Most Popular

"חדשות מחלקה ראשונה", 18 אפריל 2022, https://bit.ly/3KV06V0

English edition  https://bit.ly/3tXACQC

האדרת טרוריסטיות המקריבות את חייהן וחיי ילדיהן ובעליהן במסגרת הג'יהאד ("מלחמת קודש"), כביטוי "להבטחת שוויון האישה במסגרת האסלאם, בכל הקשור לנכונות להקריב חיים על מזבח מטרות נעלות" (חינוך אסלאמי, כיתה ח', עמ' 29, 2021-22).

הטרוריסטית דלאל מוגרבי זוכה לשבחים עילאיים (כולל בתי ספר הנקראים על שמה) כדוגמא ל"לוחמת ג'יהאד", על השתתפותה במתקפת הטרור ב-1978 על אוטובוס אזרחי בכביש החוף, שגרמה לרצח 38 ישראלים, כולל 13 ילדים (מדעי החברה, כיתה ט', עמ' 20, 2021-22).

ההקשר המדיני של מערכת החינוך הפלסטינית

*מערכת החינוך הפלסטינית (נא ראה תיעוד בהמשך המאמר) הוקמה על ידי מחמוד עבאס ב-1993, כאשר היה סגנו של ערפאת. הוא מפקח עליה עד היום.

*מערכת החינוך הפלסטינית היא הבבואה האמינה ביותר של ההתנהלות פורעת-החוק, האלימה, המפירה בשיטתיות את הסכמי אוסלו, והמנוגדת ב-180 מעלות למלל הדיפלומטי המתון של הרשות הפלסטינית.

*מערכת החינוך הפלסטינית מתמקדת בהקמת ריבונות פלסטינית בכל השטח מנהר הירדן עד לים התיכון, תוך דגש על שטחה של ישראל לפני 1967.

*המסרים המרכזיים של מערכת החינוך הפלסטינית עקביים עם עקרונות אמנת הפתח' (שמנהיגו הוא מחמוד עבאס) מ-1959 ואמנת אש"פ (שמנהיגו הוא מחמוד עבאס) מ-1964 – 8 שנים ו-3 שנים לפני 1967.

*המסרים המרכזיים של מערכת החינוך הפלסטינית עקביים עם עקרונות האסלאם השוללים ריבונות "כופרים" במזרח התיכון ("בית האסלאם"), וקוראים לשעבד את "הכופרים" לעקרונות האסלאם בדרכי שלום או מלחמה.

*מערכת החינוך הפלסטינית היא הבבואה הנאמנה ביותר של  תפישת העולם של הנהגת הרש"פ, בכלל, וגישתה למדינה היהודית, בפרט.

*מערכת החינוך הפלסטינית – יחד עם הטפות המסגדים, עצרות העם ואנדרטאות ומתקנים ציבוריים ברשות הפלסטינית – מעצבת את תפישת העולם של הנוער הפלסטיני, במיוחד, והציבור הפלסטיני, בכלל (כולל חלק לא מבוטל של ערביי ישראל).

*מערכת החינוך הפלסטינית מהווה, מ-1993, קו-יצור יעיל ביותר של טרוריסטים פלסטינים.

*הטרור הפלסטיני – נגד המדינה היהודית ונגד יעדים פלסטינים וערביים – הנמשך בשיטתיות במאה השנים האחרונות, וביתר שאת מאז הסכמי אוסלו ו"ההיתנתקות", מהווה עדות ליעילותה של מערכת החינוך הפלסטינית כחממה של חינוך לשנאה וטרור-מתאבדים/ות, שנועדו להחדיר מורך לב ל"אויב הציוני".

תיעוד מסרים מובילים של מערכת החינוך הפלסטינית, 2021-22

תיעוד המסרים להלן התבצע על ידי מזרחנים המתמחים בחקר מערכות החינוך במדינות האסלאם (כגון איראן, סעודיה, מצרים, ירדן, קטאר ואיחוד האמירויות) במסגרת המכון הירושלמי הבלתי-מזוהה פוליטית:

The Institute for Monitoring Peace and Cultural Tolerance in School Education

*ספרי הלימוד של 2021-22 מבטאים הקצנה של החינוך לשנאת יהודים והמדינה היהודית, בהשוואה לשנים קודמות שהיו גדושות שנאה.

*היהודי מתואר כנכלולי, בוגדני ואלים.

*ספרי הלימוד מתמקדים ב"כיבושי 1948": יפו, חיפה, עכו, לוד, רמלה, הגליל, הנגב וירושלים המערבית.

*ישראל אינה מופיעה במפות ספרי הלימוד, המציגות את פלסטין מהירדן ועד הים התיכון.

*ישראל מוצגת כישות שטנית שלידתה בפשע, אידיאולוגיה גזענית ומזימה קולוניאליסטית המבוססים על הנחות מוטעות.

*נשים מקדמות את חתירתן לשוויון חברתי באמצעות הקרבה והתאבדות.

*עידוד לאלימות וטרור-מתאבדים הם מרכיבים עקריים ב"מלחמת הקודש" נגד ישראל ולמען פלסטין, ובמיוחד למען מסגד אל-אקצא.

*טרור-מתאבדים/ות תוך כדי הרג "כופרים" מזכה את המתאבדים/ות בתמורה אלוהית.

השורה התחתונה

*מו"מ מדיני לדו-קיום בשלום מחד, ומערכת החינוך הפלסטינית מאידך, הם דבר-והיפוכו.

*אי-התניית מו"מ מדיני עם הרש"פ בעקירה מוקדמת של מערכת החינוך הפלסטינית, מבטיחה את אי-קידום דו-קיום בשלום ואת עידוד הטרור.

*קיום מו"מ מדיני עם הרש"פ ללא עקירה מוקדמת של מערכת החינוך הפלסטיני, דומה לקיום מו"מ שמנהלת מדינה עם ברוני-סמים על הפסקת הפצת סמים, תוך כדי הסכמה לחדירה נמשכת של ברוני הסמים למערכות הפוליטיות והחינוכיות של המדינה.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2X81i3G

English edition  https://bit.ly/30aDayw

מחוות של ארה"ב וישראל לטרור אסלאמי/ערבי/פלסטיני, והסרת האופציה הצבאית – ע"י ארה"ב – משולחן המו"מ עם משטר הטרור האיראני, נתפסים כחולשה בעיני טרוריסטים, יריבים ובעלי-ברית של ארה"ב.

מדיניות זאת מתעלמת מ- או ממעיטה במשקל – תיעוד אובייקטיבי של 1,400 שנות התנהלות הטרור האסלאמי, ומתבססת על הערכה ספקולטיבית של התנהלותו העתידית.

מדיניות זאת מכרסמת בתדמית-ההרתעה של ארה"ב המהווה תנאי בל יעבור לצמצום אי-שפיות העולם, ומקרבת את הטרור האסלאמי לאדמת ארה"ב.

מדיניות זאת (של ארה"ב) מבוססת על ההנחה שהטרור האסלאמי הוא מונחה-יאוש, ולכן יש, כביכול, להתמקד בטיפול בסיבות היאוש (דיפלומטיה וסיוע כלכלי), ולא בטיפול בטרור (צבא).  אבל, מאז המאה השביעית הטרור האסלאמי הוא מונחה-חזון דתי, פנאטי להשתלטות על העולם ושיעבוד "הכופרים" לאסלאם.

מדיניות זאת מניחה שהטרור האסלאמי מהווה תגובה למדיניות ארה"ב. אבל, הטרור האסלאמי רודף את ארה"ב מסוף המאה ה-18 בין אם בבית הלבן נשיא דמוקרטי או רפובליקני, כפי שהיה בתקופת אובמה וטראמפ.

לדוגמא:

*בשנות ה-80' של המאה ה-20 היה לסיוע אמריקאי צבאי, דיפלומטי  ופיננסי תפקיד חשוב בהצלחת המוג'אהידין לסלק את ברה"מ מאפגניסטן. אבל, טרור אסלאמי הקשור למוג'אהידין פתח ב-1996 במיתקפה על ארה"ב, שהגיעה לשיאה ב-11 לספטמבר 2001.

*ב-2015 היה לארה"ב תפקיד מרכזי בגיבוש הסכם הגרעין עם איראן שהביא לטהראן בוננזה של מיליארדי דולרים ושידרוג דיפלומטי חסר-תקדים. אבל, משטר האייתולות הגיב בהחרפת פעילותו כמרכז אזורי ועולמי אנטי-אמריקאי להפצת חתרנות, טרור, מלחמות, טכנולוגיות בליסטיות וסמים במפרץ הפרסי, המזרח התיכון, מרכז אסיה, אפריקה, אירופה, דרום ומרכז אמריקה ותאי-טרור-רדומים בארה"ב.

*ב-2011 יזמה ארה"ב את מתקפת-נאט"ו על משטר קדאפי שהביאה להפלת קדאפי ע"י ארגוני טרור אסלאמים. אבל, ב-2012 השתלטו טרוריסטים אסלאמים על הקונסוליה האמריקאית ומפקדת המארינס בבנגאזי, רצחו את השגריר האמריקאי ועוד 3 אזרחי ארה"ב, והפכו את לוב למוקד טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי אזורי ועולמי.

*ב-1978/79 העניקה ארה"ב רוח-גבית עזה להשתלטות אייתוללה חומייני על איראן, ו"תקעה סכין" בגב השאה הפרסי שהיה "השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי". אבל, חומייני השתלט על שגרירות ארה"ב, החזיק 63 אמריקאים כבני-ערובה במשך 444 ימים, והפך לאיום המרכזי על יציבות האזור והעולם, כולל קיום כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

*ב-1982/83 שלחה ארה"ב חיילים ללבנון כדי לבלום את מתקפת צה"ל על  אש"פ. אבל, ב-1983 נהרגו כ-250 אמריקאים ע"י משאיות-תופת של הטרור האסלאמי והפלסטיני, שהוטמנו בשגרירות ארה"ב ובמפקדת המארינס בבירות.

*ב-1993 ו-2005 העניקה ישראל לפלסטינים מחוות חסרות-תקדים, כאשר הפקידה בידיהם סמכות שלטונית מרחיקת-לכת בכל רצועת עזה, וחלקים נרחבים ביו"ש (שלא הוענקה להם ע"י מצרים וירדן כאשר שלטו שם), כולל הכנסת כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, תימן, סודן ולבנון לרכסי הרים החיוניים לקיום ישראל. אבל, תגובת אש"פ וחמאס למחוות חסרות-התקדים הייתה – כצפוי – גל חסר-תקדים של טרור וחינוך לשנאה המייצג את החזון הפלסטיני: חיסול המדינה היהודית ולא דו-קיום בשלום.

*בשנות ה-50', ה-60', ה-70' ועד 1990 העניקו מצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית לפלסטינים סמכויות ארגוניות, כלכליות, ולעתים אף שלטוניות. אבל, הפלסטינים בראשות הפתח' ואש"פ הגיבו בחתרנות וטרור, היו קרובים להפלת השלטון בירדן ולבנון, והצטרפו לפלישת צדאם חוסיין לכווית שהייתה המארחת הנדיבה ביותר ל-400,000 פלסטינים חברי ומקורבי אש"פ. מכאן התייחסות משטרים ערביים לפלסטינים כאב-טיפוס לבוגדנות וטרור, והפער העמוק בין המלל הערבי הפרו-פלסטיני לבין המעש הערבי האדיש/עוין לפלסטינים, כולל הסתייגות מהקמת מדינה פלסטינית שתוסיף – להערכתם – דלק למדורת המזה"ת.

לאור המציאות הנ"ל, על ישראל וארה"ב להימנע משיעבוד מציאות ארוכת-שנים של הטרור האסלאמי/ערבי/פלסטיני להערכות עתידיות ספקולטיביות המונחות ע"י כמיהה לשלום, פן יפגע הדבר בכח-ההרתעה האמריקאי והישראלי לשביעות רצונן של איראן, האחים המוסלמים, טאליבן, אל קעידה, חיזבאללה, חמאס, הרשות הפלסטינית, כמו גם פקיסטן, תורכיה, סין ורוסיה.

שלא כמו אוכלוסיית גרמניה בתום מלחמת העולם השנייה שהייתה נכונה – היסטורית, תרבותית, רעיונית, מדינית וחינוכית – לאמץ את מוסדות וערכי הדמוקרטיה, זכויות האדם ודו-קיום בשלום, המזרח התיכון המוסלמי/ערבי קשור בטבורו לערכים בני 1,400 שנים הרואים בתרבות המערבית איום היסטורי, דתי, ותרבותי, ומטפחים אי-סובלנות, אלימות, עריצות, חתרנות וטרור בינערבים ובין-מוסלמים.

ההנחה שהטרור האסלאמי/ערבי/פלסטיני יעניק ל"כופרים" במערב ובישראל דו-קיום בשלום – שהם מונעים בשיטתיות משכניהם ה"מאמינים" – עדין מנותקת ממציאות המזרח התיכון.

לכן, על ארה"ב וישראל לחתור לשלום ע"י שדרוג העוצמה הצבאית וכח-ההרתעה ולא ע"י מחוות, ויתורים ונסיגות.
xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx

סמינר יחסי ישראל-ארה"ב, "מרכז מורשת מנחם בגין"; שגריר (בדימוס) יורם אטינגר; 10 מפגשים בימי שלישי (שעה וחצי למפגש) ב-19:00 ב"מרכז בגין" וב"זום", החל מ-2 נובמבר; תכנית הסמינר: https://bit.ly/3izjs63; מידע נוסף: נעמה כרמל, 02-565-2028, NaamaC@BeginCenter.org.il; הנחה לאזרחים ותיקים.

recent posts

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3x8Bwbn

English edition  https://bit.ly/3i6vMec

פתרון שתי המדינות

"הנשיא ביידן הדגיש את מחויבותו העמוקה לפתרון שתי המדינות כנתיב הטוב ביותר להשגת פתרון צודק ובר-קיימא לסכסוך הישראלי-פלסטיני."

"מזכיר המדינה אנטוני בלינקן אמר שוושינגטון תומכת בפתרון שתי המדינות כדי לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני."

האם מדינה פלסטינית תקדם את – או תחריף את – הסכסוך הפלסטיני?

האם מדינה פלסטינית תגביר – או תדרדר – את יציבות המזרח התיכון?

האם מדינה פלסטינית תסייע ל- או תפגע ב- הרחבת מעגל השלום ישראל-ערב?

האם מדינה פלסטינית תתרום ל- או תסיג את – אינטרס ארה"ב?

תפישת "שתי המדינות" מבוססת על ההנחות הבאות:

*הסוגייה הפלסטינית מרכזית בהוויה הבינערבית ושורש הסכסוך הערבי-ישראלי;

*שטחים-תמורת-שלום הוא תנאי לפתרון הסכסוך הפלסטיני, המחייב נסיגה מיו"ש ומזרח ירושלים (בנוסף לחבילה נדיבה של סיוע פיננסי בינלאומי), וכך יעקור את הגורם להקצנה/טרור הפלסטינים;

*מדינה פלסטינית תדבק בדו-קיום בשלום עם ישראל (קבוע ולא טקטי) ולא תהיה מדינה פורעת-חוק.

האם הנחות אלו תואמות או סותרות את ההתנהלות הפלסטינית?

שטיח אדום מערבי לעומת מרבד מרוט ערבי

מעצבי-מדיניות מערביים מתמקדים בדיפלומטיה פלסטינית, מעניקים לפלסטינים קבלות-פנים של שטיח אדום, מתמכרים להערכות על התנהלות עתידית של הפלסטינים – וממעיטים במשקל התנהלות פלסטינית בעבר ובהווה – מחזרים אחר הפלסטינים, ולוחצים על ישראל.

 לעומתם, מעצבי-מדיניות ערביים, הם מונחי-היסטוריה (לא שוכחים ולא סולחים), מתמקדים בהתנהלות הפלסטינית בעבר ובהווה, ולכן מעניקים לפלסטינים קבלות-פנים של מרבד מרוט.  ההתנהלות הפלסטינית הביאה את מדינות ערב למסקנה שמדינה פלסטינית תוסיף דלק – ולא מים – למדורות המזה"ת, בעוד ישראל מצטיירת כבעלת-ברית יעילה מול איומים משותפים כגון איראן ו"האחים המוסלמים". מכאן, הידוק הקשרים הביטחוניים והאזרחיים עם ישראל, והימנעות שיטתית מהפעלת שריר צבאי (או שריר פיננסי משמעותי) למען הפלסטינים.

לכן, אף מלחמה ערבית בישראל לא פרצה עקב – או עבור – הפלסטינים, ואף מדינה ערבית לא התערבה בעימותים הצבאיים בין ישראל לבין ארגוני טרור פלסטינים (של"ג, אינתיפאדה ראשונה ושנייה, 4 מלחמות עזה).

התנהלות הפלסטינים במישור הבינערבי הפכה אותם – בעיני הערבים – לאב-טיפוס של חתרנות, טרור וכפיות-תודה. לדוגמא, בשנות ה-50' וה-60' היכה הטרור הפלסטיני במצרים וסוריה; ב-1970 הביאו הפלסטינים למלחמת אזרחים בירדן במאמץ להפיל את השלטון ההאשמי; בשנות ה-70' ותחילת ה-80' דרסו הפלסטינים את דרום לבנון, ניסו להשתלט על בירות והחמירו סדרה של מלחמות אזרחים; וב-1990 השתתפו גדודי אש"פ בפלישת עיראק לכווית שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של כ-400,000 פלסטינים מקורבי אש"פ. לכן, עם שחרור כווית במלחמת המפרץ הראשונה (ינואר 1991), גורשו כמעט כל הפלסטינים.

ללא קשר למלל האוהב המורעף על הפלסטינים על ידי השלטון ההאשמי (על מילים אין משלמים מכס…), כוחות הביטחון הירדנים מעריכים שמדינה פלסטינית מערבית לירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי מזרחית לנהר, תגרום לתגובות-שרשרת הרסניות דרומית לירדן בסעודיה ושאר המדינות הפרו-אמריקאיות בחצי האי ערב, ותפגע קשות באספקת ומחירי הנפט ובמלחמה בטרור האסלאמי האזורי והעולמי.

מנהיגי ערב גם ערים לקירבה השיטתית של הפלסטינים לישויות פורעות חוק כמו גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, ארגוני טרור ברחבי העולם, שלטון האייתולות, צפון קוריאה, קובה, ונצואלה, וכו'.

שטחים-תמורת-שלום או שטחים-תמורת-טרור?

הסכם אוסלו (1993) העניק לאש"פ דריסת-רגל מערבית לירדן וסמכויות שלטון חסרות-תקדים שלא הוענקו לפלסטינים ע"י ירדן ומצרים, כאשר מדינות אלו שלטו ביו"ש ועזה (1967-1949).

ההסכם סלל דרך להקמת מדינה פלסטינית בהנחה שהפלסטינים יקבלו על עצמם דו-קיום בשלום עם המדינה היהודית. אבל (כצפוי), העברת מפקדות אש"פ ועשרות אלפי טרוריסטים מתוניסיה, סודן, תימן ולבנון לרכסי ההרים ביו"ש, מזרח ירושלים ועזה הביא לשטחים-תמורת-טרור, שטחים-תמורת-חינוך לשנאה ולא שטחים-תמורת-שלום.

גם השלמת השליטה הפלסטינית ברצועת עזה ב-2005 על ידי עקירת כל הישובים היהודים והפקרת "ציר פילדלפי" הביאה (כצפוי) להסלמה חסרת-תקדים של הטרור הפלסטיני, כולל ארבע מלחמות (2009/2008, 2012, 2014, 2021) ועוד היד נטויה….

מוקדם יותר, בנובמבר 1947 אישרה עצרת האו"מ את החלטת החלוקה (הבלתי-מחייבת), תוך הפרת סעיף 80 פרק 12 למגילת היסוד של האו"מ (מ-1945), שקבע את המשך התוקף של החלטות חבר הלאומים, כולל הענקת השטח מערבית לירדן למדינה יהודית. התושבים הערבים, יחד עם מדינות ערב השכנות, התנגדו להחלטת החלוקה ופתחו במלחמה להשמדת המדינה היהודית.

ביולי 1937 המליצה "ועדת פיל" הבריטית לצמצם את גודל המדינה היהודית ל-18% מהשטח מערבית לירדן, ולהעניק 75% לערבים. ההמלצה נדחתה ע"י הערבים שהחריפו את הטרור האנטי-יהודי.

החזון הפלסטיני משתקף במערכת החינוך

למרות מערכת השלום הדיפלומטית של הפלסטינים המרשימה חוגים נרחבים בישראל ובמערב, הביטוי המציאותי והאמין ביותר של תפישת העולם, ערכים וחזון של הפלסטינים מוקרן  על ידי מערכת החינוך שהקים מחמוד עבאס ב-1993, והפכה לחממה היעילה ביותר לטיפוח שנאה וטרור אנטי -שראלים ואנטישמים.

ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית (2021-2020) מדגישים התנגדות לדו-קיום בשלום עם ישראל, אנטישמיות, שלילת אנושיות המדינה היהודית והשורשים היהודים בארץ ישראל, הסתה לטרור מתאבדים ו"מלחמת קודש בשרות אללה" בישראל, האדרת נשים-מתאבדות, והפצת מפות גיאוגרפיות של פלסטין הערבית מנהר הירדן ועד הים התיכון.

"מיין קאמפ" ו"הפרוטוקולים של זקני ציון" פופולרים בשטחי הרשות הפלסטינית.

דו-קיום בשלום עם ישראל?

ב-13 לספטמבר 1993, לפני טקס החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן, אמר ערפאת לטלויזיה הירדנית שההסכם זמני ומהווה הפסקת-אש בהתאם ל"תורת השלבים" של אש"פ מ-1974, המאפשרת הקמת ישות פלסטינית בכל שטח של פלסטין כצעד לחיסול הישות הציונית  ו"לשחרור כל פלסטין".

מחמוד עבאס וערפאת הדגישו את מרכזיות "תכנית השלבים" כמכשיר למימוש החזון הפלסטיני. הם שאבו השראה מהסכם חודיבייה שנחתם על ידי מוחמד עם שבט קורייש במכה, הופר במתקפה צבאית לאחר שדרוג השריר הצבאי של מוחמד, והוביל לכיבוש מכה ולקידום חזון השתלטות האסלאם על העולם.

הסכם חודיבייה הפך לציר מרכזי בהתייחסות האסלאם ל"כופרים", כולל גיבוש "הסכמי שלום" המהווים "הפסקת אש" ולא "שלום סופי" – שלב בניצחון על "הכופרים".

החזון הפלסטיני נחקק בתודעה הפלסטינית באמצעות מסמכי היסוד של פתח' ואש"פ מ-1959 ו-1964 – שמונה ושלוש שנים לפני 1967 – תוך הדגשת היעד האסטרטגי של שחרור פלסטין, שאינו מתמקד בגודלה – אלא בשלילת קיומה – של הישות היהודית "הכופרת והבלתי לגיטימית" באזור המיועד רק לריבונות אסלאמית.

הסוגייה הפלסטינית והרחבת מעגל השלום ישראל-ערב

מעצבי מדיניות מערביים וישראלים המתמקדים בסוגייה הפלסטינית הציגו אין-ספור יוזמות שלום שכולן התרסקו אל צוקי המציאות המזרח תיכונית.

אבל, ישראל חתמה על הסכמי שלום עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן בגלל שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, נמנעו מניפוח מלאכותי של משקל הפלסטינים, ובכך נמנעו ממלכודת הוטו הפלסטיני. הסכמי השלום מתמקדים באינטרסים של מדינות ערב, ולא משתעבדים לחזון הפלסטיני.

לסיכום

העובדות לעיל מבהירות שמדינה פלסטינית תוסיף דלק – ולא מים – למדורת המזרח התיכון, תקצין טרור ומלחמות, תחמיר את אי-יציבות האזור, תחמיר את הסכסוך הפלסטיני, תפגע בסיכוי להרחבת תהליך השלום ישראל-ערב, תכרסם באינטרס ארה"ב ותקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב.

נסיגת ישראל ל"מותניים הצרות" (14 ק"מ מנתניה לטול כרם) הנשלטות על ידי הרכסים של יו"ש, תפגע קשות בכח ההרתעה של ישראל, תעודד טרור ומלחמה, תהפוך את ישראל ממכפלן-עוצמה ונכס אסטרטגי עבור ארה"ב ובעלות-בריתה הערביות לנטל אסטרטגי התלוי לקיומו בכח ההרתעה האמריקאי.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3fh7P2k

English edition  https://bit.ly/3ynlWdO

חמאס והטרור האסלאמי הבינלאומי

  1. אף מדינה ערבית לא הושיטה יד – צבאית, מדינית או פיננסית – לחמאס, שהוא בן-טיפוחים של איראן (השואפת להשתלט על המזרח התיכון), ענף של "האחים המוסלמים" (הפועלים להפלת כל המשטרים המוסלמים והקמת ישות אסלאמית עולמית) ונתמך של תורכיה (השואפת לשקם את האימפריה העותומנית). שלושתם מהווים איום ברור ומיידי לקיום משטרים ערביים פרו-אמריקאים כמו מצרים, ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין.
  2. איראן ו"האחים המוסלמים" הם מוקדי הפצה של טרור איסלאמי, סמים וטכנולוגיות בליסטיות וגרעיניות ברחבי העולם. הם מאיימים על הפקה ואספקה סדירים של נפט, על הסחר בין אסיה ואירופה (העובר דרך מיצרי באב אל מנדב) ועל ביטחון הפנים במפרץ הפרסי, המזרח התיכון, מרכז אסיה, קרן אפריקה, צפון אפריקה, אירופה, ואמריקה הלטינית.
  3. מאבק ישראל בטרור הערבי/אסלאמי מגביל את כושר התמרון של איראן ו"האחים המוסלמים", ולכן מוריד את סף האיום על המשטרים הערביים המתונים-יחסית, ותורם לאינטרס הביטחוני של הדמוקרטיות המערביות ומאבקן בטרור האסלאמי.

מדינות ערב והסוגייה הפלסטינית

  1. מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן לא שוקלות להינתק מהסכמי השלום עם ישראל עקב הסוגייה הפלסטינית. יחד עם סעודיה הן ממשיכות בקשרי הביטחון והמסחר עם ישראל. הן עקפו את הסוגיה הפלסטינית כדי לחתום על הסכמי השלום, ומעריכות שהקמת מדינה פלסטינית תחריף את האיום על יציבותן ותוסיף שמן למדורת המזרח התיכון.
  2. בניגוד למלל הערבי הפרו-פלסטיני (הכובש את כותרות התקשורת), המעש הערבי אינו כולל סיוע צבאי, מדיני או כספי משמעותי לחמאס או לרשות הפלסטינית, כפי היה גם בשלושת המלחמות הקודמות ישראל-חמאס, שתי האינתיפאדות ו"מלחמת שלום הגליל".
  3. מדינות ערב אינן מניחות לסוגיה הפלסטינית לגרור אותן למלחמה בישראל, ולכן המלחמות בין מדינות ערב לישראל – ממלחמת השחרור ועד מלחמת יום הכיפורים 1973 – לא פרצו עקב העניין הפלסטיני. לדוגמא, עם תום מלחמת השחרור כבשו עיראק, ירדן ומצרים את השומרון, יהודה ורצועת עזה, אך לא הפקידו את האזורים בידי הפלסטינים, ואף אסרו לקיים פעילות פוליטית פלסטינית (עיראק העבירה את השומרון לירדן).
    היעדר תמיכה ערבית מעשית במלחמות חמאס (ואש"פ) בישראל מלמד על התייחסות הערבים לפלסטינים כאב-טיפוס לחתרנות וטרור בינערביים שהיכו במצרים (שנות ה-50'), סוריה (שנות ה-60'), ירדן (1970-1968), לבנון (1983-1970) וכווית (סיוע אש"פ לפלישת עיראק באוגוסט 1990).
    בניגוד למדינאות המערבית, המדינאות הערבית מאופיינת בזיכרון היסטורי ארוך (לדוגמא, מלחמות סונים-שיעים נמשכות מהמאה ה-7). לכן, הטרור וכפיות-התודה הפלסטינים אינם נשכחים ואינם נסלחים.

שורש הטרור הפלסטיני

  1. תפישת העולם המערבית רואה במלחמות בין ישראל לפלסטינים סוגייה מדינית וטריטוריאלית, ומתייחסת לטרור הפלסטיני והאיסלאמי כאילו היו מונחי-יאוש מדיני, כלכלי וחברתי.
    אבל, הטרור הפלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) אינו מונחה פשרה טריטוריאלית או יאוש, אלא מונחה חזון דתי ולאומני, ומכאן הקריאות לשחזר את הטבח שביצע מוחמד ביהודי חצי האי ערב במאה ה-7 הנשמעות במהומות ערביי יו"ש, עזה ו"הקו הירוק"; הקריאות לשחרר את יפו, לוד, רמלה ועכו ("כיבוש 1948"); והציון השנתי של "הנקבא" ("הקטסטרופה") ביום הקמת המדינה היהודית.
    קיומה של ריבונות יהודית ב"בית האסלאם" (המזרח התיכון) מנוגד לעקרונות האסלאם, המחלק את העולם ל"בית האסלאם" ולמדינות שעדין לא קיבלו את האסלאם – שהיא לכאורה הדת הלגיטית היחידה – אך יאלצו לקבל (בהשלמה או במלחמה) את האסלאם כדת הלגיטימית היחידה.
  1. מלחמת הטרור הפלסטיני בישראל אינה על גודלה – אלא קיומה – של המדינה היהודית, ללא קשר למדיניות ישראל. לדוגמא, ויתורים דרמטים של ישראל ב-1993 (אוסלו) ו-2005 (התנתקות) הם שהביאו לגלי טרור חסרי-תקדים.
    כמו כן, אש"פ ופתח' בהנהגת מחמוד עבאס – שהם מקור הסמכות של הרשות הפלסטינית – הוקמו ב- 1964 ו-1959, כדי "לשחרר" "השטחים הכבושים" ב"קו הירוק", כפי שמתועד בספרי הלימוד של מערכת החינוך וההסתה השיטתית במסגדים של הרשות הפלסטינית.
  1. הטרור הפלסטיני פרץ ב-1886 (פתח תקווה), יפו (1908) וביתר שאת ב- 1920 (ירושלים, צמח ואצבע הגליל) ו-1929 (ירושלים, צפת וחברון).
  2. הטרור הפלסטיני הוא ענף של הטרור הערבי/אסלאמי המושרש במזרח התיכון מהמאה ה-7, כאשר שלושה מארבעת הח'ליפים, יורשי מוחמד, נרצחו. רוב מכריע של קורבנות הטרור הערבי/אסלאמי הם ערבים/מוסלמים. האם יש מקום להערכה ש"כופרים" יהודים או נוצרים יזכו ליחס מתון יותר מזה המוענק ל"מאמינים"?!
  3. אין סימטריה-מוסרית בין ישות טרור (חינוכית ומבצעית) לבין דמוקרטיה מערבית מתגוננת. אין סימטריה מוסרית בין ישות טרור המקריבה את אזרחיה (ועיתונאים זרים) על מזבח המגן האנושי לבין ישות דמוקרטית המקריבה את גורם ההפתעה על מזבח עיקרון אי הפגיעה בחפים מפשע. אין סימטריה מוסרית בין ישות טרור המתמקדת בכוונה-תחילה ובשיטתיות בפגיעה באוכלוסייה אזרחית לבין ישות דמוקרטית המנסה בכוונה-תחילה ובשיטתיות לצמצם את הפגיעה באוכלוסיה אזרחית.
  4. תנאי להצלחת המאבק בטרור הערבי/אסלאמי הוא שדרוג כח ההרתעה (מעבר מתגובה למלחמת-מנע) והכרה במציאות המזרח התיכון האלים, הבלתי צפוי, הבוגדני ועתיר הטרור נגד "מאמינים" ו"כופרים" כאחד. במקביל, יש להימנע מפייסנות ומאשליה שהמזרח התיכון נכון להטמיע ערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, כיבוד הסכמים, זכויות אדם ודמוקרטיה.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2ZEq8FQ

English edition  https://bit.ly/3u6QpL8

לפי התובנה המקובלת והתקינות הפוליטית, הרשות הפלסטינית נכונה לדו-קיום בשלום עם ישראל; דו-קיום בשלום יקודם על ידי הגברת התמיכה ברשות הפלסטינית; הרשות הפלסטינית רואה בסיום "כיבוש 1967" את ליבת שאיפותיה ומדיניותה; וסיום "כיבוש 1967" (שטחים-תמורת-שלום) הוא תנאי לדו-קיום בשלום.

האם הנחות אלו תואמות את המציאות הפלסטינית?

בעוד שהאתוס הפלסטיני כולל מרכיבים דתיים, מדיניים, רעיוניים, דמוגרפים ומשפטיים, הרי שליבת האתוס מעוגנת באדמה מוגדרת, השומטת את הקרקע מתחת לרגלי תפישת שטחים-תמורת-שלום.

מרכזיות "אדמת 1948" באתוס הפלסטיני נידונה במחקרי וספרי דר' יובל ארנון-אוחנה ז"ל, מזרחן פורץ-דרך בסוגייה הפלסטינית (קו החריש והאש – 150 שנות סכסוך). לדוגמא, ששת כרכי אל-נכבה ("האסון") מפרי עטו של ההסטוריון הפלסטיני עארף אל-עארף, כמו גם האמנות של פתח' ואש"פ (1959 ו-1964 – שמונה ושלוש שנים לפני 1967) – המהווים את מקור הסמכות והחזון של הרשות הפלסטינית – וספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית.

מסמכי יסוד אלו הם החממה היעילה ביותר של הטרור הפלסטיני מאז 1948, שהתעצם מ-1993. הם מתמקדים בהשלכות כישלון המלחמה הערבית ב-1948/49 על החברה הפלסטינית.

להערכת ה-CIA, המלחמה הערבית – בגיבוי חמש מדינות ערב וערבים מקומיים – הייתה יכולה להביא לחורבן ישראל ולשואה יהודית שנייה תוך פחות מעשור.

לפי דר' ארנון-אוחנה, ספרי היסוד הפלסטינים שופכים אור על פיצול החברה הערבית מערבית לירדן. בעוד ערביי ההר ביו"ש ובגליל מפגינים גיבוש-יחסי היסטורי, אתני, חברתי, תרבותי ורעיוני, הרי שערביי מישור החוף (מאשקלון עד עכו) והעמקים מפגינים רמת גיבוש נמוכה-יחסית.

חלק גדול של משפחות ערביי השפלה היגרו במאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ממדינות מוסלמיות, כפי שנשקף משמות החמולות הגדולות: חמולת אל-מוגרבי היגרה מאלג'יריה, אל-תורכי מתורכיה, אל-עג'מי מאיראן, אל-כורדי מקורדיסטן, אל-עיראקי מעיראק, אל-הינדי מהודו, אל-מסרי ממצרים, מצראווה ממצרים, אבו-קישק ממצרים, חוראני מסוריה, בושנאק מבוסניה, חבאש מאתיופיה, יאמאני מתימן, תורקמן מתורקמניסטן וקווקז, הווארי מצפון סודאן, ערביי ג'סר אל-זרקא מסודאן, ערביי סמח/צמח ממרוקו, ועוד.

ואכן, רוב ערביי ההר לא נטשו את בתיהם  במלחמת 1948/49, לעומת רוב ערביי השפלה והעמקים שנטשו את בתיהם. רבים אף נטשו לפני אישור "תוכנית החלוקה", טרם פריצת מלחמת השחרור, ובחודשים הראשונים למלחמה כאשר הכף נטתה לצד הערבי. חלקם חזרו למדינות המוצא של משפחותיהם; חלקם נענו לקריאות מנהיגים ערבים שהאיצו בהם לעזוב-זמנית כדי להקל על פלישת הצבאות הערביים; חלקם היו עובדים זרים ששבו למדינותיהם; חלקם נסחפו אחרי השכבות האמידות שעקרו ללבנון ומדינות נוספות; חלקם נטשו כתוצאה מעימותים בינערביים; וחלקם נטשו כתוצאה מהקרבות.

דר' ארנון-אוחנה מציין שערביי יו"ש מכונים "ערביי פנים" (אל-דאח'ל), לעומת ערביי החוף והעמקים (שנטשו) שהם הגרעין הקשה של "ערביי חוץ" (אל-ח'ארג'), ולמעשה הם "ערביי 1948". הם גם מהווים את רוב כח האדם וההנהגה של אש"פ, חמאס והרשות הפלסטינית, הרואים ב"טענת השיבה" לאדמת 1948 ועקירת "הישות הציונית" את בבת-עינם.

בניגוד לתובנה המקובלת ולתקינות הפוליטית, ליבת האתוס הפלסטיני אינה "כיבושי 1967", אלא "כיבושי 1948"; אינה דו-קיום בשלום עם ישראל, אלא ללא-ישראל; ואינה גודלה – אלא קטיעת קיומה – של ישראל.

"חדשות מחלקה ראשונה", 21 דצמבר 2020, https://bit.ly/2KJFNzG

English edition https://bit.ly/3njMqXI

הסוגיה הפלסטינית פרצה לפני מלחמת ששת הימים ("כיבושי" 1967) ולפני מלחמת העצמאות ("כיבושי" 1948/49).

בנובמבר 1917 קראה הצהרת בלפור, של ממשלת בריטניה, ל"הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלסטינה [שהיה השם המקובל של ארץ ישראל מאז המאה ה-5 לפני הספירה], בתנאי שלא יפגעו הזכויות האזרחיות והדתיות של מגזרים לא-יהודים…."  הצהרתו של שר החוץ הבריטי הכירה בשורשים עתיקי הימים של העם היהודי ב- וזכותו ההיסטורית על – ארץ ישראל, ובעובדה שהיהודים הם גורם טבעי בארץ ישראל השב אליה, ולא גורם קולוניאליסטי המהגר אליה.

באפריל 1920 ניתן תוקף משפטי בינלאומי להצהרת בלפור על ידי וועידת סן רמו – בהשתתפות "מדינות ההסכמה" המנצחות במלחמת העולם הראשונה – שהביאה להקמת 22 מדינות ערביות. הוועידה גם העניקה לבריטניה מנדט על פלסטינה (כולל הגדה המזרחית של נהר הירדן) להקמת מדינה יהודית: "ליצור תנאים פוליטים, מנהליים וכלכליים שיבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי".

באוגוסט 1920 חתמו "מדינות ההסכמה" (המנצחות) ותורכיה העותומנית (המנוצחת) על הנוסח המוסכם של החלטות וועידת סן רמו ("הסכם סוור").

טרור ערבי פרץ בירושלים, יפו והגליל בתגובה להחלטות לחדש את הריבונות היהודית בארץ ישראל, הנתפשת בעיני האסלאם כחלק בלתי נפרד מאזור שהוענק ל"מאמינים" על ידי "השגחה אלוהית" ואסור לריבונות של "כופרים".

ביולי 1922 העניק סעיף 22 של אמנת חבר הלאומים (שקדם לאו"מ) סידרת מנדטים להקמה עתידית של מדינות עצמאיות, כולל "המנדט על  פלסטינה", כפי שהוסכם בסן רמו. המנדט אושר על ידי כל 51 מדינות חבר הלאומים.  מסמך המנדט – שנועד אך ורק להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל – ציין את "ההכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי לפלסטינה, ובזכותו לכינון מחודש של ביתו הלאומי בארץ זו."

מאז הקמת האו"מ ב-1945, כממשיך חבר הלאומים, נכלל המנדט על פלסטינה בסעיף 80 של פרק 12 במגילת האו"מ, שתוקפו המשפטי עומד גם היום.

בספטמבר 1922 העבירו בריטניה וחבר הלאומים 75% משטח פלסטינה לאמירות ההאשמית של ירדן, שהפכה לעצמאית ב-1946.

ביולי 1937 המליצה וועדת פיל הבריטית – בלחץ גל טרור ערבי חסר תקדים שקטל יהודים וערבים – לחלק את פלסטינה. הוועדה הציעה לצמצם את שטח המדינה היהודית ל-18% בלבד מפלסטינה מערבית לנהר הירדן ולהשאיר בתחומה רק חלקים משפלת החוף, הגליל, עמק יזרעאל ועמק בית שאן (בנוסף להגבלות קשות על עלייה), לעומת ההמלצה להפוך 75% מפלסטינה המערבית למדינה ערבית.  כמו כן, הומלץ להקים אזור בינלאומי בשליטת בריטניה בפרוזדור ירושלים-יפו.

גם תכנית החלוקה של ועדת פיל נדחתה על ידי הערבים שהקצינו את הטרור.

ב-29 לנובמבר 1947 המליצה הוועדה המיוחדת של האו"מ לענייני ארץ ישראל (אונסקו"פ) – שמנתה 11 נציגי מדינות שלא היו קשורות לסכסוך – לסיים את המנדט הבריטי, ולחלק את ארץ ישראל למדינה יהודית (55% מהשטח מערבית לירדן) ומדינה ערבית (45%)  הקשורות באיחוד כלכלי, כאשר אזור ירושלים-בית לחם יועד למובלעת בינלאומית. תכנית החלוקה אושרה על ידי העצרת הכללית של האו"מ (החלטה 181).

פעם נוספת הצד הערבי דחה את התכנית, הקצין את הטרור וזכה לגיבוי של צבאות מצרים, ירדן, סוריה, עיראק ולבנון. הנהגת ערביי פלסטינה ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית (ואחר כך עם טרור "האחים המוסלמים", הגוש הסובייטי, אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין וצפון קוריאה) הכריזה על "ג'יהאד קדוש" ואיימה להפוך את פלסטינה לאדמה רווית-דם וחרוכת-אש.

ב-2020 מעניק הממסד האינטלקטואלי והמדיני בעולם הדמוקרטי משקל רב למלל הדיפלומטי הפלסטיני ומתעלם מהמכלול המתועד של ההתנהלות הפלסטינית.

ב-2020 בוחנת התקינות הפוליטית בעולם הדמוקרטי את הסוגייה הפלסטינית דרך אספקלריה פשטנית של זכויות האדם, תוך התעלמות מ- או המעטה בערך – החזון הפלסטיני הקורא משנות ה-20' של המאה העשרים לחיסול – ולא לדו קיום עם – המדינה היהודית, כפי שגם מתבטא באמנות הפת"ח (1959) ואש"פ (1964) ומערכת החינוך לשנאה וטרור אנטי-יהודי, בנוסף לטרור אנטי-ערבי ולדחיית כל יוזמות השלום.

האם ב-2021 ממסד העולם הדמוקרטי ילמד את הלקח השיטתי של תקדימי העבר, או ימשיך להקריב את המציאות המורכבת, הפכפכה ומתסכלת של המזרח התיכון על מזבח הרהורי-הלב על "מזרח תיכון חדש" המוביל לשלום עכשיו ומייד?

"מידה",  https://bit.ly/35hoqgg

English edition https://bit.ly/3lkaKHy, https://bit.ly/30HZ8Gw

השפה הערבית, חלק ב', כיתה ה', עמודים 61-51 ולימודי חברה, חלק א', עמוד  40 – בתכנית הלימודים של הרש"פ, 2020 – מהללים את דלאל מוגרבי, שהובילה את טבח 38 אזרחים, כולל 13 ילדים (רובם נוסעי שני אוטובוסים) ופציעתם של 72 אזרחים במרץ 1978. הספרים מעודדים את התלמידים ללכת בעקבותיה של "כתר האומה… ואב-טיפוס של ההתנגדות הפלסטינית… שמאבקה יהיה חקוק לעד בראשנו וליבנו."

מערכת חינוך – בבואת הנהגה וחברה

מערכת חינוך היא הבבואה האמינה ביותר של זהות, ערכי יסוד, תרבות, התנהלות, תפישת עולם וחזון מעצבי המערכת בפרט והחברה בכלל.

למערכת החינוך תפקיד מרכזי בעיצוב אישיות הפרט והחברה, במיוחד בחברות טוטליטריות כמו הרש"פ. מערכת החינוך הפלסטינית מעוצבת על ידי מחמוד עבאס מאז 1993, כאשר הקים אותה במסגרת תפקידו כסגנו של ערפאת. מערכת החינוך הפלסטינית היא מוצר-לוואי גם של אמנות פת"ח ואש"פ (1959, 1964 ו-1968) ו"תכנית השלבים" (10 הנקודות) של אש"פ (1974) המציגות את החזון הפלסטיני.

מערכת חינוך בחברות שאינן דמוקרטיות משקפת את תפישת העולם של ההנהגה באופן אמין יותר מאשר הצהרות דיפלומטיות, תדרוכים וראיונות תקשורת, המהווים "שומרי מסך" שנועדו להסתיר את החזון המוצג – נאמנה – על ידי ספרי הלימוד של מערכת החינוך.

חברות חופשיות רואות במערכת החינוך אמצעי להנחלת ערכי מוסר, העשרת ההשכלה ושדרוג רמת החיים.  לעומתם, משטרי דיכוי רואים במערכת החינוך אמצעי להנחלת ערכים אלימים המבססים את שלטונם, שטיפת-מוח וקידום חזון, כולל עידוד טרור.

חברות חופשיות מטפחות את מערכת החינוך כחממת סובלנות, דו-קיום בשלום וחדשנות. לעומתם, משטרי דיכוי מטפחים את מערכת החינוך כחממת קנאות ואי-סובלנות אלימה.

הדגשים בספרי הלימוד הפלסטינים, 2021-2020

דו"ח ספטמבר 2020 על ספרי הלימוד הפלסטינים היוצא לאור על ידי מכון IMPACT-se, החוקר את מערכות החינוך במדינות מוסלמיות, מתעד החמרה ברמת ההסתה, קריאה לאלימות ועידוד טרור ברש"פ.  לדוגמא:

*הצגת היהודים כאויבי איסלאם מושחתים;

*הוקעת ההיסטוריה היהודית בשטח בין נהר הירדן לים התיכון כזיוף;

*תיאור ישראל ותושביה היהודים כבלתי-אנושיים;

*הצגה רהוטה של הכוונה לחסל את ישראל ותושביה היהודים;

*סירוב לדו-קיום בשלום עם ישראל ושלילת הסכם השלום ישראל-מצרים;

*האדרת טרור אנטי-ישראלי וג'יהאד כמשימה אישית דוגמת טבח האתלטים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972;

*הצגת טרור-נשים כאב-טיפוס למאבק בישראל;

*תמריצים דתיים לטרור (כגון 72 בתולות בגן עדן);

* מאות מפות המציגות את פלסטין בכל השטח מנהר הירדן ועד הים התיכון;

 תיעוד ההחמרה בהסתה הפלסטינית

*חינוך איסאלמי, חלק 2, כיתה ה', עמודים 79-74: עידוד התלמידות להרוג ולהיהרג במאבק ב"כיבוש הציוני", ולאמץ את מורשת נשים שפעלו כך בהיסטוריה המוסלמית.

*חינוך איסלאמי, חלק 2, כיתה ח', עמוד 93: עידוד התלמידים לקיים את מצוות הג'יהאד למען אללה והמולדת.

*חינוך איסלאמי, חלק 1, כיתה ז', עמודים 89-85: פרק שלם מוקדש להקרבת-חיים בשירות אללה וקריאת תיגר על האויבים הכופרים כקורבן נשגב, המושרש בהיסטוריה האיסלאמית, שזור במציאות הפלסטינית ומוביל לגן עדן.

*חינוך איסלאמי, חלק 1, עמודים 16-10: לפי הקוראן "אללה הזהיר שהיהודים מפיצי שחיתות באמצעות חטא ויוהרה…. שחיתות היהודים הביאה ותביא להשמדתם…."

*חינוך איסלאמי, חלק 1, עמודים 117-114: "לפי האיסלאם, מלחמה בכופרים היא צורך לגיטימי…. לפני מלחמה בכופרים יש לתת להם אפשרות לבחור בין התאסלמות לבין השתעבדות לאיסלאם [כאזרח נחות – ד'ימי]…. מלחמה בכופרים מוגדרת כג'יהאד… נגד המתנגדים להפצת האיסלאם במדינות נוספות. יעדי הג'יהאד נשגבים… בניגוד ליעדים של מלחמות הכופרים…."

*היסטוריה, חלק 2, כיתה יא', עמוד 52: "הפדאיונים [מתאבדים]… פעלו לפגוע ביעדים של האויב בחו"ל, כמו [אולימפיאדת] במינכן 1972 [טבח 11 אתלטים ישראלים ושוטר גרמני]…."

*השפה הערבית, חלק 1, עמודים 15-14: "חאליל אל סכאכיני [מחנך אנטי-ציוני, שיבח את היטלר על שחשף את חולשת היהודים, עודד רצח יהודים ישראלים, חברו של חאג' אמין אל-חוסייני] מפאר את דפי ההיסטוריה… מאיר את האפילה בלילות חשוכים… כתר האומה… מונצח בדפי ההיסטוריה…."

*חינוך איסלאמי, חלק 1, כיתה ט', עמוד 13: "אללה הוכיח יכולתו להשמיד את אויביו…. אללה מבקש לקבל את פני המאמינים הנכונים להקריב את חייהם ולכבדם בהקרבת חיים, לסלוח לחטאיהם ולשדרג את מעמדם בגן עדן…."

*חינוך איסלאמי, כיתה יב', עמוד 16: "אל תאמרו שהמקריבים חייהם למען אללה הם מתים. הם חיים. הקרבת חיים היא מעמד נשגב בעיני אללה…. המקריבים את חייהם חיים עם אלוהיהם. הם עברו מהחיים שאנו מכירים לחיים שאיננו חווים…."

*לימודי חברה, חלק 1, כיתה ו', עמוד 54: "מפת פלסטין [אחת ממאות המופיעות בספרי הלימוד] משתרעת מהים התיכון במערב לנהר הירדן במזרח, מלבנון וסוריה בצפון למפרץ עקבה ומצרים בדרום, שטח של כ-27,000 קמ"ר."

*חינוך איסלאמי, חלק 2, כיתה ח', עמודים 52-49: הקרבת חיים בשדה הקרב היא חלק בלתי-נפרד מג'יהאד, המוצג על ידי פסוקי הקוראן כמלחמה פיזית המתגמלת את משתתפיה.  "הג'יהאד מתבסס על הקוראן הקדוש ועל המורשת של הנביא [מוחמד]…. הגמול ממתין ללוחמי הג'יהאד…. אין להתייחס אליהם כמתים…."

*השפה הערבית, חלק 1, כיתה יא', עמודים 76-74: פואמה מאדירה את זיכרו של טרוריסט שרצח 16 נוסעי אוטובוס [מספר 405] מת"א לירושלים והגיע לאושר הנכסף בגן עדן. לוחמי הג'יהאד ניצבים בדרכים ובוהקים ככוכבים…. הולדתם המחודשת תגיח ממעמקי המוות והחשכה…."

מערכת החינוך הפלסטינית ותהליך השלום

מעצבי מדיניות ודעת קהל נוטים להמעיט במרכזיות מערכת החינוך בהוויה הפלסטינית. מערכת החינוך היא הבבואה הנאמנה ביותר של ערכי וחזון ההנהגה והחברה הפלסטינים, למרות שמנוגדת לדיפלומטיה ויחסי הציבור הפלסטינים, שהם "שומר מסך" בעטיפה מתונה.

המסרים של ספרי הלימוד הפלסטינים, מגן הילדים ועד יב', עקביים עם התנהלות אלימה וטרוריסטית פלסטינית במישור הבינערבי, ומלמדים על הצפוי לאיזור אם תקום מדינה פלסטינית.

מערכת החינוך הפלסטינית היא החממה הפוריה ביותר לגידול טרוריסטים שטיפחה כמעט שני דורות של "לוחמים בשירות אללה".

רבים ממעצבי מדיניות ודעת קהל מגנים נחרצות אנשים וארגונים המטיפים לחינוך לשנאה בישראל, אך מתעלמים מתנאי מוקדם לפתיחת תהליך שלום עם הפלסטינים: עקירת – ולא רק שינוי של – מערכת החינוך לשנאה וההסתה הפלסטינית.

לכן, חינוך לשנאה מחד, ותהליך שלום מאידך, הם דבר והיפוכו!

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/36oqftF

English edition   https://bit.ly/3bLqm3k

האם רוב ערביי יו"ש ו"הקו הירוק" הם יוצאי חלציהם של עמי כנען, כפי שטוענים דוברי ומערכת החינוך של הרשות הפלסטינית, או של גלי הגירה ערבית מהמאות ה-19 וה-20?

הגירה ערבית שיטתית במזרח התיכון

הגירה ערבית בין מדינות המזרח התיכון – כולל השטח בין נהר הירדן לים התיכון – היא אחד ממאפייני האזור מאז ומתמיד.

פרופסור פרד גוטהייל מהפקולטה לכלכלה באוניברסיטת אילינוי כתב The) Smoking Gun: Arab Immigration into Palestine, 1922-1931): "לפי ארגון העבודה הבינלאומי, ההגירה המזרח תיכונית מהווה 9% מהיקף ההגירה העולמית."

לפי ה-Global Commission on International Migration מג'נבה: "אחוז ההגירה הגבוה בעולם מגיע מהמזרח התיכון."

המכון למדיניות הגירה, הפועל בעיר וושינגטון, מדגיש את משקל ההגירה ממצרים:  "ב-2016 התגוררו למעלה מ-6 מיליון מהגרי-עבודה ממצרים במזרח התיכון וצפון אפריקה, ובמיוחד בערב הסעודית, איחוד האמירויות וירדן."

גלי הגירה ערבית פעלו גם במאה ה-19 וחלקה הראשון של המאה ה-20, כאשר ערבים רבים – ובמיוחד ממצרים – חיפשו רמת חיים משודרגת במדינות העולם, כולל בפלסטינה העותומנית והמנדטורית.

הגירה ערבית לפלסטינה

פרופסור גוטהייל טוען (שם): "ערביי פלסטינה השתלבו בדפוסי ההגירה לא פחות מערביי מצרים. לפי נתוני אונר"א ב-1998 היו בערב הסעודית 275,000 פלסטינים, בכווית 38,000 (בעקבות גירוש כ-400,000 בתגובה לסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין), במדינות מפרץ נוספות למעלה מ-100,000, בלוב 74,000 ומאות אלפים היגרו לשאר אזורי העולם….

"הגיוני להניח שדפוס ההגירה ממדינות בעלות כלכלה כושלת למדינות בעלות כלכלה מתקדמת פעל גם בחלקה הראשון של המאה ה-20 [ובמאה ה-19]….

"שתי התפתחויות ייחדו את פלסטינה של תחילת המאה ה-20 משאר אזורי המזרח התיכון: 1) גלי הגירה יהודית שתוגברו על ידי הון וטכנולוגיות אירופאיות (לדוגמא, הברון אדמונד בנימין רוטשילד); 2) התבססות שלטון המנדט הבריטי, כולל התשתיות הכלכלה. הון וטכנולוגיות בריטים הגיעו בעקבות המנדט הבריטי, והביאו לתנופה כלכלית ששידרגה את רמת-החיים באופן חסר-תקדים…. התוצר המקומי הגולמי לנפש הוכפל בתקופה 1931-1922 מ-19.4 לירות פלסטיניות ל-38.2 לירות. התפתחות זאת לא נעלמה מעיני ערביי המדינות השכנות….

"תהליך המודרניזציה כלל את התפתחות תשתיות התעבורה (מ-450 ק"מ של דרכים ב-1922 ל-922 ק"מ ב-1931), החשמל (מ-2,344 קילוואט שעה ב-1926 ל-9,546 ב-1931), טלפון (מ-3,526 קווי טלפון ב-1924 ל-14,557 ב-1931)….

"רוב ההגירה הערבית הייתה בלתי-חוקית ולכן לא תועדה כראוי…. המכון המלכותי הבריטי ליחסים בינלאומיים ציין שהיקף ההגירה הערבית הבלתי-חוקית  לפלסטינה מסוריה וירדן, בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, היה משמעותי אך אינו ידוע…."

תיעוד הגירה ערבית/מוסלמית לפלסטינה

השם פלסטינה התייחס תמיד לארץ ישראל ולבית הלאומי היהודי. הוא בא לעולם בתקופת האימפריות היוונית והרומית שקראו לאזור Palaistine ו-Palaestina כדי למחוק את זכר היהדות והיהודים. השם היווני-רומי התייחס לפלישתים שמוצאם מהאיים היוונים ולא מהמזרח התיכון.

דר' רבקה שפק-לסק מהאוניברסיטה העברית מציגה תיעוד נרחב ומגוון של הגירה ערבית/מוסלמית לפלסטינה בספר "מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל: 1914-640" (2018). התיעוד מבהיר שהערבים שלטו בפלסטינה בתקופה 1,099-640, כאשר היקף האוכלוסייה התדלדל מ-2.5 מיליון ל-500,000 תושבים. בעקבות השלטון הערבי הגיעו הצלבנים, השושלת האיובית-כורדית, הסולטנות הממלוכית, האימפריה העותומנית (מ-1516 כאשר אוכלוסיית פלסטינה הצטמקה ל-123,000) והמנדט הבריטי.

דר' שפק-ליסק גם מתעדת את הגידול בהיקף האולוסייה החל מתחילת ואמצע המאה ה-19, שהיה גבוה משיעור גידול האוכלוסין במצרים, תורכיה ואיראן. לדוגמא, 94% גידול מתחילת המאה ה-19 (246,359) עד 1914 (525,150). הגידול נבע בעיקר מגלי הגירה, בעיקר ממצרים, שהגיעו לפלסטינה עקב:

*צמיחה כלכלית, במיוחד מ-1900, שאופיינה על ידי השקעות, בנקאות ומסחר;

*תמריצים של השלטון העותומני (1918-1516) על ידי שדרוג מוסדות הממשל, הרחבת תשתיות, פיתוח נמל חיפה ודרישות של הצבא העותומני שהביאו לגיוס מהגרים ממצרים לביסוס השליטה בשפלת החוף (1840-1830) ולניטרול השבטים הבדווים;

*הרחבת הפעילות של כנסיות נוצריות, כולל עולי-רגל שהתיישבו באתרים הקדושים לנוצרים.

דר' שפק-ליסק מציגה מקורות רבים כגון:

*הדמוגרף פרופסור עוזיאל אוסקר שמלץ מהאוניברסיטה העברית והלישכה המרכזית לסטטיסטיקהMiddle Eastern Studies #28, 1992) ) תיעד 53% מהגרים בקרב האוכלוסייה הערבית/מוסלמית בתחילת המאה ה-20, שהגיעו עקב סיבות כלכליות ודתיות. לדעתו, היקף ההגירה (בעיקר של בדווים מירדן וסיני) דווח בחסר על ידי השלטון העותומני.

*הגיאוגרף דוד גרוסמן מאוניברסיטת בר-אילן (Rural Arab Demography and Early Jewish Settlement in Palestine) שפך אור על עידוד ההגירה על ידי העותומנים, ותיעד כי רוב גידול האוכלוסייה הערבית/מוסלמית נבע מהגירה – 50% מכלל האוכלוסייה הערבית מוסלמית ב-1914. המהגרים התיישבו בגליל, חיפה, עכו, עמק יזרעאל, בקעת הירדן, דרומית לירושלים ובשפלת החוף בין עזה ליפו. מ-1830 הגיעו מהגרים צ'רקסים, בוסנים, תורכמנים, כורדים, אלג'יראים, (במיוחד) מצרים, ועוד. מכאן הרובע ושער המוגרבים (צפון אפריקה) בירושלים, שכונות כורדיות בחברון, עזה וצפת, שכונות תורכמניות ברמלה, צפת ועזה, שכונות ממלוכיות בירושלים, צפת, רמלה ועזה, ועוד.

*אנציקלופדיה בריטניקה (1911) תיעדה ש"תושבי פלסטינה מייצגים מיגוון אתני, תרבותי ודתי…. בתחילת המאה ה-20 היו 50 שפות שגורות בפי תושבי ירושלים…."

מסקנה

בניגוד לטענה הפלסטינית, ובהתאם לתיעוד מגוון ומעמיק (שהוצג גם במאמר קודם), רוב הערבים המתגוררים בין נהר הירדן לים התיכון הם יוצאי חלציהם של מהגרים ערבים ומוסלמים שהגיעו מתחילת המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20 ממדינות ערביות במזרח התיכון ומדינות מוסלמיות במרכז אסיה, צפון אפריקה ואירופה.

 

 

 

 

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2Y2fKq6

English edition  https://bit.ly/2XyG8rI

למרות המלל הפרו-פלסטיני, סעודיה מדרגת את הנושא הפלסטיני נמוך בסדר העדיפויות שלה. הנושא הפלסטיני חשוב פחות מהאיום הקטלני של האייתולות מאיראן, התפרצות אפשרית של הר געש של טרור בעיראק, האש המתפשטת מתימן, העימות רב-השנים מול הרוב השיעי באזורי הנפט של אל-קטיף ואל-חסא במזרח סעודיה, איומי "האחים המוסלמים" ודאע"ש, הפעלתנות האזורית של ארדואן, הקרקע הבוערת בסוריה ולבנון, והמאכלת המונחת על צוואר כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

סעודיה לא שוכחת את – ולא מוחלת על – מעורבות הפלסטינים בחתרנות וטרור בינערביים (במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית), ובמיוחד שתוף הפעולה הפלסטיני עם פלישת עיראק לכווית ב-1990, והזדהות הפלסטינים עם השתלטות האייתולות על איראן ב-1979. כמו כל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות היא רואה בפלסטינים (אש"פ וחמאס) סמל לחתרנות, טרור וכפיות-תודה, ומשוכנעת שמדינה פלסטינית תהייה פורעת-חוק, שתלבה את מדורת המזרח התיכון יחד עם תורכיה, איראן, חיזבאללה, "האחים המוסלמים" וגורמי טרור בתימן, עיראק, לוב ואלג'יריה.

במקביל, סעודיה מרחיבה את שיתוף הפעולה עם ישראל הנתפסת כגורם חיוני לגיוון כלכלתה ולביטחונה מול איומים משותפים.

בניגוד למלל החם הרשמי הפרו-פלסטיני המקדם כל מבקר בריאד, המעש הסעודי כלפי הפלסטינים צונן מאד, צבאית ומדינית. הסיוע הפיננסי צנוע וממומש-חלקית. לעומת 15 מיליארד דולר למצרים, 8 מיליארד לתימן, 3 מיליארד לירדן (יחד עם כווית ואיחוד האמירויות) ומיליארד דולר סיוע שנתי למורדים המוסלמים באפגניסטן (1988-1980), הפלסטינים קיבלו לכל היותר 100-150 מיליון לשנה. וזאת כאשר המשפחה המלכותית רכשה ציור של דה-וינצ'י ב-450 מיליון דולרים, וילה בצרפת תמורת 300 מיליון ו-יאכטה  ב-500 מיליון דולרים.

לאחרונה מצטנן המלל הסעודי כלפי הפלסטינים.  לדוגמא, הפעיל הפוליטי עבד אלחאמיד אלע'בין, הנוהג לבטא את תפישת העולם של יורש העצר מוחמד בן סלמן, אמר לרדיו בי. בי. סי. בערבית ב-10 למאי 2020: "הציבור הסעודי נוטה נגד הפלסטינים…. הציבור אדיש לנושא הפלסטיני…. יש לפעול לקידום האינטרס הסעודי ולהרחיב את הקשר עם ישראל…. [וללמוד] מתורכיה הנהנית מקידום הקשר [האזרחי] עם ישראל…."  לראשונה, שתי סדרות טלביזיה סעודיות לרגל חודש הראמאדן קידמו את תדמית היהודים וישראל, במקביל להטחת ביקורת קשה בפלסטינים. לפי "חדשות העולם ממרוקו", הסדרות הסעודיות מבטאות את תפישת העולם של יורש העצר הסעודי, מתחנפות לישראל והולמות בפלסטינים.

למעשה, סעודיה מונחית על ידי אינטרסים קיומיים ומאפסנת, לפי שעה, את הרגשות. היא רואה בהקמת מדינה פלסטינית גפרור נוסף למדורת האיומים האיזוריים, בעוד ישראל נתפסת ככבאית-אש אמינה, חיונית, יעילה, ייחודית ומרתיעה מול איומים אלו. אמנם ארה"ב היא בעלת הברית הבכירה, אך אמינותה נפגעה עקב ירח הדבש שניהל הנשיא אובמה עם איראן.

לתדמית ההרתעה של ישראל – הנשענת במידה רבה על השליטה ברמת הגולן ורכסי יו"ש והנכונות להדוף לחץ בינלאומי – חלק מרכזי בהתייחסות סעודיה לישראל. הקמת מדינה פלסטינית ביו"ש תכרסם בתדמית ההרתעה של ישראל ובחיוניותה בעיני סעודיה.

"חדשות מחלקה ראשונה",  https://bit.ly/3dN64XQ

English edition  https://bit.ly/2UuISEO

האם החזון הפלסטיני מוגבל להקמת מדינה ביהודה ושומרון ועזה שבירתה מזרח ירושלים?  האם אפשר למתן את החזון הפלסטיני על ידי תמריצים כלכליים?  האם אפשר לקדם את תהליך השלום על ידי התעלמות מהחזון הפלסטיני?

במזרח התיכון הערבי/מוסלמי – בניגוד לדמוקרטיות המערביות – המשטרים הם רודניים, מונחים על ידי חזונות ארוכי-טווח, דורסים את רוב האוכלוסיה ואת סדר העדיפויות שלה, אינם מוגבלים על ידי מערכת איזונים ובלמים, ואינם עומדים לבחירות.

משקל החזון של משטרים אלו הוא כבד משקל יותר מכל פיתוי כלכלי מבית היוצר המערבי, אם כי לעתים קרובות הם נוקטים במדיניות והתבטאויות קצרות-טווח שנועדו להסוות את החזון ולהטעות את ברי-השיח המערביים.

לדוגמא, החזון הפלסטיני מתועד ומטופח במערכת החינוך הפלסטיני – מגן הילדים ומעלה – ונועד "לשחרר את פלסטין". הורתו של החזון הפלסטיני ומיפויו – מהירדן ועד הים התיכון – לא באו לעולם בעקבות מלחמת 1967 אלא לפניה.

מהות החזון הפלסטיני הוצגה ב-1964 באמנת ארגון אש"פ, שהוא מקור הסמכות של הרשות הפלסטינית, ולכן מנהיגי אש"פ (ערפאת ומחמוד עבאס) הם מנהיגי הרש"פ. 33 סעיפי האמנה מציגים אסטרטגיה ארוכת-טווח "לשחרור פלסטין" וחיסול "הכיבוש הציוני", תוך התמקדות בשטחי "הקו הירוק" והימנעות מהתייחסות ליו"ש ועזה שהיו אז בשלטון ירדן ומצרים.

ב-1968 עודכנה האמנה הפלסטינית כדי לכלול את כל השטח מהירדן ועד הים התיכון. האמנה עדין בתוקף, בניגוד להתחייבויות אש"פ מאז הסכם אוסלו, ואפשר לשנותה רק על ידי רוב של שני שליש מחברי המועצה הלאומית הפלסטינית.

מיפוי החזון הפלסטיני מוצג על ידי סמל אש"פ, המבהיר שמוקד הסכסוך אינו שטחה – אלא קיומה של – המדינה היהודית.

גם הפת"ח, הארגון הגדול באש"פ, שהוקם ב-1959 – 8 שנים לפני מלחמת 1967 – מבהיר באמנתו ובסמלו שהתנאי "לשחרור פלסטין" הוא מחיקת ישראל מהמפה.

ב-13 לספטמבר 1993, שעות ספורות לפני החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן, התראיין ערפאת לטלויזיה הירדנית וציין שמדובר בהסכם ארעי – שלב במימוש "תכנית השלבים" (עשר הנקודות) מ-1974. לפי "תכנית השלבים" אפשר לקבל כל הסכם גם אם מעניק לפלסטינים רק חלק מהחזון, כשלב במאבק לחיסול "הכיבוש" והקמת מדינה פלסטינית מהירדן ועד לים התיכון.

מחמוד עבאס וערפאת הדגישו את מרכזיות "תכנית השלבים" כמכשיר למימוש החזון הפלסטיני. הם שאבו השראה מהסכם חודיבייה שנחתם על ידי מוחמד עם שבט קורייש במכה, הופר במתקפה צבאית לאחר שדרוג השריר הצבאי של מוחמד, והוביל לכיבוש מכה ולקידום חזון השתלטות האסלאם על העולם.

הסכם חודיבייה הפך לציר מרכזי ביחסי האסלאם עם "כופרים", כולל גיבוש הסכמי שלום המהווים "הפסקת אש" ולא "שלום סופי" – שלב בניצחון על "כופרים".

ב-2020 משתקף החזון הפלסטיני באופן האותנטי ביותר דרך מערכת החינוך הפלסטיני, הפופולריות הגבוהה של "מיין קאמפף" ו"הפרוטוקולים של זקני ציון" בשטחי הרש"פ, האדרת טרוריסטים פלסטינים והתמיכה הכספית במשפחותיהם, והסתה שיטתית במסגדים ובתקשורת הפלסטינים.

למרות שהעובדות הנ"ל מקבלות גיבוי מוחשי על ידי טרור פלסטיני חסר-תקדים מאז 1993, ממשיכים גורמים רבים בממסד הפוליטי, אקדמאי, תקשורתי ועיסקי לשעבד את המציאות להרהורי-לב.  הם מעדיפים את המלל הפלסטיני הערב לאוזן על פני המעש הפלסטיני הפוגע בכמיהה לפיתרון הסכסוך ולשלום. הם נאחזים ב"שומר המסך" הפלסטיני, מסרבים להכיר במציאות הפלסטינית, ואף משלים עצמם שחבילת הטבות כלכליות תביא לשינוי החזון הפלסטיני.

הם מתכחשים לעובדה ששיקולים כלכליים והצהרות שלום לא הביאו לדו-קיום בשלום בינערבי ובין-אסלאמי מאז המאה ה-7. כמו כן, מחוות כלכליות, מדיניות וטריטוריאליות מרחיקות לכת (במסגרת הסכם אוסלו וגרורותיו והנסיגה מרצועת עזה) לא הקטינו – אלא הקצינו, כצפוי – את להבות ההסתה והטרור הפלסטינים.

הקרבת המציאות על מזבח הרהורי לב, על ידי הנשיא ג'ימי קארטר, העניקה רוח גבית להשתלטות האייתולות על איראן וליצירת איום ברור ומיידי לשלום העולם. התעלמות הנשיא ג'ורג' בוש מחזונו של צדאם חוסיין עודדה אותו לפלוש לכווית, והציתה שתי מלחמות, מלחמת אזרחים מתמשכת והידרדרות אזורית. התעלמות הנשיא אובמה, ומנהיגים נוספים במערב, מהצונאמי הערבי שהתפרץ ב-2010, הביאה לאשליית "האביב הערבי" הממשיכה לגרום להתפרצויות וולקניות במזרח התיכון. התעלמות מחזון האייתולות הינחתה את הנשיא אובמה וחבריו להנהגה המערבית בגיבוש "הסכם הגרעין" שהעניק חמצן למגלומניה טרוריסטית, בליסטית וגרעינית.

סירוב להכיר במציאות הוביל רוב מכריע של הממסד הישראלי לחבק את ערפאת, לחלצו מחוסר-רלבנטיות גוברת, להעניק לו בסיס יעיל להגשמת חזונו, להובילו לקבלת פרס נובל לשלום ולהפכו למבקר-מתמיד בבית הלבן.

האם ישראל תפיק לקח אסטרטגי משגיאות הרות-גורל בעבר הקרוב, או תמשיך להתעלם מהכתובת על הקיר הפלסטיני, למרות שהיא כתובה בדם?

ראיון עם שמעון כהן ל"ריבונות", כתב עת מדיני, 14 פברואר 2020

את הדיל של טראמפ רואה יורם אטינגר, ציר ישראל לשעבר בוושינגטון, כהוכחה מדאיגה מאוד לנתק בין רוקמי התכנית למציאות הים תיכונית, וכשהנתק הזה מתערבב עם יחס מקל מדי להתנהלות הפלשתינית מאז שנות החמישים, התוצאה עלולה להיות טראגית.

*"ההנחה שמדינה פלשתינית יכולה להיות מפורזת ומנותקת מטרור ומחינוך לשנאה, מחד, והמציאות במזרח התיכון, מאידך, הם דבר והיפוכו", אומר אטינגר המונה אחת לאחת את מגרעות התכנית, ונדמה שכל אחת מהן אמורה להוות פרוז'קטור אזהרה למדינאי ישראל.

*"ישראל היא מדינה עצמאית וריבונית, וככזו היא חייבת לשמור לעצמה את עצמאות ההחלטה המדינית והצבאית, כמו שעשה בן גוריון במהלך מלחמת השחרור כשעמד מול לחצים אמריקאיים ובינלאומיים אדירים. למרות הלחצים הללו הוא סיפח את מערב ירושלים למדינה היהודית ולא הסכים לפנות שטחים בנגב ובגליל שהעולם ראה בהם ככבושים", הוא אומר ומזכיר גם את צעדיו של לוי אשכול בעת איחוד ירושלים והבנייה בה בניגוד ללחצים מוושינגטון.

"בדצמבר 81 בגין הכריז על החלת החוק בגולן. הנשיא רייגן, שהיה אוהד ישראל, הודיע לו שהוא משעה הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני שהיה המתקדם ביותר בין המדינות, ומקפיא אספקת מערכות נשק לישראל. בגין הגיב לכך ואמר ששום איום ועונש לא ירתיעו אותו מסיפוח רמת הגולן. היום המצב הרבה יותר נוח לישראל. הסיבה לכך היא ששליטת ישראל בבקעת הירדן וביו"ש מקדמת את ההרתעה הישראלית ובכך היא תורמת למעמדה של ישראל כמכפילת כוח עבור האמריקאים". אטינגר קובע כי "ישראל חזקה ביו"ש ובבקעה היא תעודת ביטוח לבית המלוכה ההאשמי ולמדינות הפרו אמריקאיות במפרץ הפרסי".

*אטינגר מעגן את טיעוניו גם בניסיונו הדיפלומטי ובהיכרות עם המדינאות האמריקאית. את הבטחותיו של טראמפ לערבות אמריקאית שתמנע התחמשות טרוריסטית של הישות הפלשתינית שתוקם, הוא מציע להכניס לפרופורציות המותאמות לחוקה האמריקאית. "צריך לברך על ערבויות והתחייבויות אמריקאיות, אבל לא ליפול למלכודת שסבורה שהבטחה של טראמפ תחייב גם את ממשיכו. החוקה האמריקאית מבהירה באופן ברור שהבטחה נשיאותית ללא גיבוי של שני שליש מהסנאט לא מחייבת אף נשיא שבא אחרי הנשיא המתחייב, וגם הנשיא המתחייב עצמו יכול לחזור בו בהתאם לסיטואציה המשתנה".

לביטול התחייבויות מהסוג הזה, מציין אטינגר, יש לא מעט תקדימים. אחד מהם, מימיו של ג'ימי קרטר שביטל באבחה אחת הסכם חתום עם טאיוון לאחר שהגיע למסקנה שכדאי להעדיף את האינטרס הסיני על פני ההסכם החתום. תקדים נוסף נוגע לנו: "בן גוריון נסוג מסיני לאחר התחייבות אמריקאית שאם מצרים תפר את הפירוז ותטיל סגר על מצרי טיראן ארה"ב תפעל להסרת הסגר והחזרת הפירוז", מזכיר אטינגר ומוסיף את סופה של ההתחייבות הזו כאשר בימים שטרם מלחמת ששת הימים נסגרו מיצרי טיראן. "לוי אשכול פנה לג'ונסון והראה את ההתחייבות של אייזנהאואר והתשובה הייתה שמדובר בהחלטה נשיאותית שניתן לבטלה. בלשונו הציורים הוסיף ג'ונסון ש'זה לא שווה גם מטבע של עשרה סנט'. מסתבר שבן גוריון ויועציו לא ידעו את המבוך של הממשל האמריקאי והחוקה האמריקאית".

*"מעבר לכך", מזכיר אטינגר למי שבמקרה שכח, "טראמפ אינו נשיא לעד. במקרה הטוב ביותר הוא יהיה נשיא עד 2025, ובמקרה הפחות טוב עד 2021. אם אכן טראמפ לא יהיה בבית הלבן ב-2021 הוא יוחלף בנשיא דמוקרטי שהדבר החשוב ביותר בעיניו יהיה לנתץ כל דבר שיש עליו טביעות אצבע של טראמפ. אני יכול לראות בעיני רוחי שיחה בין נשיא דמוקרטי, שתפיסתו יונית מאוד ואולטרה אולטרה ליבראלית, ולא חסרים מועמדים כאלה, עם ראש ממשלת ישראל בעתיד שישאל למה ארה"ב לא מגיבה למחסני נשק במדינה הפלשתינית העתידה לקום ומתעלמת מההסתה שנמשכת. הנשיא ישיב לו שהוא לא טראמפ. הוא דווקא מבין את רצונם של הפלשתינים שאיש לא מצפה שיהפכו ביעף למלאכים".

בעתיד, מזהיר אטינגר, אם חלילה תקום כאן מדינה פלשתינית איש בעולם לא יקבל את שלילת זכותה כמדינה ריבונית לחימוש כוחות הביטחון שלה.

"מעבר לכך, איש לא יודע מה תהיינה התוצאות בבחירות הקרובות בישראל, אבל בהחלט יש אפשרות שתקום כאן ממשלת שמאל. האם מישהו מעלה על דעתו שהפרשנות של ראש ממשלה משמאל לדבקות פלשתינית בהתחייבויות היא חרוטה בסלע? בשום פנים".

*בסקירה היסטורית שהוא מבצע על פני המזרח התיכון מוכיח יורם אטינגר כי ככל שניתן לפלשתינים יותר חופש כך עלה רף הטרור שהם יצרו. כך היה בירדן לפני ספטמבר השחור, כך היה בהמשך גם בלבנון כשהפלשתינים שהמלך הירדני גירש מארצו הציתו שם מלחמות אזרחים והיו גם אחראים לפלישה הסורית ללבנון. עוד הוא מזכיר את 400 אלף הפלשתינים שנקלטו מאז שנות החמישים בכווית, שם קיבלו מרחב פעולה פיננסי, חברתי ופוליטי אך בתמורה העניקו סיוע צבאי ומודיעיני לפלישה של סאדאם חוסיין למדינה. "גם אצלנו הם קיבלו מה שלא ניתן להם בשום מקום. הבאנו לכאן מאה אלף מהם מטוניס, הבטחנו להם רווחה וחופש וקיבלנו חינוך לשנאה חסרת תקדים וטרור חסר תקדים".

*ברוח זו משוכנע אטינגר כי המחוות הכלכליות שמבטיח טראמפ לפלשתינים והאמונה שלו בכך שבכוחן יהיה למתן אותם הן הוכחה לניתוק מהמציאות המזרח תיכונית. "אני לא אומר בביטחון מלא שזה יתממש כך, אבל במזרח התיכון חשוב מאוד להכיר את הזירה של 1,400 השנים האחרונות מאז הופעת האיסלאם. התרחיש הטוב ביותר לא קיים במזרח התיכון. זה אזור של תרחישים גרועים ורעים. זה אולי נעים לשמוע תרחישים טובים על התמערבות והשתלבות הפלשתינים בהלך הרוח המתקדם, אבל ישראל חייבת להכין את עצמה לתרחיש הרע ביותר ולא לטוב ביותר".

*אטינגר אינו מתעלם מיכולותיה הצבאיות של ישראל, ועם זאת הוא מטיל ספק ביכולת הישראלית לעמוד מול תרחישים קשים שעשויים להתגלגל לפתחה. "כדי להבין את הצפוי ביהודה ושומרון מספיק להחמיר את התרחש בעזה פי כמה וכמה. מטרת הטרור היא לא להרוג ישראלים אלא לפגוע במורל ובכוח העמידה, לייצר פסימיות לגבי העתיד, מה שעלול לגרור הגירה מהארץ. אם לא ניתן יהיה לנסוע בכביש שש או בכביש אחד ובכבישים אחרים באופן בטוח, ובנוסף הדברים ילוו בתרחישים עזתיים בשפלה, קיים חשש של ממש שחלקים נרחבים בציבור יאבדו את אמונם בהנהגה וביכולת העמידה ויעזבו".

*לנוכח כל אלה סבור אטינגר כי "ישראל חייבת לספח את בקעת הירדן ובשום פנים ואופן לא כחלק מעסקת חבילה שיש בה מדינה פלשתינית. זו עסקה שעלולה להיות הדבר שיעביר את תהליך אוסלו מהילוך ראשון או שני להילוך חמישי".

latest videos

Play Video

The Middle East Labyrinth by Yoram Ettinger

An overview of the Middle East and the Israeli-Arab conflict. Ambassador (ret.) Yoram Ettinger is the Executive Director of "Second Thought: A US – Israel Initiative," a foundation dedicated to education through out-of-the-box thinking on US-Israel relations, Middle East affairs, the Palestinian issue, Jewish-Arab demographics, etc.
Play Video

State Department's systematic failures in the Middle East

*The State Department assumes that generous diplomatic and financial gestures could induce the violently volatile Middle East to embrace peaceful-coexistence, good-faith negotiation, democracy and human rights. However, this policy has generated tailwinds to rogue entities and headwinds to the US and its Arab allies.
Play Video

US-Israel kinship: Part 1 The Early Pilgrims as the Modern Day Exodus

Play Video

Palestinian Demographic Manipulation

Newsletter

SCHEDULE LECTURES & INTERVIEWS

Demography

Iran

סעודיה-איראן: הגורם הישראלי והאמריקאי

"מידה", https://bit.ly/44qUR9M

English edition  https://bit.ly/43HJQR1

סעודיה-איראן: חידוש יחסים דיפלומטים

*סעודיה אינה מניחה לחידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן להאפיל על מציאות המזרח התיכון ההפכפך. היא אינה מקילה ראש בהתנהלות השיטתית של משטר האייתולות באיראן, המחנך את עמו לשנאת והדברת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים; מפגין חתרנות, טרור, והפצת טילים ומטוסים זעירים וקטלניים ללא-טייס לגופים פורעי-חוק במזרח התיכון וברחבי העולם; מתסיס מלחמות אזרחים; מקדם חזון שיעי, פנאטי, מגלומני וחסר-פשרות; מייצא את המהפיכה השיעית ברחבי העולם ושואף להפיל כל משטר סוני. בניגוד לתפישת העולם המערבית, סעודיה מכירה בעובדה שמשטר האייתולות אינו מוכן להקריב את חזונו האלים בן 1,400 השנים על מזבח מחוות דיפלומטיות ומענקים פיננסים חסרי-תקדים.

*זה לא המקרה הראשון של חידוש יחסים דיפלומטים בין שתי המדינות. ב-1988 ו-2016 נותקו היחסים הדיפלומטים בין השתיים בעקבות חתרנות איראנית בסעודיה ותגובה חריפה של ריאד.

*חידוש הקשרים הדיפלומטים במרץ 2023 התקיים בתיווך סין, הממנפת את התסכול הסעודי מכרסום האמינות האסטרטגית של ארה"ב, המחייב את סעודיה להתקרב למעצמה אחרת המסוגלת – אולי – להרתיע את משטר האייתולות.  חידוש היחסים הדיפלומטים בין סעודיה לאיראן מהווה הישג גיאו-אסטרטגי משמעותי לסין ופגיעה קשה ומתמשכת בתדמית-ההרתעה של ארה"ב באזור שהיה עד לאחרונה "מגרש בייתי" של ארה"ב.

*תדמית ההרתעה של ארה"ב ספגה סידרת מהלומות – כפי שרואות זאת סעודיה וכל המדינות הערביות, הסוניות והפרו-ארה"ב – עם החתימה על הסכם הגרעין ב-2015; הפינוי/בריחה של צבא ארה"ב מאפגניסטן ב-2021; החיזור השיטתי של ארה"ב אחרי משטר האייתלות באיראן, "האחים המוסלמים" והטרור החות'י בתימן, המהווים איום קטלני, ברור ומיידי על סעודיה וכל המדינות הסוניות-ערביות. כל זאת במקביל ללחץ שיטתי של הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, כולל השעיית אספקת מערכות לחימה מתקדמות.

*מדיניות ארה"ב דוחפת את סעודיה, וגם את איחוד האמירויות ומצרים, לזרועות סין ורוסיה, ביטחונית וכלכלית, כולל מו"מ סעודי-סיני על הקמת כור גרעיני למטרות אזרחיות, שיקדם את "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי.

"חזון 2030" של  יורש העצר הסעודי ומעורבות ישראל

*שיתוף פעולה יעיל בין סעודיה וישראל מותנה בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של שתי המדינות.

*שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים חסרי-תקדים בין סעודיה לבין ישראל, ותפקידה המרכזי של סעודיה בהחלטת איחוד האמירויות , בחריין, מרוקו וסודן לחתום הסכמי שלום עם ישראל, מבוססים על הערכה סעודית שלישראל ערך-מוסף ייחודי בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה.

*יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, מעריך שישראל חיונית לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי בין המזרח הרחוק לבין אירופה ונוכחות בנתיבי-ים קריטיים במפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי, הים הערבי וים סוף.

*"חזון 2030" פועל למודרניזציה דרמטית בתחומי דת, תרבות, חברה, כלכלה, טכנולוגיה, דיפלומטיה וביטחון לאומי, ורואה ביכולותיה של ישראל תרומה משמעותית לקידומו.

*יורש העצר הסעודי – כמו שליטי איחוד האמירויות ובחריין – פועל לגיוון התשתית הכלכלית הנשענת היום, באופן סוחף, על נפט וגז טבעי המועדים לתזזיתיות מחירים, ומאוימים על ידי מקורות אנרגיה זולה ונקיה יותר. שליטים אלו רואים בפריצת-הדרך הטכנולוגית הביטחונית והאזרחית של ישראל אמצעי ייחודי לשדרוג הכלכלה, להקטנה משמעותית של התלות בנפט וגז טבעי, להרחבת מקורות ההכנסה הלאומית, ולשדרוג הביטחון הלאומי.

*עתיד "חזון 2030" – המנוגד לערכים הפוריטנים של הדת והתרבות בסעודיה – וגם עתיד היחסים עם ישראל תלויים ביציבות הפנימית ומעמדו של מוחמד בן סלמן. יורש העצר נחוש בדעתו להתגבר על – ולכרסם בסמכותיות הדתית של – הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, שנהנה עד לעידן מוחמד בן סלמן מיוקרת-על בתחומי הדת וכבעל-ברית קריטי (מ-1744) של משפחת המלוכה.

*יורש העצר ימשיך לקדם את שיתופי הפעולה עם ישראל כל עוד יתרמו ל"חזון 2030", וכל עוד יצליח לנטרל את השפעת הוואהאבים.

הערך-המוסף של ישראל בהקשר המזרח תיכוני

*קידום היעדים השאפתניים של יורש העצר תלוי ברמת הזעזועים האזוריים, צמצום השפעתם של גורמים אלימים כגון משטר האייתולות באיראן; חתרנות השיעים בעידוד איראן באזור רווי-הנפט במזרח סעודיה; "האחים המוסלמים"; החות'ים בתימן הנהנים מסיוע איראני; חיזבאללה; חמאס והרשות הפלסטינית (הנתפסת בעיני יורש העצר כפוטנציאל התססה אזורית).

*למרות חידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן, סעודיה מודעת למציאות המזרח תיכונית הדומה להר געש המתפרץ מדי פעם באופן בלתי-צפוי, כפי שמעידה ההיסטוריה של 1,400 שנות האסלאם, וכפי שמעיד הצונאמי הערבי (המוגדר כ"אביב ערבי" על ידי תפישת העולם המערבית) שהתפרץ בסוף 2010 וממשיך לזעזע את הרחוב הערבי. יורש העצר גם אינו מתעלם מהקשר ההדוק בין ארדואן לבין קטאר (המקורבת לאייתולות ותומכת ב"אחים המוסלמים") ו"האחים המוסלמים", גם לא מהיריבות הצבאית עם ארדואן במלחמת האזרחים בלוב, וכמובן לא מהחזון המגלומני של ארדואן לחידוש האימפריה העותומנית ששלטה על חלק נרחב מסעודיה.

*על יציבות השלטון של בית סעוד ומימוש "חזון 2030" מעיב הכרסום המהותי בכוח ההרתעה של ארה"ב, המעניק רוח גבית לאיומים על ריאד. יורש העצר מתוסכל מ-43 שנות אופציה דיפלומטית במדיניות ארה"ב כלפי איראן; החיזור האמריקאי אחר "האחים המוסלמים"; והלגיטימציה האמריקאית לחות'ים בתימן. הוא גם מודע לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only), לרפיסות אירופה מול הטרור האסלאמי, ולחולשה השורשית של המשטרים הערביים. כל אלו מקרבים את סעודיה (בלית ברירה) לסין ורוסיה, צבאית וכלכלית.

*על רקע התסכול הסעודי ממדיניות ארה"ב, NATO ואירופה, ישראל בולטת – למרות חילוקי-דעות חריפים בנושאי דת ומדיניות – כ"סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר באזור. הסוגייה הפלסטינית מתגמדת בעיני סעודיה בהשוואה לאיומים והאתגרים העומדים בראש סדר העדיפויות של ריאד.

*ישראל גם נתפסת כבעלת ברית אמינה ובעלת קשרים מיוחדים בשני בתי הקונגרס בפרט (שהם השולטים על "הארנק" ובעלי עוצמה השקולה לנשיא גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות) ובוושינגטון וארה"ב בכלל.

*תדמית-ההרתעה של ישראל היא הגורם המרכזי להעמקת הקשר סעודיה-ישראל. היא מתייחסת ליכולות צבאיות, מודיעין וטכנולוגיה, וגם לנכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכך גם מול הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה), הכלת החוק הישראלי ברמת הגולן ובירושלים המאוחדת, והתנגדות פומבית של ישראל למדיניות ארה"ב כלפי איראן, כולל פעילות אינטנסיבית בקונגרס.

*ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה והודפת לחצים. לעומת זאת, ישראל-נרתעת מאבדת מחיוניותה בעיני סעודיה (כמו גם בעיני ארה"ב!).

סעודיה – אינטרסים והסוגייה הפלסטינית

*כפי שמתועד לעיל, האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה חשובים יותר – ועצמאיים מ- הסוגייה הפלסטינית.

*העמקת שיתופי הפעולה ישראל-סעודיה, ותפקידה המרכזי של סעודיה בגיבוש "הסכמי אברהם", מנוגדים לתפישת העולם המערבית הגורסת שהסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, ושהקמת מדינה פלסטינית הוא תנאי-מוקדם לקידום שלום ישראלי-ערבי.

*בניגוד לתפישת העולם המערבית, יורש העצר הסעודי משוכנע שהסוגייה הפלסטינית איננה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא בבת-עין ערבית, ולא גורם מוביל של התפרצויות גועשות ברחוב הערבי.

*לעומת המלל הסעודי והערבי הפרו-פלסטיני, ההתנהלות הסעודית והערבית כלפי הפלסטינים היא אדישה-שלילית. הכלל המזרח תיכוני: "על מילים אין משלמים מכס" ידוע לסעודיה ולערבים. לכן סעודיה והערבים לא פועלים צבאית, פיננסית ומדינית לפי אינטרסים פלסטינים, אלא לפי אינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלהם.

*בעוד המערב ממעיט במשקל התנהלות-העבר של הפלסטינים, יורש העצר הסעודי קובע את יחסו לאופציית המדינה הפלסטינית, במיוחד, לפי ההתנהלות הפלסטינית במישור הבין-ערבי, המאופיינת על ידי חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה. סעודיה אינה שוכחת את – ואינה סולחת על – הסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין לכווית, שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלסטינים; שיתוף הפעולה המבצעי של הפלסטינים עם ארגוני טרור מהמזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית; והקשרים ההדוקים של ההנהגה הפלסטינית עם משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, ובעבר עם גרמניה הנאצית והגוש הסובייטי.  סעודיה סבורה שהתנהלות העבר מלמדת על ההתנהלות הצפויה של המדינה פלסטינית.

סעודיה ו"הסכמי אברהם"

*סעודיה אינה רואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי בעיצוב אינטרסים ביטחוניים וכלכליים, לעומת "הסכמי אברהם" המהווים גורם כבד-משקל בקידום אינטרסים אלה. לכן היא פעלה להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ולקידום הסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.

*קידום "הסכמי אברהם" מותנה בהפקת לקחים מהכישלון הסידרתי של עשרות הצעות מערביות ובינלאומיות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שהתרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתמקדו באינטרסים פלסטינים. "הסכמי אברהם" נחתמו מכיוון שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, התמקדו באינטרסים ערביים, ובכך שללו מהפלסטינים את כוח הווטו.

*לכן, תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה באינטרסים ערביים ולא פלסטינים.

*תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה במיוחד ביציבות וזהות השלטון בסעודיה ובשאר המדינות הערביות החתומות על הסכמי השלום. יציבות המשטרים הערביים מאוימת על ידי מאפיינים בני 1,400 שנים של הזירה הבין-ערבית הגועשת כגון: זהות/נאמנות מקומית עליונה על זהות/נאמנות לאומית; פיצול אלים פנימי ואזורי, שבטי, דתי, רעיוני ופוליטי; חוסר-סובלנות אלימה פנימית ואזורית, דתית, שבטית, רעיונית וגיאוגרפית; היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי; משטר מיעוט עריץ העולה לשלטון בכוח הזרוע ומהווה מטרה לניסיונות הפיכה; היעדר דמוקרטיה, בחירות חופשיות וזכויות אדם; הפכפכות וזמניות של משטרים, מדיניותם והסכמיהם.

*זמניות המשטרים, המדיניות וההסכמים הערביים/איסלמיים במזרח התיכון מתועדת על ידי הצונאמי הערבי המשתולל ברחוב הערבי מ-2010, בנוסף לחילופי-שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים מהקמת "לבנון המרונית-דרוזית" בתחילת המאה ה-18, דרך   "לבנון הגדולה" שהוקמה ב-1920, "לבנון העצמאית מ-1943, ועד השתלטות חיזבאללה על לבנון), ועוד.

*ההתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים, מאפייני הזירה המזרח תיכונית, והאיומים הקטלניים על המשטר הסעודי מבהירים ש"הסכמי אברהם", יציבות המזרח התיכון ואינטרסים של ארה"ב יפגעו אם תקום מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן. מדינה פלסטינית  עלולה להביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר הירדן; להפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, שתהייה זירה לטרור אסלאמי אזורי ובינלאומי, שימונף על ידי משטר האייתולות כדי להדק את חגורת החנק סביב סעודיה ולהחריף את האיום על ישראל. המהפך הירדני עלול להביא לתגובת שרשרת שלילית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על יציבות המשטרים במדינות הנפט הסוניות הפרו-אמריקאיות, ובמיוחד סעודיה; תפגע ביצוא הנפט והגז הטבעי מהמפרץ הפרסי; תזניק את מחיר הנפט והגז הטבעי; תשבש את הסחר הבינלאומי; תפגע בכלכלה המערבית; ותעניק רוח-גבית למשטר האייתולות, לטרור האסלאמי, לסין ורוסיה, ורוח-נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות ובראשן סעודיה.

*האם סעודיה ומדינות ערב החתומות על הסכמי שלום עם ישראל רואות בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להמשך הקשר הפורה עם ישראל? העובדה שמאז 1948 מדינות אלו לא פעלו – צבאית, פיננסית ומדינית – להקמת מדינה פלסטינית מהווה תשובה רועמת!

סעודיה וצרכי הביטחון של ישראל

*הידוק הקשרים עם סעודיה חיוני לביטחונה ושגשוגה של ישראל, אך הוא משני בהשוואה לחיוניות השליטה על רכסי יהודה ושומרון, שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים, וגם המינימום החיוני לביטחונה הלאומי של ישראל במזרח התיכון הוולקני, הפכפך ותזזיתי שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.

*אופיו הבלתי-צפוי, הבלתי-דמוקרטי והאלים של המזרח התיכון (במישור הבין-ערבי/אסלאמי) מגדיר מדיניות והסכמים כגורמי ביטחון משתנים, לעומת טופוגרפיה ועומק גיאוגרפי (כגון רכסי יהודה ושומרון שהם "רמת הגולן" של 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל) שהם גורמי ביטחון קבועים במציאות הביטחונית הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. השליטה על הגורמים הקבועים מבטיחים את ביטחונה הלאומי של ישראל, ומשדרגים את כוח ההרתעה באופן שהפך אותה – מאז 1967 – למכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב.

*הסכם שלום עם סעודיה יפגע אנושות בביטחון הלאומי אם יותנה בוויתור ישראלי על השליטה ברכסי יהודה ושומרון, מכיוון שיהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב למדינה מושכת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב.

*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן חרף לחץ ברוטלי של ארה"ב, ולמרות אזהרות מבית ("המוסד", אמ"ן, שרי ביטחון לשעבר) ומחוץ שמהלכים אלו יביאו לנטישת מצרים את הסכם השלום מ-1979 ולהתפרצות טרור ומלחמה. אבל, מצרים פעלה בהתאם לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה, גינתה את צעדי ישראל, אך המשיכה לדבוק בתהליך השלום מכיוון שמשרת את האינטרסים שלה.

*מחלקת המדינה ו"התקשורת העילית" בארה"ב (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948) – וגורמים מובילים בממסד הביטחוני והפוליטי בישראל – מזהירים את ישראל, בשיטתיות, שהתיישבות יהודית מעבר ל"קו הירוק" תמנע הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב ותביא לגל טרור ערבי. אבל, למרות עיבוי ההתיישבות, שש מדינות ערביות חתמו על הסכמי שלום כדי לקדם אינטרסים שלהן. לעומת זאת, הטרור הערבי הגיע לממדים חסרי-תקדים – כצפוי – בעקבות מחוות חסרות-תקדים של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

*סעודיה וכל מדינות ערב פועלות לפי האינטרסים שלהן ולא לפי תפישות עולם מערביות המנותקות ממציאות המזרח התיכון, וגם לא לפי סדר היום הפלסטיני.

סעודיה ומדינות ערב המתונות-יחסית אינן רואות במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", אבל הן מעריכות את יכולותיה הביטחוניות והטכנולוגיות, ובמיוחד את כוח ההרתעה שלה, ומכירות בתרומתה הייחודית לאינטרסים שלהן, ומכאן החתימה על הסכמי שלום והרחבה חסרת-תקדים של שיתופי-פעולה.

                                                                             

Judea & Samaria

מלחמה בטרור – מתקפה או מגננה/הכלה? מניעה או תגובה?

"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition  https://bit.ly/3KvGjwe

ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור

*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.

*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.

*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".

*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.

*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.

*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.

המלחמה בטרור

*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.

*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.

* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.

*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.

*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.

*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).

*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.

*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.

*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.

*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.

*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה  – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.

*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.

השורה התחתונה

*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.

*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.

*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.

Jerusalem

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

Jewish Holidays

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

Golan

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

Islamic Terrorism

מלחמה בטרור – מתקפה או מגננה/הכלה? מניעה או תגובה?