Most Popular

הנשיא אובמה פועל נגד היוזמה הפלסטינית בעצרת האו"מ כמי שכפאו שד, למרות התייחסותו לאו"מ כשחקן המרכזי בזירה הבינלאומית, על אף תפישת עולמן הפרו-פלסטינית של שגרירתו לאו"מ ויועצתו הבכירה ביותר לענייני חוץ סוזן רייס ויועצתו לעניינים רב-לאומיים סמנתה פאוארס, למורת רוחה של יועצתו המיוחדת ו"החצי השני של מוחו" ואלרי ג'ארט, וחרף אמונתו שהעניין הפלסטיני הוא שורש זעזועי המזרח התיכון ובבת-עינם של הערבים.

שיטת הממשל האמריקאית אינה מאפשרת לנשיא לפעול באופן בלעדי בנושאי חוץ וביטחון. כושר התמרון של הנשיא – שהוא זרוע אחת משלושת זרועות הממשל – מוגבל על ידי מערכת ריסונים ואיזונים, ובמיוחד אלו הקשורים לשני בתי הקונגרס, שהם זרוע נוספת של הממשל, השקולה בעוצמתה לנשיא.

בית הנבחרים והסנאט, המהווים מבצר תמיכה ברעיון מדינה היהודית מאז המאה ה-18, הבהירו לאובמה את תמיכתם הבלתי-מסויגת בישראל, את התנגדותם הנחרצת למהלך הפלסטיני באו"מ ואת חשדנותם המושרשת כלפי מוסדות האו"מ.

מרבית צירי בית הנבחרים וסנטורים רפובליקנים ודמוקרטים כאחד, הנהנים מעצמאות מוחלטת מהנשיא ושולטים על "כוח הארנק", תומכים בהשעיית סיוע החוץ לרשות הפלסטינית ולמוסדות האו"מ. מצליף המיעוט הדמוקרטי, סטני הוייאר, הדמוקרט הבכיר בוועדת החוץ, הווארד ברמן, והסנטורים הדמוקרטים הבכירים רוברט מננדז וצ'אק שומר הבהירו לנשיא ששתי המפלגות שוללות את היוזמה הפלסטינית.

המחוקקים מהווים את הנציגות האותנטית ביותר של הבוחר האמריקאי – שהוא הציר המרכזי בשיטת הממשל – המכיר בישראל כבעלת-ברית ייחודית, המשייך את הפלסטינים ל"ציר הרשע", המזהה ערבים ומוסלמים כחוליה מרכזית באיום הטרור, הרואה באו"מ ארגון כפוי-תודה ומגרש בייתי של אויבי ארה"ב ומצפה שאובמה ישפר את יחסו לישראל.

עוצמת הבוחר והמחוקק האמריקאים עולה ככל שמתקרב מועד הבחירות וככל שנחלש מעמדו של הנשיא, כפי שאכן מתרחש בימים אלו. התמיכה באובמה הידרדרה מ-65% בינואר 2009 ל-39%, והוא הפך לנטל על המחוקקים הדמוקרטים, שתמיכתם במדיניותו היא תנאי בל-יעבור לבחירתו מחדש בנובמבר 2012.

ארה"ב מבהירה שאין שחר לחשש ישראלי מצונאמי בספטמבר, מדינות ערב מתנערות מהתחייבויות כספיות לרשות הפלסטינית העלולה לאבד גם את הסיוע האמריקאי, מנהיגי ערב זועמים על אבו מאזן השואף לזעזע את האזור כאשר הם עומדים בפני צונאמי מבית, וישראל?! האם ממשלת ישראל תשתחרר מתסמונת הצונאמי שהיא תוצרת-בית ותמנף את תמיכת ארה"ב? או, האם שוב תאגף את הקונגרס האמריקאי משמאל – כפי שקורה מאז 1993 – תהפוך "קו אדום" ל"קו ורוד" ותאחז בהחלטה נטולת-סמכות-אכיפה של עצרת האו"מ כתירוץ לנסיגה נוספת מנכסי צאן ברזל רעיוניים וביטחוניים?!

כדי להבין את מדיניות החוץ של ארה"ב, את היחס המיוחד של ארה"ב כלפי ישראל ואת כושר התמרון של ישראל מול לחץ נשיאותי, יש להכיר את הזירה הפנים-אמריקאית ואת הלך-הרוח המאפיין את רוב תושבי ארה"ב.

מאז היווסדה ב-1776, לא היה בארה"ב ממשל שמאל במונחים של אירופה! מספר האמריקאים המזדהים כשמרנים כפול ממספר הליברלים. בעקבות תבוסת הנשיא קלינטון בבחירות 1994 – עקב הצטיירותו כאיש שמאל – הוא פנה ימינה. לכן הוא זכה בכהונה שנייה בבחירות 1996, ניצח בבחירות 1998 למרות פרשת מוניקה לוינסקי, ופעל כאיש מרכז הפוזל ימינה עד סיום כהונתו השנייה בשנת 2000. לעומת זאת, הידרדרות הנשיא אובמה בסקרים, ותבוסת הדמוקרטים בבחירות 2010, נובעת מתדמית אובמה כנציג האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית.

הלך הרוח של רוב הציבור האמריקאי אינו מיוצג על ידי הוליווד, ה"ניו יורק טיימס" ה"וושינגטון פוסט", ה-CNN, ניו יורק ולוס אנג'לס, אלא על ידי ה-Flyover – תושבי הערים הקטנות והבינוניות המתגוררים בין החוף המזרחי והמערבי. עשרות השנים האחרונות העניקו רוח גבית לאגף השמרני-ניצי בארה"ב עקב הגירה מסיבית מהצפון/מזרח הליברלי-יוני לדרום/מערב השמרני/ניצי.

בניגוד לאירופה, קיימת בארה"ב מסה קריטית פוליטית של תושבים בעלי הלך רוח המאופיין על ידי אמונה בייחודיות מוסרית אמריקאית, פטריוטיות, מסורת, דת, ערכי המשפחה, אנטי-ממסדיות, שאיפה לממשלה קטנה ומיסים נמוכים, "אם אין אני לי מי לי" פרטי ולאומי, קריאת תיגר על אתגרי טבע ואדם, חופש נשיאת-נשק, הערכה לצבא, אנטי-טרור, טינה לאו"מ, זלזול באירופה וחשדנות כלפי משטרים מוסלמים.

ארה"ב היא המדינה הדתית ביותר בין הדמוקרטיות המערביות: כ-90% מתושביה מאמינים באלוהים, כ-50% נוהגים לברך על המזון, כ-45% פוקדים כנסיות מדי יום ראשון, כ-15 מיליון עותקים של התנ"ך נמכרים מדי שנה, כמעט כל חדרי המלונות מצוידים בספרי תנ"ך, מספר תחנות הטלביזיה הדתיות גדל מ-9 ב-1974 לכמעט 300 ב-2011, בית הנבחרים בוושינגטון פותח את דיוניו בתפילה יומית, נשיאים ואישים בולטים מסיימים נאומיהם דרך שיגרה ב"יברך האל אתכם ואת אמריקה" וכ-85% רוצים לשמר את In God We Trust על שטר הדולר ואת One Nation Under Godבהצהרת הנאמנות היומית לארה"ב ולדגל האמריקאי בקונגרס, בבתי הספר, במועדונים חברתיים ובאירועים שונים. האתוס האמריקאי כולל גם את שלושת ה-Gs: Guns, Guts, God.

ארה"ב היא המדינה היחידה בעולם שכ-80% מתושביה מגדירים את ערכי היסוד שלהם כ"ערכים יהודים-נוצרים". עשרת הדברות מוכרות כמסד המוסרי של ארה"ב ומוצגות באתרים היסטוריים וממשלתיים ברחבי ארה"ב, פסלים של משה רבנו קבועים באולם בית הנבחרים ובבית המשפט העליון, פסוק 10 מפרק כ"ה ב"ויקרא" חרות על "פעמון החרות", "אורים ותומים", "אל שדי" ו"אוריאל" חרותים על החותם הרשמי של אוניברסיטאות ייל, דארטמות' וקולומביה בהתאמה, "מגן דוד" מתנוסס מעל ראש הנשר בחותם הרשמי האמריקאי ומפת ארה"ב כוללת אלפי אתרים בעלי שמות תנ"כיים כגון ירושלים, חברון, בית אל, מצפה, דותן, וכו'.

לכן, רוב האמריקאים אינם רואים במדינה היהודית נושא חוץ שיגרתי, אלא נושא ערכי-פנימי הקשור למסד המוסרי של ההוויה האמריקאית. ההתפתחויות הוולקניות המאפיינות את "החורף הסוער הערבי" של החודשים האחרונים, יחד עם התסכול הגובר של האמריקאים מהתנהלות נאט"ו בעיראק, באפגניסטן ובמאבק מול הטרור המוסלמי, שופכים אור גם על ייחודיותה האסטרטגית של ישראל: בעלת ברית ללא-תנאי, יציבה, אמינה, דמוקרטית, בעלת יכולות מוכחות, מקור ייחודי לשדרוגים של מערכות נשק אמריקאיות המניבים מיליארדי דולרים לכלכלת ארה"ב, זירת הכשרה ליחידות המיוחדות בדרכן לעיראק ולאפגניסטן, ומוצב קדמי יעיל במאבק התרבויות בין הדמוקרטיות המערביות לבין הטרור המוסלמי ומשטרים פורעי חוק נוספים. ב-1970 הדף כוח ההרתעה הישראלי את הפלישה הסורית לירדן, שאיימה על יציבות מקורות הנפט במפרץ הפרסי. ב-2011 מהווה ישראל את נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה והיעילה בעולם שאינה זקוקה לאף חיל אמריקאי (אליבא ד'גנרל אלכסנדר הייג שהיה מפקד נאט"ו ומזכיר המדינה האמריקאי).

היחס המיוחד לרעיון המדינה היהודית מעוגן בפוריטנים שהגיעו לארה"ב במאה השבע עשרה. האהדה המוצקה והקבועה לישראל נובעת מהציבור יותר מאשר מ – ולעתים למרות – הדיירים הזמניים בבית הלבן ומתבטא בסקרי דעת קהל: לפי סקר ה-CNN מ-26 למאי 2011 67% תומכים בישראל מול 16% התומכים בפלסטינים; לפי "גאלופ" מפברואר 2011 68% רואים בישראל בעלת-ברית; לפי "ראסמוסן ריפורט" מפברואר 2011 הרוב מתנגד לסיוע חוץ לערבים אך תומך בסיוע חוץ לישראל; ולפי "מכון קוויניפיאק" מאפריל 2010 66% מול 19% מצפים שאובמה ישפר יחסו לישראל.

עמדת אובמה כלפי ישראל אינה מקובלת על רוב הבוחרים והמחוקקים. את יחסו המיוחד של הבוחר האמריקאי כלפי המדינה היהודית מייצגים נאמנה נציגיו בשני בתי הקונגרס, השקולים בעוצמתם לנשיא גם בנושאי חוץ וביטחון. החוקה האמריקאית נועדה למנוע שלטון כל-יכול של הנשיא – שהוא אחת משלושת זרועות הממשל ולא "הממשל" – ומעניקה לקונגרס מעמד של שותף מלא Co-Determination)), את "כוח הארנק" ואת היכולת ליזום, להשעות, לשנות ואף להפוך על פיה מדיניות.

הקונגרס אמנם בוחר לעסוק בענייני בוחריו באזור הבחירה ובמדינות השונות, מעדיף להימנע מעימות עם הנשיא בנושאי חוץ וביטחון, אך כאשר הנשיא חורג מסמכויותיו, מפיר אמון או נוקט עמדה מנוגדת לרוב הבוחרים, הקונגרס מפגין שרירים איתנים. לדוגמא, הקונגרס סיים את מלחמות וייטנאם, לאוס וקמבודיה ב-1973 ואת המעורבות הצבאית האמריקאית באנגולה ובניקרגואה ב-1976 ו-1984. ב-1986 הביא הקונגרס לחרם על דרום אפריקה, למרות וטו של הנשיא רייגן, וגרם להתמוטטות המשטר הלבן בפרטוריה. ב-1993 קבע הקונגרס לוח זמנים לפינוי החיילים מסומלי וב-1991 חייבה הרשות השופטת את הנשיא בוש לקבל את אישור הקונגרס למלחמה בעיראק. ב-1975 ביצע הסנטור פרנק צ'רץ', יו"ר וועדת החוץ, מהפיכה במבנה ופעילות קהיליית המודיעין. ב-1975 קיצץ הקונגרס את סיוע החוץ לתורכיה בתגובה לפלישה לקפריסין. מ-1999 הסנאט מונע את אשרור האמנה להפסקת ניסויים גרעיניים שנחתמה על ידי קלינטון. ב-1974 חייב הקונגרס את פתיחת שערי ברה"מ לעלייה כתנאי להטבות פיננסיות ומסחריות למוסקבה, וגם כאן למרות התנגדות הנשיא. ב-1990 מנע הקונגרס מהנשיא בוש לקצץ 5% מסיוע החוץ לישראל. ב-1991 אישר הקונגרס – על אפם וחמתם של בוש ומזכיר המדינה בייקר – 650 מיליון דולרים סיוע מיוחד לישראל, אספקת מערכות נשק לישראל בסך 700 מיליון דולרים, שדרוג מתקני נמל חיפה לצרכי הצי ה-6, השתתפות התעשייה הביטחונית הישראלית במכרזי הפנטגון לתחזוקה, תיקונים ושדרוגים באירופה, ועוד.

תשתית היחסים בין ישראל לארה"ב היא ייחודית ומושתתת על ערכים המדגישים את ערש ההיסטוריה היהודית ועל איומים ואינטרסים משותפים. התשתית הערכית, שאין לה אח ורע, ממתנת את העוצמה של מתיחויות ומשברים בין מנהיגי ישראל וארה"ב ומונעת קרע ארוך-טווח. בין 1948 ל-1992 מינפו ראשי ממשלה את התשתית הייחודית כדי להדגיש את זכותנו על הארץ ולהדוף – בדרך כלל – לחצים של נשיאים אמריקאים, תוך כדי שדרוג מתמיד של שיתוף הפעולה. האם ב-2011 ישראל מבינה שעמידה על זכותנו על הארץ, במקביל להבהרת תרומתנו הייחודית לביטחון הלאומי האמריקאי, משדרגים את בסיס התמיכה של ארה"ב בישראל?!

 

recent posts

מערך ההסברה של ישראל ממחזר את סיפורי ג'וחא המחפש את ארנקו מתחת לעמוד החשמל ולא במקום שהארנק נפל, "בגלל ששם חושך ופה אור".

משאבי הסברה רבים מדי מוקדשים למיתוג ישראל כמדינת תיירות, חידושים והמצאות, תעשייה, רפואה, חקלאות, תרבות ואומנות, מתוך אשליה שזו הדרך להסיט את תשומת לב העולם מהתמקדותו בסכסוך הערבי/פלסטיני-ישראלי. אבל, כמו בסיפורי ג'וחא, את תדמיתנו אנו מאבדים בחשכת הסכסוך, ולא נצליח לשקם אותה במאמצי הסברה מתחת לעמוד החשמל של "ישראל היפה".

מבצע המיתוג מהווה פורקן למערך הסברה הססני ולא נחוש, עמום ולא בהיר, מתנצל ולא תקיף, שואף לתקינות-פוליטית ולא לקריאת תיגר, לנשיאת-חן ולא לכבוד והערכה. מערך ההסברה מנסה ליצור מציאות וירטואלית המצמצמת – כביכול – את עיסוק העולם במחלוקות העמוקות, המורכבות והאמיתיות בינינו לבין אויבינו. אבל, המציאות בשטח חזקה יותר וקובעת שנקודות מחלוקת אלו – ולא אי הכרת ישראל היפה – הן המעיבות על תדמית ישראל.

מזכירי המדינה שולץ ובייקר ומנהיגי הקונגרס האמריקאי לא אהדו את ראש הממשלה יצחק שמיר; הם כיבדו והעריכו אותו על דבקותו בעקרונות בכל-מחיר. כאשר סיים שמיר את פגישתו ב-1989 עם מנהיגי הרוב והמיעוט בסנאט, הדמוקרט ג'ורג' מיטצ'ל והרפובליקני בוב דול, אמר דול לראש הממשלה: "אנו מכבדים אותך, למרות שאיננו מסכימים איתך, כי אתה קשוח!" הזירה הבינלאומית אינה מכבדת ואינה אוהדת ראשי ממשלה ישראלים ההופכים "קו אדום" ל"קו ורוד" כדי להימנע מעימות, ומעדיפים נוחיות-פוליטית/דיפלומטית ורווח קצר-טווח על פני נאמנות לדרך וחזון ארוך-טווח, גם אם הם מייצגים מדינה דמוקרטית, נאורה, התורמת רבות לרפואה ולחקלאות המודרנית.

בניגוד למורשת בו גוריון, אשכול, גולדה, בגין ושמיר, מערך ההסברה הישראלי מאופיין על ידי רפיון האמונה בצדקת הדרך, הזדהות עם זכויות ומצוקות אויבינו, אימוץ נוסחאות פשטניות המאפיינות מעצבי-מדיניות ודעת קהל מערביים ומשחקות לידי אויבינו, המעטה בערך תרומתנו לביטחון העולם החופשי, והתעלמות מהמציאות המזרח תיכונית השופכת אור על צדקת דרכנו, על עוולות אויבינו ועל מגבלות השלום וצרכי הביטחון הנגזרים מכך.

לדוגמא, מצרים לא הסכימה לוותר על אף שעל בסיני, סוריה אינה מסכימה לוותר על שכשוך הרגליים בכינרת והפלסטינים אינם מוותרים על "טענת השיבה", מכיוון ש"כתב ההגנה" שלהם מבוסס על "זכויות". לעומתם, ישראל מבססת את "כתב ההגנה" שלה על "צרכי ביטחון" משתנים ועל "מיתוג", דוחקת לקרן זווית "זכויות" עתירות-שורשים, קבועות, ייחודיות ומתועדות, מתגאה בפרגמטיזם ונכונה להינתק משורשים ומערש-היסטוריה. אך למעשה הפרגמטיזם הישראלי מכרסם בלגיטימציה הבינלאומית המוקירה עמידה על "זכויות". ישראל מתעלמת מלקח "משפט שלמה" המלמד על תדמיתו וגורלו של צד לסכסוך המוותר על חלק מזכויותיו.

חברת "אינטל" אינה חוסכת שבטה ממתחרתה העיקרית, AMD, הנושפת בעורפה. "אינטל" מבליטה את יתרונותיה התחרותיים, את מגרעות AMD ולוחצת על שותפיה ולקוחותיה לצמצם קשריהן עם AMD כדי להישאר בצמרת, להישרד ולא להימחק. אבל ישראל נוקטת כלפי אויביה בטקטיקה שהייתה מביאה את "אינטל" לפשיטת רגל. מ-1993 ישראל מוותרת בדרך כלל על יתרונה המוסרי, מפגינה איזון-מוסרי ("לנו ולהם זכויות ותביעות לגיטימיות; הם ואנחנו טועים, יורים והורגים"), מאמצת את תפישת "מעגל-האלימות" המשחררת את אויבינו מאחריות בלעדית לטרור ולאלימות, מוותרת על מעמד "המאשים" ומשחררת את האויבים בדרך כלל מנטל עמדת "הנאשם". לכן, ישראל מצניעה את דמותו האמיתית של אבו-מאזן – מכונן החינוך לשנאה, מכחיש השואה, מחרחר טרור במדינות ערב, ממתכנני "טבח מינכן" ומקורב משטרי הדיכוי הקומוניסטים במזרח אירופה – מציגה את סוריה כדבקה בהסכמים למרות הפרה שיטתית ואלימה של הסכמים בין-ערביים על ידי דמשק ומתעלמת מדיכוי אכזרי, חוסר-אמינות, הפכפכות והיעדר-יציבות כמאפייני יסוד של משטרים ערביים. ישראל אף מתייחסת לרשות הפלסטינית כשותף לגיטימי לתהליך שלום, כאילו מדובר בסכסוך על גודלה – ולא על קיומה – של ישראל, למרות ההסתה ושטיפת המוח האנטישמית במוסדות החינוך, התקשורת והדת של הרשות, על אף מרכזיות "מנגנוני הביטחון" במערך הטרור הפלסטיני וחרף הפרה שיטתית של הסכמים מאז 1993.

הזעזועים הוולקניים במדינות ערב מהווים עיתוי אופטימאלי למתקפת הסברה, אך הדבר מחייב סטייה מנורמות המקובלות היום. הזעזועים מסירים את "שומר המסך" וחושפים את המזרח התיכון האמיתי: אב-טיפוס של זעזועים בלתי-צפויים, חוסר-יציבות וחוסר-וודאות שלטונית ורעיונית, פיצול ועוינות אתניים, שבטיים ודתיים בין-מוסלמים, אלימות כנורמה בפתרון סכסוכי פנים וחוץ, תרבות של "שנאת האחר", משטרים טוטליטריים אכזרים של "מנהיג אחד והתנקשות אחת", תוחלת חיים קצרה של בריתות ונאמנויות מקומיות ואזוריות, בוגדנות ולהפרה שיטתית של הסכמים פנימיים ואזוריים, טרור מקומי ועולמי ומעבר בלתי-צפוי משלום למלחמה. ככל שחוסר הוודאות והיציבות של משטרים ערביים גוברים, כן מעמיק חוסר הוודאות של הסכמים, כן גדלים צרכי הביטחון וכן גוברת חיוניותם של רכסי יו"ש. ככל שארה"ב נחשפת למאפייני המזרח התיכון, כן בולטת ישראל כבעלת ברית ייחודית: יציבה, אמינה, בעלת-יכולות, דמוקרטית ובעלת-ברית ללא-תנאי.

הזעזועים הוולקניים במדינות ערב מסירים את "שומר המסך" הפלסטיני וחושפים את המזרח התיכון האמיתי: העניין הפלסטיני אינו לב זעזועי האזור, אינו בבת-עינם של מנהיגי ערב ושל המדיניות הבין-ערבית, אינו שורש הטרור המוסלמי האנטי-מערבי ואינו מוקד הסכסוך הערבי-ישראלי. אבל, ישראל ממשיכה לשעבד את חזונה, מדיניותה, צרכי ביטחונה ואת מערך ההסברה שלה לתפישות פשטניות הנחשפות בערוותן ברחובות תוניס, קהיר, צנעא, מנאמה, מסקט, טריפולי ודמשק. כמו צבי המרותק לאורות מסנוורים של רכב מתקרב, כך גם ישראל מרותקת ל"שומר המסך" הפלסטיני, מתעלמת ממשקלו המשני במכלול המזרח תיכוני ובהקשר הסכסוך הערבי-ישראלי, ונמנעת מהדהוד עובדות יסוד המציגות את מקומו הנחות של העניין הפלסטיני במזרח התיכון. למשל, אף מלחמה ערבית-ישראלית לא פרצה עקב הנושא הפלסטיני. לכן עם סיום "מלחמת העצמאות" כבשה עיראק את השומרון ולא העבירה אותו לפלסטינים אלא לירדן, אשר כבשה את יהודה וסיפחה את יהודה ושומרון לממלכה ההאשמית. מנהיגי ערב מרעיפים על הפלסטינים מלל לרוב, אך מעט דמים, וודאי שלא דם. הם רואים בפלסטינים גורם חתרני שגורש – עקב חתרנות – ממצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית. בעת החתימה על הסכם השלום ישראל-ירדן ב-1994 הזהיר הרמטכ"ל הירדני את חברו הישראלי שהפלסטינים מהווים אב-טיפוס לאי-כיבוד הסכמים. הוא ביקש להימנע מהקמת מדינה פלסטינית "פן תמיט שואה על הממלכה ההאשמית". מה יודעים הערבים על אש"פ שישראל מסרבת לדעת ולהסביר לעולם?!

ב-2005 הציג מנהיג הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים, תום דילאיי, בפני אורח ישראלי את הסיבות להתנגדותו להקמת מדינה פלסטינית מחשש לאינטרסים אמריקאים. הוא תהה מדוע ישראל מתייחסת בצורה רפה לאיום הפלסטיני, מעניקה רוח גבית לגורמים אנטי-ישראלים בוושינגטון התומכים בדחיקת ישראל לקווי 1949, ושומטת את הקרקע מתחת לרגלי תומכיה שעייפו מלאגף את ישראל מימין. כדי לסייע לידידיה בארה"ב על ישראל להציג נאמנה את המציאות המזרח תיכונית, המבליטה את האיום החמור על אינטרסים אמריקאים הטמון בהקמת מדינה פלסטינית: גזר דין מוות לבעלת-ברית של ארה"ב, ירדן; רוח גבית לטרור אנטי-אמריקאי בעיראק ובאזור; דריסת רגל אסטרטגית לרוסיה, סין, צפון קוריאה ואולי אף איראן; הענקת פרס למשטר המרוקן את בית לחם ורמאללה מנוצרים; שמן ולא מים למדורת המזרח התיכון.

ב-2007 אמר הנשיא בוש שמנהיגי ישראל שכנעו אותו שהקמת מדינה פלסטינית תציל אותה משואה דמוגרפית. במקום למנף מגמה דמוגרפית חיובית (גידול של 56% במספר לידות יהודיות לעומת 15% גידול של לידות ערביות; שיעור פריון יהודי גדול כל מדינות ערב להוציא את תימן, סעודיה וסוריה; ועוד), וכדי להצדיק ויתורים על נכסי צאן ברזל היסטוריים וביטחוניים, ישראל מציגה מצג-שווא של מצוקה דמוגרפית. במקום להציג עוצמה דמוגרפית, בעלת השלכות חיוביות על תחומי העלייה, הכלכלה, האופטימיות הציבורית ותדמית ההרתעה של ישראל, מזינה ישראל פסימיות בקרב תושביה וידידיה.

במאי 2011 מתפרסם מאמר של שגריר ישראל בוושינגטון, מיכאל אורן, על ישראל כבעלת ברית אולטימטיבית של ארה"ב. המאמר מפרט את תרומתה הייחודית של ישראל לאינטרסים חיוניים של ארה"ב. הוא מהווה תופעה חריגה במערך ההסברה הישראלי המצניע, בדרך כלל, את מהות הקשר בין ישראל לבין ארה"ב: כביש דו-סטרי לתועלת שני הצדדים! ב-2004 אמר הסנטור הדמוקרטי דניאל אינוייה, יו"ר וועדת ההקצבות ויו"ר לשעבר של וועדת המודיעין שתרומת ישראל למודיעין האמריקאי עולה על תרומת כל מדינות נאט"ו. הגנרל אלכסנדר הייג, שהיה המפקד העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה האמריקאי, נהג להגדיר את ישראל כ"נושאת מטוסים אמריקאית הגדולה בעולם שאין עליה אף אמריקאי, שאי-אפשר להטביעה, שהיא החסכונית והיעילה ביותר ועוגנת באזור קריטי לאינטרסים כלכליים וביטחוניים של ארה"ב." לדעת הייג, אלמלא ישראל היה על ארה"ב לשלוח לאגן המזרחי של הים התיכון מספר נושאות מטוסים שהיו עולות למשלם המיסים כ-20 מיליארד דולרים לשנה ומסבכות אותה בסכסוכים מקומיים ואזוריים. הפצת המסר של הייג תחזק תומכים, תחליש מקטרגים ותסייע להעמקת שיתוף הפעולה עם ארה"ב התורם לשתי המדינות, משדרג את תדמית ההרתעה של ישראל ומקדם את יציבות האזור.

בניגוד לג'וחא הנרתע מחיפוש אחר הארנק בחשכה, נהנית ישראל מירח מלא המאיר את החשכה. האם ישראל תמנף את הנכסים ההסברתיים הנחשפים על ידי אור הירח – כגון תרומתה לארה"ב, עוצמתה הכלכלית נוכח הקריסה הגלובלית, זעזועי מדינות ערב, חולשת העניין הפלסטיני, איום האסלאם על המערב – או תמשיך במערך הסברה הססני, עמום ומתנצל המוסיף שמן למדורת הלחצים והאיומים, מערער את הביטחון, מרחיק את השלום ומקרב את המלחמה?

אמור לי מי הוא יוזם המפגש ומי מעוניין בצילום רשמי, ואומר לך מי מגיע למפגש מעמדת נחיתות! בניגוד למפגשים הקודמים בין ראש הממשלה נתניהו לבין הנשיא אובמה, הפעם אובמה – המתרסק בסקרים והופך בהדרגה לאבן רחיים על צוואר המחוקקים הדמוקרטים לקראת בחירות נובמבר 2010 – מעוניין במפגש ובצילום רשמי. הוא מקווה שצילום עתיר חיוכים יסתיר מחלוקת חריפה וישפר את תדמיתו בעיני תומכי ישראל בארה"ב. הוא אף מקווה שראש הממשלה לא ימנף את המצוקה הפוליטית של מארחו – ואת האהדה הגורפת לישראל בציבור ובקונגרס השקול בעוצמתו לנשיא – ושוב יתחייב לויתורים ומחוות לגבי ירושלים, יו"ש ועזה.

 

ראש הממשלה נתניהו עומד לפגוש בבית הלבן נשיא שהוא אידיאולוג הנחוש לשנות סדרי עולם ומתמיד בתפישת עולמו למרות הכרסום הדרמטי במעמדו מבית ומחוץ. תגובת אובמה למהפך בעמדות ראש הממשלה (תמיכה במדינה פלסטינית, הקפאה, וכו') מבהירה שויתורים סוחפים אינם משפרים את יחסו לישראל, אלא מוסיפים שמן למדורת הלחצים. ויתורים לא מסיטים את אובמה מ"עשרת הדיברות", המנחות את תפישת עולמו שאינה מבשרת טובות לישראל.

 

  1. תם עידן ההגמוניה האמריקאית. בניגוד לאתוס האמריקאי, אובמה אינו מאמין בייחודיות המוסרית, הכלכלית והצבאית של ארה"ב ובמנהיגותה את מאבק החברות הדמוקרטיות נגד חברות דיקטטוריות פורעות-חוק. ארה"ב נתפסת בעיניו ככוח נסוג שניצל לרעה את מעמדו. היועץ המשפטי של מחלקת המדינה, ידידו הרולד קו, טוען שלחוקה האמריקאית אין עליונות על החוק הבינלאומי ולעיתים יש לפסוק בארה"ב לפי חוקי השריעה!

 

  1. לא הדברה אלא הידברות. אובמה מאמין שהעולם אינו זירת עימות בין חברות חופשיות לבין משטרי וארגוני טרור, אלא במת גישור והידברות עם יריבים’ כולל איראן, סוריה, חיזבאללה וחמאס. מכאן הפיחות במעמד בעלות-ברית אסטרטגיות כגון ישראל. הוא מקצץ בתקציבי פיתוח מערכות נשק והגנה נגד טילים בליסטים, מוותר על הצבת מערכות הגנה נגד טילים בליסטים בפולין ובצ'כיה ויוזם הסכמי צמצום מרוץ החימוש, גם אם הם מכרסמים בכוח ההרתעה האמריקאי ומשרתים אינטרס רוסי וסיני.

 

  1. האו"מ ציר מרכזי בעיצוב יחסים בינלאומיים. אובמה הוא הנשיא האו"מניק ביותר מאז וודרו ווילסון ורואה באו"מ – המגרש הביתי של אויבי ויריבי הדמוקרטיות המערביות – את "עושה המשחק" המרכזי בזירה הגלובלית. לכן מינה לשגרירה באו"מ, במעמד חברת קבינט, את סוזן רייס – הגורו שלו ליחסים בינלאומיים, הרואה בג'ים בייקר וג'ימי קארטר העוינים את ישראל מקור השראה. לכן, העדיף וועדת חקירה בינלאומית בפרשת המשט, הצטרף להחלטה האנטי-ישראלית של וועידת האו"מ לפירוז גרעיני, הצטרף ל"מועצה לזכויות האדם" האנטי-אמריקאית ואנטי-ישראלית של האו"מ, העניק "מדליה נשיאותית" למרי רובינסון שהנהיגה את "ועידת דרבן" האנטי-ישראלית והאנטי-אמריקאית.

 

  1. 4. לא חד-צדדיות אלא רב-לאומיות. אובמה שואף להימנע מיוזמות חד-צדדיות ולהרבות במדיניות רב-לאומית, המשעבדת שיקולים אמריקאים למכנה משותף רב-לאומי הנשלט ע"י רוב אנטי-אמריקאי. יועצתו לעניינים רב-לאומיים היא ידידתו סמנטה פאואר, העוינת את ישראל ומטיפה לדו-שיח עם טהראן.
  2. אירופה מודל לחיקוי. אובמה שואף להתקרב לדפוסי המדיניות האירופאית הביקורתית כלפי ישראל והפייסנית כלפי משטרים פורעי-חוק, למרות שהעולם החופשי זקוק ל"שריף האמריקאי" ולא לעוד "שוטר מקוף אירופאי".

 

  1. האסלאם שותף ולא יריב/אויב. אובמה אוסר על אנשיו להשתמש במונחים "טרור מוסלמי" ו"טרור ג'יהאדיסטי", טוען למכנה משותף ערכי מוצק בין ארה"ב לאסלאם ומפגין פייסנות כלפי האסלאם ומדינות מוסלמיות. יועצתו הבכירה וידידתו האישית, ואלרי ג'ארט ("מוחו השני של אובמה") מעבירה מסרים אלו לארגונים אמריקאים-מוסלמים אנטי-אמריקאים ואנטי-ישראלים. "דו"ח 4 השנים" (2010) של המשרד לביטחון פנים והפנטגון אינם מזכירים את המילה אסלאם!

 

  1. אין טרור גלובלי או מוסלמי. לפי אובמה, יועצו לענייני טרור, ג'והן ברנן, הקורא לדו-שיח עם חיזבאללה, סוריה ואיראן, והתובע הכללי, אריק הולדר, אין "טרור בינלאומי" או "טרור מוסלמי" ואין "טרוריסטים", אלא "קיצונים", "תופעות בודדות" (אל קעידה וטאליבן) ו"אסונות ידי-אדם". הטרור נתפש כאתגר רשויות אכיפת החוק ולא אתגר צבאי, ומהווה גם תגובת העולם השלישי לעושק מערבי. לכן, מעניקים לטרוריסטים זכויות של עברייני-חוק. כאשר אין צלילות מוסרית קשה לצפות לצלילות בשדה הקרב,

 

  1. אסכולת מחלקת המדינה. למרות שלמזכירת המדינה השפעה מזערית על עיצוב מדיניות החוץ, תפישת העולם הקוסמופוליטנית של מחלקת המדינה, הרגישה למאווי העולם ה-3 והדוגלת בויתורים למשטרים רדיקלים, מאומצת על ידי הנשיא ואנשיו. מחלקת המדינה לא רצתה בהקמת המדינה היהודית ב-1948 ומהווה מקור מרכזי לביקורת נגד ישראל מאז 1948.

 

  1. מרכזיות הנושא הפלסטיני. אובמה, יועצו לביטחון לאומי, ג'ים ג'ונס, ושאר יועציו רואים בנושא הפלסטיני כאילו היה לב הסכסוך הערבי-ישראלי, הגורם המרכזי לזעזועי המזרח התיכון ושורש הטרור המוסלמי האנטי-מערבי. לתפישתו, הערבים שייכים לעולם ה-3 המנוצל וישראל למערב המנצל. אובמה מאמץ את קו התעמולה הערבי המתוחכם הטוען שהמסד המוסרי להקמת ישראל היא השואה, שהעניקה בית ליהודים, אך עקרה את הפלסטינים מבתיהם.

 

  1. 10. Yes We Can. אובמה – נטול הענווה – משוכנע שלכל בעיה יש פיתרון והוא יכול להשיגו. כדי לפתור את הסכסוך הערבי-ישראלי יש לכאורה להפעיל לחץ שהוא יעיל כלפי דמוקרטיה (ישראל), אך לא יעיל כלפי דיקטטורות (הרשות הפלסטינית ומדינות ערב).

 

דבקות אובמה ב"עשרת הדיברות" ממחישה את הפער הבלתי-ניתן לגישור בינו לבין נתניהו. האם ראש הממשלה ילמד משגיאותיו בעבר, ימנף את האהדה הסוחפת של הציבור והקונגרס בארה"ב, וינפץ את הערכת אובמה ויועציו כאילו הוא (נתניהו) לא מחמיץ אף הזדמנות להפוך כל "קו אדום" לקו ורוד?

אין מקום לאכזבה מתפקוד הנשיא אובמה העומד – מאז ינואר 2009 – מול אתגרים כלכליים, ביטחוניים וחברתיים בו-זמניים חסרי-תקדים בחומרתם ובעוצמתם מבית ומחוץ.

 

אין מקום לאכזבה מתפקוד הנשיא אובמה שנבחר למשרה המורכבת והקשה בעולם – בתקופה עתירת זעזועים מקומיים, אזוריים וגלובליים המאיימים על שלום העולם – למרות חוסר-ניסיונו המשווע ולמרות תפישת עולמו הפשטנית המנותקת מהמציאות המורכבת.

 

אין מקום לאכזבה ממדיניות הנשיא אובמה כלפי ישראל והסכסוך הערבי-ישראלי, שהיא פועל יוצא מתפישת עולמו שהוצגה במערכת הבחירות ב-2008.

 

אין מקום לאכזבה מהנשיא אובמה, היות והכתובת הייתה על הקיר!

 

אובמה נבחר לנשיא בעיצומה של קריסה כלכלית – שאין יודעים עדין את היקפה – המאיימת על רווחת ארה"ב ומעמדה הבינלאומי. מיליוני אמריקאים איבדו את בתיהם, האבטלה הרשמית מעל 10%, האבטלה האמיתית (שכירים שנאלצו לקצץ שכר וימי עבודה) 17%, הגרעון התקציבי הוא החמור ביותר מאז סיום מלחמת העולם השנייה, מאות בנקים פשטו את הרגל, "בועת הנדל"ן" התפוצצה, רמת ההשקעות הפרטיות בשפל, הצרכן האמריקאי (שהוא מנוע הצמיחה) מהסס לקנות, עננת קריסה מרחפת מעל מערכות הביטוח הלאומי והרפואי, המיסים עולים ומעורבות הממשלה בכלכלה מסתעפת ומעמיקה. ככל שעובר הזמן, הופכים השלכות הקריסה והצעדים לשיקום הכלכלה ל"כרטיס הביקור" של אובמה ולאבן רחיים על צווארו.

 

למרות שאובמה שואף להתמקד באתגרי פנים הקובעים את עתיד החברה האמריקאית ואת גורלו הפוליטי, הוא נשאב לקלחת הרותחת של הטרור הבינלאומי וסכסוכי הדמים הדתיים, הטריטוריאליים, השבטיים, הרעיוניים ומאבקי כוח ברחבי העולם. למרות שהוא מושיט יד מפייסת למשטרי טרור, הטרור שולח את ידו הארוכה לתוך ארה"ב, מגביר את תחושת אי-הביטחון של האמריקאים ומחזיר לתודעתם את השאלה: "מתי – ולא האם – תיפול הנעל השנייה" (בעקבות הנעל הראשונה שנפלה ב-11 לספטמבר 2001)?! הטרור המוסלמי מגביר את פעילותו המבצעית, הפוליטית, הפיננסית, הרעיונית והלוגיסטית באסיה, אפריקה, המזרח התיכון, אירופה, ארה"ב, אמריקה הלטינית ואוסטרליה.

 

פקיסטן משחקת תפקיד כפול של בסיס טרור החשוב בעולם מחד ומלחמה בטרור מאידך. הממשל המרכזי בפקיסטן עלול ליפול – יחד עם מאגרי נשק גרעיני – לידי הטרור המוסלמי. האיפוק של הודו – מול גלי הטרור המוסלמי במומבי, ניו דלהי היידראבאד ואחמדאבאד – עלול לפקוע ולהוסיף שמן למדורת הסכסוך השורשי בין הודו לפקיסטן הגרעיניות. המלחמה באפגניסטן עלולה לעבור תהליך ויטנאמיזציה והמלחמה בעיראק רחוקה מרגיעה. פינוי הכוחות האמריקאיים משתי המדינות– ללא ניצחון צבאי ברור – עלול לערער עוד יותר את יציבות האזור והעולם. סוריה מעניקה בסיס לטרור אנטי-אמריקאי בעיראק. איראן מסייעת לארגוני טרור ברחבי העולם, משדרגת יכולות בליסטיות ומתקרבת ליכולת גרעינית שתהפוך להר געש היורק לבה למפרץ, לארה"ב, למזרח התיכון, לאירופה ולעולם כולו. צפון קוריאה הגרעינית מהווה מקור לאיומים בלתי-צפויים. סין ורוסיה אינן מסתירות את שאפתנותן, המדירה שינה מעיני שכנותיהן באסיה ובמזרח אירופה. מכסיקו עומדת בפני איום פנימי מצד ברוני סמים אלימים הנלחמים גם זה בזה, והופכים את טקסס, אריזונה וקליפורניה לזירת קרבות ביניהם. ונצואלה וקובה משתפות פעולה עם יריבי ואויבי ארה"ב, העלולים לזכות בדריסת רגל צבאית בחצר האחורית של ארה"ב. וזו רק תמונה חלקית של אתגרי-חוץ המטרידים את "מנוחת" אובמה.

 

מול אתגרים אלו עומד הנשיא אובמה, מצויד בתפישת עולם שהוצגה במערכת הבחירות ב-2008 ובשלושה נאומים מכוננים שנשא באוניברסיטת קהיר (4 ליוני 2009), בעצרת האו"מ (23 לספטמבר 2009) ובאקדמיה הצבאית בווסט פוינט (1 לדצמבר 2009).

 

בניגוד לאתוס האמריקאי, הוא אינו מאמין בייחודיות (Exceptionalism) המוסרית, הכלכלית והצבאית של ארה"ב וביעודה המנהיגותי במאבק החברות הדמוקרטיות נגד חברות דיקטטוריות פורעות-חוק. ארה"ב נתפסת בעיניו ככוח נסוג שניצל לרעה את מעמדו, ולכן הוא מתנצל באוזני מדינות העולם השלישי והמוסלמים, חוקר את התנהלות סוכני ה-CIA וסוגר את מחנה המעצר בגואנטנמו. לדעתו, העולם אינו זירת עימות בין חברות חופשיות לבין משטרי וארגוני טרור, אלא במת הידברות (Engagement) בין יריבים החייבים להבין, לכאורה, שהמשותף ביניהם עולה על המפריד ושהסכמים ואמנות עדיפים על עימות צבאי. הוא מציג עולם של גישור ולא של עימות. כוח צבאי אינו פותר סכסוכים וחלף עידן מאזן הכוחות הצבאיים. לכן, הוא מקצץ בתקציבי פיתוח מערכות נשק והגנה נגד טילים בליסטים, לא משלים מלאי בעקבות הפעילות בעיראק ובאפגניסטן, לא מרחיב את הכוח הצבאי למרות הקצנת האיום ויוזם הסכמי צמצום מרוץ החימוש, גם אם הם משרתים אינטרס רוסי וסיני. לכן הוא גם וויתר על הצבת מערכות הגנה נגד טילים בליסטים בפולין ובצ'כיה לשביעות רצון רוסיה ולמורת רוח מזרח אירופה.

 

ממשל אובמה אוסר על נציגיו להשתמש במונחים "טרור בינלאומי", "טרור מוסלמי" (כי "האסלאם הוא חלק מאמריקה") ו"טרור ג'יהאדיסטי" (כי "הג'יהאד הוא תהליך טיהור ומאבק לקידום יעד מוסרי"). לפי אובמה, אין "טרוריסטים", אלא "קיצונים", "תופעות בודדות" ("אל קעידה" ו"טאליבן"), ו"אסונות ידי אדם". הטרור נתפש כאתגר רשויות אכיפת החוק ולא אתגר צבאי. הטרור מהווה – במידה מסוימת – תגובת העולם השלישי לניצול, עושק וזלזול מצד המערב. לכן, מעניקים לטרוריסטים זכויות של עברייני-חוק. כאשר אין צלילות מוסרית קשה לצפות לצלילות בשדה הקרב. אובמה רואה באו"מ ציר מרכזי בעיצוב יחסים בינלאומיים, סבור שהפקידות הבכירה הקוסמופוליטנית של מחלקת המדינה היא "אורים ותומים" ושואף להתקרב לדפוסי המדיניות האירופאית, למרות שהעולם החופשי זקוק ל"שריף האמריקאי" ולא לעוד "שוטר מקוף אירופאי". לכן הוא שואף להימנע מיוזמות חד-צדדיות ולהרבות בפעילות רב-לאומית (Multilateralism) מדינית, משפטית, צבאית וסביבתית. לכן, אובמה הצטרף ל"מועצה לזכויות האדם" של האו"מ– המתמקדת בהכפשת ישראל וארה"ב – שהוחרמה על ידי בוש. לכן, אובמה העניק "מדליה נשיאותית" למארי רובינסון שעמדה בראש "המועצה" והנהיגה את "ועידת דרבן" האנטי-ישראלית ואנטי-אמריקאית.

 

התייחסות אובמה לישראל מהווה פועל יוצא מתפישת עולמו הגלובלית, מהיותו הנשיא הראשון שאינו יוצא אסכולת הערכים היהודים-נוצרים (Judeo-Christian Values) ומחוג חבריו בשיקאגו והרווארד הנמנים על מבקריה החריפים של ישראל. "סימטריה מוסרית" ו"מדיניות מאוזנת" מנחים את התייחסותו לישראל ולערבים. הוא לא רואה בישראל בעלת ברית ייחודית או נכס אסטרטגי, אינו נלהב משיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל. הוא אינו שש להגן על ישראל באו"מ ובאירופה ומשייך את ישראל למערב המנצל ואת הערבים לעולם ה-3 המנוצל. אובמה מאמץ את קו התעמולה הערבי המתוחכם הטוען שהמסד המוסרי להקמת ישראל היא השואה, שהעניקה בית ליהודים, אך עקרה את הפלסטינים מבתיהם. הוא רואה בנושא הפלסטיני את לב הסכסוך הערבי-

ישראלי, את שורש הטרור האנטי-מערבי ואת הסיבה המרכזית לזעזועי המזרח התיכון. המרשם שלו לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי הוא נסיגה לקווי 1949, עקירת ההתיישבות היהודית ברמת הגולן וביו"ש, חלוקת ירושלים, פתיחת הדיון על פליטי 1948 וחילופי שטחים. אובמה שואף לקצץ את כנפי ישראל – מוסרית, אסטרטגית וטריטוריאלית – אך אינו רואה בכך עדיפות עליונה, ולא ייגרר לעימותים מול עוגני התמיכה של ישראל בציבור ובבתי המחוקקים . האם אובמה נהנה מאשראי ציבורי המאפשר לו להתגבר על ידידי ישראל בציבור ובקונגרס ולכפות על ישראל את תכניתו?

 

הציבור האמריקאי בחר באובמה למרות חוסר-ניסיונו המשווע בתחומי פנים וחוץ. במקום לקרוא את הכתובת על הקיר, השתעשע הציבור באשליה ש"העטיפה האטרקטיבית" טומנת בחובה "ספר מאלף". אבל, התנהלות הנשיא – בזירה המקומית והעולמית – גורמת לקריסת תדמיתו. לדוגמא, רוב הציבור מתנגד באופן מסורתי לעליית מיסים, להרחבת הגירעון התקציבי ולהגדלת המעורבות הממשלתית שהפכו ל"סמל המסחרי" של אובמה.   60% מציבור הבוחרים סבורים שארה"ב נעה בכיוון שלילי. התמיכה באובמה צנחה מ-65% בינואר 2009 ל-47% בינואר 2010 – הצניחה הנשיאותית החדה ביותר מאז הנשיא ג'ראלד פורד ב-1975. ממועמד נשיאותי מעודד-קונצנזוס ועל-מפלגתי לכאורה ב-2008, מצטייר אובמה כנשיא מעורר-מחלוקת ומפלגתי-ליברלי ב-2009 (רק 20% מהציבור האמריקאי מזדהים כ"ליברלים"). מנשיא-סוחף שזכה לתמיכת גוש המצביעים העצמאיים (30% מהציבור) וגרר את הדמוקרטים לניצחון בשני בתי הקונגרס, הפך אובמה לנשיא-מעיק הדוחק את העצמאיים למחנה הרפובליקני, משלהב את "הבוחר הלבן הזועם" ומאיים לגרור את המפלגה דמוקרטית לתבוסה. הכישלון הדמוקרטי בבחירות נובמבר 2009 וסקרי דעת הקהל לקראת ה"פריימריס" באביב והבחירות בנובמבר 2010, מצביעים על מגמה פרו-רפובליקנית עזה, הניזונה מנטישת אובמה על ידי בוחריו. לכן, הודיעו מספר צירי בית נבחרים וסנטורים בכירים דמוקרטים על פרישה, ולכן חל כרסום בהשפעת הנשיא הדמוקרטי על מחוקקים דמוקרטים, הנוטים להתקרב לבוחריהם ככל שמתקרב יום הבחירות, כלומר להתרחק מהנשיא (במציאות של הפרדת רשויות מוחלטת, שוויון כוחות בין הרשויות ומערכת ריסונים ובלמים המונעת עליונות של אחת הרשויות).

 

בעוד אובמה מצטייר בעיני רוב הציבור האמריקאי כחורג מן הקונצנזוס, נהנית המדינה היהודית מתמיכת הקונצנזוס. היא מצטיירת- בעיני מר וגברת אמריקה, רפובליקנים ודמוקרטים, שמרנים וליברלים, נוצרים ויהודים – כנושא ערכי פנים אמריקאי ולא רק כנושא חוץ. ישראל נתפשת כבעלת ברית דמוקרטית, שואפת שלום, מוקפת אויבים שאינם דורשי טובת ארה"ב. מדינה הקשורה לארה"ב בערכים, איומים ואינטרסים משותפים לתועלת שני הצדדים. סקרי דעת קהל ממצבים את ישראל בחמישייה הראשונה של בעלות הברית של ארה"ב (70%-60% תמיכה), לעומת הרשות הפלסטינית המדורגת בתחתית הטבלה יחד עם איראן וצפון קוריאה. מוקד תמיכה שיטתית ברעיון המדינה היהודית – מאז המאה ה-17 – הוא הציבור האמריקאי ונציגיו בקונגרס, המהווה זרוע שלטונית השקולה בעוצמתה לזרוע הנשיאותית. רוב היוזמות לשדרוג הדרמטי של יחסי ישראל-ארה"ב הן מבית מדרשו של הקונגרס, הנאבק לעתים בהתנגדות הבית הלבן. תפישת העולם של אובמה מרמזת שמאבקים נוספים צפויים בשנים הקרובות. הכתובת על הקיר!

 

מערכת היחסים עם ארה"ב מהווה עמוד שדרה ביטחוני, דיפלומטי, פיננסי, מסחרי וטכנולוגי של ישראל. אבל, לנשיא האמריקאי אין בלעדיות על עיצוב מערכת היחסים, גם אם למפלגתו רוב סוחף בשני בתי הקונגרס האמריקאי. חלק ניכר מתוכן היחסים מעוצב על ידי הסנאט ובית הנבחרים, ולעתים אף בניגוד לעמדת הנשיא. למעשה, ישראל אינה נושא חוץ שגרתי ונהנית מתשתית-ערכית-ייחודית שהונחה לפני הקמת ארה"ב ב-1776. מערכת היחסים אינה חד-סטרית, אלא דו-סטרית המניבה פירות לשני הצדדים. איך תושפע מערכת היחסים על ידי ממשל אובמה?

 

ההקשר הרחב של יחסי ישראל-ארה"ב

 

לכאורה, הנשיא אובמה ייהנה מתמיכה אוטומטית של בית נבחרים וסנאט דמוקרטים, אך תקדים קלינטון מוכיח שנשיא אמריקאי אינו כל-יכול, גם אם מפלגתו שולטת בקונגרס. המחוקקים האמריקאים נאמנים – בראש ובראשונה – לבוחרים באזורי הבחירה ובמדינות המגיעים לקלפי מדי שנתיים, לעקרון הפרדת הרשויות החזק מנאמנות מפלגתית, לעצמאות המוחלטת של הרשות המחוקקת (לדוגמא, הנשיא אינו קובע מי יהיו מנהיגי המחוקקים) ולמנגנון הריסונים והאיזונים ולביזור הסמכויות המונעים עריצות של הממשל/נשיא. ב-1992 נבחר קלינטון לצד רוב דמוקרטי מוחץ בגבעת הקפיטול. אבל, נחישותו לכפות את מדיניותו על המחוקקים הביאה לכישלונו ולרוב רפובליקני בקונגרס ב-1994.

 

לא כל נשיאי ארה"ב נמנו על ידידי ישראל, אך הקונגרס – הבבואה האמינה ביותר של הציבור האמריקאי – מהווה מבצר ידידות שיטתי ובעל-עוצמה מ-1948. הקונגרס הוא "בעל המאה" בוושינגטון וביכולתו לשנות, לעכב וליזום מדיניות. מאז מלחמת ויטנאם, "וואטרגייט", "איראנגייט" והגלובליזציה מגביר הקונגרס מעורבותו בענייני חוץ. הקונגרס הביא להפסקת מעורבות צבאית אמריקאית בויטנאם, ניקרגואה ואנגולה, לשינוי המדיניות כלפי דרום אפריקה, לפתיחת שערי ברה"מ לעלייה מסיבית, לסיוע חירום לישראל ב-1991, למימון פרוייקט "החץ", ועוד. הקונגרס אף התנגד ללחץ הנשיא אייזנהאואר לנסיגה מסיני ב-1957, אך ממשלת ישראל איגפה את הקונגרס משמאל…

 

הברית בין המדינה היהודית לבין ארה"ב שרדה גם נשיאים ביקורתיים, בעיקר, עקב המסד הערכי שהונח במאה ה-17 ע"י פוריטנים בריטים. הם נטשו – לשיטתם – את "מצרים המודרנית", חצו את "ים סוף המודרני" והגיעו ל"כנען החדשה". אבות החוקה האמריקאית שאבו השראה מהתנ"ך, מהאוטונומיה של 12 השבטים, מ-70 הזקנים, מחלוקת הסמכויות בין משה, אהרן ויהושע וממרד המכבים. פסלי משה רבנו מוצבים באולם המליאה של בית הנבחרים ובבית המשפט העליון בוושינגטון, ולוחות הברית מקבלים את פני המבקרים בבנין הקונגרס בבירת טקסס, אוסטין.

 

עוצמת הקשר הישראלי-אמריקאי נובעת גם מעקרון WIN-WIN אסטרטגי, החורג מההקשר הצר של הסכסוך הערבי-ישראלי. מזכיר המדינה לשעבר, הגנרל הייג, טוען שישראל שקולה לנושאת מטוסים אמריקאית הגדולה, החסכונית והקרבית ביותר שאי-אפשר להטביעה, שאין צורך להציב עליה אף חייל אמריקאי, העוגנת באזור קריטי לאינטרס האמריקאי. היעלמות ישראל תחייב את ארה"ב להציב באזור נושאות מטוסים ועשרות אלפי חיילים בעלות של עשרות מיליארדי דולרים לשנה.

 

השפעת ממשל אובמה על יחסי ישראל-ארה"ב

 

יועציו הרשמיים והבלתי-רשמיים של אובמה, לענייני חוץ וביטחון, הם בוגרי ממשלי קארטר וקלינטון המאופיינים ע"י ציוני-דרך דרמטיים בתחום הביטחון הלאומי. ממשל קארטר תרם לנפילת השאה הפרסי וסלל את הדרך לעליית חומייני, שגרמה להתפרצות הר געש היורק לבה עד היום. ממשל קלינטון גילה רפיסות כלפי הטרור האיסלמי מ"מגדלי התאומים הראשון" ב-1993, דרך פיצוץ שגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה ב-1998 ועד הפיגוע במשחתת אמריקאית ב-2000 , שסללה את הדרך ל"מגדלי התאומים השני" ב-2001.

 

אובמה ויועציו רואים באו"ם – המהווה מגרש בייתי לאויבי ישראל וארה"ב – גורם מרכזי בעיצוב יחסים בינלאומיים. הם רואים בפקידות הבכירה של מחלקת המדינה – הגוף הביקורתי ביותר כלפי ישראל בוושינגטון – אורים ותומים בזירה הבינלאומית. תפישת העולם של מערב אירופה – המהווה זירה בעייתית עבור ישראל – מהווה עבורם גורם לחיקוי, והעולם השלישי (כולל הערבים) נתפש כ"דוד" לעומת העולם המערבי (כולל ישראל) הנתפש כ"גולית".

לפי אובמה, בין הדמוקרטיות המערביות לבין משטרים שאינם דמוקרטים קיים עימות תרבותי ורעיוני, הניתן לטיפול במו"מ דיפלומטי, תגבור סיוע חוץ וקשרי תרבות ומדע, תוך הורדת פרופיל צבאי. חשיבות "נושאת המטוסים הישראלית" יורדת בהתאם. אובמה רואה בטרור המוסלמי איום של מיעוט קיצוני, הנובע – בעיקר – מייאוש כלכלי וגם ממדיניות שגויה של ארה"ב, ומהווה אתגר לרשויות החוק ולקהילה הבינלאומית, יותר מאשר לזרועות הביטחון ולארה"ב.

 

אובמה רואה בסכסוך הערבי-ישראלי, ולא בערכים, איומים ואינטרסים אזוריים משותפים, את ציר היחסים עם ישראל. הוא משוכנע שהנושא הפלסטיני הוא שורש הסכסוך (למרות שאף מלחמה עם הערבים לא פרצה עקב הנושא הפלסטיני), שורש זעזועי המזרח התיכון (למרות שהם בני 1,400 שנים), יהלום הכתר של המדיניות הערבית (המרעיפה על הפלסטינים מלל ולא משאבים) וגורם מרכזי לטרור המוסלמי (בן 1,400 שנים). לכן, הוא מחייב מעורבות נמרצת של ארה"ב ומצדד בנסיגה לקווי 1949, כולל חלוקת ירושלים. ככל שתעמיק מעורבות ארה"ב, יגבר הלחץ על ישראל, וארה"ב תהפוך ליותר ניטראלית ופחות-בעלת-ברית-מיוחדת של ישראל.

 

אבל, יכולת אובמה לעסוק בסכסוך הערבי-ישראלי תתכווץ עקב אתגרי פנים (כלכלה מרוסקת) וחוץ (מלחמות עיראק ואפגניסטן, טרור מוסלמי, איראן, רוסיה, סין, וכו'), ותצטמצם לאור מגבלות כוח הנשיאות ומעמדה הייחודי של ישראל בציבור האמריקאי ובקרב נציגיו בקונגרס. האם ישראל תמנף את המצב כדי להימנע מ"ויתורים מכאיבים", או שמא תעודד את אובמה למעורבות מונחית קווי 1949?

הקריאה להתנתק משכונות ערביות מבטאת אי-הבנת המציאות הדמוגרפית בירושלים, ומתעלמת ממגמה דמוגרפית יהודית חיובית בעיר הבירה. התנתקות תביא לקריסת הרוב היהודי, תפגע אנושות בביטחון האישי של האוכלוסייה היהודית, ותהווה ערובה לשקיעתה של ירושלים.

 

המומנטום הדמוגרפי היהודי

 

אבירי ההתנתקות רואים בה תרופת פלא לבעיה הדמוגרפית, אך הם מתעלמים ממומנטום דמוגרפי יהודי מוצק וארוך-טווח: גידול מרשים בריבוי הטבעי היהודי וכרסום מהיר מהצפוי בריבוי הטבעי הערבי בירושלים ובין הירדן לבין הים התיכון. "הצוות האמריקאי-ישראלי למחקרים דמוגרפים" (צמ"ד, www.aidrg.com), שחשף טעויות גסות של הממסד הדמוגרפי בכל הקשור למספר ערביי יש"ע(המנופח ב- 70%), מתעד שוויון בשיעורי הפריון היהודי והערבי בירושלים (לראשונה מאז 1948): 3.9 ילדים לאישה ב-2006, לעומת 4.5 ילדים לאישה ערבייה ב-2004. שיעור הפריון היהודי בירושלים-רבתי גבוה מהערבי: 4.0 בישובי "הקו הירוק" ו-4.7 מעבר ל"קו הירוק". לעומת דתיים/חרדים השומרים על שיעור פריון גבוה עם זיקה קלה לרמת הכנסה וחינוך, הרי שהערבים מתכנסים במהירות לשיעור הפריון היהודי הממוצע, ככל שעולה רמת הכנסתם וחינוכם. האוכלוסייה היהודית הופכת לצעירה יותר והערבית למבוגרת יותר, כתוצאה מירידת מספר הלידות הערביות ועליית תוחלת החיים הערבית. הירידה בריבוי הטבעי הערבי מואצת גם עקב הכרסום המשמעותי בהיקף הריון-גיל-הנעורים. עוצמת הפריון היהודי משפרת את כושר ההתמודדות של ירושלים – וישראל – עם אתגרים דמוגרפים, טריטוריאליים ומדיניים לקראת 2025 ואילך. הדמוגרפיה היהודית היא נכס – ולא נטל – אסטרטגי, אם נשכיל להבין שהרוב היהודי אינו מאוים על ידי הריבוי הטבעי אלא על ידי תופעת ההגירה.

 

אתגר ההגירה

 

הקריאה להתנתק משכונות ערביות מאיצה את ההגירה הערבית לירושלים ול"קו הירוק", כפי שהתרחש בעקבות ההכרזה על "תוכנית ההפרדה" ובניית הגדר והחומה. התכניות שנועדו לשפר את הביטחון והדמוגרפיה הביאו להגירת יותר מ-50,000 ערבים בעלי תעודות זהות ישראליות מיו"ש לירושלים ול"קו הירוק", בנוסף למספר רב יותר של מהגרים בלתי-חוקיים. ככל שירושלים מצטמצמת כן גוברת ההגירה הערבית לעיר ולסביבותיה, ונסתם הגולל על התפתחות עתידית של העיר!

 

הגירה היא הגורם המכריע במאזן הדמוגרפי היהודי-ערבי בירושלים ובין הירדן לבין הים התיכון. הגירה יהודית מירושלים והגירה ערבית לירושלים – ולא גורם הילודה – מכרסמים ברוב היהודי בירושלים (66%). ניכוי גורם ההגירה (0.4% תוספת ערבית ו- 0.7% גריעה יהודית) מביא לשוויון בין הריבוי הטבעי היהודי והערבי, יחד עם מרכיב העלייה (0.7% תוספת יהודית), ולשמירה על הרוב היהודי. התעצמות העלייה השנתית לירושלים (כ-3,000), תגדיל את הרוב היהודי, ומהפך מהגירה יהודית שלילית לחיובית יביא לשדרוגו המהותי.

 

המענה לאתגר ההגירה

 

תנאי בל-יעבור להרחבת הרוב היהודי הוא האצת ההגירה היהודית אל העיר, באמצעות פתרון מצוקת התעסוקה והדיור, המחייב הרחבה דרמטית של מערכת התשתיות, כלומר קרקע. התנתקות מהשכונות הערביות, תנתק את העיר מעתודות קרקע קריטיות לפיתוח התשתיות ולביסוס רוב יהודי. ככל שירושלים תקטן, כן תגדל ההגירה היהודית ממנה!

 

ב-1950 הקים בן גוריון שכונות יהודיות על קו שביתת הנשק, כדי להעניק לירושלים מרחב ביטחון והתפתחות לדורות הבאים, ולהסיר מעל סדר היום את הלחץ האמריקאי לבנאום העיר. ב-1967 עשה זאת אשכול כאשר יזם הקמת שכונות לווין מעבר ל"קו הירוק", תוך קליטת 80,000 ערבים ושטח קטן.

 

ב-2007 יש ליזום שדרוג מהותי של תשתיות תעבורה (נמל תעופה בינלאומי, רכבות וכבישים מהירים לעיר והשלמת "כביש בגין" סביב העיר), תעשיות מסורתיות והיי-טק, תקשורת, חשמל, מים, חינוך ומגורים, כדי להפוך את ירושלים ליעד מועדף ליזמים, תעשיינים, מדענים, חוקרים ואומנים מרחבי העולם. הדבר מחייב הרחבה מהותית של התחום העירוני. הקמת תשתיות אלו במערב ובמרכז העיר בלתי-אפשרית עקב מגבלות טופוגרפיות וגיאוגרפיות. הפנייה מזרחה– לאזור דליל אוכלוסייה – היא המתאימה ביותר משיקולים מקצועיים: מדבר יהודה ומעלה אדומים במזרח; גוש תקוע-נוקדים-מצפה שלם בדרום מזרח; בעל חצור, עפרה ובית אל בצפון מזרח; מודיעין וקריית ספר בצפון מערב; גוש עציון ובית"ר עילית בדרום מערב. ככל שהשכונות היהודיות מרוחקות מהמרכז, כן גדל שיעור הפריון!

 

ההתרחבות הגיאוגרפית – בסיוע המומנטום הדמוגרפי היהודי –  תאפשר להתמודד עם תוספת דמוגרפית ערבית בדמות 90,000- 100,000 ערבים ששיעור פריונם במגמת ירידה.  ההתרחבות אף תייצר נכס דמוגרפי ארוך-טווח: עתודות קרקע ותשתיות עתק שהן תנאי להגירה יהודית מסיבית לירושלים והגדלת הרוב היהודי. רק התרחבות תהפוך את ירושלים מעיר של נטישה, אבטלה וקמילה לעיר של קליטה, תעסוקה וצמיחה.

 

לעומת זאת, יישום ההתנתקות בירושלים – למרות לקחי ההתנתקות מעזה ו"תכנית ההפרדה" – ידון את ירושלים לגורל שדרות ו"עוטף עזה", ויהווה את האיום הביטחוני והדמוגרפי הקטלני ביותר לעיר הבירה מאז 1967!

 

ככל שמתפשט המיגון – שהשתרש מאז הסכמי אוסלו – כן גובר הטרור. תפישת המיגון מחד ו"אין פתרון צבאי" מאידך מכרסמים בכושר העמידה, משדרגים את פוטנציאל הטרור, ומקדמים את מטרותיו השלביות:

ערעור אמון הציבור ביכולת השלטון להעניק בטחון אישי/לאומי.

התייחסות לרולטת הטרור כאילו הייתה מכת טבע.

כניסה למסלול של מלחמת התשה, שהיא "חלום רטוב" של טרוריסט וסיוט של חברה דמוקרטית.

ערעור האמונה בצדקת הדרך, ואימוץ ההנחות כאילו קיימת סימטריה מוסרית ישראלית- פלסטינית, וכאילו קיים "מעגל אלימות" שגם ישראל אשמה בקיומו.

הדבקת הציבור הישראלי בחיידק העייפות, ותמיכתו בויתורים סוחפים המלבים את הטרור הפלסטיני, המונחה ע"י תקווה לוויתורים נוספים.

קריסת המדינה היהודית ונטישתה.

"מורשת אוסלו" וגרורותיה – מהסכם חברון ועד ה"התנתקות" וה"התכנסות" – הפכו את המיגון, "הפרדה" "הכלה", "מלחמה בעצימות נמוכה", הנסיגה לקווי 1949 וגיוס קבלני משנה ללוחמה בטרור (כוח בינלאומי, מצרים, ירדן, אבו מאזן) לשיטות העיקריות במאבק בטרור הפלסטיני. הן מוותרות על אופציית ההכרעה, ולכן שופכות שמן על מדורת הטרור.

במקום להגן על תושבי ישראל גויסה תפישת המיגון כדי למגן את קונספציית "אוסלו-הפרדה", הקורסת לנגד עינינו עם תג מחיר מזעזע: למעלה מאלפיים חללי טרור, מיליארדי דולרים לביטחון פנים, כרסום האמונה ביכולתנו לעמוד מול אויבינו וערעור תדמיתנו האסטרטגית במזרח התיכון ובארה"ב.

מיגון ודיפון החלונות ברחוב האנפה בשכונת גילה בירושלים, בניית חומות מגן בשכונה וחיסולים ממוקדים לא הפסיקו את הירי הפלסטיני. הם הזרימו אדרנלין לורידי הטרוריסטים הפלסטינים ואפשרו להם לשדרג את עוצמת הירי. פעילות יומיומית של צה"ל והשב"כ בבית ג'אלה, בית לחם, שכם, ג'נין, חברון ושאר ערי יו"ש מסוף שנת 2002 – ולא החומה והגדר – הביאה להפסקת הירי בגילה, ולצמצום הטרור ב-80%.

מיגון גני ילדים, בתי ספר, בתי כנסת, תחנות אוטובוסים, טרמפיאדות, מסעדות, בתי קפה ובתי מגורים בשדרות, אשקלון, קיבוצי הנגב המערבי – ומחר באשדוד, כפר סבא, חדרה ונתב"ג – מספקים תחושת בטחון מזויפת וקצרת טווח, אבל משחקים לידי הטרור הפלסטיני.

במקום להכרית את תשתיות ויכולות הטרור – ולא רק להפסיקו – משדרת תפישת המיגון דו-קיום עם טרור הכותש חברות דמוקרטיות. הסגידה למיגון, האמונה ש"איפוק הוא עוצמה" והנכונות לשעבד את המלחמה בטרור לדעת הקהל הבינלאומית, הן פועל יוצא של ההנחות כאילו "כבר ניסינו הכל" וכאילו אין פתרון צבאי לטרור. הנחות אלו נובעות מחולשת הדעת ורפיון עמוד השדרה שהשתלטו על הממסד מ-1993. לתופעה זאת אין אח ורע בין המדינות הנאבקות בטרור: הודו, טורקיה, אוסטרליה, רוסיה, צרפת, איטליה, גרמניה, פרו, סרי לאנקה, תאילנד, מצרים, אלג'יר ועוד.

ארבע עשרה שנות טרור פלסטיני חסר תקדים – מאז אוסלו – מבהירות שאין פתרון מדיני לטרור, שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מדתית, ש"ההפרדה" משדרגת את יכולות הטרור,שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום אלא אויב הנחוש להשמידנו, שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים, ושהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה. במקום מגננה ותגובה יש לעבור למתקפה שיטתית ולמניעה ע"י עקירת פוטנציאל הטרור (תשתיות רעיוניות, חינוכיות, דתיות, פוליטיות, לוגיסטיות ומבצעיות) מן השורש. במקום להתכנס לקווי 1949, יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני, כדי לשדרג את כושר ההרתעה והמודיעין, וכדי לצמצם ב-90% את יכולות הטרור לחנך לשנאה, להסית, לגייס, להכשיר, לייצר, להבריח, לתכנן, לתמרן ולתקוף. במקום מיגון מפני ירי יש להשמיד את יכולות הירי.

האם הפעולה הצבאית בעזה תהווה גרורה נוספת של "מורשת אוסלו", או האם תהיה ציון דרך בהיחלצות ממסלול אובדני ושיקום תדמית ההרתעה שאפיינה את ישראל עד 1993?

latest videos

Play Video

The Middle East Labyrinth by Yoram Ettinger

An overview of the Middle East and the Israeli-Arab conflict. Ambassador (ret.) Yoram Ettinger is the Executive Director of "Second Thought: A US – Israel Initiative," a foundation dedicated to education through out-of-the-box thinking on US-Israel relations, Middle East affairs, the Palestinian issue, Jewish-Arab demographics, etc.
Play Video

State Department's systematic failures in the Middle East

*The State Department assumes that generous diplomatic and financial gestures could induce the violently volatile Middle East to embrace peaceful-coexistence, good-faith negotiation, democracy and human rights. However, this policy has generated tailwinds to rogue entities and headwinds to the US and its Arab allies.
Play Video

US-Israel kinship: Part 1 The Early Pilgrims as the Modern Day Exodus

Play Video

Palestinian Demographic Manipulation

Newsletter

SCHEDULE LECTURES & INTERVIEWS

Demography

Iran

סעודיה-איראן: הגורם הישראלי והאמריקאי

"מידה", https://bit.ly/44qUR9M

English edition  https://bit.ly/43HJQR1

סעודיה-איראן: חידוש יחסים דיפלומטים

*סעודיה אינה מניחה לחידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן להאפיל על מציאות המזרח התיכון ההפכפך. היא אינה מקילה ראש בהתנהלות השיטתית של משטר האייתולות באיראן, המחנך את עמו לשנאת והדברת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים; מפגין חתרנות, טרור, והפצת טילים ומטוסים זעירים וקטלניים ללא-טייס לגופים פורעי-חוק במזרח התיכון וברחבי העולם; מתסיס מלחמות אזרחים; מקדם חזון שיעי, פנאטי, מגלומני וחסר-פשרות; מייצא את המהפיכה השיעית ברחבי העולם ושואף להפיל כל משטר סוני. בניגוד לתפישת העולם המערבית, סעודיה מכירה בעובדה שמשטר האייתולות אינו מוכן להקריב את חזונו האלים בן 1,400 השנים על מזבח מחוות דיפלומטיות ומענקים פיננסים חסרי-תקדים.

*זה לא המקרה הראשון של חידוש יחסים דיפלומטים בין שתי המדינות. ב-1988 ו-2016 נותקו היחסים הדיפלומטים בין השתיים בעקבות חתרנות איראנית בסעודיה ותגובה חריפה של ריאד.

*חידוש הקשרים הדיפלומטים במרץ 2023 התקיים בתיווך סין, הממנפת את התסכול הסעודי מכרסום האמינות האסטרטגית של ארה"ב, המחייב את סעודיה להתקרב למעצמה אחרת המסוגלת – אולי – להרתיע את משטר האייתולות.  חידוש היחסים הדיפלומטים בין סעודיה לאיראן מהווה הישג גיאו-אסטרטגי משמעותי לסין ופגיעה קשה ומתמשכת בתדמית-ההרתעה של ארה"ב באזור שהיה עד לאחרונה "מגרש בייתי" של ארה"ב.

*תדמית ההרתעה של ארה"ב ספגה סידרת מהלומות – כפי שרואות זאת סעודיה וכל המדינות הערביות, הסוניות והפרו-ארה"ב – עם החתימה על הסכם הגרעין ב-2015; הפינוי/בריחה של צבא ארה"ב מאפגניסטן ב-2021; החיזור השיטתי של ארה"ב אחרי משטר האייתלות באיראן, "האחים המוסלמים" והטרור החות'י בתימן, המהווים איום קטלני, ברור ומיידי על סעודיה וכל המדינות הסוניות-ערביות. כל זאת במקביל ללחץ שיטתי של הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, כולל השעיית אספקת מערכות לחימה מתקדמות.

*מדיניות ארה"ב דוחפת את סעודיה, וגם את איחוד האמירויות ומצרים, לזרועות סין ורוסיה, ביטחונית וכלכלית, כולל מו"מ סעודי-סיני על הקמת כור גרעיני למטרות אזרחיות, שיקדם את "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי.

"חזון 2030" של  יורש העצר הסעודי ומעורבות ישראל

*שיתוף פעולה יעיל בין סעודיה וישראל מותנה בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של שתי המדינות.

*שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים חסרי-תקדים בין סעודיה לבין ישראל, ותפקידה המרכזי של סעודיה בהחלטת איחוד האמירויות , בחריין, מרוקו וסודן לחתום הסכמי שלום עם ישראל, מבוססים על הערכה סעודית שלישראל ערך-מוסף ייחודי בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה.

*יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, מעריך שישראל חיונית לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי בין המזרח הרחוק לבין אירופה ונוכחות בנתיבי-ים קריטיים במפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי, הים הערבי וים סוף.

*"חזון 2030" פועל למודרניזציה דרמטית בתחומי דת, תרבות, חברה, כלכלה, טכנולוגיה, דיפלומטיה וביטחון לאומי, ורואה ביכולותיה של ישראל תרומה משמעותית לקידומו.

*יורש העצר הסעודי – כמו שליטי איחוד האמירויות ובחריין – פועל לגיוון התשתית הכלכלית הנשענת היום, באופן סוחף, על נפט וגז טבעי המועדים לתזזיתיות מחירים, ומאוימים על ידי מקורות אנרגיה זולה ונקיה יותר. שליטים אלו רואים בפריצת-הדרך הטכנולוגית הביטחונית והאזרחית של ישראל אמצעי ייחודי לשדרוג הכלכלה, להקטנה משמעותית של התלות בנפט וגז טבעי, להרחבת מקורות ההכנסה הלאומית, ולשדרוג הביטחון הלאומי.

*עתיד "חזון 2030" – המנוגד לערכים הפוריטנים של הדת והתרבות בסעודיה – וגם עתיד היחסים עם ישראל תלויים ביציבות הפנימית ומעמדו של מוחמד בן סלמן. יורש העצר נחוש בדעתו להתגבר על – ולכרסם בסמכותיות הדתית של – הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, שנהנה עד לעידן מוחמד בן סלמן מיוקרת-על בתחומי הדת וכבעל-ברית קריטי (מ-1744) של משפחת המלוכה.

*יורש העצר ימשיך לקדם את שיתופי הפעולה עם ישראל כל עוד יתרמו ל"חזון 2030", וכל עוד יצליח לנטרל את השפעת הוואהאבים.

הערך-המוסף של ישראל בהקשר המזרח תיכוני

*קידום היעדים השאפתניים של יורש העצר תלוי ברמת הזעזועים האזוריים, צמצום השפעתם של גורמים אלימים כגון משטר האייתולות באיראן; חתרנות השיעים בעידוד איראן באזור רווי-הנפט במזרח סעודיה; "האחים המוסלמים"; החות'ים בתימן הנהנים מסיוע איראני; חיזבאללה; חמאס והרשות הפלסטינית (הנתפסת בעיני יורש העצר כפוטנציאל התססה אזורית).

*למרות חידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן, סעודיה מודעת למציאות המזרח תיכונית הדומה להר געש המתפרץ מדי פעם באופן בלתי-צפוי, כפי שמעידה ההיסטוריה של 1,400 שנות האסלאם, וכפי שמעיד הצונאמי הערבי (המוגדר כ"אביב ערבי" על ידי תפישת העולם המערבית) שהתפרץ בסוף 2010 וממשיך לזעזע את הרחוב הערבי. יורש העצר גם אינו מתעלם מהקשר ההדוק בין ארדואן לבין קטאר (המקורבת לאייתולות ותומכת ב"אחים המוסלמים") ו"האחים המוסלמים", גם לא מהיריבות הצבאית עם ארדואן במלחמת האזרחים בלוב, וכמובן לא מהחזון המגלומני של ארדואן לחידוש האימפריה העותומנית ששלטה על חלק נרחב מסעודיה.

*על יציבות השלטון של בית סעוד ומימוש "חזון 2030" מעיב הכרסום המהותי בכוח ההרתעה של ארה"ב, המעניק רוח גבית לאיומים על ריאד. יורש העצר מתוסכל מ-43 שנות אופציה דיפלומטית במדיניות ארה"ב כלפי איראן; החיזור האמריקאי אחר "האחים המוסלמים"; והלגיטימציה האמריקאית לחות'ים בתימן. הוא גם מודע לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only), לרפיסות אירופה מול הטרור האסלאמי, ולחולשה השורשית של המשטרים הערביים. כל אלו מקרבים את סעודיה (בלית ברירה) לסין ורוסיה, צבאית וכלכלית.

*על רקע התסכול הסעודי ממדיניות ארה"ב, NATO ואירופה, ישראל בולטת – למרות חילוקי-דעות חריפים בנושאי דת ומדיניות – כ"סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר באזור. הסוגייה הפלסטינית מתגמדת בעיני סעודיה בהשוואה לאיומים והאתגרים העומדים בראש סדר העדיפויות של ריאד.

*ישראל גם נתפסת כבעלת ברית אמינה ובעלת קשרים מיוחדים בשני בתי הקונגרס בפרט (שהם השולטים על "הארנק" ובעלי עוצמה השקולה לנשיא גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות) ובוושינגטון וארה"ב בכלל.

*תדמית-ההרתעה של ישראל היא הגורם המרכזי להעמקת הקשר סעודיה-ישראל. היא מתייחסת ליכולות צבאיות, מודיעין וטכנולוגיה, וגם לנכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכך גם מול הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה), הכלת החוק הישראלי ברמת הגולן ובירושלים המאוחדת, והתנגדות פומבית של ישראל למדיניות ארה"ב כלפי איראן, כולל פעילות אינטנסיבית בקונגרס.

*ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה והודפת לחצים. לעומת זאת, ישראל-נרתעת מאבדת מחיוניותה בעיני סעודיה (כמו גם בעיני ארה"ב!).

סעודיה – אינטרסים והסוגייה הפלסטינית

*כפי שמתועד לעיל, האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה חשובים יותר – ועצמאיים מ- הסוגייה הפלסטינית.

*העמקת שיתופי הפעולה ישראל-סעודיה, ותפקידה המרכזי של סעודיה בגיבוש "הסכמי אברהם", מנוגדים לתפישת העולם המערבית הגורסת שהסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, ושהקמת מדינה פלסטינית הוא תנאי-מוקדם לקידום שלום ישראלי-ערבי.

*בניגוד לתפישת העולם המערבית, יורש העצר הסעודי משוכנע שהסוגייה הפלסטינית איננה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא בבת-עין ערבית, ולא גורם מוביל של התפרצויות גועשות ברחוב הערבי.

*לעומת המלל הסעודי והערבי הפרו-פלסטיני, ההתנהלות הסעודית והערבית כלפי הפלסטינים היא אדישה-שלילית. הכלל המזרח תיכוני: "על מילים אין משלמים מכס" ידוע לסעודיה ולערבים. לכן סעודיה והערבים לא פועלים צבאית, פיננסית ומדינית לפי אינטרסים פלסטינים, אלא לפי אינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלהם.

*בעוד המערב ממעיט במשקל התנהלות-העבר של הפלסטינים, יורש העצר הסעודי קובע את יחסו לאופציית המדינה הפלסטינית, במיוחד, לפי ההתנהלות הפלסטינית במישור הבין-ערבי, המאופיינת על ידי חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה. סעודיה אינה שוכחת את – ואינה סולחת על – הסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין לכווית, שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלסטינים; שיתוף הפעולה המבצעי של הפלסטינים עם ארגוני טרור מהמזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית; והקשרים ההדוקים של ההנהגה הפלסטינית עם משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, ובעבר עם גרמניה הנאצית והגוש הסובייטי.  סעודיה סבורה שהתנהלות העבר מלמדת על ההתנהלות הצפויה של המדינה פלסטינית.

סעודיה ו"הסכמי אברהם"

*סעודיה אינה רואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי בעיצוב אינטרסים ביטחוניים וכלכליים, לעומת "הסכמי אברהם" המהווים גורם כבד-משקל בקידום אינטרסים אלה. לכן היא פעלה להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ולקידום הסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.

*קידום "הסכמי אברהם" מותנה בהפקת לקחים מהכישלון הסידרתי של עשרות הצעות מערביות ובינלאומיות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שהתרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתמקדו באינטרסים פלסטינים. "הסכמי אברהם" נחתמו מכיוון שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, התמקדו באינטרסים ערביים, ובכך שללו מהפלסטינים את כוח הווטו.

*לכן, תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה באינטרסים ערביים ולא פלסטינים.

*תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה במיוחד ביציבות וזהות השלטון בסעודיה ובשאר המדינות הערביות החתומות על הסכמי השלום. יציבות המשטרים הערביים מאוימת על ידי מאפיינים בני 1,400 שנים של הזירה הבין-ערבית הגועשת כגון: זהות/נאמנות מקומית עליונה על זהות/נאמנות לאומית; פיצול אלים פנימי ואזורי, שבטי, דתי, רעיוני ופוליטי; חוסר-סובלנות אלימה פנימית ואזורית, דתית, שבטית, רעיונית וגיאוגרפית; היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי; משטר מיעוט עריץ העולה לשלטון בכוח הזרוע ומהווה מטרה לניסיונות הפיכה; היעדר דמוקרטיה, בחירות חופשיות וזכויות אדם; הפכפכות וזמניות של משטרים, מדיניותם והסכמיהם.

*זמניות המשטרים, המדיניות וההסכמים הערביים/איסלמיים במזרח התיכון מתועדת על ידי הצונאמי הערבי המשתולל ברחוב הערבי מ-2010, בנוסף לחילופי-שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים מהקמת "לבנון המרונית-דרוזית" בתחילת המאה ה-18, דרך   "לבנון הגדולה" שהוקמה ב-1920, "לבנון העצמאית מ-1943, ועד השתלטות חיזבאללה על לבנון), ועוד.

*ההתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים, מאפייני הזירה המזרח תיכונית, והאיומים הקטלניים על המשטר הסעודי מבהירים ש"הסכמי אברהם", יציבות המזרח התיכון ואינטרסים של ארה"ב יפגעו אם תקום מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן. מדינה פלסטינית  עלולה להביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר הירדן; להפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, שתהייה זירה לטרור אסלאמי אזורי ובינלאומי, שימונף על ידי משטר האייתולות כדי להדק את חגורת החנק סביב סעודיה ולהחריף את האיום על ישראל. המהפך הירדני עלול להביא לתגובת שרשרת שלילית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על יציבות המשטרים במדינות הנפט הסוניות הפרו-אמריקאיות, ובמיוחד סעודיה; תפגע ביצוא הנפט והגז הטבעי מהמפרץ הפרסי; תזניק את מחיר הנפט והגז הטבעי; תשבש את הסחר הבינלאומי; תפגע בכלכלה המערבית; ותעניק רוח-גבית למשטר האייתולות, לטרור האסלאמי, לסין ורוסיה, ורוח-נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות ובראשן סעודיה.

*האם סעודיה ומדינות ערב החתומות על הסכמי שלום עם ישראל רואות בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להמשך הקשר הפורה עם ישראל? העובדה שמאז 1948 מדינות אלו לא פעלו – צבאית, פיננסית ומדינית – להקמת מדינה פלסטינית מהווה תשובה רועמת!

סעודיה וצרכי הביטחון של ישראל

*הידוק הקשרים עם סעודיה חיוני לביטחונה ושגשוגה של ישראל, אך הוא משני בהשוואה לחיוניות השליטה על רכסי יהודה ושומרון, שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים, וגם המינימום החיוני לביטחונה הלאומי של ישראל במזרח התיכון הוולקני, הפכפך ותזזיתי שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.

*אופיו הבלתי-צפוי, הבלתי-דמוקרטי והאלים של המזרח התיכון (במישור הבין-ערבי/אסלאמי) מגדיר מדיניות והסכמים כגורמי ביטחון משתנים, לעומת טופוגרפיה ועומק גיאוגרפי (כגון רכסי יהודה ושומרון שהם "רמת הגולן" של 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל) שהם גורמי ביטחון קבועים במציאות הביטחונית הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. השליטה על הגורמים הקבועים מבטיחים את ביטחונה הלאומי של ישראל, ומשדרגים את כוח ההרתעה באופן שהפך אותה – מאז 1967 – למכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב.

*הסכם שלום עם סעודיה יפגע אנושות בביטחון הלאומי אם יותנה בוויתור ישראלי על השליטה ברכסי יהודה ושומרון, מכיוון שיהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב למדינה מושכת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב.

*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן חרף לחץ ברוטלי של ארה"ב, ולמרות אזהרות מבית ("המוסד", אמ"ן, שרי ביטחון לשעבר) ומחוץ שמהלכים אלו יביאו לנטישת מצרים את הסכם השלום מ-1979 ולהתפרצות טרור ומלחמה. אבל, מצרים פעלה בהתאם לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה, גינתה את צעדי ישראל, אך המשיכה לדבוק בתהליך השלום מכיוון שמשרת את האינטרסים שלה.

*מחלקת המדינה ו"התקשורת העילית" בארה"ב (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948) – וגורמים מובילים בממסד הביטחוני והפוליטי בישראל – מזהירים את ישראל, בשיטתיות, שהתיישבות יהודית מעבר ל"קו הירוק" תמנע הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב ותביא לגל טרור ערבי. אבל, למרות עיבוי ההתיישבות, שש מדינות ערביות חתמו על הסכמי שלום כדי לקדם אינטרסים שלהן. לעומת זאת, הטרור הערבי הגיע לממדים חסרי-תקדים – כצפוי – בעקבות מחוות חסרות-תקדים של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

*סעודיה וכל מדינות ערב פועלות לפי האינטרסים שלהן ולא לפי תפישות עולם מערביות המנותקות ממציאות המזרח התיכון, וגם לא לפי סדר היום הפלסטיני.

סעודיה ומדינות ערב המתונות-יחסית אינן רואות במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", אבל הן מעריכות את יכולותיה הביטחוניות והטכנולוגיות, ובמיוחד את כוח ההרתעה שלה, ומכירות בתרומתה הייחודית לאינטרסים שלהן, ומכאן החתימה על הסכמי שלום והרחבה חסרת-תקדים של שיתופי-פעולה.

                                                                             

Judea & Samaria

מלחמה בטרור – מתקפה או מגננה/הכלה? מניעה או תגובה?

"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition  https://bit.ly/3KvGjwe

ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור

*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.

*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.

*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".

*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.

*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.

*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.

המלחמה בטרור

*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.

*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.

* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.

*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.

*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.

*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).

*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.

*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.

*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.

*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.

*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה  – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.

*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.

השורה התחתונה

*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.

*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.

*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.

Jerusalem

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

Jewish Holidays

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

Golan

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

Islamic Terrorism

מלחמה בטרור – מתקפה או מגננה/הכלה? מניעה או תגובה?