"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3x8Bwbn

English edition  https://bit.ly/3i6vMec

פתרון שתי המדינות

"הנשיא ביידן הדגיש את מחויבותו העמוקה לפתרון שתי המדינות כנתיב הטוב ביותר להשגת פתרון צודק ובר-קיימא לסכסוך הישראלי-פלסטיני."

"מזכיר המדינה אנטוני בלינקן אמר שוושינגטון תומכת בפתרון שתי המדינות כדי לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני."

האם מדינה פלסטינית תקדם את – או תחריף את – הסכסוך הפלסטיני?

האם מדינה פלסטינית תגביר – או תדרדר – את יציבות המזרח התיכון?

האם מדינה פלסטינית תסייע ל- או תפגע ב- הרחבת מעגל השלום ישראל-ערב?

האם מדינה פלסטינית תתרום ל- או תסיג את – אינטרס ארה"ב?

תפישת "שתי המדינות" מבוססת על ההנחות הבאות:

*הסוגייה הפלסטינית מרכזית בהוויה הבינערבית ושורש הסכסוך הערבי-ישראלי;

*שטחים-תמורת-שלום הוא תנאי לפתרון הסכסוך הפלסטיני, המחייב נסיגה מיו"ש ומזרח ירושלים (בנוסף לחבילה נדיבה של סיוע פיננסי בינלאומי), וכך יעקור את הגורם להקצנה/טרור הפלסטינים;

*מדינה פלסטינית תדבק בדו-קיום בשלום עם ישראל (קבוע ולא טקטי) ולא תהיה מדינה פורעת-חוק.

האם הנחות אלו תואמות או סותרות את ההתנהלות הפלסטינית?

שטיח אדום מערבי לעומת מרבד מרוט ערבי

מעצבי-מדיניות מערביים מתמקדים בדיפלומטיה פלסטינית, מעניקים לפלסטינים קבלות-פנים של שטיח אדום, מתמכרים להערכות על התנהלות עתידית של הפלסטינים – וממעיטים במשקל התנהלות פלסטינית בעבר ובהווה – מחזרים אחר הפלסטינים, ולוחצים על ישראל.

 לעומתם, מעצבי-מדיניות ערביים, הם מונחי-היסטוריה (לא שוכחים ולא סולחים), מתמקדים בהתנהלות הפלסטינית בעבר ובהווה, ולכן מעניקים לפלסטינים קבלות-פנים של מרבד מרוט.  ההתנהלות הפלסטינית הביאה את מדינות ערב למסקנה שמדינה פלסטינית תוסיף דלק – ולא מים – למדורות המזה"ת, בעוד ישראל מצטיירת כבעלת-ברית יעילה מול איומים משותפים כגון איראן ו"האחים המוסלמים". מכאן, הידוק הקשרים הביטחוניים והאזרחיים עם ישראל, והימנעות שיטתית מהפעלת שריר צבאי (או שריר פיננסי משמעותי) למען הפלסטינים.

לכן, אף מלחמה ערבית בישראל לא פרצה עקב – או עבור – הפלסטינים, ואף מדינה ערבית לא התערבה בעימותים הצבאיים בין ישראל לבין ארגוני טרור פלסטינים (של"ג, אינתיפאדה ראשונה ושנייה, 4 מלחמות עזה).

התנהלות הפלסטינים במישור הבינערבי הפכה אותם – בעיני הערבים – לאב-טיפוס של חתרנות, טרור וכפיות-תודה. לדוגמא, בשנות ה-50' וה-60' היכה הטרור הפלסטיני במצרים וסוריה; ב-1970 הביאו הפלסטינים למלחמת אזרחים בירדן במאמץ להפיל את השלטון ההאשמי; בשנות ה-70' ותחילת ה-80' דרסו הפלסטינים את דרום לבנון, ניסו להשתלט על בירות והחמירו סדרה של מלחמות אזרחים; וב-1990 השתתפו גדודי אש"פ בפלישת עיראק לכווית שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של כ-400,000 פלסטינים מקורבי אש"פ. לכן, עם שחרור כווית במלחמת המפרץ הראשונה (ינואר 1991), גורשו כמעט כל הפלסטינים.

ללא קשר למלל האוהב המורעף על הפלסטינים על ידי השלטון ההאשמי (על מילים אין משלמים מכס…), כוחות הביטחון הירדנים מעריכים שמדינה פלסטינית מערבית לירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי מזרחית לנהר, תגרום לתגובות-שרשרת הרסניות דרומית לירדן בסעודיה ושאר המדינות הפרו-אמריקאיות בחצי האי ערב, ותפגע קשות באספקת ומחירי הנפט ובמלחמה בטרור האסלאמי האזורי והעולמי.

מנהיגי ערב גם ערים לקירבה השיטתית של הפלסטינים לישויות פורעות חוק כמו גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, ארגוני טרור ברחבי העולם, שלטון האייתולות, צפון קוריאה, קובה, ונצואלה, וכו'.

שטחים-תמורת-שלום או שטחים-תמורת-טרור?

הסכם אוסלו (1993) העניק לאש"פ דריסת-רגל מערבית לירדן וסמכויות שלטון חסרות-תקדים שלא הוענקו לפלסטינים ע"י ירדן ומצרים, כאשר מדינות אלו שלטו ביו"ש ועזה (1967-1949).

ההסכם סלל דרך להקמת מדינה פלסטינית בהנחה שהפלסטינים יקבלו על עצמם דו-קיום בשלום עם המדינה היהודית. אבל (כצפוי), העברת מפקדות אש"פ ועשרות אלפי טרוריסטים מתוניסיה, סודן, תימן ולבנון לרכסי ההרים ביו"ש, מזרח ירושלים ועזה הביא לשטחים-תמורת-טרור, שטחים-תמורת-חינוך לשנאה ולא שטחים-תמורת-שלום.

גם השלמת השליטה הפלסטינית ברצועת עזה ב-2005 על ידי עקירת כל הישובים היהודים והפקרת "ציר פילדלפי" הביאה (כצפוי) להסלמה חסרת-תקדים של הטרור הפלסטיני, כולל ארבע מלחמות (2009/2008, 2012, 2014, 2021) ועוד היד נטויה….

מוקדם יותר, בנובמבר 1947 אישרה עצרת האו"מ את החלטת החלוקה (הבלתי-מחייבת), תוך הפרת סעיף 80 פרק 12 למגילת היסוד של האו"מ (מ-1945), שקבע את המשך התוקף של החלטות חבר הלאומים, כולל הענקת השטח מערבית לירדן למדינה יהודית. התושבים הערבים, יחד עם מדינות ערב השכנות, התנגדו להחלטת החלוקה ופתחו במלחמה להשמדת המדינה היהודית.

ביולי 1937 המליצה "ועדת פיל" הבריטית לצמצם את גודל המדינה היהודית ל-18% מהשטח מערבית לירדן, ולהעניק 75% לערבים. ההמלצה נדחתה ע"י הערבים שהחריפו את הטרור האנטי-יהודי.

החזון הפלסטיני משתקף במערכת החינוך

למרות מערכת השלום הדיפלומטית של הפלסטינים המרשימה חוגים נרחבים בישראל ובמערב, הביטוי המציאותי והאמין ביותר של תפישת העולם, ערכים וחזון של הפלסטינים מוקרן  על ידי מערכת החינוך שהקים מחמוד עבאס ב-1993, והפכה לחממה היעילה ביותר לטיפוח שנאה וטרור אנטי -שראלים ואנטישמים.

ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית (2021-2020) מדגישים התנגדות לדו-קיום בשלום עם ישראל, אנטישמיות, שלילת אנושיות המדינה היהודית והשורשים היהודים בארץ ישראל, הסתה לטרור מתאבדים ו"מלחמת קודש בשרות אללה" בישראל, האדרת נשים-מתאבדות, והפצת מפות גיאוגרפיות של פלסטין הערבית מנהר הירדן ועד הים התיכון.

"מיין קאמפ" ו"הפרוטוקולים של זקני ציון" פופולרים בשטחי הרשות הפלסטינית.

דו-קיום בשלום עם ישראל?

ב-13 לספטמבר 1993, לפני טקס החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן, אמר ערפאת לטלויזיה הירדנית שההסכם זמני ומהווה הפסקת-אש בהתאם ל"תורת השלבים" של אש"פ מ-1974, המאפשרת הקמת ישות פלסטינית בכל שטח של פלסטין כצעד לחיסול הישות הציונית  ו"לשחרור כל פלסטין".

מחמוד עבאס וערפאת הדגישו את מרכזיות "תכנית השלבים" כמכשיר למימוש החזון הפלסטיני. הם שאבו השראה מהסכם חודיבייה שנחתם על ידי מוחמד עם שבט קורייש במכה, הופר במתקפה צבאית לאחר שדרוג השריר הצבאי של מוחמד, והוביל לכיבוש מכה ולקידום חזון השתלטות האסלאם על העולם.

הסכם חודיבייה הפך לציר מרכזי בהתייחסות האסלאם ל"כופרים", כולל גיבוש "הסכמי שלום" המהווים "הפסקת אש" ולא "שלום סופי" – שלב בניצחון על "הכופרים".

החזון הפלסטיני נחקק בתודעה הפלסטינית באמצעות מסמכי היסוד של פתח' ואש"פ מ-1959 ו-1964 – שמונה ושלוש שנים לפני 1967 – תוך הדגשת היעד האסטרטגי של שחרור פלסטין, שאינו מתמקד בגודלה – אלא בשלילת קיומה – של הישות היהודית "הכופרת והבלתי לגיטימית" באזור המיועד רק לריבונות אסלאמית.

הסוגייה הפלסטינית והרחבת מעגל השלום ישראל-ערב

מעצבי מדיניות מערביים וישראלים המתמקדים בסוגייה הפלסטינית הציגו אין-ספור יוזמות שלום שכולן התרסקו אל צוקי המציאות המזרח תיכונית.

אבל, ישראל חתמה על הסכמי שלום עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן בגלל שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, נמנעו מניפוח מלאכותי של משקל הפלסטינים, ובכך נמנעו ממלכודת הוטו הפלסטיני. הסכמי השלום מתמקדים באינטרסים של מדינות ערב, ולא משתעבדים לחזון הפלסטיני.

לסיכום

העובדות לעיל מבהירות שמדינה פלסטינית תוסיף דלק – ולא מים – למדורת המזרח התיכון, תקצין טרור ומלחמות, תחמיר את אי-יציבות האזור, תחמיר את הסכסוך הפלסטיני, תפגע בסיכוי להרחבת תהליך השלום ישראל-ערב, תכרסם באינטרס ארה"ב ותקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב.

נסיגת ישראל ל"מותניים הצרות" (14 ק"מ מנתניה לטול כרם) הנשלטות על ידי הרכסים של יו"ש, תפגע קשות בכח ההרתעה של ישראל, תעודד טרור ומלחמה, תהפוך את ישראל ממכפלן-עוצמה ונכס אסטרטגי עבור ארה"ב ובעלות-בריתה הערביות לנטל אסטרטגי התלוי לקיומו בכח ההרתעה האמריקאי.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3fh7P2k

English edition  https://bit.ly/3ynlWdO

חמאס והטרור האסלאמי הבינלאומי

1. אף מדינה ערבית לא הושיטה יד – צבאית, מדינית או פיננסית – לחמאס, שהוא בן-טיפוחים של איראן (השואפת להשתלט על המזרח התיכון), ענף של "האחים המוסלמים" (הפועלים להפלת כל המשטרים המוסלמים והקמת ישות אסלאמית עולמית) ונתמך של תורכיה (השואפת לשקם את האימפריה העותומנית). שלושתם מהווים איום ברור ומיידי לקיום משטרים ערביים פרו-אמריקאים כמו מצרים, ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין.
2. איראן ו"האחים המוסלמים" הם מוקדי הפצה של טרור איסלאמי, סמים וטכנולוגיות בליסטיות וגרעיניות ברחבי העולם. הם מאיימים על הפקה ואספקה סדירים של נפט, על הסחר בין אסיה ואירופה (העובר דרך מיצרי באב אל מנדב) ועל ביטחון הפנים במפרץ הפרסי, המזרח התיכון, מרכז אסיה, קרן אפריקה, צפון אפריקה, אירופה, ואמריקה הלטינית.
3. מאבק ישראל בטרור הערבי/אסלאמי מגביל את כושר התמרון של איראן ו"האחים המוסלמים", ולכן מוריד את סף האיום על המשטרים הערביים המתונים-יחסית, ותורם לאינטרס הביטחוני של הדמוקרטיות המערביות ומאבקן בטרור האסלאמי.

מדינות ערב והסוגייה הפלסטינית

4. מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן לא שוקלות להינתק מהסכמי השלום עם ישראל עקב הסוגייה הפלסטינית. יחד עם סעודיה הן ממשיכות בקשרי הביטחון והמסחר עם ישראל. הן עקפו את הסוגיה הפלסטינית כדי לחתום על הסכמי השלום, ומעריכות שהקמת מדינה פלסטינית תחריף את האיום על יציבותן ותוסיף שמן למדורת המזרח התיכון.
5. בניגוד למלל הערבי הפרו-פלסטיני (הכובש את כותרות התקשורת), המעש הערבי אינו כולל סיוע צבאי, מדיני או כספי משמעותי לחמאס או לרשות הפלסטינית, כפי היה גם בשלושת המלחמות הקודמות ישראל-חמאס, שתי האינתיפאדות ו"מלחמת שלום הגליל".
6. מדינות ערב אינן מניחות לסוגיה הפלסטינית לגרור אותן למלחמה בישראל, ולכן המלחמות בין מדינות ערב לישראל – ממלחמת השחרור ועד מלחמת יום הכיפורים 1973 – לא פרצו עקב העניין הפלסטיני. לדוגמא, עם תום מלחמת השחרור כבשו עיראק, ירדן ומצרים את השומרון, יהודה ורצועת עזה, אך לא הפקידו את האזורים בידי הפלסטינים, ואף אסרו לקיים פעילות פוליטית פלסטינית (עיראק העבירה את השומרון לירדן).
   היעדר תמיכה ערבית מעשית במלחמות חמאס (ואש"פ) בישראל מלמד על התייחסות הערבים לפלסטינים כאב-טיפוס לחתרנות וטרור בינערביים שהיכו במצרים (שנות ה-50'), סוריה (שנות ה-60'), ירדן (1970-1968), לבנון (1983-1970) וכווית (סיוע אש"פ לפלישת עיראק באוגוסט 1990).
   בניגוד למדינאות המערבית, המדינאות הערבית מאופיינת בזיכרון היסטורי ארוך (לדוגמא, מלחמות סונים-שיעים נמשכות מהמאה ה-7). לכן, הטרור וכפיות-התודה הפלסטינים אינם נשכחים ואינם נסלחים.

שורש הטרור הפלסטיני

7. תפישת העולם המערבית רואה במלחמות בין ישראל לפלסטינים סוגייה מדינית וטריטוריאלית, ומתייחסת לטרור הפלסטיני והאיסלאמי כאילו היו מונחי-יאוש מדיני, כלכלי וחברתי.
   אבל, הטרור הפלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) אינו מונחה פשרה טריטוריאלית או יאוש, אלא מונחה חזון דתי ולאומני, ומכאן הקריאות לשחזר את הטבח שביצע מוחמד ביהודי חצי האי ערב במאה ה-7 הנשמעות במהומות ערביי יו"ש, עזה ו"הקו הירוק"; הקריאות לשחרר את יפו, לוד, רמלה ועכו ("כיבוש 1948"); והציון השנתי של "הנקבא" ("הקטסטרופה") ביום הקמת המדינה היהודית.
   קיומה של ריבונות יהודית ב"בית האסלאם" (המזרח התיכון) מנוגד לעקרונות האסלאם, המחלק את העולם ל"בית האסלאם" ולמדינות שעדין לא קיבלו את האסלאם – שהיא לכאורה הדת הלגיטית היחידה – אך יאלצו לקבל (בהשלמה או במלחמה) את האסלאם כדת הלגיטימית היחידה.

8. מלחמת הטרור הפלסטיני בישראל אינה על גודלה – אלא קיומה – של המדינה היהודית, ללא קשר למדיניות ישראל. לדוגמא, ויתורים דרמטים של ישראל ב-1993 (אוסלו) ו-2005 (התנתקות) הם שהביאו לגלי טרור חסרי-תקדים.
   כמו כן, אש"פ ופתח' בהנהגת מחמוד עבאס – שהם מקור הסמכות של הרשות הפלסטינית – הוקמו ב- 1964 ו-1959, כדי "לשחרר" "השטחים הכבושים" ב"קו הירוק", כפי שמתועד בספרי הלימוד של מערכת החינוך וההסתה השיטתית במסגדים של הרשות הפלסטינית.

9. הטרור הפלסטיני פרץ ב-1886 (פתח תקווה), יפו (1908) וביתר שאת ב- 1920 (ירושלים, צמח ואצבע הגליל) ו-1929 (ירושלים, צפת וחברון).
10. הטרור הפלסטיני הוא ענף של הטרור הערבי/אסלאמי המושרש במזרח התיכון מהמאה ה-7, כאשר שלושה מארבעת הח'ליפים, יורשי מוחמד, נרצחו. רוב מכריע של קורבנות הטרור הערבי/אסלאמי הם ערבים/מוסלמים. האם יש מקום להערכה ש"כופרים" יהודים או נוצרים יזכו ליחס מתון יותר מזה המוענק ל"מאמינים"?!
11. אין סימטריה-מוסרית בין ישות טרור (חינוכית ומבצעית) לבין דמוקרטיה מערבית מתגוננת. אין סימטריה מוסרית בין ישות טרור המקריבה את אזרחיה (ועיתונאים זרים) על מזבח המגן האנושי לבין ישות דמוקרטית המקריבה את גורם ההפתעה על מזבח עיקרון אי הפגיעה בחפים מפשע. אין סימטריה מוסרית בין ישות טרור המתמקדת בכוונה-תחילה ובשיטתיות בפגיעה באוכלוסייה אזרחית לבין ישות דמוקרטית המנסה בכוונה-תחילה ובשיטתיות לצמצם את הפגיעה באוכלוסיה אזרחית.
12. תנאי להצלחת המאבק בטרור הערבי/אסלאמי הוא שדרוג כח ההרתעה (מעבר מתגובה למלחמת-מנע) והכרה במציאות המזרח התיכון האלים, הבלתי צפוי, הבוגדני ועתיר הטרור נגד "מאמינים" ו"כופרים" כאחד. במקביל, יש להימנע מפייסנות ומאשליה שהמזרח התיכון נכון להטמיע ערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, כיבוד הסכמים, זכויות אדם ודמוקרטיה.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2ZEq8FQ

English edition  https://bit.ly/3u6QpL8

לפי התובנה המקובלת והתקינות הפוליטית, הרשות הפלסטינית נכונה לדו-קיום בשלום עם ישראל; דו-קיום בשלום יקודם על ידי הגברת התמיכה ברשות הפלסטינית; הרשות הפלסטינית רואה בסיום "כיבוש 1967" את ליבת שאיפותיה ומדיניותה; וסיום "כיבוש 1967" (שטחים-תמורת-שלום) הוא תנאי לדו-קיום בשלום.

האם הנחות אלו תואמות את המציאות הפלסטינית?

בעוד שהאתוס הפלסטיני כולל מרכיבים דתיים, מדיניים, רעיוניים, דמוגרפים ומשפטיים, הרי שליבת האתוס מעוגנת באדמה מוגדרת, השומטת את הקרקע מתחת לרגלי תפישת שטחים-תמורת-שלום.

מרכזיות "אדמת 1948" באתוס הפלסטיני נידונה במחקרי וספרי דר' יובל ארנון-אוחנה ז"ל, מזרחן פורץ-דרך בסוגייה הפלסטינית (קו החריש והאש – 150 שנות סכסוך). לדוגמא, ששת כרכי אל-נכבה ("האסון") מפרי עטו של ההסטוריון הפלסטיני עארף אל-עארף, כמו גם האמנות של פתח' ואש"פ (1959 ו-1964 – שמונה ושלוש שנים לפני 1967) – המהווים את מקור הסמכות והחזון של הרשות הפלסטינית – וספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית.

מסמכי יסוד אלו הם החממה היעילה ביותר של הטרור הפלסטיני מאז 1948, שהתעצם מ-1993. הם מתמקדים בהשלכות כישלון המלחמה הערבית ב-1948/49 על החברה הפלסטינית.

להערכת ה-CIA, המלחמה הערבית – בגיבוי חמש מדינות ערב וערבים מקומיים – הייתה יכולה להביא לחורבן ישראל ולשואה יהודית שנייה תוך פחות מעשור.

לפי דר' ארנון-אוחנה, ספרי היסוד הפלסטינים שופכים אור על פיצול החברה הערבית מערבית לירדן. בעוד ערביי ההר ביו"ש ובגליל מפגינים גיבוש-יחסי היסטורי, אתני, חברתי, תרבותי ורעיוני, הרי שערביי מישור החוף (מאשקלון עד עכו) והעמקים מפגינים רמת גיבוש נמוכה-יחסית.

חלק גדול של משפחות ערביי השפלה היגרו במאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ממדינות מוסלמיות, כפי שנשקף משמות החמולות הגדולות: חמולת אל-מוגרבי היגרה מאלג'יריה, אל-תורכי מתורכיה, אל-עג'מי מאיראן, אל-כורדי מקורדיסטן, אל-עיראקי מעיראק, אל-הינדי מהודו, אל-מסרי ממצרים, מצראווה ממצרים, אבו-קישק ממצרים, חוראני מסוריה, בושנאק מבוסניה, חבאש מאתיופיה, יאמאני מתימן, תורקמן מתורקמניסטן וקווקז, הווארי מצפון סודאן, ערביי ג'סר אל-זרקא מסודאן, ערביי סמח/צמח ממרוקו, ועוד.

ואכן, רוב ערביי ההר לא נטשו את בתיהם  במלחמת 1948/49, לעומת רוב ערביי השפלה והעמקים שנטשו את בתיהם. רבים אף נטשו לפני אישור "תוכנית החלוקה", טרם פריצת מלחמת השחרור, ובחודשים הראשונים למלחמה כאשר הכף נטתה לצד הערבי. חלקם חזרו למדינות המוצא של משפחותיהם; חלקם נענו לקריאות מנהיגים ערבים שהאיצו בהם לעזוב-זמנית כדי להקל על פלישת הצבאות הערביים; חלקם היו עובדים זרים ששבו למדינותיהם; חלקם נסחפו אחרי השכבות האמידות שעקרו ללבנון ומדינות נוספות; חלקם נטשו כתוצאה מעימותים בינערביים; וחלקם נטשו כתוצאה מהקרבות.

דר' ארנון-אוחנה מציין שערביי יו"ש מכונים "ערביי פנים" (אל-דאח'ל), לעומת ערביי החוף והעמקים (שנטשו) שהם הגרעין הקשה של "ערביי חוץ" (אל-ח'ארג'), ולמעשה הם "ערביי 1948". הם גם מהווים את רוב כח האדם וההנהגה של אש"פ, חמאס והרשות הפלסטינית, הרואים ב"טענת השיבה" לאדמת 1948 ועקירת "הישות הציונית" את בבת-עינם.

בניגוד לתובנה המקובלת ולתקינות הפוליטית, ליבת האתוס הפלסטיני אינה "כיבושי 1967", אלא "כיבושי 1948"; אינה דו-קיום בשלום עם ישראל, אלא ללא-ישראל; ואינה גודלה – אלא קטיעת קיומה – של ישראל.

"חדשות מחלקה ראשונה", 21 דצמבר 2020, https://bit.ly/2KJFNzG

English edition https://bit.ly/3njMqXI

הסוגיה הפלסטינית פרצה לפני מלחמת ששת הימים ("כיבושי" 1967) ולפני מלחמת העצמאות ("כיבושי" 1948/49).

בנובמבר 1917 קראה הצהרת בלפור, של ממשלת בריטניה, ל"הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלסטינה [שהיה השם המקובל של ארץ ישראל מאז המאה ה-5 לפני הספירה], בתנאי שלא יפגעו הזכויות האזרחיות והדתיות של מגזרים לא-יהודים…."  הצהרתו של שר החוץ הבריטי הכירה בשורשים עתיקי הימים של העם היהודי ב- וזכותו ההיסטורית על – ארץ ישראל, ובעובדה שהיהודים הם גורם טבעי בארץ ישראל השב אליה, ולא גורם קולוניאליסטי המהגר אליה.

באפריל 1920 ניתן תוקף משפטי בינלאומי להצהרת בלפור על ידי וועידת סן רמו – בהשתתפות "מדינות ההסכמה" המנצחות במלחמת העולם הראשונה – שהביאה להקמת 22 מדינות ערביות. הוועידה גם העניקה לבריטניה מנדט על פלסטינה (כולל הגדה המזרחית של נהר הירדן) להקמת מדינה יהודית: "ליצור תנאים פוליטים, מנהליים וכלכליים שיבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי".

באוגוסט 1920 חתמו "מדינות ההסכמה" (המנצחות) ותורכיה העותומנית (המנוצחת) על הנוסח המוסכם של החלטות וועידת סן רמו ("הסכם סוור").

טרור ערבי פרץ בירושלים, יפו והגליל בתגובה להחלטות לחדש את הריבונות היהודית בארץ ישראל, הנתפשת בעיני האסלאם כחלק בלתי נפרד מאזור שהוענק ל"מאמינים" על ידי "השגחה אלוהית" ואסור לריבונות של "כופרים".

ביולי 1922 העניק סעיף 22 של אמנת חבר הלאומים (שקדם לאו"מ) סידרת מנדטים להקמה עתידית של מדינות עצמאיות, כולל "המנדט על  פלסטינה", כפי שהוסכם בסן רמו. המנדט אושר על ידי כל 51 מדינות חבר הלאומים.  מסמך המנדט – שנועד אך ורק להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל – ציין את "ההכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי לפלסטינה, ובזכותו לכינון מחודש של ביתו הלאומי בארץ זו."

מאז הקמת האו"מ ב-1945, כממשיך חבר הלאומים, נכלל המנדט על פלסטינה בסעיף 80 של פרק 12 במגילת האו"מ, שתוקפו המשפטי עומד גם היום.

בספטמבר 1922 העבירו בריטניה וחבר הלאומים 75% משטח פלסטינה לאמירות ההאשמית של ירדן, שהפכה לעצמאית ב-1946.

ביולי 1937 המליצה וועדת פיל הבריטית – בלחץ גל טרור ערבי חסר תקדים שקטל יהודים וערבים – לחלק את פלסטינה. הוועדה הציעה לצמצם את שטח המדינה היהודית ל-18% בלבד מפלסטינה מערבית לנהר הירדן ולהשאיר בתחומה רק חלקים משפלת החוף, הגליל, עמק יזרעאל ועמק בית שאן (בנוסף להגבלות קשות על עלייה), לעומת ההמלצה להפוך 75% מפלסטינה המערבית למדינה ערבית.  כמו כן, הומלץ להקים אזור בינלאומי בשליטת בריטניה בפרוזדור ירושלים-יפו.

גם תכנית החלוקה של ועדת פיל נדחתה על ידי הערבים שהקצינו את הטרור.

ב-29 לנובמבר 1947 המליצה הוועדה המיוחדת של האו"מ לענייני ארץ ישראל (אונסקו"פ) – שמנתה 11 נציגי מדינות שלא היו קשורות לסכסוך – לסיים את המנדט הבריטי, ולחלק את ארץ ישראל למדינה יהודית (55% מהשטח מערבית לירדן) ומדינה ערבית (45%)  הקשורות באיחוד כלכלי, כאשר אזור ירושלים-בית לחם יועד למובלעת בינלאומית. תכנית החלוקה אושרה על ידי העצרת הכללית של האו"מ (החלטה 181).

פעם נוספת הצד הערבי דחה את התכנית, הקצין את הטרור וזכה לגיבוי של צבאות מצרים, ירדן, סוריה, עיראק ולבנון. הנהגת ערביי פלסטינה ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית (ואחר כך עם טרור "האחים המוסלמים", הגוש הסובייטי, אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין וצפון קוריאה) הכריזה על "ג'יהאד קדוש" ואיימה להפוך את פלסטינה לאדמה רווית-דם וחרוכת-אש.

ב-2020 מעניק הממסד האינטלקטואלי והמדיני בעולם הדמוקרטי משקל רב למלל הדיפלומטי הפלסטיני ומתעלם מהמכלול המתועד של ההתנהלות הפלסטינית.

ב-2020 בוחנת התקינות הפוליטית בעולם הדמוקרטי את הסוגייה הפלסטינית דרך אספקלריה פשטנית של זכויות האדם, תוך התעלמות מ- או המעטה בערך – החזון הפלסטיני הקורא משנות ה-20' של המאה העשרים לחיסול – ולא לדו קיום עם – המדינה היהודית, כפי שגם מתבטא באמנות הפת"ח (1959) ואש"פ (1964) ומערכת החינוך לשנאה וטרור אנטי-יהודי, בנוסף לטרור אנטי-ערבי ולדחיית כל יוזמות השלום.

האם ב-2021 ממסד העולם הדמוקרטי ילמד את הלקח השיטתי של תקדימי העבר, או ימשיך להקריב את המציאות המורכבת, הפכפכה ומתסכלת של המזרח התיכון על מזבח הרהורי-הלב על "מזרח תיכון חדש" המוביל לשלום עכשיו ומייד?

"מידה",  https://bit.ly/35hoqgg

English edition https://bit.ly/3lkaKHy, https://bit.ly/30HZ8Gw

השפה הערבית, חלק ב', כיתה ה', עמודים 61-51 ולימודי חברה, חלק א', עמוד  40 – בתכנית הלימודים של הרש"פ, 2020 – מהללים את דלאל מוגרבי, שהובילה את טבח 38 אזרחים, כולל 13 ילדים (רובם נוסעי שני אוטובוסים) ופציעתם של 72 אזרחים במרץ 1978. הספרים מעודדים את התלמידים ללכת בעקבותיה של "כתר האומה… ואב-טיפוס של ההתנגדות הפלסטינית… שמאבקה יהיה חקוק לעד בראשנו וליבנו."

מערכת חינוך – בבואת הנהגה וחברה

מערכת חינוך היא הבבואה האמינה ביותר של זהות, ערכי יסוד, תרבות, התנהלות, תפישת עולם וחזון מעצבי המערכת בפרט והחברה בכלל.

למערכת החינוך תפקיד מרכזי בעיצוב אישיות הפרט והחברה, במיוחד בחברות טוטליטריות כמו הרש"פ. מערכת החינוך הפלסטינית מעוצבת על ידי מחמוד עבאס מאז 1993, כאשר הקים אותה במסגרת תפקידו כסגנו של ערפאת. מערכת החינוך הפלסטינית היא מוצר-לוואי גם של אמנות פת"ח ואש"פ (1959, 1964 ו-1968) ו"תכנית השלבים" (10 הנקודות) של אש"פ (1974) המציגות את החזון הפלסטיני.

מערכת חינוך בחברות שאינן דמוקרטיות משקפת את תפישת העולם של ההנהגה באופן אמין יותר מאשר הצהרות דיפלומטיות, תדרוכים וראיונות תקשורת, המהווים "שומרי מסך" שנועדו להסתיר את החזון המוצג – נאמנה – על ידי ספרי הלימוד של מערכת החינוך.

חברות חופשיות רואות במערכת החינוך אמצעי להנחלת ערכי מוסר, העשרת ההשכלה ושדרוג רמת החיים.  לעומתם, משטרי דיכוי רואים במערכת החינוך אמצעי להנחלת ערכים אלימים המבססים את שלטונם, שטיפת-מוח וקידום חזון, כולל עידוד טרור.

חברות חופשיות מטפחות את מערכת החינוך כחממת סובלנות, דו-קיום בשלום וחדשנות. לעומתם, משטרי דיכוי מטפחים את מערכת החינוך כחממת קנאות ואי-סובלנות אלימה.

הדגשים בספרי הלימוד הפלסטינים, 2021-2020

דו"ח ספטמבר 2020 על ספרי הלימוד הפלסטינים היוצא לאור על ידי מכון IMPACT-se, החוקר את מערכות החינוך במדינות מוסלמיות, מתעד החמרה ברמת ההסתה, קריאה לאלימות ועידוד טרור ברש"פ.  לדוגמא:

*הצגת היהודים כאויבי איסלאם מושחתים;

*הוקעת ההיסטוריה היהודית בשטח בין נהר הירדן לים התיכון כזיוף;

*תיאור ישראל ותושביה היהודים כבלתי-אנושיים;

*הצגה רהוטה של הכוונה לחסל את ישראל ותושביה היהודים;

*סירוב לדו-קיום בשלום עם ישראל ושלילת הסכם השלום ישראל-מצרים;

*האדרת טרור אנטי-ישראלי וג'יהאד כמשימה אישית דוגמת טבח האתלטים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972;

*הצגת טרור-נשים כאב-טיפוס למאבק בישראל;

*תמריצים דתיים לטרור (כגון 72 בתולות בגן עדן);

* מאות מפות המציגות את פלסטין בכל השטח מנהר הירדן ועד הים התיכון;

 תיעוד ההחמרה בהסתה הפלסטינית

*חינוך איסאלמי, חלק 2, כיתה ה', עמודים 79-74: עידוד התלמידות להרוג ולהיהרג במאבק ב"כיבוש הציוני", ולאמץ את מורשת נשים שפעלו כך בהיסטוריה המוסלמית.

*חינוך איסלאמי, חלק 2, כיתה ח', עמוד 93: עידוד התלמידים לקיים את מצוות הג'יהאד למען אללה והמולדת.

*חינוך איסלאמי, חלק 1, כיתה ז', עמודים 89-85: פרק שלם מוקדש להקרבת-חיים בשירות אללה וקריאת תיגר על האויבים הכופרים כקורבן נשגב, המושרש בהיסטוריה האיסלאמית, שזור במציאות הפלסטינית ומוביל לגן עדן.

*חינוך איסלאמי, חלק 1, עמודים 16-10: לפי הקוראן "אללה הזהיר שהיהודים מפיצי שחיתות באמצעות חטא ויוהרה…. שחיתות היהודים הביאה ותביא להשמדתם…."

*חינוך איסלאמי, חלק 1, עמודים 117-114: "לפי האיסלאם, מלחמה בכופרים היא צורך לגיטימי…. לפני מלחמה בכופרים יש לתת להם אפשרות לבחור בין התאסלמות לבין השתעבדות לאיסלאם [כאזרח נחות – ד'ימי]…. מלחמה בכופרים מוגדרת כג'יהאד… נגד המתנגדים להפצת האיסלאם במדינות נוספות. יעדי הג'יהאד נשגבים… בניגוד ליעדים של מלחמות הכופרים…."

*היסטוריה, חלק 2, כיתה יא', עמוד 52: "הפדאיונים [מתאבדים]… פעלו לפגוע ביעדים של האויב בחו"ל, כמו [אולימפיאדת] במינכן 1972 [טבח 11 אתלטים ישראלים ושוטר גרמני]…."

*השפה הערבית, חלק 1, עמודים 15-14: "חאליל אל סכאכיני [מחנך אנטי-ציוני, שיבח את היטלר על שחשף את חולשת היהודים, עודד רצח יהודים ישראלים, חברו של חאג' אמין אל-חוסייני] מפאר את דפי ההיסטוריה… מאיר את האפילה בלילות חשוכים… כתר האומה… מונצח בדפי ההיסטוריה…."

*חינוך איסלאמי, חלק 1, כיתה ט', עמוד 13: "אללה הוכיח יכולתו להשמיד את אויביו…. אללה מבקש לקבל את פני המאמינים הנכונים להקריב את חייהם ולכבדם בהקרבת חיים, לסלוח לחטאיהם ולשדרג את מעמדם בגן עדן…."

*חינוך איסלאמי, כיתה יב', עמוד 16: "אל תאמרו שהמקריבים חייהם למען אללה הם מתים. הם חיים. הקרבת חיים היא מעמד נשגב בעיני אללה…. המקריבים את חייהם חיים עם אלוהיהם. הם עברו מהחיים שאנו מכירים לחיים שאיננו חווים…."

*לימודי חברה, חלק 1, כיתה ו', עמוד 54: "מפת פלסטין [אחת ממאות המופיעות בספרי הלימוד] משתרעת מהים התיכון במערב לנהר הירדן במזרח, מלבנון וסוריה בצפון למפרץ עקבה ומצרים בדרום, שטח של כ-27,000 קמ"ר."

*חינוך איסלאמי, חלק 2, כיתה ח', עמודים 52-49: הקרבת חיים בשדה הקרב היא חלק בלתי-נפרד מג'יהאד, המוצג על ידי פסוקי הקוראן כמלחמה פיזית המתגמלת את משתתפיה.  "הג'יהאד מתבסס על הקוראן הקדוש ועל המורשת של הנביא [מוחמד]…. הגמול ממתין ללוחמי הג'יהאד…. אין להתייחס אליהם כמתים…."

*השפה הערבית, חלק 1, כיתה יא', עמודים 76-74: פואמה מאדירה את זיכרו של טרוריסט שרצח 16 נוסעי אוטובוס [מספר 405] מת"א לירושלים והגיע לאושר הנכסף בגן עדן. לוחמי הג'יהאד ניצבים בדרכים ובוהקים ככוכבים…. הולדתם המחודשת תגיח ממעמקי המוות והחשכה…."

מערכת החינוך הפלסטינית ותהליך השלום

מעצבי מדיניות ודעת קהל נוטים להמעיט במרכזיות מערכת החינוך בהוויה הפלסטינית. מערכת החינוך היא הבבואה הנאמנה ביותר של ערכי וחזון ההנהגה והחברה הפלסטינים, למרות שמנוגדת לדיפלומטיה ויחסי הציבור הפלסטינים, שהם "שומר מסך" בעטיפה מתונה.

המסרים של ספרי הלימוד הפלסטינים, מגן הילדים ועד יב', עקביים עם התנהלות אלימה וטרוריסטית פלסטינית במישור הבינערבי, ומלמדים על הצפוי לאיזור אם תקום מדינה פלסטינית.

מערכת החינוך הפלסטינית היא החממה הפוריה ביותר לגידול טרוריסטים שטיפחה כמעט שני דורות של "לוחמים בשירות אללה".

רבים ממעצבי מדיניות ודעת קהל מגנים נחרצות אנשים וארגונים המטיפים לחינוך לשנאה בישראל, אך מתעלמים מתנאי מוקדם לפתיחת תהליך שלום עם הפלסטינים: עקירת – ולא רק שינוי של – מערכת החינוך לשנאה וההסתה הפלסטינית.

לכן, חינוך לשנאה מחד, ותהליך שלום מאידך, הם דבר והיפוכו!

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/36oqftF

English edition   https://bit.ly/3bLqm3k

האם רוב ערביי יו"ש ו"הקו הירוק" הם יוצאי חלציהם של עמי כנען, כפי שטוענים דוברי ומערכת החינוך של הרשות הפלסטינית, או של גלי הגירה ערבית מהמאות ה-19 וה-20?

הגירה ערבית שיטתית במזרח התיכון

הגירה ערבית בין מדינות המזרח התיכון – כולל השטח בין נהר הירדן לים התיכון – היא אחד ממאפייני האזור מאז ומתמיד.

פרופסור פרד גוטהייל מהפקולטה לכלכלה באוניברסיטת אילינוי כתב The) Smoking Gun: Arab Immigration into Palestine, 1922-1931): "לפי ארגון העבודה הבינלאומי, ההגירה המזרח תיכונית מהווה 9% מהיקף ההגירה העולמית."

לפי ה-Global Commission on International Migration מג'נבה: "אחוז ההגירה הגבוה בעולם מגיע מהמזרח התיכון."

המכון למדיניות הגירה, הפועל בעיר וושינגטון, מדגיש את משקל ההגירה ממצרים:  "ב-2016 התגוררו למעלה מ-6 מיליון מהגרי-עבודה ממצרים במזרח התיכון וצפון אפריקה, ובמיוחד בערב הסעודית, איחוד האמירויות וירדן."

גלי הגירה ערבית פעלו גם במאה ה-19 וחלקה הראשון של המאה ה-20, כאשר ערבים רבים – ובמיוחד ממצרים – חיפשו רמת חיים משודרגת במדינות העולם, כולל בפלסטינה העותומנית והמנדטורית.

הגירה ערבית לפלסטינה

פרופסור גוטהייל טוען (שם): "ערביי פלסטינה השתלבו בדפוסי ההגירה לא פחות מערביי מצרים. לפי נתוני אונר"א ב-1998 היו בערב הסעודית 275,000 פלסטינים, בכווית 38,000 (בעקבות גירוש כ-400,000 בתגובה לסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין), במדינות מפרץ נוספות למעלה מ-100,000, בלוב 74,000 ומאות אלפים היגרו לשאר אזורי העולם….

"הגיוני להניח שדפוס ההגירה ממדינות בעלות כלכלה כושלת למדינות בעלות כלכלה מתקדמת פעל גם בחלקה הראשון של המאה ה-20 [ובמאה ה-19]….

"שתי התפתחויות ייחדו את פלסטינה של תחילת המאה ה-20 משאר אזורי המזרח התיכון: 1) גלי הגירה יהודית שתוגברו על ידי הון וטכנולוגיות אירופאיות (לדוגמא, הברון אדמונד בנימין רוטשילד); 2) התבססות שלטון המנדט הבריטי, כולל התשתיות הכלכלה. הון וטכנולוגיות בריטים הגיעו בעקבות המנדט הבריטי, והביאו לתנופה כלכלית ששידרגה את רמת-החיים באופן חסר-תקדים…. התוצר המקומי הגולמי לנפש הוכפל בתקופה 1931-1922 מ-19.4 לירות פלסטיניות ל-38.2 לירות. התפתחות זאת לא נעלמה מעיני ערביי המדינות השכנות….

"תהליך המודרניזציה כלל את התפתחות תשתיות התעבורה (מ-450 ק"מ של דרכים ב-1922 ל-922 ק"מ ב-1931), החשמל (מ-2,344 קילוואט שעה ב-1926 ל-9,546 ב-1931), טלפון (מ-3,526 קווי טלפון ב-1924 ל-14,557 ב-1931)….

"רוב ההגירה הערבית הייתה בלתי-חוקית ולכן לא תועדה כראוי…. המכון המלכותי הבריטי ליחסים בינלאומיים ציין שהיקף ההגירה הערבית הבלתי-חוקית  לפלסטינה מסוריה וירדן, בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, היה משמעותי אך אינו ידוע…."

תיעוד הגירה ערבית/מוסלמית לפלסטינה

השם פלסטינה התייחס תמיד לארץ ישראל ולבית הלאומי היהודי. הוא בא לעולם בתקופת האימפריות היוונית והרומית שקראו לאזור Palaistine ו-Palaestina כדי למחוק את זכר היהדות והיהודים. השם היווני-רומי התייחס לפלישתים שמוצאם מהאיים היוונים ולא מהמזרח התיכון.

דר' רבקה שפק-לסק מהאוניברסיטה העברית מציגה תיעוד נרחב ומגוון של הגירה ערבית/מוסלמית לפלסטינה בספר "מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל: 1914-640" (2018). התיעוד מבהיר שהערבים שלטו בפלסטינה בתקופה 1,099-640, כאשר היקף האוכלוסייה התדלדל מ-2.5 מיליון ל-500,000 תושבים. בעקבות השלטון הערבי הגיעו הצלבנים, השושלת האיובית-כורדית, הסולטנות הממלוכית, האימפריה העותומנית (מ-1516 כאשר אוכלוסיית פלסטינה הצטמקה ל-123,000) והמנדט הבריטי.

דר' שפק-ליסק גם מתעדת את הגידול בהיקף האולוסייה החל מתחילת ואמצע המאה ה-19, שהיה גבוה משיעור גידול האוכלוסין במצרים, תורכיה ואיראן. לדוגמא, 94% גידול מתחילת המאה ה-19 (246,359) עד 1914 (525,150). הגידול נבע בעיקר מגלי הגירה, בעיקר ממצרים, שהגיעו לפלסטינה עקב:

*צמיחה כלכלית, במיוחד מ-1900, שאופיינה על ידי השקעות, בנקאות ומסחר;

*תמריצים של השלטון העותומני (1918-1516) על ידי שדרוג מוסדות הממשל, הרחבת תשתיות, פיתוח נמל חיפה ודרישות של הצבא העותומני שהביאו לגיוס מהגרים ממצרים לביסוס השליטה בשפלת החוף (1840-1830) ולניטרול השבטים הבדווים;

*הרחבת הפעילות של כנסיות נוצריות, כולל עולי-רגל שהתיישבו באתרים הקדושים לנוצרים.

דר' שפק-ליסק מציגה מקורות רבים כגון:

*הדמוגרף פרופסור עוזיאל אוסקר שמלץ מהאוניברסיטה העברית והלישכה המרכזית לסטטיסטיקהMiddle Eastern Studies #28, 1992) ) תיעד 53% מהגרים בקרב האוכלוסייה הערבית/מוסלמית בתחילת המאה ה-20, שהגיעו עקב סיבות כלכליות ודתיות. לדעתו, היקף ההגירה (בעיקר של בדווים מירדן וסיני) דווח בחסר על ידי השלטון העותומני.

*הגיאוגרף דוד גרוסמן מאוניברסיטת בר-אילן (Rural Arab Demography and Early Jewish Settlement in Palestine) שפך אור על עידוד ההגירה על ידי העותומנים, ותיעד כי רוב גידול האוכלוסייה הערבית/מוסלמית נבע מהגירה – 50% מכלל האוכלוסייה הערבית מוסלמית ב-1914. המהגרים התיישבו בגליל, חיפה, עכו, עמק יזרעאל, בקעת הירדן, דרומית לירושלים ובשפלת החוף בין עזה ליפו. מ-1830 הגיעו מהגרים צ'רקסים, בוסנים, תורכמנים, כורדים, אלג'יראים, (במיוחד) מצרים, ועוד. מכאן הרובע ושער המוגרבים (צפון אפריקה) בירושלים, שכונות כורדיות בחברון, עזה וצפת, שכונות תורכמניות ברמלה, צפת ועזה, שכונות ממלוכיות בירושלים, צפת, רמלה ועזה, ועוד.

*אנציקלופדיה בריטניקה (1911) תיעדה ש"תושבי פלסטינה מייצגים מיגוון אתני, תרבותי ודתי…. בתחילת המאה ה-20 היו 50 שפות שגורות בפי תושבי ירושלים…."

מסקנה

בניגוד לטענה הפלסטינית, ובהתאם לתיעוד מגוון ומעמיק (שהוצג גם במאמר קודם), רוב הערבים המתגוררים בין נהר הירדן לים התיכון הם יוצאי חלציהם של מהגרים ערבים ומוסלמים שהגיעו מתחילת המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20 ממדינות ערביות במזרח התיכון ומדינות מוסלמיות במרכז אסיה, צפון אפריקה ואירופה.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2Y2fKq6

English edition  https://bit.ly/2XyG8rI

למרות המלל הפרו-פלסטיני, סעודיה מדרגת את הנושא הפלסטיני נמוך בסדר העדיפויות שלה. הנושא הפלסטיני חשוב פחות מהאיום הקטלני של האייתולות מאיראן, התפרצות אפשרית של הר געש של טרור בעיראק, האש המתפשטת מתימן, העימות רב-השנים מול הרוב השיעי באזורי הנפט של אל-קטיף ואל-חסא במזרח סעודיה, איומי "האחים המוסלמים" ודאע"ש, הפעלתנות האזורית של ארדואן, הקרקע הבוערת בסוריה ולבנון, והמאכלת המונחת על צוואר כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

סעודיה לא שוכחת את – ולא מוחלת על – מעורבות הפלסטינים בחתרנות וטרור בינערביים (במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית), ובמיוחד שתוף הפעולה הפלסטיני עם פלישת עיראק לכווית ב-1990, והזדהות הפלסטינים עם השתלטות האייתולות על איראן ב-1979. כמו כל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות היא רואה בפלסטינים (אש"פ וחמאס) סמל לחתרנות, טרור וכפיות-תודה, ומשוכנעת שמדינה פלסטינית תהייה פורעת-חוק, שתלבה את מדורת המזרח התיכון יחד עם תורכיה, איראן, חיזבאללה, "האחים המוסלמים" וגורמי טרור בתימן, עיראק, לוב ואלג'יריה.

במקביל, סעודיה מרחיבה את שיתוף הפעולה עם ישראל הנתפסת כגורם חיוני לגיוון כלכלתה ולביטחונה מול איומים משותפים.

בניגוד למלל החם הרשמי הפרו-פלסטיני המקדם כל מבקר בריאד, המעש הסעודי כלפי הפלסטינים צונן מאד, צבאית ומדינית. הסיוע הפיננסי צנוע וממומש-חלקית. לעומת 15 מיליארד דולר למצרים, 8 מיליארד לתימן, 3 מיליארד לירדן (יחד עם כווית ואיחוד האמירויות) ומיליארד דולר סיוע שנתי למורדים המוסלמים באפגניסטן (1988-1980), הפלסטינים קיבלו לכל היותר 100-150 מיליון לשנה. וזאת כאשר המשפחה המלכותית רכשה ציור של דה-וינצ'י ב-450 מיליון דולרים, וילה בצרפת תמורת 300 מיליון ו-יאכטה  ב-500 מיליון דולרים.

לאחרונה מצטנן המלל הסעודי כלפי הפלסטינים.  לדוגמא, הפעיל הפוליטי עבד אלחאמיד אלע'בין, הנוהג לבטא את תפישת העולם של יורש העצר מוחמד בן סלמן, אמר לרדיו בי. בי. סי. בערבית ב-10 למאי 2020: "הציבור הסעודי נוטה נגד הפלסטינים…. הציבור אדיש לנושא הפלסטיני…. יש לפעול לקידום האינטרס הסעודי ולהרחיב את הקשר עם ישראל…. [וללמוד] מתורכיה הנהנית מקידום הקשר [האזרחי] עם ישראל…."  לראשונה, שתי סדרות טלביזיה סעודיות לרגל חודש הראמאדן קידמו את תדמית היהודים וישראל, במקביל להטחת ביקורת קשה בפלסטינים. לפי "חדשות העולם ממרוקו", הסדרות הסעודיות מבטאות את תפישת העולם של יורש העצר הסעודי, מתחנפות לישראל והולמות בפלסטינים.

למעשה, סעודיה מונחית על ידי אינטרסים קיומיים ומאפסנת, לפי שעה, את הרגשות. היא רואה בהקמת מדינה פלסטינית גפרור נוסף למדורת האיומים האיזוריים, בעוד ישראל נתפסת ככבאית-אש אמינה, חיונית, יעילה, ייחודית ומרתיעה מול איומים אלו. אמנם ארה"ב היא בעלת הברית הבכירה, אך אמינותה נפגעה עקב ירח הדבש שניהל הנשיא אובמה עם איראן.

לתדמית ההרתעה של ישראל – הנשענת במידה רבה על השליטה ברמת הגולן ורכסי יו"ש והנכונות להדוף לחץ בינלאומי – חלק מרכזי בהתייחסות סעודיה לישראל. הקמת מדינה פלסטינית ביו"ש תכרסם בתדמית ההרתעה של ישראל ובחיוניותה בעיני סעודיה.

"חדשות מחלקה ראשונה",  https://bit.ly/3dN64XQ

English edition  https://bit.ly/2UuISEO

האם החזון הפלסטיני מוגבל להקמת מדינה ביהודה ושומרון ועזה שבירתה מזרח ירושלים?  האם אפשר למתן את החזון הפלסטיני על ידי תמריצים כלכליים?  האם אפשר לקדם את תהליך השלום על ידי התעלמות מהחזון הפלסטיני?

במזרח התיכון הערבי/מוסלמי – בניגוד לדמוקרטיות המערביות – המשטרים הם רודניים, מונחים על ידי חזונות ארוכי-טווח, דורסים את רוב האוכלוסיה ואת סדר העדיפויות שלה, אינם מוגבלים על ידי מערכת איזונים ובלמים, ואינם עומדים לבחירות.

משקל החזון של משטרים אלו הוא כבד משקל יותר מכל פיתוי כלכלי מבית היוצר המערבי, אם כי לעתים קרובות הם נוקטים במדיניות והתבטאויות קצרות-טווח שנועדו להסוות את החזון ולהטעות את ברי-השיח המערביים.

לדוגמא, החזון הפלסטיני מתועד ומטופח במערכת החינוך הפלסטיני – מגן הילדים ומעלה – ונועד "לשחרר את פלסטין". הורתו של החזון הפלסטיני ומיפויו – מהירדן ועד הים התיכון – לא באו לעולם בעקבות מלחמת 1967 אלא לפניה.

מהות החזון הפלסטיני הוצגה ב-1964 באמנת ארגון אש"פ, שהוא מקור הסמכות של הרשות הפלסטינית, ולכן מנהיגי אש"פ (ערפאת ומחמוד עבאס) הם מנהיגי הרש"פ. 33 סעיפי האמנה מציגים אסטרטגיה ארוכת-טווח "לשחרור פלסטין" וחיסול "הכיבוש הציוני", תוך התמקדות בשטחי "הקו הירוק" והימנעות מהתייחסות ליו"ש ועזה שהיו אז בשלטון ירדן ומצרים.

ב-1968 עודכנה האמנה הפלסטינית כדי לכלול את כל השטח מהירדן ועד הים התיכון. האמנה עדין בתוקף, בניגוד להתחייבויות אש"פ מאז הסכם אוסלו, ואפשר לשנותה רק על ידי רוב של שני שליש מחברי המועצה הלאומית הפלסטינית.

מיפוי החזון הפלסטיני מוצג על ידי סמל אש"פ, המבהיר שמוקד הסכסוך אינו שטחה – אלא קיומה של – המדינה היהודית.

גם הפת"ח, הארגון הגדול באש"פ, שהוקם ב-1959 – 8 שנים לפני מלחמת 1967 – מבהיר באמנתו ובסמלו שהתנאי "לשחרור פלסטין" הוא מחיקת ישראל מהמפה.

ב-13 לספטמבר 1993, שעות ספורות לפני החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן, התראיין ערפאת לטלויזיה הירדנית וציין שמדובר בהסכם ארעי – שלב במימוש "תכנית השלבים" (עשר הנקודות) מ-1974. לפי "תכנית השלבים" אפשר לקבל כל הסכם גם אם מעניק לפלסטינים רק חלק מהחזון, כשלב במאבק לחיסול "הכיבוש" והקמת מדינה פלסטינית מהירדן ועד לים התיכון.

מחמוד עבאס וערפאת הדגישו את מרכזיות "תכנית השלבים" כמכשיר למימוש החזון הפלסטיני. הם שאבו השראה מהסכם חודיבייה שנחתם על ידי מוחמד עם שבט קורייש במכה, הופר במתקפה צבאית לאחר שדרוג השריר הצבאי של מוחמד, והוביל לכיבוש מכה ולקידום חזון השתלטות האסלאם על העולם.

הסכם חודיבייה הפך לציר מרכזי ביחסי האסלאם עם "כופרים", כולל גיבוש הסכמי שלום המהווים "הפסקת אש" ולא "שלום סופי" – שלב בניצחון על "כופרים".

ב-2020 משתקף החזון הפלסטיני באופן האותנטי ביותר דרך מערכת החינוך הפלסטיני, הפופולריות הגבוהה של "מיין קאמפף" ו"הפרוטוקולים של זקני ציון" בשטחי הרש"פ, האדרת טרוריסטים פלסטינים והתמיכה הכספית במשפחותיהם, והסתה שיטתית במסגדים ובתקשורת הפלסטינים.

למרות שהעובדות הנ"ל מקבלות גיבוי מוחשי על ידי טרור פלסטיני חסר-תקדים מאז 1993, ממשיכים גורמים רבים בממסד הפוליטי, אקדמאי, תקשורתי ועיסקי לשעבד את המציאות להרהורי-לב.  הם מעדיפים את המלל הפלסטיני הערב לאוזן על פני המעש הפלסטיני הפוגע בכמיהה לפיתרון הסכסוך ולשלום. הם נאחזים ב"שומר המסך" הפלסטיני, מסרבים להכיר במציאות הפלסטינית, ואף משלים עצמם שחבילת הטבות כלכליות תביא לשינוי החזון הפלסטיני.

הם מתכחשים לעובדה ששיקולים כלכליים והצהרות שלום לא הביאו לדו-קיום בשלום בינערבי ובין-אסלאמי מאז המאה ה-7. כמו כן, מחוות כלכליות, מדיניות וטריטוריאליות מרחיקות לכת (במסגרת הסכם אוסלו וגרורותיו והנסיגה מרצועת עזה) לא הקטינו – אלא הקצינו, כצפוי – את להבות ההסתה והטרור הפלסטינים.

הקרבת המציאות על מזבח הרהורי לב, על ידי הנשיא ג'ימי קארטר, העניקה רוח גבית להשתלטות האייתולות על איראן וליצירת איום ברור ומיידי לשלום העולם. התעלמות הנשיא ג'ורג' בוש מחזונו של צדאם חוסיין עודדה אותו לפלוש לכווית, והציתה שתי מלחמות, מלחמת אזרחים מתמשכת והידרדרות אזורית. התעלמות הנשיא אובמה, ומנהיגים נוספים במערב, מהצונאמי הערבי שהתפרץ ב-2010, הביאה לאשליית "האביב הערבי" הממשיכה לגרום להתפרצויות וולקניות במזרח התיכון. התעלמות מחזון האייתולות הינחתה את הנשיא אובמה וחבריו להנהגה המערבית בגיבוש "הסכם הגרעין" שהעניק חמצן למגלומניה טרוריסטית, בליסטית וגרעינית.

סירוב להכיר במציאות הוביל רוב מכריע של הממסד הישראלי לחבק את ערפאת, לחלצו מחוסר-רלבנטיות גוברת, להעניק לו בסיס יעיל להגשמת חזונו, להובילו לקבלת פרס נובל לשלום ולהפכו למבקר-מתמיד בבית הלבן.

האם ישראל תפיק לקח אסטרטגי משגיאות הרות-גורל בעבר הקרוב, או תמשיך להתעלם מהכתובת על הקיר הפלסטיני, למרות שהיא כתובה בדם?

ראיון עם שמעון כהן ל"ריבונות", כתב עת מדיני, 14 פברואר 2020

את הדיל של טראמפ רואה יורם אטינגר, ציר ישראל לשעבר בוושינגטון, כהוכחה מדאיגה מאוד לנתק בין רוקמי התכנית למציאות הים תיכונית, וכשהנתק הזה מתערבב עם יחס מקל מדי להתנהלות הפלשתינית מאז שנות החמישים, התוצאה עלולה להיות טראגית.

*"ההנחה שמדינה פלשתינית יכולה להיות מפורזת ומנותקת מטרור ומחינוך לשנאה, מחד, והמציאות במזרח התיכון, מאידך, הם דבר והיפוכו", אומר אטינגר המונה אחת לאחת את מגרעות התכנית, ונדמה שכל אחת מהן אמורה להוות פרוז'קטור אזהרה למדינאי ישראל.

*"ישראל היא מדינה עצמאית וריבונית, וככזו היא חייבת לשמור לעצמה את עצמאות ההחלטה המדינית והצבאית, כמו שעשה בן גוריון במהלך מלחמת השחרור כשעמד מול לחצים אמריקאיים ובינלאומיים אדירים. למרות הלחצים הללו הוא סיפח את מערב ירושלים למדינה היהודית ולא הסכים לפנות שטחים בנגב ובגליל שהעולם ראה בהם ככבושים", הוא אומר ומזכיר גם את צעדיו של לוי אשכול בעת איחוד ירושלים והבנייה בה בניגוד ללחצים מוושינגטון.

"בדצמבר 81 בגין הכריז על החלת החוק בגולן. הנשיא רייגן, שהיה אוהד ישראל, הודיע לו שהוא משעה הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני שהיה המתקדם ביותר בין המדינות, ומקפיא אספקת מערכות נשק לישראל. בגין הגיב לכך ואמר ששום איום ועונש לא ירתיעו אותו מסיפוח רמת הגולן. היום המצב הרבה יותר נוח לישראל. הסיבה לכך היא ששליטת ישראל בבקעת הירדן וביו"ש מקדמת את ההרתעה הישראלית ובכך היא תורמת למעמדה של ישראל כמכפילת כוח עבור האמריקאים". אטינגר קובע כי "ישראל חזקה ביו"ש ובבקעה היא תעודת ביטוח לבית המלוכה ההאשמי ולמדינות הפרו אמריקאיות במפרץ הפרסי".

*אטינגר מעגן את טיעוניו גם בניסיונו הדיפלומטי ובהיכרות עם המדינאות האמריקאית. את הבטחותיו של טראמפ לערבות אמריקאית שתמנע התחמשות טרוריסטית של הישות הפלשתינית שתוקם, הוא מציע להכניס לפרופורציות המותאמות לחוקה האמריקאית. "צריך לברך על ערבויות והתחייבויות אמריקאיות, אבל לא ליפול למלכודת שסבורה שהבטחה של טראמפ תחייב גם את ממשיכו. החוקה האמריקאית מבהירה באופן ברור שהבטחה נשיאותית ללא גיבוי של שני שליש מהסנאט לא מחייבת אף נשיא שבא אחרי הנשיא המתחייב, וגם הנשיא המתחייב עצמו יכול לחזור בו בהתאם לסיטואציה המשתנה".

לביטול התחייבויות מהסוג הזה, מציין אטינגר, יש לא מעט תקדימים. אחד מהם, מימיו של ג'ימי קרטר שביטל באבחה אחת הסכם חתום עם טאיוון לאחר שהגיע למסקנה שכדאי להעדיף את האינטרס הסיני על פני ההסכם החתום. תקדים נוסף נוגע לנו: "בן גוריון נסוג מסיני לאחר התחייבות אמריקאית שאם מצרים תפר את הפירוז ותטיל סגר על מצרי טיראן ארה"ב תפעל להסרת הסגר והחזרת הפירוז", מזכיר אטינגר ומוסיף את סופה של ההתחייבות הזו כאשר בימים שטרם מלחמת ששת הימים נסגרו מיצרי טיראן. "לוי אשכול פנה לג'ונסון והראה את ההתחייבות של אייזנהאואר והתשובה הייתה שמדובר בהחלטה נשיאותית שניתן לבטלה. בלשונו הציורים הוסיף ג'ונסון ש'זה לא שווה גם מטבע של עשרה סנט'. מסתבר שבן גוריון ויועציו לא ידעו את המבוך של הממשל האמריקאי והחוקה האמריקאית".

*"מעבר לכך", מזכיר אטינגר למי שבמקרה שכח, "טראמפ אינו נשיא לעד. במקרה הטוב ביותר הוא יהיה נשיא עד 2025, ובמקרה הפחות טוב עד 2021. אם אכן טראמפ לא יהיה בבית הלבן ב-2021 הוא יוחלף בנשיא דמוקרטי שהדבר החשוב ביותר בעיניו יהיה לנתץ כל דבר שיש עליו טביעות אצבע של טראמפ. אני יכול לראות בעיני רוחי שיחה בין נשיא דמוקרטי, שתפיסתו יונית מאוד ואולטרה אולטרה ליבראלית, ולא חסרים מועמדים כאלה, עם ראש ממשלת ישראל בעתיד שישאל למה ארה"ב לא מגיבה למחסני נשק במדינה הפלשתינית העתידה לקום ומתעלמת מההסתה שנמשכת. הנשיא ישיב לו שהוא לא טראמפ. הוא דווקא מבין את רצונם של הפלשתינים שאיש לא מצפה שיהפכו ביעף למלאכים".

בעתיד, מזהיר אטינגר, אם חלילה תקום כאן מדינה פלשתינית איש בעולם לא יקבל את שלילת זכותה כמדינה ריבונית לחימוש כוחות הביטחון שלה.

"מעבר לכך, איש לא יודע מה תהיינה התוצאות בבחירות הקרובות בישראל, אבל בהחלט יש אפשרות שתקום כאן ממשלת שמאל. האם מישהו מעלה על דעתו שהפרשנות של ראש ממשלה משמאל לדבקות פלשתינית בהתחייבויות היא חרוטה בסלע? בשום פנים".

*בסקירה היסטורית שהוא מבצע על פני המזרח התיכון מוכיח יורם אטינגר כי ככל שניתן לפלשתינים יותר חופש כך עלה רף הטרור שהם יצרו. כך היה בירדן לפני ספטמבר השחור, כך היה בהמשך גם בלבנון כשהפלשתינים שהמלך הירדני גירש מארצו הציתו שם מלחמות אזרחים והיו גם אחראים לפלישה הסורית ללבנון. עוד הוא מזכיר את 400 אלף הפלשתינים שנקלטו מאז שנות החמישים בכווית, שם קיבלו מרחב פעולה פיננסי, חברתי ופוליטי אך בתמורה העניקו סיוע צבאי ומודיעיני לפלישה של סאדאם חוסיין למדינה. "גם אצלנו הם קיבלו מה שלא ניתן להם בשום מקום. הבאנו לכאן מאה אלף מהם מטוניס, הבטחנו להם רווחה וחופש וקיבלנו חינוך לשנאה חסרת תקדים וטרור חסר תקדים".

*ברוח זו משוכנע אטינגר כי המחוות הכלכליות שמבטיח טראמפ לפלשתינים והאמונה שלו בכך שבכוחן יהיה למתן אותם הן הוכחה לניתוק מהמציאות המזרח תיכונית. "אני לא אומר בביטחון מלא שזה יתממש כך, אבל במזרח התיכון חשוב מאוד להכיר את הזירה של 1,400 השנים האחרונות מאז הופעת האיסלאם. התרחיש הטוב ביותר לא קיים במזרח התיכון. זה אזור של תרחישים גרועים ורעים. זה אולי נעים לשמוע תרחישים טובים על התמערבות והשתלבות הפלשתינים בהלך הרוח המתקדם, אבל ישראל חייבת להכין את עצמה לתרחיש הרע ביותר ולא לטוב ביותר".

*אטינגר אינו מתעלם מיכולותיה הצבאיות של ישראל, ועם זאת הוא מטיל ספק ביכולת הישראלית לעמוד מול תרחישים קשים שעשויים להתגלגל לפתחה. "כדי להבין את הצפוי ביהודה ושומרון מספיק להחמיר את התרחש בעזה פי כמה וכמה. מטרת הטרור היא לא להרוג ישראלים אלא לפגוע במורל ובכוח העמידה, לייצר פסימיות לגבי העתיד, מה שעלול לגרור הגירה מהארץ. אם לא ניתן יהיה לנסוע בכביש שש או בכביש אחד ובכבישים אחרים באופן בטוח, ובנוסף הדברים ילוו בתרחישים עזתיים בשפלה, קיים חשש של ממש שחלקים נרחבים בציבור יאבדו את אמונם בהנהגה וביכולת העמידה ויעזבו".

*לנוכח כל אלה סבור אטינגר כי "ישראל חייבת לספח את בקעת הירדן ובשום פנים ואופן לא כחלק מעסקת חבילה שיש בה מדינה פלשתינית. זו עסקה שעלולה להיות הדבר שיעביר את תהליך אוסלו מהילוך ראשון או שני להילוך חמישי".