"ישראל היום", https://bit.ly/3jccqVh

האם בביקורך בוושינגטון תטשטש את את עמדותיך השורשיות על עתיד יו"ש, כדי לזכות בנוחיות מדינית ופופולריות פוליטית קצרי-טווח, או תקדם עמדות אלו בנחישות שתחשוף חילוקי דעות נוקבים עם הנשיא ביידן, אך תזכה אותך ואת ישראל בהערכה אסטרטגית ארוכת טווח?

רה"מ שמיר נקט בדרך השניה כאשר הדף לחצים ופיתויים, והציג למארחיו בוושינגטון את עמדותיו ללא כחל וסרק. הוא זכה לקיתון ביקורת חריפה מהנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר, אבל בתקופתו שודרגו שתופי הפעולה בין ישראל לארה"ב בהיקף חסר-תקדים, מכיוון שארה"ב מעריכה שותף מונחה-עקרונות, אמין, המסוגל להדוף לחצים, גם אם אינו מאמץ את עמדותיה בסוגייה הפלסטינית.

בהנחה שתיפעל לקידום – ולא לטישטוש – עמדותיך השורשיות על עתיד יו"ש, מן הראוי שתדגיש את העובדות הבאות במפגשיך עם הנשיא ביידן, מזכיר המדינה בלינקן, היועץ לביטחון לאומי סאליבן, מזכיר ההגנה אוסטין ומנהיגי בית הנבחרים והסנאט (ובמיוחד חברי וועדות ההקצבות):

1. המציאות הבינערבית ההפכפכה, שלא חוותה דמוקרטיה ודו-קיום בשלום בינערבי ב-1,400 השנים האחרונות, יחד עם ההתנהלות הפלסטינית שקדמה ל-1967 (כולל הזדהות שיטתית עם אויבי ארה"ב, חינוך לשנאה, הסתה וטרור אנטי-ערבי ואנטי-יהודי), מבהירים שהקמת מדינה פלסטינית תביא להקמת מיני-אפגניסטן או מגה-עזה על רכסי יו"ש, השולטים על 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל ב"מותניים צרות" של 14 ק"מ בין טול כרם לנתניה (קצר יותר מהמרחק בין איצטדיון RFK ל"מרכז האומנויות על שם קנדי" בעיר וושינגטון). כלומר, מדינה פלסטינית תהווה סכנה קיומית, ברורה ומיידית לישראל חסרת העומק-האסטרטגי, ולכן שליטת ישראל על רכסי יו"ש הוא תנאי-הכרחי לקיומה.
2. מדינה פלסטינית תיפגע באינטרס ארה"ב, כפי שמלמדת ההתנהלות הפלסטינית במישור הבינערבי, שהפכה את הפלסטינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור וכפיות-תודה בעיני מדינות ערב. לגבי דידן, מדינה פלסטינית תהייה פורעת-חוק, תחבור לאויביהן (כגון "האחים המוסלמים", איראן ותורכיה), ותעניק דריסת רגל לרוסיה וסין. לכן הן מגבילות את תמיכתן לפלסטינים למישור המילולי ולא המעשי. לדוגמא, בטקס החתימה על הסכם השלום ישראל-ירדן באוקטובר 1994 הבהירו ראשי הצבא הירדני לעמיתיהם הישראלים שהקמת מדינה פלסטינית תביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי, ובעקבותיו להפלת משטרים פרו-אמריקאים בחצי האי ערב.
3. אין שחר לטענה שהיפרדות ישראל מרכסי יו"ש – שהם ערש ההיסטוריה, הדת והתרבות היהודיים, ונכס ביטחוני חסר תחליף – היא תנאי לשמירת הרוב היהודי בישראל. בניגוד לתובנה המקובלת, אין "פצצת זמן דמוגרפית ערבית", יש תנופה דמוגרפית יהודית חסרת-תקדים, והתמערבות דרמטית של הדמוגרפיה הערבית בכל המזה"ת, כולל יו"ש ו"הקו הירוק". הרוב היהודי בשטח המשולב של יו"ש ו"הקו הירוק" נהנה מרוח גבית של פריון ומאזן הגירה.
4. שליטת ישראל ברכסי יו"ש ורמת הגולן משדרגים את כח-ההרתעה הישראלי, המקדם את יציבות האזור, מהווה נכס ביטחוני למשטרים ערבים פרו-אמריקאים מול אויבים קיומיים משותפים, ותורם למעמד ישראל כמכפלן-עוצמה ייחודי של ארה"ב. נסיגה מרכסי יו"ש תהפוך את ישראל מנכס – לנטל – אסטרטגי.
5. ככל שארה"ב מצמצמת נוכחות צבאית במזה"ת – המהווה מוקד עולמי של הפקת נפט, נתיבי סחר בינלאומי (אסיה-אירופה), טרור בינלאומי, והפצת טכנולוגיות צבאיות בלתי-קונבנציונליות – כן עולה משקלה של ישראל שאינה רוצה – בניגוד לנאט"ו, דר' קוריאה ויפן – בנוכחות צבא ארה"ב בשטחה.
6. שמירה על היתרון האיכותי הצבאי של ישראל היא אינטרס משותף לארה"ב וישראל, המהווה מעבדה ייחודית בתנאי-קרב של התעשיות הביטחוניות והכוחות המזוינים של ארה"ב. לדוגמא, השימוש המבצעי הישראלי במאות מערכות לחימה אמריקאיות מביא לאלפי לקחים התורמים לשדרוג איכות המוצרים האמריקאים (לדוגמא, כ-700 שדרוגים במטוס הקרב 16-F), לגידול ביצוא הביטחוני האמריקאי, לחיסכון של עשרות שנים במחקר ופיתוח ולהרחבת התעסוקה – בוננזה של מיליארדי דולרים העולה בהיקפה על סיוע החוץ השנתי המוענק לישראל. כמו כן, צבא ארה"ב מבסס חלק ניכר מגיבוש תורות הלחימה על תקדימים והדרכה של צה"ל (לדוגמא, לוחמה בטרור ובשטח בנוי).

ככל שמתבסס יתרונה האיכותי של ישראל, כן משתדרג כח ההרתעה שלה, וכן קטנה הסכנה להתפרצות טרור ומלחמה מקומית העלולה להפוך לאזורית עם מעורבות בינלאומית.

ביקורך בוושינגטון יבהיר האם אתה דבק בעמדותיך השורשיות (כפי שאני מייחל), או מטשטש אותן (כפי שאני חושש).

בהצלחה ובכבוד רב,

יורם אטינגר

"ישראל היום", https://bit.ly/3cO3O1G

רכסי יו"ש – 1,000 מטר מעל בקעת הירדן ו-600 מטר מעל שפלת החוף – הם "רמת הגולן" של ירושלים, תל אביב, נתב"ג, כביש 6, תשתיות קריטיות אזרחיות וביטחוניות, וריכוזי אוכלוסייה גדולים, שם מתגוררים 80% מאוכלוסיית ישראל. הרכס המזרחי הוא מכשול טנקים היעיל באזור, אך הרכס המערבי הוא פוטנציאל טרור פלסטיני, העלול להפוך את שפלת החוף (שרוחבה כ-15 ק"מ) למהדורה כואבת הרבה יותר מ"עוטף עזה".

שליטה על רכסי יו"ש – ולא מדינה פלסטינית – היא תנאי בל יעבור במציאות מזרח תיכונית של 1,400 שנות הפכפכות, אלימות, טרור בינערבי, והיעדר דמוקרטיה ודו-קיום בשלום בינערביים. במציאות זאת על גבול ביטחון להתגבר על תרחישים שליליים ובלתי-צפויים, לא להתבסס על הסכמי שלום – העלולים להיות שבירים וזמניים כמו המשטרים שחתמו עליהם – אלא להיות מסוגל לעמוד בפני הפרת שלום. התוהו ובוהו בלוב, תימן, עיראק וסוריה עלול לתקוף כל מדינה ערבית ולגרום למהפכים מדיניים דוגמת איראן, שהפכה ב-1979 מבעלת-ברית לאויבת קטלנית. מהפך דומה בירדן ישדרג את חיוניות יו"ש באופן דרמטי.

גבול ביטחון חייב להרתיע תוקפנות, ולהעניק את הזמן הדרוש, עם פריצת מתקפת פתע, לגיוס כח מילואים המהווה כ-70% מצה"ל תוך 48 שעות. מכאן ההבדל בין סיני (60,000 קמ"ר) המעניק 50 שעות לגיוס מילואים וגובל בנגב, לעומת יו"ש (5,500 קמ"ר) המעניק 5-10 שעות וגובל בירושלים והשפלה. ב-1967 ריסקה ישראל את צבאות ערב, אך ב-1973 התרסקה תפיסת העליונות של צה"ל, וישראל עמדה בפני השמדה, שנמנעה בעיקר עקב שליטתנו בסיני, יו"ש ורמת הגולן.

לישראל אין עומק גיאוגרפי, ולכן עולה חיוניות היתרון הטופוגרפי של רכסי יו"ש. לעומת יתרון טכנולוגי העלול להיות בר-חלוף, היתרון הטופוגרפי נצחי. אמנם טילים ומטוסים מתוחכמים הורסים (אך לא מדבירים את טרור חמאס וחיזבאללה!), אבל שריון וכוחות קרקע כובשים ומכריעים. ככל שמשתדרגת היכולת הטכנולוגית של האויב, כן עולה חשיבות השטח השולט להפעלת כוחותינו ולבלימת טרור ופלישה. ב-14.8.2008 כתב הגנרל מאטיס, לימים מזכיר ההגנה של ארה"ב: "במלחמה הכושלת נגד חיזבאללה ב-2006, סבר צה"ל – בניגוד לתקדימים ומהות המלחמה – שאפשר לשתק אויב בהפצצות אוויר מדוייקות עם כח שדה קטן."

שליטה ברכסי יו"ש מעצימה את תדמית ההרתעה של ישראל וביטחונה הלאומי, ואת יכולותיה כמכפלן-עוצמה עבור ארה"ב ומדינות ערב הפרו-אמריקאיות. מדינה פלסטינית ביו"ש תהפוך את ישראל מיצרן – לצרכן – ביטחון לאומי, מנכס אסטרטגי לנטל על ארה"ב, מישות מרתיעה לישות מתנדנדת ומוכת-טרור חסר-תקדים בבטן הרכה בירושלים והשפלה.

"ישראל היום", https://bit.ly/2lLac4g

English edition  https://bit.ly/2kF0zDX

בניגוד למחשבה המקובעת, הסכם הגנה חיובי משדרג עצמאות ביטחונית של ישראל ושולל תלות בצבא ארה"ב והצבתו בגבולות ישראל.

הסכם הגנה מעשי לא בא להגן על ישראל אלא לקדם עמידה בפני אתגרים ואיומים משותפים: יכולות קונבנציונליות, בליסטיות וגרעיניות של האייתולות באיראן, טרור אסלאמי גלובלי, איומים קיומיים על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, אלימות והפכפכות במזרח התיכון, וקידום יתרון טכנולוגי ביטחוני של ארה"ב וישראל.

הסכם הגנה בעל-ערך שופך אור על הכביש הדו-סטרי בין ישראל לארה"ב: הרחבת מערכות נשק אמריקאיות המוצבות בישראל לשימוש ארה"ב וישראל בזמן חרום; העמקת שתופי פעולה מודיעיניים, לוחמה בטרור ואימונים משותפים; טיפוח יתרון איכותי ישראלי על ידי אספקה משודרגת של מערכות נשק מתוחכמות לישראל; שדרוג מתקני נמלי חיפה ואשדוד לצרכי הצי ה-6; הקמת קרנות משותפות לעידוד שתופי פעולה בין תעשיות ביטחוניות בתחומי חלל, בליסטיקה, לוחמת סייבר, בינה אנושית, רובוטיקה, כלי טיס לא-מאויישים, וכו'.

הסכם הגנה יעיל ממנף יכולות מבצעיות וטכנולוגיות של ישראל לקידום מעמד ארה"ב בצומת הקריטית של הים התיכון-אירופה-אפריקה-אסיה, המהווה מוקד טרור איסלמי גלובלי, הפצת טכנולוגיות בליסטיות וגרעיניות, והתפרצויות אלימות מקומית ובין-מוסלמית. חיוניות ישראל משתדרגת ככל שאירופה מתמוססת. ככל שמתעצמת תדמית ההרתעה הישראלית כן קטן הצורך האמריקאי להגדיל נוכחות צבאית במזרח התיכון.

הסכם הגנה ראוי ידגיש את מעמד ישראל כמעבדה חסכונית בתנאי קרב של תעשיות ביטחוניות בארה"ב, החוסכת לארה"ב מליארדי דולרים של מחקר ופיתוח, מרחיבה יצור ויצוא נשק אמריקאי ואת היקף התעסוקה בארה"ב. נסיון הקרב הישראלי תורם לגיבוש תורות לחימה של צבא ארה"ב.

הסכם הגנה מוצלח אינו מצמצם את חופש הפעולה של ישראל שהפך אותה מנטל לנכס אסטרטגי של ארה"ב. לדוגמא, ב-1981 ו-2007 השמידה ישראל כורים גרעיניים בעיראק וסוריה – למרות התנגדות ארה"ב – ובכך מנעה מארה"ב עימות גרעיני במלחמת המפרץ ב-1991, ומלחמות אזרחים גרעיניות בעיראק ובסוריה. ב-1967 פתחה ישראל במלחמת-מנע – חרף התנגדות ארה"ב – ריסקה את צבא נאצר הפרו-סובייטי שפעל להפלת משטרים ערביים פרו-אמריקאים, ומנעה פגיעה דרמטית באינטרס ארה"ב.

הסכם הגנה מוצלח עוסק באיומים אזוריים וגלובלים ולא בסכסוך הערבי-ישראלי ובעניין הפלסטיני שאינו גורם מפתח בזעזועי המזרח התיכון, לא בבת-עין של מנהיגי ערב, ולא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי.

אל לישראל להתפתות להסכם הגנה תמורת נסיגה מרכסי יו"ש, מכיוון שכל הסכם הגנה אמריקאי כפוף לחוקת ואינטרס ארה"ב, פתוח לפרשנויות ועמוס דרכי-מילוט. לדוגמא, ברית נאט"ו מחייבת לשקול "צעדים ראויים" מול תוקפנות; ב-1972 פרשה ארה"ב מהסכם עם ברה"מ על הגבלת טילים בליסטים; ב-1979 פרשה מהסכם הגנה עם טאייוואן; ב-1985 פרשה מהסכם ביטחון עם ניו זילנד; ב-1967 לא מימש הנשיא ג'ונסון את התחייבות הנשיא אייזנהאואר מ-1957 לפעול צבאית נגד חסימת מיצרי טיראן על ידי מצרים בטענה – הנכונה – שהתחייבות נשיא אינה מחייבת את הבאים אחריו.

הסכמי הגנה הפיכים; נסיגה מרכסי יו"ש אינה הפיכה, אלא במחיר דמים.

"ישראל היום", https://bit.ly/2ZvFeej

English edition  https://bit.ly/2ZibyX7

טרוריסטים פלסטינים הם בוגרי מערכת החינוך הפלסטינית בגני ילדים, בתי ספר ומסגדים. המערכת נשלטת על ידי צמרת אש"פ, מעצבת את ערכי ותפישת העולם של החברה הפלסטינית, ומהווה בבואה של חזון מעצביה – ערפאת ומחמוד עבאס.

זהות החברה הפלסטינית מעוצבת גם על ידי הניסיון ההיסטורי, אך זה מוצג ומסולף על ידי מערכת החינוך, המעצבת את אופי הדור הבא.

מערכת החינוך היא הביטוי האותנטי ביותר של מציאות, טקטיקה ואסטרטגיה פלסטינים, המוסווים על ידי "שומר מסך" הכולל  הצהרות דיפלומטיות, תדרוכים וראיונות פלסטינים הנעימים לאוזן.

"שומר המסך" המעודן נועד להוליך שולל מעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב המונחים על ידי הרהורי-לב, ראייה פשטנית של מציאות המזרח התיכון וכמיהה לדו-קיום בשלום, חרף המציאות הפלסטינית, ולמרות העובדה שבמזרח התיכון אין עדין דו-קיום בשלום ארוך-טווח בינערבי, וודאי שלא דו-קיום בשלום בין "מאמינים" ל"כופרים".

מכאן שחינוך לשנאה מחד ודו-קיום בשלום מאידך הם דבר והיפוכו, השופך אור על פגם שורשי בגישה הרואה במדינה פלסטינית מרכיב בפאזל השלום. הגישה מתעלמת ממרכזיות החינוך בהשרשת האלימות, טרור, אנטי-ישראליות, אנטישמיות ואנטי-מערביות של אותה מדינה.

תנאי בל-יעבור לדו-קיום בשלום ישראלי-פלסטיני הוא עקירה, ולא רק מיתון, של מערכת החינוך לשנאה והעוסקים בה.

מחקר של פרופ' אלדד פרדו מהאוניברסיטה העברית, חוקר האסלאם, המזרח התיכון ומערכת החינוך הפלסטינית (במסגרת מכון IMPACT-se) מתעד את הקצנת מערכת החינוך הפלסטינית בכל הקשור להאדרת הטרור, הקרבת-חיים על מזבח האסלאם ושלילת קיומה של ישראל.

לדוגמא, האדרת זיכרה של דלאל מוגראבי שהשתתפה ב"טרור כביש החוף" ב-1978 – 39 נרצחים ו-72 פצועים. לפי הכרך השני של "השפה הערבית" לכיתות ה': " דלאל מוגראבי מפגינה במאבקה נחישות וגבורה ההופכים אותה לאלמותית בליבותינו ומחשבותינו…." הרשות הפלסטינית מציגה את מוגראבי כסמל למתאבדים, וקוראת על שמה בתי ספר, מרכזי נוער, מרכזי נשים, סמינרים וכיכרות.

לפי ספרי הלימוד הפלסטינים הסכסוך אינו על גודל – אלא על קיום – המדינה היהודית, ו"הכיבוש" כולל גם את "הקו הירוק" (תל אביב, חיפה, צפת, נצרת, טבריה, הנגב, וכו'). לדוגמא, הכרך הראשון של "לימודי חברה" לכיתות ו': "פלסטינה משתרעת בין הים התיכון ונהר הירדן ובין לבנון וסוריה לבין מפרץ עקבה ומצרים…."

תכנית הלימודים מדגישה את הקרבת החיים על מזבח האסלאם כשליחות עליונה: "אללה שואף לקבל מתאבדים מבין המאמינים ולכבדם במעמד של קדוש מעונה, למחול על חטאיהם ולהאדיר את מעמדם בגן עדן…. יהיו להם 72 נשים מבין הבתולות…. אני מתחייב להקריב את דמי ולהרוות בו את האדמה כדי לחסל את הכובשים והזרים  מארצי…." (הכרך הראשון של "חינוך אסלאמי" לכיתות ט' והכרך השני של "לשוננו היפה" לכיתות ג').

המשך ההתמקדות במלל הדיפלומטי המרגיע, וההתעלמות מהתפקיד הקריטי של מערכת החינוך בעיצוב וליבוי הטרור הפלסטיני, עלולים לממש את אופציית המדינה הפלסטינית שתיישם את הערכים והנורמות של מערכת החינוך הפלסטינית.

"ישראל היום", https://bit.ly/2GN6yOC

English edition  https://bit.ly/30Tlgvc

השגריר רון דרמר צודק בהמלצה להימנע מסערת רגשות ולפתוח את השערים בפני חברות בית הנבחרים הדמוקרטיות אילהאן עומאר (מינסוטה) וראשידה טלאייב (מישיגן) – שתי חברות קונגרס המוסלמיות הראשונות בתולדות ארה"ב – למרות קריאתן להטיל חרם כלכלי, אקדמי ותרבותי על ישראל. עמדתן מנוגדת לעמדת רוב צירי בית הנבחרים והסנאט בוושינגטון ובבתי המחוקקים במדינות השונות בארה"ב.  ולראייה: ב-23 ליולי אישר בית הנבחרים, ברוב מוחץ של 17:398, את החלטה 246 המתנגדת לתנועת החרם נגד ישראל.

ישראל מפגינה קור רוח, פתיחות לעמדות ביקורתיות, והערכה לרשות המחוקקת בארה"ב, המהווה מקור תמיכה שיטתית ויעילה בישראל – לעתים בניגוד למדיניות נשיאי ארה"ב – שנים רבות לפני הקמת המדינה והופעת השדולה הפרו-ישראלית (איפ"ק). כך היה ב-1891, שש שנים לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון, כאשר מנהיגי הקונגרס הצטרפו לשופטי בית המשפט העליון, מושלים, ראשי ערים, נשיאי אוניברסיטאות, עורכי עתונים ואנשי עסקים שחתמו על "עצומת בלקסטון" שקראה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

ישראל גם ערה לעובדה שלפי חוקת ארה"ב הרשות המחוקקת היא שקולת-עוצמה לרשות המבצעת, ויכולה לכפות את רצונה על הנשיא, כפי שפעלה לסיום המעורבות הצבאית בויטנאם, אנגולה וניקרגואה, פתיחת שערי ברה"מ להגירה חופשית, וחיסול משטר ה"אפרטהייד" בדרום אפריקה.

פתיחות לביקורת איננה מקרינה חולשה, אלא נכונות לדון בחילוקי-דעות ומינוף הזדמנות להעברת מסרים חיונים. כך נהגה ישראל כאשר אירחה מחוקקים ביקורתיים.

לדוגמא, הסנטור הדמוקרטי, וויליאם פולברייט (1975-1945), שהיה יו"ר וועדת החוץ (משקל כבד לעומת משקל נוצה של שתי חברות הקונגרס הנ"ל), למרות התבטאויותיו על "שליטת היהודים וישראל בסנאט" המונעת, לכאורה, הפעלת לחץ מדיני וכלכלי לנסיגת ישראל לקווי 1967.

הסנטור הרפובליקני, צ'ארלס פרסי (1985-1967), שהיה יו"ר וועדת החוץ, תמך ב"הערכה מחדש" (שלילית) של מדיניות הנשיא פורד כלפי ישראל, פעל לצמצום סיוע החוץ לישראל, ראה בערפאת "מנהיג מתון" (בשנות ה-80'), גינה את ישראל כמדינה שאינה נכונה להתפשר, וטען שקשר הדוק עם ישראל פוגע באינטרס ארה"ב במזרח התיכון.

הסנטור הדמוקרטי מדרום דקוטה, ג'יימס אבורזק (1979-1971) קרא להשתמש במקל סיוע החוץ כדי להסיג את ישראל לקווי 1967, הזהיר מטיפוח קשרים עם ישראל מכיוון שפוגעים – לדעתו – במעמד ארה"ב במזרח התיכון, וטען שתמיכת מחוקקים בישראל אינה נובעת מאינטרס אמריקאי, אלא ממורא השדולה הפרו-ישראלית, איפ"ק.

אולם במקביל, מחוקקים בכירים המסתייגים ממדיניות ישראל אינם מונעים ביקורים של נציגי ישראל בלשכותיהם לליבון חילוקי הדעות. לדוגמא, מנהיג הרפובליקנים בסנאט, בוב דול ממדינת קנזס (1997-1961), שפתח את דלת משרדו בפני ראשי ממשלה, שרי חוץ ושגרירים ישראלים, חרף הזדהותו עם לחץ מזכיר המדינה ג'ים בייקר על ישראל, קריאתו לקיצוץ סיוע החוץ לישראל, תמיכתו הנלהבת בצדאם חוסיין עד יום הפלישה לכווית, האשמתו את ישראל באחריות חלקית לרצח איש ה-CIA, היגינס, בלבנון ב-1989, ומעורבותו בגירסת 1995 של "חוק השגרירות בירושלים" שאיפשרה לנשיא לדחות את היישום כל חצי שנה (עד מימוש החקיקה ב-2019).

כמובן שהתייחסות נאותה לציבור המחוקקים והבוחרים בארה"ב מחייבת דיווח  ישראלי מתועד למשעי על זהות ברי-השיח הפלסטינים של שתי חברות הקונגרס: מחנכים לשנאה ומסיתים במסגדים, המעורבים בחתרנות וטרור נגד משטרים ערביים, מקורבים לגורמים אנטי-אמריקאים ומהווים איום ברור ומיידי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

"ישראל היום", https://bit.ly/2O6QFZM

English edition  https://bit.ly/2FmGedx

ב-2019, קיים שתוף פעולה ביטחוני ומסחרי חסר-תקדים בין כל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות – העומדות בפני סכנות קיומיות ומיידיות – לבין ישראל.

ב-2019, מתרחב ומעמיק שתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל לארה"ב (ותרומתו הגוברת לארה"ב), ומשתדרג מעמד ישראל כבעלת ברית אסטרטגית ייחודית של ארה"ב, כתוצאה ממספר התפתחויות הממחישות איומים משותפים לארה"ב, בעלות-בריתה הערביות וישראל:

טרור, חתרנות והתפשטות האייתולות מאיראן לעיראק, בחריין, סעודיה (אל חסא – אזור הנפט השיעי), תימן, סוריה, לבנון ורצועת עזה; מתקפת האייתולות על מיכליות נפט במפרץ עומאן וסמוך למיצרי הורמוז; איום הטרור הסוני של "האחים המוסלמים" ויוצאי-חלציו (דאע"ש, אל קעידה, ועוד) על כל מדינה ערבית פרו-אמריקאית; פלישת ארדואן האנטי-אמריקאי ואיש "האחים המוסלמים" לעיראק וסוריה, והשתרשותו הצבאית בקטאר וסומלי; התנפצות אשליית "האביב הערבי" והכרה בסיוט "הצונאמי הערבי", המדגיש את האלימות הבין-ערבית, המאיימת על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי; שדרוג מעמד ישראל כבעלת-ברית ייחודית של ארה"ב בכל הקשור לאמינות ויעילות מבצעית, טכנולוגית וכלכלית.

ב-18 ליוני 2019 אמר מזכ"ל "הליגה הערבית" ושר החוץ המצרי לשעבר, אחמד אבו אל-רייט: "החרפת המשבר ביחסים עם איראן ותורכיה אינה מאפשרת דו-שיח…. איראן וזרועותיה הם איום ברור לביטחון הערבים, העולם והשיט הבינלאומי…. איראן רואה במדינות ערב יעד לכיבוש ולמעורבות בסכסוכים הבינערביים [בעיראק, סוריה, לבנון ותימן]…. תורכיה שואפת לקדם את האידיאולוגיה האסלאמית שלה על ידי מעורבות ישירה [בעיראק, סוריה, סומאלי וקטאר] בתואנה שהדבר חיוני לביטחונה הלאומי. איראן ותורכיה מלבות משברים באזור…."

לפי העתון הסעודי, א-שארק אל-אאוסט, המבטא את עמדת בית המלוכה הסעודי, ארה"ב תומכת בהפצצה ישראלית של אתרים צבאיים איראנים בסוריה, כאמצעי לבלימת האייתולות. המפגש – בירושלים – של היועצים לביטחון לאומי של ארה"ב, רוסיה וישראל הוא ראייה לשדרוג מעמדה האסטרטגי של ישראל.

התמקדות המעצמות ומדינות ערב באיום האייתולות חושף את משקלו המשני של העניין הפלסטיני, כפי שהומחש בוועידת בחריין (יוני 2019) ווועידת וורשה (פברואר 2019), שהתכנסו ללא נציגי הרשות הפלסטינית. כך גם שתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי בין ישראל לבין מדינות ערב, המתעצם למרות הקיפאון במישור הפלסטיני. לפי הירחון האמריקאי "אטלנטיק מגזין": יורש העצר הסעודי, כמו מנהיגים ערבים רבים, "עייף מהפלסטינים", ורואה בישראל גורם מפתח בעמידה מול "משולש הרשע" של איראן, "האחים המוסלמים" וארגוני טרור סונים נוספים.

לדברי מייסד "המרכז ללימודים אסטרטגים" באיחוד האמירויות, ג'מאל אל-סווידי: "העניין הפלסטיני אינו עומד עוד בראש מעייני הערבים… ומשקלו יורד לאור אתגרים ואיומים קיומיים העומדים בפני מנהיגי האזור…."

ואכן, היומון הבריטי, "הגארדיין", מדווח על הגברת שתוף פעולה ביטחוני ומסחרי בין ישראל לבין סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ועומאן כפועל יוצא של החרפת האיומים, מחד, והשבחת היכולות של ישראל, מאידך.

מכאן שישראל מאריכה את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב במזה"ת, תורמת לבלימת תוקפנות האייתולות וליציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ומסייעת למלחמה בטרור האסלאמי. כך ישראל חוסכת מארה"ב את הצורך לתגבר את מערך נושאות המטוסים וחטיבות צבא ארה"ב באוקינוס ההודי, המזה"ת והים התיכון, ובכך חוסכת למשלם המיסים האמריקאי מיליארדי דולרים לשנה.

"ישראל היום", https://bit.ly/2Y8f9lC

English edition   https://bit.ly/2ZGSEoi

הזיקה הייחודית של ארה"ב לישראל – שלא כמו קשרי וושינגטון עם מדינות אחרות – נובעת מתפישת העולם של הציבור האמריקאי, המחלחלת-מעלה לנבחרי הציבור בשני בתי הקונגרס והנשיא. הזיקה לישראל שואבת את עוצמתה מיסודות דתיים, ערכיים ותרבותיים שהיכו שורשים ב-1620 כאשר המתיישבים הראשונים הגיעו לארה"ב בספינה "מייפלאואר", וטופחו על ידי "האבות המייסדים" שגיבשו את חוקת ארה"ב ב-1787.

לדוגמא, המתיישבים הראשונים התייחסו להפלגות מבריטניה ליבשת החדשה כ"יציאת מצרים וחציית ים סוף" לכיוון "הארץ המובטחת".  מכאן מאות האתרים בארה"ב הנושאים שמות תנ"כיים כגון ציון, ירושלים, שלם, בית אל, שילה, רחובות, דותן, גלעד, חברון, כרמל.

על "פעמון החירות" המסמל את עקרון החופש שהינחה את "האבות המייסדים" חרות פסוק 10 מפרק כ"ה ב"ויקרא" (פרשת היובל): "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". הסמל הרשמי של אוניברסיטת ייל כתוב בעברית – "אורים ותומים" (כח הכהן הגדול ביציאת מצרים), ועל הסמל הרשמי של אוניברסיטת קולומביה  – ארבע אותיות השם ו"אוריאל" (בעברית).

למרות הכרסום המסויים (כתוצאה משנויים דמוגרפים ורעיוניים בארה"ב), השפעת הערכים ארוכי-הטווח על מדיניות ארה"ב כלפי ישראל עדין עולה על השפעתם של אינטרסים גיאו-אסטרטגים משתנים ותפישת עולם של מעצבי-מדיניות בעלי כהונה קצרת-טווח. הם אף ממתנים עימותים בין מנהיגי המדינות. הקהילה היהודית מעניקה רוח גבית לזיקה לישראל, אך אינה המסד לזיקה.

על השפעת היסודות הערכיים – המוגדרים כ"ערכים יהודים-נוצרים" בארה"ב שהיא הדמוקרטיה המערבית הדתית ביותר – אפשר ללמוד מ-69% אהדה לישראל בסקר "גאלופ" מפברואר 2019 (לעומת 21% אהדה לפלסטינים), למרות הביקורת החריפה והשיטתית המוטחת בישראל על ידי "עילית" התקשורת והאקדמיה בארה"ב, חרף העמדה השלילית של ממסד מחלקת המדינה מאז התנגדותו להקמת המדינה ב-1948, ועל אף הלחץ השיטתי שהופעל על ידי כל נשיאי ארה"ב מטרומן ועד אובמה.

אבל, בניגוד ללחץ הנשיאותי, ישראל נהנית מתמיכה שיטתית של שני בתי הקונגרס השולטים על התקציב האמריקאי, שהם הנציגים האותנטים ביותר של הציבור האמריקאי הפרו-ישראלי (ברובו), ולכן קשובים לרחשי-לב הבוחר האמריקאי, המפגין את שריריו בבחירות המתקיימות מדי שנתיים (לבית הנבחרים ושליש הסנאט). סטייה מערכי-יסוד של הבוחר מהווה התאבדות פוליטית של הנבחר, ועלולה להפוך נשיא ל"ברווז צולע".

ערכי יסוד של החברה האמריקאית מיוצגים גם על ידי פסל משה רבנו הניצב מול כס יו"ר בית הנבחרים בוושינגטון; פסל משה רבנו ולוחות הברית הקבוע בתקרה מעל מושבי תשעת השופטים העליונים של ארה"ב; אנדרטאות של לוחות הברית ועשרת הדברות על מדשאות בנייני הקונגרס בטקסס, אוקלהומה וארקנסו; פסלי יהושע, דוד המלך ויהודה המכבי בין תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית באקדמיה הצבאית "ווסט פוינט"; הכרזת הסנטור הרפובליקני הבכיר, מיטץ' מקקונול, בקבלת פנים של הנהגות הקונגרס לנשיא הנבחר ג'ורג' בוש בינואר 2001: "אנו בטוחים שתנהיג אותנו לפי מסורת יהושע וכלב, ותובילנו לארץ המובטחת"; תג השריף האמריקאי שהוא בצורה של מגן דוד; ועוד.

ומכאן סוד הזיקה הייחודית למדינה היהודית: רוב הציבור האמריקאי אינו רואה בה גורם זר, אלא חלק בלתי-נפרד מנכסי צאן ברזל המעצבים את ההוויה האמריקאית.

"ישראל היום", https://bit.ly/2ZrBqLv

English edition https://bit.ly/2KKcvyN

ראיון שגריר ארה"ב בישראל, דוד פרידמן, ל"ניו יורק טיימס" (8 יוני 2019) חורג מתפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) אך מבטא את המציאות ואינטרס ארה"ב.

לדברי השגריר: " העולם אינו זקוק למדינה פלסטינית כושלת בין ישראל לירדן…. שליטה ביטחונית של ישראל אינה מכשול…. לישראל הזכות להיאחז בחלק מ– אך לא בכל – הגדה המערבית…."

אמנם ממסד מחמ"ד (להוציא את מזכיר המדינה פומפיאו והיועץ לביטחון לאומי בולטון) מסתייג מדברי השגריר, אך בצועי העבר מתעדים כישלון שיטתי של מחמ"ד.  לדוגמא:

*ב-1948 התנגדה מחמ"ד להקמת המדינה בטענה שתהייה פרו-סובייטית, שתימחק על ידי הערבים ותפגע ביחסי ארה"ב-ערב. אבל, ב-2019 ישראל היא בעלת-הברית האמינה ביותר של ארה"ב באזור ויחסי ישראל-ערב בשיאם.

*בשנות ה-50' ראתה מחמ"ד בעבדול נאצר המצרי בעל-ברית בכח, אך הרודן הפרו-סובייטי פעל להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

*ב-1979-1978 בגדה מחלקת המדינה בשאח הפרסי, שהיה בעל-ברית אסטרטגי, ראתה באייתולה חומייני לוחם לדמוקרטיה באיראן, סייעה להקמת משטר טרוריסטי ומגלומני בטהראן, שהחריף את הטרור האסלאמי, תוך פגיעה באמינות ארה"ב בעיני בעלות-בריתה.

*ביולי 1990, ערב פלישת עיראק לכווית, ראתה מחמ"ד בצדאם חוסיין בעל-ברית, המעיטה בעוצמת נחישותו ואכזריותו, והעניקה אור ירוק לפלישה במסר שהועבר על ידי שגרירת ארה"ב בבגדד: "ארה"ב לא תתערב בסכסוך גבולות בינערבי… ולא תנהל מלחמה כלכלית בעיראק…."

*ב-1993 הצטרפה מחמ"ד למסיבת הרהורי-הלב של "הסכם אוסלו", והביאה את ערפאת – הארכי-טרוריסט ומחנך לשנאה – לקבלת פרס נובל לשלום.

*התפרצות "הצונאמי הערבי" בדצמבר 2010 כונתה על ידי מחמ"ד "אביב הערבי" המבשר, לכאורה, את הגעת הדמוקרטיה לרחוב הערבי. אבל, מיליוני הפליטים, כמיליון הרוגים ונזק של מיליארדי דולרים מתעדים את ניתוק מחמ"ד ממציאות המזרח התיכון.

*ב-2015 הובילה מחמ"ד את האורגיה הדיפלומטית עם איראן, שהביאה להסכם המשדרג באופן דרמטי את יכולות הטרור של האייתולות, העניקהרוח גבית לשאיפותיהם המגלומניות, קרב את מאכלת האייתולות לצוואר כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ודחה – בתרחיש הטוב ביותר – את התגרענות האייתולות ב-10 שנים.

ב-2019 מקדם השגריר פרידמן את אינטרס ארה"ב על בסיס מציאות המזרח התיכון, ולא הרהורי-לב המנחים את מחמ"ד ומלבים את אש הטרור והמלחמה.

ב-2019 מכיר פרידמן בהשפעה המשנית של הגורם הפלסטיני על המזרח התיכון ויחסי הערבים עם ישראל וארה"ב, בהשוואה לאיומי האייתולות, "האחים המוסלמים" ודאע"ש והעימותים הבינערביים, ולאור הרחבה חסרת-תקדים של קשרי ישראל-ערב, למרות שאין התקדמות בעניין הפלסטיני.

ב-2019 מבין השגריר את ההשפעה ההרסנית של מדינה פלסטינית על המזרח התיכון, קיום המשטר ההאשמי בירדן ושאר המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, במקביל להרחבת הנוכחות הרוסית, סינית ואיראנית באזור.

ב-2019 יודע השגריר פרידמן ששליטת ישראל ברכסי יו"ש היא תנאי לתדמית ההרתעה הישראלית, המשמשת תעודת ביטוח-חיים של מנהיגי ערב פרו-אמריקאים. הוא אף מבין שנסיגה מיו"ש תהפוך את ישראל מנכס אסטרטגי של – לנטל על – ארה"ב, ותשלול מארה"ב תשואה של מאות אחוזים על השקעתה השנתית בישראל.

ב-2019 לאור האינטרסים האמריקאים במזרח התיכון ההפכפך והאלים; על רקע הכרת ארה"ב בחיוניות האסטרטגית הגוברת של ישראל בהגנה על אינטרסים אלו מול איומים מתעצמים; ומתוך הכרה במרכזיות רכסי יו"ש בטיפוח עוצמתה של ישראל כבעלת-ברית יעילה של ארה"ב; יש להחיל את ריבונות ישראל – לפחות – על רכסי ההרים ביו"ש כביטוי לאינטרס ביטחוני משותף לישראל ולארה"ב.

"ישראל היום", https://bit.ly/30O7WZF

English edition  https://bit.ly/309eO3F

גבול ביטחון במזרח התיכון חייב לעמוד בפני מתקפות בלתי-צפויות במציאות עתירת תרחישים רעים-ביותר, כגון צונאמי – ולא אביב – ערבי המשתולל מ-2010.

גבול ביטחון אינו יכול להתבסס על תרחיש דו-קיום בשלום – גם אם עטוף במלל מרשים ומחייב לכאורה – מכיוון שתרחיש זה אינו חלק מהמציאות הבינערבית ב-1,400 השנים האחרונות.

גבול ביטחון אינו מושתת על שלום, אלא נועד להתגבר על הפרת-שלום פתאומית.

האתגר העליון של גבול ביטחון הוא הבטחת קיום ארוך-טווח במזרח התיכון הגועש, ולא קידום שלום – שהוא יעד מבורך – באזור שעדין לא חווה שלום בינערבי.

גבול ביטחון חייב לדבוק במציאות המזרח התיכון המלמדת על ארעיות משטרים ערביים ושינויים קיצוניים, ומכאן ארעיות המדיניות וההסכמים.

גבול ביטחון חייב לאפשר תגובה יעילה למתקפת פתע יבשתית של צבא וטרור. חשוב מכך – גבול ביטחון נועד להרתיע.

גבול ביטחון מושתת על העובדה שיתרון טכנולוגי (הייטק) עלול להימחק, אך יתרון טופוגרפי (רכסי יו"ש) הוא נצחי, ומאפשר בלימת/האטת פלישה ומעניק זמן חיוני לגיוס המילואים (75% מצה"ל).

גבול ביטחון משדרג את תדמית ההרתעה. היעדרותו מתמרצת תוקפנות אויב.

גבול ביטחון תורם למעמד ישראל כיצרנית – ולא צרכנית – ביטחון לאומי, המהווה נכס – ולא נטל – לארה"ב ולמדינות ערב פרו-אמריקאיות. גבול ביטחון מאריך את היד הצבאית האמריקאית ללא תוספת כח אדם אמריקאי – תרומה ייחודית של ישראל לביטחון הלאומי של ארה"ב.

גבול ביטחון מאפשר לישראל להגן על עצמה מבלי להזדקק לצבא זר.

ב-29 ליוני 1967 שרטט הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל ארל ווילר, את מפת מינימום הביטחון הדרוש לישראל: "שליטה ברכסי [יו"ש]…תעניק לישראל גבול ביטחון…. רכסי הגדה המערבית שולטים על המרכז הצר בישראל, ומאפשרים את ביתוק ישראל לשניים…. הגדה המערבית מעניקה יתרון לפעילות טרור נגד ישראל…. על ישראל לשלוט ברמה השולטת על הכינרת…. שליטה ישראלית בעזה תצמצם באופן דרמטי את פוטנציאל הטרור…."

ב-29 ליולי 1991 טען האדמירל באד נאנס, שהיה ראש צוות היועצים של וועדת החוץ בסנאט האמריקאי: "הגדה המערבית היא נכס ההגנה המוביל באזור… מכשול טבעי לפלישת שריון ממזרח…שתהייה חייבת להעפיל מהנקודה הנמוכה בעולם לכ-1,000 מטרים של רכסי יו"ש…הגולשים לליבה של ישראל…. ללא הגדה המערבית רוחבה של ישראל, במרכזה, הוא כ-15 ק"מ…. 2/3 מאוכלוסיית ישראל ו-3/4 מתעשייתה נמצאים ברצועה הצרה בין הגדה המערבית לים התיכון…. נסיגת ישראל מרכסי הגדה המערבית, רמת הגולן ועזה תתסיס את האזור, תקרבו למלחמה ומלחמת-מנע, תביא את ישראל לשקול אופציה גרעינית, ותחייב את ארה"ב להגביר את נוכחותה הצבאית באזור…."

ב-2019 המזרח התיכון גועש, בלתי-צפוי ומאיים יותר מ-1967 ו-1991, וחושף משטרים פורעי-חוק וגל-טרור אסלאמי חסר-תקדים, המצוייד בנשק מתוחכם. מציאות 2019 מחייבת את שדרוג גבול הביטחון כגון רכסי יו"ש שהם "רמת הגולן" של ירושלים, תל אביב, נתב"ג, כביש 6 ושפלת החוף.