"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

"חדשות מחלקה ראשונה", 17 מאי 2018 https://bit.ly/2wP62NF

English edition https://bit.ly/2IKYEaW

הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל ומקום השגרירות – לראשונה מאז 1948 – מלמדים על הכרה בסדר העדיפויות המזרח תיכוני, סטייה מדוקטרינה בת 70 שנים של מחלקת המדינה, וקידום ביטחונה הלאומי של ארה"ב.

בניגוד לתובנות המקובלות של הממסד התקשורתי, האקדמאי ומחלקת המדינה, הנשיא טראמפ מבין שהמעש – למרות המלל – הערבי מצביע על מקומם הנמוך של ירושלים והעניין הפלשתיני בסדר היום הערבי, המתמקד באיומים קטלניים של האייתולות, דאע"ש ו"האחים המוסלמים" על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי במפרץ הפרסי, חצי האי ערב, ירדן ומצרים.

העברת השגרירות – לפי "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995 – ממחישה את הפער בין עמדת הנשיא טראמפ, רוב הקונגרס והמצביעים בארה"ב, לבין הלך-הרוח השולט באו"מ, הרפיסות האירופאית ומוקדי התקינות-הפוליטית במחלקת המדינה, התקשורת "העילית" ומכוני המחקר בארה"ב.

ההחלטה משקמת את עצמאות הפעולה האמריקאית החד-צדדית, בניגוד להיגררות הנשיא אובמה אחר פעולות רב-צדדיות שכירסמו במעמד ובאינטרסים של ארה"ב.

העברת שגרירות ארה"ב לירושלים מבטאת נחישות להדוף לחצים אירופאים, בינלאומיים וערביים, כדי לשקם את תדמית ההרתעה של ארה"ב. הנשיא טראמפ – ובמיוחד יועצו לביטחון לאומי, ג'ון בולטון ומזכיר המדינה, מייק פומפיאו – משוכנעים שוויתור לפורעי-חוק מהווה רוח-גבית לטרור ורוח-נגדית למשטרים ידידותיים.

לדוגמא, הכרת ארה"ב באש"פ בדצמבר 1988 שפכה שמן על מדורת החינוך לשנאה והטרור הפלשתינים, בדומה להשפעת ויתורים ישראלים חסרי-תקדים ב-1993 ("הסכם אוסלו") ו-2005 ("היתנתקות") שהובילו לטרור חסר-תקדים, שלוש מלחמות (לפי שעה) וערעור תחושת-הביטחון הרבה מעבר ל"עוטף עזה".

פייסנות וכניעה מכרסמים בתדמית ההרתעה, ולכן מלבים את אש הטרור ופוגעים בביטחון הלאומי וביטחון הפנים. אי-הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל לא מנעה את טרור מכוניות התופת ב"מגדלי חובאר" ובריאד בסעודיה ב-1995 ו-1996 (24 הרוגים אמריקאים), פיצוץ שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה ב-1998 (224 הרוגים), הפיגוע במשחתת האמריקאית "יו. אס. אס. קול" בנמל עדן ב-2000 (17 מלחים נהרגו), וכמובן שלא מנעה את הטבח ב"מגדלי התאומים" בניו יורק ב-2001 (3000 הרוגים).

כצפוי, אי-מימוש "חוק השגרירות בירושלים" –כתוצאה מסעיף שהוכנס עקב בקשת רה"מ ישראל ומאפשר לנשיא לדחות את יישומו – לא בלם טרור ולא קידם שלום. להיפך, הוא החריף את הטרור הפלשתיני, חייב את הרשות הפלשתינית לאגף את ארה"ב מהצד המכסימליסטי, להעלות את רף-ציפיותיה ולהקצין את תביעותיה. כיצד יכול פלשתיני להכיר במערב ירושלים כבירת ישראל אם ארה"ב אינה מכירה בה?!

לעומת זאת, הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל מבהירה לפלשתינים שיש מחיר לטרור ולגרירת-רגלים: היום הכרה במערב ירושלים, מחר אולי בירושלים המאוחדת, מחרתיים אולי רמת הגולן וגוש עציון, וכו'….

העברת השגרירות לירושלים מבטאת את מסד התרבות והערכים של ארה"ב כפי שעוצבו על ידי המתיישבים הראשונים במאה ה-17 והאבות המייסדים במאה ה-18, שראו בירושלים עמוד-אש ערכי – "העיר הזוהרת על ההר". מכאן 50 עירות וערים בארה"ב הנקראות ירושלים ושלם (Salem), ואולי אף האיות האנגלי של ירושלים (Jerusalem) במרכזו USA.

הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל, והעברת שגרירותה לירושלים, מהווים אבן בוחן לנחישות הנשיא הנכנס דונאלד טראמפ לקרוא תיגר על התקינות-הפוליטית, ועל מחלקת המדינה בוושינגטון ולחצים ואיומים ערביים, אך גם לנכונות ראש הממשלה נתניהו למנף את פוטנציאל הרצון הטוב, חסר-התקדים, הקיים בנשיא הנבחר וסגנו, מייק פאנס.

בדצמבר 1949 הכריז ראש הממשלה דוד בן גוריון על מערב ירושלים כבירת ישראל, למרות לחץ כבד של ארה"ב והעולם – שראו ורואים בכל ירושלים עיר בינלאומית – וחרף התנגדות הנשיא חיים ויצמן ושר החוץ משה שרת שהזהירו מהשלכות חמורות. בתגובה ללחץ ארה"ב להימנע מבנייה במערב ירושלים העביר בן גוריון את משרדי הממשלה והכנסת לירושלים, בנה שכונות מגורים על "הקו הירוק", ולכן האדיר את מעמד ירושלים, את יוקרתו ותדמית ישראל.

באוקטובר 1995 שמעתי מהסנטור הדמוקרטי דניאל אינוייה על תסכולו ממעורבות ראש הממשלה יצחק רבין בסירוס הצעת חוק – שזכתה לתמיכה הגוברת על וטו נשיאותי – להכרה בירושלים המאוחדת כבירת ישראל והעברת שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים. ראש הממשלה סייע לנשיא קלינטון להוסיף סעיף המאפשר לדחות את מימוש החוק עקב שקולים ביטחוניים.

ביולי 1999 דרש ראש הממשלה ברק מידידי ישראל בסנאט להימנע מהגשת מהדורה שנייה של החוק – שזכתה לתמיכת 84 סנטורים – השוללת את האפשרות לדחיית מימושו, ומנכה 100 מיליון דולרים מתקציב מחלקת המדינה אם לא תיישם את החוק. ברק טען שאין להקריב את תהליך השלום על מזבח ירושלים. למעשה, ברק הקריב את ירושלים על מזבח תהליך שלום שלא התקדם, למרות – ובגלל – פעילותו בסנאט והויתורים חסרי-התקדים שהציע לערפאת.

האיום באלימות, טרור, ומלחמה הביאו להפסקה זמנית של הקמת שכונת הר חומה על גבול בית לחם. אך כצפוי, חידוש הבנייה (20,000 היום) לא התסיס את האזור, אלא חיזק את ירושלים. אגב, ב-2011 הזהירה מחלקת המדינה את הנשיא אובמה מהטלת וטו על החלטת מועצת הביטחון שגינתה את ההתנחלויות, פן יביא לשפיכות דמים. הוטו הוטל, דם לא נשפך, שמן החלטת מועצת הביטחון לא נשפך על מדורת הטרור, ולכן נמנעה הקצנה נוספת של ציפיות הפלשתינים.

העברת השגרירות לירושלים תבטא את תפישת העולם של טראמפ, השוללת תקינות-פוליטית, ומסתייגת מהתנהלות מחלקת המדינה והאו"מ. טראמפ מבשר עידן חדש בוושינגטון, החותר לשיקום תדמית ההרתעה שנרמסה בתקופת אובמה. העברת השגרירות תבהיר לאויבי וידידי ארה"ב שטראמפ רואה בכניעה לאיומים מרשם להחרפת תוקפנות וטרור, לעומת הדיפת איומים שהיא תנאי-מוקדם לשיקום ההרתעה ולקידום שלום וביטחון.

העברת השגרירות תממש חוק הקיים מ-1995 – נהנה מתמיכה מסיבית של הקונגרס והבוחר בארה"ב – אך הושעה, בגיבוי ראשי ממשלת ישראל, על ידי נשיאים שנשאו את שם הביטחון לשווא, כנימוק להשעייה.

העברת השגרירות אינה פוגעת בתהליך השלום, מכיוון שמדובר במיקומה במערב ירושלים. לעומת זאת, אי-מימוש החוק מקצין את עמדת הפלשתינים, החייבים להיות קשוחים יותר מארה"ב, ולכן מוסיף מכשול נוסף בתהליך השלום.

העברת השגרירות לירושלים תהיה ברוח האתוס האמריקאי המעניק לירושלים מקום נכבד מתקופת המתיישבים הראשונים והאבות המייסדים. לכן יש בארה"ב 18 ערים הנקראות ירושלים ו-32 הנקראות שלם (שמה המקורי של ירושלים).

האם הנשיא טראמפ ילמד משגיאות קודמיו, יפגין אי-רתיעה ממשטרים פורעי-חוק, וכך יקדם אינטרס, חוק ומורשת אמריקאים? האם ראש הממשלה נתניהו יאמץ את מורשת בן גוריון, המציבה את ירושלים בראש סדר העדיפויות, ומכירה במאבק על ירושלים כאבן-בוחן לנחישות וכוח עמידה, החיוניים להרתעת אויבים ולהגברת ההערכה מצד טראמפ?

לעומת רוח גבית דמוגרפית יהודית – מונחית פריון ועלייה – בישראל, קיימת רוח נגדית דמוגרפית יהודית – מונחית הגירה – בירושלים, המכרסמת ברוב היהודי של 66%.

ההגירה הגוברת של הדור הצעיר היהודי מירושלים נובעת, בעיקר, מהיצע דיור מוגבל ויקר ומתשתית תעסוקה מוגבלת, כתוצאה ממדיניות ראשי ממשלה מאז שנות ה-90', שהורידה את ירושלים מצמרת סדר העדיפויות הלאומי.

במקביל להכרזות בומבסטיות של "הו ירושלים", הם הפגינו פעילות רופסת של "אוי ירושלים", המבטאת אי-עמידה בלחץ נשיאי ארה"ב להימנע מבנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים. אבל, כגודל הרפיסות כן עוצמת הלחץ. ראשי הממשלה הגבילו את היקף פיתוח תשתיות תעבורה, דיור ותעסוקה – המהוות תנאי למהפך מהגירה יהודית מירושלים להגירה לירושלים – מכיוון שפיתוח רב היקף של תשתיות מחייב שטחים רבי היקף הנמצאים רק מעבר ל"קו הירוק".

ראשי ממשלה מקריבים שדרוג דרמטי של תשתיות צמיחה בירושלים, ואת הדמוגרפיה היהודית, על מזבח תהליך מדיני עם רשות פלשתינית הפועלת לחלוקת ירושלים, מאדירה טרור מתאבדים, ומפעילה קו יצור יעיל של טרוריסטים: מערכת חינוך המטיפה לחיסול הישות היהודית.

מאז שנות ה-90' קיימת מגמת התנתקות פיזית ומנהלית ממספר שכונות ערביות בירושלים, תוך הקמת חומה וגדרות חיץ בין שכונות אלו לבין שאר חלקי העיר. כתוצאה מכך, ובד בבד עם הגברת ההגירה היהודית מירושלים, כ-50,000 ערבים בעלי תעודות זהות ישראליות – שהיגרו מהעיר לבתים מרווחים בישובים ערביים ליד ירושלים – דילגו מעל לחיץ חזרה לתחומי העיר, מחשש לאובדן זכויות סעד ורווחה מישראל. וכך, מדיניות הממשלה מעודדת הגירת ערבים לירושלים בשיעור כפול משיעור הגירת יהודים מירושלים.

מאז שנות ה-90' סוטה התייחסות ראשי ממשלה לירושלים מזו של קודמיהם. לדוגמא, ב-1950 הדף בן גוריון לחץ ברוטלי אמריקאי ובינלאומי לבנאום ירושלים, הכריז עליה כבירת ישראל, העביר אליה משרדי ממשלה, היפנה אליה עשרות אלפי עולים, שדרג את תשתית התעבורה לעיר ובנה שכונות חדשות על "הקו הירוק". מעשיו הדהדו חזק יותר מהדציבלים הגבוהים של שבועות אמונים לירושלים המאוחדת.  ב-1967 הפגין אשכול מנהיגות כאשר למרות לחץ אמריקאי כבד סיפח את ירושלים המזרחית והקים תשתית להקמת שכונות סביב העיר מעבר ל"קו הירוק".  ב-1970-1 קראה גולדה מאיר תגר על לחץ הבית הלבן ומחלקת המדינה בוושינגטון, סירבה לבטל את איחוד העיר ולהעביר את האגן הקדוש לסמכות משותפת יהודית-נוצרית-מוסלמית (ב-2008 הביע אולמרט תמיכה בתביעות אלו). היא הרחיבה את תשתיות העיר על ידי הקמת שכונות מעבר ל"קו הירוק": ארמון הנציב, גילה, רמות אלון, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב. בגין ושמיר שמרו על מקומה של ירושלים בראש סדר העדיפויות וחיזקו – במעשים (כגון פסגת זאב) – את מעמד ירושלים, שאינו נתון למו"מ, כבירתה המאוחדת של המדינה היהודית.

כדי לשדרג באופן מהותי את הרוב היהודי בירושלים, ולהפוך את גל ההגירה היהודית מ- להגירה אל – ירושלים, תוך האצה מהותית של הצמיחה ורמת החיים של תושבים יהודים וערבים, על הממשלה למנף את שפע אדמות המדינה הבלתי-מיושבות בירושלים המזרחית, וליזום מסלול מהיר של הרחבת תשתיות הדיור, התקשורת, ההייטק והתעבורה כדי לעודד יזמים ומשקיעים ישראלים וזרים.  למשל, הקמת נמל תעופה – המהווה מנוע צמיחה מרכזי – בעיר הגדולה בישראל: פי 2.5 מאוכלוסיית ושטח תל אביב! הרחבה משמעותית של הכביש המהיר 443, שהוא עורק תנועה טבעי יותר מכביש 1, ורוב מסלולו בארץ המכבים מעבר ל"קו הירוק". חידוש סלילתו של הכביש המהיר 45 מ"כביש בגין לבן שמן, שהופסקה על ידי שרון, כעורק תחבורה קריטי לצמצום הפקקים בשני הכבישים הקיימים, ובמיוחד בתקופות חירום. השלמת "כביש בגין" ככביש טבעת סביב ירושלים תשפר דרמטית את רמת החיים והיקף המסחר בעיר. הרחבה דומה יש ליזום בתשתיות הדיור, התקשורת, ההייטק והחינוך.

האם ממשלת ישראל תחדש את מדיניות "הו ירושלים" – שהושקה על ידי דוד המלך לפני 3,000 שנים והמשיכה מהקמת המדינה ועד תחילת שנות ה-90' – שתזניק צמיחה ורוב יהודי, או תתמיד במדיניות "אוי ירושלים" שתמשיך לכרסם ברוב היהודי?

אופי הרשות הפלשתינית – הזוכה ל-17% אהדה בארה"ב לעומת 70% של ישראל – מקומם את רוב ערביי יו"ש נגד מחמוד עבאס, מביא את רוב ערביי ירושלים להעדיף ריבונות ישראלית, ומשדרג את פופולריות חמאס ברחוב הערבי.

אופי הרשות הפלשתינית מבטא שילוב נדיר של שחיתות, מעילה בכספי ציבור, נפוטיזם, חינוך לשנאה, הסתה, טרור, הפרת-הסכמים ושלילת זכויות אזרח, המביאים להגירה גוברת ולבריחת נוצרים.

אופי הרשות הפלשתינית גובש על ידי ערפאת, מחמוד עבאס ופלשתינאים נוספים שהגיעו מאז 1993 מבסיסי טרור בסודן, תימן, עיראק, לבנון, לוב ותוניסיה והשתלטו על ערביי יו"ש ועזה. ב-2003 גער בי נכבד פלשתיני: "מעולם לא נסלח לכם על שכפיתם עלינו את הנהגת אש"פ – סדום ועמורה – מתוניס!"

למרות זאת, ארה"ב היא התורמת המובילה לרשות הפלשתינית: 500 מיליון דולרים סיוע אזרחי וביטחוני, בנוסף ל-250 מיליון דולרים לאונר"א המטפלת במחנות הפליטים הפלשתינים. אבל, התרומה הנדיבה לא הביאה לעקירת החינוך לשנאה וההסתה, לנכונות לדו-קיום בשלום עם המדינה היהודית ולקידום הדמוקרטיה וזכויות האדם ברשות הפלשתינית.

בספטמבר 1993, ערב החתימה על "הסכם אוסלו", ביקשו מנהיגים נוצרים מבית לחם ובית ג'אלה מרה"מ רבין להשאיר את שתי הערים – שהשתייכו לאזור ירושלים בתקופת העותומנים והבריטים – בשליטת ישראל. רה"מ סרב והמנהיגים הנוצרים הזהירו מפני שלטון אכזרי של הרשות הפלשתינית שיהפוך את שתי הערים לעתירות כנסיות אך דלילות נוצרים. ב-2015 הפך הרוב הנוצרי בבית לחם למיעוט של 15%.

לפני החתימה על "הסכם אוסלו" הצגתי את בעל הטור האמריקאי, וויליאם סאפייר, בפני ראש העיר בית ג'אלה לשעבר, פארא אל-עראג', שטען: "עקב בריחה גוברת של נוצרים מבית ג'אלה יהיו בקרוב במדינת בליז במרכז אמריקה יותר נוצרים מבית ג'אלה מאשר אלו שיעזו להישאר בעיר מולדתם."  ב-2015 מגיעים המהגרים הנוצרים להישגים מרשימים בבליז, לעומת דיכוי אזרחי ודתי של משפחותיהם בבית ג'אלה.

השחיתות המשפחתית של מחמוד עבאס – שתאוות הבצע זיכתה אותו בכינוי "מיסטר 20%" – נחשפה במאמרו של העיתונאי האנטי-ישראלי,  סטפן לנדמן, שהאשים את עבאס "בשוחד, השקעות מפוקפקות וחשבונות בנק נסתרים… הכנסה של כמיליון דולרים לחודש…. לעבאס מספר חשבונות בנק בירדן…. והוא מצפה למטוס פרטי חדש מרוסיה…. בניו, טאריק ויאסר, יוצאים נשכרים מעסקאות של הרש"פ…." לדברי החוקר הוושינגטוני, ג'ונתן שנזר, "עושרם של הבנים הפך לסלע מחלוקת בחברה הפלשתינית…. ליאסר מונופול על מכירת סיגריות אמריקאיות והוא יו"ר חברת תשתיות גדולה… וזוכה להכנסה שנתית של 35 מיליון דולרים…. לטאריק שאפתנות עסקית דומה…."

פעיל זכויות האדם הפלשתיני, באסם עיד, טוען: "הפלשתינים זקוקים למוסדות דמוקרטים שישימו קץ להפרת זכויות האדם ע"י הרש"פ…. מחמוד עבאס עומד  בראש משטר רודני ומושחת המנצל מענקים בינלאומיים לחיזוק שלטונו ולא לקידום החברה הפלשתינית.  לכן, רוב ערביי ירושלים מעדיפים שלטון ישראלי ולא פלשתיני…."

על הקונגרס האמריקאי לפעול באופן מוסרי ובהגיון בריא ולהתנות את המשך הסיוע הנדיב לרש"פ בשינוי דרמטי של אופי משטרו של מחמוד עבאס.

מעמד ירושלים מהווה נושא מחלוקת חריפה בין העם האמריקאי ונציגיו בקונגרס מחד לבין נשיאי ארה"ב המונחים ע"י מחלקת המדינה מאידך.

בניגוד לרוב הציבור והמחוקקים בוושינגטון ובחמישים המדינות, הרואים בירושלים את בירתה המאוחדת והבלעדית של המדינה היהודית, כל נשיאי ארה"ב אימצו את מדיניות מחלקת המדינה שאינה רואה בירושלים את בירת ישראל ואף לא שטח ריבוני ישראלי. למרות שמחלקת המדינה זנחה את גבולות החלוקה של החלטת עצרת האו"מ (הבלתי-מחייבת) מ-1947, היא לא זנחה את הסעיף הרואה בירושלים עיר בינלאומית.

ישראל היא המדינה היחידה שמחלקת המדינה ונשיאי ארה"ב לא מכירים בבירתה. טרומן לחץ על בן גוריון לקבל את בנאום העיר; אייזנהאואר התנגד להעברת משרד החוץ מתל אביב לירושלים ואסר על קיום מפגשים רשמיים בירושלים; ג'ונסון ניסה למנוע את איחוד ירושלים; וניקסון לחץ לחלוקת העיר ולמניעת הקמת שכונות חדשות מעבר ל"קו הירוק". ניסיונותיהם כשלו עקב כוח העמידה של ראשי הממשלה שמינפו את תמיכת הציבור והמחוקקים בארה"ב.

הנשיא אובמה מרחיק-לכת מקודמיו באימוץ מדיניות מחלקת המדינה. הוא לוחץ על ישראל להקפיא את הבנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים ומנסה למחוק את "ירושלים, ישראל" ממסמכים רשמיים בהווה ובעבר.

אבל, ירושלים מסמלת את התשתית הערכית של הקשר המיוחד בין ישראל לבין העם האמריקאי. 71% (לעומת 9%) מהצבור האמריקאי מכירים בירושלים כבירתה הבלתי ניתנת לחלוקה של ישראל. הם דבקים בהלך הרוח הקיים בארה"ב מאז הגעת המתיישבים האירופאים הראשונים במאה ה-17, שראו בארה"ב את "הארץ המובטחת, ארץ כנען, המודרנית" והקימו אתרים בעלי שמות תנ"כיים, כולל ירושלים. ב-2012 יש על מפת ארה"ב לפחות 18 "ירושלים" ו-32 "שלם" (השם הקדום של ירושלים), לצד "חברון", "מצפה", "רחובות", ,גלעד", "כרמל", דותן", ועוד.

ב-1995 החליט הקונגרס ליישם את רצון הבוחר וחוקק את "חוק השגרירות בירושלים" ברוב סוחף של 5:93 בסנאט ו-37:374 בבית הנבחרים. החוק מכיר בירושלים המאוחדת כבירת ישראל ומחייב את העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. אבל. בסיוע רה"מ ד'אז, רבין, הוחדר לחוק סעיף המאפשר לנשיא לדחות את העברת השגרירות עקב נסיבות ביטחוניות. ב-1999 החליטו 84 (מתוך 100) סנטורים לבטל סעיף זה, אך יוזמתם טורפדה ע"י הנשיא קלינטון בסיוע רה"מ ד'אז, ברק.  

ב-2012 נכונים רוב המחוקקים הרפובליקנים והדמוקרטים לפעול נחרצות להכרה במעמד ירושלים ולהעברת השגרירות. אבל, הדבר מחייב את ממשלת ישראל להיות ראויה למורשת מונחית העקרונות והנחישות של ראשי הממשלה מבן גוריון ועד שמיר, שמנעו את בנאום – ואיחדו את – ירושלים. האם הממשלה ראויה למורשת כה איכותית?

ראשית אני מבקש לומר, שאני מאד מעריך ומכבד ומוקיר את תרומתו של המכון הזה  לחקר הסוגיות הרבות שנוגעות לירושלים… אבל  – בנוגע לסוגייה שלפנינו – ההתיישבות היהודית בשמעון הצדיק – שייח ג'רח, דרכנו חלוקות…

ניהול הסכסוך עדיף על ניסיון לפתור אותו

נקודת המוצא שאני מחזיק בה היא נקודת מוצא שגורסת שפתרון של חלוקה בירושלים ינציח את הסכסוך לעוד דורות רבים, ינביט זרעים של שנאה, מירמור וחשבונות הסטוריים נוספים, ויהיה רע מאד לשתי האוכלוסיות היהודית והערבית. מכיוון שכך –  המשך ניהול הסכסוך כאן בירושלים, עדיף על נסיון לפתור אותו, שכן הסכסוך על ירושלים הוא בגדר בעיה שנכון יותר לחיות איתה בדרגת קושי כזו או אחרת.  פתרון כביכול, רק יעצים את הקושי ואת הסכסוך ולא יקל עליו.  והסכם אוסלו הוא דוגמא מצויינת לפתרון שהעצים קשיים והחריף בעיות במקום להקל ולפתור אותן.

נזקי החלוקה בשטח: במישורים הביטחוניים והדמוגרפיים

במסגרת עבודה שנעשתה ב"מרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה", הרחבתי מאד בנזקי החלוקה, לא רק מבחינה ערכית, הסטורית, יהודית,  אלא בעיקר מבחינה פרקטית – מעשית,  אך מכיוון שזה לא הנושא שעל הפרק היום –  אנסה לתמצת את הדברים בכמה משפטים. חלוקה תהיה מסוכנת מאד מבחינה בטחונית ( דמיינו את קו החלוקה עם עשרות מוקדי תבערה דומים למוקד של  גילה – בית ג'אלה לפני עשר שנים) והיא אף עלולה לפגוע בנו דמוגרפית במקום להועיל לנו.  ישנה סבירות גבוהה לכך שתוצאותיה יהיו הגירה גדולה של ערבים שאנו מבקשים להיפרד מהם, אל תוך הצד היהודי ומנגד עזיבה גדולה של יהודים את ירושלים, כפי שקרה כבר בחלוקה קודמת של העיר ב-48 . חלוקה עלולה להגביל מאד את חופש הדת והגישה למקומות הקדושים ליהודים ולנוצרים, וחלוקה תפגע קשות בעיר גם מבחינה אורבאנית, תחזיר את החלק היהודי שלה למעמד של עיר קצה  -וכפי שהגדיר זאת אהוד אולמרט בעבר, לפני שהמיר את דעתו: "חלוקה תיצור בעיות במרקם העירוני שיהפכו את החיים בירושלים לגהינום וזאת מעבר לסכנה הבטחונית".

מרבית ערביי ירושלים אינם מעוניינים בחלוקה

נקודת מוצא נוספת שאני מבקש לעמוד מאחוריה –  ואני מעריך שהמנהיגות הפוליטית של הפלסטינים ושל ערביי מזרח ירושלים, כמו גם ההנהגה הדתית שלהם, לא מייצגת בנקודה הזאת את מרבית האוכלוסיה הפלסטינית שחיה בתחומי ירושלים – היא שמרבית תושבי מזרח ירושלים לא מעוניינים בחלוקת העיר. ושהם  מעדיפים, כרע במיעוטו מבחינתם, להמשיך ולחיות תחת השלטון הישראלי.

השלטון הישראלי אמנם הפלה לרעה בצורה בוטה ולא מוצדקת את ערביי ירושלים בכל הקשור לתחומי התשתיות, השירותים העירוניים והפיתוח, אבל ערביי מזרח העיר נהנים מהטבות חומריות רבות, כמו דמי הביטוח הלאומי, זכאות לקצבאות שונות, חופש תנועה, חופש ביטוי רב יחסית, חופש דת, נגישות למקומות עבודה, ועוד ועוד.

פער עמוק בין ההנהגה הפלסטינית לתושבים

ערביי מזרח ירושלים גם מאד מאד חוששים משלטון הרש"פ, חוששים עד כדי כך שהם מפחדים לומר זאת בפומבי, שמא יבולע להם. ההתרשמות הזאת, או ההערכה הזאת שלי מבוססת על הפער העמוק בין ההצהרות של ההנהגה הפוליטית והדתית של הפלסטינים, לבין מה שכל אחד מאיתנו יכול לשמוע מה'עמך' הפלסטיני, בשיחות רחוב מזדמנות, בשיחות רחוב יזומות, ובשיחות רבות רבות שלא לייחוס ולא לציטוט עם מגוון של תושבים. מכיוון שחלוקת ירושלים היא פתרון רע מאד לטעמי, מובן שבהתיישבות היהודית בשמעון הצדיק, שעשויה לתרום לטרפודה – יש כבר יתרון אחד: היא תורמת ולא פוגעת באינטרס חיוני של מדינת ישראל, שהוא מניעת חלוקתה של ירושלים.

ההתיישבות היהודית באיזורים צפופי אוכלוסיה ערבית במזרח ירושלים – ריאקציה לתוכניות החלוקה.

בעקרון – צודק מי שמעדיף, שבירושלים כעיר אחת, לא מחולקת, יחיו אוכלוסיות בני עדות שונות, אלא לצד אלה, ולא אלה בתוך אלה, אבל המציאות שנוצרה, הן מצד הפלסטינים, הן מצד ארה"ב ובעיקר בתוכנו אנו –  יצרה מערכת של מנופים שמנסה להטות את הכף לכיוון של חלוקה. מערכת המנופים הזאת, שהתגברה מאד בשנים האחרונות, הביאה בהכרח ליצירת מערכת נגדית של מנופים, שהופכת את ההתיישבות היהודית באיזורים כמו עיר דוד, או העיר העתיקה, או שמעון הצדיק או הר הזיתים, האיזורים היותר משמעותיים מבחינה הסטורית לעם היהודי, למובנת ואף לנחוצה, לא רק  מכוח זכות הסטורית או דתית, ולא רק מכוח  זכויות קניין,  אלא  – ואני שם את הדברים על השולחן – מכיוון שמדובר בפעילות שנועדה לתקוע מקלות בגלגלי תוכניות החלוקה, שהיא לא רק פסולה ערכית, אלא גם רעה לתושבים ורעה לשלום. ממשלות ישראל לדורותיהם תקעו מקלות דומים בגלגלי החלוקה לאורך השנים. גם פעולותיהן לא היו אידיאולוגיות בלבד. הן ביקשו למנוע את חלוקת העיר מחדש,  הצהירו על כך ולכן – ולו מהבחינה הזאת –  ההתיישבות בשמעון הצדיק, שמלכתחילה ראוי היה שתכוון על ידי הממשלה – היא מעשה ציוני שתועלת בצידו, והיא תורמת לאינטרס הישראלי, ולא פוגעת בו.

שכונת שמעון הצדיק איננה שכונת קצה

שמעון הצדיק- שייח ג'ראח אינה איזו שכונת קצה כמו א-רם, או קלנדיה, שלגרסת רבים מהיושבים כאן ניתן לוותר עליהן. שמעון הצדיק-שייח ג'ראח היא שכונה מרכזית בירושלים, השוכנת במרחק אפסי מהקמפוס האוניברסיטאי על הר הצופים ומבית החולים הדסה השוכן אף הוא על ההר, סמוך מאד למשרדי המטה הארצי של משטרת ישראל. איזור שמעון הצדיק-שייח ג'ראח אינו  חטיבה מבודדת ותלושה, שניתן לדון בעתידה, בנפרד מעתידה של הנוכחות הישראלית הנושקת לו. הוא חלק חיוני במרחב שמחבר את מערב ירושלים להר הצופים.

השכונה תורמת לרצף התיישבות יהודי ומונעת את הפיכת הר הצופים למובלעת

במסגרת המרחב הזה – ההתיישבות היהודית בשמעון הצדיק-שייח ג'ראח, תורמת לרצף שבין רמות אשכול, סנהדריה, הגבעה הצרפתית ומעלות דפנה, שבהן חיים כיום עשרות אלפי ישראלים לבין הר הצופים, שבמשך 19 שנה תיפקד כמובלעת ישראלית מנותקת ממערב העיר. הרצף הזה הוא אינטרס חיוני של מדינת ישראל. ההתיישבות היהודית בשמעון הצדק תורמת לרצף הזה, ולכן היא תורמת ולא פוגעת באינטרס חיוני של מדינת ישראל.

בשכונת שמעון הצדיק קיימים מוסדות שלטוניים רבים

כדי להבטיח שהר הצופים לא ינותק שנית, נבנו לא רק רמות אשכול ובנותיה. בשכונת שייח ג'ראח עצמה הוקמו מוסדות שלטון ישראלים רבים: הבולטים שבהם הם קריית הממשלה, שבה עובדים מדי יום אלפי ישראלים. המטה הארצי של משטרת ישראל, שכבר הזכרנו כאן, מרכז רפואי גדול של קופת חולים הכללית. ומלונות בתוואי שמוביל לשייח ג'ראח ולהר הצופים. כדי להבטיח את האינטרס הישראלי באיזור, כלל צו ההפקעה ששר האוצר פרסם בינואר 1968, 3345 דונם של קרקעות באיזור, שכללו את שטחי ההפקר לשעבר, רצועת קרקע צרה משני עבריו של כביש רמאללה עד לבתי שייח ג'ראח, את כל שטח האוניברסיטה והדסה, את מורדות הר הצופים ואת המדרונות הצפוניים של הר הזיתים. היו שם 326 חלקות, עם 1500 בעלים, רובם ערבים, אך גם חלקים ניכרים בבעלות יהודית. מתחום ההפקעה הוצאו חלק מן המבנים המאוכלסים ערבים, אולם חלקם נכללו בה. ההתיישבות בשמעון הצדיק באותו איזור ממש, אינה  מוסרית פחות מהצעד ההוא, למרות שהזמנים שונים.

צידוקים הסטוריים ולאומיים ליישוב השכונה.

…רבים רואים את ההתיישבות היהודית בשיח ג'ראח-שמעון הצדיק כמעשה של צדק הסטורי, שכן במקום נרצחו באכזריות 78 אנשי שיירת הדסה, רופאים ואחיות וסטודנטים שביקשו להגיע אל ההר ערב הקמת המדינה. אני מבקש להזכיר כאן כי תולדות הציונות ובניינו המחודש של הישוב היהודי בארץ ערב הקמת המדינה ואחריה, רצופים בצידוקים הסטוריים מן הסוג הזה.  כך למשל מעלה החמשה שנוסד עשר שנים לפני קום המדינה הוקם לזכר החמשה שנרצחו במהלך סלילת דרך, בהר הרוח הנמצא מדרום לקיבוץ. קרית שמונה שקמה לאחר הקמת המדינה, מנציחה בשמה את יוסף טרומפלדור ועוד שבעה מחברי תל חי שנפלו בקרבות שם. ישובים יהודים בארץ התפתחו סביב ובשל קרבתם לסמלי קדושה: ירושלים וחברון כמובן, אבל גם צפת ומירון ומקומות נוספים. ההסתכלות הביקורתית על הלגיטימציה ששואבים המתיישבים בשמעון הצדיק מהקרבה לקבר שמעון הצדיק ולמקום הרצחם של 78 הרופאים והאחיות, בדרך להר הצופים, ממש במקום שבו הם התיישבו עכשיו, היא לכן תמוהה בלשון המעטה, אלא אם כן בטל תוקפו של המיתוס הציוני, או חלקים ממנו, דווקא במרכזה ובליבה של ירושלים.

בעולם אין סימטריה בין תוקפן למותקף.

…לאורך השנים מדינת ישראל גרסה, בצדק רב, שאין סימטריה [בין תביעות של יהודים לשוב למקומות שאותם הם נאלצו לעזוב ב -48 לבין תביעות של ערבים לשוב למקומות שאותם הם נאלצו לעזוב ב-48]. גם ברחבי העולם אין סימטריה בין תוקפן למותקף בכל מה שקשור לרכוש. לא בקפריסין, וגם לא באירופה של אחרי מלחמת העולם השניה, ואין סיבה שרק כאן תהיה סימטריה כזאת.

אפשר  להבין את המצוקה האישית של אנשים בשמעון הצדיק שבית המשפט כופה עליהם היום לעזוב את הבתים שבהם הם מתגוררים. אפשר גם להבין את הקושי ההסברתי 'למכור' פינוי כזה, אבל ברמה העקרונית: אין סימטריה: מכיוון שהצד התוקפן, שפרע והרג ביהודים, אותו צד שסירב לקבל את החלטת החלוקה ולא היה מוכן להשלים עם הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, הצד שפתח במלחמה בגזרת ירושלים ב – 67' לא יכול לדרוש סימטריה ושוויון בין מי שנאלץ לעזוב את ביתו, מכיוון שפרעו בו ואיימו עליו ורצחו אותו ומכיוון שהוא הסכים להחלטת האו"ם על החלוקה, לבין מי שפרע, ורצח והרג ולא ציית להחלטה של אומות העולם ולכן איבד את רכושו.

איני משפטן, אבל שוחחתי עם כמה, מהבכירים שביניהם והבנתי מהם שיש תקדימים בינלאומיים שניתן להיתלות בהם, תקדימים שמלמדים על כך שההתייחסות של החוק הבינלאומי והפסיקה הבינלאומית לרכושו של תוקפן שפתח במלחמה, וכתוצאה ממנה הפסיד רכוש, אינה זהה להתייחסות אל  רכושו של מי שהותקף במלחמה, וכתוצאה ממנה הפסיד את רכושו.  ומה שטוב לכל העולם, בתחום הזה, אסור שיהיה שונה רק כשמדובר במדינת ישראל.

תביעה פלסטינית להשבת רכוש קיימת ללא קשר לשכונת שמעון הצדיק

צריך לציין –  הפלסטינים פתחו את תיקי 48 בסוגיית השבת הרכוש, הרבה  לפני ההתיישבות בשמעון הצדיק. הם אף פעם לא ויתרו על הרכוש הזה. הם העלו ויעלו את העניין הזה במו"מ מולנו,  ולכן לא שמעון הצדיק או התיישבות דומה אחרת, היא שתביא אותם או לא תביא אותם להעלות עניין זה…בלי שום קשר לשמעון הצדיק. כשיפרוץ כאן השלום, וכאשר יעמוד על הפרק הסכם כולל, ישראל תצטרך אולי לפצות את מי שביתו נותר בתחומי מדינת ישראל והוא אינו יכול לחזור אליו, או להתקזז מול רכוש יהודי עצום שנותר במדינות ערב. אבל נקודת המוצא של מדינת ישראל הייתה ועודנה שאין סימטריה בין רכוש ערבי שנותר כאן, לבין רכוש יהודי שנותר שם, וזו  נקודת מוצא שצריך לדבוק בה.

רבים מהחיכוכים בשמעון הצדיק: תוצאה של הפרות חוק של התושבים הערבים

…הרבה מאד מהחיכוכים בשמעון הצדיק היו יכולים להימנע אם התושבים [הערביים], שנהנים ממעמד של דיירים מוגנים ברכוש בבעלות יהודית ( ועל כך אין מחלוקת) לא היו מספקים לבעלים היהודיים תירוצים משפטיים למכביר כדי להוציא אותם משם, והיו עושים את הדבר הטריוויאלי: נמנעים מפלישות לשטחים שאינם בבעלותם, נמנעים מבנייה לא חוקית  ובעיקר משלמים לבעלי הבית שלהם את דמי השכירות.

תושבים ערבים מוסתים על ידי גורמים חיצוניים

אלא שרבים מהם בחרו שלא לעשות זאת, ובמקרים רבים הוסתו לכך על ידי גורמים חיצוניים, יהודים וערבים.  אפילו בית המשפט העיר ברוח זאת כמה פעמים בעבר, ורק כדי לסבר את האוזן אקרא משפטים אחדים מפסק דינו של השופט יצחק שמעוני מספטמבר 1999. כותב שם השופט: "בית המשפט ביוזמתו, הפנה הצעה לנתבעים" ( הכוונה לדיירים הערבים, שנדרשים לפנות את הדירות שבהם הם מתגוררים) "הפנה הצעה לנתבעים לשלם את דמי השכירות הנדרשים לאלתר. בא כוח התובעים" ( כלומר – בעל הבית היהודי) "הסכים לכך, ובפועל, לבד מהעלאת טיעוני סרק, ב"כ הנתבעים ( הדיירים הערבים), לא עשה כן, ובכך לא שירת את האינטרסים הקיומיים של הנתבעים, וזאת בלשון המעטה". הפסיקות של בתי המשפט ( השלום, המחוזי והעליון), על התנהלות הדיירים מלאות במילים קשות מאד, ובביקורת, על דרך התנהלותם, לעיתים תוך בזיון בית המשפט, והן מלמדות משהו על מניעיהם, בעיקר על מניעיהם של אלה שהסיתו אותם לאורך השנים, ויעצו להם עצות אחיתופל.

הגישה [שבקריאה לעקור את היהודים משמעון הצדיק-שיך ג'ראח] עלולה לערער מוסרית את הבסיס שעליו קמה ההתיישבות היהודית בכל השטח שסופח לירושלים ב-67'

[הקריאה לעקור את] התיישבות בשמעון הצדיק עלולה להשמיט, לפחות מוסרית, את הקרקע מתחת להתיישבות באיזורים אחרים בירושלים ובארץ. כי אם יש חשש שבעקבות חזרת יהודים לבתים ואדמות שאותם הם נאלצו לעזוב ב-48, יתבעו ערבים לחזור לבתים ואדמות שאותם הם עזבו ב-48 – מדוע חשש כזה אינו נובע מחזרת יהודים לרובע היהודי, לנווה יעקב, לעטרות, לעיר דוד, לגוש עציון ואולי לעוד מקומות  בארץ?  היכן עובר הגבול? האם הפעולות השונות שממשלת ישראל נקטה בהן כדי ליישב יהודים באיזורי ירושלים המאוחדת, באיזורים שסופחו לירושלים לאחר מלחמת ששת הימים. האם הפעולות השלטוניות הללו של הפקעת קרקעות ( גם מיהודים אגב, אבל בעיקר מערבים) כדי להקים שרשרת של שכונות יהודיות, כדי ליצור רצפים יהודים, כדי לממש את הציונות כאן בירושלים, בציון, לא הייתה עלולה להביא ואולי אף הביאה ל"כבילת ידי הממשלה במו"מ על הסדרי שלום עתידיים"? האם היא לא היוותה פוטנציאל ל"יצירת חסם נוסף במו"מ המדיני על עתיד ירושלים?" האם העובדה שמדינת ישראל, ולא עמותה פרטית אידיאולוגית, לא נמנעה מלפעול בדרך הזאת, למרות שהיה ברור שהדרך הזאת כובלת אותה במו"מ לשלום, למרות שהיה ברור שהדרך הזאת נועדה למנוע חלוקה מחודשת של ירושלים, האם העובדה הזאת אינה מעידה על כך שלאורך שלשה וחצי עשורים מדינת ישראל אמרה לעצמה, לעמה, לעם היהודי, שאין הסדר בכל מחיר ושאם המחיר הוא חלוקת ירושלים אז אין הסדר?

הפעילות של קניית בתים וקרקעות מוסרית יותר מהפקעה

אז מה נשתנה? האם החלטנו לבטל את הציונות? דווקא כאן בלב ציון? האם הפעילות של הגורמים האידיאולוגיים מוסרית פחות מהפעולות שבהן נקטו ממשלות ישראל בירושלים? לטעמי אגב – קניית בתים וקרקעות כפי שנוהגות עמותות כעטרת כהנים, ואלעד ואחרות – מוסרית פי כמה מאשר הפקעה, הדרך שבה נקטה המדינה לאורך שנים רבות. כי שם אתה לוקח בכפיה, וכאן אתה משלם, ואיש לא מכריח את המוכר למכור. במאמר מוסגר צריך לומר שלא זו בלבד שאין מי שמכריח את המוכר למכור, יש מי שמאיים עליו בפסק דין מוות ובאלימות שלא למכור – אבל מול זאת לא שמענו מחאה מוסרית מהמפגינים בשייח ג'ראח.

מדוע הפגיעה ביכולת לחלק את ירושלים מותרת לממשלה אך אסורה על גורמים פרטיים?

על כל פנים מה נשתנה? מדוע מה שסיכן את האפשרות לחלק את ירושלים מחדש היה מותר לממשלה עד לפני שלשה וחצי עשורים, ואולי גם מותר לה היום – ראו העימות האחרון עם הממשל בארה"ב – אך אסור לעמותות יהודיות כמו זו בשמעון הצדיק. בעבר הלא – רחוק  ממשלת ישראל תמכה בגלוי או בסתר בעמותות מסוג זה, משום שסברה שהאינטרס של המדינה הוא שהם יעשו את מה שהיא אינה יכולה אולי לעשות, או יכולה לעשות ביותר קושי.

הקריאה לחלק מחדש את ירושלים -ללא מנדט מהציבור

מה שהשתנה הוא שקמו אנשים וגם מנהיגים, ללא מנדט ציבורי, בניגוד מוחלט לכל שבועותיהם, ונדריהם בעבר ומבלי לשאול את הציבור החליטו שמותר לחלק את ירושלים מחדש. הציבור להערכתי לא ייתן מנדט לכך. להערכתי, הציבור היהודי ברובו עדיין מתנגד לכך ומבין שחלוקה כזאת פסולה לא רק מנקודת מבט ציונית, הסטורית , יהודית, אלא רעה מאד מבחינה פרקטית.

על ממשלת ישראל לקחת את המושכות מהעמותות ולהוביל את המלאכה בעצמה

לסיום: מכיוון שהסיכויים לסיום הסכסוך בירושלים נמוכים, ומכיוון שחלוקה לא זו בלבד שלא תועיל, היא תזיק, אני מציע שממשלת ישראל היא שתנהל את הסכסוך הזה,  בחוכמה , בתבונה, בשיקול דעת, תיטול  מידיה של העמותה שעוסקת בהתיישבות בשמעון הצדיק את המושכות, ותעשה את המלאכה הזאת בעצמה. זה לא מופרך. זה כבר התרחש בעבר. ממשלות אשכול וגולדה, הפעילו במנהל מקרקעי ישראל אגף בשם איגום, שרכש אדמות ומבנים במזרח ירושלים, במטרה ליישב בהם יהודים. כך למשל נרכשה החלקה סמוך לשער הפרחים בתוך העיר העתיקה.  זו הייתה פעם מדיניות ממשלתית. מדיניות ממשלתית נכונה, וחבל שחדלנו ממנה.

השמאל הציוני ששינה את עמדתו מוביל כעת את התסיסה

במשך שנים היה השמאל הציוני שותף לתפיסה בדבר אחדות ירושלים ולמערכה נגד חלוקתה מחדש. במשך שנים הוא היה שותף להתיישבות היהודית באיזורים שאינם צפופי אוכלוסיה ערבית וחלקו תמך גם בהתיישבות באיזורי צפופי אוכלוסיה ערבית בירושלים,  מתוך הבנה שמנקודת המבט היהודית-הציונית ( לא הערבית) – ירושלים, היא פלנטה אחרת. הוא היה נכון להתפשר על שטחים ומתיישבים בחבלי ארץ אחרים, למען ירושלים.

בשנים האחרונות השמאל הציוני שינה את עמדתו, והכניס את ירושלים למעגל המחלוקת הפנימית. זה הגורם המרכזי לשינוי בגישתה המעשית ( לא העקרונית) , של ארה"ב לשאלת ירושלים, וזה גם הגורם המרכזי לתסיסה בשייח ג'ראח. אני  מקווה שהציבור היהודי הרחב, עם משאל עם או בלי משאל עם, לא ילך שולל אחרי השינוי הזה, וידבק באחדותה של העיר הזאת ובמחוייבות ההסטורית, היהודית והמעשית שלו אליה.