שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 29 נובמבר 2023, https://bit.ly/46sfMcf

English edition https://bit.ly/3uzLZB3

התמיכה הבלתי-מסוייגת של מזכיר המדינה בלינקן והנשיא ביידן בהקמת מדינה פלסטינית מבטאת את עמדת מחלקת המדינה, המפגינה כישלון שיטתי בזירה המזרח תיכונית – משנת 1948 ועד היום – בהקשר מצרים, איראן, עיראק, לוב, סוריה, לבנון, סעודיה, איחוד האמירויות, תימן, ישראל והסוגייה הפלסטינית.

המלך חוסיין לא היה שותף לעמדת מחלקת המדינה בהקשר הפלסטיני. כאשר נודע לו על המהלכים לקראת "הסכם אוסלו", אמר לראש המוסד ד'אז, שבתאי שביט, שהקמת מדינה פלסטינית תהווה גזר דין מוות למשטר ההאשמי. צמרת הצבא הירדני העבירה לצמרת צה"ל מסר דומה בעת החתימה על הסכם השלום ישראל-ירדן באוקטובר 1994.

על עמדת הערבים כלפי הפלסטינים אפשר ללמוד גם מהוועידה המשותפת של "הליגה הערבית" ו"הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי" ב-11 לנובמבר 2023, כאשר סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו ומדינות נוספות בלמו הצעה איראנית-פלסטינית להשעיית קשרים דיפלומטים, כלכליים, צבאיים ותיירותיים עם ישראל.

כמו כן, מדינות ערב לא הפעילו שריר צבאי או כלכלי למען הפלסטינים במלחמה הנוכחית, כפי שהיה גם בכל מלחמות ישראל מול טרור אש"פ וחמאס.

מדינות ערב מרעיפות על הפלסטינים מלל מחבק, אך המעש הערבי הוא אדיש-עד-עוין, ונמנע מצעדים מהותיים להקמת מדינה פלסטינית.

בניגוד למנהיגי המערב הפורשים שטיח אדום למבקרים פלסטינים, מנהיגי ערב מסתפקים במרבד מרוט.

מדוע מנהיגי ערב אינם שותפים לכמיהת מחלקת המדינה למדינה פלסטינית?

בניגוד למחלקת המדינה, מנהיגי ערב אינם מתיחסים לפלסטינים על בסיס תרחישים עתידיים וספקולטיביים, אלא על בסיס התנהלות פלסטינית מתועדת במישור הבין-ערבי, כולל נשיכת היד המסייעת. 

לדוגמא, בשנות ה-50' שיתפה ההנהגה הפלסטינית (ערפאת ומחמוד עבאס) פעולה עם "האחים המוסלמים" בפעילות טרור נגד המארחת המצרית. בשנות ה-60' נקטה ההנהגה הפלסטינית בפעילות טרור נגד המארחת הסורית, וב-1970-1968 הציתה ההנהגה הפלסטינית מלחמת אזרחים בירדן כדי להפיל את השלטון ההאשמי. ב-1982-1970 גרמה ההנהגה הפלסטינית למספר מלחמות אזרחים בלבנון וניסתה להשתלט על ביירות. ב-1990 סייעו ערפאת ומחמוד עבאס לפלישת צדאם חוסיין לכווית, למרות שהייתה המארחת הערבייה הנדיבה ביותר ל-400,000 פלסטינים.

מנהיגי ערב אף מעניקים משקל רב לשיתוף הפעולה השיטתי של ההנהגה הפלסטינית עם גופים פורעי-חוק, רדיקלים ומתסיסים כגון גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, משטר האייתולות, צדאם חוסיין, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה וארגוני טרור במזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית.

לכן, מנהיגי ערב רואים בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור, כפיות-תודה ובוגדנות בין-ערביים.

הם מודעים להשלכות האזוריות והגלובליות של מדינה פלסטינית מערבית לירדן, שתביא להפלת השלטון ההאשמי מזרחית לנהר; תהפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת ובמה נוספת לטרור אסלאמי; נכס אסטרטגי למשטר האייתולות, "האחים המוסלמים" ודאע"ש שיפעלו ביתר שאת להפלת המשטר בסעודיה ושאר מפיקות הנפט הערביות; איום חמור על אספקת ומחיר הנפט ושיבוש הסחר העולמי; בוננזה לאיראן, "האחים המוסלמים", סין ורוסיה, ונזק כבד לכלכלת וביטחון ארה"ב.   

בניגוד למחלקת המדינה הסבורה שהטרור הפלסטיני מונחה-ייאוש, מנהיגי ערב מבינים שהוא מונחה-חזון, אשר מימושו מותנה בעקירת "הישות הציונית" מערבית לירדן ועקירת המשטר ההאשמי מזרחית לירדן.

בניגוד למחלקת המדינה המשוכנעת שהפלסטינים (כמו האייתולות) עשויים להקריב את חזונם על מזבח שדרוג משמעותי של רמת החיים ודו-קיום בשלום, מנהיגי ערב ערים למרכזיות החזון בהתנהלות ההנהגה הפלסטינית, האייתולות, "האחים המוסלמים" וחיזבאללה (כפי שמתעדים מערכת החינוך לשנאה ודרשות ההסתה במסגדים).

לסיכום, הקמת מדינה פלסטינית מחד, וערכים ואינטרסים של ארה"ב מאידך, הם דבר והיפוכו.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 12 אוקטובר 2023

ב-26 אפריל 2018 טיילו 25 צעירים, בליווי שני מדריכים וחובש, בנחל צפית היורד מהר הנגב לערבה, ועתיר-נוף מדברי רגוע, כאשר הופתעו על ידי שיטפון בזק שקטל 10 צעירים.

ב-29 ספטמבר עד 5 אוקטובר 2023 חגג עם ישראל את חג הסוכות באווירה רגועה, בהשראת הערכות הצמרת הביטחונית שחמאס וחיזבאללה מורתעים, כאשר הופתע על ידי מתקפת טרור בזק שקטלה כ-1,000 אזרחים וחיילים, כ-140 חטופים וכ-2,000 פצועים.

היכן טעינו?

*גורמים בכירים בממסד המדיני והביטחוני מתעלמים מהעובדה שתהליך ההשלמה של מדינות ערב עם קיומה של המדינה היהודית (במגבלות המזרח התיכון התזזיתי והבלתי-צפוי) אינו מאפיין את ההתייחסות הפלסטינית לקיום מדינה היהודית. בעוד שעקירת הישות הציונית "הכופרת" אינו תנאי מוקדם להגשמת החזון הלאומי של מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו ודרום סודן, הרי שזה תנאי מוקדם להגשמת החזון והאופק המדיני הפלסטיני, כפי שמתועד במערכת החינוך ודרשות יום ששי של הרשות הפלסטינית, אמנות הפת"ח (1959) ואש"פ (1964) המחייבות את הרשות הפלסטינית, האדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים, מענקים חודשיים למשפחות טרוריסטים וההתנהלות הפלסטינית ב-100 השנים האחרונות.

*הם אף התייחסו לחמאס כאילו היה שותף לתהליך משא ומתן על הפסקת-אש ולא יעד להדברה; כאילו רווחת ערביי עזה בראש מעייניו; וכאילו מחווה נדיבה כלכלית ודיפלומטית עשויה לשכנעו לכבד הסכמים, לאמץ דו-קיום בשלום ולזנוח את חזונו הפנאטי-חיסולי; וכאילו הוא מורתע. הם התעלמו מהעובדה שטרור רואה במחוות אות להתרופפות המחריפה את הטרור.

*הם התעלמו מאופיו האפוקליפטי של חמאס (כמו חיזבאללה ומשטר האייתולות), המאפשר לו לספוג מהלומות קטלניות; מהעובדה שהפסקות-אש אינן ביטוי להרתעה אלא מנוף לשדרוג יכולות טרור, שאינו מונחה-ייאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת הישות הציונית "הכופרת", ובעל אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.

*גורמים בכירים אלו מעניקים משקל רב ל"אסכולת אוסלו" – המקבלת חיזוק בהשתלמות בכירי מערכת הביטחון באוניברסיטת הרווארד – כפי שפורסמה בספרו של שמעון פרס "המזרח התיכון החדש", בניסיון לעצב מחדש את יעדי הצבא ואת ההתייחסות למזרח התיכון הוולקני והאלים: "הסדר העולמי החדש אינו מוביל למלחמות (עמוד 80)…. עלינו להקים מזרח תיכון חדש, ובמסגרתו השלום יהיה מרכיב ביטחון עיקרי (עמ' 84)…. עלינו להתמקד במזרח התיכון החדש ובמהות החדשה של הביטחון, ולהימנע מהתמקדות בניצחונות ומלחמות העבר שחלפו מהעולם ללא-שוב (עמ' 85)…. כל מלחמה שתפרוץ תהייה לשווא (עמ' 52)…. אנו ממשיכים להתכונן ללחימה, אך לא עושים זאת כדי לפתוח במלחמה, אלא כדי להדוף מתקפות ולהגן על השלום עמ' 69)…. העומק האסטרטגי מאבד מחשיבותו, אך הדו-קיום בשלום מכה שורשים…. המשמעות של 'גבולות רכים' היא שאין צורך להציב צבא לידם (עמ' 174)…. עלינו לשאוף לפחות נשק ויותר אמונה [בשלום]. 'גבולות רכים' מקילים על השגת השלום ויסיעו לעמוד בפני תקופות סוערות (עמ' 174)…."

*"אסכולת אוסלו" והכרעת הטרור הם דבר והיפוכו. הכרעת הטרור מחייבת את הצבא לעסוק אך ורק בשדרוג כוח ההרתעה (על ידי הדברה נחרצת של האויב, גם אם גורמת לגינוי ולחץ בינלאומי), שהוא המרכיב המרכזי של ביטחון לאומי, הנתיב להסכם שלום אפקטיבי והמניע הקריטי להתקרבות סעודיה לישראל.

*בניגוד ל"אסכולת אוסלו", מלחמה יעילה בטרור אינה מונחית-תגובה, הגנה ו"שקט תעשייתי", אלא מונחית-מניעה והתקפה בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לריסוק תשתיות ויכולות הטרור. ייבוש ביצת הטרור ולא רדיפה אחרי יתושי הביצה. לוחמה בשוחות האויב ולא בשוחות שלנו.

*הכלת הטרור מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ומקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר. היא גם מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית, שהעמיקו את קשריהן עם ישראל במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול איראן ו"האחים המוסלמים" (חמאס). כך גם לגבי מעמד ישראל בעיני שני בתי הקונגרס וזרועות הביטחון בארה"ב.

*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – צמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור.

*גורמים בכירים בממסד הביטחוני והמדיני מדגישים את תפקידו של חיל האוויר בהגנה על המדינה. אבל, כוחות היבשה הם הגורם המרכזי בהדברת טרור.

*הצמרת המדינית נוטה לקבל את המלצות הצמרת הביטחונית למרות עמדותיה ב-1973 (מלחמת יום הכיפורים), 1981 (התנגדות המוסד ואמ"ן להפצצת הכור הגרעיני בעיראק), 1993 (תמיכה בהסכם אוסלו), 1994/5 (תמיכה בירידה מרמת הגולן), 2005 (שלילת הטענה שההינתקות תביא לגלי טילים על ישראל), וכו'.

השורה התחתונה

*הממסד המדיני והביטחוני הופתע ב-6 אוקטובר 2023, מכיוון שלא קרא את הכתובת על הקיר.

*יש לקוות שהממסד יקרא את הכתובת על הקיר מפרי עטו של הטרור הפלשתיני, המזהירה מהצפוי לנו ממדינה פלשתינית שתהווה מוקד טרור נגד תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; תמוטט את המשטר ההאשמי בירדן ותשנה את המציאות לאורך 300 הק"מ של הגבול עם ירדן לסיוט ביטחוני ותקציבי; תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי שתפעל להפלת המשטרים בסעודיה, מצרים, איחוד האמירויות, בחריין, עומאן  ומרוקו – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב והמערב.    

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 19 ספטמבר 2023,   

English edition https://bit.ly/48la2my

מפגש ה-20 לספטמבר 2023

ב-20 לספטמבר 2023 יפגוש הנשיא ביידן את רה"מ נתניהו כדי להגביר את הלחץ להימנע מפעולה צבאית ישראלית עצמאית נגד תשתית הגרעין באיראן, ולהתחייב למחוות לרשות הפלסטינית, לקידום הקמת מדינה פלסטינית.

האם רה"מ נתניהו יכול להדוף לחץ אמריקאי?  האם לחץ אמריקאי מקדם יציבות במזרח התיכון ואינטרסים של ארה"ב?

מאז 1948 מהווה לחץ אמריקאי מרכיב בלתי-נפרד של יחסי ישראל-ארה"ב (חוץ מתקופת טראמפ).  אבל, במבט לאחור, הלחצים על ישראל היו מהמורות בדרך לנסיקה דרמטית של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים, העולה על הציפיות האופטימיות ביותר ותורמת לכלכלת וביטחון ארה"ב יותר מ"סיוע החוץ" האמריקאי לישראל.

בדרך כלל, ראשי ממשלה הודפים לחץ אמריקאי, ובכך גורמים אמנם לכרסום קצר-טווח בפופולריות שלהם ושל ישראל, אך להערכה-אסטרטגית ארוכת טווח מצד ארה"ב.

לדוגמא, עם תום מפגש רב-מחלוקות ב-1991 בין ראש הממשלה שמיר לבין מנהיגי הרוב הדמוקרטי והמיעוט הרפובליקני בסנאט, ג'ורג' מיטצ'ל ובוב דול, אמר דול לשמיר: "האם אתה יודע מדוע אנו חלוקים עליך באופן גורף, אך מאד מעריכים אותך? מכיוון  שאתה קשוח!"

ביום סגריר, ארה"ב מעדיפה בעלת-ברית מונחית-עקרונות שאינה נכנעת ללחצים, ומסרבת להקריב נכסים היסטוריים וביטחוניים ארוכי-טווח על מזבח נוחיות מדינית, כלכלית וביטחונית קיצרת-טווח.

עמידה ישראלית בלחצים תורמת לאינטרס ארה"ב

המציאות מוכיחה שעמידה ישראלית בלחצים – שבדרך כלל מבטאים מדיניות כושלת של מחלקת המדינה במזרח התיכון – מקדמת אינטרסים של ארה"ב.

לדוגמא, אם ישראל הייתה נכנעת ללחץ אמריקאי ב-1981 ו-2007, ולא משמידה את הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה, היא לא הייתה מונעת את ההשלכות ההרסניות של צדאם חוסיין גרעיני במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, של מלחמת אזרחים גרעינית בסוריה מ-2011, ואולי אף אסאד או דאע"ש גרעיניים.

אילו ישראל הייתה נענית ללחץ האמריקאי ונסוגה ב-1948-49 לקווים האובדניים של "תכנית החלוקה", היא לא הייתה הופכת למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב, החוסכת את הצורך להעביר לאוקיינוס ההודי, לים התיכון ולמזרח התיכון עוד נושאות מטוסים וחטיבות צבא בעלות שנתית של 20-15 מיליארדי דולרים.

כניעה ישראלית ללחץ אמריקאי ב-1967 הייתה מונעת את מתקפת-המנע שהשמידה את התשתית הצבאית של  נאצר המצרי שפעל – בסיוע סובייטי – להפלת המשטרים הפרו-אמריקאים של מפיקות הנפט הערביות, לתרום לאינטרס הסובייטי, ולהנחית מכה קשה לכלכלת ארה"ב שהייתה תלויה ביבוא נפט מהמפרץ הפרסי.

אם ישראל הייתה נמנעת מהחלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ואף נסוגה בלחץ אמריקאי, היא לא הייתה מסוגלת לצמצם את כושר התמרון האיראני, סורי וסובייטי/רוסי בסוריה ולבנון, ולשדרג את יציבות המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי בירדן, המהווה יעד לתוקפנות מסוריה.

היענות ללחץ אמריקאי שיטתי להקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן, הייתה מביאה להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לירדן; הופכת את ירדן לזירה חשובה של טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי; ומסכנת את קיום המשטרים של מדינות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות; במקביל לשדרוג המצב הגיאו-אסטרטגי של איראן, רוסיה, סין ו"האחים המוסלמים", ופגיעה אנושה באינטרסים של ארה"ב.

השורה התחתונה 

עמידה מונחית-עקרונות בפני לחץ ארה"ב מהווה תרומה קריטית לכוח-ההרתעה הישראלי, שהוא גורם חשוב במעמד ארה"ב במזרח התיכון, מרתיע גורמים אנטי-אמריקאים, מצמצם אי-יציבות אזורית ומעודד את תהליך השלום ישראל-ערב. לעומת זאת, רפיסות מול לחץ ארה"ב מכרסמת בכוח-ההרתעה הישראלי, מהווה רוח-גבית למשטרים פורעי-חוק, מתדלקת את זעזועי המזרח התיכון ופוגעת באינטרסים של ישראל, מדינות ערב הפרו-אמריקאיות וכלכלת וביטחון ארה"ב.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 11 ספטמבר 2023, https://bit.ly/3ZedH1B

הקריאה לסגת מרכסי יו"ש נובעת מהנחה מוטעית כאילו היהודים נידונו להפוך למיעוט בשטח המשולב של יו"ש ו"הקו הירוק". אבל, העובדות מבהירות שהמדינה היהודית אינה חשופה לפצצת-זמן דמוגרפית ערבית, אלא נהנית מתנופה דמוגרפית יהודית.

ההנחה המוטעית מתבססת על נתוני המנהל האזרחי המהדהד – ללא בדיקת נאותות ומתוך כוונה לשמור על "שקט תעשייתי" – את נתוני הרשות הפלסטינית, ומתעלם מניפוח מלאכותי של מספר ערביי יו"ש בהיקף של 1.6 מיליון.

לדוגמא, המנהל האזרחי אינו מציין שמסמכי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, וועדת הבחירות ומשרד הפנים הפלסטינים מתעדים ש-500,000 תושבי חוץ (רובם מיו"ש), השוהים בחו"ל למעלה משנה כלולים במפקד האוכלוסין הפלסטיני. זאת בניגוד לנוהל המקובל בעולם, הגורע ממפקד האוכלוסין תושבים השוהים מחוץ למדינת-הבית למעלה משנה. בנוסף לכך, מפקד האוכלוסין הפלסטיני מתעלם ממאזן הגירה שלילי של 390,000 ערביי יו"ש מאז מפקד האוכלוסין של 1997, לפי תיעוד "רשות האוכלוסין וההגירה" הישראלית המופקדת על המעברים הבינלאומיים. כמו כן, 375,000 ערביי ירושלים ו-150,000 ערביי/יות יו"ש (במיוחד) ועזה הנשואים לערביי/יות ישראל כלולים במפקד האוכלוסין הישראלי וגם הפלסטיני (ספירה כפולה). ולבסוף, דו"ח "הבנק העולמי" מ-2006 (עמ' 8 סעיף 6) תיעד 32% ניפוח מלאכותי של נתוני-לידה פלסטינים. מתקופת המנדט הבריטי לוקים דיווחי הפטירות הערביות בחסר, כפי שמעיד מפקד האוכלוסין הפלסטיני של 2007 הכולל ילידי…1845.

העובדות לעיל מתעדות ניפוח מלאכותי של 1.6 מיליון ערבים –  כלומר, מספר ערביי יו"ש הוא 1.4 מיליון ולא 3 מיליון.

בניגוד לתובנה המקובלת, הדמוגרפיה הערבית מתמערבת באופן דרמטי. משיעור פריון של 9 לידות לאישה בשנות ה-60' ל-2.85 לידות ב"קו הירוק" ב-2022 (3.02 לידות ביו"ש). ההתמערבות היא תוצאה של מעבר סוחף מהכפר אל העיר (מ-70% כפריים ביו"ש ב-1967 ל-77% עירוניים ב-2022), בנוסף לזינוק בגיל הנישואין (מגיל 15 ל-24), הרחבת השימוש באמצעי מניעה (70% ביו"ש), הרחבת השתלבות הנשים בלימודים גבוהים ותעסוקה, קיצור תקופת הפריון (מגיל 16 עד 55 לגיל 25 עד 45), ועוד. גיל החציון של ערביי יו"ש הוא 22 לעומת 18 ב-2005.   

מגמת ההתמערבות מאפיינת את  כל העולם המוסלמי חוץ ממדינות התת-סהרה: ירדן – 2.9 לידות לאישה, איראן – 1.9, סעודיה – 1.9, מרוקו – 2.27, עיראק – 3.17, מצרים – 2.76, תימן – 2.91, איחוד האמירויות – 1.62, וכו'.  

לעומת זאת, האוכלוסייה היהודית מאופיינת על ידי תנופת פריון במיוחד במגזר  החילוני, במקביל לירידה מתונה בשיעור הפריון החרדי.הפריון היהודי (3.13 לידות לאישה) גבוה משיעורי הפריון של כל מדינות ערב חוץ מעיראק.  שיעור הפריון הממוצע ב-OECD הוא 1.61.

ב-2022 היה מספר הלידות היהודיות (137,566) גבוה ב-71% ממספר הלידות ב-1995 (80,400), בעוד מספר הלידות הערביות (43,417) היה גבוה רק ב-19% מלידות 1995 (36,500). בישראל קיימת התאמה-חיובית נדירה בין רמת הפריון, החינוך וההכנסה. הגידול בשיעור הפריון היהודי נובע מרמה גבוהה-יחסית של אופטימיות, פטריוטיות, זיקה לשורשים, אחריות קהילתית, אווירת-ספר (אתגר ביטחוני), יחס חיובי לגידול ילדים וצמצום היקף ההפלות. האוכלוסייה הערבית נמצאת במגמת הזדקנות והיהודית במגמה צעירה.

התנופה הדמוגרפית היהודית מתוגברת גם על ידי עלייה שנתית וצמצום היקף  ה"ירידה": מתוספת של 14,200 "יורדים" ב-1990 לתוספת של 10,800 ב-2020, במקביל להכפלת האוכלוסייה מ-1990!.

ב-2023 ישראל עומדת בפני פוטנציאל עלייה של כ-500,000 יהודים בחמש השנים הבאות מאוקראינה, רוסיה, מדינות נוספות בברה"מ לשעבר, צרפת, בריטניה, גרמניה, ארגנטינה וארה"ב, אם הממשלה תאמץ מדיניות עלייה פרו-אקטיבית ובראש סדר העדיפויות הלאומי.

לסיכום, ב-1897 היה בשטח המשולב של יו"ש ו"הקו הירוק" מיעוט יהודי של 9%, שהתרחב ל-39% ב-1947 והפך לרוב של 69% ב-2022 (7.5 מיליון יהודים, 2 מיליון ערביי "הקו הירוק" ו-1.4 מיליון ערביי יו"ש), הצפוי לגדול עקב רוח-גבית של  שיעור פריון ומאזן-הגירה.

הטוענים שפצצת זמן דמוגרפית ערבית מתקתקת טועים באופן דרמטי, או מטעים באופן שערורייתי.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 28 אוגוסט 2023

English edition

F-35 לישראל – בוננזה לארה"ב

*הזינוק ביצוא מטוס הקרב האמריקאי F-35 נובע מפתרון תקלות חמורות שהעיבו על תדמית המטוס. פתרון התקלות הושג על ידי היצרן, חברת "לוקהיד-מרטין", אך גם על ידי חיל האוויר הישראלי ו"התעשייה האווירית", המהווים את המעבדה בתנאי-קרב המובילה של התעשיות הביטחוניות וזרועות הצבא של ארה"ב.

*ביוני 2016 הייתה ישראל המדינה הראשונה שקיבלה את ה-F-35 לשימוש מבצעי, ופעלה מייד לפתרון התקלות שפגעו ביצוא וגם ברכש של חיל האוויר האמריקאי.

*המעבדה הישראלית בתנאי-קרב מקיימת קשר יומי עם מהנדסי "לוקהיד-מרטין" (ועם נציגים נוספים של התעשיות הביטחוניות בארה"ב), ומתגברת על התקלות בעזרת מאפיינים ייחודיים של החברה הישראלית, הנובעים מאתגרים ואיומים הסובבים אותנו במזרח התיכון: אופטימיות, פטריוטיות, קריאת תיגר, נטילת סיכונים, תחושה של להיות-או-לא-להיות, ומחשבה-מחוץ-לקופסא.

*הפתרונות לתקלות בתחומי איסוף ועיבוד נתונים, לוחמה אלקטרונית ודיוק מערכת הירי מועברים ליצרן ולחיל האוויר בארה"ב, חוסכים ליצרן מיליארדי דולרים של מחקר ופיתוח, שומרים על עליונות המטוס על פני מתחריו בעולם, ומגדילים את היצוא האמריקאי במיליארדי דולרים, ומרחיבים את בסיס התעסוקה של היצרן וקבלני המשנה.   

*שדרוג ה-F-35 שופך אור על תרומתה הייחודית של ישראל לשדרוג היצור הביטחוני בארה"ב, לצמצום עלות יחידת-יצור וליצירת מקומות עבודה בארה"ב.

*תרומה דומה של מיליארדי דולרים נובעת ממאות שדרוגים במטוסי הקרב F-15 ("בואינג") ו-F-16  ("לוקהיד-מרטין") ושדרוגים נוספים של מאות מערכות הנשק האמריקאיות הנמצאות בשימוש צה"ל.

*כמו כן, כ-250 ענקי הייטק מארה"ב – כגון ג'נרל אלקטריק, אינטל, מיקרוסופט, גוגל, IBM ו-פייסבוק – הקימו בישראל מרכזי מחקר ופיתוח, כדי למנף את החדשנות הישראלית לביצור מעמדם בתחרות הבינלאומית והרחבת היצוא והתעסוקה בארה"ב.

*תרומה דומה לכלכלת וביטחון ארה"ב נובעת מ"מרכזי מחקר ופיתוח" שהוקמו בישראל ע"י התעשיות הביטחוניות האמריקאיות, באמצעות מערכות נשק אמריקאיות המתופעלות ומשודרגות ע"י צה"ל.

הכביש הדו-סטרי ישראל-ארה"ב

*ב-2023 נחשפות נאט"ו ואירופה בערוותן הצבאית, הרחוב הערבי גועש ותזזיתי, הטרור האסלאמי האנטי-אמריקאי צובר עוצמה, האיום האיראני על ארה"ב מתבסס במרכז ודרום אמריקה. ארה"ב מנסה אמנם לצמצם את נוכחותה הצבאית במזרח התיכון, אבל האזור מהווה צומת קריטית לסחר בינלאומי ואספקת נפט וגז טבעי, מוקד עולמי של טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי, הברחת סמים והפצת מערכות נשק קונבנציונליות ובליסטיות, המהווים איום ברור ומיידי על כלכלת וביטחון ארה"ב.

*בנסיבות אלה ישראל היא בעלת הברית היעילה, המנוסה והאמינה ביותר של ארה"ב מול איומים ואתגרים משותפים (איראן, "האחים המוסלמים" ושמירה על עליונות טכנולוגית אזרחית וביטחונית).

*ישראל היא נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם שאינה זקוקה לאמריקאים על סיפונה, פועלת באזור קריטי לכלכלת וביטחון ארה"ב, וחוסכת לארה"ב הוצאה שנתית של 20-15 מיליארד דולרים הכרוכה בצורך לייצר, להפעיל ולתחזק נושאות מטוסים נוספות בים התיכון ובאוקיינוס ההודי לצד מספר חטיבות צבא.

*ישראל גם מעבירה לארה"ב מידע מודיעיני רב וחשוב יותר מסך המידע שארה"ב מקבלת מנאט"ו. לדברי הגנרל ג'ורג' קיגן, שהיה מפקד המודיעין של חיל האוויר, היקף המידע המודיעיני המגיע מישראל שקול לתפוקה של חמישה CIA. התקציב השנתי של ה-CIA הוא כ-15 מיליארד דולרים.

*כמו כן, ישראל מעבירה לארה"ב לקחי מלחמה המשדרגים את שיטות הלוחמה של ארה"ב, ומקיימת סדרות אימונים לצבא ארה"ב על לוחמה בשטח בנוי ועמידה בפני מכוניות תופת, מתאבדים ומטעני-צד.

*על רקע העובדות הנ"ל, ארה"ב אינה מעניקה לישראל "סיוע חוץ" שנתי, אלא מבצעת השקעה שנתית בישראל (3.8 מיליארד דולרים), המניבה למשלם המיסים האמריקאי מאות אחוזי תשואה שנתית, ומייצגת נאמנה את הכביש הדו-סטרי בין שתי המדינות. 

מידע נוסף בשני הסרטונים

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 15 אוגוסט 2023

English edition

גיבוש מושכל של הסכם בין ישראל וסעודיה (שדרוג יחסים או שלום) שולל זחיחות דעת, ומחייב תשומת לב למאפייני הזירה הבין-ערבית, לאינטרס הסעודי, להתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים ולתדמית ההרתעה הישראלית.   

1. זירת ההסכם היא בין-ערבית, המאופיינת מאז המאה ה-7 על ידי אלימות, אי-סובלנות, פיצול שורשי (שבטי, גיאוגרפי, דתי ורעיוני), נאמנות מקומית עליונה על נאמנות לאומית, היעדר דו-קיום בשלום ודמוקרטיה, ושליטים עריצים המגיעים לשלטון (ונפרדים מהשלטון) בכוח הזרוע. מכאן ארעיות השליטים, מדיניותם והסכמיהם.

ארעיות השליטים מתועדת על ידי "הצונאמי הערבי" (הנקרא בזחיחות "אביב ערבי") המשתולל מ-2010, וחילופי שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים), ועוד.   

ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן תרומה קריטית ל"הסכמי אברהם", והוא מפגין אומץ לב ונחישות בהנהגת שינוי תרבותי דרמטי וחיובי (כולל דתי) של ארצו. אבל, איומים מחוץ ומבית ומאבקי כוח בתוך משפחת המלוכה, ובינה לבין הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, חושפים שמאפייני הסכם עם סעודיה הם מזרח תיכוניים ולא מערביים.  

2. אינטרס סעודי – ולא פלסטיני – מנחה את התייחסות יורש העצר לישראל, הרואה בה נכס ביטחוני, טכנולוגי ודיפלומטי לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי ועושרה הפיננסי.  ליורש העצר אין אשליות לגבי הר הגעש המזרח תיכוני (כולל איראן, למרות חידוש היחסים הדיפלומטים), וישראל נתפסת כבעלת ברית אמינה מול אויבים משותפים (איראן השיעית והטרור הסוני), במיוחד על רקע הכרסום בכוח ההרתעה של ארה"ב ונאט"ו. הטכנולוגיות הביטחוניות והאזרחיות של ישראל נתפסות כמנוף לגיוון כלכלת סעודיה, הקטנת תלותה בנפט וגז טבעי, והרחבת מקורות ההכנסה הלאומית. יורש העצר גם מודע למעמד המיוחד של ישראל בשני בתי הקונגרס (למרות עוינות האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית), השולטים על "הארנק" האמריקאי ובעלי עוצמה שקולה לנשיא, גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות ואישור של חוזה הגנה הדרושים לסעודיה.

3. ההתנהלות הבין-ערבית הפלסטינית – כולל טרור פלסטיני במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית – קובעת את התייחסות יורש העצר לסוגייה הפלסטינית. הוא גם ער לשיתוף הפעולה הפלסטיני עם ארגוני טרור ברחבי העולם, ובמיוחד "האחים המוסלמים", וכן עם משטר האייתולות, צפון קוריאה, וונצואלה, קובה והגוש הסובייטי. לדעתו, מדינה פלסטינית תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון. לכן הוא מגביל את תמיכתו בפלסטינים למלל (ולא למעש), אינו מקריב אינטרסים סעודים על המזבח הפלסטיני, ואינו מעניק לפלסטינים זכות ווטו על תהליך ההשלמה עם ישראל, המקדם את "חזון 2030".

4. תדמית ההרתעה של ישראל היא התמריץ המרכזי לסעודיה להעמקת הקשר עם ישראל. סעודיה מעריכה את נכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכן עם הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה).  ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה ולא ישראל-מורתעת.

מ-1967 שידרגה ישראל את כוח ההרתעה עקב השליטה על רכסי יו"ש ורמת הגולן, שהם ערש ההיסטוריה, הדת והתרבות היהודים, וגם המינימום החיוני לביטחון ישראל במזרח התיכון הוולקני וההפכפך, שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.

נסיגה מרכסי יו"ש שהם גורם ביטחון קבוע, תמורת הסכם עם סעודיה שהוא גורם ביטחון משתנה במזרח התיכון, תכרסם בכוח ההרתעה. נסיגה תהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב, למדינה מתמרצת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב, תחריף אי-יציבות אזורית ואיומים על המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ותהווה סכנה קיומית לישראל.

ואכן, גלי טרור התפרצו בעקבות מחוות מרחיקות-לכת של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והשמדת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה.

לסיכום, סעודיה פועלת לפי מציאות המזרח התיכון והאינטרס שלה, ולא לפי האינטרס הפלסטיני.  למרות שסעודיה אינה רואה במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", היא מכבדת את כוח ההרתעה של ישראל, את דבקותה בעקרונות היסטוריים וביטחוניים, את נכונותה לעמוד בלחץ אמריקאי, ובמיוחד את תרומתה לקידום "חזון 2030" של יורש העצר, ומכאן הסכמים להרחבת שיתופי הפעולה ואולי אף הסכם שלום.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 12 יולי 2023, https://bit.ly/3JTfkey

עיכוב הזמנת ראש הממשלה נתניהו לבית הלבן, האיום בדבר הערכה-מחדש של היחסים עם ישראל והדאגה – כביכול – לגורל הדמוקרטיה בישראל, מהווים אמצעי לחץ לתאם כל פעולה ישראלית נגד תשתית הגרעין האיראני, להקפיא את הבנייה ביו"ש ומזרח ירושלים (במקביל לעידוד הבנייה הערבית), לחלק את ירושלים, לסגת ל"קו הירוק" ולהקים מדינה פלסטינית.

טוב יעשה ראש הממשלה אם יאמץ את התנהלות האבות המייסדים – מבן גוריון ועד יצחק שמיר – שהבינו כי הדיפת לחץ אמריקאי היא מרכיב מרכזי במדיניות החוץ והביטחון, שהביא לעימות קצר-טווח אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח. הם הבינו שארה"ב מעדיפה בעלת-ברית מונחית-חזון ועקרונות היסטוריים וביטחוניים, שאינה מקריבה אותם על מזבח נוחיות דיפלומטית וכלכלית. 

ב-1948/49 איימו ארה"ב, בריטניה והאו"מ בסנקציות כלכליות ודיפלומטיות אם ישראל לא תיסוג מ"שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף, הנגב ומערב ירושלים, ותקלוט פליטים פלסטינים. רה"מ בן גוריון דחה את הדרישות.

למרות לחץ אמריקאי שיטתי (2017-1948 ו-2023-2021), התרחבו שתופי הפעולה ישראל-ארה"ב באופן דרמטי עקב התנהלות מונחית-חזון ועקרונות של ראשי ממשלה, בגלל יכולות טכנולוגיות וביטחוניות ייחודיות של ישראל, ועקב תרומה הולכת וגוברת של ישראל לכלכלת וביטחון ארה"ב.

ראשי ממשלה אלו הוכיחו שלחץ בינלאומי לא יביא את ישראל לפגוע בזכויותיה ההיסטוריות ובביטחונה. 

הם הבינו את הפער בין פופולריות קלת-השגה לבין הערכה אסטרטגית המחייבת הדיפת לחץ כבד.

הם הכירו בעובדה שלחץ הוא חלק בלתי-נפרד מהיחסים עם ארה"ב, המלמד על נחישות ואמינות ישראל כבעלת-ברית אסטרטגית. הם ידעו שאין "ארוחות חינם"; שאי-עמידה בלחץ תביא להחרפת הלחץ; תכרסם בתדמית ההרתעה של ישראל ובמעמדה כבעלת-ברית יעילה; ותעניק רוח גבית לאויבי ישראל. 

הם ידעו שבמקביל ללחצי הבית הלבן ומחלקת המדינה, ישראל זוכה (מ-1948) לתמיכה שיטתית של שני בתי הקונגרס – שהוא שווה-עוצמה לרשות המבצעת – ושל הבוחר האמריקאי המטיל חיתתו על המחוקקים והנשיא. כניעה ללחץ תפגע בתדמיתנו בעיני תומכינו.

לחץ ארה"ב (השורר מאז 1948, להוציא את נשיאות טראמפ, שדחק את מחלקת המדינה ממרכז הבמה המדינית) הוא ביטוי למדיניות מחלקת המדינה, שהיא שגוייה בשיטתיות: התנגדה להקמת המדינה; חיבקה את ערפאת, אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, "האחים המוסלמים", חמאס והרש"פ, אך מפעילה לחץ על ישראל, סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות; וכו'.

ב-1955-1948 הדף רה"מ בן גוריון לחץ כבד של מחלקת המדינה (ומזכיר המדינה הפופולרי הגנרל ג'ורג' מרשל), הפנטגון, ה-CIA, ה"ניו יורק טיימס", הוושינגטון פוסט" ורבנים אמריקאים להימנע מהכרזת עצמאות. הוא גם הדף לחץ של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית לסגת לגבולות החלוקה ("תכנית אלפא").

ב-1974-1967, למרות לחץ ארה"ב, איחד רה"מ אשכול את ירושלים והקים את השכונה והישובים הראשונים מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, יו"ש ורמת הגולן, ורה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה בירושלים, יו"ש ורמת הגולן.

ב-1981 הורה רה"מ בגין על השמדת הכור הגרעיני בעיראק, והחיל את החוק הישראלי ברמת הגולן, חרף לחץ כבד של ארה"ב, כולל השעיית מטוסי קרב והסכמים לשיתוף פעולה ביטחוני.

ב-1992-1983 הרחיב רה"מ שמיר את הבנייה ביו"ש באופן משמעותי על אפה וחמתה של וושינגטון.

בספטמבר 1982, דחה רה"מ בגין את "תכנית רייגן" שלחצה לנסיגה ל"קו הירוק" (בליווי איום להעריך מחדש את יחסי ארה"ב-ישראל).  

העובדות הנ"ל ממחישות לראש הממשלה שהדיפת לחץ אמריקאי מקדמת את ביטחון וכח ההרתעה של ישראל, מצמצמת את זעזועי האזור, ומשדרגת את הערכתה הגיאו-אסטרטגית של ארה"ב כלפי ישראל.

על אף הלחץ הנשיאותי השגרתי – בהשראת מחלקת המדינה – נשיאי ארה"ב, חברי בית הנבחרים והסנטורים וציבור הבוחרים בארה"ב יודעים שביום סגריר אי-אפשר לסמוך על בעלת ברית רופסת, פייסנית, וותרנית הנרתעת מלחצים, אך אפשר לסמוך על בעלת ברית מונחית-עקרונות ובעלת כוח-עמידה, שאינה מוכנה להקריב זכויות היסטוריות וצרכי ביטחון ארוכי-טווח על מזבח נוחיות דיפלומטית קיצרת טווח.  

bit.ly/3PAcj6s   "מעריב", 29 יוני 2023,  

English edition  bit.ly/3XrrDUV

למרות המתיחות ביחסי ישראל-ארה"ב, ועל אף הכרסום באהדה הגבוהה של הציבור האמריקאי (לפי "גאלופ": 68% אהדה לישראל ב-2023 לעומת 71% ב-2022 ו-26% לרשות הפלסטינית), מתרחבים שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים בין שתי המדינות. ההתרחבות נובעת מאיומים ואתגרים משותפים (איראן, טרור סוני, אי-יציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ושמירה על עליונות טכנולוגית של ארה"ב בזירה העולמית), ויכולות ייחודיות ביטחוניות ואזרחיות של ישראל, התורמות לכלכלת וביטחון ארה"ב בהיקף דולרי העולה על היקף "סיוע החוץ" האמריקאי לישראל (נא ראה בהמשך).  

כדי להבין את עוצמת הקשר המיוחד בין ארה"ב לישראל יש להכיר את מאפייניו:

1. יחסי ישראל-ארה"ב חורגים מההקשר הפוליטי והמדיני של יחסים בינלאומיים בכלל ויחסי חוץ של ארה"ב בפרט, הנקבעים בדרך כלל על ידי מחלקת המדינה והתקשורת "העילית" ומחלחלים מלמעלה למטה לאוכלוסייה. אבל, שורש ההתייחסות של ארה"ב לישראל אינו הממסד המדיני והתקשורתי בארה"ב (שאינו חוסך שבטו מישראל מ-1948 כאשר התנגד להקמתה), אלא הלך הרוח האוהד של תושבי ארה"ב (הקיים מתקופת המתיישבים הראשונים והאבות המייסדים במאות ה-16 ו-17), המחלחל מלמטה למעלה לנבחרים בשני בתי הקונגרס ובבית הלבן. המצביע האמריקאי בוחר – ישירות – את המחוקקים והנשיא, מצפה מהם לייצג נאמנה את תפישת עולמו (כולל יחסו לישראל), ואינו סולח למפירי-אמון.

2. בניגוד לנשיאי ארה"ב הנוטים ללחוץ על ישראל (בהשראת מחלקת המדינה), הרשות המחוקקת (שהיא הנציגה האותנטית ביותר של הבוחרים) תומכת בישראל בשיטתיות. לפי החוקה היא שוות-עוצמה לנשיא ויכולה לשנות וליזום מדיניות. לדוגמא, הקונגרס הביא – בניגוד לעמדת ניקסון ורייגן – לסיום המעורבות הצבאית בדרום מזרח אסיה, אנגולה וניקרגואה; כפה על ברה"מ/רוסיה לפתוח את שערי ההגירה למרות התנגדות ניקסון; הטיל סנקציות על איראן, מצרים ורוסיה חרף התנגדות קלינטון, אובמה וטראמפ; לא אישרר את הסכם הגרעין מ-2015, ולכן איפשר לטראמפ לסגת מההסכם; הרחיב את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ישראל למרות התנגדות בוטה של בוש האב; ועוד.

3. שורש ההתייחסות החיובית לישראל על ידי רוב המצביעים – ומכאן עמדת רוב המחוקקים – הוא מורשת האבות המייסדים שראו במשה רבנו ויציאת מצרים מקור השראה לחוקה ושיטת הממשל הפדרלי, והתייחסו לארה"ב כ"ישראל החדשה". מכאן, פסל משה רבנו מול כס יו"ר בית הנבחרים ובאולמות בית המשפט העליון, אנדרטאות של עשרת הדיברות ברחבי ארה"ב, ושמות תנ"כיים לאלפי אתרים בארה"ב (ירושלים, ציון, חברון, בית לחם, חפציבה, כנען, רחובות, גלעד, מואב, שילה, בית אל, פסגה, ועוד). גורם הזמן מקהה את הזיקה למורשת האבות המייסדים, כולל הזיקה לתנ"ך ולמדינה היהודית, אבל היא עדין משמעותית עבור מצביעים ומחוקקים.

4. הזיקה למורשת האבות המייסדים נחלשת גם עקב שינויים דמוגרפים, ובמיוחד גלי הגירה מהעולם ה-3 (המחזקים את המפלגה הדמוקרטית). ב-1990 היו 20 מיליון אזרחי ארה"ב שנולדו בחו"ל, ב-2023 זינק המספר ל-45 מיליון. השינויים הדמוגרפים מביאים לשינויים תרבותיים, רעיוניים ופוליטיים, כולל בהתייחסות לישראל, ומהווים רוח גבית ללחץ נשיאותי על ישראל.  

5. לחץ נשיאותי (כולל השעיית אספקת מטוסי קרב) מלווה את יחסי ישראל-ארה"ב מאז 1948  – ונהדף במקרים רבים – במקביל להרחבה דרמטית של שיתוף הפעולה האסטרטגי. הלחץ הנוכחי מבטא את החזרת מחלקת המדינה למוקד העשייה המדינית, אחרי שנדחקה לשוליים בתקופת טראמפ, וחרף כישלונה הסדרתי ברחבי מזרח התיכון. הלחץ נועד למנוע מהלך צבאי להריסת תשתיות הטרור הפלסטיני, לשלול מבצע צבאי עצמאי להריסת תשתית הגרעין האיראני, ולהביא להיפרדות מיו"ש והקמת מדינה פלסטינית.  אבל, במקביל ללחץ נשיאותי על ישראל, נמשכת העמקת שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים עם ישראל, מכיוון שהם תורמים רבות לכלכלת וביטחון ארה"ב.

6. בניגוד לתובנה המקובלת, ארה"ב אינה מעניקה לישראל סיוע חוץ, אלא מבצעת השקעה שנתית בישראל, המניבה לארה"ב מאות אחוזי תשואה שנתית. לדוגמא, ישראל היא מעבדה בתנאי-קרב של התעשיות הביטחוניות וזרועות הצבא של ארה"ב, המעבירה מדי יום לארה"ב לקחים מבצעיים המשדרגים את איכות מוצרי התעשיות הביטחוניות, חוסכים מיליארדי דולרים של מחקר ופיתוח, מגדילים את היצוא במיליארדי דולרים נוספים, מרחיבים את בסיס התעסוקה בארה"ב, ומשדרגים את המודיעין ותורות הלחימה של זרועות הביטחון בארה"ב. תרומה דומה מעניקה ישראל לתעשיות האזרחיות בארה"ב, באמצעות כ-250 מרכזי מחקר ופיתוח שהוקמו בישראל על ידי ענקי הייטק אמריקאי. ישראל היא נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לאמריקאים על סיפונה, וחוסכת מיליארדי דולרים של יצור נושאות מטוסים והצבתן – יחד עם חטיבות צבא נוספות – בים התיכון ובאוקיינוס ההודי.

7. מכנה משותף היסטורי, ערכי ואסטרטגי – ולא מדיניות מחלקת המדינה – מאפיינים את הכביש הדו-סטרי בין ישראל לארה"ב לתועלתן ההדדית.