הסנטור דניאל אינוייה ז"ל היה המחוקק הפרו-ישראלי ביותר בתולדות הקונגרס האמריקאי. הוא מינף את מעמדו הבכיר כיו"ר וועדת ההקצבות לשדרוג חסר-תקדים של שיתוף הפעולה האסטרטגי ארה"ב-ישראל לתועלת שני הצדדים. הסנטור הדמוקרטי מהוואי היה קנאי לשיטת הממשל האמריקאית המבוססת על שוויון כוחות בין הרשות המחוקקת והמבצעת. בניגוד לרבים, הוא לא שיעבד תפישת עולם מציאותית להרהורי-לב.

ב-1990 לא נסחף אינוייה בגלי האופוריה של "עידן השלום" שסחפו את הנשיא ומרבית "המומחים" בוושינגטון, בעקבות התפוררות ברה"מ. אינוייה הזהיר מפני עולם רב-קוטבי מסוכן יותר, ובמיוחד מתוקפנות עתידית של עיראק ואיראן המאיימת על אינטרסים אמריקאים.

במקביל להורדת הפרופיל הצבאי האמריקאי באירופה – עקב סיום "המלחמה הקרה" – אינוייה יזם סדרת תיקונים לחוק תקציב ההגנה, שמינפו את היכולות הייחודיות של ישראל, להרחבה חסרת-תקדים של שיתוף הפעולה הבילטרלי למען אינטרסים משותפים כגון לוחמה-בטרור האסלאמי, הגנה נגד טילים, מודיעין, קידום מחקר, פיתוח ויצור אזרחי וביטחוני.

אינוייה יזם העברת מערכות נשק (מטוסי אפ-15 ו-16, טנקים, נגמ"שים, וכו') – ללא תשלום – מאירופה לישראל, עקב מיקומה הגיאוגרפי (של ישראל) החיוני לאינטרסים כלכליים וביטחוניים אמריקאים. הוא אף פעל להרחבת היקף האחסון, בישראל, של תחמושת וציוד רפואי אמריקאים לשימוש ארה"ב וישראל בעת חרום.

יוזמות אינוייה שולבו בחוק תקציב הביטחון האמריקאי למרות התנגדות חריפה של הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר שרצו למנוע את אישור היוזמות כאמצעי לחץ לשינוי מדיניות ישראל כלפי הפלשתינים.

לדוגמא, הם פעלו נגד יוזמת אינוייה לשדרוג מתקני נמלי חיפה ואשדוד לצרכי הצי ה-6 במימון משרד ההגנה האמריקאי. כאשר אמר לו שר הימייה האמריקאי שהנשיא ומזכירי המדינה, ההגנה והימייה טוענים שהיוזמה אינה חיונית לצי ה-6, ענה אינוייה: "בכל הכבוד לנשיא, נאמנותי הראשונה היא לחוקה האמריקאית הקובעת שהרשות המחוקקת (קונגרס) מפקחת על הרשות המבצעת (נשיא). כיו"ר תת-הוועדה המופקדת על תקציב הביטחון הגעתי למסקנה שהיוזמה חיונית, ולא אירתע מלחצים". ואכן, היוזמה אושרה כחוק, נמל חיפה שודרג והפך לנמל האהוד ביותר על הצי ה-6 הנהנה משרותי תיקונים ותחזוקה, מאימונים משותפים עם צה"ל ומחופשות בישראל.

כאשר מזכיר המדינה בייקר נמנע ממימוש יוזמת אינוייה להרחבת שיתוף הפעולה עם ישראל ללוחמה בטרור, התקשר אינוייה לבייקר ואיים להשעות חלק נכבד מהתקציב הגלובלי של הלוחמה בטרור עד למימוש היוזמה. למחרת, זימן בייקר את יועץ רה"מ ללוחמה בטרור והחל במימוש היוזמה. התנגדות בוש ובייקר לסדרת היוזמות של אינוייה הדאיגה את הנהגת איפ"ק, השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון, שהציעה לסנטור לדחות חלק מיוזמותיו "כי הצינור החקיקתי לא יכול להכיל את כולן". אינוייה הגיב בחיוך: "אני היו"ר ואני יודע כמה יוזמות הצינור מסוגל להכיל". כל היוזמות אושרו ומומשו, בגיבוי המחוקקים הדמוקרטים והרפובליקנים, על אפם וחמתם של הנשיא ומזכיר המדינה.

אינוייה הבין – יותר ממרבית המחוקקים והמומחים לענייני קונגרס – שהחוקה האמריקאית מעניקה לשני בתי הקונגרס את הכוח לעצב את מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב ולרסן ולשנות את פעילות הנשיא בכל התחומים.

ב-2001 הבהיר אינוייה לשר לביטחון פנים, דר' עוזי לנדאו, שלישראל תרומה ייחודית לביטחון ארה"ב: "היקף המודיעין הצבאי שארה"ב מקבלת מישראל רחב מהיקף המודיעין שארה"ב מקבל מכל מדינות נאט"ו". הוא הוסיף שהעברת מערכות נשק סובייטיות (כגון מטוסי מיג 21 ו-23 ורדאר P-12), ע"י ישראל, לארה"ב תרמה מיליארדי דולרים לתעשיות הביטחוניות האמריקאיות והטתה את מאזן הכוחות לטובת ארה"ב.

יחד עם הסנטור הרפובליקני בוב קסטן – שהיה שותפו בכל היוזמות הנ"ל – יזם אינוייה ב-1987 את הסדר החובות של ישראל לארה"ב. ההסדר חסך לקופת ישראל 2 מיליארד דולרים לתקופה של 20 שנים. השניים גם יזמו הענקת ערבויות להלוואות לישראל בסך 10 מיליארד דולרים לקליטת עולי ברה"מ.

ב-1993 הביע אינוייה את חרדתו מהשפעה קטלנית של הסכם אוסלו על קיומה של ישראל, למרות שנכח בטקס החתימה בבית הלבן "כי לא יכולתי לסרב להזמנת חברי, רה"מ יצחק רבין". שוב הוא הפגין את יכולתו לדכא הרהורי הלב ולדבוק במציאות, גם אם אינה מאירת פנים.

בפגישתנו האחרונה, במשרדו, שאל אינוייה: "האם אתה מזהה בבית הנבחרים או בסנאט מחוקקים דמויי-אינוייה שיישאו את לפיד שיתוף הפעולה עם ישראל כאשר אפרד מהעולם?!" לצערי, אינני מזהה מחוקקים דמויי-אינוייה, חסיד אומות עולם שפעל ממניעים אסטרטגים ומוסריים. יהי זכרו ברוך.

הנשיא אובמה פועל נגד היוזמה הפלסטינית בעצרת האו"מ כמי שכפאו שד, למרות התייחסותו לאו"מ כשחקן המרכזי בזירה הבינלאומית, על אף תפישת עולמן הפרו-פלסטינית של שגרירתו לאו"מ ויועצתו הבכירה ביותר לענייני חוץ סוזן רייס ויועצתו לעניינים רב-לאומיים סמנתה פאוארס, למורת רוחה של יועצתו המיוחדת ו"החצי השני של מוחו" ואלרי ג'ארט, וחרף אמונתו שהעניין הפלסטיני הוא שורש זעזועי המזרח התיכון ובבת-עינם של הערבים.

שיטת הממשל האמריקאית אינה מאפשרת לנשיא לפעול באופן בלעדי בנושאי חוץ וביטחון. כושר התמרון של הנשיא – שהוא זרוע אחת משלושת זרועות הממשל – מוגבל על ידי מערכת ריסונים ואיזונים, ובמיוחד אלו הקשורים לשני בתי הקונגרס, שהם זרוע נוספת של הממשל, השקולה בעוצמתה לנשיא.

בית הנבחרים והסנאט, המהווים מבצר תמיכה ברעיון מדינה היהודית מאז המאה ה-18, הבהירו לאובמה את תמיכתם הבלתי-מסויגת בישראל, את התנגדותם הנחרצת למהלך הפלסטיני באו"מ ואת חשדנותם המושרשת כלפי מוסדות האו"מ.

מרבית צירי בית הנבחרים וסנטורים רפובליקנים ודמוקרטים כאחד, הנהנים מעצמאות מוחלטת מהנשיא ושולטים על "כוח הארנק", תומכים בהשעיית סיוע החוץ לרשות הפלסטינית ולמוסדות האו"מ. מצליף המיעוט הדמוקרטי, סטני הוייאר, הדמוקרט הבכיר בוועדת החוץ, הווארד ברמן, והסנטורים הדמוקרטים הבכירים רוברט מננדז וצ'אק שומר הבהירו לנשיא ששתי המפלגות שוללות את היוזמה הפלסטינית.

המחוקקים מהווים את הנציגות האותנטית ביותר של הבוחר האמריקאי – שהוא הציר המרכזי בשיטת הממשל – המכיר בישראל כבעלת-ברית ייחודית, המשייך את הפלסטינים ל"ציר הרשע", המזהה ערבים ומוסלמים כחוליה מרכזית באיום הטרור, הרואה באו"מ ארגון כפוי-תודה ומגרש בייתי של אויבי ארה"ב ומצפה שאובמה ישפר את יחסו לישראל.

עוצמת הבוחר והמחוקק האמריקאים עולה ככל שמתקרב מועד הבחירות וככל שנחלש מעמדו של הנשיא, כפי שאכן מתרחש בימים אלו. התמיכה באובמה הידרדרה מ-65% בינואר 2009 ל-39%, והוא הפך לנטל על המחוקקים הדמוקרטים, שתמיכתם במדיניותו היא תנאי בל-יעבור לבחירתו מחדש בנובמבר 2012.

ארה"ב מבהירה שאין שחר לחשש ישראלי מצונאמי בספטמבר, מדינות ערב מתנערות מהתחייבויות כספיות לרשות הפלסטינית העלולה לאבד גם את הסיוע האמריקאי, מנהיגי ערב זועמים על אבו מאזן השואף לזעזע את האזור כאשר הם עומדים בפני צונאמי מבית, וישראל?! האם ממשלת ישראל תשתחרר מתסמונת הצונאמי שהיא תוצרת-בית ותמנף את תמיכת ארה"ב? או, האם שוב תאגף את הקונגרס האמריקאי משמאל – כפי שקורה מאז 1993 – תהפוך "קו אדום" ל"קו ורוד" ותאחז בהחלטה נטולת-סמכות-אכיפה של עצרת האו"מ כתירוץ לנסיגה נוספת מנכסי צאן ברזל רעיוניים וביטחוניים?!

כדי להבין את מדיניות החוץ של ארה"ב, את היחס המיוחד של ארה"ב כלפי ישראל ואת כושר התמרון של ישראל מול לחץ נשיאותי, יש להכיר את הזירה הפנים-אמריקאית ואת הלך-הרוח המאפיין את רוב תושבי ארה"ב.

מאז היווסדה ב-1776, לא היה בארה"ב ממשל שמאל במונחים של אירופה! מספר האמריקאים המזדהים כשמרנים כפול ממספר הליברלים. בעקבות תבוסת הנשיא קלינטון בבחירות 1994 – עקב הצטיירותו כאיש שמאל – הוא פנה ימינה. לכן הוא זכה בכהונה שנייה בבחירות 1996, ניצח בבחירות 1998 למרות פרשת מוניקה לוינסקי, ופעל כאיש מרכז הפוזל ימינה עד סיום כהונתו השנייה בשנת 2000. לעומת זאת, הידרדרות הנשיא אובמה בסקרים, ותבוסת הדמוקרטים בבחירות 2010, נובעת מתדמית אובמה כנציג האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית.

הלך הרוח של רוב הציבור האמריקאי אינו מיוצג על ידי הוליווד, ה"ניו יורק טיימס" ה"וושינגטון פוסט", ה-CNN, ניו יורק ולוס אנג'לס, אלא על ידי ה-Flyover – תושבי הערים הקטנות והבינוניות המתגוררים בין החוף המזרחי והמערבי. עשרות השנים האחרונות העניקו רוח גבית לאגף השמרני-ניצי בארה"ב עקב הגירה מסיבית מהצפון/מזרח הליברלי-יוני לדרום/מערב השמרני/ניצי.

בניגוד לאירופה, קיימת בארה"ב מסה קריטית פוליטית של תושבים בעלי הלך רוח המאופיין על ידי אמונה בייחודיות מוסרית אמריקאית, פטריוטיות, מסורת, דת, ערכי המשפחה, אנטי-ממסדיות, שאיפה לממשלה קטנה ומיסים נמוכים, "אם אין אני לי מי לי" פרטי ולאומי, קריאת תיגר על אתגרי טבע ואדם, חופש נשיאת-נשק, הערכה לצבא, אנטי-טרור, טינה לאו"מ, זלזול באירופה וחשדנות כלפי משטרים מוסלמים.

ארה"ב היא המדינה הדתית ביותר בין הדמוקרטיות המערביות: כ-90% מתושביה מאמינים באלוהים, כ-50% נוהגים לברך על המזון, כ-45% פוקדים כנסיות מדי יום ראשון, כ-15 מיליון עותקים של התנ"ך נמכרים מדי שנה, כמעט כל חדרי המלונות מצוידים בספרי תנ"ך, מספר תחנות הטלביזיה הדתיות גדל מ-9 ב-1974 לכמעט 300 ב-2011, בית הנבחרים בוושינגטון פותח את דיוניו בתפילה יומית, נשיאים ואישים בולטים מסיימים נאומיהם דרך שיגרה ב"יברך האל אתכם ואת אמריקה" וכ-85% רוצים לשמר את In God We Trust על שטר הדולר ואת One Nation Under Godבהצהרת הנאמנות היומית לארה"ב ולדגל האמריקאי בקונגרס, בבתי הספר, במועדונים חברתיים ובאירועים שונים. האתוס האמריקאי כולל גם את שלושת ה-Gs: Guns, Guts, God.

ארה"ב היא המדינה היחידה בעולם שכ-80% מתושביה מגדירים את ערכי היסוד שלהם כ"ערכים יהודים-נוצרים". עשרת הדברות מוכרות כמסד המוסרי של ארה"ב ומוצגות באתרים היסטוריים וממשלתיים ברחבי ארה"ב, פסלים של משה רבנו קבועים באולם בית הנבחרים ובבית המשפט העליון, פסוק 10 מפרק כ"ה ב"ויקרא" חרות על "פעמון החרות", "אורים ותומים", "אל שדי" ו"אוריאל" חרותים על החותם הרשמי של אוניברסיטאות ייל, דארטמות' וקולומביה בהתאמה, "מגן דוד" מתנוסס מעל ראש הנשר בחותם הרשמי האמריקאי ומפת ארה"ב כוללת אלפי אתרים בעלי שמות תנ"כיים כגון ירושלים, חברון, בית אל, מצפה, דותן, וכו'.

לכן, רוב האמריקאים אינם רואים במדינה היהודית נושא חוץ שיגרתי, אלא נושא ערכי-פנימי הקשור למסד המוסרי של ההוויה האמריקאית. ההתפתחויות הוולקניות המאפיינות את "החורף הסוער הערבי" של החודשים האחרונים, יחד עם התסכול הגובר של האמריקאים מהתנהלות נאט"ו בעיראק, באפגניסטן ובמאבק מול הטרור המוסלמי, שופכים אור גם על ייחודיותה האסטרטגית של ישראל: בעלת ברית ללא-תנאי, יציבה, אמינה, דמוקרטית, בעלת יכולות מוכחות, מקור ייחודי לשדרוגים של מערכות נשק אמריקאיות המניבים מיליארדי דולרים לכלכלת ארה"ב, זירת הכשרה ליחידות המיוחדות בדרכן לעיראק ולאפגניסטן, ומוצב קדמי יעיל במאבק התרבויות בין הדמוקרטיות המערביות לבין הטרור המוסלמי ומשטרים פורעי חוק נוספים. ב-1970 הדף כוח ההרתעה הישראלי את הפלישה הסורית לירדן, שאיימה על יציבות מקורות הנפט במפרץ הפרסי. ב-2011 מהווה ישראל את נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה והיעילה בעולם שאינה זקוקה לאף חיל אמריקאי (אליבא ד'גנרל אלכסנדר הייג שהיה מפקד נאט"ו ומזכיר המדינה האמריקאי).

היחס המיוחד לרעיון המדינה היהודית מעוגן בפוריטנים שהגיעו לארה"ב במאה השבע עשרה. האהדה המוצקה והקבועה לישראל נובעת מהציבור יותר מאשר מ – ולעתים למרות – הדיירים הזמניים בבית הלבן ומתבטא בסקרי דעת קהל: לפי סקר ה-CNN מ-26 למאי 2011 67% תומכים בישראל מול 16% התומכים בפלסטינים; לפי "גאלופ" מפברואר 2011 68% רואים בישראל בעלת-ברית; לפי "ראסמוסן ריפורט" מפברואר 2011 הרוב מתנגד לסיוע חוץ לערבים אך תומך בסיוע חוץ לישראל; ולפי "מכון קוויניפיאק" מאפריל 2010 66% מול 19% מצפים שאובמה ישפר יחסו לישראל.

עמדת אובמה כלפי ישראל אינה מקובלת על רוב הבוחרים והמחוקקים. את יחסו המיוחד של הבוחר האמריקאי כלפי המדינה היהודית מייצגים נאמנה נציגיו בשני בתי הקונגרס, השקולים בעוצמתם לנשיא גם בנושאי חוץ וביטחון. החוקה האמריקאית נועדה למנוע שלטון כל-יכול של הנשיא – שהוא אחת משלושת זרועות הממשל ולא "הממשל" – ומעניקה לקונגרס מעמד של שותף מלא Co-Determination)), את "כוח הארנק" ואת היכולת ליזום, להשעות, לשנות ואף להפוך על פיה מדיניות.

הקונגרס אמנם בוחר לעסוק בענייני בוחריו באזור הבחירה ובמדינות השונות, מעדיף להימנע מעימות עם הנשיא בנושאי חוץ וביטחון, אך כאשר הנשיא חורג מסמכויותיו, מפיר אמון או נוקט עמדה מנוגדת לרוב הבוחרים, הקונגרס מפגין שרירים איתנים. לדוגמא, הקונגרס סיים את מלחמות וייטנאם, לאוס וקמבודיה ב-1973 ואת המעורבות הצבאית האמריקאית באנגולה ובניקרגואה ב-1976 ו-1984. ב-1986 הביא הקונגרס לחרם על דרום אפריקה, למרות וטו של הנשיא רייגן, וגרם להתמוטטות המשטר הלבן בפרטוריה. ב-1993 קבע הקונגרס לוח זמנים לפינוי החיילים מסומלי וב-1991 חייבה הרשות השופטת את הנשיא בוש לקבל את אישור הקונגרס למלחמה בעיראק. ב-1975 ביצע הסנטור פרנק צ'רץ', יו"ר וועדת החוץ, מהפיכה במבנה ופעילות קהיליית המודיעין. ב-1975 קיצץ הקונגרס את סיוע החוץ לתורכיה בתגובה לפלישה לקפריסין. מ-1999 הסנאט מונע את אשרור האמנה להפסקת ניסויים גרעיניים שנחתמה על ידי קלינטון. ב-1974 חייב הקונגרס את פתיחת שערי ברה"מ לעלייה כתנאי להטבות פיננסיות ומסחריות למוסקבה, וגם כאן למרות התנגדות הנשיא. ב-1990 מנע הקונגרס מהנשיא בוש לקצץ 5% מסיוע החוץ לישראל. ב-1991 אישר הקונגרס – על אפם וחמתם של בוש ומזכיר המדינה בייקר – 650 מיליון דולרים סיוע מיוחד לישראל, אספקת מערכות נשק לישראל בסך 700 מיליון דולרים, שדרוג מתקני נמל חיפה לצרכי הצי ה-6, השתתפות התעשייה הביטחונית הישראלית במכרזי הפנטגון לתחזוקה, תיקונים ושדרוגים באירופה, ועוד.

תשתית היחסים בין ישראל לארה"ב היא ייחודית ומושתתת על ערכים המדגישים את ערש ההיסטוריה היהודית ועל איומים ואינטרסים משותפים. התשתית הערכית, שאין לה אח ורע, ממתנת את העוצמה של מתיחויות ומשברים בין מנהיגי ישראל וארה"ב ומונעת קרע ארוך-טווח. בין 1948 ל-1992 מינפו ראשי ממשלה את התשתית הייחודית כדי להדגיש את זכותנו על הארץ ולהדוף – בדרך כלל – לחצים של נשיאים אמריקאים, תוך כדי שדרוג מתמיד של שיתוף הפעולה. האם ב-2011 ישראל מבינה שעמידה על זכותנו על הארץ, במקביל להבהרת תרומתנו הייחודית לביטחון הלאומי האמריקאי, משדרגים את בסיס התמיכה של ארה"ב בישראל?!

מערך ההסברה של ישראל ממחזר את סיפורי ג'וחא המחפש את ארנקו מתחת לעמוד החשמל ולא במקום שהארנק נפל, "בגלל ששם חושך ופה אור".

משאבי הסברה רבים מדי מוקדשים למיתוג ישראל כמדינת תיירות, חידושים והמצאות, תעשייה, רפואה, חקלאות, תרבות ואומנות, מתוך אשליה שזו הדרך להסיט את תשומת לב העולם מהתמקדותו בסכסוך הערבי/פלסטיני-ישראלי. אבל, כמו בסיפורי ג'וחא, את תדמיתנו אנו מאבדים בחשכת הסכסוך, ולא נצליח לשקם אותה במאמצי הסברה מתחת לעמוד החשמל של "ישראל היפה".

מבצע המיתוג מהווה פורקן למערך הסברה הססני ולא נחוש, עמום ולא בהיר, מתנצל ולא תקיף, שואף לתקינות-פוליטית ולא לקריאת תיגר, לנשיאת-חן ולא לכבוד והערכה. מערך ההסברה מנסה ליצור מציאות וירטואלית המצמצמת – כביכול – את עיסוק העולם במחלוקות העמוקות, המורכבות והאמיתיות בינינו לבין אויבינו. אבל, המציאות בשטח חזקה יותר וקובעת שנקודות מחלוקת אלו – ולא אי הכרת ישראל היפה – הן המעיבות על תדמית ישראל.

מזכירי המדינה שולץ ובייקר ומנהיגי הקונגרס האמריקאי לא אהדו את ראש הממשלה יצחק שמיר; הם כיבדו והעריכו אותו על דבקותו בעקרונות בכל-מחיר. כאשר סיים שמיר את פגישתו ב-1989 עם מנהיגי הרוב והמיעוט בסנאט, הדמוקרט ג'ורג' מיטצ'ל והרפובליקני בוב דול, אמר דול לראש הממשלה: "אנו מכבדים אותך, למרות שאיננו מסכימים איתך, כי אתה קשוח!" הזירה הבינלאומית אינה מכבדת ואינה אוהדת ראשי ממשלה ישראלים ההופכים "קו אדום" ל"קו ורוד" כדי להימנע מעימות, ומעדיפים נוחיות-פוליטית/דיפלומטית ורווח קצר-טווח על פני נאמנות לדרך וחזון ארוך-טווח, גם אם הם מייצגים מדינה דמוקרטית, נאורה, התורמת רבות לרפואה ולחקלאות המודרנית.

בניגוד למורשת בו גוריון, אשכול, גולדה, בגין ושמיר, מערך ההסברה הישראלי מאופיין על ידי רפיון האמונה בצדקת הדרך, הזדהות עם זכויות ומצוקות אויבינו, אימוץ נוסחאות פשטניות המאפיינות מעצבי-מדיניות ודעת קהל מערביים ומשחקות לידי אויבינו, המעטה בערך תרומתנו לביטחון העולם החופשי, והתעלמות מהמציאות המזרח תיכונית השופכת אור על צדקת דרכנו, על עוולות אויבינו ועל מגבלות השלום וצרכי הביטחון הנגזרים מכך.

לדוגמא, מצרים לא הסכימה לוותר על אף שעל בסיני, סוריה אינה מסכימה לוותר על שכשוך הרגליים בכינרת והפלסטינים אינם מוותרים על "טענת השיבה", מכיוון ש"כתב ההגנה" שלהם מבוסס על "זכויות". לעומתם, ישראל מבססת את "כתב ההגנה" שלה על "צרכי ביטחון" משתנים ועל "מיתוג", דוחקת לקרן זווית "זכויות" עתירות-שורשים, קבועות, ייחודיות ומתועדות, מתגאה בפרגמטיזם ונכונה להינתק משורשים ומערש-היסטוריה. אך למעשה הפרגמטיזם הישראלי מכרסם בלגיטימציה הבינלאומית המוקירה עמידה על "זכויות". ישראל מתעלמת מלקח "משפט שלמה" המלמד על תדמיתו וגורלו של צד לסכסוך המוותר על חלק מזכויותיו.

חברת "אינטל" אינה חוסכת שבטה ממתחרתה העיקרית, AMD, הנושפת בעורפה. "אינטל" מבליטה את יתרונותיה התחרותיים, את מגרעות AMD ולוחצת על שותפיה ולקוחותיה לצמצם קשריהן עם AMD כדי להישאר בצמרת, להישרד ולא להימחק. אבל ישראל נוקטת כלפי אויביה בטקטיקה שהייתה מביאה את "אינטל" לפשיטת רגל. מ-1993 ישראל מוותרת בדרך כלל על יתרונה המוסרי, מפגינה איזון-מוסרי ("לנו ולהם זכויות ותביעות לגיטימיות; הם ואנחנו טועים, יורים והורגים"), מאמצת את תפישת "מעגל-האלימות" המשחררת את אויבינו מאחריות בלעדית לטרור ולאלימות, מוותרת על מעמד "המאשים" ומשחררת את האויבים בדרך כלל מנטל עמדת "הנאשם". לכן, ישראל מצניעה את דמותו האמיתית של אבו-מאזן – מכונן החינוך לשנאה, מכחיש השואה, מחרחר טרור במדינות ערב, ממתכנני "טבח מינכן" ומקורב משטרי הדיכוי הקומוניסטים במזרח אירופה – מציגה את סוריה כדבקה בהסכמים למרות הפרה שיטתית ואלימה של הסכמים בין-ערביים על ידי דמשק ומתעלמת מדיכוי אכזרי, חוסר-אמינות, הפכפכות והיעדר-יציבות כמאפייני יסוד של משטרים ערביים. ישראל אף מתייחסת לרשות הפלסטינית כשותף לגיטימי לתהליך שלום, כאילו מדובר בסכסוך על גודלה – ולא על קיומה – של ישראל, למרות ההסתה ושטיפת המוח האנטישמית במוסדות החינוך, התקשורת והדת של הרשות, על אף מרכזיות "מנגנוני הביטחון" במערך הטרור הפלסטיני וחרף הפרה שיטתית של הסכמים מאז 1993.

הזעזועים הוולקניים במדינות ערב מהווים עיתוי אופטימאלי למתקפת הסברה, אך הדבר מחייב סטייה מנורמות המקובלות היום. הזעזועים מסירים את "שומר המסך" וחושפים את המזרח התיכון האמיתי: אב-טיפוס של זעזועים בלתי-צפויים, חוסר-יציבות וחוסר-וודאות שלטונית ורעיונית, פיצול ועוינות אתניים, שבטיים ודתיים בין-מוסלמים, אלימות כנורמה בפתרון סכסוכי פנים וחוץ, תרבות של "שנאת האחר", משטרים טוטליטריים אכזרים של "מנהיג אחד והתנקשות אחת", תוחלת חיים קצרה של בריתות ונאמנויות מקומיות ואזוריות, בוגדנות ולהפרה שיטתית של הסכמים פנימיים ואזוריים, טרור מקומי ועולמי ומעבר בלתי-צפוי משלום למלחמה. ככל שחוסר הוודאות והיציבות של משטרים ערביים גוברים, כן מעמיק חוסר הוודאות של הסכמים, כן גדלים צרכי הביטחון וכן גוברת חיוניותם של רכסי יו"ש. ככל שארה"ב נחשפת למאפייני המזרח התיכון, כן בולטת ישראל כבעלת ברית ייחודית: יציבה, אמינה, בעלת-יכולות, דמוקרטית ובעלת-ברית ללא-תנאי.

הזעזועים הוולקניים במדינות ערב מסירים את "שומר המסך" הפלסטיני וחושפים את המזרח התיכון האמיתי: העניין הפלסטיני אינו לב זעזועי האזור, אינו בבת-עינם של מנהיגי ערב ושל המדיניות הבין-ערבית, אינו שורש הטרור המוסלמי האנטי-מערבי ואינו מוקד הסכסוך הערבי-ישראלי. אבל, ישראל ממשיכה לשעבד את חזונה, מדיניותה, צרכי ביטחונה ואת מערך ההסברה שלה לתפישות פשטניות הנחשפות בערוותן ברחובות תוניס, קהיר, צנעא, מנאמה, מסקט, טריפולי ודמשק. כמו צבי המרותק לאורות מסנוורים של רכב מתקרב, כך גם ישראל מרותקת ל"שומר המסך" הפלסטיני, מתעלמת ממשקלו המשני במכלול המזרח תיכוני ובהקשר הסכסוך הערבי-ישראלי, ונמנעת מהדהוד עובדות יסוד המציגות את מקומו הנחות של העניין הפלסטיני במזרח התיכון. למשל, אף מלחמה ערבית-ישראלית לא פרצה עקב הנושא הפלסטיני. לכן עם סיום "מלחמת העצמאות" כבשה עיראק את השומרון ולא העבירה אותו לפלסטינים אלא לירדן, אשר כבשה את יהודה וסיפחה את יהודה ושומרון לממלכה ההאשמית. מנהיגי ערב מרעיפים על הפלסטינים מלל לרוב, אך מעט דמים, וודאי שלא דם. הם רואים בפלסטינים גורם חתרני שגורש – עקב חתרנות – ממצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית. בעת החתימה על הסכם השלום ישראל-ירדן ב-1994 הזהיר הרמטכ"ל הירדני את חברו הישראלי שהפלסטינים מהווים אב-טיפוס לאי-כיבוד הסכמים. הוא ביקש להימנע מהקמת מדינה פלסטינית "פן תמיט שואה על הממלכה ההאשמית". מה יודעים הערבים על אש"פ שישראל מסרבת לדעת ולהסביר לעולם?!

ב-2005 הציג מנהיג הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים, תום דילאיי, בפני אורח ישראלי את הסיבות להתנגדותו להקמת מדינה פלסטינית מחשש לאינטרסים אמריקאים. הוא תהה מדוע ישראל מתייחסת בצורה רפה לאיום הפלסטיני, מעניקה רוח גבית לגורמים אנטי-ישראלים בוושינגטון התומכים בדחיקת ישראל לקווי 1949, ושומטת את הקרקע מתחת לרגלי תומכיה שעייפו מלאגף את ישראל מימין. כדי לסייע לידידיה בארה"ב על ישראל להציג נאמנה את המציאות המזרח תיכונית, המבליטה את האיום החמור על אינטרסים אמריקאים הטמון בהקמת מדינה פלסטינית: גזר דין מוות לבעלת-ברית של ארה"ב, ירדן; רוח גבית לטרור אנטי-אמריקאי בעיראק ובאזור; דריסת רגל אסטרטגית לרוסיה, סין, צפון קוריאה ואולי אף איראן; הענקת פרס למשטר המרוקן את בית לחם ורמאללה מנוצרים; שמן ולא מים למדורת המזרח התיכון.

ב-2007 אמר הנשיא בוש שמנהיגי ישראל שכנעו אותו שהקמת מדינה פלסטינית תציל אותה משואה דמוגרפית. במקום למנף מגמה דמוגרפית חיובית (גידול של 56% במספר לידות יהודיות לעומת 15% גידול של לידות ערביות; שיעור פריון יהודי גדול כל מדינות ערב להוציא את תימן, סעודיה וסוריה; ועוד), וכדי להצדיק ויתורים על נכסי צאן ברזל היסטוריים וביטחוניים, ישראל מציגה מצג-שווא של מצוקה דמוגרפית. במקום להציג עוצמה דמוגרפית, בעלת השלכות חיוביות על תחומי העלייה, הכלכלה, האופטימיות הציבורית ותדמית ההרתעה של ישראל, מזינה ישראל פסימיות בקרב תושביה וידידיה.

במאי 2011 מתפרסם מאמר של שגריר ישראל בוושינגטון, מיכאל אורן, על ישראל כבעלת ברית אולטימטיבית של ארה"ב. המאמר מפרט את תרומתה הייחודית של ישראל לאינטרסים חיוניים של ארה"ב. הוא מהווה תופעה חריגה במערך ההסברה הישראלי המצניע, בדרך כלל, את מהות הקשר בין ישראל לבין ארה"ב: כביש דו-סטרי לתועלת שני הצדדים! ב-2004 אמר הסנטור הדמוקרטי דניאל אינוייה, יו"ר וועדת ההקצבות ויו"ר לשעבר של וועדת המודיעין שתרומת ישראל למודיעין האמריקאי עולה על תרומת כל מדינות נאט"ו. הגנרל אלכסנדר הייג, שהיה המפקד העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה האמריקאי, נהג להגדיר את ישראל כ"נושאת מטוסים אמריקאית הגדולה בעולם שאין עליה אף אמריקאי, שאי-אפשר להטביעה, שהיא החסכונית והיעילה ביותר ועוגנת באזור קריטי לאינטרסים כלכליים וביטחוניים של ארה"ב." לדעת הייג, אלמלא ישראל היה על ארה"ב לשלוח לאגן המזרחי של הים התיכון מספר נושאות מטוסים שהיו עולות למשלם המיסים כ-20 מיליארד דולרים לשנה ומסבכות אותה בסכסוכים מקומיים ואזוריים. הפצת המסר של הייג תחזק תומכים, תחליש מקטרגים ותסייע להעמקת שיתוף הפעולה עם ארה"ב התורם לשתי המדינות, משדרג את תדמית ההרתעה של ישראל ומקדם את יציבות האזור.

בניגוד לג'וחא הנרתע מחיפוש אחר הארנק בחשכה, נהנית ישראל מירח מלא המאיר את החשכה. האם ישראל תמנף את הנכסים ההסברתיים הנחשפים על ידי אור הירח – כגון תרומתה לארה"ב, עוצמתה הכלכלית נוכח הקריסה הגלובלית, זעזועי מדינות ערב, חולשת העניין הפלסטיני, איום האסלאם על המערב – או תמשיך במערך הסברה הססני, עמום ומתנצל המוסיף שמן למדורת הלחצים והאיומים, מערער את הביטחון, מרחיק את השלום ומקרב את המלחמה?

אמור לי מי הוא יוזם המפגש ומי מעוניין בצילום רשמי, ואומר לך מי מגיע למפגש מעמדת נחיתות! בניגוד למפגשים הקודמים בין ראש הממשלה נתניהו לבין הנשיא אובמה, הפעם אובמה – המתרסק בסקרים והופך בהדרגה לאבן רחיים על צוואר המחוקקים הדמוקרטים לקראת בחירות נובמבר 2010 – מעוניין במפגש ובצילום רשמי. הוא מקווה שצילום עתיר חיוכים יסתיר מחלוקת חריפה וישפר את תדמיתו בעיני תומכי ישראל בארה"ב. הוא אף מקווה שראש הממשלה לא ימנף את המצוקה הפוליטית של מארחו – ואת האהדה הגורפת לישראל בציבור ובקונגרס השקול בעוצמתו לנשיא – ושוב יתחייב לויתורים ומחוות לגבי ירושלים, יו"ש ועזה.

ראש הממשלה נתניהו עומד לפגוש בבית הלבן נשיא שהוא אידיאולוג הנחוש לשנות סדרי עולם ומתמיד בתפישת עולמו למרות הכרסום הדרמטי במעמדו מבית ומחוץ. תגובת אובמה למהפך בעמדות ראש הממשלה (תמיכה במדינה פלסטינית, הקפאה, וכו') מבהירה שויתורים סוחפים אינם משפרים את יחסו לישראל, אלא מוסיפים שמן למדורת הלחצים. ויתורים לא מסיטים את אובמה מ"עשרת הדיברות", המנחות את תפישת עולמו שאינה מבשרת טובות לישראל.

1. תם עידן ההגמוניה האמריקאית. בניגוד לאתוס האמריקאי, אובמה אינו מאמין בייחודיות המוסרית, הכלכלית והצבאית של ארה"ב ובמנהיגותה את מאבק החברות הדמוקרטיות נגד חברות דיקטטוריות פורעות-חוק. ארה"ב נתפסת בעיניו ככוח נסוג שניצל לרעה את מעמדו. היועץ המשפטי של מחלקת המדינה, ידידו הרולד קו, טוען שלחוקה האמריקאית אין עליונות על החוק הבינלאומי ולעיתים יש לפסוק בארה"ב לפי חוקי השריעה!

2. לא הדברה אלא הידברות. אובמה מאמין שהעולם אינו זירת עימות בין חברות חופשיות לבין משטרי וארגוני טרור, אלא במת גישור והידברות עם יריבים’ כולל איראן, סוריה, חיזבאללה וחמאס. מכאן הפיחות במעמד בעלות-ברית אסטרטגיות כגון ישראל. הוא מקצץ בתקציבי פיתוח מערכות נשק והגנה נגד טילים בליסטים, מוותר על הצבת מערכות הגנה נגד טילים בליסטים בפולין ובצ'כיה ויוזם הסכמי צמצום מרוץ החימוש, גם אם הם מכרסמים בכוח ההרתעה האמריקאי ומשרתים אינטרס רוסי וסיני.

3. האו"מ ציר מרכזי בעיצוב יחסים בינלאומיים. אובמה הוא הנשיא האו"מניק ביותר מאז וודרו ווילסון ורואה באו"מ – המגרש הביתי של אויבי ויריבי הדמוקרטיות המערביות – את "עושה המשחק" המרכזי בזירה הגלובלית. לכן מינה לשגרירה באו"מ, במעמד חברת קבינט, את סוזן רייס – הגורו שלו ליחסים בינלאומיים, הרואה בג'ים בייקר וג'ימי קארטר העוינים את ישראל מקור השראה. לכן, העדיף וועדת חקירה בינלאומית בפרשת המשט, הצטרף להחלטה האנטי-ישראלית של וועידת האו"מ לפירוז גרעיני, הצטרף ל"מועצה לזכויות האדם" האנטי-אמריקאית ואנטי-ישראלית של האו"מ, העניק "מדליה נשיאותית" למרי רובינסון שהנהיגה את "ועידת דרבן" האנטי-ישראלית והאנטי-אמריקאית.

4. 4. לא חד-צדדיות אלא רב-לאומיות. אובמה שואף להימנע מיוזמות חד-צדדיות ולהרבות במדיניות רב-לאומית, המשעבדת שיקולים אמריקאים למכנה משותף רב-לאומי הנשלט ע"י רוב אנטי-אמריקאי. יועצתו לעניינים רב-לאומיים היא ידידתו סמנטה פאואר, העוינת את ישראל ומטיפה לדו-שיח עם טהראן.
5. אירופה מודל לחיקוי. אובמה שואף להתקרב לדפוסי המדיניות האירופאית הביקורתית כלפי ישראל והפייסנית כלפי משטרים פורעי-חוק, למרות שהעולם החופשי זקוק ל"שריף האמריקאי" ולא לעוד "שוטר מקוף אירופאי".

6. האסלאם שותף ולא יריב/אויב. אובמה אוסר על אנשיו להשתמש במונחים "טרור מוסלמי" ו"טרור ג'יהאדיסטי", טוען למכנה משותף ערכי מוצק בין ארה"ב לאסלאם ומפגין פייסנות כלפי האסלאם ומדינות מוסלמיות. יועצתו הבכירה וידידתו האישית, ואלרי ג'ארט ("מוחו השני של אובמה") מעבירה מסרים אלו לארגונים אמריקאים-מוסלמים אנטי-אמריקאים ואנטי-ישראלים. "דו"ח 4 השנים" (2010) של המשרד לביטחון פנים והפנטגון אינם מזכירים את המילה אסלאם!

7. אין טרור גלובלי או מוסלמי. לפי אובמה, יועצו לענייני טרור, ג'והן ברנן, הקורא לדו-שיח עם חיזבאללה, סוריה ואיראן, והתובע הכללי, אריק הולדר, אין "טרור בינלאומי" או "טרור מוסלמי" ואין "טרוריסטים", אלא "קיצונים", "תופעות בודדות" (אל קעידה וטאליבן) ו"אסונות ידי-אדם". הטרור נתפש כאתגר רשויות אכיפת החוק ולא אתגר צבאי, ומהווה גם תגובת העולם השלישי לעושק מערבי. לכן, מעניקים לטרוריסטים זכויות של עברייני-חוק. כאשר אין צלילות מוסרית קשה לצפות לצלילות בשדה הקרב,

8. אסכולת מחלקת המדינה. למרות שלמזכירת המדינה השפעה מזערית על עיצוב מדיניות החוץ, תפישת העולם הקוסמופוליטנית של מחלקת המדינה, הרגישה למאווי העולם ה-3 והדוגלת בויתורים למשטרים רדיקלים, מאומצת על ידי הנשיא ואנשיו. מחלקת המדינה לא רצתה בהקמת המדינה היהודית ב-1948 ומהווה מקור מרכזי לביקורת נגד ישראל מאז 1948.

9. מרכזיות הנושא הפלסטיני. אובמה, יועצו לביטחון לאומי, ג'ים ג'ונס, ושאר יועציו רואים בנושא הפלסטיני כאילו היה לב הסכסוך הערבי-ישראלי, הגורם המרכזי לזעזועי המזרח התיכון ושורש הטרור המוסלמי האנטי-מערבי. לתפישתו, הערבים שייכים לעולם ה-3 המנוצל וישראל למערב המנצל. אובמה מאמץ את קו התעמולה הערבי המתוחכם הטוען שהמסד המוסרי להקמת ישראל היא השואה, שהעניקה בית ליהודים, אך עקרה את הפלסטינים מבתיהם.

10. 10. Yes We Can. אובמה – נטול הענווה – משוכנע שלכל בעיה יש פיתרון והוא יכול להשיגו. כדי לפתור את הסכסוך הערבי-ישראלי יש לכאורה להפעיל לחץ שהוא יעיל כלפי דמוקרטיה (ישראל), אך לא יעיל כלפי דיקטטורות (הרשות הפלסטינית ומדינות ערב).

דבקות אובמה ב"עשרת הדיברות" ממחישה את הפער הבלתי-ניתן לגישור בינו לבין נתניהו. האם ראש הממשלה ילמד משגיאותיו בעבר, ימנף את האהדה הסוחפת של הציבור והקונגרס בארה"ב, וינפץ את הערכת אובמה ויועציו כאילו הוא (נתניהו) לא מחמיץ אף הזדמנות להפוך כל "קו אדום" לקו ורוד?

אין מקום לאכזבה מתפקוד הנשיא אובמה העומד – מאז ינואר 2009 – מול אתגרים כלכליים, ביטחוניים וחברתיים בו-זמניים חסרי-תקדים בחומרתם ובעוצמתם מבית ומחוץ.

אין מקום לאכזבה מתפקוד הנשיא אובמה שנבחר למשרה המורכבת והקשה בעולם – בתקופה עתירת זעזועים מקומיים, אזוריים וגלובליים המאיימים על שלום העולם – למרות חוסר-ניסיונו המשווע ולמרות תפישת עולמו הפשטנית המנותקת מהמציאות המורכבת.

אין מקום לאכזבה ממדיניות הנשיא אובמה כלפי ישראל והסכסוך הערבי-ישראלי, שהיא פועל יוצא מתפישת עולמו שהוצגה במערכת הבחירות ב-2008.

אין מקום לאכזבה מהנשיא אובמה, היות והכתובת הייתה על הקיר!

אובמה נבחר לנשיא בעיצומה של קריסה כלכלית – שאין יודעים עדין את היקפה – המאיימת על רווחת ארה"ב ומעמדה הבינלאומי. מיליוני אמריקאים איבדו את בתיהם, האבטלה הרשמית מעל 10%, האבטלה האמיתית (שכירים שנאלצו לקצץ שכר וימי עבודה) 17%, הגרעון התקציבי הוא החמור ביותר מאז סיום מלחמת העולם השנייה, מאות בנקים פשטו את הרגל, "בועת הנדל"ן" התפוצצה, רמת ההשקעות הפרטיות בשפל, הצרכן האמריקאי (שהוא מנוע הצמיחה) מהסס לקנות, עננת קריסה מרחפת מעל מערכות הביטוח הלאומי והרפואי, המיסים עולים ומעורבות הממשלה בכלכלה מסתעפת ומעמיקה. ככל שעובר הזמן, הופכים השלכות הקריסה והצעדים לשיקום הכלכלה ל"כרטיס הביקור" של אובמה ולאבן רחיים על צווארו.

למרות שאובמה שואף להתמקד באתגרי פנים הקובעים את עתיד החברה האמריקאית ואת גורלו הפוליטי, הוא נשאב לקלחת הרותחת של הטרור הבינלאומי וסכסוכי הדמים הדתיים, הטריטוריאליים, השבטיים, הרעיוניים ומאבקי כוח ברחבי העולם. למרות שהוא מושיט יד מפייסת למשטרי טרור, הטרור שולח את ידו הארוכה לתוך ארה"ב, מגביר את תחושת אי-הביטחון של האמריקאים ומחזיר לתודעתם את השאלה: "מתי – ולא האם – תיפול הנעל השנייה" (בעקבות הנעל הראשונה שנפלה ב-11 לספטמבר 2001)?! הטרור המוסלמי מגביר את פעילותו המבצעית, הפוליטית, הפיננסית, הרעיונית והלוגיסטית באסיה, אפריקה, המזרח התיכון, אירופה, ארה"ב, אמריקה הלטינית ואוסטרליה.

פקיסטן משחקת תפקיד כפול של בסיס טרור החשוב בעולם מחד ומלחמה בטרור מאידך. הממשל המרכזי בפקיסטן עלול ליפול – יחד עם מאגרי נשק גרעיני – לידי הטרור המוסלמי. האיפוק של הודו – מול גלי הטרור המוסלמי במומבי, ניו דלהי היידראבאד ואחמדאבאד – עלול לפקוע ולהוסיף שמן למדורת הסכסוך השורשי בין הודו לפקיסטן הגרעיניות. המלחמה באפגניסטן עלולה לעבור תהליך ויטנאמיזציה והמלחמה בעיראק רחוקה מרגיעה. פינוי הכוחות האמריקאיים משתי המדינות– ללא ניצחון צבאי ברור – עלול לערער עוד יותר את יציבות האזור והעולם. סוריה מעניקה בסיס לטרור אנטי-אמריקאי בעיראק. איראן מסייעת לארגוני טרור ברחבי העולם, משדרגת יכולות בליסטיות ומתקרבת ליכולת גרעינית שתהפוך להר געש היורק לבה למפרץ, לארה"ב, למזרח התיכון, לאירופה ולעולם כולו. צפון קוריאה הגרעינית מהווה מקור לאיומים בלתי-צפויים. סין ורוסיה אינן מסתירות את שאפתנותן, המדירה שינה מעיני שכנותיהן באסיה ובמזרח אירופה. מכסיקו עומדת בפני איום פנימי מצד ברוני סמים אלימים הנלחמים גם זה בזה, והופכים את טקסס, אריזונה וקליפורניה לזירת קרבות ביניהם. ונצואלה וקובה משתפות פעולה עם יריבי ואויבי ארה"ב, העלולים לזכות בדריסת רגל צבאית בחצר האחורית של ארה"ב. וזו רק תמונה חלקית של אתגרי-חוץ המטרידים את "מנוחת" אובמה.

מול אתגרים אלו עומד הנשיא אובמה, מצויד בתפישת עולם שהוצגה במערכת הבחירות ב-2008 ובשלושה נאומים מכוננים שנשא באוניברסיטת קהיר (4 ליוני 2009), בעצרת האו"מ (23 לספטמבר 2009) ובאקדמיה הצבאית בווסט פוינט (1 לדצמבר 2009).

בניגוד לאתוס האמריקאי, הוא אינו מאמין בייחודיות (Exceptionalism) המוסרית, הכלכלית והצבאית של ארה"ב וביעודה המנהיגותי במאבק החברות הדמוקרטיות נגד חברות דיקטטוריות פורעות-חוק. ארה"ב נתפסת בעיניו ככוח נסוג שניצל לרעה את מעמדו, ולכן הוא מתנצל באוזני מדינות העולם השלישי והמוסלמים, חוקר את התנהלות סוכני ה-CIA וסוגר את מחנה המעצר בגואנטנמו. לדעתו, העולם אינו זירת עימות בין חברות חופשיות לבין משטרי וארגוני טרור, אלא במת הידברות (Engagement) בין יריבים החייבים להבין, לכאורה, שהמשותף ביניהם עולה על המפריד ושהסכמים ואמנות עדיפים על עימות צבאי. הוא מציג עולם של גישור ולא של עימות. כוח צבאי אינו פותר סכסוכים וחלף עידן מאזן הכוחות הצבאיים. לכן, הוא מקצץ בתקציבי פיתוח מערכות נשק והגנה נגד טילים בליסטים, לא משלים מלאי בעקבות הפעילות בעיראק ובאפגניסטן, לא מרחיב את הכוח הצבאי למרות הקצנת האיום ויוזם הסכמי צמצום מרוץ החימוש, גם אם הם משרתים אינטרס רוסי וסיני. לכן הוא גם וויתר על הצבת מערכות הגנה נגד טילים בליסטים בפולין ובצ'כיה לשביעות רצון רוסיה ולמורת רוח מזרח אירופה.

ממשל אובמה אוסר על נציגיו להשתמש במונחים "טרור בינלאומי", "טרור מוסלמי" (כי "האסלאם הוא חלק מאמריקה") ו"טרור ג'יהאדיסטי" (כי "הג'יהאד הוא תהליך טיהור ומאבק לקידום יעד מוסרי"). לפי אובמה, אין "טרוריסטים", אלא "קיצונים", "תופעות בודדות" ("אל קעידה" ו"טאליבן"), ו"אסונות ידי אדם". הטרור נתפש כאתגר רשויות אכיפת החוק ולא אתגר צבאי. הטרור מהווה – במידה מסוימת – תגובת העולם השלישי לניצול, עושק וזלזול מצד המערב. לכן, מעניקים לטרוריסטים זכויות של עברייני-חוק. כאשר אין צלילות מוסרית קשה לצפות לצלילות בשדה הקרב. אובמה רואה באו"מ ציר מרכזי בעיצוב יחסים בינלאומיים, סבור שהפקידות הבכירה הקוסמופוליטנית של מחלקת המדינה היא "אורים ותומים" ושואף להתקרב לדפוסי המדיניות האירופאית, למרות שהעולם החופשי זקוק ל"שריף האמריקאי" ולא לעוד "שוטר מקוף אירופאי". לכן הוא שואף להימנע מיוזמות חד-צדדיות ולהרבות בפעילות רב-לאומית (Multilateralism) מדינית, משפטית, צבאית וסביבתית. לכן, אובמה הצטרף ל"מועצה לזכויות האדם" של האו"מ– המתמקדת בהכפשת ישראל וארה"ב – שהוחרמה על ידי בוש. לכן, אובמה העניק "מדליה נשיאותית" למארי רובינסון שעמדה בראש "המועצה" והנהיגה את "ועידת דרבן" האנטי-ישראלית ואנטי-אמריקאית.

התייחסות אובמה לישראל מהווה פועל יוצא מתפישת עולמו הגלובלית, מהיותו הנשיא הראשון שאינו יוצא אסכולת הערכים היהודים-נוצרים (Judeo-Christian Values) ומחוג חבריו בשיקאגו והרווארד הנמנים על מבקריה החריפים של ישראל. "סימטריה מוסרית" ו"מדיניות מאוזנת" מנחים את התייחסותו לישראל ולערבים. הוא לא רואה בישראל בעלת ברית ייחודית או נכס אסטרטגי, אינו נלהב משיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל. הוא אינו שש להגן על ישראל באו"מ ובאירופה ומשייך את ישראל למערב המנצל ואת הערבים לעולם ה-3 המנוצל. אובמה מאמץ את קו התעמולה הערבי המתוחכם הטוען שהמסד המוסרי להקמת ישראל היא השואה, שהעניקה בית ליהודים, אך עקרה את הפלסטינים מבתיהם. הוא רואה בנושא הפלסטיני את לב הסכסוך הערבי-

ישראלי, את שורש הטרור האנטי-מערבי ואת הסיבה המרכזית לזעזועי המזרח התיכון. המרשם שלו לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי הוא נסיגה לקווי 1949, עקירת ההתיישבות היהודית ברמת הגולן וביו"ש, חלוקת ירושלים, פתיחת הדיון על פליטי 1948 וחילופי שטחים. אובמה שואף לקצץ את כנפי ישראל – מוסרית, אסטרטגית וטריטוריאלית – אך אינו רואה בכך עדיפות עליונה, ולא ייגרר לעימותים מול עוגני התמיכה של ישראל בציבור ובבתי המחוקקים . האם אובמה נהנה מאשראי ציבורי המאפשר לו להתגבר על ידידי ישראל בציבור ובקונגרס ולכפות על ישראל את תכניתו?

הציבור האמריקאי בחר באובמה למרות חוסר-ניסיונו המשווע בתחומי פנים וחוץ. במקום לקרוא את הכתובת על הקיר, השתעשע הציבור באשליה ש"העטיפה האטרקטיבית" טומנת בחובה "ספר מאלף". אבל, התנהלות הנשיא – בזירה המקומית והעולמית – גורמת לקריסת תדמיתו. לדוגמא, רוב הציבור מתנגד באופן מסורתי לעליית מיסים, להרחבת הגירעון התקציבי ולהגדלת המעורבות הממשלתית שהפכו ל"סמל המסחרי" של אובמה.   60% מציבור הבוחרים סבורים שארה"ב נעה בכיוון שלילי. התמיכה באובמה צנחה מ-65% בינואר 2009 ל-47% בינואר 2010 – הצניחה הנשיאותית החדה ביותר מאז הנשיא ג'ראלד פורד ב-1975. ממועמד נשיאותי מעודד-קונצנזוס ועל-מפלגתי לכאורה ב-2008, מצטייר אובמה כנשיא מעורר-מחלוקת ומפלגתי-ליברלי ב-2009 (רק 20% מהציבור האמריקאי מזדהים כ"ליברלים"). מנשיא-סוחף שזכה לתמיכת גוש המצביעים העצמאיים (30% מהציבור) וגרר את הדמוקרטים לניצחון בשני בתי הקונגרס, הפך אובמה לנשיא-מעיק הדוחק את העצמאיים למחנה הרפובליקני, משלהב את "הבוחר הלבן הזועם" ומאיים לגרור את המפלגה דמוקרטית לתבוסה. הכישלון הדמוקרטי בבחירות נובמבר 2009 וסקרי דעת הקהל לקראת ה"פריימריס" באביב והבחירות בנובמבר 2010, מצביעים על מגמה פרו-רפובליקנית עזה, הניזונה מנטישת אובמה על ידי בוחריו. לכן, הודיעו מספר צירי בית נבחרים וסנטורים בכירים דמוקרטים על פרישה, ולכן חל כרסום בהשפעת הנשיא הדמוקרטי על מחוקקים דמוקרטים, הנוטים להתקרב לבוחריהם ככל שמתקרב יום הבחירות, כלומר להתרחק מהנשיא (במציאות של הפרדת רשויות מוחלטת, שוויון כוחות בין הרשויות ומערכת ריסונים ובלמים המונעת עליונות של אחת הרשויות).

בעוד אובמה מצטייר בעיני רוב הציבור האמריקאי כחורג מן הקונצנזוס, נהנית המדינה היהודית מתמיכת הקונצנזוס. היא מצטיירת- בעיני מר וגברת אמריקה, רפובליקנים ודמוקרטים, שמרנים וליברלים, נוצרים ויהודים – כנושא ערכי פנים אמריקאי ולא רק כנושא חוץ. ישראל נתפשת כבעלת ברית דמוקרטית, שואפת שלום, מוקפת אויבים שאינם דורשי טובת ארה"ב. מדינה הקשורה לארה"ב בערכים, איומים ואינטרסים משותפים לתועלת שני הצדדים. סקרי דעת קהל ממצבים את ישראל בחמישייה הראשונה של בעלות הברית של ארה"ב (70%-60% תמיכה), לעומת הרשות הפלסטינית המדורגת בתחתית הטבלה יחד עם איראן וצפון קוריאה. מוקד תמיכה שיטתית ברעיון המדינה היהודית – מאז המאה ה-17 – הוא הציבור האמריקאי ונציגיו בקונגרס, המהווה זרוע שלטונית השקולה בעוצמתה לזרוע הנשיאותית. רוב היוזמות לשדרוג הדרמטי של יחסי ישראל-ארה"ב הן מבית מדרשו של הקונגרס, הנאבק לעתים בהתנגדות הבית הלבן. תפישת העולם של אובמה מרמזת שמאבקים נוספים צפויים בשנים הקרובות. הכתובת על הקיר!

מערכת היחסים עם ארה"ב מהווה עמוד שדרה ביטחוני, דיפלומטי, פיננסי, מסחרי וטכנולוגי של ישראל. אבל, לנשיא האמריקאי אין בלעדיות על עיצוב מערכת היחסים, גם אם למפלגתו רוב סוחף בשני בתי הקונגרס האמריקאי. חלק ניכר מתוכן היחסים מעוצב על ידי הסנאט ובית הנבחרים, ולעתים אף בניגוד לעמדת הנשיא. למעשה, ישראל אינה נושא חוץ שגרתי ונהנית מתשתית-ערכית-ייחודית שהונחה לפני הקמת ארה"ב ב-1776. מערכת היחסים אינה חד-סטרית, אלא דו-סטרית המניבה פירות לשני הצדדים. איך תושפע מערכת היחסים על ידי ממשל אובמה?

ההקשר הרחב של יחסי ישראל-ארה"ב

לכאורה, הנשיא אובמה ייהנה מתמיכה אוטומטית של בית נבחרים וסנאט דמוקרטים, אך תקדים קלינטון מוכיח שנשיא אמריקאי אינו כל-יכול, גם אם מפלגתו שולטת בקונגרס. המחוקקים האמריקאים נאמנים – בראש ובראשונה – לבוחרים באזורי הבחירה ובמדינות המגיעים לקלפי מדי שנתיים, לעקרון הפרדת הרשויות החזק מנאמנות מפלגתית, לעצמאות המוחלטת של הרשות המחוקקת (לדוגמא, הנשיא אינו קובע מי יהיו מנהיגי המחוקקים) ולמנגנון הריסונים והאיזונים ולביזור הסמכויות המונעים עריצות של הממשל/נשיא. ב-1992 נבחר קלינטון לצד רוב דמוקרטי מוחץ בגבעת הקפיטול. אבל, נחישותו לכפות את מדיניותו על המחוקקים הביאה לכישלונו ולרוב רפובליקני בקונגרס ב-1994.

לא כל נשיאי ארה"ב נמנו על ידידי ישראל, אך הקונגרס – הבבואה האמינה ביותר של הציבור האמריקאי – מהווה מבצר ידידות שיטתי ובעל-עוצמה מ-1948. הקונגרס הוא "בעל המאה" בוושינגטון וביכולתו לשנות, לעכב וליזום מדיניות. מאז מלחמת ויטנאם, "וואטרגייט", "איראנגייט" והגלובליזציה מגביר הקונגרס מעורבותו בענייני חוץ. הקונגרס הביא להפסקת מעורבות צבאית אמריקאית בויטנאם, ניקרגואה ואנגולה, לשינוי המדיניות כלפי דרום אפריקה, לפתיחת שערי ברה"מ לעלייה מסיבית, לסיוע חירום לישראל ב-1991, למימון פרוייקט "החץ", ועוד. הקונגרס אף התנגד ללחץ הנשיא אייזנהאואר לנסיגה מסיני ב-1957, אך ממשלת ישראל איגפה את הקונגרס משמאל…

הברית בין המדינה היהודית לבין ארה"ב שרדה גם נשיאים ביקורתיים, בעיקר, עקב המסד הערכי שהונח במאה ה-17 ע"י פוריטנים בריטים. הם נטשו – לשיטתם – את "מצרים המודרנית", חצו את "ים סוף המודרני" והגיעו ל"כנען החדשה". אבות החוקה האמריקאית שאבו השראה מהתנ"ך, מהאוטונומיה של 12 השבטים, מ-70 הזקנים, מחלוקת הסמכויות בין משה, אהרן ויהושע וממרד המכבים. פסלי משה רבנו מוצבים באולם המליאה של בית הנבחרים ובבית המשפט העליון בוושינגטון, ולוחות הברית מקבלים את פני המבקרים בבנין הקונגרס בבירת טקסס, אוסטין.

עוצמת הקשר הישראלי-אמריקאי נובעת גם מעקרון WIN-WIN אסטרטגי, החורג מההקשר הצר של הסכסוך הערבי-ישראלי. מזכיר המדינה לשעבר, הגנרל הייג, טוען שישראל שקולה לנושאת מטוסים אמריקאית הגדולה, החסכונית והקרבית ביותר שאי-אפשר להטביעה, שאין צורך להציב עליה אף חייל אמריקאי, העוגנת באזור קריטי לאינטרס האמריקאי. היעלמות ישראל תחייב את ארה"ב להציב באזור נושאות מטוסים ועשרות אלפי חיילים בעלות של עשרות מיליארדי דולרים לשנה.

השפעת ממשל אובמה על יחסי ישראל-ארה"ב

יועציו הרשמיים והבלתי-רשמיים של אובמה, לענייני חוץ וביטחון, הם בוגרי ממשלי קארטר וקלינטון המאופיינים ע"י ציוני-דרך דרמטיים בתחום הביטחון הלאומי. ממשל קארטר תרם לנפילת השאה הפרסי וסלל את הדרך לעליית חומייני, שגרמה להתפרצות הר געש היורק לבה עד היום. ממשל קלינטון גילה רפיסות כלפי הטרור האיסלמי מ"מגדלי התאומים הראשון" ב-1993, דרך פיצוץ שגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה ב-1998 ועד הפיגוע במשחתת אמריקאית ב-2000 , שסללה את הדרך ל"מגדלי התאומים השני" ב-2001.

אובמה ויועציו רואים באו"ם – המהווה מגרש בייתי לאויבי ישראל וארה"ב – גורם מרכזי בעיצוב יחסים בינלאומיים. הם רואים בפקידות הבכירה של מחלקת המדינה – הגוף הביקורתי ביותר כלפי ישראל בוושינגטון – אורים ותומים בזירה הבינלאומית. תפישת העולם של מערב אירופה – המהווה זירה בעייתית עבור ישראל – מהווה עבורם גורם לחיקוי, והעולם השלישי (כולל הערבים) נתפש כ"דוד" לעומת העולם המערבי (כולל ישראל) הנתפש כ"גולית".

לפי אובמה, בין הדמוקרטיות המערביות לבין משטרים שאינם דמוקרטים קיים עימות תרבותי ורעיוני, הניתן לטיפול במו"מ דיפלומטי, תגבור סיוע חוץ וקשרי תרבות ומדע, תוך הורדת פרופיל צבאי. חשיבות "נושאת המטוסים הישראלית" יורדת בהתאם. אובמה רואה בטרור המוסלמי איום של מיעוט קיצוני, הנובע – בעיקר – מייאוש כלכלי וגם ממדיניות שגויה של ארה"ב, ומהווה אתגר לרשויות החוק ולקהילה הבינלאומית, יותר מאשר לזרועות הביטחון ולארה"ב.

אובמה רואה בסכסוך הערבי-ישראלי, ולא בערכים, איומים ואינטרסים אזוריים משותפים, את ציר היחסים עם ישראל. הוא משוכנע שהנושא הפלסטיני הוא שורש הסכסוך (למרות שאף מלחמה עם הערבים לא פרצה עקב הנושא הפלסטיני), שורש זעזועי המזרח התיכון (למרות שהם בני 1,400 שנים), יהלום הכתר של המדיניות הערבית (המרעיפה על הפלסטינים מלל ולא משאבים) וגורם מרכזי לטרור המוסלמי (בן 1,400 שנים). לכן, הוא מחייב מעורבות נמרצת של ארה"ב ומצדד בנסיגה לקווי 1949, כולל חלוקת ירושלים. ככל שתעמיק מעורבות ארה"ב, יגבר הלחץ על ישראל, וארה"ב תהפוך ליותר ניטראלית ופחות-בעלת-ברית-מיוחדת של ישראל.

אבל, יכולת אובמה לעסוק בסכסוך הערבי-ישראלי תתכווץ עקב אתגרי פנים (כלכלה מרוסקת) וחוץ (מלחמות עיראק ואפגניסטן, טרור מוסלמי, איראן, רוסיה, סין, וכו'), ותצטמצם לאור מגבלות כוח הנשיאות ומעמדה הייחודי של ישראל בציבור האמריקאי ובקרב נציגיו בקונגרס. האם ישראל תמנף את המצב כדי להימנע מ"ויתורים מכאיבים", או שמא תעודד את אובמה למעורבות מונחית קווי 1949?

הקריאה להתנתק משכונות ערביות מבטאת אי-הבנת המציאות הדמוגרפית בירושלים, ומתעלמת ממגמה דמוגרפית יהודית חיובית בעיר הבירה. התנתקות תביא לקריסת הרוב היהודי, תפגע אנושות בביטחון האישי של האוכלוסייה היהודית, ותהווה ערובה לשקיעתה של ירושלים.

המומנטום הדמוגרפי היהודי

אבירי ההתנתקות רואים בה תרופת פלא לבעיה הדמוגרפית, אך הם מתעלמים ממומנטום דמוגרפי יהודי מוצק וארוך-טווח: גידול מרשים בריבוי הטבעי היהודי וכרסום מהיר מהצפוי בריבוי הטבעי הערבי בירושלים ובין הירדן לבין הים התיכון. "הצוות האמריקאי-ישראלי למחקרים דמוגרפים" (צמ"ד, www.aidrg.com), שחשף טעויות גסות של הממסד הדמוגרפי בכל הקשור למספר ערביי יש"ע(המנופח ב- 70%), מתעד שוויון בשיעורי הפריון היהודי והערבי בירושלים (לראשונה מאז 1948): 3.9 ילדים לאישה ב-2006, לעומת 4.5 ילדים לאישה ערבייה ב-2004. שיעור הפריון היהודי בירושלים-רבתי גבוה מהערבי: 4.0 בישובי "הקו הירוק" ו-4.7 מעבר ל"קו הירוק". לעומת דתיים/חרדים השומרים על שיעור פריון גבוה עם זיקה קלה לרמת הכנסה וחינוך, הרי שהערבים מתכנסים במהירות לשיעור הפריון היהודי הממוצע, ככל שעולה רמת הכנסתם וחינוכם. האוכלוסייה היהודית הופכת לצעירה יותר והערבית למבוגרת יותר, כתוצאה מירידת מספר הלידות הערביות ועליית תוחלת החיים הערבית. הירידה בריבוי הטבעי הערבי מואצת גם עקב הכרסום המשמעותי בהיקף הריון-גיל-הנעורים. עוצמת הפריון היהודי משפרת את כושר ההתמודדות של ירושלים – וישראל – עם אתגרים דמוגרפים, טריטוריאליים ומדיניים לקראת 2025 ואילך. הדמוגרפיה היהודית היא נכס – ולא נטל – אסטרטגי, אם נשכיל להבין שהרוב היהודי אינו מאוים על ידי הריבוי הטבעי אלא על ידי תופעת ההגירה.

אתגר ההגירה

הקריאה להתנתק משכונות ערביות מאיצה את ההגירה הערבית לירושלים ול"קו הירוק", כפי שהתרחש בעקבות ההכרזה על "תוכנית ההפרדה" ובניית הגדר והחומה. התכניות שנועדו לשפר את הביטחון והדמוגרפיה הביאו להגירת יותר מ-50,000 ערבים בעלי תעודות זהות ישראליות מיו"ש לירושלים ול"קו הירוק", בנוסף למספר רב יותר של מהגרים בלתי-חוקיים. ככל שירושלים מצטמצמת כן גוברת ההגירה הערבית לעיר ולסביבותיה, ונסתם הגולל על התפתחות עתידית של העיר!

הגירה היא הגורם המכריע במאזן הדמוגרפי היהודי-ערבי בירושלים ובין הירדן לבין הים התיכון. הגירה יהודית מירושלים והגירה ערבית לירושלים – ולא גורם הילודה – מכרסמים ברוב היהודי בירושלים (66%). ניכוי גורם ההגירה (0.4% תוספת ערבית ו- 0.7% גריעה יהודית) מביא לשוויון בין הריבוי הטבעי היהודי והערבי, יחד עם מרכיב העלייה (0.7% תוספת יהודית), ולשמירה על הרוב היהודי. התעצמות העלייה השנתית לירושלים (כ-3,000), תגדיל את הרוב היהודי, ומהפך מהגירה יהודית שלילית לחיובית יביא לשדרוגו המהותי.

המענה לאתגר ההגירה

תנאי בל-יעבור להרחבת הרוב היהודי הוא האצת ההגירה היהודית אל העיר, באמצעות פתרון מצוקת התעסוקה והדיור, המחייב הרחבה דרמטית של מערכת התשתיות, כלומר קרקע. התנתקות מהשכונות הערביות, תנתק את העיר מעתודות קרקע קריטיות לפיתוח התשתיות ולביסוס רוב יהודי. ככל שירושלים תקטן, כן תגדל ההגירה היהודית ממנה!

ב-1950 הקים בן גוריון שכונות יהודיות על קו שביתת הנשק, כדי להעניק לירושלים מרחב ביטחון והתפתחות לדורות הבאים, ולהסיר מעל סדר היום את הלחץ האמריקאי לבנאום העיר. ב-1967 עשה זאת אשכול כאשר יזם הקמת שכונות לווין מעבר ל"קו הירוק", תוך קליטת 80,000 ערבים ושטח קטן.

ב-2007 יש ליזום שדרוג מהותי של תשתיות תעבורה (נמל תעופה בינלאומי, רכבות וכבישים מהירים לעיר והשלמת "כביש בגין" סביב העיר), תעשיות מסורתיות והיי-טק, תקשורת, חשמל, מים, חינוך ומגורים, כדי להפוך את ירושלים ליעד מועדף ליזמים, תעשיינים, מדענים, חוקרים ואומנים מרחבי העולם. הדבר מחייב הרחבה מהותית של התחום העירוני. הקמת תשתיות אלו במערב ובמרכז העיר בלתי-אפשרית עקב מגבלות טופוגרפיות וגיאוגרפיות. הפנייה מזרחה– לאזור דליל אוכלוסייה – היא המתאימה ביותר משיקולים מקצועיים: מדבר יהודה ומעלה אדומים במזרח; גוש תקוע-נוקדים-מצפה שלם בדרום מזרח; בעל חצור, עפרה ובית אל בצפון מזרח; מודיעין וקריית ספר בצפון מערב; גוש עציון ובית"ר עילית בדרום מערב. ככל שהשכונות היהודיות מרוחקות מהמרכז, כן גדל שיעור הפריון!

ההתרחבות הגיאוגרפית – בסיוע המומנטום הדמוגרפי היהודי –  תאפשר להתמודד עם תוספת דמוגרפית ערבית בדמות 90,000- 100,000 ערבים ששיעור פריונם במגמת ירידה.  ההתרחבות אף תייצר נכס דמוגרפי ארוך-טווח: עתודות קרקע ותשתיות עתק שהן תנאי להגירה יהודית מסיבית לירושלים והגדלת הרוב היהודי. רק התרחבות תהפוך את ירושלים מעיר של נטישה, אבטלה וקמילה לעיר של קליטה, תעסוקה וצמיחה.

לעומת זאת, יישום ההתנתקות בירושלים – למרות לקחי ההתנתקות מעזה ו"תכנית ההפרדה" – ידון את ירושלים לגורל שדרות ו"עוטף עזה", ויהווה את האיום הביטחוני והדמוגרפי הקטלני ביותר לעיר הבירה מאז 1967!

ככל שמתפשט המיגון – שהשתרש מאז הסכמי אוסלו – כן גובר הטרור. תפישת המיגון מחד ו"אין פתרון צבאי" מאידך מכרסמים בכושר העמידה, משדרגים את פוטנציאל הטרור, ומקדמים את מטרותיו השלביות:

ערעור אמון הציבור ביכולת השלטון להעניק בטחון אישי/לאומי.

התייחסות לרולטת הטרור כאילו הייתה מכת טבע.

כניסה למסלול של מלחמת התשה, שהיא "חלום רטוב" של טרוריסט וסיוט של חברה דמוקרטית.

ערעור האמונה בצדקת הדרך, ואימוץ ההנחות כאילו קיימת סימטריה מוסרית ישראלית- פלסטינית, וכאילו קיים "מעגל אלימות" שגם ישראל אשמה בקיומו.

הדבקת הציבור הישראלי בחיידק העייפות, ותמיכתו בויתורים סוחפים המלבים את הטרור הפלסטיני, המונחה ע"י תקווה לוויתורים נוספים.

קריסת המדינה היהודית ונטישתה.

"מורשת אוסלו" וגרורותיה – מהסכם חברון ועד ה"התנתקות" וה"התכנסות" – הפכו את המיגון, "הפרדה" "הכלה", "מלחמה בעצימות נמוכה", הנסיגה לקווי 1949 וגיוס קבלני משנה ללוחמה בטרור (כוח בינלאומי, מצרים, ירדן, אבו מאזן) לשיטות העיקריות במאבק בטרור הפלסטיני. הן מוותרות על אופציית ההכרעה, ולכן שופכות שמן על מדורת הטרור.

במקום להגן על תושבי ישראל גויסה תפישת המיגון כדי למגן את קונספציית "אוסלו-הפרדה", הקורסת לנגד עינינו עם תג מחיר מזעזע: למעלה מאלפיים חללי טרור, מיליארדי דולרים לביטחון פנים, כרסום האמונה ביכולתנו לעמוד מול אויבינו וערעור תדמיתנו האסטרטגית במזרח התיכון ובארה"ב.

מיגון ודיפון החלונות ברחוב האנפה בשכונת גילה בירושלים, בניית חומות מגן בשכונה וחיסולים ממוקדים לא הפסיקו את הירי הפלסטיני. הם הזרימו אדרנלין לורידי הטרוריסטים הפלסטינים ואפשרו להם לשדרג את עוצמת הירי. פעילות יומיומית של צה"ל והשב"כ בבית ג'אלה, בית לחם, שכם, ג'נין, חברון ושאר ערי יו"ש מסוף שנת 2002 – ולא החומה והגדר – הביאה להפסקת הירי בגילה, ולצמצום הטרור ב-80%.

מיגון גני ילדים, בתי ספר, בתי כנסת, תחנות אוטובוסים, טרמפיאדות, מסעדות, בתי קפה ובתי מגורים בשדרות, אשקלון, קיבוצי הנגב המערבי – ומחר באשדוד, כפר סבא, חדרה ונתב"ג – מספקים תחושת בטחון מזויפת וקצרת טווח, אבל משחקים לידי הטרור הפלסטיני.

במקום להכרית את תשתיות ויכולות הטרור – ולא רק להפסיקו – משדרת תפישת המיגון דו-קיום עם טרור הכותש חברות דמוקרטיות. הסגידה למיגון, האמונה ש"איפוק הוא עוצמה" והנכונות לשעבד את המלחמה בטרור לדעת הקהל הבינלאומית, הן פועל יוצא של ההנחות כאילו "כבר ניסינו הכל" וכאילו אין פתרון צבאי לטרור. הנחות אלו נובעות מחולשת הדעת ורפיון עמוד השדרה שהשתלטו על הממסד מ-1993. לתופעה זאת אין אח ורע בין המדינות הנאבקות בטרור: הודו, טורקיה, אוסטרליה, רוסיה, צרפת, איטליה, גרמניה, פרו, סרי לאנקה, תאילנד, מצרים, אלג'יר ועוד.

ארבע עשרה שנות טרור פלסטיני חסר תקדים – מאז אוסלו – מבהירות שאין פתרון מדיני לטרור, שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מדתית, ש"ההפרדה" משדרגת את יכולות הטרור,שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום אלא אויב הנחוש להשמידנו, שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים, ושהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה. במקום מגננה ותגובה יש לעבור למתקפה שיטתית ולמניעה ע"י עקירת פוטנציאל הטרור (תשתיות רעיוניות, חינוכיות, דתיות, פוליטיות, לוגיסטיות ומבצעיות) מן השורש. במקום להתכנס לקווי 1949, יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני, כדי לשדרג את כושר ההרתעה והמודיעין, וכדי לצמצם ב-90% את יכולות הטרור לחנך לשנאה, להסית, לגייס, להכשיר, לייצר, להבריח, לתכנן, לתמרן ולתקוף. במקום מיגון מפני ירי יש להשמיד את יכולות הירי.

האם הפעולה הצבאית בעזה תהווה גרורה נוספת של "מורשת אוסלו", או האם תהיה ציון דרך בהיחלצות ממסלול אובדני ושיקום תדמית ההרתעה שאפיינה את ישראל עד 1993?