שגריר בדימוס יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 28 יולי 2025, bit.ly/4lR2E96
English edition bit.ly/4lO4N5s
האם אל-ג'ולאני (אחמד אל-שרעא) הוא טרוריסט בחליפה מערבית, המוליך שולל מעצבי מדיניות מערביים, המתוסכלים מהמציאות המזרח תיכונית המדממת ורוויית מלחמות וטרור בין-מוסלמים ובין-ערבים מונחי-דת ואידיאולוגיה מאז המאה ה-7, ולכן הם מתמכרים למציאות חלופית, ספקולטיבית ונוחה יותר של דו-קיום בשלום, המונחית על ידי שיקולים פיננסים ודיפלומטים? או אולי אל-ג'ולאני זנח את הטרור, הפך מאידיאולוג לפרגמטיסט, ומנסה לייצב את סוריה המשוסעת שבטית, אתנית, דתית ורעיונית, ולקדם דו-קיום שלום מקומי ואזורי?
תפישת העולם והחזון של מנהיגים כגון אל-ג'ולאני, מחמוד עבאס וחמינאי, משתקפים באופן האותנטי ביותר בתכניות הלימודים, דרשות יום שישי במסגדים, התקשורת הרשמית וקשרים עם גופי טרור.
להערכה מציאותית של התנהלות אל-ג'ולאני – בעל הרקע הג'יהאדיסטי – יש להתנות כל מחווה כלפיו (כגון השעיית סנקציות כלכליות וחידוש יחסים דיפלומטיים) בעקירת החינוך לשנאה, דרשות ותקשורת השנאה, וסיום כל קשר עם גופי טרור, כמו גם התכחשות פומבית ורשמית לאידיאולוגיה של "האחים המוסלמים" ושל "היאת תחריר א-שאם" הקוראת להפלת משטרים מוסלמים לאומיים, להכניע את ה"כופרים", ולהשליט את האסלאם על העולם כדת הלגיטימית היחידה.
כדי להיות צמודים למציאות בכל הקשור להתנהלות אל-ג'ולאני, יש ללמוד מתקדימים של מנהיגים מזרח תיכוניים, שהוליכו שולל מעצבי מדיניות מערביים. לדוגמא, בתחילת דרכו, הרעיף בשאר אסאד על המערב מלל מתון, תוך הדגשת עבודתו כרופא עיניים בבריטניה, נשואיו לאישה סורית ילידת בריטניה, היותו נשיא אגודת האינטרנט הסורית ושליטתו במספר שפות זרות, ולכן הצטייר כמנהיג מתון בפוטנציה, היה אורחו של נשיא צרפת ב"מצעד יום הבסטיליה", והפך לחברם של הסנטור הבכיר ג'ון קארי ומחוקקים אמריקאים נוספים. אבל, בשאר אסאד התגלה כשטני יותר מאביו, והוביל למלחמת אזרחים שגבתה מחיר של יותר מ-500,000 הרוגים, 7 מיליון פליטים ומספר דומה של עקורים בסוריה.
ב-1978, אייתוללה חומייני הקיף את עצמו ביועצים צעירים, מבריקים ורהוטים, בוגרי אוניברסיטאות מערביות, ששלטו במספר שפות זרות, והנחה אותם לתדרך דיפלומטים ועיתונאים אמריקאים ב(דיס)אינפורמציה על השקפת עולם אנטי-סובייטית ופרו-אמריקאית, התמקדות בזכויות אדם לעם האיראני, הימנעות מיצוא המהפכה האסלאמית מעבר לגבולות איראן, ומחויבות לדו-קיום בשלום עם השכנים הסונים. נשיא ארה"ב, קארטר התמכר למסרים של חומייני, הכריז ש"חומייני יעסוק בטרקטורים, לא בטנקים", שׂ"חומייני יהיה מהדורה איראנית של גנדי", והפעיל לחץ כבד על צבא איראן (שהתנגד לחזרת חומייני מהגלות בצרפת), ובכך הקל על הפלת שלטון השאה הפרו-אמריקאי. אבל, בסתירה למציאות חלופית שהשתלטה על מחלקת המדינה והבית הלבן, חומייני היה מונחה-חזון פנאטי, הוציא להורג מספר רב של קציני צבא בכירים, השתלט על השגרירות האמריקאית והחזיק 50 אמריקאים כבני ערובה למשך 444 יום, והפך את איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ" למוקד העולמי האנטי-אמריקאי המוביל של טרור, סחר בסמים, הלבנת הון והפצת מערכות לחימה.
ב-1993, הפריח ערפאת הצהרות שלום – לציבורי יעד בישראל ובמערב, ולא במדינות ערב – שהותאמו להתמכרות מנהיגים ישראלים ומערביים למציאות חלופית של "שלום עכשיו" ו"מזרח תיכון חדש" מונחה-קידמה ודו-קיום בשלום, והובילו להכשרת ארכי-טרוריסט וזכייתו בפרס נובל לשלום, במקביל להתפרצות גל טרור חסר-תקדים.
"האחים המוסלמים" – ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם – רואים בתפישת השלטון ע"י אל-ג'ולאני מקור השראה להתפתחויות דומות בכל מדינות ערב. מאז הקמתם ב-1928, "האחים המוסלמים" מפגינים מיומנות בהטעיית המערב באמצעות פעילות דתית, חינוכית, חברתית, סיעודית ופוליטית, לצד חתרנות וטרור. "האחים המוסלמים" הם מונחי חזון המחייב הפלת כל משטר מוסלמי לאומי והכנעת המערב "הכופר", והקמת חברה אוניברסלית המתבססת על האסלאם כדת הלגיטימית והיחידה. בניגוד לממסד מדיניות החוץ המערבי שאינו רואה ב"אחים המוסלמים" ארגון טרור, כל המשטרים הערביים המתונים חשים את מאכלת "האחים המוסלמים" על צווארם.
השורה התחתונה: בעוד שאל-ג'ולאני עשוי להיות טרוריסט שהפך לפרגמטיסט, על המערב ללמוד מניסיונו של ג'ון ג'נקינס, מומחה בריטי מוביל ל"אחים המוסלמים" ולמזרח התיכון: "….המערב צריך להתגבר על הפיתוי לפענח את המזרח התיכון ע"י ערכים ומונחים מערביים… המערב עלול להתפתות ולהאמין שהפלת משטר מזרח תיכוני זדוני, מובילה לעליית משטר חיובי יותר. אבל, המציאות המזרח תיכונית מוכיחה את ההיפך… האלימות השלטונית לא נחלשת אלא חוזרת…."
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 11 מאי 2025
English edition bit.ly/4jr2N1G
מקורבי הנשיא טראמפ – הדוגלים בבדלנות – משוכנעים שסוגיית איראן היא בעיה של ישראל (המנסה, לטענתם, לגרור את ארה"ב לעימות צבאי מיותר), אינה מאיימת על ארה"ב ויציבות המזרח התיכון, וניתנת לפתרון באמצעות מו"מ. אבל, תובנות אלו מופרכות ע"י מצעד העובדות.
לדוגמא, ללא קשר לישראל, מאז הפלת שלטון השאה בפברואר 1979, משטר האייתולות מונחה ע"י חזון פנאטי בן 1,400 שנים, המושרש גם במערכת החינוך, דרשות המסגדים והתקשורת הרשמית, ומחייב את איראן להפיל כל משטר סוני, ולהכניע את המערב "הכופר", ובמיוחד את "השטן הגדול האמריקאי". איראן הפכה למוקד טרור, הברחת סמים והלבנת הון אנטי-אמריקאים במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית ("הבטן הרכה של ארה"ב), וגם על אדמת ארה"ב. מתחילת שנות ה-80', איראן מקיימת מחנות טרור וניסויים בליסטים באמריקה הלטינית, מעמיקה את שתוף הפעולה עם ברוני הסמים ועם כל ממשלה אנטי-אמריקאית. איראן רואה את ישראל כ"שטן הקטן", מאחז ארה"ב במזרח התיכון, וקו הגנה ראשון של הדמוקרטיות המערביות.
התובנה המקובלת על מקורבי טראמפ – המתנגדים לכל מעורבות צבאית של ארה"ב מחוץ לגבולותיה – היא שמשטר האייתולות מודיע על נכונות לחידוש המו"מ, ועל ארה"ב להיענות, כדי להבהיר עמדות, לפתור אי-הבנות, ולצמצם את הסיכוי למלחמה.
אבל, ככל שהמלל האיראני נעים לאוזן, על ארה"ב להתמקד במעש האיראני השונה לחלוטין מהמלל. כמו כן, בניגוד לארה"ב הרואה במו"מ צעד לקראת פיוס, משטר האייתולות רואה במו"מ עם ממשל זמני ו"כופר" צעד לקידום הכרעת "הכופר", ומימוש חזון אלוהי ונצחי, החשוב הרבה יותר ממחוות כלכליות ודיפלומטיות. איראן רואה במו"מ אמצעי להרוויח זמן, להחלים ממהלומות שספגה לאחרונה, להימנע ממתקפה צבאית אמריקאית, להשיג יכולת הגרעינית (תוך שבועות או חודשים?), ולכרסם במעמד ארה"ב.
אמנם מו"מ עדיף על מלחמה כאשר מתנהל בין צדדים הדוגלים בדו-קיום בשלום ובמו"מ בתום-לב, אבל מו"מ עם צד המונחה ע"י חזון השולל דו-קיום בשלום מתבסס על הרהורי-לב והרסני. משטר האייתולות האפוקליפטי אינו שוקל להכפיף את חזונו לנורמות המערביות של מו"מ כמו דו-קיום בשלום.
בניגוד למו"מ עם איראן, ישראל קיימה מו"מ מוצלח לשיתופי פעולה עם סעודיה ולהסכמי שלום עם 6 מדינות ערביות, מכיוון שמדינות אלו מונחות ע"י חזונות לאומיים שהגשמתם אינה מותנית בהכרעת ישראל, וגם לא בהקמת מדינה פלסטינית. לדוגמא, "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי מייעד תפקיד חשוב לישראל בעמידה מול איומי איראן ו"האחים המוסלמים", ושחרור כלכלת סעודיה מתלות בנפט והחדרת טכנולוגיות מתקדמות. סעודיה אף שוקלת הצטרפות ל"הסכמי אברהם", אבל מתרחקת מהם (ומתקרבת לסין ורוסיה) ככל שמתקדם המו"מ ארה"ב-איראן, המבטא את התעלמות ארה"ב ממהות משטר האייתולות, ולכן פוגע באמינות וושינגטון בעיני ריאד.
לעומת הצלחת המו"מ עם מדינות ערב לקדם דו-קיום בשלום, נכשל כל מו"מ של ישראל עם חמאס, חיזבאללה ואש"פ (רש"פ) לצמצום הטרור, עקב החזון המנחה ארגונים אלו (לדוגמא, אמנות פת"ח ואש"פ מ-1959 ו-1964), המושרש במסגרות החינוכיות, דרשות המסגדים והתקשורת הרשמית, ומחייב את השמדת ישראל כתנאי להגשמת החזון.
אמנם הנשיא טראמפ שואף לסיים – ולא ליזום – מלחמות, אך התנאי לכך הוא חיסול – ולא ניהול מו"מ עם – המוקד העולמי של טרור ומלחמות, כפי שהתנאי לצמצום הפשיעה בעיר מסוימת הוא חיסול הנוכחות של – ולא ניהול מו"מ עם – משפחות הפשע בעיר. השאיפה לסיום מלחמות במקביל לניהול מו"מ עם משטר האייתולות הם דבר והיפוכו.
בעוד העולם מתמקד בבלימת התגרענות איראן, היכולות הקונבנציונליות והבליסטיות של איראן הפכו את איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ" לאיום על ביטחון הפנים והביטחון הלאומי של ארה"ב. לדוגמא, הצלחת איראן להפיל את השלטון ההאשמי תאגף את ישראל וסעודיה, תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי, תגרום להתפרצויות ביטחוניות וולקניות בישראל, מצרים וחצי האי ערב, ותפגע קשות בשוק הנפט ובביטחון הפנים של הדמוקרטיות המערביות.
מקורביו הבדלנים של טראמפ טוענים שאין להיחפז לפעולה צבאית לשינוי-משטר. אבל, מו"מ עם איראן (הניתן להפרה), במקביל להטלת סנקציות כלכליות (שהן הפיכות), מתנהל מאז 1979, והפך את משטר האייתולות מגורם משני לגורם/איום מרכזי בזירה הבינלאומית.
אמנם יש חשש מובן ממחיר הפעולה לשינוי-משטר באיראן, אבל אין ארוחות-חינם. הימנעות משינוי-משטר היא בגידה ברוב אוכלוסיית איראן המייחלת להפלת משטר האייתולות, וגם תסלול את הדרך לכוח גרעיני אפוקליפטי הראשון בהיסטוריה. מחיר העימות עם משטר אייתולות גרעיני יגמד כל מחיר אפשרי של פעולה לשינוי המשטר הנוכחי באיראן.
האם ארה"ב תפעל לפי הפתגם האמריקאי: "עבדת עלי פעם אחת – התבייש לך! עבדת עלי פעמיים – אני מתבייש!!!"
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 27 אוגוסט 2025
English edition bit.ly/3JrNR6A
המתקפה האווירית נגד איראן במהלך 21-13 ביוני 2025, הייתה המתקפה האווירית המורכבת והמוצלחת ביותר מאז מלחמת העולם ה-2, שיתקה את חיל האוויר ומערכות ההגנה של איראן, וסללה את הדרך להפצצה-ללא-הפרעה על ידי ארה"ב את שלושת מתקני הגרעין המרכזיים באיראן ב-21 ביוני.
ב-2017, חדרה ישראל לתא טרור אסלאמי בסוריה שהתמחה בהחדרת חומרי נפץ למחשבים ניידים, תוך עקיפת מערכות אבטחה בנמלי תעופה בארה"ב. המידע הועבר לארה"ב, הביא לשדרוג דרמטי של מערכות האבטחה, ומנע פגיעה אנושה בביטחון הפנים בארה"ב.
שתי הדוגמאות משקפות את התרומה הפרו-אקטיבית של ישראל לביטחון ארה"ב, שאף בעלת ברית אחרת לא מסוגלת/רוצה לבצע מול טרור עולמי סוני ושיעי.
מבצעים פרו-אקטיביים ומשני-משחק נוספים של ישראל – התורמים לאינטרס ארה"ב – כוללים את השמדת הכורים הגרעיניים בעיראק (1981) וסוריה (2007), שחסכו מהעולם השלכות קטסטרופליות של מלחמת מפרץ גרעינית (1991) ומלחמת אזרחים סורית גרעינית (2011 עד היום); השמדת 20 סוללות טילי קרקע-אוויר סובייטיות מתקדמות ב-1982, הטתה את מאזן הכוחות הגלובלי לטובת ארה"ב, ועדיין משפיעה על הכשרת טייסי קרב וגיבוש תורות לחימה של חיל האוויר האמריקני; "מבצע אנטבה" ב-1976 הוא מקור השראה לכוחות המיוחדים בארה"ב; הפעילות הצבאית ההרתעתית ב-1970 הביאה לנסיגת הפלישה של סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקנית, שאיימה גם על מדינות הנפט הפרו-אמריקאיות בחצי האי ערב, בתקופה של תלות-גבוהה אמריקאית בנפט המפרץ הפרסי; מלחמת המנע ב-1967 סיכלה את כוונת מצרים הפרו-סובייטית להפוך למנהיגת העולם הערבי, תוך הפלת המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים; ועוד.
בניגוד לישראל, הביטחון הלאומי של בעלות הברית של ארה"ב באירופה, יפן ודרום קוריאה תלוי במידה רבה בבסיסי צבא של ארה"ב, המחייבים תקציב שנתי אמריקאי של כ-50 מיליארד דולר, כולל 160,000 חיילים אמריקניים. ישראל אינה זקוקה לבסיסי צבא וכוח אדם אמריקאים על אדמתה (אלא למערכות לחימה מארה"ב), והיא מממנת רוב מוחלט של תקציב הביטחון.
מאז 1967, עם השליטה על רכסי ההרים של רמת הגולן, יהודה ושומרון, ישראל הפכה מצרכנית-ביטחון לייצרנית-ביטחון עבור ארה"ב, ממעודדת-מלחמה (עקב פגיעותה) למרתיעת-מלחמה.
אירופה היא זירה לבסיסי צבא של ארה"ב, אבל ישראל היא זירה לבסיסי מחקר ופיתוח של 250 ענקיות טכנולוגיה מארה"ב (למשל, אנבידיה, אינטל, גוגל, מיקרוסופט, יואלט-פקארד, אפלייד מטריאלס, איי.בי.אם, פיליפס, אפל) הממנפים את כוח המוח הישראלי כדי לשמור על היתרון הטכנולוגי הגלובלי של ארה"ב, תוך כדי הגדלת היצוא והרחבת התעסוקה של ארה"ב.
בניגוד לבעלות הברית האירופיות של ארה"ב – ששיתוף הפעולה האסטרטגי שלהן עם ארה"ב תלוי באידיאולוגיה (שמאל/ימין) של הממשלה ובדעת הקהל הפנימית – רוב מוחלט של הציבור והממסד הפוליטי בישראלי הוא פרו-ארה"ב ללא תנאי, בלי קשר לממשלות שמאל/ימין בירושלים ונשיאות דמוקרטית/רפובליקנית בוושינגטון.
ממשלות אירופיות של מרכז-ימין נוטות להדגיש אינטרסים לאומיים, ונוטות לתמוך במדיניות ארה"ב, אבל ממשלות מרכז-שמאל נוטות להדגיש מכנה משותף עם האיחוד האירופי, האו"ם וארגונים בינלאומיים (האנטי-אמריקאים), ומפגינות ספקנות כלפי יוזמות צבאיות אמריקניות.
בניגוד לבעלות ברית אחרות של ארה"ב, ישראל מניבה תשואה שנתית של מאות אחוזים על ההשקעה האמריקנית השנתית של 3.8 מיליארד דולר, הנתפסת בטעות כ"סיוע חוץ". ישראל יוזמת מבצעים צבאיים פורצי דרך, ומתפקדת כמעבדה בתנאי קרב, מרכז חדשנות ואולם תצוגה של תעשיות הביטחון האמריקאיות וזרועות הצבא של ארה"ב. ישראל חוסכת לתעשיות הביטחון של ארה"ב שנים רבות של מחקר ופיתוח, המסתכמים במיליארדי דולרים, מגדילים את היצוא, מרחיבים את התעסוקה, ומשדרגים את תורות הלחימה של ארה"ב.
שגריר בדימוס יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 28 יולי 2025, bit.ly/4lR2E96
English edition bit.ly/4lO4N5s
האם אל-ג'ולאני (אחמד אל-שרעא) הוא טרוריסט בחליפה מערבית, המוליך שולל מעצבי מדיניות מערביים, המתוסכלים מהמציאות המזרח תיכונית המדממת ורוויית מלחמות וטרור בין-מוסלמים ובין-ערבים מונחי-דת ואידיאולוגיה מאז המאה ה-7, ולכן הם מתמכרים למציאות חלופית, ספקולטיבית ונוחה יותר של דו-קיום בשלום, המונחית על ידי שיקולים פיננסים ודיפלומטים? או אולי אל-ג'ולאני זנח את הטרור, הפך מאידיאולוג לפרגמטיסט, ומנסה לייצב את סוריה המשוסעת שבטית, אתנית, דתית ורעיונית, ולקדם דו-קיום שלום מקומי ואזורי?
תפישת העולם והחזון של מנהיגים כגון אל-ג'ולאני, מחמוד עבאס וחמינאי, משתקפים באופן האותנטי ביותר בתכניות הלימודים, דרשות יום שישי במסגדים, התקשורת הרשמית וקשרים עם גופי טרור.
להערכה מציאותית של התנהלות אל-ג'ולאני – בעל הרקע הג'יהאדיסטי – יש להתנות כל מחווה כלפיו (כגון השעיית סנקציות כלכליות וחידוש יחסים דיפלומטיים) בעקירת החינוך לשנאה, דרשות ותקשורת השנאה, וסיום כל קשר עם גופי טרור, כמו גם התכחשות פומבית ורשמית לאידיאולוגיה של "האחים המוסלמים" ושל "היאת תחריר א-שאם" הקוראת להפלת משטרים מוסלמים לאומיים, להכניע את ה"כופרים", ולהשליט את האסלאם על העולם כדת הלגיטימית היחידה.
כדי להיות צמודים למציאות בכל הקשור להתנהלות אל-ג'ולאני, יש ללמוד מתקדימים של מנהיגים מזרח תיכוניים, שהוליכו שולל מעצבי מדיניות מערביים. לדוגמא, בתחילת דרכו, הרעיף בשאר אסאד על המערב מלל מתון, תוך הדגשת עבודתו כרופא עיניים בבריטניה, נשואיו לאישה סורית ילידת בריטניה, היותו נשיא אגודת האינטרנט הסורית ושליטתו במספר שפות זרות, ולכן הצטייר כמנהיג מתון בפוטנציה, היה אורחו של נשיא צרפת ב"מצעד יום הבסטיליה", והפך לחברם של הסנטור הבכיר ג'ון קארי ומחוקקים אמריקאים נוספים. אבל, בשאר אסאד התגלה כשטני יותר מאביו, והוביל למלחמת אזרחים שגבתה מחיר של יותר מ-500,000 הרוגים, 7 מיליון פליטים ומספר דומה של עקורים בסוריה.
ב-1978, אייתוללה חומייני הקיף את עצמו ביועצים צעירים, מבריקים ורהוטים, בוגרי אוניברסיטאות מערביות, ששלטו במספר שפות זרות, והנחה אותם לתדרך דיפלומטים ועיתונאים אמריקאים ב(דיס)אינפורמציה על השקפת עולם אנטי-סובייטית ופרו-אמריקאית, התמקדות בזכויות אדם לעם האיראני, הימנעות מיצוא המהפכה האסלאמית מעבר לגבולות איראן, ומחויבות לדו-קיום בשלום עם השכנים הסונים. נשיא ארה"ב, קארטר התמכר למסרים של חומייני, הכריז ש"חומייני יעסוק בטרקטורים, לא בטנקים", שׂ"חומייני יהיה מהדורה איראנית של גנדי", והפעיל לחץ כבד על צבא איראן (שהתנגד לחזרת חומייני מהגלות בצרפת), ובכך הקל על הפלת שלטון השאה הפרו-אמריקאי. אבל, בסתירה למציאות חלופית שהשתלטה על מחלקת המדינה והבית הלבן, חומייני היה מונחה-חזון פנאטי, הוציא להורג מספר רב של קציני צבא בכירים, השתלט על השגרירות האמריקאית והחזיק 50 אמריקאים כבני ערובה למשך 444 יום, והפך את איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ" למוקד העולמי האנטי-אמריקאי המוביל של טרור, סחר בסמים, הלבנת הון והפצת מערכות לחימה.
ב-1993, הפריח ערפאת הצהרות שלום – לציבורי יעד בישראל ובמערב, ולא במדינות ערב – שהותאמו להתמכרות מנהיגים ישראלים ומערביים למציאות חלופית של "שלום עכשיו" ו"מזרח תיכון חדש" מונחה-קידמה ודו-קיום בשלום, והובילו להכשרת ארכי-טרוריסט וזכייתו בפרס נובל לשלום, במקביל להתפרצות גל טרור חסר-תקדים.
"האחים המוסלמים" – ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם – רואים בתפישת השלטון ע"י אל-ג'ולאני מקור השראה להתפתחויות דומות בכל מדינות ערב. מאז הקמתם ב-1928, "האחים המוסלמים" מפגינים מיומנות בהטעיית המערב באמצעות פעילות דתית, חינוכית, חברתית, סיעודית ופוליטית, לצד חתרנות וטרור. "האחים המוסלמים" הם מונחי חזון המחייב הפלת כל משטר מוסלמי לאומי והכנעת המערב "הכופר", והקמת חברה אוניברסלית המתבססת על האסלאם כדת הלגיטימית והיחידה. בניגוד לממסד מדיניות החוץ המערבי שאינו רואה ב"אחים המוסלמים" ארגון טרור, כל המשטרים הערביים המתונים חשים את מאכלת "האחים המוסלמים" על צווארם.
השורה התחתונה: בעוד שאל-ג'ולאני עשוי להיות טרוריסט שהפך לפרגמטיסט, על המערב ללמוד מניסיונו של ג'ון ג'נקינס, מומחה בריטי מוביל ל"אחים המוסלמים" ולמזרח התיכון: "….המערב צריך להתגבר על הפיתוי לפענח את המזרח התיכון ע"י ערכים ומונחים מערביים… המערב עלול להתפתות ולהאמין שהפלת משטר מזרח תיכוני זדוני, מובילה לעליית משטר חיובי יותר. אבל, המציאות המזרח תיכונית מוכיחה את ההיפך… האלימות השלטונית לא נחלשת אלא חוזרת…."
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 11 מאי 2025
English edition bit.ly/4jr2N1G
מקורבי הנשיא טראמפ – הדוגלים בבדלנות – משוכנעים שסוגיית איראן היא בעיה של ישראל (המנסה, לטענתם, לגרור את ארה"ב לעימות צבאי מיותר), אינה מאיימת על ארה"ב ויציבות המזרח התיכון, וניתנת לפתרון באמצעות מו"מ. אבל, תובנות אלו מופרכות ע"י מצעד העובדות.
לדוגמא, ללא קשר לישראל, מאז הפלת שלטון השאה בפברואר 1979, משטר האייתולות מונחה ע"י חזון פנאטי בן 1,400 שנים, המושרש גם במערכת החינוך, דרשות המסגדים והתקשורת הרשמית, ומחייב את איראן להפיל כל משטר סוני, ולהכניע את המערב "הכופר", ובמיוחד את "השטן הגדול האמריקאי". איראן הפכה למוקד טרור, הברחת סמים והלבנת הון אנטי-אמריקאים במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית ("הבטן הרכה של ארה"ב), וגם על אדמת ארה"ב. מתחילת שנות ה-80', איראן מקיימת מחנות טרור וניסויים בליסטים באמריקה הלטינית, מעמיקה את שתוף הפעולה עם ברוני הסמים ועם כל ממשלה אנטי-אמריקאית. איראן רואה את ישראל כ"שטן הקטן", מאחז ארה"ב במזרח התיכון, וקו הגנה ראשון של הדמוקרטיות המערביות.
התובנה המקובלת על מקורבי טראמפ – המתנגדים לכל מעורבות צבאית של ארה"ב מחוץ לגבולותיה – היא שמשטר האייתולות מודיע על נכונות לחידוש המו"מ, ועל ארה"ב להיענות, כדי להבהיר עמדות, לפתור אי-הבנות, ולצמצם את הסיכוי למלחמה.
אבל, ככל שהמלל האיראני נעים לאוזן, על ארה"ב להתמקד במעש האיראני השונה לחלוטין מהמלל. כמו כן, בניגוד לארה"ב הרואה במו"מ צעד לקראת פיוס, משטר האייתולות רואה במו"מ עם ממשל זמני ו"כופר" צעד לקידום הכרעת "הכופר", ומימוש חזון אלוהי ונצחי, החשוב הרבה יותר ממחוות כלכליות ודיפלומטיות. איראן רואה במו"מ אמצעי להרוויח זמן, להחלים ממהלומות שספגה לאחרונה, להימנע ממתקפה צבאית אמריקאית, להשיג יכולת הגרעינית (תוך שבועות או חודשים?), ולכרסם במעמד ארה"ב.
אמנם מו"מ עדיף על מלחמה כאשר מתנהל בין צדדים הדוגלים בדו-קיום בשלום ובמו"מ בתום-לב, אבל מו"מ עם צד המונחה ע"י חזון השולל דו-קיום בשלום מתבסס על הרהורי-לב והרסני. משטר האייתולות האפוקליפטי אינו שוקל להכפיף את חזונו לנורמות המערביות של מו"מ כמו דו-קיום בשלום.
בניגוד למו"מ עם איראן, ישראל קיימה מו"מ מוצלח לשיתופי פעולה עם סעודיה ולהסכמי שלום עם 6 מדינות ערביות, מכיוון שמדינות אלו מונחות ע"י חזונות לאומיים שהגשמתם אינה מותנית בהכרעת ישראל, וגם לא בהקמת מדינה פלסטינית. לדוגמא, "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי מייעד תפקיד חשוב לישראל בעמידה מול איומי איראן ו"האחים המוסלמים", ושחרור כלכלת סעודיה מתלות בנפט והחדרת טכנולוגיות מתקדמות. סעודיה אף שוקלת הצטרפות ל"הסכמי אברהם", אבל מתרחקת מהם (ומתקרבת לסין ורוסיה) ככל שמתקדם המו"מ ארה"ב-איראן, המבטא את התעלמות ארה"ב ממהות משטר האייתולות, ולכן פוגע באמינות וושינגטון בעיני ריאד.
לעומת הצלחת המו"מ עם מדינות ערב לקדם דו-קיום בשלום, נכשל כל מו"מ של ישראל עם חמאס, חיזבאללה ואש"פ (רש"פ) לצמצום הטרור, עקב החזון המנחה ארגונים אלו (לדוגמא, אמנות פת"ח ואש"פ מ-1959 ו-1964), המושרש במסגרות החינוכיות, דרשות המסגדים והתקשורת הרשמית, ומחייב את השמדת ישראל כתנאי להגשמת החזון.
אמנם הנשיא טראמפ שואף לסיים – ולא ליזום – מלחמות, אך התנאי לכך הוא חיסול – ולא ניהול מו"מ עם – המוקד העולמי של טרור ומלחמות, כפי שהתנאי לצמצום הפשיעה בעיר מסוימת הוא חיסול הנוכחות של – ולא ניהול מו"מ עם – משפחות הפשע בעיר. השאיפה לסיום מלחמות במקביל לניהול מו"מ עם משטר האייתולות הם דבר והיפוכו.
בעוד העולם מתמקד בבלימת התגרענות איראן, היכולות הקונבנציונליות והבליסטיות של איראן הפכו את איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ" לאיום על ביטחון הפנים והביטחון הלאומי של ארה"ב. לדוגמא, הצלחת איראן להפיל את השלטון ההאשמי תאגף את ישראל וסעודיה, תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי, תגרום להתפרצויות ביטחוניות וולקניות בישראל, מצרים וחצי האי ערב, ותפגע קשות בשוק הנפט ובביטחון הפנים של הדמוקרטיות המערביות.
מקורביו הבדלנים של טראמפ טוענים שאין להיחפז לפעולה צבאית לשינוי-משטר. אבל, מו"מ עם איראן (הניתן להפרה), במקביל להטלת סנקציות כלכליות (שהן הפיכות), מתנהל מאז 1979, והפך את משטר האייתולות מגורם משני לגורם/איום מרכזי בזירה הבינלאומית.
אמנם יש חשש מובן ממחיר הפעולה לשינוי-משטר באיראן, אבל אין ארוחות-חינם. הימנעות משינוי-משטר היא בגידה ברוב אוכלוסיית איראן המייחלת להפלת משטר האייתולות, וגם תסלול את הדרך לכוח גרעיני אפוקליפטי הראשון בהיסטוריה. מחיר העימות עם משטר אייתולות גרעיני יגמד כל מחיר אפשרי של פעולה לשינוי המשטר הנוכחי באיראן.
האם ארה"ב תפעל לפי הפתגם האמריקאי: "עבדת עלי פעם אחת – התבייש לך! עבדת עלי פעמיים – אני מתבייש!!!"
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 2 אפריל 2025, bit.ly/4iV8vJ5
English Edition bit.ly/3RChlPD
חוקת הרפובליקה האסלאמית של איראן מחייבת התנהלות שיטתית, אלימה, ופנאטית של משטר האייתולות האפוקליפטי מאז הפלת השאה הפרסי בפברואר 1979.
חוקת האייתולות מהווה מפת דרכים לייצוא המהפכה האסלאמית למזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית (“הבטן הרכה” של ארה"ב) וארה"ב באמצעות חתרנות, טרור, ליבוי מלחמות אזרחים, הפצת מערכות לחימה מתקדמות, סחר בסמים, הלבנת-הון והמרת-דת.
חוקת האייתולות מטיפה לניצחון המדוכאים, ה"מוסטדאפון" (כגון איראן, לבנון, ונצואלה, קובה וניקרגואה) על פני המדכאים היהירים, ה"מוסטקבירון" (כגון "השטן האמריקאי הגדול", ערב הסעודית וישראל).
חוקת האייתולות נועדה להקים חברה שיעית אוניברסלית, המבוססת על תורת אייתולה חומייני, ולהכניע את "המשומדים" הסונים ו"הכופרים".
האיום האיראני על העולם, בכלל, ועל ארה"ב, בפרט, הוא קונבנציונאלי ולא רק גרעיני. לדוגמא סוכנים איראניים וחיזבאללה מקיימים פעילות שוטפת במקסיקו, ונצואלה, ניקרגואה, צ'ילה, קולומביה, בוליביה, אקוודור, ובמיוחד באזור הגבול המשולש הגדול (ארגנטינה-פרגוואי-ברזיל) והקטן (צ'ילי-בוליביה-פרו), המאפשרת כניסה לארה"ב דרך מעברי גבול חוקיים, או ע"י שיירות מהגרים בלתי-חוקיים. נוכחות "משמרות המהפכה האסלאמית" וחיזבאללה בדרום אמריקה מהווה נכס איראני חיוני, ומספקת בסיס לתקיפת מטרות אמריקאיות.
משולש גבולות מהווה אזור נטול-אכיפה, פרוץ לטרוריסטים, מבריחי סמים ומלביני הון, ובית למהגרים שיעים לבנונים המעניקים בסיס פעולה לאיראן וחיזבאללה. מ-11 ספטמבר 2001, המודיעין האמריקאי פועל נגד היווצרות תאי טרור שיעי באזור זה.
איראן הקימה יותר מ-36 מרכזי תרבות שיעיים ב-17 מדינות, ורבים מהם משמשים זרועות ריגול לאיסוף מודיעין, ומגייסים טרוריסטים, מרגלים ומנופי דעת קהל, כדי לכרסם במעמד האסטרטגי של ארה"ב בחצרה האחורית.
לפי מכון המחקר "המועצה האטלנטית" בעיר הבירה וושינגטון: "איראן ממנפת את מעמדה במדינות מרכז ודרום אמריקה כבסיס לפעילות אנטי-אמריקאית…. טהראן ניצלה את הפיכת העולם לרב-קוטבי ואת הגל האנטי-אמריקאי באמריקה הלטינית, כדי להעמיק את השפעתה…. איראן העמיקה את קשריה עם בוליביה, קובה, אקוודור, ניקרגואה ווונצואלה המתנגדות למדיניות החוץ של ארצות הברית…. ארגוני הטרור הנתמכים ע"י איראן רחוקים אלפי קילומטרים מאיראן והם מגייסים הון וכוח אדם, ומתפתלים סביב העולם וקוראים תיגר על ארה"ב גם ביבשת אמריקה…."
ג'יימס פיליפס, מומחה לענייני המזרח התיכון וטרור בינלאומי ב-Heritage Foundation מתעד פעילות איראנית אנטי-אמריקאית באמריקה הלטינית – בחסות מספר רב של מסגדים – כולל מחנות אימונים לטרוריסטים בוונצואלה, סחר סמים והלבנת הון, והרחבת הפעילות בגבול ארה"ב-מקסיקו. להערכתו, איראן מתכננת להפעיל ממקסיקו מתקפות סייבר על זרועות ממשל בארה"ב.
השורה התחתונה
כפי שמתועד על ידי חוקת האייתוללות, מערכת החינוך, דרשות יום ששי במסגדים, התקשורת הרשמית והרקורד השיטתי של המשטר האפוקליפטי של איראן – מאז תפס את השלטון ב-1979 – הוא מונחה חזון פנאטי, דתי ומגלומני ולא שיקולים כלכליים ודיפלומטים.
התנהלות משטר האייתולות מפברואר 1979 הפכה אותו למוקד טרור ומלחמות המוביל בעולם, וממחישה שאינו שותף פוטנציאלי למו"מ בתום לב, ולדו-קיום בשלום עם שכנותיו הסוניות, ואינו מסוגל לשקול נטישת חזונו הפנאטי.
התנהלות משטר האייתולות מבהירה שדיפלומטיה אמריקאית בת 46 שנים שידרגה באופן דרמטי את יכולותיו הטרוריסטיות והמלחמתיות האנטי-אמריקאיות.
סנקציות כלכליות שהוטלו על איראן ב-40 השנים האחרונות הוכחו כהפיכות, ולא הביאו להתמתנות האייתולות.
התנהלות משטר האייתולות מבהירה שאינו מסוגל להיפרד מחזונו האמפריאליסטי המהווה את יסוד מהותו.
שאיפת ארה"ב לסיים/לצמצם מלחמות וטרור מחייבת את השמדת מקור המלחמות והטרור המוביל בעולם – משטר האייתולות – כלומר שינוי משטר. ככל שמחיר שינוי-משטר עלול להיות גבוה, הוא יתגמד בהשוואה למחיר העמידה מול איראן גרעינית שתהייה התוצאה של הימנעות ממערכה לשינוי-משטר האייתולות.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"חדשות מחלקה ראשונה", 19 פברואר 2025, bit.ly/4barwnQ
English edition bit.ly/3X0cuLm
הנשיא טראמפ אינו מתווך ניטראלי. הוא מונחה ע"י אינטרס ארה"ב, ומשוכנע שישראל מהווה מכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב, כלכלית וצבאית, טכנולוגית ומבצעית.
הוא רואה בטרור האסלאמי איום על הדמוקרטיות המערביות, כולל ארה"ב ("השטן האמריקאי הגדול"), ומודע לרפיסות נאט"ו ואי-נכונות הארגון לפעול צבאית ופוליטית נגד הטרור האסלאמי. הוא גם מבין שמאכלת איראן ו"האחים המוסלמים" מונחת על צוואר כל משטר ערבי פרו-אמריקאי. מכאן, המסקנה שישראל היא בעלת הברית היעילה, אמינה ומנוסה ביותר במאבק ארה"ב בטרור האסלאמי. הוא גם רואה בישראל בעלת ברית חיונית במטרתו לצמצם, ואולי אף לסיים, מלחמות וטרור, המחייב השמדה – ולא הכלה – של מוקדי מלחמה וטרור כגון חמאס.
טראמפ שואף לצמצם את נוכחות צבא ארה"ב במזרח התיכון. אבל, הוא לא מתעלם מהמזרח התיכון כמוקד מרכזי של טרור וסחר סמים אנטי-אמריקאים (הפועלים גם על אדמת ארה"ב!), ומיקום של 48% מעתודות הנפט בעולם. המזרח התיכון הוא גם צומת נתיבי-סחר קריטיים בין אסיה ומערב אירופה, המשתרעים בין הים התיכון, ים סוף, האוקיינוס ההודי והמפרץ הפרסי, ובין אירופה, אסיה ואפריקה. הוא רואה בישראל בעלת ברית יחידה המסוגלת למלא את החלל הנוצר על ידי צמצום נוכחות צבאית של ארה"ב. ישראל היא מוצב-קדמי אמריקאי שאינו זקוק לכוח אדם אמריקאי, אלא רק לציוד צבאי אמריקאי, ומתפקדת כנושאת מטוסים אמריקאית הגדולה בעולם ללא חיילי ארה"ב על סיפונה.
טראמפ – כמו רוב המצביעים והמחוקקים בארה"ב, וכל צוות מדיניות החוץ והביטחון שלו – מזהה את ישראל כחלק מכוחות הטוב במאבק נגד כוחות הרשע, הכוללים את הטרור האסלאמי. הוא מבין שהטרור האסלאמי והפלסטיני הם מונחי-אידיאולוגיה פנאטית, שורשית ואנטי-מערבית, ולכן יש להביסם ולא להכילם.
הוא תומך בחובתה של ישראל לנצח את הטרור, ולא רק בזכותה להגן מפני הטרור. הוא מודע לכך שניצחון ישראל על הטרור האסלאמי הוא גם ניצחון אמריקאי, ומשדרג את יציבות כל המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים (כגון ירדן), המאוימים על ידי איראן, האחים המוסלמים ודאע"ש.
במהלך כהונתו הראשונה, טראמפ סילק את ממסד מחלקת המדינה מבמת העשייה של מדיניות החוץ והביטחון, עקב כישלונו השיטתי, במיוחד במזרח התיכון, ובמיוחד בניסיונות אין-ספור לקדם שלום בין ישראל לשכנותיה. לכן, טראמפ הצליח להביא ארבעה הסכמי שלום ("הסכמי אברהם"), מכיוון שפעל בניגוד לתפישת העולם של מחלקת המדינה, הרואה בסוגייה הפלסטינית את מוקד הסכסוך ערב-ישראל וזעזועי המזרח התיכון.
בניגוד להשקפת העולם של מחלקת המדינה, טראמפ אינו רואה בישראל חלק מהבעיה, אלא חלק מרכזי מהפתרון. הוא אינו מאמין בהכלת הטרור אלא בהכרעתו, ורואה בעזה מדינת טרור, שאוכלוסייתה מזדהה – חינוכית, דתית, תקשורתית וטכסית – עם הטרור.
בניגוד להשקפת העולם הרב-לאומית והקוסמופוליטנית של ממסד מחלקת המדינה, טראמפ מתנגד לגיבוש מכנה-מדיני-משותף עם האו"ם וארגונים בינלאומיים, הפועלים בשיטתיות נגד אינטרס ארה"ב וישראל. הוא דבק בעצמאות הפעולה הביטחונית והמדינית של ארה"ב,בשיתוף פעולה עם בעלות ברית יעילות (כמו ישראל), ומתנגד לשעבד את מדיניות ארה"ב למדיניות האו"ם העויין ואירופה הרופסת.
טראמפ מעריך את כוח ההרתעה של ישראל שהפך אותה לבעלת ברית ייחודית, המשדרגת את כוח ההרתעה של ארה"ב. הוא רואה בישראל מרכז חדשנות של כ-250 ענקיות היי-טק מארה"ב, התורם לעליונות הטכנולוגית של ארה"ב. הוא רואה בישראל "חנות היוקרה" ומעבדה חסכונית בתנאי קרב של צבא ארה"ב והתעשייה הביטחונית בארה"ב, המניבים למשלם המיסים האמריקאי מיליארדי דולרים כתוצאה מחיסכון בהוצאות מחקר ופיתוח, שדרוג התחרותיות האמריקאית בשוק הבינלאומי, הגדלת היצוא האמריקאי, והרחבת בסיס התעסוקה האמריקאית – השקעה ייחודית המניבה לארה"ב תשואה חסרת-תקדים.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 1 פברואר 2025, bit.ly/4go0A4J
English edition bit.ly/4ayqLEJ
שאיפת הנשיא טראמפ להביא לסיום מלחמות ניצבת מול היעדר דו-קיום בשלום בין-אסלאמי ב-1,400 השנים האחרונות, ושדה קטל של מיליוני חללים במלחמות בין-אסלאמיות מאז 1948 (3 מיליון בשתי מלחמות אזרחים בסודן, 3 מיליון במלחמת פקיסטן-בנגלדש, מיליון במלחמת אזרחים באפגניסטן, מיליון במלחמת עיראק-איראן, כמעט מיליון במלחמות אזרחים בסוריה, 350,000 במלחמות אזרחים בתימן, ועוד) לעומת יותר מ-100,000 במלחמות ערב-ישראל.
טראמפ גם גם מתמודד מול מציאות מזרח תיכונית המאופיינת, מאז המאה ה-7, ע"י הפכפכות, אי-סובלנות אלימה, פיצול אתני ודתי רווי דמים, עריצות, ארעיות של משטרים-מדיניות-הסכמים, חתרנות וטרור. מציאות של צונאמי – ולא אביב – ערבי.
כדי לצמצם מלחמות וטרור יהיה על טראמפ לפעול לשינוי-משטר האייתולות, שהפך (מאז 1979) למוקד עולמי מרכזי ואנטי-אמריקאי של טרור, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות נשק מתקדמות במזרח התיכון, אפריקה, אמריקה הלטינית וארה"ב. 46 שנות דיפלומטיה ו-40 שנות סנקציות כלכליות של ארה"ב לא הביאו להתמתנות האייתולות, אלא לשדרוג יכולותיהם האנטי-אמריקאיות. אמנם, בתקופת נשיאותו הראשונה טראמפ נקט בסנקציות כלכליות חריפות נגד משטר האייתולות, אך הנשיא ביידן הישעה אותן והבהיר שהן הפיכות. המציאות גם חשפה את מגבלות הסנקציות המוטלות על משטר פנאטי ואפוקליפטי, המשתף פעולה עם סין, רוסיה, ונצואלה ומדינות נוספות המסתייגות מהסנקציות ומסייעות לעקיפתן.
שינוי-משטר בטהרן יסיר את מאכלת האייתולות מצוואר סעודיה, איחוד האמירויות וכל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, וירחיב את מעגל "הסכמי אברהם" ע"י הצטרפות סעודיה, עומאן, ואולי אף כווית, אינדונזיה ומדינות מוסלמיות נוספות.
כדי לסיים מלחמות ולהכריע את הטרור יהיה על טראמפ גם להכיר במרכזיות בת 1,400 שנים של חזון פנאטי, דתי ומגלומאני המנחה את איראן וגופי טרור נוספים. החזון הפנאטי חשוב יותר – בעיני הטרוריסטים – מהישגים פיננסים ודיפלומטים, ומחייב את הטרור להכניע את המערב "הכופר". החזון הפנאטי מקבל משנה תוקף בחוקה, מערכת החינוך, הדרשות במסגדים והתקשורת הרשמית של גופי הטרור.
על טראמפ להיות מודע לפער הבלתי-ניתן לגישור בין מלל (מתון ונינוח) לבין מעש (אלים ומתסכל) במזרח התיכון, ובמיוחד לשימוש בנשק ה"תקייה", המאפשר לטרור האסלאמי להשתמש בלשון מתונה כדי להסוות כוונות, להרדים יריבים ואויבים ולהכניעם. לדוגמא, שליחי טראמפ למדינות ערב חשופים למלל הקורא להקמת מדינה פלסטינית כתנאי להסכמי שלום. אבל, המעש הערבי, מאז 1948, נע בין אדישות לבין עוינות כלפי הפלסטינים. מכאן גם 6 הסכמי שלום בין ישראל לערבים, ללא תנאי-מוקדם של הקמת מדינה פלסטינית.
לעומת המערב המתמקד בהתבטאויות פלסטיניות מתונות, הערבים מתמקדים בהתנהלות הפלסטינית האלימה במישור הבין-ערבי, שהפכה אותם לאב-טיפוס של חתרנות, טרור ובוגדנות בין-ערביים. לדוגמא, טרור פלסטיני במצרים ובסוריה (יחד עם "האחים המוסלמים") בשנות ה-50' וה-60', הניסיון להפיל את המשטר ההאשמי ("ספטמבר השחור" ב-1970), ליבוי טרור ומלחמות אזרחים בלבנון (1982-1970), והבגידה בכווית הנדיבה עם פלישת עיראק ב-1990. הערבים ערים לשיתוף הפעולה השיטתי של הפלסטינים עם גורמים רדיקלים בינלאומיים כמו גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, משטר האייתולות, הטרור הבינלאומי, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, קובה ונצואלה, רוסיה וסין. הערבים – ובמיוחד ערביי המפרץ – מעריכים שההתנהלות הפלסטינית מלמדת שמדינה פלסטינית תהווה גזר דין מוות למשטר ההאשמי המתון, תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי , שיגלוש לסיני ומצרים ובמיוחד לחצי האי ערב, עלול להעביר את השליטה על 48% מעתודות הנפט העולמי למשטרים רדיקלים, ינחית מהלומה קשה לכלכלה ובטחון הפנים במערב, ויקדם את מעמד איראן, רוסיה וסין.
סיום מלחמות וטרור מחד, ומדינה פלסטינית מאידך, הם דבר והיפוכו.
בניגוד לממסד המערבי הרואה בקיום מו"מ אמצעי להתפייסות ודו-קיום בשלום, הטרור (כגון איראן, חמאס, אש"פ וחיזבאללה) רואה במו"מ פסק זמן להתאוששות, שדרוג יכולות וחידוש הניסיון להכנעת "הכופר" המערבי והמוצב שלו במזרח התיכון, "הכופר" הציוני.
אמנם טראמפ שואף לשים קץ למלחמות וטרור ע"י מו"מ והסכמים, אך גם הוא מבין שנמר לא הופך חברבורות, רק טקטיקות.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 13 ינואר 2025, bit.ly/3C9Oe2b
English edition bit.ly/4fM4ww6
סר ג'ון ג'נקינס, מומחה בריטי ל"אחים המוסלמים" והמזרח התיכון באוניברסיטת קיימברידג', טוען ש"התייחסות המערב לאלימות 'האחים המוסלמים' היא עתירת-הבלים…. אלימות 'האחים' היא חוקתית מאז הקמת הארגון ב-1928…. במרכז ניצבת משנתו של האידיאולוג סייד קוטב [שהוצא להורג במצרים ב-1966 עקב מעורבותו בניסיון לרצוח את הנשיא נאצר] המבוססת על אלימות…. בראיון ל'אל ג'זירה' אמר אל-ג'ולאני שמערכת החינוך של אל-קעידה כוללת את רעיונותיו של סייד קוטב…. 'האחים' מתעמתים עם אל-קעידה ודאעש, אבל מטרת-העל שלהם זהה [הפלת משטרים אסלאמים לאומיים, הכנעת ה"כופר" המערבי והקמת ישות עולמית המבוססת על האסלאם – הדת הלגיטימית היחידה]….
התמודדות המערב מול הטרור האסלאמי מאופיינת ע"י סידרת כשלים ארוכת-שנים, הנובעת בעיקר מההנחה שאפשר לשכנע/לפתות את גופי הטרור האסלאמי לאמץ ערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, עמידה בהסכמים, דמוקרטיה וזכויות אדם, ולהעדיף שדרוג משמעותי של רמת החיים על פני אידיאולוגיה פנאטית.
מעצבי מדיניות במערב נוטים להתעלם מהעובדה שטרור נושך את היד המסייעת לו, כפי שחוותה ארה"ב באיראן, אפגניסטן, עיראק ולוב אחרי שסייעה לאייתולות להדיח את השאה, למוג'אהידין לסלק את הצבא הסובייטי מאפגניסטן, לצדאם חוסיין לבלום את האייתולות, ולאסלאמיסטים לחסל את קדאפי. גם ישראל חוותה זאת אחרי המחוות הדרמטיות לאש"פ במסגרת הסכם אוסלו וההתנתקות.
המערב מתעלם ממרכזיות אידיאולוגיות דתיות ופנאטיות בעיצוב הטרור האסלאמי מאז המאה ה-7, ובמיוחד עיצוב דרכם של 'האחים' מאז שנוסדו ב-1928 והקצינו את התנהלותם בהשראת סייד קוטב משנות ה-50'. מחלקת המדינה ומעצבי מדיניות נוספים במערב טוענים שהטרור מונחה-ייאוש כלכלי, חברתי ומדיני (ולכן יש להתמודד מולו באמצעים כלכליים ודיפלומטים) ואינו מונחה-אידיאולוגיה המכריעה – ושוללת דו קיום בשלום עם – "משומדים" ו"כופרים".
המערב אף שוגה בהתמקדותו בפעולות אלימות (טקטיקה) של הטרור האסלאמי ולא בכוונות מונחות-אידיאולוגיה קנאית (אסטרטגיה), ולכן דוגל (כמו ישראל עד ה-7 לאוקטובר) בהגנה ולא במתקפה, הכלה ולא הכרעה, תגובה ולא מניעה.
בעוד המערב רואה במו"מ אמצעי להתפייסות ודו-קיום, הטרור האסלאמי רואה במו"מ אמצעי להחלשת המערב "הכופר" והכרעתו. המערב מתעלם מהעובדה שטרור אינו מסוגל להחליף חברבורות, רק טקטיקות. עקב העובדה שהמציאות הבלתי-צפויה, האלימה, המדממת והמתסכלת במזרח תיכון אינה מחליפה חברבורות, מעדיפים מעצבי מדיניות מערביים לבסס את מדיניותם על מציאות-חלופית, צפוייה ונוחה הפועלת לפי ערכים מערביים, אך מנותקת לחלוטין מהמתרחש במזרח התיכון, ולכן מקדיחה את הקדירה.
התנערות המערב מהרהורי-לב במלחמה בטרור האסלאמי תביא לשחרור רוב המוסלמים – שאינם טרוריסטים! – מעריצות , שחיתות ואלימות משטרי הטרור.
ג'ון ג'נקינס מוסיף ש"אידיאולוגיית הטרור האסלאמי – כולל 'האחים המוסלמים' – היא הכרעתית, עריצה ואפוקליפטית…. זו שגיאה להניח שקיים הבדל מהותי בין אסלאמיסטים אלימים לבין אסלאמיסטים פרגמטיים הבוחרים, כביכול, בהתנהלות אינטלקטואלית, תרבותית ומדינית. את זאת מבינים מנהיגי איחוד האמירויות, מצרים, ירדן, ערב הסעודית (לפחות משנות ה-90') בהתמודדותם מול 'האחים המוסלמים' והארגונים המסונפים ל'אחים'…."
סירוב המערב לאמץ את מדיניות בעלות-בריתו הערביות מהווה רוח-גבית לטרור האסלאמי במזרח התיכון וגם באירופה ובארה"ב.
השגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 22 דצמבר 2024
English edition bit.ly/4im5Zf7
ההתפרצות הבלתי צפויה של הר הגעש הסורי – שעלול לפלוט לבה רותחת הרבה מעבר לגבולות סוריה והמזרח התיכון – שופכת אור על מאפיינים שורשיים של המזרח התיכון: הפכפכות אלימה; פיצול אלים חמולתי, אתני, דתי ואידיאולוגי המביא למאזן כוחות זמני והפכפך; עליונות הנאמנות המקומית על פני הלאומית; משטרים עריצים וזמניים, ולכן מדיניות והסכמים זמניים;
אידיאולוגיות פנאטיות השוללות דו-קיום בשלום ומחייבות השמדת אויבים/יריבים, חשובות יותר מהטבות כספיות והסכמים מדיניים; אידיאולוגיות פנאטיות המעוגנות בחוקות, דרשות המסגדים וספרי הלימוד; טרור מונחה-אידיאולוגיה ולא מונחה-ייאוש נגד "משומדים" ו"כופרים"; שאיפה להכנעת המערב "הכופר"; מחוות מערביות נתפסות כחולשה, ומלבות טרור; שימוש מתוחכם במילים ("תאקייה") להטעיית היריב והכנעתו; חתירה להסכמים עם "כופרים" נועדה לקדם אידיאולוגיה פנאטית ולא דו-קיום בשלום; כוח הרתעה הוא תנאי קריטי לקיום במזרח התיכון.
על רקע מאפיינים אלה של המזרח התיכון – בנוסף למותניים הצרות של ישראל – יש לבסס את גבולות הביטחון של ישראל על היכולת לעמוד בפני התפרצויות בלתי-צפויות של לבה רותחת (לדוגמא, מתקפת פתע צבאית או "7 לאוקטובר" בשלוש גזרות במקביל), ולא על מצב של רגיעה או שלום. גבולות הביטחון של ישראל צריכים לעמוד בתרחישים הגרועים – ולא הטובים – ביותר באזור האלים והבלתי-צפוי בעולם.
התפרצות הר הגעש הסורי מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי העולמי ומערערת יציבות כל משטר ערבי פרו-אמריקאי וביטחון הפנים באירופה ובארה"ב. השפעת נפילת משטר אסד עלולה להיות דומה לנפילת המשטרים בעיראק (2003), תימן (2010 ומוקדם יותר) ולוב (2011), שהפכו מדינות אלה לזירה של מלחמות אזרחים וטרור עולמי סוני (כגון אל-קעידה, דאע"ש ו"האחים המוסלמים") ושיעי (כגון משטר האייתוללות).
הפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי בירדן – המוגדרת על ידי סוריה כ"סוריה הדרומית" – מהווה מטרה מיידית של הטרור האסלאמי הסורי (וגם של משטר האייתולות, "האחים המוסלמים" והטרור הפלסטיני), השואף לשחרר לפחות את הלבאנט, הכולל את ירדן, לבנון, ישראל, חבל הטאי בטורקיה וקפריסין. הפלת המשטר ההאשמי תהפוך את ירדן למוקד טרור המאיים מיידית וקיומית על ישראל והמשטרים הפרו-אמריקאים בסעודיה, מצרים, איחוד האמירויות, בחריין, כווית ועומאן, על הסחר בין אסיה ואירופה, ועל 48% מעתודות הנפט בעולם.
מנהיג הטרור האסלאמי הסורי מתבטא במתינות ובכך ממנף את נשק ה"תקייה" שנועד להטעות אויבים, כפי שעשה אסד, שהרטוריקה המתונה שלו, בראשית דרכו, גרמה למחוקקים בוושינגטון לטעון שהוא יתרום לייצוב האזור. גם הטרור החות'י הרעיף על וושינגטון הצהרות מתונות לאחר הבחירות לנשיאות ב-2020, ששכנעו את הנשיא ביידן להוציאם מרשימת ארגוני הטרור. כך גם התנהל אייתוללה חומייני, שהציף את הנשיא קרטר במסרים מתונים מגלותו בפריז, כדי לשכנע את נשיא ארה"ב ללחוץ על צבא איראן (שהיה נאמן לשאה) לשתף פעולה עם חומייני, שאכן השתלט על איראן, הוציא להורג מספר גדול של קצינים פרו-אמריקאים, השתלט על שגרירות ארה"ב, החזיק 50 אמריקאים כבני ערובה במשך 444 ימים, והפך את איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" למוקד מוביל של טרור, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות לחימה מתקדמות לאויבי ויריבי ארה"ב.
זה היה אחד מציוני הדרך שהוכיחו שהטרור אכן נושך את היד המזינה אותו.
תנאי מוקדם לצמצום טרור ומלחמות – שהוא יעד מרכזי של הנשיא טראמפ – הוא חיסול ראש התמנון בטהרן, ולא משא ומתן המעניק לגיטימציה למשטר טרור. כל הסכם שייחתם עם האייתוללות – וכל סנקציות שיוטלו עליהם – הם הפיכים, כפי שהוכיחו הנשיאים טראמפ ב-2018 (פרישה מהסכם הגרעין) וביידן ב-2021 (השעיית הסנקציות), ולא יגרמו לאייתוללות לזנוח את חזונם הפנאטי, המגלומני והאנטי-אמריקאי.
כדי לצמצם טרור ומלחמות על הנשיא טראמפ ללמוד מהמשגים השיטתיים של מחלקת המדינה, להיצמד למציאות המזרח תיכונית – גם אם היא הפכפכה, מתסכלת ומדממת – ולהימנע מהתמכרות למציאות חלופית, גם אם היא נוחה, מעודדת ושלווה יותר.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 14 לנובמבר 2024, bit.ly/4eL1ckp
English edition bit.ly/3NKAOf6
מתקפת חיל האוויר באיראן הדגישה את עליונות מטוסי הקרב האמריקאים בזירה הבינלאומית, ואת מעמד ישראל כמרכז חדשנות בתנאי קרב וכ"חנות היוקרה" של התעשייה הביטחונית של ארה"ב.
היכולות המתקדמות של ה-F35,F16 ו-F15 הופגנו ע"י חיל האוויר הישראלי, המשתמש במטוסים אלו בעצימות חסרת-תקדים בעזה, לבנון, סוריה, עיראק, תימן ואיראן, צובר ניסיון מבצעי ייחודי, ומפגין יצירתיות ונועזות חריגים, החושפים יכולות של המטוסים האמריקאים – ומתגברים על תקלות קריטיות (במיוחד ב-F35) – שאינן מוכרות לחיל האוויר האמריקאי בעל הניסיון המבצעי המצומצם יותר. מכאן גם הרצון של ארה"ב לקיים מספר רב של תמרונים משותפים עם חיל האוויר הישראלי, כדי למנף את ניסיון הקרב הישראלי.
הלקחים המבצעיים של המתקפה הם חלק בלתי-נפרד מהקשר השיטתי בין חילות האוויר של ישראל וארה"ב, המעשירים את תורות הלחימה של חיל האוויר האמריקאי. כך גם היה אחרי מבצע "ערצב 19" מיוני 1982, שהביא להשמדת 20 סוללות טילי קרקע-אוויר סובייטיות (שנחשבו ע"י ארה"ב לבלתי-חדירות) והפלת 80 מטוסי "מיג" (בקרב האווירי הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה). לקחים אלו משדרגים עד היום את תורות הלחימה ושיטות האמונים של חיל האוויר האמריקאי, ומהווים מושא להערכה רבה של טייסי קרב אמריקאים.
זרועות הצבא האמריקאי מפיקות תרומה דומה גם מניסיון הקרב הישראלי הייחודי בגיבוש מערכות שליטה ובקרה, הגנה נגד טילים (המקודמת יחד עם ארה"ב מ-1985), לוחמה בטרור, כוחות המיוחדים, לוחמה בשטח בנוי, חילות הרפואה וההנדסה, ועוד.
מתקפת חיל האוויר מהווה תזכורת לעובדה שישראל היא "ספינת דגל" ו"מעבדה בתנאי קרב", המעבירים מדי יום לחיל האוויר האמריקאי ול"לוקהיד-מרטין" ו"בואינג" – יצרניות ה-F35,F16 ו-F15 – לקחי מבצעים, תחזוקה ותיקונים, המשולבים כשדרוגים במטוסי הקרב, חוסכים ליצרניות שנים רבות של מחקר ופיתוח (בהיקף של מיליארדי דולרים), משדרגים את התחרותיות של המטוסים האמריקאים בשוק הבינלאומי ומרחיבים את יצוא המטוסים (מיליארדי דולרים נוספים), ומרחיבים את בסיס התעסוקה של ענקיות היצור בארה"ב.
צה"ל משתמש במאות מערכות לחימה אמריקאיות ותורם לכל היצרניות מניסיונו הייחודי, ובכך מעניק רוח גבית לתעשייה הביטחונית בארה"ב, המעסיקה 3.5 מיליון איש בנוסף לקבלני משנה, הנהנים אף הם מ"מרכז המחקר והפיתוח" הישראלי.
התרומה הישראלית לתעשייה הביטחונית של ארה"ב דומה לתרומה הישראלית לתעשיית ההייטק האזרחית בארה"ב, דרך 250 ענקי הייטק מארה"ב המפעילים בישראל מרכזי מחקר ופיתוח – כדי למנף את הניסיון וכוח המוח הישראלים ולשמור על עליונותם העולמית – כגון אינטל, מיקרוסופט, גוגל, פייסבוק, IBM, AT&T, DELL, ג'נראל אלקטריק, ג'נראל מוטורס, ג'ונסון וג'ונסון, טקסס אינסטרומנטס, ועוד.
מתקפת ה-26 לאוקטובר 2024 שידרגה את כוח ההרתעה הישראלי במלחמה מול הטרור האסלאמי האנטי-אמריקאי השיעי (איראן וחיזבאללה הפועלים גם באמריקה הלטינית ובארה"ב) והסוני (חמאס/"האחים המוסלמים"), הנחושים להפיל כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, להשתלט על 48% ממאגרי הנפט העולמי (באזור המפרץ הפרסי), ולהדביר את "השטן הגדול האמריקאי".
הגנרל אלכסנדר הייג, שהיה המצביא העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה האמריקאי, והאדמירל אלמו זומוואלט, שהיה מפקד המבצעים של צי ארה"ב טענו שישראל היא נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לאף אמריקאי על סיפונה, בלתי ניתנת להטבעה, פועלת באזור קריטי בין הים התיכון, הים האדום, הים הערבי, האוקיינוס ההודי והמפרץ הפרסי, וחוסכת לארה"ב מדי שנה 20-15 מיליארד דולרים, הדרושים (אילו לא הייתה ישראל) ליצור ותחזוקת נושאות מטוסים נוספות לים התיכון ולאוקיינוס ההודי, ולהצבת כוח יבשה נוסף במזרח התיכון.
מתקפת ה-26 לאוקטובר שופכת אור על העובדה שארה"ב איננה מעניקה לישראל סיוע חוץ שנתי, אלא מבצעת השקעה שנתית בישראל – המהווה מכפלן עוצמה ייחודי עבור ארה"ב – המניבה לארה"ב מאות אחוזי תשואה, ומבהירה שהקשר בין ארה"ב לישראל הוא דו-סטרי לתועלת שני הצדדים.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
4 ספטמבר 2026,
https://bit.ly/3UPm5X5 English edition
ההנחה שסנקציות כלכליות מרחיקות-לכת עשויות למוטט – או למתן – את משטר האייתוללה, מתעלמת ממרכזיות הפנאטיות האפוקליפטית בעיצוב החוקה, אסטרטגיה, מדיניות ומערכת החינוך של המשטר. הסנקציות גם לא יפסיקו את המלחמה בת 47 השנים נגד ארה"ב, המתנהלת – ללא קשר לקיום ישראל – במזרח התיכון, באמריקה הלטינית ועל אדמת ארה"ב.
47 שנות סנקציות כלכליות ומו"מ בהובלת ארה"ב הפכו את איראן מ"שוטר המפרץ האמריקני" למחולל מוביל ואנטי-אמריקני של מלחמות, טרור, סחר סמים והלבנת הון. יתרה מכך, מדיניות ארה"ב מ-1979 קידמה את משטר האייתוללה מכוח גיאו-אסטרטגי משני/שלישוני ב-1979 לכוח גלובלי ב-2026, עם נוכחות אסטרטגית מהמפרץ הפרסי דרך קרן אפריקה, צפון ומרכז אפריקה, אמריקה הלטינית, ועד אדמת ארה"ב.
סנקציות כלכליות ומו"מ מעניקים למשטר האייתוללה את האפשרות למשוך זמן יקר, בציפייה שבחירות אמצע-הכהונה בנובמבר 2026 יחלישו/ישתקו את הנשיא טראמפ, יסיטו את תשומת ליבו מסוגיות בינלאומיות, ירככו את מדיניות ארה"ב כלפי איראן, ויובילו לממשל נוח יותר לאיראן ב-2029.
ההנחה שמשטר האייתוללה מונחה על ידי המוטו המערבי Money Talks, מתעלמת מהעובדה שבטהראן Ideology Walks, והדבקות בפנאטיות אפוקליפטית גוברת על פיתויים פיננסיים ודיפלומטיים.
חמור מכך, הימנעות מפעולה לשינוי משטר באיראן מצטיירת – אזורית וגלובלית – כהססנות וחולשה, המעניקים רוח גבית לסין, רוסיה, צפון קוריאה והטרור האסלאמי, ומעודדת אותם להעמיק נוכחות אסטרטגית ברחבי העולם, כולל באמריקה הלטינית, "הבטן הרכה של ארה"ב". התמקדות הדיון הציבורי בארה"ב ובמערב כולו על מחיר המאמץ לשינוי משטר באיראן מביא להתעלמות-יחסית מהמחיר הקטסטרופלי של אי-שינוי משטר באיראן:
^הופעה צפויה של הכוח הגרעיני האפוקליפטי הראשוןבהיסטוריה האנושית;
^שחיקת כוח ההרתעה של ארה"ב;
^תעוזה גוברת של משטר האייתוללה, סין, רוסיה וטרור אסלאמי אנטי-אמריקני;
^ערעור יציבות משטרים ערביים פרו-אמריקניים, ובמיוחד מדינות נפט;
^התקרבות לסין ורוסיה מצד סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות, בחריין וכווית.
האופי האפוקליפטי של משטר האייתוללה משדרג את כוח עמידתו מול סנקציות כלכליות, ומודגש בחוקת 1979, תוכניות הלימודים (שהן בבואה אותנטית ביותר של תפישת עולמו של המשטר), דרשות המסגדים והתקשורת הרשמית. מכאן, שמשטר האייתוללה מחוייב לג'יהאד, להכנעת המערב ה"כופר", וליצוא המהפכה האסלאמית ברחבי העולם, תוך כדי שפיכות דמים של "הכופרים", ונכונות "המאמינים" לקבל עליהם סבל והקרבת-חיים. אלו הן דוקטרינות מעשיות ומבצעיות שנועדו להביא לכאוס הסולל את הדרך לגאולה – שובו של האימאם ה-12, מוחמד אל-מהדי, שנעלם במאה ה-10, ומיוצג כיום על ידי האייתוללה, ה"מנהיג העליון".
הקריאה להקרבת-חיים מודגשת באסלאם, כאשר לשהידים מובטח מקום בגן עדן, כמתועד בקוראן 3: 169–171 – "אל תחשבו כי מתים הם אלה שנפלו למען אלוהים; הם חיים אצל ריבונם, זוכים לכל מחיה…". לכך נוספה מורשת אייתוללה ח'ומייני, שקידמה הקרבת-חיים רצונית (איסתשהאד), המתמקדת ב"שהיד הגדול אימאם חוסיין בן עלי" שנהרג בקרב כרבלא בשנת 680. למעשה, "משמרות המהפכה האסלאמית" משלבות את האידאולוגיה האפוקליפטית המהדיסטית בתוכנית האימונים, מכשירות את הקרקע לשובו של האימאם ה-12, ומלחמה נחרצת בסונים ה"משומדים" ובמערב ה"כופר".
ב-2026, השיעה התרייסרית של איראן מקובלת על רוב מוחלט של מוסלמים שיעים: 60% בעיראק, 35% בלבנון ו-12% בערב הסעודית, בעיקר במחוז המזרחי עתיר-הנפט.
משטר האייתוללה הקים את "כלכלת ההתנגדות" שהובילה לשליטת המשטר (במיוחד "משמרות המהפכה") ב-60% מכלכלת איראן, כולל "השוק השחור", סחר יבשתי וימי לא חוקי בנפט, ומנגנוני עקיפה של הסנקציות הבינלאומיות.
"ציר עקיפת הסנקציות" ממנף את האסטרטגיה האנטי-אמריקאית של סין, רוסיה וצפון קוריאה, כולל מערכות סחר חליפין שאינן משתמשות בדולר, יצוא נפט (בעיקר לסין) בנתיבים יבשתיים, דרך נמלי הים הכספי ובאמצעות צד שלישי, "חברות קש", והעברות מספינה-לספינה. כמו כן, רוסיה מספקת לאיראן ציוד צבאי קריטי, מודיעין לווייני וטכנולוגיה גרעינית בתמורה למל"טים ומערכות בליסטיות איראניות. 47 שנים של סנקציות כלכליות פיתחו התמחות איראנית ייחודית בעקיפת סנקציות.
סנקציות כלכליות המוטלות על משטרים רודנים, מושרשי אידאולוגיה – ובוודאי משטר אפוקליפטי –גורמות למצוקה חמורה לאוכלוסייה ולא למשטר, אך אינן מביאות להתמתנות משטר או להתמוטטותו. לדוגמא, הסנקציות הכלכליות של ארה"ב והאו"ם בין 1979–2026 נגד משטר האייתוללה – במקביל לניהול מו"מ – הביאו לשדרוג יכולות מסחריות וצבאיות של המשטר, והחמירו את דיכוי מפגינים ומיעוטים דתיים ואתניים. החרם הכלכלי ואמברגו הנפט של האו"ם בין 1990–2003 נגד עיראק של סדאם חוסיין הביאו להחמרת הדיכוי הפנימי; האמברגו הפיננסי והמסחרי של ארה"ב/האו"ם משנות ה-50 עד 2026 נגד צפון קוריאה הביאו לרעב באוכלוסייה, יכולות גרעיניות ובליסטיות משודרגות, והחרפת העריצות. האמברגו המסחרי והפיננסי של ארה"ב בין 1960–2026 על קובה הביאו לשחיקה כלכלית חמורה ולשלטון מרכזי אכזרי יותר. הסנקציות המערביות המקיפות בין 2022–2026 נגד רוסיה הסיטו את סחר האנרגיה הרוסית לאסיה, העבירו את רוסיה לכלכלת מלחמה בסמכות איתנה של פוטין, אך נכשלו בעצירת או האטת המלחמה באוקראינה.
סנקציות כלכליות אינן יעילות מול משטרים עריצים, מונחי-אידאולוגיה קיצונית, הנחושים להיאחז בשלטון בכל מחיר, שאינם שוקלים להקריב אידאולוגיה על מזבח רווחה כלכלית ונוחיות דיפלומטית. במאבק מול משטר האייתוללה, תפישת Money Talks הובסה באופן מוחץ ע"י Ideology Walks.
סנקציות כלכליות ומו"מ אינם תחליף לשינוי משטר. הם מחזקים את משטר האייתוללה, ומערערים את כוח ההרתעה של ארה"ב, הנחשפת כ"אצנית למרחקים קצרים", שאינה מסוגלת לעמוד בנחישות ובמחיר הנדרשים למרוץ מרתון, שהוא תנאי מוקדם למאבק במשטרי טרור. המשך המדיניות הנוכחית הוא איום קיומי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, שמאז 1979 חש את מאכלת משטר האייתוללה על צווארו.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823
*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;
*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;
*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;
*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.
"מידה" https://bit.ly/3mRILTa
English edition https://bit.ly/3nRXqNv
אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.
לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.
אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.
ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי
הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.
לפי "חוק השגרירות בירושלים":
"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….
"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….
"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….
"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."
ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"
המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).
דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.
על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק; ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).
ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב
הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.
בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.
לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב. לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.
הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים
ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.
ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.
ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.
ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.
ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.
בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן! כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.
"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).
ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.
טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, “מחשבה שנייה: יוזמה אמריקאית–ישראלית”
30 מרץ 2026
bit.ly/414qrJU English edition
מורשת חג הפסח הטביעה חותם עמוק על המתיישבים הראשונים (המאה ה-17) והאבות המייסדים (המאה ה-18) של ארצות הברית – ששלטו בנבכי התנ"ך – ועל עיצוב תרבות וחוקת ארה"ב. הנשיא הראשון ומנהיג המרד נגד המלך הבריטי, ג׳ורג׳ וושינגטון, זכה לכינוי “משה האמריקאי”, והנשיא השני, ג׳ון אדאמס, כונה “יהושע האמריקאי".
המתיישבים הראשונים, שהגיעו מבריטניה והולנד, ראו עצמם כ“העם הנבחר המודרני" שיצא מ“מצרים המודרנית”, השתחרר מעולו של המלך ג'יימס הראשון ("פרעה המודרני"), חווה את “יציאת מצרים המודרנית” ואת “קריעת ים סוף המודרנית” (8 שבועות ההפלגה באוקיינוס האטלנטי), והפליג ל“ישראל החדשה”, “כנען החדשה” ו“הארץ המובטחת המודרנית”.
המתיישבים הראשונים והאבות המייסדים הושפעו ע"י פילוסופים בריטים וצרפתים, אך גם מתפיסת החירות של מורשת משה רבנו וחג הפסח. הדבר בא לידי ביטוי ב"פעמון החירות" – ציון דרך היסטורי בארה"ב – עליו מופיע הפסוק "וקראתם דרור לארץ ולכל יושביה" ומקור הפסוק (ספר ויקרא פרק כ״ה, פסוק 10) שהוא ליבת מוסד היובל, המהווה את אב-טיפוס תנ"כי של רעיון החירות. מורשת משה רבנו השפיעה גם על עיצוב חוקת ארה"ב (1787)וזכויות האדם (10 תיקוני החוקה הראשונים מ-1791). התנ״ך – ובמיוחד ספר דברים – צוטט ע"י האבות המייסדים בתדירות רבה יותר מכל פילוסוף אירופי.
מקור המונח “שיטת הממשל הפדרלית” הוא המילה הלטינית foedus שמשמעותה “ברית ואמנה ייחודיים”. האבות המייסדים ראו עצמם כ“עם הברית המודרני", וראו באמנה שהשתית משה רבנו ב-40 שנות המסע ממצרים לארץ הישראל מקור השראה לשיטה הפוליטית שהונהגה בארה"ב.
האב המייסד החילוני, בנג'מין פרנקלין, התייחס במפורש לספר שמותבדיוניו על מנהיגות אזרחית וסדר ציבורי. במהלך ועידת החוקה הזכיר פרנקלין את עצת יתרו למשה בשמות י״ח, פסוק 21, שעל בסיסה עוצב מבנה שלטון של שלוש רשויות, הפרדת סמכויות וסמכויותיהם של 12 נשיאי/ראשי השבטים. משה שימש השראה לרשות המבצעת, אהרון – לרשות השופטת, 70 הזקנים – לרשות המחוקקת ונשיאי השבטים – למושלי המדינות.
בשנת 1776 הציעו בנג'מין פרנקלין ותומס ג׳פרסון (הנשיא השלישי של ארה"ב) שהחותם הרשמי של ארצות הברית יהיה מבוסס על מורשת פסח: משה אוחז במטה ומרכבות פרעה טובעות בים, ובני ישראל צועדים בעקבות עמוד ענן ועמוד אש. הכתובת המוצעת הייתה: “מרד בעריץ הוא ציות לאלוהים.” החותם שנבחר מבליט את הנשר ומעליו 13 כוכבים של 13 המדינות הראשונות של ארה"ב, המסודרים בצורת מגן דוד.
האב המייסד תומאס פֵיין – שהיה אחראי לגיוס תמיכת הרוב ביוזמת וושינגטון למרוד בשלטון הבריטי – טען בסיפרו בן 47 העמודים “Common Sense” – שכונה “מלט המהפכה” – שהתנ״ך הוא כתב אשמה משכנע נגד המלוכה.
התנועה לביטול העבדות (Abolitionist Movement), ובמיוחד הנשיא אברהם לינקולן ולוחם החירות פרדריק דאגלאס, הושפעו עמוקות ממורשת יציאת מצרים ומדמותו של משה. הארייט טאבמן, ממנהיגי הברחת עבדים ממדינות הדרום למדינות הצפון, כונתה Mama Moses, וכותרת המאבק של מרטין לותר קינג הייתה “שלח את עמי”, אותו הידהדו לפניו הזמרים פול רובסון ולואי ארמסטרונג.
משה רבנו הפך (גם היום) לסמל החוק והחירות בשיח הפוליטי האמריקאי – דמות מופת המשלבת חוק מוסרי, נחישות והתנגדות לעריצות.
אולם מליאת בית הנבחרים, אולמות בית המשפט העליון ואולם הקריאה המרכזי בספריית הקונגרס מציגים פסלים ותבליטים של משה ועשרת הדיברות. למעלה מ-200 אנדרטאות של לוחות הברית מוצבות באתרים מרכזיים בארה"ב.
ב-28 ביוני 2005 קבע נשיא בית המשפט העליון, ויליאם רנקוויסט, שייצג את דעת הרוב, כי לעשרת הדיברות יש משמעות היסטורית ייחודית בתרבות ובמשפט האמריקאי, ולכן מותר להציבם באתרים רשמיים (כגון מדשאת בניין הקפיטול בטקסס). הוא הדגיש כי לעשרת הדיברות “משמעות היסטורית בלתי ניתנת להכחשה” החורגת מהמימד הדתי. הוא הוסיף: “מאז 1935 ניצב משה, אוחז בשני לוחות שעליהם חקוקים קטעים מן הדיברות, כתובים בעברית, לצד מחוקקים היסטוריים נוספים בבית המשפט העליון…. פסל גדול של משה עם עשרת הדיברות בבניין ג׳פרסון של ספריית הקונגרס. מדליון לוחות ועשרת הדיברות מעטר את רצפת ארכיון המדינה…. במשרד המשפטים פסל שכותרתו ‘רוח החוק’ מציג את שני לוחות הברית. מול בניין רונלד רייגן בוושינגטון ניצב פסל הכולל את תבליט עשרת הדיברות, ובחזית בית המשפט הפדרלי פסל בגובה 24 רגל המציג את עשרת הדיברות. פניו של משה מתנוססים גם באולם מליאת בית הנבחרים… משה היה מחוקק ומנהיג דתי, ועשרת הדיברות נושאים משמעות היסטורית שאין עליה עוררין…”
חג חירות עתיר אחדות ומצומצם אבדות
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS
English edition https://bit.ly/3hNd0Y6
ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.
הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.
לדוגמא:
*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".
*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.
*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.
*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."
כפי שהיא מוצאת לנכון….
*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.
*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.
*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).
*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.
*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.
*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.
המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.
בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.
על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
9 באוקטובר 2026
English edition https://bit.ly/3VYYvYt
ב-10 באפריל 2006 נשא מועמר קדאפי נאום בטימבוקטו, מאלי: "50 מיליון מוסלמים הנמצאים באירופה יהפכו אותה ליבשת מוסלמית בתוך כמה עשורים… אללה יעניק לאסלאם ניצחון ללא חרבות, ללא רובים…"
משמעויות ההגירה בעיני המערב והאסלאם שונות זו מזו באופן יסודי – אידיאולוגית, דתית, משפטית, חברתית, כלכלית, טקטית ואסטרטגית. תפישת המערב מונחית ע"י עקרונות חילוניים, מוסריים, משפטיים וחברתיים-כלכליים, ומתמקדת בזכויות, גבולות, שווקי עבודה והגנה הומניטרית מכוח המשפט הבינלאומי. לעומת זאת, תפישת האסלאם את מוסד ההגירה (הִיגְ'רָה) היא דוקטרינרית, תיאולוגית, אידיאולוגית ואסטרטגית, ומושרשת במורשת הנביא מוחמד והקוראן בת 1,400 שנים. למעשה, ההיג'רה מציינת את תחילת מנין השנים המוסלמי (היג'רי).
פרופ' קלי מ. גרינהיל, מדעי המדינה ב-MIT ובאוניברסיטת טאפטס, מחברת הספר Weapons of Mass Migration (הוצאת אוניברסיטת קורנל, 2016), תיעדה את השיטה של קדאפי וארדואן להפחיד את מערב אירופה באיום של הגירה אסלאמית מכוונת.
דוקטרינת ההיג'רה
דוקטרינת ההיג'רה מתייחסת להגירת הנביא מוחמד ממכה לחבש ומדינה כהחלטה אלוהית וצעד אסטרטגי שנועדו להתארגן מחדש, להרחיב את בסיס העוצמה של מוחמד והאסלאם למען אללה, ולהכשיר את הקרקע לג'יהאד-מזוין.
הקוראן והחדית' (תיעוד מעשיו ואמירותיו של מוחמד) מציגים את ההיג'רה כאב-טיפוס של ג'יהאד לא-אלים "למען אללה", כשההגירה והלחימה משולבות כמעשי פולחן משלימים במצוות אללה. ההיג'רה הייתה שלב מקדים של הג'יהאד ורכיב מרכזי ומתמשך בו להכנעת אויבים.
מבחינה לשונית ודתית, הקוראן משלב אמונה-הגירה-לחימה. למשל, לפי הקוראן 8:74: "אלה שהאמינו, נדדו [היגרו], ולחמו למען אללה… הם המאמינים האמיתיים". ההיג'רה אינה רק מעבר מקום, אלא מאבק אסטרטגי בעל משמעות רוחנית למען אללה.
ציוני דרך של ההיג'רה
*בשנת 615 היגר הנביא מוחמד לאתיופיה ובשנת 622 למדינה, וכך ביסס את התקדים האסלאמי של היג'רה (הגירה) – מהלך המקדם את ניצחון "בית האסלאם" על "בית הכופרים". ההיג'רה של מוחמד נועדה להיחלץ מתבוסה מול שבט קורייש הלא-מוסלמי במכה,הקמת בסיס אסטרטגי חלופי ושדרוג יכולות לקראת הכנעת שבט קורייש. ההשתלטות על מכה בשנת 630 הכשירה את הקרקע לכיבושים צבאיים נרחבים ולאסלאמיזציה אזורית ועולמית. סורות 4:97-100 ו-8:72-75 בקוראן הן המקור המרכזי בסוגיית ההיג'רה, המכיר בתפקידה היסודי בעיצוב האסטרטגיה והטקטיקה האסלאמיות.
*בשנת 670 היגרו לוחמים מוסלמים ומשפחותיהם/שבטיהם לאמצאר (עיירות/מחנות צבא), כגון בצרה, כופה, פוסטאט וקיירואן, שנועדו לשמש בסיס לערביזציה/אסלאמיזציה רחבת היקף של שטחים כבושים בחצי האי ערב ובמזרח התיכון כולו, במצרים, ובהמשך גם בצפון אפריקה ועד דרום ספרד. במאה ה-11 היגרו שבטים טורקמנים לאנטוליה והפכו בהדרגה את האזור מיווני-נוצרי לטורקי-מוסלמי. במאות ה-14 עד ה-16 הסתייעה ההתפשטות העות'מאנית/אסלאמית בהגירה מבצעית אל הבלקן, ובכלל זה בולגריה, סרביה, יוון, דרום קרואטיה, אלבניה ובוסניה-הרצגובינה. בשנת 1804 הוביל עות'מאן דן פודיו היג'רה במערב אפריקה, לפני שניהל את ג'יהאד סוקוטו בשטחן של ניגריה וקמרון של ימינו.
*במאות ה-20 וה-21 הציגו אנשי רוח אסלאמים את מושג ההיג'רה כמתודולוגיית טרור מהפכנית. למשל סייד קוטב, האידיאולוג הרדיקלי/טרוריסטי המוביל של "האחים המוסלמים" בשנות ה-50' וה-60', ושוכרי מוסטפא, מייסדה ומנהיגה של הקבוצה האסלאמית "תכפיר ואל-היג'רה" בשנות ה-60' וה-70'. כמו כן, אל-קאעידה ודאע"ש השתמשו במושג ההיג'רה כדי למשוך לוחמים זרים לאזורים שמחוץ לשליטת המדינה, כמו אזורי הגבול האפגניים-פקיסטניים בשנות ה-80' וה-90', ומזרח סוריה ומערב עיראק ב-2014.
השורה התחתונה
*בעוד שהפרשנות המערבית להגירה שואפת לשלב מהגרים מוסלמים, הפרשנות האסלאמית להיג'רה שואפת להשתלט על ה"כופר" המערבי.
*הפרשנות המערבית והפרשנות האסלאמית להגירה מהוות דבר והיפוכו.
*מודעות להבדל התהומי בין שתי הפרשנויות חיונית לדמוקרטיות המערביות כדי להימנע מתוצאות קטלניות.