועמדים לקונגרס, אינו קובע מי יהיו מנהיגי הקונגרס, אינו קובע אלו חוקים ידונו בקונגרס ומוגבל ע"י מערכת איזונים וריסונים וע"י הפרדה מוחלטת בינו לבין הקונגרס. הקונגרס – ולא הנשיא – סיים את המעורבות הצבאית האמריקאית בוייטנאם, לאוס, קמבודיה, אנגולה וניקרגואה, הביא ליציאת היהודים מברה"מ ע"י "תיקון ג'קסון-ואניק", קיצץ את סיוע החוץ לתורכיה עקב פלישתה לקפריסין, האיץ את נפילת המשטר הלבן בדרום אפריקה ומעכב עד היום את אשרור ההסכם לצמצום ניסויים גרעיניים שנחתם ע"י קלינטון ב-1999. ב-1990 סיכל הקונגרס את ניסיון הנשיא בוש לקצץ 5% מסיוע החוץ לישראל. ב-1991 כפה הקונגרס על בוש העברת מערכות נשק בשווי 700 מיליון דולרים ומענק חרום בסך 650 מיליון דולרים לישראל, את הגברת שתוף הפעולה עם ישראל במלחמה בטרור ואת שדרוג מתקני נמל חיפה לצרכי הצי ה-6.
לפי החוקה האמריקאית, הקונגרס הוא שותף בעיצוב מדיניות חוץ וביטחון ומופקד על התחיקה. השפעת הקונגרס נוסקת בעתות משבר כלכלי (היום) והשפעת הנשיא נוסקת בעתות משבר ביטחוני. תוחלת החיים הפוליטיים של מנהיגי הקונגרס ארוכה יותר מתוחלת החיים הפוליטיים של נשיאים. ב-1995 וב-1999התכוון הקונגרס להורות לנשיא להעתיק את שגרירות ארה"ב לירושלים, אך ראשי ממשלת ישראל פעלו לסירוס התחיקה. באוקטובר 1998 – לפני כינוס "וועידת וואיי" – הבהירו מנהיגי הדמוקרטים בקונגרס לנשיא קלינטון שלא יניחו ללחוץ על ישראל, אך רה"מ הישראלי איגף אותם משמאל. הקונגרס – "בעל המאה" בוושינגטון – יכול ליזום, להשעות, לשנות, לבטל ולכפות מדיניות על הנשיא. הקונגרס יכול להורות לנשיא להטיל וטו באו"מ ולספק לישראל מערכות ביטחוניות חיוניות.
האם ממשלת ישראל תלמד מההיסטוריה ע"י חזרה על – או הימנעות מ- שגיאות קריטיות?!
קריסת הנשיא אובמה גרמה לרעש אדמה פוליטי בעוצמה 8 בסולם ריכטר. הדמוקרטים הובסו בבחירות נובמבר 2010 ל-435 מושבי בית הנבחרים (השנוי החד ביותר מאז 1948!), לשליש מושבי הסנאט, למשרות המושל ב-37 מדינות ולבתי המחוקקים בכל 50 מדינות ארה"ב.
תוצאות הבחירות מבטאות אי-אמון גורף באובמה וכרסום דרמטי בעוצמתו. הן מזינות את הלעומתיות הטבעית של הקונגרס הפרו-ישראלי מול נשיא ביקורתי כלפי ישראל, מעבות את שורות אוהדי ישראל בקונגרס, שופכות אור על שיטת הממשל האמריקאית המאמינה במרכזיות הבוחר (האוהד את ישראל), ומדגישות שרוב הציבור האמריקאי הוא אכן מרכז-ימינה (התומך בישראל).
התוצאות מחייבות הערכה מחודשת של מדיניות ממשלת ישראל, המבוססת על הנחה שגויה כאילו נשיא אמריקאי הוא כל-יכול בנושאי חוץ וביטחון ואילו הקונגרס מהווה שחקן-משנה. על ממשלת ישראל לשנות ולשדרג את הגישה לשני בתי הקונגרס שהם מבצר אהדה שיטתי לישראל והנציגים האותנטיים ביותר של הבוחר האמריקאי, המסוגלים לכפות את רצון הבוחר על הנשיא בנושאי פנים, חוץ וביטחון.
תוך שנתיים הפך הנשיא אובמה מנכס אלקטוראלי לנטל קטלני המאיים על גורל המחוקקים הדמוקרטים. מעולם לא הייתה תחושת הביטחון-העצמי האישי והלאומי של האמריקאים כה רופפת. כגודל הציפיות כן עומק האכזבות בנושאי פנים (אבטלה, משבר משכנתאות ועיקול בתים, מיסים ורגולציה, ממשלה גדולה, גרעון תקציבי, רפורמת בריאות) וגם בנושאי חוץ וביטחון (כרסום בתדמית ארה"ב, מלחמות עיראק ואפגניסטן, איום הטרור). מנשיא של קונצנזוס שהצטייר כדמוקרט מתון, הפך אובמה לנשיא של פולריזציה פוליטית המצטייר כנציג אגף השמאל במפלגה הדמוקרטית. בעטיו של אובמה איבדו הדמוקרטים את תמיכת המצביעים העצמאיים, הצעירים, הנשים והזקנים שהביאו לניצחון ב-2008.
הקונגרס החדש יהיה יותר-לעומתי בשיטה פוליטית המגבילה את כוח הנשיא על ידי מערכת ריסונים ובלמים, על ידי הפרדת רשויות מוחלטת (הנשיא אינו מחוקק ואינו קובע מי יהיה ב"רשימה לקונגרס", מי יהיו ראשי הקונגרס ומה סדר היום בקונגרס), על ידי הכתרת הקונגרס ל"בעל המאה" ושיתופו בעיצוב מדיניות, ועל ידי התניית יישום מדיניות פנים, חוץ וביטחון בהסכמת הקונגרס. למשל, הקונגרס – ולא הממשל – הפסיק את המעורבות הצבאית בוייטנאם, לאוס, קמבודיה, אנגולה וניקרגואה ואת היחסים עם המשטר הלבן בדרום אפריקה. הקונגרס יכול ליזום ולבטל עסקאות נשק, להעניק, לקצץ ולהשעות סיוע חוץ ואת מימון פעולות האו"מ ולחייב את הנשיא לנקוט במדיניות מסוימת גם כלפי האו"מ.
מחוקקים דמוקרטים התרחקו מאובמה ב-2010, כדי לשמור על מקומם בקונגרס. חלקם ימשיכו להפנות עורף לנשיא כדי שלא להצטרף לרשימת "נפגעי אובמה" בבחירות 2012. לדוגמא, ג'ון מאנצ'ין, הסנטור הדמוקרטי ממערב וירג'יניה, ניצח באמצעות תשדיר בחירות המציג אותו מחורר בכדורי רובה את יוזמות אובמה ומתחייב לפעול לביטול רפורמת הבריאות של אובמה. אם מחוקקים דמוקרטים אדירי-עוצמה כאייק סקלטון וג'ון ספראט (יו"ר וועדות התקציב והכוחות המזוינים) הובסו, אין אף מחוקק דמוקרטי החש בטוח בכיסאו לקראת בחירות 2012.
לצד מחוקקים ביקורתיים כלפי ישראל שפרשו או נוצחו – כגון יו"ר וועדת ההקצבות בבית הנבחרים, דויד אובי – הצטרפו לקונגרס עשרות מחוקקים חדשים שמרביתם מונחים על ידי מאפיינים המזוהים עם אהדת ישראל: פטריוטיות, מסורת, ערכים יהודים-נוצרים (מרכזיות התנ"ך), ביטחון לאומי, הזכות לשאת אקדח, חשדנות כלפי האו"מ, אנטי-טרור וזיהוי ערבים ומוסלמים עם איום הטרור. כל המחוקקים נבחרו על ידי המנצח האמיתי בבחירות 2010: הבוחר האמריקאי המודע לעוצמה הרבה שהוענקה לו על ידי החוקה (בחירות אזוריות מדי שנתיים), הקורא תיגר על הממסד הוושינגטוני, הבוחר גם מחוקקים שאינם מקובלים על הנהגת המפלגות, ומאמין בקריאת הקרב "נזכור אותך בנובמבר!" המאיימת לכלות כל מחוקק המתכחש להתחייבות לבוחר. מספר הבוחרים המזדהים כ"עצמאיים" הגיע לשיא, מספר ה"שמרנים" כפול מה"ליברלים" ומספר הדמוקרטים עולה על ה"ליברלים". רוב האמריקאים הם אכן מהמרכז-ימינה, הרואים במדינה היהודית בעלת-ברית ערכית ואסטרטגית שאיננה נושא חוץ שגרתי, אלא במידה רבה נושא פנימי השייך למסד ההיסטורי-ערכי של ארה"ב.
האם תשכיל ממשלת ישראל למנף את עוגני התמיכה המשודרגים בארה"ב, ללמוד משגיאות העבר, לא לשעבד את מדיניותה כלפי ארה"ב לאופציה הנשיאותית ולקדם אינטרסים חיוניים על ידי הענקת הכבוד הראוי לדמוקרטיה האמריקאית, לציבור האמריקאי ולנציגיו בשני בתי הקונגרס?!
הנשיא אובמה מתנער מהסכמות קודמו, הנשיא בוש, שהסכים – כביכול – לריבונות ישראל בגושי ההתנחלויות ולבנייה יהודית ביו"ש לפי צרכי הגידול הטבעי. מה מלמד הדבר על תוקף הבטחות אובמה?!
הדיון על "חבילת ההבטחות" של הנשיא אובמה, תמורת המשך הקפאת הבנייה היהודית מעבר ל"קו הירוק" ביו"ש ובירושלים, מעיד על כשל בהבנת המבוך הוושינגטוני ועל אי-הפקת לקחים מגורל הבטחות וערבויות אמריקאיות קודמות, על השלמה עם זיקה-מלאכותית ומזיקה בין האיום האיראני ושיתוף הפעולה האסטרטגי ישראל-ארה"ב לבין העניין הפלסטיני.
בדיקה של מנגנון הבטחות, ערבויות ובריתות של ארה"ב מבהירה שהן מאופיינות על ידי שלושה גורמים. 1. חוסר-ספציפיות ועמעום שנועדו לספק דרכי מילוט מיישום ההתחייבות. 2. היעדר מנגנון הפעלה אוטומטי המאפשר דחייה והימנעות מיישום ההתחייבות. 3. אי-מימוש ההתחייבות אם הדבר יפגע באינטרס אמריקאי. לדוגמא, הברית המחייבת ביותר של ארה"ב, עם נאט"ו, מציינת שארה"ב תשקול – ולא תתחייב – לשלוח צבא לעזרת חברת נאט"ו. ב-1954 חתם הנשיא אייזנהאואר על הסכם הגנה עם טייוואן. אבל, ב-1979 ביטל הנשיא קרטר את ההסכם, באופן חד-צדדי, בתמיכת בית המשפט העליון והקונגרס.
המשמעות של התחייבות נשיאותית מוגבלת על ידי החוקה האמריקאית, המושתתת על מניעת דיקטטורה של הרשות המבצעת (הנשיא), ועל ידי מערכת ריסונים ובלמים והפרדה מוחלטת בין הרשויות, המצמצמת את השפעת הנשיא על הרשות המחוקקת/קונגרס (בית הנבחרים והסנאט). לכן, נשיא אמריקאי אינו כל-יכול אלא שווה-עוצמה לרשות המחוקקת, שהיא "בעלת המאה" בוושינגטון. הנשיא מתחלק עם הקונגרס בעיצוב מדיניות – גם כלפי האו"מ, אספקת נשק, מלחמה ושלום – ואינו יכול לחייב את ארה"ב בפני העולם, אלא בהסכמת הקונגרס.
לדוגמא, הנשיא קלינטון חתם בספטמבר 1999 על הסכם למניעת ניסויים של נשק גרעיני, אך הסנאט נמנע עד היום מאשרור ההסכם. ב-1957 העניק הנשיא אייזנהאואר לישראל התחייבות נשיאותית – תמורת נסיגה מחצי האי סיני – למשלוח צבא אמריקאי כדי להגן על ישראל ממתקפה מצרית. אבל, ב-1967 התכחש הנשיא ג'ונסון להתחייבות, טען שאין לו את תמיכת הציבור והקונגרס למעורבות צבאית ובכך סלל את הדרך ל"מלחמת ששת הימים". ב-1975 שלח הנשיא פורד מכתב לרה"מ רבין וציין "שארה"ב תעניק משקל כבד לעמדת ישראל שכל הסכם שלום עם סוריה יהיה מבוסס על הישארות ישראל ברמת הגולן." אבל, ב-1979 טען הנשיא קרטר – בצדק – שמכתב פורד לא חייב את פורד ואת הנשיאים שנבחרו בעקבותיו לתמוך בהישארות ישראל ברמת הגולן. ב-1982 הסכים הקונגרס למכירת מטוסי אפ-15 לסעודיה בתנאי שלא יוצבו בבסיס טאבוק הקרוב לאילת. אבל ב-2003 הועברו המטוסים לטאבוק בהסכמת הנשיא בוש שטען כי הנסיבות השתנו. ב-1991 הבטיח הנשיא בוש לראש הממשלה שמיר שישקול בחיוב אישור ערבויות להלוואות בסך 10 מיליארד דולרים בתמורה להימנעות ישראל מתגובה צבאית לפגיעה מטילי ה"סקאד" של עיראק. אבל, ישראל עמדה בהתחייבותה ואילו בוש התכחש להבטחתו ואף התנגד לסיוע מיוחד לישראל, אשר הוענק עקב תמיכת הקונגרס ולמרות התנגדות הנשיא. ב-2000 הבטיח הנשיא קלינטון לרה"מ ברק 800 מיליון דולרים למימון הנסיגה מלבנון כדי לחזק את תמיכת הציבור בנסיגה. ישראל נסוגה, אך הסיוע עדין לא הגיע.
הסכמה לויתור מוחשי של ישראל בתמורה להבטחות שאינן חרוטות בסלע אלא – בדרך כלל – על קרח, מבטאת ניתוק מהמציאות הפוליטית בארה"ב ואי-הפקת לקח מתקדימים מכוננים, תוך פגיעה באינטרסים חיוניים של ישראל.
אין בסיס לטענה כי הסכמה להמשך ההקפאה – תמורת "חבילת הבטחות" – חיונית למאבק המשותף מול איראן, היות ואין זיקה בין האיום האיראני לבין ההתנחלויות. מאמץ הגרעין האיראני נועד לקדם יעד אסטרטגי איראני מהמאה השביעית: דומיננטיות איראנית במפרץ הפרסי ובמזרח התיכון, וללא שום קשר למדיניות ישראל או לקיום ישראל. המכשול העיקרי לקידום היעד האיראני הוא מעורבות ארה"ב ונאט"ו במפרץ הפרסי, במזרח בתיכון ובאוקיינוס ההודי, ולכן הן המטרה המרכזית ליכולת הגרעין האיראני, ללא שום קשר לישראל.
היגררות אחר טענת הזיקה המלאכותית בין העניין הפלסטיני לבין האיום האיראני ושיתוף הפעולה האסטרטגי ישראל-ארה"ב משעבדת אינטרסים חיוניים של ישראל וארה"ב לגחמות הטרור הפלסטיני ופוגעת באינטרסים אלו.
הנשיא אובמה לוחץ על ישראל להמשיך את הקפאת הבנייה ביו"ש. כאן המקום לקבוע: כל מי שטוען שראש ממשלת ישראל אינו יכול לעמוד בפני לחץ של נשיא אמריקאי – ולכן עליו להתחייב לויתורים סוחפים – טועה באופן דרמטי, או מטעה באופן שערורייתי ואולי אף מנסה לתרץ אי-עמידה בלחצים.
מעמד ישראל בארה"ב איתן כתמיד ואף צפוי להתחזק בעקבות בחירות נובמבר 2010. באוגוסט 2010 דורגה ישראל על ידי "מכון ראסמוסן" היוקרתי – זו השנה השנייה ברציפות – כבעלת הברית השלישית באהדת הציבור האמריקאי (71%), לאחר קנדה ובריטניה, לפני גרמניה, יפן, צרפת ומכסיקו והרבה לפני מצרים (42%) וסעודיה (21%).
באפריל 2010 קבע סקר " מכון קוויניפיאק" – המצוטט תדירות על ידי ה"ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" ו"סי. אן.אן." – שהציבור האמריקאי מעניק לאובמה גיבוי בנושאי חוץ וביטחון חוץ מנושא אחד: ישראל! 19%:66% מחייבים את הנשיא לתמיכה עזה בישראל.
בפברואר 2010 הציב סקר "גאלופ" את ישראל (67%) בחמישיה הפותחת של המדינות האהודות על אזרחי ארה"ב, בעוד הרשות הפלסטינית סוגרת את הרשימה עם צפון קוריאה ואיראן.
ביוני 2010 מצא סקר "גאלופ" שאיום הטרור עומד בראש סדר העדיפויות של האמריקאים ומקדים את בעיות האבטלה, הבריאות, המהגרים הבלתי-חוקיים, המעורבות הצבאית בעיראק ובאפגניסטן ואיכות הסביבה. בפברואר 2010 מדווח סקר "גאלופ" שהאמריקאים – בניגוד לאובמה – אינם בוטחים באו"מ. הממצאים שופכים אור על המכנה המשותף הרחב בין ארה"ב לבין ישראל, הנתפסת כאב-טיפוס של לוחמה בטרור וקריאת תיגר על האו"מ.
בספטמבר 2010 ציין "מכון ראסמוסן" שרוב אזרחי ארה"ב נכונים לשלוח צבא רק לעזרת חמש מדינות – ישראל מדורגת שלישית (59%) לאחר קנדה ובריטניה.
הסקר המשמעותי ביותר מתקיים מדי יום בגבעת הקפיטול. המחוקקים בשני בתי הקונגרס תומכים באופן גורף בתחיקות ובהחלטות פרו-ישראליות, גם אם הנשיא מסתייג מהן: כ-75% בבית הנבחרים וכ-85% בסנאט. המחוקקים – ובמיוחד 435 צירי בית הנבחרים המתמודדים מדי שנתיים – ערים לתחושות הבוחר, לעוצמתו ולמרכזיותו בשיטת הממשל האמריקאית, שהיא הייצוגית ביותר בעולם והמעניקה לקונגרס עוצמה שקולה לנשיא.
תמיכת הקונגרס בישראל תתגבר לאחר בחירות נובמבר, עם הצטרפות עשרות מחוקקים חדשים, שרובם "ביטחוניסטים", מאמינים בערכים יהודים-נוצרים (תנ"ך), מסתייגים מהאו"מ ורואים במדינה היהודית בעלת ברית ערכית ואסטרטגית ייחודית במאבק מול הטרור המוסלמי. מהקונגרס החדש – שבכוחו יהיה לחשק את הנשיא בנושאי פנים וחוץ – יעדרו חלק ממבקריה החריפים של ישראל: יו"ר וועדת ההקצבות אדיר העוצמה דויד אובי (21 כהונות), ויק סניידר, ביל דהלהאנט וקרולין קילפטריק (7 כהונות כ"א), ועוד.
אהדת הצבור והקונגרס האמריקאים למדינה היהודית מושרשת ועקבית מאז הגעת המתיישבים הראשונים לארה"ב במאה ה-17. לכן, בארה"ב יותר אתרים בעלי שמות תנ"כיים מכל מדינה בעולם ופסלו של משה רבנו מככב באולם מליאת בית הנבחרים ובבית המשפט העליון בוושינגטון. ב-1891, שש שנים לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון, חתמו יו"ר בית הנבחרים, יו"ר וועדת החוץ של בית הנבחרים ו-400 אישים נוספים על "עצומת בלקסטון" שקראה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ב-1922 אישרו שני בתי הקונגרס החלטה משותפת הקוראת להקמת בית לאומי יהודי על כל השטח בין הירדן לבין הים התיכון.
ב-2010 ממחישים כל הסקרים שהאהדה לישראל מהווה את אחד מנושאי הקונצנזוס הבודדים בחברה האמריקאית, הסובלת מהקצנת הקוטביות הפוליטית. המדינה היהודית נהנית מאהדה מוצקה למרות מדיניות הנשיא אובמה (הנתפס כאיש שמאל-קיצוני בעיני רוב הצבור האמריקאי), למרות התקשורת "העילית", למרות העוינות בקמפוסים ולמרות הסטנדרד הכפול והאנטישמיות באו"מ ובאירופה.
כניעת ראש ממשלה ישראלי ללחץ של נשיא אמריקאי, תוך התעלמות מהתמיכה הייחודית של הבוחר והמחוקק האמריקאים בישראל, מהווים סטירת לחי לדמוקרטיה האמריקאית ופגיעה חמורה באינטרסים ישראלים. כל ראשי הממשלה מבן גוריון (1948) ועד שמיר (1992) נהגו למנף תמיכה זאת ולהדוף לחץ נשיאותי, למרות המשאבים החומריים הדלים-יחסית שעמדו לרשותם. ראש הממשלה נתניהו מנהיג מדינה המפגינה עוצמה כלכלית, טכנולוגית וביטחונית יוצאת-דופן בזירה הבינלאומית, כאשר העולם החופשי ער לסערות המוסלמיות המאיימות על ביטחונו. האם ישכיל רה"מ ללכת בעקבות מנהיגי 1948-1992, או ישמוט את הקרקע מתחת לרגליהם של תומכי ישראל בארה"ב?
פינוי הכוח האמריקאי מעיראק והפינוי הצפוי מאפגניסטן – במקביל להתמכרות הנשיא אובמה לתיווך בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית – מזכירים לי עצה של חבר מטקסס: "כאשר אתה נוהג במערב טקסס ונקלע לסדרה של סופות חול קטלניות, אל תתמקד בשיחים קוצניים המתגלגלים על הכביש".
ב-1990 האמין הנשיא בוש ב"סדר עולמי חדש" ודבק בהידברות עם – ולא בהדברת – צדאם חוסיין. הוא ראה בעניין הפלסטיני את מוקד זעזועי המזרח התיכון, והתמקד בניסיון להסיט את ראש הממשלה שמיר מעקרונותיו ולסחוט ממנו ויתורים סוחפים. באוגוסט 1990 פלש צדאם לכווית, חשף את שקר "המזרח התיכון והסדר העולמי החדשים" וסחף את ארה"ב למערבולת מדממת הנמשכת עד היום.
ב-2010 מאמין הנשיא אובמה שעל ארה"ב לפעול במסגרת קונצנזוס בינלאומי ודבק בהידברות עם – ולא בהדברת – משטרי וארגוני טרור. הוא רואה בעניין הפלסטיני את שורש הקלחת המזרח תיכונית, ומתמקד בניסיון להאיץ את סטיית ראש הממשלה נתניהו מעקרונותיו ולסחוט ממנו ויתורים נוספים.
ב-2010 צוברות סופות חול מזרח תיכוניות עוצמה קטלנית. הן מלמדות על משקלו המשני של העניין הפלסטיני בסדר העדיפויות הערבי, שופכות אור על מאפיינים שורשיים של האזור ומבהירות שיחסי ארה"ב עם ישראל והערבים אינם משחק שסיכומו אפס. הן מדגישות את צרכי הביטחון הגבוהים הנגזרים מאופי האזור ומדגישות את חיוניות כוח ההרתעה האמריקאי לשפיות ויציבות האזור. הן ממחישות את ייחודיות התרומה הישראלית לאינטרס האמריקאי ואת חשיבות שיתוף הפעולה האסטרטגי ישראל-ארה"ב.
ללא שום קשר לעניין הפלסטיני, לסכסוך הערבי-ישראלי ולעצם קיום המדינה היהודית, ארה"ב מתפנה מעיראק ותתפנה מאפגניסטן ואילו איראן מתקרבת ליכולת גרעינית המדירה שינה ממנהיגי המפרץ הפרסי והמזרח התיכון. הפינוי יזעזע את עיראק ישחק לידי איראן וסוריה ויאיים על קיום משטרי ירדן, סעודיה, כווית ושאר מדינות המפרץ. גבול סעודיה-תימן רותח, הטרור הפנים-מוסלמי משתרש, מצרים עלולה לעבור לנתיב מוסלמי-תורכי או אף לנתיב מוסלמי-קיצוני, סודן וקרן אפריקה עתירות סכסוכים, המהפך המוסלמי בתורכיה מעודד מוקדי תסיסה אזוריים ולבנון מהווה זירה להתגוששויות בין-ערביות ומטרה להשתלטות סורית. סכסוכים בין-מוסלמים נוספים ממשיכים לזעזע את המזרח התיכון מאז המאה השביעית ולחזק את חדירת רוסיה, סין וצפון קוריאה לאזור. למו"מ הישראלי-פלסטיני אין השפעה על התפתחויות אלו.
התפתחויות אלו מבטאות מאפיינים בני 1300 שנים של המציאות הבין-ערבית/מוסלמית: עליונות האסלאם, דיקטטורה, אלימות כנורמה לפתרון סכסוכים, לביצור-שלטון ולחילופי-שלטון, עימותים אלימים דתיים, אתניים, שבטיים, רעיוניים ואישיים, שחיתות, חוסר יציבות ופיצול, אמינות נמוכה של משטרים ומעבר-חד משלום למלחמה ומחתימה על הסכם להפרתו. לדוגמא, ב-1969 ו-1979 הפכו לוב ואיראן בן-לילה מפרו-אמריקאים לאנטי-אמריקאים. ב-1980 וב-1990 פלשה עיראק לאיראן ולכווית תוך הפרת הסכמי שלום. ב-1993 נחתמו "הסכמי אוסלו" ומייד הופרו על ידי חינוך לשנאה וטרור חסרי-תקדים. ב-2002 הפכה תורכיה מבעלת-ברית של ארה"ב וישראל לבעלת-ברית של איראן, סוריה, חיזבאללה וחמאס. ב-2003 רוסק משטר רדיקלי בעיראק, אך ב-2011 עומדת עיראק להפוך להר געש פעיל. הפינוי האמריקאי מעיראק מנפץ את קונספציית "הסבירות הנמוכה" למתקפה ערבית מהחזית המזרחית ומדגיש את הרף הגבוה של צרכי הביטחון במזרח התיכון בכלל ובגבול המזרחי בפרט. ככל שארה"ב מפנה כוחות, כן עולה חשיבות רכסי יו"ש שהם "רמת הגולן" של ירושלים ושפלת החוף.
שפיות ויציבות העולם והמזרח התיכון זקוקים לארה"ב נחושה ומרתיעה ולא לארה"ב הססנית ונסוגה. פינוי עיראק – יחד עם הרפיון כלפי איראן וצפון קוריאה – מתפרשים ע"י יריבי ארה"ב כהמשך לבריחה מוייטנאם (1973), מבירות (1983) ומסומאלי (1993), מכרסמים בתדמית ההרתעה של ארה"ב ומזרימים אדרנלין לורידי ארגוני ומשטרי טרור.
ככל שארה"ב מורידה את הפרופיל הצבאי במזרח התיכון, וככל שהמזרח התיכון תוסס יותר, כן בולט הערך המוסף של ישראל כבעלת ברית אמינה,יציבה, דמוקרטית ובעלת-יכולת ותרומה ייחודיים בתחומי המודיעין (יותר מברית נאט"ו), המו"פ, היצור, השדרוג והיצוא הביטחוניים (מעבדת תנאי-קרב המובילה בעולם), הלוחמה בטרור (אתר אימונים לחיילי ארה"ב) והמבצעים (סיכול הפיכות בירדן, סעודיה ומצרים, השמדת הכור הגרעיני בעיראק והמפעל הגרעיני בסוריה, הרתעת משטרי טרור, שדרוג טקטיקות קרב, וכו'). תכונות אלו חיוניות לארה"ב שבעתיים נוכח התרחישים הצפויים ב-2012-2011.
למען התועלת ההדדית של ירושלים ווושינגטון יש להעמיק את שתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל לבין ארה"ב, תוך התמקדות בהקשר הרחב המזרח תיכוני – ולא בהקשר הצר הפלסטיני – שהוא קריטי לאינטרסים כלכליים וביטחוניים של ארה"ב, ישראל והעולם החופשי.
The Ettinger Report 2023 © All Rights Reserved
"מידה", https://bit.ly/44qUR9M
English edition https://bit.ly/43HJQR1
סעודיה-איראן: חידוש יחסים דיפלומטים
*סעודיה אינה מניחה לחידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן להאפיל על מציאות המזרח התיכון ההפכפך. היא אינה מקילה ראש בהתנהלות השיטתית של משטר האייתולות באיראן, המחנך את עמו לשנאת והדברת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים; מפגין חתרנות, טרור, והפצת טילים ומטוסים זעירים וקטלניים ללא-טייס לגופים פורעי-חוק במזרח התיכון וברחבי העולם; מתסיס מלחמות אזרחים; מקדם חזון שיעי, פנאטי, מגלומני וחסר-פשרות; מייצא את המהפיכה השיעית ברחבי העולם ושואף להפיל כל משטר סוני. בניגוד לתפישת העולם המערבית, סעודיה מכירה בעובדה שמשטר האייתולות אינו מוכן להקריב את חזונו האלים בן 1,400 השנים על מזבח מחוות דיפלומטיות ומענקים פיננסים חסרי-תקדים.
*זה לא המקרה הראשון של חידוש יחסים דיפלומטים בין שתי המדינות. ב-1988 ו-2016 נותקו היחסים הדיפלומטים בין השתיים בעקבות חתרנות איראנית בסעודיה ותגובה חריפה של ריאד.
*חידוש הקשרים הדיפלומטים במרץ 2023 התקיים בתיווך סין, הממנפת את התסכול הסעודי מכרסום האמינות האסטרטגית של ארה"ב, המחייב את סעודיה להתקרב למעצמה אחרת המסוגלת – אולי – להרתיע את משטר האייתולות. חידוש היחסים הדיפלומטים בין סעודיה לאיראן מהווה הישג גיאו-אסטרטגי משמעותי לסין ופגיעה קשה ומתמשכת בתדמית-ההרתעה של ארה"ב באזור שהיה עד לאחרונה "מגרש בייתי" של ארה"ב.
*תדמית ההרתעה של ארה"ב ספגה סידרת מהלומות – כפי שרואות זאת סעודיה וכל המדינות הערביות, הסוניות והפרו-ארה"ב – עם החתימה על הסכם הגרעין ב-2015; הפינוי/בריחה של צבא ארה"ב מאפגניסטן ב-2021; החיזור השיטתי של ארה"ב אחרי משטר האייתלות באיראן, "האחים המוסלמים" והטרור החות'י בתימן, המהווים איום קטלני, ברור ומיידי על סעודיה וכל המדינות הסוניות-ערביות. כל זאת במקביל ללחץ שיטתי של הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, כולל השעיית אספקת מערכות לחימה מתקדמות.
*מדיניות ארה"ב דוחפת את סעודיה, וגם את איחוד האמירויות ומצרים, לזרועות סין ורוסיה, ביטחונית וכלכלית, כולל מו"מ סעודי-סיני על הקמת כור גרעיני למטרות אזרחיות, שיקדם את "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי.
"חזון 2030" של יורש העצר הסעודי ומעורבות ישראל
*שיתוף פעולה יעיל בין סעודיה וישראל מותנה בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של שתי המדינות.
*שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים חסרי-תקדים בין סעודיה לבין ישראל, ותפקידה המרכזי של סעודיה בהחלטת איחוד האמירויות , בחריין, מרוקו וסודן לחתום הסכמי שלום עם ישראל, מבוססים על הערכה סעודית שלישראל ערך-מוסף ייחודי בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה.
*יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, מעריך שישראל חיונית לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי בין המזרח הרחוק לבין אירופה ונוכחות בנתיבי-ים קריטיים במפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי, הים הערבי וים סוף.
*"חזון 2030" פועל למודרניזציה דרמטית בתחומי דת, תרבות, חברה, כלכלה, טכנולוגיה, דיפלומטיה וביטחון לאומי, ורואה ביכולותיה של ישראל תרומה משמעותית לקידומו.
*יורש העצר הסעודי – כמו שליטי איחוד האמירויות ובחריין – פועל לגיוון התשתית הכלכלית הנשענת היום, באופן סוחף, על נפט וגז טבעי המועדים לתזזיתיות מחירים, ומאוימים על ידי מקורות אנרגיה זולה ונקיה יותר. שליטים אלו רואים בפריצת-הדרך הטכנולוגית הביטחונית והאזרחית של ישראל אמצעי ייחודי לשדרוג הכלכלה, להקטנה משמעותית של התלות בנפט וגז טבעי, להרחבת מקורות ההכנסה הלאומית, ולשדרוג הביטחון הלאומי.
*עתיד "חזון 2030" – המנוגד לערכים הפוריטנים של הדת והתרבות בסעודיה – וגם עתיד היחסים עם ישראל תלויים ביציבות הפנימית ומעמדו של מוחמד בן סלמן. יורש העצר נחוש בדעתו להתגבר על – ולכרסם בסמכותיות הדתית של – הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, שנהנה עד לעידן מוחמד בן סלמן מיוקרת-על בתחומי הדת וכבעל-ברית קריטי (מ-1744) של משפחת המלוכה.
*יורש העצר ימשיך לקדם את שיתופי הפעולה עם ישראל כל עוד יתרמו ל"חזון 2030", וכל עוד יצליח לנטרל את השפעת הוואהאבים.
הערך-המוסף של ישראל בהקשר המזרח תיכוני
*קידום היעדים השאפתניים של יורש העצר תלוי ברמת הזעזועים האזוריים, צמצום השפעתם של גורמים אלימים כגון משטר האייתולות באיראן; חתרנות השיעים בעידוד איראן באזור רווי-הנפט במזרח סעודיה; "האחים המוסלמים"; החות'ים בתימן הנהנים מסיוע איראני; חיזבאללה; חמאס והרשות הפלסטינית (הנתפסת בעיני יורש העצר כפוטנציאל התססה אזורית).
*למרות חידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן, סעודיה מודעת למציאות המזרח תיכונית הדומה להר געש המתפרץ מדי פעם באופן בלתי-צפוי, כפי שמעידה ההיסטוריה של 1,400 שנות האסלאם, וכפי שמעיד הצונאמי הערבי (המוגדר כ"אביב ערבי" על ידי תפישת העולם המערבית) שהתפרץ בסוף 2010 וממשיך לזעזע את הרחוב הערבי. יורש העצר גם אינו מתעלם מהקשר ההדוק בין ארדואן לבין קטאר (המקורבת לאייתולות ותומכת ב"אחים המוסלמים") ו"האחים המוסלמים", גם לא מהיריבות הצבאית עם ארדואן במלחמת האזרחים בלוב, וכמובן לא מהחזון המגלומני של ארדואן לחידוש האימפריה העותומנית ששלטה על חלק נרחב מסעודיה.
*על יציבות השלטון של בית סעוד ומימוש "חזון 2030" מעיב הכרסום המהותי בכוח ההרתעה של ארה"ב, המעניק רוח גבית לאיומים על ריאד. יורש העצר מתוסכל מ-43 שנות אופציה דיפלומטית במדיניות ארה"ב כלפי איראן; החיזור האמריקאי אחר "האחים המוסלמים"; והלגיטימציה האמריקאית לחות'ים בתימן. הוא גם מודע לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only), לרפיסות אירופה מול הטרור האסלאמי, ולחולשה השורשית של המשטרים הערביים. כל אלו מקרבים את סעודיה (בלית ברירה) לסין ורוסיה, צבאית וכלכלית.
*על רקע התסכול הסעודי ממדיניות ארה"ב, NATO ואירופה, ישראל בולטת – למרות חילוקי-דעות חריפים בנושאי דת ומדיניות – כ"סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר באזור. הסוגייה הפלסטינית מתגמדת בעיני סעודיה בהשוואה לאיומים והאתגרים העומדים בראש סדר העדיפויות של ריאד.
*ישראל גם נתפסת כבעלת ברית אמינה ובעלת קשרים מיוחדים בשני בתי הקונגרס בפרט (שהם השולטים על "הארנק" ובעלי עוצמה השקולה לנשיא גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות) ובוושינגטון וארה"ב בכלל.
*תדמית-ההרתעה של ישראל היא הגורם המרכזי להעמקת הקשר סעודיה-ישראל. היא מתייחסת ליכולות צבאיות, מודיעין וטכנולוגיה, וגם לנכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכך גם מול הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה), הכלת החוק הישראלי ברמת הגולן ובירושלים המאוחדת, והתנגדות פומבית של ישראל למדיניות ארה"ב כלפי איראן, כולל פעילות אינטנסיבית בקונגרס.
*ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה והודפת לחצים. לעומת זאת, ישראל-נרתעת מאבדת מחיוניותה בעיני סעודיה (כמו גם בעיני ארה"ב!).
סעודיה – אינטרסים והסוגייה הפלסטינית
*כפי שמתועד לעיל, האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה חשובים יותר – ועצמאיים מ- הסוגייה הפלסטינית.
*העמקת שיתופי הפעולה ישראל-סעודיה, ותפקידה המרכזי של סעודיה בגיבוש "הסכמי אברהם", מנוגדים לתפישת העולם המערבית הגורסת שהסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, ושהקמת מדינה פלסטינית הוא תנאי-מוקדם לקידום שלום ישראלי-ערבי.
*בניגוד לתפישת העולם המערבית, יורש העצר הסעודי משוכנע שהסוגייה הפלסטינית איננה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא בבת-עין ערבית, ולא גורם מוביל של התפרצויות גועשות ברחוב הערבי.
*לעומת המלל הסעודי והערבי הפרו-פלסטיני, ההתנהלות הסעודית והערבית כלפי הפלסטינים היא אדישה-שלילית. הכלל המזרח תיכוני: "על מילים אין משלמים מכס" ידוע לסעודיה ולערבים. לכן סעודיה והערבים לא פועלים צבאית, פיננסית ומדינית לפי אינטרסים פלסטינים, אלא לפי אינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלהם.
*בעוד המערב ממעיט במשקל התנהלות-העבר של הפלסטינים, יורש העצר הסעודי קובע את יחסו לאופציית המדינה הפלסטינית, במיוחד, לפי ההתנהלות הפלסטינית במישור הבין-ערבי, המאופיינת על ידי חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה. סעודיה אינה שוכחת את – ואינה סולחת על – הסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין לכווית, שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלסטינים; שיתוף הפעולה המבצעי של הפלסטינים עם ארגוני טרור מהמזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית; והקשרים ההדוקים של ההנהגה הפלסטינית עם משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, ובעבר עם גרמניה הנאצית והגוש הסובייטי. סעודיה סבורה שהתנהלות העבר מלמדת על ההתנהלות הצפויה של המדינה פלסטינית.
סעודיה ו"הסכמי אברהם"
*סעודיה אינה רואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי בעיצוב אינטרסים ביטחוניים וכלכליים, לעומת "הסכמי אברהם" המהווים גורם כבד-משקל בקידום אינטרסים אלה. לכן היא פעלה להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ולקידום הסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.
*קידום "הסכמי אברהם" מותנה בהפקת לקחים מהכישלון הסידרתי של עשרות הצעות מערביות ובינלאומיות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שהתרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתמקדו באינטרסים פלסטינים. "הסכמי אברהם" נחתמו מכיוון שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, התמקדו באינטרסים ערביים, ובכך שללו מהפלסטינים את כוח הווטו.
*לכן, תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה באינטרסים ערביים ולא פלסטינים.
*תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה במיוחד ביציבות וזהות השלטון בסעודיה ובשאר המדינות הערביות החתומות על הסכמי השלום. יציבות המשטרים הערביים מאוימת על ידי מאפיינים בני 1,400 שנים של הזירה הבין-ערבית הגועשת כגון: זהות/נאמנות מקומית עליונה על זהות/נאמנות לאומית; פיצול אלים פנימי ואזורי, שבטי, דתי, רעיוני ופוליטי; חוסר-סובלנות אלימה פנימית ואזורית, דתית, שבטית, רעיונית וגיאוגרפית; היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי; משטר מיעוט עריץ העולה לשלטון בכוח הזרוע ומהווה מטרה לניסיונות הפיכה; היעדר דמוקרטיה, בחירות חופשיות וזכויות אדם; הפכפכות וזמניות של משטרים, מדיניותם והסכמיהם.
*זמניות המשטרים, המדיניות וההסכמים הערביים/איסלמיים במזרח התיכון מתועדת על ידי הצונאמי הערבי המשתולל ברחוב הערבי מ-2010, בנוסף לחילופי-שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים מהקמת "לבנון המרונית-דרוזית" בתחילת המאה ה-18, דרך "לבנון הגדולה" שהוקמה ב-1920, "לבנון העצמאית מ-1943, ועד השתלטות חיזבאללה על לבנון), ועוד.
*ההתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים, מאפייני הזירה המזרח תיכונית, והאיומים הקטלניים על המשטר הסעודי מבהירים ש"הסכמי אברהם", יציבות המזרח התיכון ואינטרסים של ארה"ב יפגעו אם תקום מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן. מדינה פלסטינית עלולה להביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר הירדן; להפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, שתהייה זירה לטרור אסלאמי אזורי ובינלאומי, שימונף על ידי משטר האייתולות כדי להדק את חגורת החנק סביב סעודיה ולהחריף את האיום על ישראל. המהפך הירדני עלול להביא לתגובת שרשרת שלילית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על יציבות המשטרים במדינות הנפט הסוניות הפרו-אמריקאיות, ובמיוחד סעודיה; תפגע ביצוא הנפט והגז הטבעי מהמפרץ הפרסי; תזניק את מחיר הנפט והגז הטבעי; תשבש את הסחר הבינלאומי; תפגע בכלכלה המערבית; ותעניק רוח-גבית למשטר האייתולות, לטרור האסלאמי, לסין ורוסיה, ורוח-נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות ובראשן סעודיה.
*האם סעודיה ומדינות ערב החתומות על הסכמי שלום עם ישראל רואות בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להמשך הקשר הפורה עם ישראל? העובדה שמאז 1948 מדינות אלו לא פעלו – צבאית, פיננסית ומדינית – להקמת מדינה פלסטינית מהווה תשובה רועמת!
סעודיה וצרכי הביטחון של ישראל
*הידוק הקשרים עם סעודיה חיוני לביטחונה ושגשוגה של ישראל, אך הוא משני בהשוואה לחיוניות השליטה על רכסי יהודה ושומרון, שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים, וגם המינימום החיוני לביטחונה הלאומי של ישראל במזרח התיכון הוולקני, הפכפך ותזזיתי שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.
*אופיו הבלתי-צפוי, הבלתי-דמוקרטי והאלים של המזרח התיכון (במישור הבין-ערבי/אסלאמי) מגדיר מדיניות והסכמים כגורמי ביטחון משתנים, לעומת טופוגרפיה ועומק גיאוגרפי (כגון רכסי יהודה ושומרון שהם "רמת הגולן" של 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל) שהם גורמי ביטחון קבועים במציאות הביטחונית הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. השליטה על הגורמים הקבועים מבטיחים את ביטחונה הלאומי של ישראל, ומשדרגים את כוח ההרתעה באופן שהפך אותה – מאז 1967 – למכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב.
*הסכם שלום עם סעודיה יפגע אנושות בביטחון הלאומי אם יותנה בוויתור ישראלי על השליטה ברכסי יהודה ושומרון, מכיוון שיהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב למדינה מושכת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב.
*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן חרף לחץ ברוטלי של ארה"ב, ולמרות אזהרות מבית ("המוסד", אמ"ן, שרי ביטחון לשעבר) ומחוץ שמהלכים אלו יביאו לנטישת מצרים את הסכם השלום מ-1979 ולהתפרצות טרור ומלחמה. אבל, מצרים פעלה בהתאם לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה, גינתה את צעדי ישראל, אך המשיכה לדבוק בתהליך השלום מכיוון שמשרת את האינטרסים שלה.
*מחלקת המדינה ו"התקשורת העילית" בארה"ב (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948) – וגורמים מובילים בממסד הביטחוני והפוליטי בישראל – מזהירים את ישראל, בשיטתיות, שהתיישבות יהודית מעבר ל"קו הירוק" תמנע הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב ותביא לגל טרור ערבי. אבל, למרות עיבוי ההתיישבות, שש מדינות ערביות חתמו על הסכמי שלום כדי לקדם אינטרסים שלהן. לעומת זאת, הטרור הערבי הגיע לממדים חסרי-תקדים – כצפוי – בעקבות מחוות חסרות-תקדים של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.
*סעודיה וכל מדינות ערב פועלות לפי האינטרסים שלהן ולא לפי תפישות עולם מערביות המנותקות ממציאות המזרח התיכון, וגם לא לפי סדר היום הפלסטיני.
סעודיה ומדינות ערב המתונות-יחסית אינן רואות במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", אבל הן מעריכות את יכולותיה הביטחוניות והטכנולוגיות, ובמיוחד את כוח ההרתעה שלה, ומכירות בתרומתה הייחודית לאינטרסים שלהן, ומכאן החתימה על הסכמי שלום והרחבה חסרת-תקדים של שיתופי-פעולה.
"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition https://bit.ly/3KvGjwe
ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור
*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.
*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.
*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".
*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.
*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.
*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.
המלחמה בטרור
*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.
*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.
* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.
*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.
*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.
*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).
*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.
*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.
*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.
*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.
*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.
*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.
השורה התחתונה
*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.
*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.
*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.
"מידה" https://bit.ly/3mRILTa
English edition https://bit.ly/3nRXqNv
אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.
לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.
אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.
ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי
הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.
לפי "חוק השגרירות בירושלים":
"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….
"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….
"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….
"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."
ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"
המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).
דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.
על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק; ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).
ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב
הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.
בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.
לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב. לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.
הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים
ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.
ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.
ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.
ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.
ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.
בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן! כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.
"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).
ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.
טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.
"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9
English edition https://bit.ly/2SbCQ9B
מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.
ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.
ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."
ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו. אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."
בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה. תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!" העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.
המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.
הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.
ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.
שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS
English edition https://bit.ly/3hNd0Y6
ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.
הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.
לדוגמא:
*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".
*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.
*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.
*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."
כפי שהיא מוצאת לנכון….
*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.
*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.
*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).
*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.
*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.
*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.
המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.
בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.
על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).
