Most Popular

"ישראל היום", https://bit.ly/3cO3O1G

רכסי יו"ש – 1,000 מטר מעל בקעת הירדן ו-600 מטר מעל שפלת החוף – הם "רמת הגולן" של ירושלים, תל אביב, נתב"ג, כביש 6, תשתיות קריטיות אזרחיות וביטחוניות, וריכוזי אוכלוסייה גדולים, שם מתגוררים 80% מאוכלוסיית ישראל. הרכס המזרחי הוא מכשול טנקים היעיל באזור, אך הרכס המערבי הוא פוטנציאל טרור פלסטיני, העלול להפוך את שפלת החוף (שרוחבה כ-15 ק"מ) למהדורה כואבת הרבה יותר מ"עוטף עזה".

שליטה על רכסי יו"ש – ולא מדינה פלסטינית – היא תנאי בל יעבור במציאות מזרח תיכונית של 1,400 שנות הפכפכות, אלימות, טרור בינערבי, והיעדר דמוקרטיה ודו-קיום בשלום בינערביים. במציאות זאת על גבול ביטחון להתגבר על תרחישים שליליים ובלתי-צפויים, לא להתבסס על הסכמי שלום – העלולים להיות שבירים וזמניים כמו המשטרים שחתמו עליהם – אלא להיות מסוגל לעמוד בפני הפרת שלום. התוהו ובוהו בלוב, תימן, עיראק וסוריה עלול לתקוף כל מדינה ערבית ולגרום למהפכים מדיניים דוגמת איראן, שהפכה ב-1979 מבעלת-ברית לאויבת קטלנית. מהפך דומה בירדן ישדרג את חיוניות יו"ש באופן דרמטי.

גבול ביטחון חייב להרתיע תוקפנות, ולהעניק את הזמן הדרוש, עם פריצת מתקפת פתע, לגיוס כח מילואים המהווה כ-70% מצה"ל תוך 48 שעות. מכאן ההבדל בין סיני (60,000 קמ"ר) המעניק 50 שעות לגיוס מילואים וגובל בנגב, לעומת יו"ש (5,500 קמ"ר) המעניק 5-10 שעות וגובל בירושלים והשפלה. ב-1967 ריסקה ישראל את צבאות ערב, אך ב-1973 התרסקה תפיסת העליונות של צה"ל, וישראל עמדה בפני השמדה, שנמנעה בעיקר עקב שליטתנו בסיני, יו"ש ורמת הגולן.

לישראל אין עומק גיאוגרפי, ולכן עולה חיוניות היתרון הטופוגרפי של רכסי יו"ש. לעומת יתרון טכנולוגי העלול להיות בר-חלוף, היתרון הטופוגרפי נצחי. אמנם טילים ומטוסים מתוחכמים הורסים (אך לא מדבירים את טרור חמאס וחיזבאללה!), אבל שריון וכוחות קרקע כובשים ומכריעים. ככל שמשתדרגת היכולת הטכנולוגית של האויב, כן עולה חשיבות השטח השולט להפעלת כוחותינו ולבלימת טרור ופלישה. ב-14.8.2008 כתב הגנרל מאטיס, לימים מזכיר ההגנה של ארה"ב: "במלחמה הכושלת נגד חיזבאללה ב-2006, סבר צה"ל – בניגוד לתקדימים ומהות המלחמה – שאפשר לשתק אויב בהפצצות אוויר מדוייקות עם כח שדה קטן."

שליטה ברכסי יו"ש מעצימה את תדמית ההרתעה של ישראל וביטחונה הלאומי, ואת יכולותיה כמכפלן-עוצמה עבור ארה"ב ומדינות ערב הפרו-אמריקאיות. מדינה פלסטינית ביו"ש תהפוך את ישראל מיצרן – לצרכן – ביטחון לאומי, מנכס אסטרטגי לנטל על ארה"ב, מישות מרתיעה לישות מתנדנדת ומוכת-טרור חסר-תקדים בבטן הרכה בירושלים והשפלה.

"ישראל היום", https://bit.ly/2lLac4g

English edition  https://bit.ly/2kF0zDX

בניגוד למחשבה המקובעת, הסכם הגנה חיובי משדרג עצמאות ביטחונית של ישראל ושולל תלות בצבא ארה"ב והצבתו בגבולות ישראל.

הסכם הגנה מעשי לא בא להגן על ישראל אלא לקדם עמידה בפני אתגרים ואיומים משותפים: יכולות קונבנציונליות, בליסטיות וגרעיניות של האייתולות באיראן, טרור אסלאמי גלובלי, איומים קיומיים על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, אלימות והפכפכות במזרח התיכון, וקידום יתרון טכנולוגי ביטחוני של ארה"ב וישראל.

הסכם הגנה בעל-ערך שופך אור על הכביש הדו-סטרי בין ישראל לארה"ב: הרחבת מערכות נשק אמריקאיות המוצבות בישראל לשימוש ארה"ב וישראל בזמן חרום; העמקת שתופי פעולה מודיעיניים, לוחמה בטרור ואימונים משותפים; טיפוח יתרון איכותי ישראלי על ידי אספקה משודרגת של מערכות נשק מתוחכמות לישראל; שדרוג מתקני נמלי חיפה ואשדוד לצרכי הצי ה-6; הקמת קרנות משותפות לעידוד שתופי פעולה בין תעשיות ביטחוניות בתחומי חלל, בליסטיקה, לוחמת סייבר, בינה אנושית, רובוטיקה, כלי טיס לא-מאויישים, וכו'.

הסכם הגנה יעיל ממנף יכולות מבצעיות וטכנולוגיות של ישראל לקידום מעמד ארה"ב בצומת הקריטית של הים התיכון-אירופה-אפריקה-אסיה, המהווה מוקד טרור איסלמי גלובלי, הפצת טכנולוגיות בליסטיות וגרעיניות, והתפרצויות אלימות מקומית ובין-מוסלמית. חיוניות ישראל משתדרגת ככל שאירופה מתמוססת. ככל שמתעצמת תדמית ההרתעה הישראלית כן קטן הצורך האמריקאי להגדיל נוכחות צבאית במזרח התיכון.

הסכם הגנה ראוי ידגיש את מעמד ישראל כמעבדה חסכונית בתנאי קרב של תעשיות ביטחוניות בארה"ב, החוסכת לארה"ב מליארדי דולרים של מחקר ופיתוח, מרחיבה יצור ויצוא נשק אמריקאי ואת היקף התעסוקה בארה"ב. נסיון הקרב הישראלי תורם לגיבוש תורות לחימה של צבא ארה"ב.

הסכם הגנה מוצלח אינו מצמצם את חופש הפעולה של ישראל שהפך אותה מנטל לנכס אסטרטגי של ארה"ב. לדוגמא, ב-1981 ו-2007 השמידה ישראל כורים גרעיניים בעיראק וסוריה – למרות התנגדות ארה"ב – ובכך מנעה מארה"ב עימות גרעיני במלחמת המפרץ ב-1991, ומלחמות אזרחים גרעיניות בעיראק ובסוריה. ב-1967 פתחה ישראל במלחמת-מנע – חרף התנגדות ארה"ב – ריסקה את צבא נאצר הפרו-סובייטי שפעל להפלת משטרים ערביים פרו-אמריקאים, ומנעה פגיעה דרמטית באינטרס ארה"ב.

הסכם הגנה מוצלח עוסק באיומים אזוריים וגלובלים ולא בסכסוך הערבי-ישראלי ובעניין הפלסטיני שאינו גורם מפתח בזעזועי המזרח התיכון, לא בבת-עין של מנהיגי ערב, ולא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי.

אל לישראל להתפתות להסכם הגנה תמורת נסיגה מרכסי יו"ש, מכיוון שכל הסכם הגנה אמריקאי כפוף לחוקת ואינטרס ארה"ב, פתוח לפרשנויות ועמוס דרכי-מילוט. לדוגמא, ברית נאט"ו מחייבת לשקול "צעדים ראויים" מול תוקפנות; ב-1972 פרשה ארה"ב מהסכם עם ברה"מ על הגבלת טילים בליסטים; ב-1979 פרשה מהסכם הגנה עם טאייוואן; ב-1985 פרשה מהסכם ביטחון עם ניו זילנד; ב-1967 לא מימש הנשיא ג'ונסון את התחייבות הנשיא אייזנהאואר מ-1957 לפעול צבאית נגד חסימת מיצרי טיראן על ידי מצרים בטענה – הנכונה – שהתחייבות נשיא אינה מחייבת את הבאים אחריו.

הסכמי הגנה הפיכים; נסיגה מרכסי יו"ש אינה הפיכה, אלא במחיר דמים.

recent posts

"ישראל היום", https://bit.ly/2ZvFeej

English edition  https://bit.ly/2ZibyX7

טרוריסטים פלסטינים הם בוגרי מערכת החינוך הפלסטינית בגני ילדים, בתי ספר ומסגדים. המערכת נשלטת על ידי צמרת אש"פ, מעצבת את ערכי ותפישת העולם של החברה הפלסטינית, ומהווה בבואה של חזון מעצביה – ערפאת ומחמוד עבאס.

זהות החברה הפלסטינית מעוצבת גם על ידי הניסיון ההיסטורי, אך זה מוצג ומסולף על ידי מערכת החינוך, המעצבת את אופי הדור הבא.

מערכת החינוך היא הביטוי האותנטי ביותר של מציאות, טקטיקה ואסטרטגיה פלסטינים, המוסווים על ידי "שומר מסך" הכולל  הצהרות דיפלומטיות, תדרוכים וראיונות פלסטינים הנעימים לאוזן.

"שומר המסך" המעודן נועד להוליך שולל מעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב המונחים על ידי הרהורי-לב, ראייה פשטנית של מציאות המזרח התיכון וכמיהה לדו-קיום בשלום, חרף המציאות הפלסטינית, ולמרות העובדה שבמזרח התיכון אין עדין דו-קיום בשלום ארוך-טווח בינערבי, וודאי שלא דו-קיום בשלום בין "מאמינים" ל"כופרים".

מכאן שחינוך לשנאה מחד ודו-קיום בשלום מאידך הם דבר והיפוכו, השופך אור על פגם שורשי בגישה הרואה במדינה פלסטינית מרכיב בפאזל השלום. הגישה מתעלמת ממרכזיות החינוך בהשרשת האלימות, טרור, אנטי-ישראליות, אנטישמיות ואנטי-מערביות של אותה מדינה.

תנאי בל-יעבור לדו-קיום בשלום ישראלי-פלסטיני הוא עקירה, ולא רק מיתון, של מערכת החינוך לשנאה והעוסקים בה.

מחקר של פרופ' אלדד פרדו מהאוניברסיטה העברית, חוקר האסלאם, המזרח התיכון ומערכת החינוך הפלסטינית (במסגרת מכון IMPACT-se) מתעד את הקצנת מערכת החינוך הפלסטינית בכל הקשור להאדרת הטרור, הקרבת-חיים על מזבח האסלאם ושלילת קיומה של ישראל.

לדוגמא, האדרת זיכרה של דלאל מוגראבי שהשתתפה ב"טרור כביש החוף" ב-1978 – 39 נרצחים ו-72 פצועים. לפי הכרך השני של "השפה הערבית" לכיתות ה': " דלאל מוגראבי מפגינה במאבקה נחישות וגבורה ההופכים אותה לאלמותית בליבותינו ומחשבותינו…." הרשות הפלסטינית מציגה את מוגראבי כסמל למתאבדים, וקוראת על שמה בתי ספר, מרכזי נוער, מרכזי נשים, סמינרים וכיכרות.

לפי ספרי הלימוד הפלסטינים הסכסוך אינו על גודל – אלא על קיום – המדינה היהודית, ו"הכיבוש" כולל גם את "הקו הירוק" (תל אביב, חיפה, צפת, נצרת, טבריה, הנגב, וכו'). לדוגמא, הכרך הראשון של "לימודי חברה" לכיתות ו': "פלסטינה משתרעת בין הים התיכון ונהר הירדן ובין לבנון וסוריה לבין מפרץ עקבה ומצרים…."

תכנית הלימודים מדגישה את הקרבת החיים על מזבח האסלאם כשליחות עליונה: "אללה שואף לקבל מתאבדים מבין המאמינים ולכבדם במעמד של קדוש מעונה, למחול על חטאיהם ולהאדיר את מעמדם בגן עדן…. יהיו להם 72 נשים מבין הבתולות…. אני מתחייב להקריב את דמי ולהרוות בו את האדמה כדי לחסל את הכובשים והזרים  מארצי…." (הכרך הראשון של "חינוך אסלאמי" לכיתות ט' והכרך השני של "לשוננו היפה" לכיתות ג').

המשך ההתמקדות במלל הדיפלומטי המרגיע, וההתעלמות מהתפקיד הקריטי של מערכת החינוך בעיצוב וליבוי הטרור הפלסטיני, עלולים לממש את אופציית המדינה הפלסטינית שתיישם את הערכים והנורמות של מערכת החינוך הפלסטינית.

"ישראל היום", https://bit.ly/2GN6yOC

English edition  https://bit.ly/30Tlgvc

השגריר רון דרמר צודק בהמלצה להימנע מסערת רגשות ולפתוח את השערים בפני חברות בית הנבחרים הדמוקרטיות אילהאן עומאר (מינסוטה) וראשידה טלאייב (מישיגן) – שתי חברות קונגרס המוסלמיות הראשונות בתולדות ארה"ב – למרות קריאתן להטיל חרם כלכלי, אקדמי ותרבותי על ישראל. עמדתן מנוגדת לעמדת רוב צירי בית הנבחרים והסנאט בוושינגטון ובבתי המחוקקים במדינות השונות בארה"ב.  ולראייה: ב-23 ליולי אישר בית הנבחרים, ברוב מוחץ של 17:398, את החלטה 246 המתנגדת לתנועת החרם נגד ישראל.

ישראל מפגינה קור רוח, פתיחות לעמדות ביקורתיות, והערכה לרשות המחוקקת בארה"ב, המהווה מקור תמיכה שיטתית ויעילה בישראל – לעתים בניגוד למדיניות נשיאי ארה"ב – שנים רבות לפני הקמת המדינה והופעת השדולה הפרו-ישראלית (איפ"ק). כך היה ב-1891, שש שנים לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון, כאשר מנהיגי הקונגרס הצטרפו לשופטי בית המשפט העליון, מושלים, ראשי ערים, נשיאי אוניברסיטאות, עורכי עתונים ואנשי עסקים שחתמו על "עצומת בלקסטון" שקראה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

ישראל גם ערה לעובדה שלפי חוקת ארה"ב הרשות המחוקקת היא שקולת-עוצמה לרשות המבצעת, ויכולה לכפות את רצונה על הנשיא, כפי שפעלה לסיום המעורבות הצבאית בויטנאם, אנגולה וניקרגואה, פתיחת שערי ברה"מ להגירה חופשית, וחיסול משטר ה"אפרטהייד" בדרום אפריקה.

פתיחות לביקורת איננה מקרינה חולשה, אלא נכונות לדון בחילוקי-דעות ומינוף הזדמנות להעברת מסרים חיונים. כך נהגה ישראל כאשר אירחה מחוקקים ביקורתיים.

לדוגמא, הסנטור הדמוקרטי, וויליאם פולברייט (1975-1945), שהיה יו"ר וועדת החוץ (משקל כבד לעומת משקל נוצה של שתי חברות הקונגרס הנ"ל), למרות התבטאויותיו על "שליטת היהודים וישראל בסנאט" המונעת, לכאורה, הפעלת לחץ מדיני וכלכלי לנסיגת ישראל לקווי 1967.

הסנטור הרפובליקני, צ'ארלס פרסי (1985-1967), שהיה יו"ר וועדת החוץ, תמך ב"הערכה מחדש" (שלילית) של מדיניות הנשיא פורד כלפי ישראל, פעל לצמצום סיוע החוץ לישראל, ראה בערפאת "מנהיג מתון" (בשנות ה-80'), גינה את ישראל כמדינה שאינה נכונה להתפשר, וטען שקשר הדוק עם ישראל פוגע באינטרס ארה"ב במזרח התיכון.

הסנטור הדמוקרטי מדרום דקוטה, ג'יימס אבורזק (1979-1971) קרא להשתמש במקל סיוע החוץ כדי להסיג את ישראל לקווי 1967, הזהיר מטיפוח קשרים עם ישראל מכיוון שפוגעים – לדעתו – במעמד ארה"ב במזרח התיכון, וטען שתמיכת מחוקקים בישראל אינה נובעת מאינטרס אמריקאי, אלא ממורא השדולה הפרו-ישראלית, איפ"ק.

אולם במקביל, מחוקקים בכירים המסתייגים ממדיניות ישראל אינם מונעים ביקורים של נציגי ישראל בלשכותיהם לליבון חילוקי הדעות. לדוגמא, מנהיג הרפובליקנים בסנאט, בוב דול ממדינת קנזס (1997-1961), שפתח את דלת משרדו בפני ראשי ממשלה, שרי חוץ ושגרירים ישראלים, חרף הזדהותו עם לחץ מזכיר המדינה ג'ים בייקר על ישראל, קריאתו לקיצוץ סיוע החוץ לישראל, תמיכתו הנלהבת בצדאם חוסיין עד יום הפלישה לכווית, האשמתו את ישראל באחריות חלקית לרצח איש ה-CIA, היגינס, בלבנון ב-1989, ומעורבותו בגירסת 1995 של "חוק השגרירות בירושלים" שאיפשרה לנשיא לדחות את היישום כל חצי שנה (עד מימוש החקיקה ב-2019).

כמובן שהתייחסות נאותה לציבור המחוקקים והבוחרים בארה"ב מחייבת דיווח  ישראלי מתועד למשעי על זהות ברי-השיח הפלסטינים של שתי חברות הקונגרס: מחנכים לשנאה ומסיתים במסגדים, המעורבים בחתרנות וטרור נגד משטרים ערביים, מקורבים לגורמים אנטי-אמריקאים ומהווים איום ברור ומיידי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

"ישראל היום"https://bit.ly/2O6QFZM

English edition  https://bit.ly/2FmGedx

ב-2019, קיים שתוף פעולה ביטחוני ומסחרי חסר-תקדים בין כל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות – העומדות בפני סכנות קיומיות ומיידיות – לבין ישראל.

ב-2019, מתרחב ומעמיק שתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל לארה"ב (ותרומתו הגוברת לארה"ב), ומשתדרג מעמד ישראל כבעלת ברית אסטרטגית ייחודית של ארה"ב, כתוצאה ממספר התפתחויות הממחישות איומים משותפים לארה"ב, בעלות-בריתה הערביות וישראל:

טרור, חתרנות והתפשטות האייתולות מאיראן לעיראק, בחריין, סעודיה (אל חסא – אזור הנפט השיעי), תימן, סוריה, לבנון ורצועת עזה; מתקפת האייתולות על מיכליות נפט במפרץ עומאן וסמוך למיצרי הורמוז; איום הטרור הסוני של "האחים המוסלמים" ויוצאי-חלציו (דאע"ש, אל קעידה, ועוד) על כל מדינה ערבית פרו-אמריקאית; פלישת ארדואן האנטי-אמריקאי ואיש "האחים המוסלמים" לעיראק וסוריה, והשתרשותו הצבאית בקטאר וסומלי; התנפצות אשליית "האביב הערבי" והכרה בסיוט "הצונאמי הערבי", המדגיש את האלימות הבין-ערבית, המאיימת על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי; שדרוג מעמד ישראל כבעלת-ברית ייחודית של ארה"ב בכל הקשור לאמינות ויעילות מבצעית, טכנולוגית וכלכלית.

ב-18 ליוני 2019 אמר מזכ"ל "הליגה הערבית" ושר החוץ המצרי לשעבר, אחמד אבו אל-רייט: "החרפת המשבר ביחסים עם איראן ותורכיה אינה מאפשרת דו-שיח…. איראן וזרועותיה הם איום ברור לביטחון הערבים, העולם והשיט הבינלאומי…. איראן רואה במדינות ערב יעד לכיבוש ולמעורבות בסכסוכים הבינערביים [בעיראק, סוריה, לבנון ותימן]…. תורכיה שואפת לקדם את האידיאולוגיה האסלאמית שלה על ידי מעורבות ישירה [בעיראק, סוריה, סומאלי וקטאר] בתואנה שהדבר חיוני לביטחונה הלאומי. איראן ותורכיה מלבות משברים באזור…."

לפי העתון הסעודי, א-שארק אל-אאוסט, המבטא את עמדת בית המלוכה הסעודי, ארה"ב תומכת בהפצצה ישראלית של אתרים צבאיים איראנים בסוריה, כאמצעי לבלימת האייתולות. המפגש – בירושלים – של היועצים לביטחון לאומי של ארה"ב, רוסיה וישראל הוא ראייה לשדרוג מעמדה האסטרטגי של ישראל.

התמקדות המעצמות ומדינות ערב באיום האייתולות חושף את משקלו המשני של העניין הפלסטיני, כפי שהומחש בוועידת בחריין (יוני 2019) ווועידת וורשה (פברואר 2019), שהתכנסו ללא נציגי הרשות הפלסטינית. כך גם שתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי בין ישראל לבין מדינות ערב, המתעצם למרות הקיפאון במישור הפלסטיני. לפי הירחון האמריקאי "אטלנטיק מגזין": יורש העצר הסעודי, כמו מנהיגים ערבים רבים, "עייף מהפלסטינים", ורואה בישראל גורם מפתח בעמידה מול "משולש הרשע" של איראן, "האחים המוסלמים" וארגוני טרור סונים נוספים.

לדברי מייסד "המרכז ללימודים אסטרטגים" באיחוד האמירויות, ג'מאל אל-סווידי: "העניין הפלסטיני אינו עומד עוד בראש מעייני הערבים… ומשקלו יורד לאור אתגרים ואיומים קיומיים העומדים בפני מנהיגי האזור…."

ואכן, היומון הבריטי, "הגארדיין", מדווח על הגברת שתוף פעולה ביטחוני ומסחרי בין ישראל לבין סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ועומאן כפועל יוצא של החרפת האיומים, מחד, והשבחת היכולות של ישראל, מאידך.

מכאן שישראל מאריכה את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב במזה"ת, תורמת לבלימת תוקפנות האייתולות וליציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ומסייעת למלחמה בטרור האסלאמי. כך ישראל חוסכת מארה"ב את הצורך לתגבר את מערך נושאות המטוסים וחטיבות צבא ארה"ב באוקינוס ההודי, המזה"ת והים התיכון, ובכך חוסכת למשלם המיסים האמריקאי מיליארדי דולרים לשנה.

"ישראל היום", https://bit.ly/2Y8f9lC

English edition   https://bit.ly/2ZGSEoi

הזיקה הייחודית של ארה"ב לישראל – שלא כמו קשרי וושינגטון עם מדינות אחרות – נובעת מתפישת העולם של הציבור האמריקאי, המחלחלת-מעלה לנבחרי הציבור בשני בתי הקונגרס והנשיא. הזיקה לישראל שואבת את עוצמתה מיסודות דתיים, ערכיים ותרבותיים שהיכו שורשים ב-1620 כאשר המתיישבים הראשונים הגיעו לארה"ב בספינה "מייפלאואר", וטופחו על ידי "האבות המייסדים" שגיבשו את חוקת ארה"ב ב-1787.

לדוגמא, המתיישבים הראשונים התייחסו להפלגות מבריטניה ליבשת החדשה כ"יציאת מצרים וחציית ים סוף" לכיוון "הארץ המובטחת".  מכאן מאות האתרים בארה"ב הנושאים שמות תנ"כיים כגון ציון, ירושלים, שלם, בית אל, שילה, רחובות, דותן, גלעד, חברון, כרמל.

על "פעמון החירות" המסמל את עקרון החופש שהינחה את "האבות המייסדים" חרות פסוק 10 מפרק כ"ה ב"ויקרא" (פרשת היובל): "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". הסמל הרשמי של אוניברסיטת ייל כתוב בעברית – "אורים ותומים" (כח הכהן הגדול ביציאת מצרים), ועל הסמל הרשמי של אוניברסיטת קולומביה  – ארבע אותיות השם ו"אוריאל" (בעברית).

למרות הכרסום המסויים (כתוצאה משנויים דמוגרפים ורעיוניים בארה"ב), השפעת הערכים ארוכי-הטווח על מדיניות ארה"ב כלפי ישראל עדין עולה על השפעתם של אינטרסים גיאו-אסטרטגים משתנים ותפישת עולם של מעצבי-מדיניות בעלי כהונה קצרת-טווח. הם אף ממתנים עימותים בין מנהיגי המדינות. הקהילה היהודית מעניקה רוח גבית לזיקה לישראל, אך אינה המסד לזיקה.

על השפעת היסודות הערכיים – המוגדרים כ"ערכים יהודים-נוצרים" בארה"ב שהיא הדמוקרטיה המערבית הדתית ביותר – אפשר ללמוד מ-69% אהדה לישראל בסקר "גאלופ" מפברואר 2019 (לעומת 21% אהדה לפלסטינים), למרות הביקורת החריפה והשיטתית המוטחת בישראל על ידי "עילית" התקשורת והאקדמיה בארה"ב, חרף העמדה השלילית של ממסד מחלקת המדינה מאז התנגדותו להקמת המדינה ב-1948, ועל אף הלחץ השיטתי שהופעל על ידי כל נשיאי ארה"ב מטרומן ועד אובמה.

אבל, בניגוד ללחץ הנשיאותי, ישראל נהנית מתמיכה שיטתית של שני בתי הקונגרס השולטים על התקציב האמריקאי, שהם הנציגים האותנטים ביותר של הציבור האמריקאי הפרו-ישראלי (ברובו), ולכן קשובים לרחשי-לב הבוחר האמריקאי, המפגין את שריריו בבחירות המתקיימות מדי שנתיים (לבית הנבחרים ושליש הסנאט). סטייה מערכי-יסוד של הבוחר מהווה התאבדות פוליטית של הנבחר, ועלולה להפוך נשיא ל"ברווז צולע".

ערכי יסוד של החברה האמריקאית מיוצגים גם על ידי פסל משה רבנו הניצב מול כס יו"ר בית הנבחרים בוושינגטון; פסל משה רבנו ולוחות הברית הקבוע בתקרה מעל מושבי תשעת השופטים העליונים של ארה"ב; אנדרטאות של לוחות הברית ועשרת הדברות על מדשאות בנייני הקונגרס בטקסס, אוקלהומה וארקנסו; פסלי יהושע, דוד המלך ויהודה המכבי בין תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית באקדמיה הצבאית "ווסט פוינט"; הכרזת הסנטור הרפובליקני הבכיר, מיטץ' מקקונול, בקבלת פנים של הנהגות הקונגרס לנשיא הנבחר ג'ורג' בוש בינואר 2001: "אנו בטוחים שתנהיג אותנו לפי מסורת יהושע וכלב, ותובילנו לארץ המובטחת"; תג השריף האמריקאי שהוא בצורה של מגן דוד; ועוד.

ומכאן סוד הזיקה הייחודית למדינה היהודית: רוב הציבור האמריקאי אינו רואה בה גורם זר, אלא חלק בלתי-נפרד מנכסי צאן ברזל המעצבים את ההוויה האמריקאית.

"ישראל היום", https://bit.ly/2ZrBqLv

English edition https://bit.ly/2KKcvyN

ראיון שגריר ארה"ב בישראל, דוד פרידמן, ל"ניו יורק טיימס" (8 יוני 2019) חורג מתפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) אך מבטא את המציאות ואינטרס ארה"ב.

לדברי השגריר: " העולם אינו זקוק למדינה פלסטינית כושלת בין ישראל לירדן…. שליטה ביטחונית של ישראל אינה מכשול…. לישראל הזכות להיאחז בחלק מ– אך לא בכל – הגדה המערבית…."

אמנם ממסד מחמ"ד (להוציא את מזכיר המדינה פומפיאו והיועץ לביטחון לאומי בולטון) מסתייג מדברי השגריר, אך בצועי העבר מתעדים כישלון שיטתי של מחמ"ד.  לדוגמא:

*ב-1948 התנגדה מחמ"ד להקמת המדינה בטענה שתהייה פרו-סובייטית, שתימחק על ידי הערבים ותפגע ביחסי ארה"ב-ערב. אבל, ב-2019 ישראל היא בעלת-הברית האמינה ביותר של ארה"ב באזור ויחסי ישראל-ערב בשיאם.

*בשנות ה-50' ראתה מחמ"ד בעבדול נאצר המצרי בעל-ברית בכח, אך הרודן הפרו-סובייטי פעל להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

*ב-1979-1978 בגדה מחלקת המדינה בשאח הפרסי, שהיה בעל-ברית אסטרטגי, ראתה באייתולה חומייני לוחם לדמוקרטיה באיראן, סייעה להקמת משטר טרוריסטי ומגלומני בטהראן, שהחריף את הטרור האסלאמי, תוך פגיעה באמינות ארה"ב בעיני בעלות-בריתה.

*ביולי 1990, ערב פלישת עיראק לכווית, ראתה מחמ"ד בצדאם חוסיין בעל-ברית, המעיטה בעוצמת נחישותו ואכזריותו, והעניקה אור ירוק לפלישה במסר שהועבר על ידי שגרירת ארה"ב בבגדד: "ארה"ב לא תתערב בסכסוך גבולות בינערבי… ולא תנהל מלחמה כלכלית בעיראק…."

*ב-1993 הצטרפה מחמ"ד למסיבת הרהורי-הלב של "הסכם אוסלו", והביאה את ערפאת – הארכי-טרוריסט ומחנך לשנאה – לקבלת פרס נובל לשלום.

*התפרצות "הצונאמי הערבי" בדצמבר 2010 כונתה על ידי מחמ"ד "אביב הערבי" המבשר, לכאורה, את הגעת הדמוקרטיה לרחוב הערבי. אבל, מיליוני הפליטים, כמיליון הרוגים ונזק של מיליארדי דולרים מתעדים את ניתוק מחמ"ד ממציאות המזרח התיכון.

*ב-2015 הובילה מחמ"ד את האורגיה הדיפלומטית עם איראן, שהביאה להסכם המשדרג באופן דרמטי את יכולות הטרור של האייתולות, העניקהרוח גבית לשאיפותיהם המגלומניות, קרב את מאכלת האייתולות לצוואר כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ודחה – בתרחיש הטוב ביותר – את התגרענות האייתולות ב-10 שנים.

ב-2019 מקדם השגריר פרידמן את אינטרס ארה"ב על בסיס מציאות המזרח התיכון, ולא הרהורי-לב המנחים את מחמ"ד ומלבים את אש הטרור והמלחמה.

ב-2019 מכיר פרידמן בהשפעה המשנית של הגורם הפלסטיני על המזרח התיכון ויחסי הערבים עם ישראל וארה"ב, בהשוואה לאיומי האייתולות, "האחים המוסלמים" ודאע"ש והעימותים הבינערביים, ולאור הרחבה חסרת-תקדים של קשרי ישראל-ערב, למרות שאין התקדמות בעניין הפלסטיני.

ב-2019 מבין השגריר את ההשפעה ההרסנית של מדינה פלסטינית על המזרח התיכון, קיום המשטר ההאשמי בירדן ושאר המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, במקביל להרחבת הנוכחות הרוסית, סינית ואיראנית באזור.

ב-2019 יודע השגריר פרידמן ששליטת ישראל ברכסי יו"ש היא תנאי לתדמית ההרתעה הישראלית, המשמשת תעודת ביטוח-חיים של מנהיגי ערב פרו-אמריקאים. הוא אף מבין שנסיגה מיו"ש תהפוך את ישראל מנכס אסטרטגי של – לנטל על – ארה"ב, ותשלול מארה"ב תשואה של מאות אחוזים על השקעתה השנתית בישראל.

ב-2019 לאור האינטרסים האמריקאים במזרח התיכון ההפכפך והאלים; על רקע הכרת ארה"ב בחיוניות האסטרטגית הגוברת של ישראל בהגנה על אינטרסים אלו מול איומים מתעצמים; ומתוך הכרה במרכזיות רכסי יו"ש בטיפוח עוצמתה של ישראל כבעלת-ברית יעילה של ארה"ב; יש להחיל את ריבונות ישראל – לפחות – על רכסי ההרים ביו"ש כביטוי לאינטרס ביטחוני משותף לישראל ולארה"ב.

"ישראל היום", https://bit.ly/30O7WZF

English edition  https://bit.ly/309eO3F

גבול ביטחון במזרח התיכון חייב לעמוד בפני מתקפות בלתי-צפויות במציאות עתירת תרחישים רעים-ביותר, כגון צונאמי – ולא אביב – ערבי המשתולל מ-2010.

גבול ביטחון אינו יכול להתבסס על תרחיש דו-קיום בשלום – גם אם עטוף במלל מרשים ומחייב לכאורה – מכיוון שתרחיש זה אינו חלק מהמציאות הבינערבית ב-1,400 השנים האחרונות.

גבול ביטחון אינו מושתת על שלום, אלא נועד להתגבר על הפרת-שלום פתאומית.

האתגר העליון של גבול ביטחון הוא הבטחת קיום ארוך-טווח במזרח התיכון הגועש, ולא קידום שלום – שהוא יעד מבורך – באזור שעדין לא חווה שלום בינערבי.

גבול ביטחון חייב לדבוק במציאות המזרח התיכון המלמדת על ארעיות משטרים ערביים ושינויים קיצוניים, ומכאן ארעיות המדיניות וההסכמים.

גבול ביטחון חייב לאפשר תגובה יעילה למתקפת פתע יבשתית של צבא וטרור. חשוב מכך – גבול ביטחון נועד להרתיע.

גבול ביטחון מושתת על העובדה שיתרון טכנולוגי (הייטק) עלול להימחק, אך יתרון טופוגרפי (רכסי יו"ש) הוא נצחי, ומאפשר בלימת/האטת פלישה ומעניק זמן חיוני לגיוס המילואים (75% מצה"ל).

גבול ביטחון משדרג את תדמית ההרתעה. היעדרותו מתמרצת תוקפנות אויב.

גבול ביטחון תורם למעמד ישראל כיצרנית – ולא צרכנית – ביטחון לאומי, המהווה נכס – ולא נטל – לארה"ב ולמדינות ערב פרו-אמריקאיות. גבול ביטחון מאריך את היד הצבאית האמריקאית ללא תוספת כח אדם אמריקאי – תרומה ייחודית של ישראל לביטחון הלאומי של ארה"ב.

גבול ביטחון מאפשר לישראל להגן על עצמה מבלי להזדקק לצבא זר.

ב-29 ליוני 1967 שרטט הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל ארל ווילר, את מפת מינימום הביטחון הדרוש לישראל: "שליטה ברכסי [יו"ש]…תעניק לישראל גבול ביטחון…. רכסי הגדה המערבית שולטים על המרכז הצר בישראל, ומאפשרים את ביתוק ישראל לשניים…. הגדה המערבית מעניקה יתרון לפעילות טרור נגד ישראל…. על ישראל לשלוט ברמה השולטת על הכינרת…. שליטה ישראלית בעזה תצמצם באופן דרמטי את פוטנציאל הטרור…."

ב-29 ליולי 1991 טען האדמירל באד נאנס, שהיה ראש צוות היועצים של וועדת החוץ בסנאט האמריקאי: "הגדה המערבית היא נכס ההגנה המוביל באזור… מכשול טבעי לפלישת שריון ממזרח…שתהייה חייבת להעפיל מהנקודה הנמוכה בעולם לכ-1,000 מטרים של רכסי יו"ש…הגולשים לליבה של ישראל…. ללא הגדה המערבית רוחבה של ישראל, במרכזה, הוא כ-15 ק"מ…. 2/3 מאוכלוסיית ישראל ו-3/4 מתעשייתה נמצאים ברצועה הצרה בין הגדה המערבית לים התיכון…. נסיגת ישראל מרכסי הגדה המערבית, רמת הגולן ועזה תתסיס את האזור, תקרבו למלחמה ומלחמת-מנע, תביא את ישראל לשקול אופציה גרעינית, ותחייב את ארה"ב להגביר את נוכחותה הצבאית באזור…."

ב-2019 המזרח התיכון גועש, בלתי-צפוי ומאיים יותר מ-1967 ו-1991, וחושף משטרים פורעי-חוק וגל-טרור אסלאמי חסר-תקדים, המצוייד בנשק מתוחכם. מציאות 2019 מחייבת את שדרוג גבול הביטחון כגון רכסי יו"ש שהם "רמת הגולן" של ירושלים, תל אביב, נתב"ג, כביש 6 ושפלת החוף.

"ישראל היום", https://bit.ly/30h4J4L

English edition:  https://bit.ly/2VBub5

"הכרסום בשיעור הפריון הערבי [מספר לידות לאישה] ב-30 השנים האחרונות הוא אחד הדרמטים בהיסטוריה האנושית…. משיעור פריון מהגבוהים בעולם לאחד הנמוכים בעולם…." (פרופ' מרשה אינהורן, אוניברסיטת ייל).

ב-2019, בניגוד לתחזיות הממסד הדמוגרפי, ממשיך הפריון הערבי להתמערב כפועל יוצא של שינויים חברתיים: (1) מהפך מחברה כפרית לחברה עירונית המצמצם את הצורך בידים-עובדות ואת גודל המשפחה; (2) מעבר מבית כפרי לדירה קטנה ברב-קומות עירוני מצמצם את מספר הילדים; (3) שדרוג מעמד האישה המסיימת לפחות 12 שנות לימוד, שואפת לעצמאות ומתחילה את תהליך הפריון לאחר גיל 20 (ולא 16), ומסיימת בגיל 45 (ולא 55); (4) 2-3 ילדים כמודל משפחתי; (5) הרחבת השימוש באמצעי-מניעה; (6) לפי מכון המחקר הוושינגטוני PRB, 72% מהנשים הפלסטיניות משתמשות באמצעי מניעה.

פרופ' אינהורן מציינת: "שבע מ-15 הירידות הדרמטיות בפריון העולמי מתרחשות במדינות ערב…. בסוף שנות ה-70' היה פריון האישה הערביה גבוה מהממוצע העולמי (3.85 לידות לאישה), אך ב-2019 הוא במגמת ירידה, ובמספר מדינות ערביות – כולל העניות – מתחת ל-2.1 לידות…. משפחה מצומצמת הפכה לנורמה חברתית בקרב מעמד הביניים הפלסטיני…. לקראת שנת 2100, יהיה שיעור הפריון ברוב מדינות ערב פחות מ-2.1 לידות לאישה…."

לפי "הבנק העולמי", שיעור הפריון הערבי הצטמצם בשנים 2017-1960 מ-6.9 לידות ל-3.3. לדוגמא, מצרים – מ-6.7  ל-3.2, ירדן – מ-7.7 ל-3.3, לבנון – מ-5.7 ל-1.7, סעודיה – מ-7.2 ל-2.5, כווית – מ-7.2 ל-2.0, יו"ש ועזה – מ-6.7 ל-3.9 (פריון עזה גבוה ב-1.0 מיו"ש, ומכאן שפריון יו"ש הוא כ-3.0 לידות לאישה).

בניגוד לתחזיות הממסד הדמוגרפי, היקף הלידות היהודיות בישראל נסק ב-74% מ-1995 (80,400 לידות) עד 2018 (141,000), לעומת גידול של 20% במספר הלידות הערביות בישראל מ-36,000 ל-43,000. ב-1995 היו הלידות היהודיות 69% מסך הלידות וב-2018 – 76.6%. הזינוק בשיעור הפריון היהודי – במיוחד במגזר החילוני ובמקביל לירידה מתונה בפריון החרדי – מבטא שדרוג ברמת האופטימיות, הפטריוטיות והקשר לשורשים; צמצום מספר ההפלות; הרחבת טפולי פריון; וצמצום תמותת תינוקות (3.1 ל-1,000 לידות).

הדמוגרפיה היהודית (7 מיליון לצד 1.6 מיליון מוסלמים, 140,000 דרוזים ו-130 אלף נוצרים) נהנית ממאזן הגירה שנתי-חיובי, לעומת מאזן הגירה שנתי-שלילי של ערביי יו"ש (1.85 מיליון) המגיע ל-20,000 בשנים האחרונות. במקביל הצטמצם היקף הירידה השנתית מישראל בין 1990 (14,200) ל-2016 (6,300), למרות כמעט-הכפלת האוכלוסייה.

הרשות הפלסטינית "מאזנת" את התמערבות הפריון על ידי ניפוח הנתונים הדמוגרפים של ערביי יו"ש ב-1.2 מיליון איש: (1) בניגוד לכללים בינלאומיים, הוספת יותר מ-400,000 איש המתגוררים בחו"ל למעלה משנה; )2) ספירה כפולה (ע"י ישראל והרש"פ) של 330,000 ערביי ירושלים; (3) ספירה כפולה של למעלה מ-105,000 ערביי/ות יו"ש ועזה שנישאו לערביי/ות ישראל וקיבלו אזרחות או תושבות-קבע; (4) התעלמות ממאזן הגירה שלילי שנתי של כ-20,000 לשנה; (5) דו"ח "הבנק העולמי" מתעד פער של 32% בין נתוני הלידות של הלמ"ס הפלסטיני ומשרד החינוך הפלסטיני.

התעלמות מעצבי מדיניות ודעת קהל מהתמערבות הדמוגרפיה הערבית עלולה להביא לטעות דרמטית או הטעייה שערורייתית: מצג-שווא של פצצת-זמן דמוגרפית המאיימת על קיום המדינה היהודית, שניטרולה מחייב, לכאורה, נסיגה קטלנית מנכסים היסטוריים וביטחוניים.

"ישראל היום", https://bit.ly/2UQrnlt

English edition https://bit.ly/2I6DRyp

יוזמות שלום שקדמו ל"עיסקת המאה" של הנשיא טראמפ נכשלו עקב הנטייה המערבית לפשט את המציאות המזרח תיכונית, ולשעבד 1,400 שנים של הפכפכות, אי-סובלנות ואלימות בין-אסלאמית ובינערבית להרהורי-לב מונחי-שלום.

המציאות הגועשת במזרח התיכון – המיוצגת על ידי התנהלות ערבית/אסלאמית עקבית מאז הופעת האסלאם במאה ה-7 – חושפת בערוותה את התובנה המערבית השבוייה באשליית "האביב הערבי" ומתקשה לקבל את עובדת "הצונאמי הערבי" המשתולל במזרח התיכון משנת 2010 ואת העובדה שהסכסוך הערבי-ישראלי אינו "הסכסוך המזרח תיכוני" רחב-המימדים. כמו כן, בניגוד לתפישה המקובלת במערב, ההתרחשויות הבינערביות ממחישות עד כמה הנושא הפלסטיני אינו מוקד זעזועי האזור, לא בבת-עין של מנהיגי ערב ולא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי.

יוזמות שלום מבית היוצר המערבי נוטות להתעלם מעובדה בת 1,400 שנים שדו-קיום בשלום ארוך-טווח אינו מאפיין את ההוויה הבינערבית והבין-אסלאמית, הפנימית והאזורית.

בעוד הממסד המערבי המדיני, התקשורתי והאקדמי מתייחס לסכסוך הערבי-ישראלי כ"סכסוך המזרח תיכוני", המציאות המזרח תיכונית מעוצבת במיוחד על ידי מבול של עימותים בינערביים ובין-אסלאמים שאינם קשורים לישראל במישרין או בעקיפין.

לדוגמא, מלחמת האזרחים המשתוללת בסוריה מאז 2011 גרמה לחצי מיליון הרוגים ועשרה מיליון פליטים; מלחמת האזרחים בעיראק – חצי מיליון הרוגים ושלושה מיליון פליטים; מלחמת האזרחים בתימן, שהיא גם שדה קרב בין איראן לסעודיה, והמשך למלחמת האזרחים משנות ה-60' – 100,000 הרוגים ושלושה מיליון פליטים; מלחמת האזרחים שהפכה את לוב לזירת טרור אסלאמי המאיימת על אירופה, אפריקה, המזרח התיכון ועוד – 30,000 הרוגים; מלחמת עיראק-איראן ב-1988-1980 שהייתה המשך למלחמות 1974-1936 והסכם שלום זמני מ-1975 – 800,000 הרוגים; מלחמת דרום תימן-עומאן ב-1970-1968 – 100,000 הרוגים וחצי מיליון פליטים.

למרות שהר הגעש המזרח תיכוני ממשיך לפלוט לבה רותחת של טרור אסלאמי המאיים על כל משטר פרו-מערבי וגם על אירופה וארה"ב, ממשיך רוב הממסד המערבי להתמקד בעניין הפלסטיני, המהווה נושא שולי בהקשר הבינערבי ובין-אסלאמי.

השוקדים על הצגת יוזמות שלום יפיקו תועלת רבה משינון מאמר של אמיר טאהרי, עיתונאי, סופר וחוקר המזרח התיכון שמאמריו עומדים במבחן המציאות. טאהרי מציג שאלה רטורית: "האם ישראל היא הבעייה? בחינת סכסוכי המזרח התיכון מוכיחה שמדינאים, פרשנים וחוקרים נוטים להתמקד בסכסוך שולי". לדוגמא, ארה"ב ביזבזה את האשראי שקיבלה בעקבות שחרור כווית והבסת צדאם חוסיין ב-1991, כאשר התמקדה בנסיון לפתור את הסכסוך הערבי-ישראלי ("וועידת מדריד"), במקום למנף את שדרוג תדמיתה ההרתעתית לקיצוץ כנפי האייתולות באיראן, ולשדרוג שתוף הפעולה הביטחוני בין מצרים, ירדן, סעודיה  ושאר מדינות המפרץ הערביות.

לדברי טאהרי: "וועידת מדריד התבססה על ההנחות המוטעות כאילו הסכסוך הערבי-ישראלי הוא גורם אזורי כבד-משקל המשפיע מאד על סכסוכים נוספים באזור – ביטוי לאי-הבנה מסוכנת של המציאות… ואשלייה".

האם מעצבי מדיניות ודעת קהל במערב לומדים מנסיון העבר על ידי חזרה על – או הימנעות מ- שגיאות העבר?

"ישראל היום",  https://bit.ly/2FxPGLO

English edition  https://bit.ly/2YfZ2TE

הכרת ארה"ב בריבונות ישראל ברמת הגולן מקדמת את ביטחונה הלאומי ומעמדה הבינלאומי של ישראל, ובמקביל מעניקה רוח גבית לאינטרסים אמריקאים במזרח התיכון.

החלטת הנשיא טראמפ – העשויה לקבל חיזוק על ידי החלטת קונגרס – שופכת אור על הסינרגיה הביטחונית בין ישראל לארה"ב, והתועלת ההדדית של שתופי הפעולה בין השתיים.

ההכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן מעצימה את תדמית ההרתעה של ישראל, שהיא מוצב קדמי ומכפלן-כח של ארה"ב במזרח התיכון, המאריך את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב מבלי לתגבר את כוחותיה באזור.

לדוגמא, ב-1970 פלשה סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית במטרה להפיל את השלטון ההאשמי ולגרום לתגובת שרשרת שתביא לקריסת המשטרים הפרו-אמריקאים בסעודיה, כווית, איחוד האמירויות, עומאן ובחריין, לקידום דרמטי של האינטרס הסובייטי, ולמהלומה חסרת-תקדים לכלכלה ולביטחון הלאומי של ארה"ב, שהייתה תלוייה מאד בנפט המפרץ הפרסי.

ב-1970 הייתה ארה"ב שקועה בבוץ הוויטנאמי, ולכן נבצר ממנה להושיט סיוע צבאי למלך חוסיין. הנשיא ריצ'רד ניקסון ביקש מרה"מ גולדה מאיר לפעול לבלימת הפלישה הסורית, ואכן כח צה"ל תוגבר ברמת הגולן, הגבול המשותף של ישראל-סוריה-ירדן, 55 ק"מ בלבד מדמשק. המסר התקיף, בגיבוי תדמית ההרתעה של ישראל, הביא לנסיגת סורית מירדן תוך 48 שעות וללא חילופי-אש בין צבאות סוריה וישראל.

ב-1970 תרמה שליטת ישראל ברמת הגולן לצמצום עימותים ואי-יציבות במזרח התיכון, לתגבור ביטחונם של משטרים ערביים פרו-אמריקאים ולבלימת מפולת אנטי-אמריקאית. תרומה זאת לאינטרס ארה"ב התרחשה ללא מעורבות צבאית אמריקאית, על משמעויותיה התקציביות והביטחוניות המכאיבות, והסיכונים הכרוכים בכך במישור הבינמעצמתי.

ב-2019 מקדמת השליטה ברמת הגולן את יכולת ישראל להצר את צעדי האייתולות מאיראן, השואפים להשתלט על עיראק, סוריה ולבנון; לצמצם את התפרצויות הלבה הסונית והשיעית מהר הגעש הסורי; להרחיק את המאכלת האנטי-אמריקאית מצווארו של כל משטר ערבי פרו-אמריקאי; ולשדרג את ביטחון בית המלוכה האשמי המאויים על ידי ההתפשטות האיראנית, 1.5 מיליון פליטים סורים בצפון ירדן, פוטנציאל חתרני של הרוב הפלסטיני ו"האחים המוסלמים" בירדן, והפיצול הפנים-בדווי.

חיוניות תדמית ההרתעה הישראלית לאינטרס ארה"ב (המשודרגת על ידי שליטה ברמת הגולן), מתגברת על רקע מציאות המזרח התיכון: המגלומניה של האייתולות באיראן הרואים בארה"ב את המכשול המרכזי בדרך להשתלטותם על המפרץ הפרסי, חצי האי ערב, המזרח התיכון ועוד; המשך הצונאמי הערבי המאיים – מאז 2010 – על כל משטר פרו-אמריקאי, וניזון מ-1,400 שנות אלימות, אי-סובלנות וחוסר וודאות במישור הבינערבי ובין-אסלאמי; מרכזיותה ההיסטורית של דמשק בליבוי עימותים בינערבים, נרקו-טרוריזם (המספק הרואין לערים הגדולות בארה"ב), טרור בינלאומי בכלל ואנטי-אמריקאי בפרט (פאן-אם 103, פיצוץ שגרירות ארה"ב ומפקדת המארינס בבירות, ועוד); והקשר השיטתי ההדוק בין סוריה לבין אויבי ויריבי ארה"ב כמו ברה"מ, רוסיה, סין, צפון קוריאה, איראן, קובה, ונצואלה, וכו'.

נסיגה מרמת הגולן תפגע בכח ההרתעה הישראלי, תחריף סכנות קיומיות, ותהפוך את ישראל מנכס לנטל אסטרטגי עבור ארה"ב.

latest videos

Play Video

The Middle East Labyrinth by Yoram Ettinger

An overview of the Middle East and the Israeli-Arab conflict. Ambassador (ret.) Yoram Ettinger is the Executive Director of "Second Thought: A US – Israel Initiative," a foundation dedicated to education through out-of-the-box thinking on US-Israel relations, Middle East affairs, the Palestinian issue, Jewish-Arab demographics, etc.
Play Video

State Department's systematic failures in the Middle East

*The State Department assumes that generous diplomatic and financial gestures could induce the violently volatile Middle East to embrace peaceful-coexistence, good-faith negotiation, democracy and human rights. However, this policy has generated tailwinds to rogue entities and headwinds to the US and its Arab allies.
Play Video

US-Israel kinship: Part 1 The Early Pilgrims as the Modern Day Exodus

Play Video

Palestinian Demographic Manipulation

Newsletter

SCHEDULE LECTURES & INTERVIEWS

Demography

Iran

סעודיה-איראן: הגורם הישראלי והאמריקאי

"מידה", https://bit.ly/44qUR9M

English edition  https://bit.ly/43HJQR1

סעודיה-איראן: חידוש יחסים דיפלומטים

*סעודיה אינה מניחה לחידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן להאפיל על מציאות המזרח התיכון ההפכפך. היא אינה מקילה ראש בהתנהלות השיטתית של משטר האייתולות באיראן, המחנך את עמו לשנאת והדברת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים; מפגין חתרנות, טרור, והפצת טילים ומטוסים זעירים וקטלניים ללא-טייס לגופים פורעי-חוק במזרח התיכון וברחבי העולם; מתסיס מלחמות אזרחים; מקדם חזון שיעי, פנאטי, מגלומני וחסר-פשרות; מייצא את המהפיכה השיעית ברחבי העולם ושואף להפיל כל משטר סוני. בניגוד לתפישת העולם המערבית, סעודיה מכירה בעובדה שמשטר האייתולות אינו מוכן להקריב את חזונו האלים בן 1,400 השנים על מזבח מחוות דיפלומטיות ומענקים פיננסים חסרי-תקדים.

*זה לא המקרה הראשון של חידוש יחסים דיפלומטים בין שתי המדינות. ב-1988 ו-2016 נותקו היחסים הדיפלומטים בין השתיים בעקבות חתרנות איראנית בסעודיה ותגובה חריפה של ריאד.

*חידוש הקשרים הדיפלומטים במרץ 2023 התקיים בתיווך סין, הממנפת את התסכול הסעודי מכרסום האמינות האסטרטגית של ארה"ב, המחייב את סעודיה להתקרב למעצמה אחרת המסוגלת – אולי – להרתיע את משטר האייתולות.  חידוש היחסים הדיפלומטים בין סעודיה לאיראן מהווה הישג גיאו-אסטרטגי משמעותי לסין ופגיעה קשה ומתמשכת בתדמית-ההרתעה של ארה"ב באזור שהיה עד לאחרונה "מגרש בייתי" של ארה"ב.

*תדמית ההרתעה של ארה"ב ספגה סידרת מהלומות – כפי שרואות זאת סעודיה וכל המדינות הערביות, הסוניות והפרו-ארה"ב – עם החתימה על הסכם הגרעין ב-2015; הפינוי/בריחה של צבא ארה"ב מאפגניסטן ב-2021; החיזור השיטתי של ארה"ב אחרי משטר האייתלות באיראן, "האחים המוסלמים" והטרור החות'י בתימן, המהווים איום קטלני, ברור ומיידי על סעודיה וכל המדינות הסוניות-ערביות. כל זאת במקביל ללחץ שיטתי של הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, כולל השעיית אספקת מערכות לחימה מתקדמות.

*מדיניות ארה"ב דוחפת את סעודיה, וגם את איחוד האמירויות ומצרים, לזרועות סין ורוסיה, ביטחונית וכלכלית, כולל מו"מ סעודי-סיני על הקמת כור גרעיני למטרות אזרחיות, שיקדם את "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי.

"חזון 2030" של  יורש העצר הסעודי ומעורבות ישראל

*שיתוף פעולה יעיל בין סעודיה וישראל מותנה בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של שתי המדינות.

*שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים חסרי-תקדים בין סעודיה לבין ישראל, ותפקידה המרכזי של סעודיה בהחלטת איחוד האמירויות , בחריין, מרוקו וסודן לחתום הסכמי שלום עם ישראל, מבוססים על הערכה סעודית שלישראל ערך-מוסף ייחודי בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה.

*יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, מעריך שישראל חיונית לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי בין המזרח הרחוק לבין אירופה ונוכחות בנתיבי-ים קריטיים במפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי, הים הערבי וים סוף.

*"חזון 2030" פועל למודרניזציה דרמטית בתחומי דת, תרבות, חברה, כלכלה, טכנולוגיה, דיפלומטיה וביטחון לאומי, ורואה ביכולותיה של ישראל תרומה משמעותית לקידומו.

*יורש העצר הסעודי – כמו שליטי איחוד האמירויות ובחריין – פועל לגיוון התשתית הכלכלית הנשענת היום, באופן סוחף, על נפט וגז טבעי המועדים לתזזיתיות מחירים, ומאוימים על ידי מקורות אנרגיה זולה ונקיה יותר. שליטים אלו רואים בפריצת-הדרך הטכנולוגית הביטחונית והאזרחית של ישראל אמצעי ייחודי לשדרוג הכלכלה, להקטנה משמעותית של התלות בנפט וגז טבעי, להרחבת מקורות ההכנסה הלאומית, ולשדרוג הביטחון הלאומי.

*עתיד "חזון 2030" – המנוגד לערכים הפוריטנים של הדת והתרבות בסעודיה – וגם עתיד היחסים עם ישראל תלויים ביציבות הפנימית ומעמדו של מוחמד בן סלמן. יורש העצר נחוש בדעתו להתגבר על – ולכרסם בסמכותיות הדתית של – הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, שנהנה עד לעידן מוחמד בן סלמן מיוקרת-על בתחומי הדת וכבעל-ברית קריטי (מ-1744) של משפחת המלוכה.

*יורש העצר ימשיך לקדם את שיתופי הפעולה עם ישראל כל עוד יתרמו ל"חזון 2030", וכל עוד יצליח לנטרל את השפעת הוואהאבים.

הערך-המוסף של ישראל בהקשר המזרח תיכוני

*קידום היעדים השאפתניים של יורש העצר תלוי ברמת הזעזועים האזוריים, צמצום השפעתם של גורמים אלימים כגון משטר האייתולות באיראן; חתרנות השיעים בעידוד איראן באזור רווי-הנפט במזרח סעודיה; "האחים המוסלמים"; החות'ים בתימן הנהנים מסיוע איראני; חיזבאללה; חמאס והרשות הפלסטינית (הנתפסת בעיני יורש העצר כפוטנציאל התססה אזורית).

*למרות חידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן, סעודיה מודעת למציאות המזרח תיכונית הדומה להר געש המתפרץ מדי פעם באופן בלתי-צפוי, כפי שמעידה ההיסטוריה של 1,400 שנות האסלאם, וכפי שמעיד הצונאמי הערבי (המוגדר כ"אביב ערבי" על ידי תפישת העולם המערבית) שהתפרץ בסוף 2010 וממשיך לזעזע את הרחוב הערבי. יורש העצר גם אינו מתעלם מהקשר ההדוק בין ארדואן לבין קטאר (המקורבת לאייתולות ותומכת ב"אחים המוסלמים") ו"האחים המוסלמים", גם לא מהיריבות הצבאית עם ארדואן במלחמת האזרחים בלוב, וכמובן לא מהחזון המגלומני של ארדואן לחידוש האימפריה העותומנית ששלטה על חלק נרחב מסעודיה.

*על יציבות השלטון של בית סעוד ומימוש "חזון 2030" מעיב הכרסום המהותי בכוח ההרתעה של ארה"ב, המעניק רוח גבית לאיומים על ריאד. יורש העצר מתוסכל מ-43 שנות אופציה דיפלומטית במדיניות ארה"ב כלפי איראן; החיזור האמריקאי אחר "האחים המוסלמים"; והלגיטימציה האמריקאית לחות'ים בתימן. הוא גם מודע לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only), לרפיסות אירופה מול הטרור האסלאמי, ולחולשה השורשית של המשטרים הערביים. כל אלו מקרבים את סעודיה (בלית ברירה) לסין ורוסיה, צבאית וכלכלית.

*על רקע התסכול הסעודי ממדיניות ארה"ב, NATO ואירופה, ישראל בולטת – למרות חילוקי-דעות חריפים בנושאי דת ומדיניות – כ"סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר באזור. הסוגייה הפלסטינית מתגמדת בעיני סעודיה בהשוואה לאיומים והאתגרים העומדים בראש סדר העדיפויות של ריאד.

*ישראל גם נתפסת כבעלת ברית אמינה ובעלת קשרים מיוחדים בשני בתי הקונגרס בפרט (שהם השולטים על "הארנק" ובעלי עוצמה השקולה לנשיא גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות) ובוושינגטון וארה"ב בכלל.

*תדמית-ההרתעה של ישראל היא הגורם המרכזי להעמקת הקשר סעודיה-ישראל. היא מתייחסת ליכולות צבאיות, מודיעין וטכנולוגיה, וגם לנכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכך גם מול הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה), הכלת החוק הישראלי ברמת הגולן ובירושלים המאוחדת, והתנגדות פומבית של ישראל למדיניות ארה"ב כלפי איראן, כולל פעילות אינטנסיבית בקונגרס.

*ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה והודפת לחצים. לעומת זאת, ישראל-נרתעת מאבדת מחיוניותה בעיני סעודיה (כמו גם בעיני ארה"ב!).

סעודיה – אינטרסים והסוגייה הפלסטינית

*כפי שמתועד לעיל, האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה חשובים יותר – ועצמאיים מ- הסוגייה הפלסטינית.

*העמקת שיתופי הפעולה ישראל-סעודיה, ותפקידה המרכזי של סעודיה בגיבוש "הסכמי אברהם", מנוגדים לתפישת העולם המערבית הגורסת שהסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, ושהקמת מדינה פלסטינית הוא תנאי-מוקדם לקידום שלום ישראלי-ערבי.

*בניגוד לתפישת העולם המערבית, יורש העצר הסעודי משוכנע שהסוגייה הפלסטינית איננה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא בבת-עין ערבית, ולא גורם מוביל של התפרצויות גועשות ברחוב הערבי.

*לעומת המלל הסעודי והערבי הפרו-פלסטיני, ההתנהלות הסעודית והערבית כלפי הפלסטינים היא אדישה-שלילית. הכלל המזרח תיכוני: "על מילים אין משלמים מכס" ידוע לסעודיה ולערבים. לכן סעודיה והערבים לא פועלים צבאית, פיננסית ומדינית לפי אינטרסים פלסטינים, אלא לפי אינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלהם.

*בעוד המערב ממעיט במשקל התנהלות-העבר של הפלסטינים, יורש העצר הסעודי קובע את יחסו לאופציית המדינה הפלסטינית, במיוחד, לפי ההתנהלות הפלסטינית במישור הבין-ערבי, המאופיינת על ידי חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה. סעודיה אינה שוכחת את – ואינה סולחת על – הסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין לכווית, שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלסטינים; שיתוף הפעולה המבצעי של הפלסטינים עם ארגוני טרור מהמזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית; והקשרים ההדוקים של ההנהגה הפלסטינית עם משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, ובעבר עם גרמניה הנאצית והגוש הסובייטי.  סעודיה סבורה שהתנהלות העבר מלמדת על ההתנהלות הצפויה של המדינה פלסטינית.

סעודיה ו"הסכמי אברהם"

*סעודיה אינה רואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי בעיצוב אינטרסים ביטחוניים וכלכליים, לעומת "הסכמי אברהם" המהווים גורם כבד-משקל בקידום אינטרסים אלה. לכן היא פעלה להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ולקידום הסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.

*קידום "הסכמי אברהם" מותנה בהפקת לקחים מהכישלון הסידרתי של עשרות הצעות מערביות ובינלאומיות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שהתרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתמקדו באינטרסים פלסטינים. "הסכמי אברהם" נחתמו מכיוון שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, התמקדו באינטרסים ערביים, ובכך שללו מהפלסטינים את כוח הווטו.

*לכן, תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה באינטרסים ערביים ולא פלסטינים.

*תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה במיוחד ביציבות וזהות השלטון בסעודיה ובשאר המדינות הערביות החתומות על הסכמי השלום. יציבות המשטרים הערביים מאוימת על ידי מאפיינים בני 1,400 שנים של הזירה הבין-ערבית הגועשת כגון: זהות/נאמנות מקומית עליונה על זהות/נאמנות לאומית; פיצול אלים פנימי ואזורי, שבטי, דתי, רעיוני ופוליטי; חוסר-סובלנות אלימה פנימית ואזורית, דתית, שבטית, רעיונית וגיאוגרפית; היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי; משטר מיעוט עריץ העולה לשלטון בכוח הזרוע ומהווה מטרה לניסיונות הפיכה; היעדר דמוקרטיה, בחירות חופשיות וזכויות אדם; הפכפכות וזמניות של משטרים, מדיניותם והסכמיהם.

*זמניות המשטרים, המדיניות וההסכמים הערביים/איסלמיים במזרח התיכון מתועדת על ידי הצונאמי הערבי המשתולל ברחוב הערבי מ-2010, בנוסף לחילופי-שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים מהקמת "לבנון המרונית-דרוזית" בתחילת המאה ה-18, דרך   "לבנון הגדולה" שהוקמה ב-1920, "לבנון העצמאית מ-1943, ועד השתלטות חיזבאללה על לבנון), ועוד.

*ההתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים, מאפייני הזירה המזרח תיכונית, והאיומים הקטלניים על המשטר הסעודי מבהירים ש"הסכמי אברהם", יציבות המזרח התיכון ואינטרסים של ארה"ב יפגעו אם תקום מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן. מדינה פלסטינית  עלולה להביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר הירדן; להפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, שתהייה זירה לטרור אסלאמי אזורי ובינלאומי, שימונף על ידי משטר האייתולות כדי להדק את חגורת החנק סביב סעודיה ולהחריף את האיום על ישראל. המהפך הירדני עלול להביא לתגובת שרשרת שלילית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על יציבות המשטרים במדינות הנפט הסוניות הפרו-אמריקאיות, ובמיוחד סעודיה; תפגע ביצוא הנפט והגז הטבעי מהמפרץ הפרסי; תזניק את מחיר הנפט והגז הטבעי; תשבש את הסחר הבינלאומי; תפגע בכלכלה המערבית; ותעניק רוח-גבית למשטר האייתולות, לטרור האסלאמי, לסין ורוסיה, ורוח-נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות ובראשן סעודיה.

*האם סעודיה ומדינות ערב החתומות על הסכמי שלום עם ישראל רואות בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להמשך הקשר הפורה עם ישראל? העובדה שמאז 1948 מדינות אלו לא פעלו – צבאית, פיננסית ומדינית – להקמת מדינה פלסטינית מהווה תשובה רועמת!

סעודיה וצרכי הביטחון של ישראל

*הידוק הקשרים עם סעודיה חיוני לביטחונה ושגשוגה של ישראל, אך הוא משני בהשוואה לחיוניות השליטה על רכסי יהודה ושומרון, שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים, וגם המינימום החיוני לביטחונה הלאומי של ישראל במזרח התיכון הוולקני, הפכפך ותזזיתי שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.

*אופיו הבלתי-צפוי, הבלתי-דמוקרטי והאלים של המזרח התיכון (במישור הבין-ערבי/אסלאמי) מגדיר מדיניות והסכמים כגורמי ביטחון משתנים, לעומת טופוגרפיה ועומק גיאוגרפי (כגון רכסי יהודה ושומרון שהם "רמת הגולן" של 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל) שהם גורמי ביטחון קבועים במציאות הביטחונית הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. השליטה על הגורמים הקבועים מבטיחים את ביטחונה הלאומי של ישראל, ומשדרגים את כוח ההרתעה באופן שהפך אותה – מאז 1967 – למכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב.

*הסכם שלום עם סעודיה יפגע אנושות בביטחון הלאומי אם יותנה בוויתור ישראלי על השליטה ברכסי יהודה ושומרון, מכיוון שיהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב למדינה מושכת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב.

*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן חרף לחץ ברוטלי של ארה"ב, ולמרות אזהרות מבית ("המוסד", אמ"ן, שרי ביטחון לשעבר) ומחוץ שמהלכים אלו יביאו לנטישת מצרים את הסכם השלום מ-1979 ולהתפרצות טרור ומלחמה. אבל, מצרים פעלה בהתאם לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה, גינתה את צעדי ישראל, אך המשיכה לדבוק בתהליך השלום מכיוון שמשרת את האינטרסים שלה.

*מחלקת המדינה ו"התקשורת העילית" בארה"ב (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948) – וגורמים מובילים בממסד הביטחוני והפוליטי בישראל – מזהירים את ישראל, בשיטתיות, שהתיישבות יהודית מעבר ל"קו הירוק" תמנע הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב ותביא לגל טרור ערבי. אבל, למרות עיבוי ההתיישבות, שש מדינות ערביות חתמו על הסכמי שלום כדי לקדם אינטרסים שלהן. לעומת זאת, הטרור הערבי הגיע לממדים חסרי-תקדים – כצפוי – בעקבות מחוות חסרות-תקדים של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

*סעודיה וכל מדינות ערב פועלות לפי האינטרסים שלהן ולא לפי תפישות עולם מערביות המנותקות ממציאות המזרח התיכון, וגם לא לפי סדר היום הפלסטיני.

סעודיה ומדינות ערב המתונות-יחסית אינן רואות במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", אבל הן מעריכות את יכולותיה הביטחוניות והטכנולוגיות, ובמיוחד את כוח ההרתעה שלה, ומכירות בתרומתה הייחודית לאינטרסים שלהן, ומכאן החתימה על הסכמי שלום והרחבה חסרת-תקדים של שיתופי-פעולה.

                                                                             

Judea & Samaria

מלחמה בטרור – מתקפה או מגננה/הכלה? מניעה או תגובה?

"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition  https://bit.ly/3KvGjwe

ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור

*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.

*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.

*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".

*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.

*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.

*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.

המלחמה בטרור

*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.

*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.

* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.

*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.

*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.

*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).

*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.

*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.

*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.

*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.

*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה  – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.

*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.

השורה התחתונה

*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.

*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.

*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.

Jerusalem

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

Jewish Holidays

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

Golan

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

Islamic Terrorism

מלחמה בטרור – מתקפה או מגננה/הכלה? מניעה או תגובה?