"ישראל היום", https://bit.ly/2ZvFeej

English edition  https://bit.ly/2ZibyX7

טרוריסטים פלסטינים הם בוגרי מערכת החינוך הפלסטינית בגני ילדים, בתי ספר ומסגדים. המערכת נשלטת על ידי צמרת אש"פ, מעצבת את ערכי ותפישת העולם של החברה הפלסטינית, ומהווה בבואה של חזון מעצביה – ערפאת ומחמוד עבאס.

זהות החברה הפלסטינית מעוצבת גם על ידי הניסיון ההיסטורי, אך זה מוצג ומסולף על ידי מערכת החינוך, המעצבת את אופי הדור הבא.

מערכת החינוך היא הביטוי האותנטי ביותר של מציאות, טקטיקה ואסטרטגיה פלסטינים, המוסווים על ידי "שומר מסך" הכולל  הצהרות דיפלומטיות, תדרוכים וראיונות פלסטינים הנעימים לאוזן.

"שומר המסך" המעודן נועד להוליך שולל מעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב המונחים על ידי הרהורי-לב, ראייה פשטנית של מציאות המזרח התיכון וכמיהה לדו-קיום בשלום, חרף המציאות הפלסטינית, ולמרות העובדה שבמזרח התיכון אין עדין דו-קיום בשלום ארוך-טווח בינערבי, וודאי שלא דו-קיום בשלום בין "מאמינים" ל"כופרים".

מכאן שחינוך לשנאה מחד ודו-קיום בשלום מאידך הם דבר והיפוכו, השופך אור על פגם שורשי בגישה הרואה במדינה פלסטינית מרכיב בפאזל השלום. הגישה מתעלמת ממרכזיות החינוך בהשרשת האלימות, טרור, אנטי-ישראליות, אנטישמיות ואנטי-מערביות של אותה מדינה.

תנאי בל-יעבור לדו-קיום בשלום ישראלי-פלסטיני הוא עקירה, ולא רק מיתון, של מערכת החינוך לשנאה והעוסקים בה.

מחקר של פרופ' אלדד פרדו מהאוניברסיטה העברית, חוקר האסלאם, המזרח התיכון ומערכת החינוך הפלסטינית (במסגרת מכון IMPACT-se) מתעד את הקצנת מערכת החינוך הפלסטינית בכל הקשור להאדרת הטרור, הקרבת-חיים על מזבח האסלאם ושלילת קיומה של ישראל.

לדוגמא, האדרת זיכרה של דלאל מוגראבי שהשתתפה ב"טרור כביש החוף" ב-1978 – 39 נרצחים ו-72 פצועים. לפי הכרך השני של "השפה הערבית" לכיתות ה': " דלאל מוגראבי מפגינה במאבקה נחישות וגבורה ההופכים אותה לאלמותית בליבותינו ומחשבותינו…." הרשות הפלסטינית מציגה את מוגראבי כסמל למתאבדים, וקוראת על שמה בתי ספר, מרכזי נוער, מרכזי נשים, סמינרים וכיכרות.

לפי ספרי הלימוד הפלסטינים הסכסוך אינו על גודל – אלא על קיום – המדינה היהודית, ו"הכיבוש" כולל גם את "הקו הירוק" (תל אביב, חיפה, צפת, נצרת, טבריה, הנגב, וכו'). לדוגמא, הכרך הראשון של "לימודי חברה" לכיתות ו': "פלסטינה משתרעת בין הים התיכון ונהר הירדן ובין לבנון וסוריה לבין מפרץ עקבה ומצרים…."

תכנית הלימודים מדגישה את הקרבת החיים על מזבח האסלאם כשליחות עליונה: "אללה שואף לקבל מתאבדים מבין המאמינים ולכבדם במעמד של קדוש מעונה, למחול על חטאיהם ולהאדיר את מעמדם בגן עדן…. יהיו להם 72 נשים מבין הבתולות…. אני מתחייב להקריב את דמי ולהרוות בו את האדמה כדי לחסל את הכובשים והזרים  מארצי…." (הכרך הראשון של "חינוך אסלאמי" לכיתות ט' והכרך השני של "לשוננו היפה" לכיתות ג').

המשך ההתמקדות במלל הדיפלומטי המרגיע, וההתעלמות מהתפקיד הקריטי של מערכת החינוך בעיצוב וליבוי הטרור הפלסטיני, עלולים לממש את אופציית המדינה הפלסטינית שתיישם את הערכים והנורמות של מערכת החינוך הפלסטינית.

"ישראל היום", https://bit.ly/2GN6yOC

English edition  https://bit.ly/30Tlgvc

השגריר רון דרמר צודק בהמלצה להימנע מסערת רגשות ולפתוח את השערים בפני חברות בית הנבחרים הדמוקרטיות אילהאן עומאר (מינסוטה) וראשידה טלאייב (מישיגן) – שתי חברות קונגרס המוסלמיות הראשונות בתולדות ארה"ב – למרות קריאתן להטיל חרם כלכלי, אקדמי ותרבותי על ישראל. עמדתן מנוגדת לעמדת רוב צירי בית הנבחרים והסנאט בוושינגטון ובבתי המחוקקים במדינות השונות בארה"ב.  ולראייה: ב-23 ליולי אישר בית הנבחרים, ברוב מוחץ של 17:398, את החלטה 246 המתנגדת לתנועת החרם נגד ישראל.

ישראל מפגינה קור רוח, פתיחות לעמדות ביקורתיות, והערכה לרשות המחוקקת בארה"ב, המהווה מקור תמיכה שיטתית ויעילה בישראל – לעתים בניגוד למדיניות נשיאי ארה"ב – שנים רבות לפני הקמת המדינה והופעת השדולה הפרו-ישראלית (איפ"ק). כך היה ב-1891, שש שנים לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון, כאשר מנהיגי הקונגרס הצטרפו לשופטי בית המשפט העליון, מושלים, ראשי ערים, נשיאי אוניברסיטאות, עורכי עתונים ואנשי עסקים שחתמו על "עצומת בלקסטון" שקראה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

ישראל גם ערה לעובדה שלפי חוקת ארה"ב הרשות המחוקקת היא שקולת-עוצמה לרשות המבצעת, ויכולה לכפות את רצונה על הנשיא, כפי שפעלה לסיום המעורבות הצבאית בויטנאם, אנגולה וניקרגואה, פתיחת שערי ברה"מ להגירה חופשית, וחיסול משטר ה"אפרטהייד" בדרום אפריקה.

פתיחות לביקורת איננה מקרינה חולשה, אלא נכונות לדון בחילוקי-דעות ומינוף הזדמנות להעברת מסרים חיונים. כך נהגה ישראל כאשר אירחה מחוקקים ביקורתיים.

לדוגמא, הסנטור הדמוקרטי, וויליאם פולברייט (1975-1945), שהיה יו"ר וועדת החוץ (משקל כבד לעומת משקל נוצה של שתי חברות הקונגרס הנ"ל), למרות התבטאויותיו על "שליטת היהודים וישראל בסנאט" המונעת, לכאורה, הפעלת לחץ מדיני וכלכלי לנסיגת ישראל לקווי 1967.

הסנטור הרפובליקני, צ'ארלס פרסי (1985-1967), שהיה יו"ר וועדת החוץ, תמך ב"הערכה מחדש" (שלילית) של מדיניות הנשיא פורד כלפי ישראל, פעל לצמצום סיוע החוץ לישראל, ראה בערפאת "מנהיג מתון" (בשנות ה-80'), גינה את ישראל כמדינה שאינה נכונה להתפשר, וטען שקשר הדוק עם ישראל פוגע באינטרס ארה"ב במזרח התיכון.

הסנטור הדמוקרטי מדרום דקוטה, ג'יימס אבורזק (1979-1971) קרא להשתמש במקל סיוע החוץ כדי להסיג את ישראל לקווי 1967, הזהיר מטיפוח קשרים עם ישראל מכיוון שפוגעים – לדעתו – במעמד ארה"ב במזרח התיכון, וטען שתמיכת מחוקקים בישראל אינה נובעת מאינטרס אמריקאי, אלא ממורא השדולה הפרו-ישראלית, איפ"ק.

אולם במקביל, מחוקקים בכירים המסתייגים ממדיניות ישראל אינם מונעים ביקורים של נציגי ישראל בלשכותיהם לליבון חילוקי הדעות. לדוגמא, מנהיג הרפובליקנים בסנאט, בוב דול ממדינת קנזס (1997-1961), שפתח את דלת משרדו בפני ראשי ממשלה, שרי חוץ ושגרירים ישראלים, חרף הזדהותו עם לחץ מזכיר המדינה ג'ים בייקר על ישראל, קריאתו לקיצוץ סיוע החוץ לישראל, תמיכתו הנלהבת בצדאם חוסיין עד יום הפלישה לכווית, האשמתו את ישראל באחריות חלקית לרצח איש ה-CIA, היגינס, בלבנון ב-1989, ומעורבותו בגירסת 1995 של "חוק השגרירות בירושלים" שאיפשרה לנשיא לדחות את היישום כל חצי שנה (עד מימוש החקיקה ב-2019).

כמובן שהתייחסות נאותה לציבור המחוקקים והבוחרים בארה"ב מחייבת דיווח  ישראלי מתועד למשעי על זהות ברי-השיח הפלסטינים של שתי חברות הקונגרס: מחנכים לשנאה ומסיתים במסגדים, המעורבים בחתרנות וטרור נגד משטרים ערביים, מקורבים לגורמים אנטי-אמריקאים ומהווים איום ברור ומיידי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

"ישראל היום", https://bit.ly/2O6QFZM

English edition  https://bit.ly/2FmGedx

ב-2019, קיים שתוף פעולה ביטחוני ומסחרי חסר-תקדים בין כל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות – העומדות בפני סכנות קיומיות ומיידיות – לבין ישראל.

ב-2019, מתרחב ומעמיק שתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל לארה"ב (ותרומתו הגוברת לארה"ב), ומשתדרג מעמד ישראל כבעלת ברית אסטרטגית ייחודית של ארה"ב, כתוצאה ממספר התפתחויות הממחישות איומים משותפים לארה"ב, בעלות-בריתה הערביות וישראל:

טרור, חתרנות והתפשטות האייתולות מאיראן לעיראק, בחריין, סעודיה (אל חסא – אזור הנפט השיעי), תימן, סוריה, לבנון ורצועת עזה; מתקפת האייתולות על מיכליות נפט במפרץ עומאן וסמוך למיצרי הורמוז; איום הטרור הסוני של "האחים המוסלמים" ויוצאי-חלציו (דאע"ש, אל קעידה, ועוד) על כל מדינה ערבית פרו-אמריקאית; פלישת ארדואן האנטי-אמריקאי ואיש "האחים המוסלמים" לעיראק וסוריה, והשתרשותו הצבאית בקטאר וסומלי; התנפצות אשליית "האביב הערבי" והכרה בסיוט "הצונאמי הערבי", המדגיש את האלימות הבין-ערבית, המאיימת על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי; שדרוג מעמד ישראל כבעלת-ברית ייחודית של ארה"ב בכל הקשור לאמינות ויעילות מבצעית, טכנולוגית וכלכלית.

ב-18 ליוני 2019 אמר מזכ"ל "הליגה הערבית" ושר החוץ המצרי לשעבר, אחמד אבו אל-רייט: "החרפת המשבר ביחסים עם איראן ותורכיה אינה מאפשרת דו-שיח…. איראן וזרועותיה הם איום ברור לביטחון הערבים, העולם והשיט הבינלאומי…. איראן רואה במדינות ערב יעד לכיבוש ולמעורבות בסכסוכים הבינערביים [בעיראק, סוריה, לבנון ותימן]…. תורכיה שואפת לקדם את האידיאולוגיה האסלאמית שלה על ידי מעורבות ישירה [בעיראק, סוריה, סומאלי וקטאר] בתואנה שהדבר חיוני לביטחונה הלאומי. איראן ותורכיה מלבות משברים באזור…."

לפי העתון הסעודי, א-שארק אל-אאוסט, המבטא את עמדת בית המלוכה הסעודי, ארה"ב תומכת בהפצצה ישראלית של אתרים צבאיים איראנים בסוריה, כאמצעי לבלימת האייתולות. המפגש – בירושלים – של היועצים לביטחון לאומי של ארה"ב, רוסיה וישראל הוא ראייה לשדרוג מעמדה האסטרטגי של ישראל.

התמקדות המעצמות ומדינות ערב באיום האייתולות חושף את משקלו המשני של העניין הפלסטיני, כפי שהומחש בוועידת בחריין (יוני 2019) ווועידת וורשה (פברואר 2019), שהתכנסו ללא נציגי הרשות הפלסטינית. כך גם שתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי בין ישראל לבין מדינות ערב, המתעצם למרות הקיפאון במישור הפלסטיני. לפי הירחון האמריקאי "אטלנטיק מגזין": יורש העצר הסעודי, כמו מנהיגים ערבים רבים, "עייף מהפלסטינים", ורואה בישראל גורם מפתח בעמידה מול "משולש הרשע" של איראן, "האחים המוסלמים" וארגוני טרור סונים נוספים.

לדברי מייסד "המרכז ללימודים אסטרטגים" באיחוד האמירויות, ג'מאל אל-סווידי: "העניין הפלסטיני אינו עומד עוד בראש מעייני הערבים… ומשקלו יורד לאור אתגרים ואיומים קיומיים העומדים בפני מנהיגי האזור…."

ואכן, היומון הבריטי, "הגארדיין", מדווח על הגברת שתוף פעולה ביטחוני ומסחרי בין ישראל לבין סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ועומאן כפועל יוצא של החרפת האיומים, מחד, והשבחת היכולות של ישראל, מאידך.

מכאן שישראל מאריכה את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב במזה"ת, תורמת לבלימת תוקפנות האייתולות וליציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ומסייעת למלחמה בטרור האסלאמי. כך ישראל חוסכת מארה"ב את הצורך לתגבר את מערך נושאות המטוסים וחטיבות צבא ארה"ב באוקינוס ההודי, המזה"ת והים התיכון, ובכך חוסכת למשלם המיסים האמריקאי מיליארדי דולרים לשנה.

"ישראל היום", https://bit.ly/2Y8f9lC

English edition   https://bit.ly/2ZGSEoi

הזיקה הייחודית של ארה"ב לישראל – שלא כמו קשרי וושינגטון עם מדינות אחרות – נובעת מתפישת העולם של הציבור האמריקאי, המחלחלת-מעלה לנבחרי הציבור בשני בתי הקונגרס והנשיא. הזיקה לישראל שואבת את עוצמתה מיסודות דתיים, ערכיים ותרבותיים שהיכו שורשים ב-1620 כאשר המתיישבים הראשונים הגיעו לארה"ב בספינה "מייפלאואר", וטופחו על ידי "האבות המייסדים" שגיבשו את חוקת ארה"ב ב-1787.

לדוגמא, המתיישבים הראשונים התייחסו להפלגות מבריטניה ליבשת החדשה כ"יציאת מצרים וחציית ים סוף" לכיוון "הארץ המובטחת".  מכאן מאות האתרים בארה"ב הנושאים שמות תנ"כיים כגון ציון, ירושלים, שלם, בית אל, שילה, רחובות, דותן, גלעד, חברון, כרמל.

על "פעמון החירות" המסמל את עקרון החופש שהינחה את "האבות המייסדים" חרות פסוק 10 מפרק כ"ה ב"ויקרא" (פרשת היובל): "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". הסמל הרשמי של אוניברסיטת ייל כתוב בעברית – "אורים ותומים" (כח הכהן הגדול ביציאת מצרים), ועל הסמל הרשמי של אוניברסיטת קולומביה  – ארבע אותיות השם ו"אוריאל" (בעברית).

למרות הכרסום המסויים (כתוצאה משנויים דמוגרפים ורעיוניים בארה"ב), השפעת הערכים ארוכי-הטווח על מדיניות ארה"ב כלפי ישראל עדין עולה על השפעתם של אינטרסים גיאו-אסטרטגים משתנים ותפישת עולם של מעצבי-מדיניות בעלי כהונה קצרת-טווח. הם אף ממתנים עימותים בין מנהיגי המדינות. הקהילה היהודית מעניקה רוח גבית לזיקה לישראל, אך אינה המסד לזיקה.

על השפעת היסודות הערכיים – המוגדרים כ"ערכים יהודים-נוצרים" בארה"ב שהיא הדמוקרטיה המערבית הדתית ביותר – אפשר ללמוד מ-69% אהדה לישראל בסקר "גאלופ" מפברואר 2019 (לעומת 21% אהדה לפלסטינים), למרות הביקורת החריפה והשיטתית המוטחת בישראל על ידי "עילית" התקשורת והאקדמיה בארה"ב, חרף העמדה השלילית של ממסד מחלקת המדינה מאז התנגדותו להקמת המדינה ב-1948, ועל אף הלחץ השיטתי שהופעל על ידי כל נשיאי ארה"ב מטרומן ועד אובמה.

אבל, בניגוד ללחץ הנשיאותי, ישראל נהנית מתמיכה שיטתית של שני בתי הקונגרס השולטים על התקציב האמריקאי, שהם הנציגים האותנטים ביותר של הציבור האמריקאי הפרו-ישראלי (ברובו), ולכן קשובים לרחשי-לב הבוחר האמריקאי, המפגין את שריריו בבחירות המתקיימות מדי שנתיים (לבית הנבחרים ושליש הסנאט). סטייה מערכי-יסוד של הבוחר מהווה התאבדות פוליטית של הנבחר, ועלולה להפוך נשיא ל"ברווז צולע".

ערכי יסוד של החברה האמריקאית מיוצגים גם על ידי פסל משה רבנו הניצב מול כס יו"ר בית הנבחרים בוושינגטון; פסל משה רבנו ולוחות הברית הקבוע בתקרה מעל מושבי תשעת השופטים העליונים של ארה"ב; אנדרטאות של לוחות הברית ועשרת הדברות על מדשאות בנייני הקונגרס בטקסס, אוקלהומה וארקנסו; פסלי יהושע, דוד המלך ויהודה המכבי בין תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית באקדמיה הצבאית "ווסט פוינט"; הכרזת הסנטור הרפובליקני הבכיר, מיטץ' מקקונול, בקבלת פנים של הנהגות הקונגרס לנשיא הנבחר ג'ורג' בוש בינואר 2001: "אנו בטוחים שתנהיג אותנו לפי מסורת יהושע וכלב, ותובילנו לארץ המובטחת"; תג השריף האמריקאי שהוא בצורה של מגן דוד; ועוד.

ומכאן סוד הזיקה הייחודית למדינה היהודית: רוב הציבור האמריקאי אינו רואה בה גורם זר, אלא חלק בלתי-נפרד מנכסי צאן ברזל המעצבים את ההוויה האמריקאית.

"ישראל היום", https://bit.ly/2ZrBqLv

English edition https://bit.ly/2KKcvyN

ראיון שגריר ארה"ב בישראל, דוד פרידמן, ל"ניו יורק טיימס" (8 יוני 2019) חורג מתפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) אך מבטא את המציאות ואינטרס ארה"ב.

לדברי השגריר: " העולם אינו זקוק למדינה פלסטינית כושלת בין ישראל לירדן…. שליטה ביטחונית של ישראל אינה מכשול…. לישראל הזכות להיאחז בחלק מ– אך לא בכל – הגדה המערבית…."

אמנם ממסד מחמ"ד (להוציא את מזכיר המדינה פומפיאו והיועץ לביטחון לאומי בולטון) מסתייג מדברי השגריר, אך בצועי העבר מתעדים כישלון שיטתי של מחמ"ד.  לדוגמא:

*ב-1948 התנגדה מחמ"ד להקמת המדינה בטענה שתהייה פרו-סובייטית, שתימחק על ידי הערבים ותפגע ביחסי ארה"ב-ערב. אבל, ב-2019 ישראל היא בעלת-הברית האמינה ביותר של ארה"ב באזור ויחסי ישראל-ערב בשיאם.

*בשנות ה-50' ראתה מחמ"ד בעבדול נאצר המצרי בעל-ברית בכח, אך הרודן הפרו-סובייטי פעל להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

*ב-1979-1978 בגדה מחלקת המדינה בשאח הפרסי, שהיה בעל-ברית אסטרטגי, ראתה באייתולה חומייני לוחם לדמוקרטיה באיראן, סייעה להקמת משטר טרוריסטי ומגלומני בטהראן, שהחריף את הטרור האסלאמי, תוך פגיעה באמינות ארה"ב בעיני בעלות-בריתה.

*ביולי 1990, ערב פלישת עיראק לכווית, ראתה מחמ"ד בצדאם חוסיין בעל-ברית, המעיטה בעוצמת נחישותו ואכזריותו, והעניקה אור ירוק לפלישה במסר שהועבר על ידי שגרירת ארה"ב בבגדד: "ארה"ב לא תתערב בסכסוך גבולות בינערבי… ולא תנהל מלחמה כלכלית בעיראק…."

*ב-1993 הצטרפה מחמ"ד למסיבת הרהורי-הלב של "הסכם אוסלו", והביאה את ערפאת – הארכי-טרוריסט ומחנך לשנאה – לקבלת פרס נובל לשלום.

*התפרצות "הצונאמי הערבי" בדצמבר 2010 כונתה על ידי מחמ"ד "אביב הערבי" המבשר, לכאורה, את הגעת הדמוקרטיה לרחוב הערבי. אבל, מיליוני הפליטים, כמיליון הרוגים ונזק של מיליארדי דולרים מתעדים את ניתוק מחמ"ד ממציאות המזרח התיכון.

*ב-2015 הובילה מחמ"ד את האורגיה הדיפלומטית עם איראן, שהביאה להסכם המשדרג באופן דרמטי את יכולות הטרור של האייתולות, העניקהרוח גבית לשאיפותיהם המגלומניות, קרב את מאכלת האייתולות לצוואר כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ודחה – בתרחיש הטוב ביותר – את התגרענות האייתולות ב-10 שנים.

ב-2019 מקדם השגריר פרידמן את אינטרס ארה"ב על בסיס מציאות המזרח התיכון, ולא הרהורי-לב המנחים את מחמ"ד ומלבים את אש הטרור והמלחמה.

ב-2019 מכיר פרידמן בהשפעה המשנית של הגורם הפלסטיני על המזרח התיכון ויחסי הערבים עם ישראל וארה"ב, בהשוואה לאיומי האייתולות, "האחים המוסלמים" ודאע"ש והעימותים הבינערביים, ולאור הרחבה חסרת-תקדים של קשרי ישראל-ערב, למרות שאין התקדמות בעניין הפלסטיני.

ב-2019 מבין השגריר את ההשפעה ההרסנית של מדינה פלסטינית על המזרח התיכון, קיום המשטר ההאשמי בירדן ושאר המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, במקביל להרחבת הנוכחות הרוסית, סינית ואיראנית באזור.

ב-2019 יודע השגריר פרידמן ששליטת ישראל ברכסי יו"ש היא תנאי לתדמית ההרתעה הישראלית, המשמשת תעודת ביטוח-חיים של מנהיגי ערב פרו-אמריקאים. הוא אף מבין שנסיגה מיו"ש תהפוך את ישראל מנכס אסטרטגי של – לנטל על – ארה"ב, ותשלול מארה"ב תשואה של מאות אחוזים על השקעתה השנתית בישראל.

ב-2019 לאור האינטרסים האמריקאים במזרח התיכון ההפכפך והאלים; על רקע הכרת ארה"ב בחיוניות האסטרטגית הגוברת של ישראל בהגנה על אינטרסים אלו מול איומים מתעצמים; ומתוך הכרה במרכזיות רכסי יו"ש בטיפוח עוצמתה של ישראל כבעלת-ברית יעילה של ארה"ב; יש להחיל את ריבונות ישראל – לפחות – על רכסי ההרים ביו"ש כביטוי לאינטרס ביטחוני משותף לישראל ולארה"ב.

"ישראל היום", https://bit.ly/30O7WZF

English edition  https://bit.ly/309eO3F

גבול ביטחון במזרח התיכון חייב לעמוד בפני מתקפות בלתי-צפויות במציאות עתירת תרחישים רעים-ביותר, כגון צונאמי – ולא אביב – ערבי המשתולל מ-2010.

גבול ביטחון אינו יכול להתבסס על תרחיש דו-קיום בשלום – גם אם עטוף במלל מרשים ומחייב לכאורה – מכיוון שתרחיש זה אינו חלק מהמציאות הבינערבית ב-1,400 השנים האחרונות.

גבול ביטחון אינו מושתת על שלום, אלא נועד להתגבר על הפרת-שלום פתאומית.

האתגר העליון של גבול ביטחון הוא הבטחת קיום ארוך-טווח במזרח התיכון הגועש, ולא קידום שלום – שהוא יעד מבורך – באזור שעדין לא חווה שלום בינערבי.

גבול ביטחון חייב לדבוק במציאות המזרח התיכון המלמדת על ארעיות משטרים ערביים ושינויים קיצוניים, ומכאן ארעיות המדיניות וההסכמים.

גבול ביטחון חייב לאפשר תגובה יעילה למתקפת פתע יבשתית של צבא וטרור. חשוב מכך – גבול ביטחון נועד להרתיע.

גבול ביטחון מושתת על העובדה שיתרון טכנולוגי (הייטק) עלול להימחק, אך יתרון טופוגרפי (רכסי יו"ש) הוא נצחי, ומאפשר בלימת/האטת פלישה ומעניק זמן חיוני לגיוס המילואים (75% מצה"ל).

גבול ביטחון משדרג את תדמית ההרתעה. היעדרותו מתמרצת תוקפנות אויב.

גבול ביטחון תורם למעמד ישראל כיצרנית – ולא צרכנית – ביטחון לאומי, המהווה נכס – ולא נטל – לארה"ב ולמדינות ערב פרו-אמריקאיות. גבול ביטחון מאריך את היד הצבאית האמריקאית ללא תוספת כח אדם אמריקאי – תרומה ייחודית של ישראל לביטחון הלאומי של ארה"ב.

גבול ביטחון מאפשר לישראל להגן על עצמה מבלי להזדקק לצבא זר.

ב-29 ליוני 1967 שרטט הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל ארל ווילר, את מפת מינימום הביטחון הדרוש לישראל: "שליטה ברכסי [יו"ש]…תעניק לישראל גבול ביטחון…. רכסי הגדה המערבית שולטים על המרכז הצר בישראל, ומאפשרים את ביתוק ישראל לשניים…. הגדה המערבית מעניקה יתרון לפעילות טרור נגד ישראל…. על ישראל לשלוט ברמה השולטת על הכינרת…. שליטה ישראלית בעזה תצמצם באופן דרמטי את פוטנציאל הטרור…."

ב-29 ליולי 1991 טען האדמירל באד נאנס, שהיה ראש צוות היועצים של וועדת החוץ בסנאט האמריקאי: "הגדה המערבית היא נכס ההגנה המוביל באזור… מכשול טבעי לפלישת שריון ממזרח…שתהייה חייבת להעפיל מהנקודה הנמוכה בעולם לכ-1,000 מטרים של רכסי יו"ש…הגולשים לליבה של ישראל…. ללא הגדה המערבית רוחבה של ישראל, במרכזה, הוא כ-15 ק"מ…. 2/3 מאוכלוסיית ישראל ו-3/4 מתעשייתה נמצאים ברצועה הצרה בין הגדה המערבית לים התיכון…. נסיגת ישראל מרכסי הגדה המערבית, רמת הגולן ועזה תתסיס את האזור, תקרבו למלחמה ומלחמת-מנע, תביא את ישראל לשקול אופציה גרעינית, ותחייב את ארה"ב להגביר את נוכחותה הצבאית באזור…."

ב-2019 המזרח התיכון גועש, בלתי-צפוי ומאיים יותר מ-1967 ו-1991, וחושף משטרים פורעי-חוק וגל-טרור אסלאמי חסר-תקדים, המצוייד בנשק מתוחכם. מציאות 2019 מחייבת את שדרוג גבול הביטחון כגון רכסי יו"ש שהם "רמת הגולן" של ירושלים, תל אביב, נתב"ג, כביש 6 ושפלת החוף.

"ישראל היום", https://bit.ly/30h4J4L

English edition:  https://bit.ly/2VBub5

"הכרסום בשיעור הפריון הערבי [מספר לידות לאישה] ב-30 השנים האחרונות הוא אחד הדרמטים בהיסטוריה האנושית…. משיעור פריון מהגבוהים בעולם לאחד הנמוכים בעולם…." (פרופ' מרשה אינהורן, אוניברסיטת ייל).

ב-2019, בניגוד לתחזיות הממסד הדמוגרפי, ממשיך הפריון הערבי להתמערב כפועל יוצא של שינויים חברתיים: (1) מהפך מחברה כפרית לחברה עירונית המצמצם את הצורך בידים-עובדות ואת גודל המשפחה; (2) מעבר מבית כפרי לדירה קטנה ברב-קומות עירוני מצמצם את מספר הילדים; (3) שדרוג מעמד האישה המסיימת לפחות 12 שנות לימוד, שואפת לעצמאות ומתחילה את תהליך הפריון לאחר גיל 20 (ולא 16), ומסיימת בגיל 45 (ולא 55); (4) 2-3 ילדים כמודל משפחתי; (5) הרחבת השימוש באמצעי-מניעה; (6) לפי מכון המחקר הוושינגטוני PRB, 72% מהנשים הפלסטיניות משתמשות באמצעי מניעה.

פרופ' אינהורן מציינת: "שבע מ-15 הירידות הדרמטיות בפריון העולמי מתרחשות במדינות ערב…. בסוף שנות ה-70' היה פריון האישה הערביה גבוה מהממוצע העולמי (3.85 לידות לאישה), אך ב-2019 הוא במגמת ירידה, ובמספר מדינות ערביות – כולל העניות – מתחת ל-2.1 לידות…. משפחה מצומצמת הפכה לנורמה חברתית בקרב מעמד הביניים הפלסטיני…. לקראת שנת 2100, יהיה שיעור הפריון ברוב מדינות ערב פחות מ-2.1 לידות לאישה…."

לפי "הבנק העולמי", שיעור הפריון הערבי הצטמצם בשנים 2017-1960 מ-6.9 לידות ל-3.3. לדוגמא, מצרים – מ-6.7  ל-3.2, ירדן – מ-7.7 ל-3.3, לבנון – מ-5.7 ל-1.7, סעודיה – מ-7.2 ל-2.5, כווית – מ-7.2 ל-2.0, יו"ש ועזה – מ-6.7 ל-3.9 (פריון עזה גבוה ב-1.0 מיו"ש, ומכאן שפריון יו"ש הוא כ-3.0 לידות לאישה).

בניגוד לתחזיות הממסד הדמוגרפי, היקף הלידות היהודיות בישראל נסק ב-74% מ-1995 (80,400 לידות) עד 2018 (141,000), לעומת גידול של 20% במספר הלידות הערביות בישראל מ-36,000 ל-43,000. ב-1995 היו הלידות היהודיות 69% מסך הלידות וב-2018 – 76.6%. הזינוק בשיעור הפריון היהודי – במיוחד במגזר החילוני ובמקביל לירידה מתונה בפריון החרדי – מבטא שדרוג ברמת האופטימיות, הפטריוטיות והקשר לשורשים; צמצום מספר ההפלות; הרחבת טפולי פריון; וצמצום תמותת תינוקות (3.1 ל-1,000 לידות).

הדמוגרפיה היהודית (7 מיליון לצד 1.6 מיליון מוסלמים, 140,000 דרוזים ו-130 אלף נוצרים) נהנית ממאזן הגירה שנתי-חיובי, לעומת מאזן הגירה שנתי-שלילי של ערביי יו"ש (1.85 מיליון) המגיע ל-20,000 בשנים האחרונות. במקביל הצטמצם היקף הירידה השנתית מישראל בין 1990 (14,200) ל-2016 (6,300), למרות כמעט-הכפלת האוכלוסייה.

הרשות הפלסטינית "מאזנת" את התמערבות הפריון על ידי ניפוח הנתונים הדמוגרפים של ערביי יו"ש ב-1.2 מיליון איש: (1) בניגוד לכללים בינלאומיים, הוספת יותר מ-400,000 איש המתגוררים בחו"ל למעלה משנה; )2) ספירה כפולה (ע"י ישראל והרש"פ) של 330,000 ערביי ירושלים; (3) ספירה כפולה של למעלה מ-105,000 ערביי/ות יו"ש ועזה שנישאו לערביי/ות ישראל וקיבלו אזרחות או תושבות-קבע; (4) התעלמות ממאזן הגירה שלילי שנתי של כ-20,000 לשנה; (5) דו"ח "הבנק העולמי" מתעד פער של 32% בין נתוני הלידות של הלמ"ס הפלסטיני ומשרד החינוך הפלסטיני.

התעלמות מעצבי מדיניות ודעת קהל מהתמערבות הדמוגרפיה הערבית עלולה להביא לטעות דרמטית או הטעייה שערורייתית: מצג-שווא של פצצת-זמן דמוגרפית המאיימת על קיום המדינה היהודית, שניטרולה מחייב, לכאורה, נסיגה קטלנית מנכסים היסטוריים וביטחוניים.

"ישראל היום", https://bit.ly/2UQrnlt

English edition https://bit.ly/2I6DRyp

יוזמות שלום שקדמו ל"עיסקת המאה" של הנשיא טראמפ נכשלו עקב הנטייה המערבית לפשט את המציאות המזרח תיכונית, ולשעבד 1,400 שנים של הפכפכות, אי-סובלנות ואלימות בין-אסלאמית ובינערבית להרהורי-לב מונחי-שלום.

המציאות הגועשת במזרח התיכון – המיוצגת על ידי התנהלות ערבית/אסלאמית עקבית מאז הופעת האסלאם במאה ה-7 – חושפת בערוותה את התובנה המערבית השבוייה באשליית "האביב הערבי" ומתקשה לקבל את עובדת "הצונאמי הערבי" המשתולל במזרח התיכון משנת 2010 ואת העובדה שהסכסוך הערבי-ישראלי אינו "הסכסוך המזרח תיכוני" רחב-המימדים. כמו כן, בניגוד לתפישה המקובלת במערב, ההתרחשויות הבינערביות ממחישות עד כמה הנושא הפלסטיני אינו מוקד זעזועי האזור, לא בבת-עין של מנהיגי ערב ולא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי.

יוזמות שלום מבית היוצר המערבי נוטות להתעלם מעובדה בת 1,400 שנים שדו-קיום בשלום ארוך-טווח אינו מאפיין את ההוויה הבינערבית והבין-אסלאמית, הפנימית והאזורית.

בעוד הממסד המערבי המדיני, התקשורתי והאקדמי מתייחס לסכסוך הערבי-ישראלי כ"סכסוך המזרח תיכוני", המציאות המזרח תיכונית מעוצבת במיוחד על ידי מבול של עימותים בינערביים ובין-אסלאמים שאינם קשורים לישראל במישרין או בעקיפין.

לדוגמא, מלחמת האזרחים המשתוללת בסוריה מאז 2011 גרמה לחצי מיליון הרוגים ועשרה מיליון פליטים; מלחמת האזרחים בעיראק – חצי מיליון הרוגים ושלושה מיליון פליטים; מלחמת האזרחים בתימן, שהיא גם שדה קרב בין איראן לסעודיה, והמשך למלחמת האזרחים משנות ה-60' – 100,000 הרוגים ושלושה מיליון פליטים; מלחמת האזרחים שהפכה את לוב לזירת טרור אסלאמי המאיימת על אירופה, אפריקה, המזרח התיכון ועוד – 30,000 הרוגים; מלחמת עיראק-איראן ב-1988-1980 שהייתה המשך למלחמות 1974-1936 והסכם שלום זמני מ-1975 – 800,000 הרוגים; מלחמת דרום תימן-עומאן ב-1970-1968 – 100,000 הרוגים וחצי מיליון פליטים.

למרות שהר הגעש המזרח תיכוני ממשיך לפלוט לבה רותחת של טרור אסלאמי המאיים על כל משטר פרו-מערבי וגם על אירופה וארה"ב, ממשיך רוב הממסד המערבי להתמקד בעניין הפלסטיני, המהווה נושא שולי בהקשר הבינערבי ובין-אסלאמי.

השוקדים על הצגת יוזמות שלום יפיקו תועלת רבה משינון מאמר של אמיר טאהרי, עיתונאי, סופר וחוקר המזרח התיכון שמאמריו עומדים במבחן המציאות. טאהרי מציג שאלה רטורית: "האם ישראל היא הבעייה? בחינת סכסוכי המזרח התיכון מוכיחה שמדינאים, פרשנים וחוקרים נוטים להתמקד בסכסוך שולי". לדוגמא, ארה"ב ביזבזה את האשראי שקיבלה בעקבות שחרור כווית והבסת צדאם חוסיין ב-1991, כאשר התמקדה בנסיון לפתור את הסכסוך הערבי-ישראלי ("וועידת מדריד"), במקום למנף את שדרוג תדמיתה ההרתעתית לקיצוץ כנפי האייתולות באיראן, ולשדרוג שתוף הפעולה הביטחוני בין מצרים, ירדן, סעודיה  ושאר מדינות המפרץ הערביות.

לדברי טאהרי: "וועידת מדריד התבססה על ההנחות המוטעות כאילו הסכסוך הערבי-ישראלי הוא גורם אזורי כבד-משקל המשפיע מאד על סכסוכים נוספים באזור – ביטוי לאי-הבנה מסוכנת של המציאות… ואשלייה".

האם מעצבי מדיניות ודעת קהל במערב לומדים מנסיון העבר על ידי חזרה על – או הימנעות מ- שגיאות העבר?

"ישראל היום",  https://bit.ly/2FxPGLO

English edition  https://bit.ly/2YfZ2TE

הכרת ארה"ב בריבונות ישראל ברמת הגולן מקדמת את ביטחונה הלאומי ומעמדה הבינלאומי של ישראל, ובמקביל מעניקה רוח גבית לאינטרסים אמריקאים במזרח התיכון.

החלטת הנשיא טראמפ – העשויה לקבל חיזוק על ידי החלטת קונגרס – שופכת אור על הסינרגיה הביטחונית בין ישראל לארה"ב, והתועלת ההדדית של שתופי הפעולה בין השתיים.

ההכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן מעצימה את תדמית ההרתעה של ישראל, שהיא מוצב קדמי ומכפלן-כח של ארה"ב במזרח התיכון, המאריך את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב מבלי לתגבר את כוחותיה באזור.

לדוגמא, ב-1970 פלשה סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית במטרה להפיל את השלטון ההאשמי ולגרום לתגובת שרשרת שתביא לקריסת המשטרים הפרו-אמריקאים בסעודיה, כווית, איחוד האמירויות, עומאן ובחריין, לקידום דרמטי של האינטרס הסובייטי, ולמהלומה חסרת-תקדים לכלכלה ולביטחון הלאומי של ארה"ב, שהייתה תלוייה מאד בנפט המפרץ הפרסי.

ב-1970 הייתה ארה"ב שקועה בבוץ הוויטנאמי, ולכן נבצר ממנה להושיט סיוע צבאי למלך חוסיין. הנשיא ריצ'רד ניקסון ביקש מרה"מ גולדה מאיר לפעול לבלימת הפלישה הסורית, ואכן כח צה"ל תוגבר ברמת הגולן, הגבול המשותף של ישראל-סוריה-ירדן, 55 ק"מ בלבד מדמשק. המסר התקיף, בגיבוי תדמית ההרתעה של ישראל, הביא לנסיגת סורית מירדן תוך 48 שעות וללא חילופי-אש בין צבאות סוריה וישראל.

ב-1970 תרמה שליטת ישראל ברמת הגולן לצמצום עימותים ואי-יציבות במזרח התיכון, לתגבור ביטחונם של משטרים ערביים פרו-אמריקאים ולבלימת מפולת אנטי-אמריקאית. תרומה זאת לאינטרס ארה"ב התרחשה ללא מעורבות צבאית אמריקאית, על משמעויותיה התקציביות והביטחוניות המכאיבות, והסיכונים הכרוכים בכך במישור הבינמעצמתי.

ב-2019 מקדמת השליטה ברמת הגולן את יכולת ישראל להצר את צעדי האייתולות מאיראן, השואפים להשתלט על עיראק, סוריה ולבנון; לצמצם את התפרצויות הלבה הסונית והשיעית מהר הגעש הסורי; להרחיק את המאכלת האנטי-אמריקאית מצווארו של כל משטר ערבי פרו-אמריקאי; ולשדרג את ביטחון בית המלוכה האשמי המאויים על ידי ההתפשטות האיראנית, 1.5 מיליון פליטים סורים בצפון ירדן, פוטנציאל חתרני של הרוב הפלסטיני ו"האחים המוסלמים" בירדן, והפיצול הפנים-בדווי.

חיוניות תדמית ההרתעה הישראלית לאינטרס ארה"ב (המשודרגת על ידי שליטה ברמת הגולן), מתגברת על רקע מציאות המזרח התיכון: המגלומניה של האייתולות באיראן הרואים בארה"ב את המכשול המרכזי בדרך להשתלטותם על המפרץ הפרסי, חצי האי ערב, המזרח התיכון ועוד; המשך הצונאמי הערבי המאיים – מאז 2010 – על כל משטר פרו-אמריקאי, וניזון מ-1,400 שנות אלימות, אי-סובלנות וחוסר וודאות במישור הבינערבי ובין-אסלאמי; מרכזיותה ההיסטורית של דמשק בליבוי עימותים בינערבים, נרקו-טרוריזם (המספק הרואין לערים הגדולות בארה"ב), טרור בינלאומי בכלל ואנטי-אמריקאי בפרט (פאן-אם 103, פיצוץ שגרירות ארה"ב ומפקדת המארינס בבירות, ועוד); והקשר השיטתי ההדוק בין סוריה לבין אויבי ויריבי ארה"ב כמו ברה"מ, רוסיה, סין, צפון קוריאה, איראן, קובה, ונצואלה, וכו'.

נסיגה מרמת הגולן תפגע בכח ההרתעה הישראלי, תחריף סכנות קיומיות, ותהפוך את ישראל מנכס לנטל אסטרטגי עבור ארה"ב.