תפריט
bit.ly/3PAcj6s "מעריב", 29 יוני 2023,
English edition bit.ly/3XrrDUV
למרות המתיחות ביחסי ישראל-ארה"ב, ועל אף הכרסום באהדה הגבוהה של הציבור האמריקאי (לפי "גאלופ": 68% אהדה לישראל ב-2023 לעומת 71% ב-2022 ו-26% לרשות הפלסטינית), מתרחבים שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים בין שתי המדינות. ההתרחבות נובעת מאיומים ואתגרים משותפים (איראן, טרור סוני, אי-יציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ושמירה על עליונות טכנולוגית של ארה"ב בזירה העולמית), ויכולות ייחודיות ביטחוניות ואזרחיות של ישראל, התורמות לכלכלת וביטחון ארה"ב בהיקף דולרי העולה על היקף "סיוע החוץ" האמריקאי לישראל (נא ראה בהמשך).
כדי להבין את עוצמת הקשר המיוחד בין ארה"ב לישראל יש להכיר את מאפייניו:
1. יחסי ישראל-ארה"ב חורגים מההקשר הפוליטי והמדיני של יחסים בינלאומיים בכלל ויחסי חוץ של ארה"ב בפרט, הנקבעים בדרך כלל על ידי מחלקת המדינה והתקשורת "העילית" ומחלחלים מלמעלה למטה לאוכלוסייה. אבל, שורש ההתייחסות של ארה"ב לישראל אינו הממסד המדיני והתקשורתי בארה"ב (שאינו חוסך שבטו מישראל מ-1948 כאשר התנגד להקמתה), אלא הלך הרוח האוהד של תושבי ארה"ב (הקיים מתקופת המתיישבים הראשונים והאבות המייסדים במאות ה-16 ו-17), המחלחל מלמטה למעלה לנבחרים בשני בתי הקונגרס ובבית הלבן. המצביע האמריקאי בוחר – ישירות – את המחוקקים והנשיא, מצפה מהם לייצג נאמנה את תפישת עולמו (כולל יחסו לישראל), ואינו סולח למפירי-אמון.
2. בניגוד לנשיאי ארה"ב הנוטים ללחוץ על ישראל (בהשראת מחלקת המדינה), הרשות המחוקקת (שהיא הנציגה האותנטית ביותר של הבוחרים) תומכת בישראל בשיטתיות. לפי החוקה היא שוות-עוצמה לנשיא ויכולה לשנות וליזום מדיניות. לדוגמא, הקונגרס הביא – בניגוד לעמדת ניקסון ורייגן – לסיום המעורבות הצבאית בדרום מזרח אסיה, אנגולה וניקרגואה; כפה על ברה"מ/רוסיה לפתוח את שערי ההגירה למרות התנגדות ניקסון; הטיל סנקציות על איראן, מצרים ורוסיה חרף התנגדות קלינטון, אובמה וטראמפ; לא אישרר את הסכם הגרעין מ-2015, ולכן איפשר לטראמפ לסגת מההסכם; הרחיב את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ישראל למרות התנגדות בוטה של בוש האב; ועוד.
3. שורש ההתייחסות החיובית לישראל על ידי רוב המצביעים – ומכאן עמדת רוב המחוקקים – הוא מורשת האבות המייסדים שראו במשה רבנו ויציאת מצרים מקור השראה לחוקה ושיטת הממשל הפדרלי, והתייחסו לארה"ב כ"ישראל החדשה". מכאן, פסל משה רבנו מול כס יו"ר בית הנבחרים ובאולמות בית המשפט העליון, אנדרטאות של עשרת הדיברות ברחבי ארה"ב, ושמות תנ"כיים לאלפי אתרים בארה"ב (ירושלים, ציון, חברון, בית לחם, חפציבה, כנען, רחובות, גלעד, מואב, שילה, בית אל, פסגה, ועוד). גורם הזמן מקהה את הזיקה למורשת האבות המייסדים, כולל הזיקה לתנ"ך ולמדינה היהודית, אבל היא עדין משמעותית עבור מצביעים ומחוקקים.
4. הזיקה למורשת האבות המייסדים נחלשת גם עקב שינויים דמוגרפים, ובמיוחד גלי הגירה מהעולם ה-3 (המחזקים את המפלגה הדמוקרטית). ב-1990 היו 20 מיליון אזרחי ארה"ב שנולדו בחו"ל, ב-2023 זינק המספר ל-45 מיליון. השינויים הדמוגרפים מביאים לשינויים תרבותיים, רעיוניים ופוליטיים, כולל בהתייחסות לישראל, ומהווים רוח גבית ללחץ נשיאותי על ישראל.
5. לחץ נשיאותי (כולל השעיית אספקת מטוסי קרב) מלווה את יחסי ישראל-ארה"ב מאז 1948 – ונהדף במקרים רבים – במקביל להרחבה דרמטית של שיתוף הפעולה האסטרטגי. הלחץ הנוכחי מבטא את החזרת מחלקת המדינה למוקד העשייה המדינית, אחרי שנדחקה לשוליים בתקופת טראמפ, וחרף כישלונה הסדרתי ברחבי מזרח התיכון. הלחץ נועד למנוע מהלך צבאי להריסת תשתיות הטרור הפלסטיני, לשלול מבצע צבאי עצמאי להריסת תשתית הגרעין האיראני, ולהביא להיפרדות מיו"ש והקמת מדינה פלסטינית. אבל, במקביל ללחץ נשיאותי על ישראל, נמשכת העמקת שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים עם ישראל, מכיוון שהם תורמים רבות לכלכלת וביטחון ארה"ב.
6. בניגוד לתובנה המקובלת, ארה"ב אינה מעניקה לישראל סיוע חוץ, אלא מבצעת השקעה שנתית בישראל, המניבה לארה"ב מאות אחוזי תשואה שנתית. לדוגמא, ישראל היא מעבדה בתנאי-קרב של התעשיות הביטחוניות וזרועות הצבא של ארה"ב, המעבירה מדי יום לארה"ב לקחים מבצעיים המשדרגים את איכות מוצרי התעשיות הביטחוניות, חוסכים מיליארדי דולרים של מחקר ופיתוח, מגדילים את היצוא במיליארדי דולרים נוספים, מרחיבים את בסיס התעסוקה בארה"ב, ומשדרגים את המודיעין ותורות הלחימה של זרועות הביטחון בארה"ב. תרומה דומה מעניקה ישראל לתעשיות האזרחיות בארה"ב, באמצעות כ-250 מרכזי מחקר ופיתוח שהוקמו בישראל על ידי ענקי הייטק אמריקאי. ישראל היא נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לאמריקאים על סיפונה, וחוסכת מיליארדי דולרים של יצור נושאות מטוסים והצבתן – יחד עם חטיבות צבא נוספות – בים התיכון ובאוקיינוס ההודי.
7. מכנה משותף היסטורי, ערכי ואסטרטגי – ולא מדיניות מחלקת המדינה – מאפיינים את הכביש הדו-סטרי בין ישראל לארה"ב לתועלתן ההדדית.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3Tl39ZL
לתוצאות הבחירות ב-8 לנובמבר 2022 – לכל 435 מושבי בית הנבחרים ו-35 מושבי הסנאט – השפעה ישירה על עוצמת הלחץ של הנשיא ביידן על ישראל בסוגייה הפלסטינית, היקף שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים ישראל-ארה"ב, מדיניות ארה"ב כלפי איראן, סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, המלחמה בטרור האסלאמי, כח-ההרתעה של ארה"ב, ועוד.
השפעת תדמיתו של ביידן על מהפך צפוי בקונגרס
ערב הבחירות, מעמדו הציבורי של ביידן בשפל המדרגה, והוא מהווה נטל כבד על המתמודדים הדמוקרטים, שרובם מעדיפים שלא ישתתף במערכת הבחירות שלהם. ככל שיורדת התמיכה בנשיא, כן יורדת השפעתו על המחוקקים בבית הנבחרים (כל אחד מייצג 760,000 איש באזור בחירה) ובסנאט (כל אחד מייצג את תושבי מדינתו). המחוקקים פועלים בראש ובראשונה לפי צו הבוחר ולא צו הנשיא ומנהיגי מפלגתם.
לפי סקר 2022 של "גאלופ" על יוקרת מדינות העולם בקרב תושבי ארה"ב, ישראל נהנית מ-71% אהדה, שהם הממוצע מאז 2013, ומכאן סיבה מרכזית לאהדת ישראל בקרב רוב המחוקקים בשני בתי הקונגרס.
לפי סקר "גאלופ" (הנחשב לאמין ובלתי-מפלגתי) רק 17% מתושבי ארה"ב שבעי-רצון מהמצב ערב בחירות אמצע-הכהונה הראשונה של ביידן. זה הנתון הנמוך ביותר מאז 1982, כאשר "גאלופ" התחילה למדוד את שביעות-רצון הבוחרים.
כמו כן, "גאלופ" מציין שביידן זוכה רק ל-40% תמיכה, הדומים לתמיכה הנמוכה בנשיא קלינטון ב-1994 (41%) ואובמה ב-2010 (45%) – ערב בחירות אמצע-הכהונה הראשונה – שהביאה לתבוסה סוחפת של המפלגה הדמוקרטית בבחירות עצמן.
"וושינגטון פוסט" התומך בשיטתיות במפלגה הדמוקרטית ממליץ להנהגה הדמוקרטית להתכונן לתרחיש של מזג אוויר סוער, כולל שיטפון קטלני, בגבעת הקפיטול (מושב הרשות המחוקקת) ב-8 לנובמבר.
הכירסום הדרמטי במעמדו של ביידן נובע, במיוחד, מהידרדרות הכלכלה (ובמיוחד זינוק האינפלציה, כולל מחיר הדלק), החמרת הפשיעה, הגל הנמשך של מיליוני מהגרים בלתי-חוקיים (כ-3 מיליון ב-2022), רפיון המשילות, והמתקפה "הפרוגרסיבית" על הזהות האמריקאית, מערכת החינוך ומורשת האבות המייסדים.
השילוב בין כישלון מדיניות הפנים של ביידן (למדיניות החוץ והביטחון משקל זניח בבחירות אמצע הכהונה) לבין הפעלתנות של האגף "הפרוגרסיבי" (רדיקלי) במפלגה הדמוקרטית מרחיק מהמועמדים הדמוקרטים את המצביעים העצמאיים (שאינם מזוהים עם שתי המפלגות), וגם תומכים מסורתיים במפלגה הדמוקרטית כגון המגזר ההיספני-לטיני (המתנגד להפלות, תומך בכנסייה ובשירות צבאי) ומספר הולך וגדל של מצביעים אפרו-אמריקאים.
השפעת מהפך בקונגרס על כושר התמרון של ביידן וישראל
הלך הרוח של המצביעים מלמד על סבירות גבוהה לרוב רפובליקני בבית הנבחרים ואולי אף בסנאט, היכול להצר באופן משמעותי את כושר התמרון של הנשיא הדמוקרטי (הנהנה היום מרוב דמוקרטי בשני הבתים), עקב הפרדת רשויות מוחלטת ומנגנון האיזונים והבלמים בשיטת הממשל בארה"ב, המעניק עוצמה שווה לרשות המחוקקת (החזקה בעולם, תומכת שיטתית של ישראל והנציגה האותנטית ביותר של הבוחר האמריקאי) ולרשות המבצעת (המפעילה לחץ על ישראל מ-1948, להוציא את נשיאות טראמפ).
מפלגת הרוב זוכה בכל תפקידי יושבי הראש של הוועדות ותתי-הוועדות בבית הנבחרים ובסנאט.
הקונגרס שולט על התקציב (כולל קביעת ומימון סיוע חוץ ושיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים), מפקח על מדיניות הנשיא, ויכול להגביל, לשנות, לבטל ואף ליזום מדיניות. הנשיא אינו מחוקק-על, לא קובע את סדר היום התחיקתי ולא את זהות המחוקקים והנהגותיהם בוועדות ובמליאה. מכאן תלונתו של מזכיר המדינה לשעבר, ג'ים בייקר, שעליו היה להתמודד מדי יום "מול 535 מזכירי מדינה" (100 סנטורים ו-435 צירי בית נבחרים).
לדוגמא, שני בתי הקונגרס יוזמים את רוב הסנקציות על מדינות זרות, ובדרך כלל למורת רוח הנשיא; ב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין של אובמה עם איראן ובכך איפשר לטראמפ לסגת ממנו ב-2018; ב-2014 סיכל הקונגרס את כוונת אובמה לעכב את מימון "כיפת ברזל"; ב-2012 קיצץ הקונגרס את סיוע החוץ לממשלת "האחים המוסלמים" במצרים והטיל סנקציות על איראן למורת רוח אובמה; משנת 2000 מסרב הסנאט לאשרר את "אמנת רומא" של בית הדין הפלילי הבינלאומי (שנחתמה על ידי קלינטון); בשנים 1992-1990 התרחב שיתוף הפעולה הביטחוני ישראל-ארה"ב באופן חסר-תקדים עקב יוזמות הקונגרס למרות התנגדות חריפה של הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר; שערי ההגירה מברה"מ/רוסיה נפתחו למיליון ורבע עולים עקב יוזמת הסנטור ג'קסון וציר בית הנבחרים ואניק, וחרף התנגדות נחרצת של ניקסון; ועוד.
מהפך בבית הנבחרים יקצץ את כנפי האגף ה"פרוגרסיבי", אנטי-ישראלי, פרו-איראני, פרו-פלסטיני ואנטי-סעודי במפלגה הדמוקרטית, יביא להחלפת יושבות ראש דמוקרטיות, רדיקליות ואנטי-ישראליות מושבעות של שתי תתי-וועדות קריטיות לישראל: תת-וועדת ההקצבות לתקציב הביטחון ושתופי פעולה ביטחוניים (בטי מקקולום) ותת-וועדת ההקצבות לסיוע חוץ ושיתופי פעולה אזרחיים (ברברה לי), וכך גם לגבי יושבי הראש דמוקרטים (הביקורתיים כלפי ישראל) של וועדת ההקצבות, הוועדה לענייני חוץ, וועדת הכוחות המזויינים ווועדת המודיעין שיוחלפו על ידי מחוקקים רפובליקנים, התומכים בהגברת שיתופי הפעולה עם ישראל. התפתחות דומה – אם כי מתונה יותר – עשויה להתחולל גם בוועדות הסנאט החיוניות לאינטרס הישראלי.
מהפך בבית הנבחרים יגביל מאד את כושר התמרון של ביידן, ומהפך בשני בתי המחוקקים יכול להפוך אותו ל"ברווז צולע"; לבלום את מדיניותו הקוסמופוליטנית (או"מניקית-אירופאית); להעניק רוח גבית למורשת האבות המייסדים (המבוססת על עקרונות תנ"כיים); לשקם את כח ההרתעה של ארה"ב; להגביר את הלחץ על איראן, ואולי אף לפעול להחלפת המשטר בטהרן; להסיר את הלחץ מעל סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים (הדוחף אותן לזרועות סין ורוסיה); להכיר בחזון הפנאטי של טרור האסלאמי, ולא לשגות באשלייה שהוא מונחה יאוש ותסכול; לחזור למדיניות שסללה את הדרך להסכמי שלום ישראל-ערבים, המכירה במשקל המשני של הסוגייה הפלסטינית; למתן את הלחץ על ישראל, ולהימנע ממשוואה-מוסרית בין הטרור הפלסטיני למלחמת ישראל בטרור; ולא להניח לסוגייה הפלסטינית להסיט את תשומת הלב ממעמד ישראל כמכפלן-עוצמה ייחודי עבור כלכלת ובטחון ארה"ב.
.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 12 יולי 2023, https://bit.ly/3JTfkey
עיכוב הזמנת ראש הממשלה נתניהו לבית הלבן, האיום בדבר הערכה-מחדש של היחסים עם ישראל והדאגה – כביכול – לגורל הדמוקרטיה בישראל, מהווים אמצעי לחץ לתאם כל פעולה ישראלית נגד תשתית הגרעין האיראני, להקפיא את הבנייה ביו"ש ומזרח ירושלים (במקביל לעידוד הבנייה הערבית), לחלק את ירושלים, לסגת ל"קו הירוק" ולהקים מדינה פלסטינית.
טוב יעשה ראש הממשלה אם יאמץ את התנהלות האבות המייסדים – מבן גוריון ועד יצחק שמיר – שהבינו כי הדיפת לחץ אמריקאי היא מרכיב מרכזי במדיניות החוץ והביטחון, שהביא לעימות קצר-טווח אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח. הם הבינו שארה"ב מעדיפה בעלת-ברית מונחית-חזון ועקרונות היסטוריים וביטחוניים, שאינה מקריבה אותם על מזבח נוחיות דיפלומטית וכלכלית.
ב-1948/49 איימו ארה"ב, בריטניה והאו"מ בסנקציות כלכליות ודיפלומטיות אם ישראל לא תיסוג מ"שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף, הנגב ומערב ירושלים, ותקלוט פליטים פלסטינים. רה"מ בן גוריון דחה את הדרישות.
למרות לחץ אמריקאי שיטתי (2017-1948 ו-2023-2021), התרחבו שתופי הפעולה ישראל-ארה"ב באופן דרמטי עקב התנהלות מונחית-חזון ועקרונות של ראשי ממשלה, בגלל יכולות טכנולוגיות וביטחוניות ייחודיות של ישראל, ועקב תרומה הולכת וגוברת של ישראל לכלכלת וביטחון ארה"ב.
ראשי ממשלה אלו הוכיחו שלחץ בינלאומי לא יביא את ישראל לפגוע בזכויותיה ההיסטוריות ובביטחונה.
הם הבינו את הפער בין פופולריות קלת-השגה לבין הערכה אסטרטגית המחייבת הדיפת לחץ כבד.
הם הכירו בעובדה שלחץ הוא חלק בלתי-נפרד מהיחסים עם ארה"ב, המלמד על נחישות ואמינות ישראל כבעלת-ברית אסטרטגית. הם ידעו שאין "ארוחות חינם"; שאי-עמידה בלחץ תביא להחרפת הלחץ; תכרסם בתדמית ההרתעה של ישראל ובמעמדה כבעלת-ברית יעילה; ותעניק רוח גבית לאויבי ישראל.
הם ידעו שבמקביל ללחצי הבית הלבן ומחלקת המדינה, ישראל זוכה (מ-1948) לתמיכה שיטתית של שני בתי הקונגרס – שהוא שווה-עוצמה לרשות המבצעת – ושל הבוחר האמריקאי המטיל חיתתו על המחוקקים והנשיא. כניעה ללחץ תפגע בתדמיתנו בעיני תומכינו.
לחץ ארה"ב (השורר מאז 1948, להוציא את נשיאות טראמפ, שדחק את מחלקת המדינה ממרכז הבמה המדינית) הוא ביטוי למדיניות מחלקת המדינה, שהיא שגוייה בשיטתיות: התנגדה להקמת המדינה; חיבקה את ערפאת, אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, "האחים המוסלמים", חמאס והרש"פ, אך מפעילה לחץ על ישראל, סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות; וכו'.
ב-1955-1948 הדף רה"מ בן גוריון לחץ כבד של מחלקת המדינה (ומזכיר המדינה הפופולרי הגנרל ג'ורג' מרשל), הפנטגון, ה-CIA, ה"ניו יורק טיימס", הוושינגטון פוסט" ורבנים אמריקאים להימנע מהכרזת עצמאות. הוא גם הדף לחץ של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית לסגת לגבולות החלוקה ("תכנית אלפא").
ב-1974-1967, למרות לחץ ארה"ב, איחד רה"מ אשכול את ירושלים והקים את השכונה והישובים הראשונים מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, יו"ש ורמת הגולן, ורה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה בירושלים, יו"ש ורמת הגולן.
ב-1981 הורה רה"מ בגין על השמדת הכור הגרעיני בעיראק, והחיל את החוק הישראלי ברמת הגולן, חרף לחץ כבד של ארה"ב, כולל השעיית מטוסי קרב והסכמים לשיתוף פעולה ביטחוני.
ב-1992-1983 הרחיב רה"מ שמיר את הבנייה ביו"ש באופן משמעותי על אפה וחמתה של וושינגטון.
בספטמבר 1982, דחה רה"מ בגין את "תכנית רייגן" שלחצה לנסיגה ל"קו הירוק" (בליווי איום להעריך מחדש את יחסי ארה"ב-ישראל).
העובדות הנ"ל ממחישות לראש הממשלה שהדיפת לחץ אמריקאי מקדמת את ביטחון וכח ההרתעה של ישראל, מצמצמת את זעזועי האזור, ומשדרגת את הערכתה הגיאו-אסטרטגית של ארה"ב כלפי ישראל.
על אף הלחץ הנשיאותי השגרתי – בהשראת מחלקת המדינה – נשיאי ארה"ב, חברי בית הנבחרים והסנטורים וציבור הבוחרים בארה"ב יודעים שביום סגריר אי-אפשר לסמוך על בעלת ברית רופסת, פייסנית, וותרנית הנרתעת מלחצים, אך אפשר לסמוך על בעלת ברית מונחית-עקרונות ובעלת כוח-עמידה, שאינה מוכנה להקריב זכויות היסטוריות וצרכי ביטחון ארוכי-טווח על מזבח נוחיות דיפלומטית קיצרת טווח.
bit.ly/3PAcj6s "מעריב", 29 יוני 2023,
English edition bit.ly/3XrrDUV
למרות המתיחות ביחסי ישראל-ארה"ב, ועל אף הכרסום באהדה הגבוהה של הציבור האמריקאי (לפי "גאלופ": 68% אהדה לישראל ב-2023 לעומת 71% ב-2022 ו-26% לרשות הפלסטינית), מתרחבים שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים בין שתי המדינות. ההתרחבות נובעת מאיומים ואתגרים משותפים (איראן, טרור סוני, אי-יציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ושמירה על עליונות טכנולוגית של ארה"ב בזירה העולמית), ויכולות ייחודיות ביטחוניות ואזרחיות של ישראל, התורמות לכלכלת וביטחון ארה"ב בהיקף דולרי העולה על היקף "סיוע החוץ" האמריקאי לישראל (נא ראה בהמשך).
כדי להבין את עוצמת הקשר המיוחד בין ארה"ב לישראל יש להכיר את מאפייניו:
1. יחסי ישראל-ארה"ב חורגים מההקשר הפוליטי והמדיני של יחסים בינלאומיים בכלל ויחסי חוץ של ארה"ב בפרט, הנקבעים בדרך כלל על ידי מחלקת המדינה והתקשורת "העילית" ומחלחלים מלמעלה למטה לאוכלוסייה. אבל, שורש ההתייחסות של ארה"ב לישראל אינו הממסד המדיני והתקשורתי בארה"ב (שאינו חוסך שבטו מישראל מ-1948 כאשר התנגד להקמתה), אלא הלך הרוח האוהד של תושבי ארה"ב (הקיים מתקופת המתיישבים הראשונים והאבות המייסדים במאות ה-16 ו-17), המחלחל מלמטה למעלה לנבחרים בשני בתי הקונגרס ובבית הלבן. המצביע האמריקאי בוחר – ישירות – את המחוקקים והנשיא, מצפה מהם לייצג נאמנה את תפישת עולמו (כולל יחסו לישראל), ואינו סולח למפירי-אמון.
2. בניגוד לנשיאי ארה"ב הנוטים ללחוץ על ישראל (בהשראת מחלקת המדינה), הרשות המחוקקת (שהיא הנציגה האותנטית ביותר של הבוחרים) תומכת בישראל בשיטתיות. לפי החוקה היא שוות-עוצמה לנשיא ויכולה לשנות וליזום מדיניות. לדוגמא, הקונגרס הביא – בניגוד לעמדת ניקסון ורייגן – לסיום המעורבות הצבאית בדרום מזרח אסיה, אנגולה וניקרגואה; כפה על ברה"מ/רוסיה לפתוח את שערי ההגירה למרות התנגדות ניקסון; הטיל סנקציות על איראן, מצרים ורוסיה חרף התנגדות קלינטון, אובמה וטראמפ; לא אישרר את הסכם הגרעין מ-2015, ולכן איפשר לטראמפ לסגת מההסכם; הרחיב את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ישראל למרות התנגדות בוטה של בוש האב; ועוד.
3. שורש ההתייחסות החיובית לישראל על ידי רוב המצביעים – ומכאן עמדת רוב המחוקקים – הוא מורשת האבות המייסדים שראו במשה רבנו ויציאת מצרים מקור השראה לחוקה ושיטת הממשל הפדרלי, והתייחסו לארה"ב כ"ישראל החדשה". מכאן, פסל משה רבנו מול כס יו"ר בית הנבחרים ובאולמות בית המשפט העליון, אנדרטאות של עשרת הדיברות ברחבי ארה"ב, ושמות תנ"כיים לאלפי אתרים בארה"ב (ירושלים, ציון, חברון, בית לחם, חפציבה, כנען, רחובות, גלעד, מואב, שילה, בית אל, פסגה, ועוד). גורם הזמן מקהה את הזיקה למורשת האבות המייסדים, כולל הזיקה לתנ"ך ולמדינה היהודית, אבל היא עדין משמעותית עבור מצביעים ומחוקקים.
4. הזיקה למורשת האבות המייסדים נחלשת גם עקב שינויים דמוגרפים, ובמיוחד גלי הגירה מהעולם ה-3 (המחזקים את המפלגה הדמוקרטית). ב-1990 היו 20 מיליון אזרחי ארה"ב שנולדו בחו"ל, ב-2023 זינק המספר ל-45 מיליון. השינויים הדמוגרפים מביאים לשינויים תרבותיים, רעיוניים ופוליטיים, כולל בהתייחסות לישראל, ומהווים רוח גבית ללחץ נשיאותי על ישראל.
5. לחץ נשיאותי (כולל השעיית אספקת מטוסי קרב) מלווה את יחסי ישראל-ארה"ב מאז 1948 – ונהדף במקרים רבים – במקביל להרחבה דרמטית של שיתוף הפעולה האסטרטגי. הלחץ הנוכחי מבטא את החזרת מחלקת המדינה למוקד העשייה המדינית, אחרי שנדחקה לשוליים בתקופת טראמפ, וחרף כישלונה הסדרתי ברחבי מזרח התיכון. הלחץ נועד למנוע מהלך צבאי להריסת תשתיות הטרור הפלסטיני, לשלול מבצע צבאי עצמאי להריסת תשתית הגרעין האיראני, ולהביא להיפרדות מיו"ש והקמת מדינה פלסטינית. אבל, במקביל ללחץ נשיאותי על ישראל, נמשכת העמקת שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים עם ישראל, מכיוון שהם תורמים רבות לכלכלת וביטחון ארה"ב.
6. בניגוד לתובנה המקובלת, ארה"ב אינה מעניקה לישראל סיוע חוץ, אלא מבצעת השקעה שנתית בישראל, המניבה לארה"ב מאות אחוזי תשואה שנתית. לדוגמא, ישראל היא מעבדה בתנאי-קרב של התעשיות הביטחוניות וזרועות הצבא של ארה"ב, המעבירה מדי יום לארה"ב לקחים מבצעיים המשדרגים את איכות מוצרי התעשיות הביטחוניות, חוסכים מיליארדי דולרים של מחקר ופיתוח, מגדילים את היצוא במיליארדי דולרים נוספים, מרחיבים את בסיס התעסוקה בארה"ב, ומשדרגים את המודיעין ותורות הלחימה של זרועות הביטחון בארה"ב. תרומה דומה מעניקה ישראל לתעשיות האזרחיות בארה"ב, באמצעות כ-250 מרכזי מחקר ופיתוח שהוקמו בישראל על ידי ענקי הייטק אמריקאי. ישראל היא נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לאמריקאים על סיפונה, וחוסכת מיליארדי דולרים של יצור נושאות מטוסים והצבתן – יחד עם חטיבות צבא נוספות – בים התיכון ובאוקיינוס ההודי.
7. מכנה משותף היסטורי, ערכי ואסטרטגי – ולא מדיניות מחלקת המדינה – מאפיינים את הכביש הדו-סטרי בין ישראל לארה"ב לתועלתן ההדדית.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3Tl39ZL
לתוצאות הבחירות ב-8 לנובמבר 2022 – לכל 435 מושבי בית הנבחרים ו-35 מושבי הסנאט – השפעה ישירה על עוצמת הלחץ של הנשיא ביידן על ישראל בסוגייה הפלסטינית, היקף שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים ישראל-ארה"ב, מדיניות ארה"ב כלפי איראן, סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, המלחמה בטרור האסלאמי, כח-ההרתעה של ארה"ב, ועוד.
השפעת תדמיתו של ביידן על מהפך צפוי בקונגרס
ערב הבחירות, מעמדו הציבורי של ביידן בשפל המדרגה, והוא מהווה נטל כבד על המתמודדים הדמוקרטים, שרובם מעדיפים שלא ישתתף במערכת הבחירות שלהם. ככל שיורדת התמיכה בנשיא, כן יורדת השפעתו על המחוקקים בבית הנבחרים (כל אחד מייצג 760,000 איש באזור בחירה) ובסנאט (כל אחד מייצג את תושבי מדינתו). המחוקקים פועלים בראש ובראשונה לפי צו הבוחר ולא צו הנשיא ומנהיגי מפלגתם.
לפי סקר 2022 של "גאלופ" על יוקרת מדינות העולם בקרב תושבי ארה"ב, ישראל נהנית מ-71% אהדה, שהם הממוצע מאז 2013, ומכאן סיבה מרכזית לאהדת ישראל בקרב רוב המחוקקים בשני בתי הקונגרס.
לפי סקר "גאלופ" (הנחשב לאמין ובלתי-מפלגתי) רק 17% מתושבי ארה"ב שבעי-רצון מהמצב ערב בחירות אמצע-הכהונה הראשונה של ביידן. זה הנתון הנמוך ביותר מאז 1982, כאשר "גאלופ" התחילה למדוד את שביעות-רצון הבוחרים.
כמו כן, "גאלופ" מציין שביידן זוכה רק ל-40% תמיכה, הדומים לתמיכה הנמוכה בנשיא קלינטון ב-1994 (41%) ואובמה ב-2010 (45%) – ערב בחירות אמצע-הכהונה הראשונה – שהביאה לתבוסה סוחפת של המפלגה הדמוקרטית בבחירות עצמן.
"וושינגטון פוסט" התומך בשיטתיות במפלגה הדמוקרטית ממליץ להנהגה הדמוקרטית להתכונן לתרחיש של מזג אוויר סוער, כולל שיטפון קטלני, בגבעת הקפיטול (מושב הרשות המחוקקת) ב-8 לנובמבר.
הכירסום הדרמטי במעמדו של ביידן נובע, במיוחד, מהידרדרות הכלכלה (ובמיוחד זינוק האינפלציה, כולל מחיר הדלק), החמרת הפשיעה, הגל הנמשך של מיליוני מהגרים בלתי-חוקיים (כ-3 מיליון ב-2022), רפיון המשילות, והמתקפה "הפרוגרסיבית" על הזהות האמריקאית, מערכת החינוך ומורשת האבות המייסדים.
השילוב בין כישלון מדיניות הפנים של ביידן (למדיניות החוץ והביטחון משקל זניח בבחירות אמצע הכהונה) לבין הפעלתנות של האגף "הפרוגרסיבי" (רדיקלי) במפלגה הדמוקרטית מרחיק מהמועמדים הדמוקרטים את המצביעים העצמאיים (שאינם מזוהים עם שתי המפלגות), וגם תומכים מסורתיים במפלגה הדמוקרטית כגון המגזר ההיספני-לטיני (המתנגד להפלות, תומך בכנסייה ובשירות צבאי) ומספר הולך וגדל של מצביעים אפרו-אמריקאים.
השפעת מהפך בקונגרס על כושר התמרון של ביידן וישראל
הלך הרוח של המצביעים מלמד על סבירות גבוהה לרוב רפובליקני בבית הנבחרים ואולי אף בסנאט, היכול להצר באופן משמעותי את כושר התמרון של הנשיא הדמוקרטי (הנהנה היום מרוב דמוקרטי בשני הבתים), עקב הפרדת רשויות מוחלטת ומנגנון האיזונים והבלמים בשיטת הממשל בארה"ב, המעניק עוצמה שווה לרשות המחוקקת (החזקה בעולם, תומכת שיטתית של ישראל והנציגה האותנטית ביותר של הבוחר האמריקאי) ולרשות המבצעת (המפעילה לחץ על ישראל מ-1948, להוציא את נשיאות טראמפ).
מפלגת הרוב זוכה בכל תפקידי יושבי הראש של הוועדות ותתי-הוועדות בבית הנבחרים ובסנאט.
הקונגרס שולט על התקציב (כולל קביעת ומימון סיוע חוץ ושיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים), מפקח על מדיניות הנשיא, ויכול להגביל, לשנות, לבטל ואף ליזום מדיניות. הנשיא אינו מחוקק-על, לא קובע את סדר היום התחיקתי ולא את זהות המחוקקים והנהגותיהם בוועדות ובמליאה. מכאן תלונתו של מזכיר המדינה לשעבר, ג'ים בייקר, שעליו היה להתמודד מדי יום "מול 535 מזכירי מדינה" (100 סנטורים ו-435 צירי בית נבחרים).
לדוגמא, שני בתי הקונגרס יוזמים את רוב הסנקציות על מדינות זרות, ובדרך כלל למורת רוח הנשיא; ב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין של אובמה עם איראן ובכך איפשר לטראמפ לסגת ממנו ב-2018; ב-2014 סיכל הקונגרס את כוונת אובמה לעכב את מימון "כיפת ברזל"; ב-2012 קיצץ הקונגרס את סיוע החוץ לממשלת "האחים המוסלמים" במצרים והטיל סנקציות על איראן למורת רוח אובמה; משנת 2000 מסרב הסנאט לאשרר את "אמנת רומא" של בית הדין הפלילי הבינלאומי (שנחתמה על ידי קלינטון); בשנים 1992-1990 התרחב שיתוף הפעולה הביטחוני ישראל-ארה"ב באופן חסר-תקדים עקב יוזמות הקונגרס למרות התנגדות חריפה של הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר; שערי ההגירה מברה"מ/רוסיה נפתחו למיליון ורבע עולים עקב יוזמת הסנטור ג'קסון וציר בית הנבחרים ואניק, וחרף התנגדות נחרצת של ניקסון; ועוד.
מהפך בבית הנבחרים יקצץ את כנפי האגף ה"פרוגרסיבי", אנטי-ישראלי, פרו-איראני, פרו-פלסטיני ואנטי-סעודי במפלגה הדמוקרטית, יביא להחלפת יושבות ראש דמוקרטיות, רדיקליות ואנטי-ישראליות מושבעות של שתי תתי-וועדות קריטיות לישראל: תת-וועדת ההקצבות לתקציב הביטחון ושתופי פעולה ביטחוניים (בטי מקקולום) ותת-וועדת ההקצבות לסיוע חוץ ושיתופי פעולה אזרחיים (ברברה לי), וכך גם לגבי יושבי הראש דמוקרטים (הביקורתיים כלפי ישראל) של וועדת ההקצבות, הוועדה לענייני חוץ, וועדת הכוחות המזויינים ווועדת המודיעין שיוחלפו על ידי מחוקקים רפובליקנים, התומכים בהגברת שיתופי הפעולה עם ישראל. התפתחות דומה – אם כי מתונה יותר – עשויה להתחולל גם בוועדות הסנאט החיוניות לאינטרס הישראלי.
מהפך בבית הנבחרים יגביל מאד את כושר התמרון של ביידן, ומהפך בשני בתי המחוקקים יכול להפוך אותו ל"ברווז צולע"; לבלום את מדיניותו הקוסמופוליטנית (או"מניקית-אירופאית); להעניק רוח גבית למורשת האבות המייסדים (המבוססת על עקרונות תנ"כיים); לשקם את כח ההרתעה של ארה"ב; להגביר את הלחץ על איראן, ואולי אף לפעול להחלפת המשטר בטהרן; להסיר את הלחץ מעל סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים (הדוחף אותן לזרועות סין ורוסיה); להכיר בחזון הפנאטי של טרור האסלאמי, ולא לשגות באשלייה שהוא מונחה יאוש ותסכול; לחזור למדיניות שסללה את הדרך להסכמי שלום ישראל-ערבים, המכירה במשקל המשני של הסוגייה הפלסטינית; למתן את הלחץ על ישראל, ולהימנע ממשוואה-מוסרית בין הטרור הפלסטיני למלחמת ישראל בטרור; ולא להניח לסוגייה הפלסטינית להסיט את תשומת הלב ממעמד ישראל כמכפלן-עוצמה ייחודי עבור כלכלת ובטחון ארה"ב.
.
פודקאסט "המכללה למדינאות יהודית" https://bit.ly/3acDhyZ
(עוד על איראן כאן)
"מידה", https://bit.ly/3BkV5AZ
English edition https://bit.ly/3HH60av
יו"ר וועדת החוץ בסנאט, הסנטור הדמוקרטי הוותיק, רוברט מננדז, שבכוחו למנוע אישרור (67 מ-100 סנטורים) הסכמים בינלאומיים, ואף למנוע את חתימתם, הטיח ביקורת קשה במדיניות הנשיא ביידן כלפי איראן בנאום במליאת הסנאט ב-1 פברואר 2022:
*מעצבי מדיניות החוץ והביטחון חוזרים על השגיאות החמורות שהביאו להסכם הגרעין הכושל ב-2015, והם "נחושים לשחזר אותו";
*על המדיניות להתבסס על ההתנהלות פורעת-החוק של משטר האייתולות ולא על תקווה חסרת-יסוד;
*משטר האייתולות מתמקד בטילים ולא בחמאה;
*האיום האיראני אינו מוגבל לנשק גרעיני, אלא כולל טרור והפצה מסיבית של טכנולוגיות ומערכות טילים בליסטים מתוחכמים;
*האיום האיראני אינו מוגבל למפרץ הפרסי ולמזה"ת, אלא מתפרש ברחבי העולם;
* בתהליך המו"מ יש לשלב אופציה צבאית-אמינה ומעשית – מעבר להצהרה "כל האופציות פתוחות" – כדי להעניק סיכוי להצלחת האופציה הדיפלומטית;
*על הנשיא ביידן להבין שמשטר האייתולות אינו שותף של אמין למו"מ.
להלן קטעים מנאום יו"ר וועדת החוץ בסנאט, הסנטור הדמוקרטי מננדז:
"לא מתקיים מו"מ עם ישות בעלת רצון טוב….
"במקום להתמקח על משך תוקפו של ההסכם, יש להגיע להסכם קבוע….
"קבוצה דו-מפלגתית של דיפלומטים, אנשי צבא ומחוקקים בכירים בדימוס [כולל ליאון פאנטה הדמוקרט שהיה מזכיר ההגנה וראש ה-CIA בנשיאות אובמה, יו"ר וועדת הכוחות המזויינים בבית הנבחרים וראש סגל הבית הלבן בנשיאות קלינטון] פרסמה ב-17 דצמבר 2021 גילוי-דעת הממחיש את חיוניותה של האופציה הצבאית להצלחת המו"מ (כולל אספקת מערכות נשק מתוחכמות לישראל, והרחבת תמרונים משותפים עם ישראל ומדינות המפרץ הסוניות)….
"אל לארה"ב להיגרר להסכם זמני, ואל לה לדבוק במסגרת הסכם 2015…. כפי שאמרתי ב-2015 [כאשר מננדז היה בין ארבעה סנטורים דמוקרטים שהתנגדו להסכם שהוביל הנשיא אובמה]: 'תקווה איננה אסטרטגיה של ביטחון לאומי…. 'הסכם 2015 התבסס על תקווה שאיראן תעדיף את היתרונות המסחריים והדיפלומטים הנובעים מההסכם על פני החתירה לנשק גרעיני. ובכן, איראן לא הצדיקה את התקווה.
'תקווה שהקיצונים באיראן יאבדו את כוחם ולא ימשיכו ליצא את המהפיכה האיסלאמית ברחבי העולם. ובכן, זה לא קרה.
'תקווה שמשטר האייתולות יאפשר לעם האיראני לקבוע את עתידו. ובכן, גורמים קיצוניים במשטר האייתולות התחזקו ואינם מעניקים חירות לעם האיראני.
'תקווה היא מאפיין בלתי-נפרד של אופי האדם, אך לא בסיס לאסטרטגיה של ביטחון לאומי.'
"יש להרחיק לכת בדמיוננו כדי להאמין שמשטר האייתולות יהיה שותף-אמין להסכם שיחליש אותו ויסכן את היעד של המהפיכה האיסלאמית. המשטר לא יאפשר זאת.
"הסכם 2015 התבסס על תקווה שהמציאות האיראנית תשתנה, ואיראן תתנתק משאיפותיה הגרעיניות. ובכן, המשטר האיראני לא השתנה.
"תקווה שאיראן תחדל לייצא טרור ולסייע לגופי טרור. אבל זה לא קרה.
"תקווה שאיראן תשחרר את בני הערובה האמריקאים. אבל זה לא קרה.
"תקווה שמשטר האייתולות יפסיק לשרוף את דגלי ארה"ב. אבל זה לא קרה.
"תקווה שמשטר האייתולות יפסיק להדהד 'מוות לארה"ב'. אבל זה לא קרה.
"משטר האייתולות ממשיך לעשות מעשים אלו….
"אל לנו להמשיך לפעול בהשראת הרהורי-לב, ולהניח שכל הצדדים למו"מ פועלים בתום-לב…. אנחנו יודעים שמיד עם החתימה על הסכם 2015… משטר האייתולות המשיך לפעול בנחישות לפיתוח תשתיות נשק גרעיני….
"קהילית המודיעין של ארה"ב העריכה בשנה שעברה שאיראן וגרורותיה הקיצוניות ממשיכות לתכנן פעילות-טרור אנטי-אמריקאית….
"לאיראן מאגר טילים בליסטים הגדול באזור… בעל טווח של 1,300 מילין [2,080 ק"מ] – המסוגל לפגוע במטרות עמוק בהודו, סין, רוסיה, יוון, אתיופיה ותריסרי מדינות נוספות….
"מעצבי המדיניות של ארה"ב עיוורים להפרות הגסות של משטר האייתולות….
"אל לארה"ב לסטות מהמטרה למנוע נשק גרעיני מאיראן, שיביא למרוץ חימוש גרעיני במזה"ת….
"אל לארה"ב להתעלם מהסיוע המרושע שמשטר האייתולות מעניק לטרור, ואין להיכנע לאיומים על חיי-אדם ואינטרסים של ארה"ב….
"אין לאפשר לאיראן לרכוש יכולות של נשק גרעיני."
ב-18 אוגוסט 2015 סיים הסנטור הדמוקרטי רוברט מננדז נאום נחרץ נגד הסכם הגרעין של הנשיא אובמה: "אני יודע שמאמרי מערכת יתייחסו אלי באופן חיובי יותר אם אתמוך בהסכם הגרעין, אבל הם גם תמכו בהסכם שהביא להתגרענותה של צפון קוריאה…. אם איראן תהפוך למעצמה גרעינית, ידי לא תהיה במעל…."
"מידה" https://bit.ly/3mRILTa
English edition https://bit.ly/3nRXqNv
אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.
לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.
אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.
ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי
הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.
לפי "חוק השגרירות בירושלים":
"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….
"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….
"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….
"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."
ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"
המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).
דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.
על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק; ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).
ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב
הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.
בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.
לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב. לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.
הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים
ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.
ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.
ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.
ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.
ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.
בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן! כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.
"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).
ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.
טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3CTXWR3
English edition https://bit.ly/3uii0cw
התמיכה הסוחפת של צירי בית הנבחרים האמריקאי (420 מתוך 435) בהצעת-חוק להקצבת מיליארד דולר להצטיידות ישראל ב"כיפת ברזל" מבטאת את הכרת המחוקקים בעובדות הבאות:
*"כיפת ברזל" משדרגת את כח-ההרתעה הישראלי שהוא חיוני לביטחון כל המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים ולצמצום אי-יציבות המזרח התיכון;
*"כיפת ברזל" מצמצמת את הצורך של ישראל לפתוח במלחמה-רבתי בטרור הפלסטיני והאסלאמי;
*"כיפת ברזל" מרחיקה את האפשרות למתקפה יבשתית – רבת חללים פלסטינים וישראלים – של צה"ל נגד בסיסי הטרור;
*"כיפת ברזל" (פיתוח ישראלי ויצור ומימון משותפים ישראל-ארה"ב) מהווה דוגמה לשתוף פעולה צבאי וטכנולוגי לתועלת-הדדית של ישראל וארה"ב (הנהנית מפיתוח ישראלי פורץ דרך ומישראל כ"מעבדה בתנאי קרב");
*אישור החוק למימון "כיפת ברזל" על ידי בית הנבחרים (המחייב את אישור הסנאט כדי להתממש) מהווה ביטוי מעודכן של התמיכה העקבית של שני בתי הקונגרס ברעיון המדינה היהודית (לפחות מאז "עצומת בלקסטון" מ-1891 והתמיכה הסוחפת ב-1922 בהחלטת "חבר הלאומים" להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל) ובשדרוג שיטתי של שתוף הפעולה בין ארה"ב וישראל.
משקלו הרב של הקונגרס במימון "כיפת ברזל" מדגיש כלל מרכזי בשיטת הממשל בארה"ב: הנשיא מציע (תקציב) והקונגרס מסדיר (תקציב).
מעורבות 100 הסנטורים ו-435 צירי בית הנבחרים בנושאי חוץ וביטחון זינקה בעקבות מלחמת ויטנאם, שערוריות וואטרגייט ואיראן-גייט, התפוררות ברה"מ (שהפכה את העולם מדו-קוטבי לרב-קוטבי) והשתרשות הגלובליזציה.
לכן, מזכיר המדינה לשעבר, ג'ים בייקר, התלונן ש"קשה לנהל מדיניות חוץ עם 535 מזכירי מדינה". גם סגן הנשיא ומזכיר ההגנה לשעבר, דיק צ'ייני, לא חסך שבטו מהמעורבות הגוברת של המחוקקים בעיצוב מדיניות הביטחון, בבחינה מדוקדקת ומתישה של סעיפי תקציב הביטחון, במעורבות בתיקצוב פיתוח מערכות נשק, בהטלת מגבלות על התנהלות הפנטגון (משרד הביטחון), בדרישה להציג בפני המחוקקים הררי דו"חות ובמעורבות גוברת בעיצוב מדיניות הביטחון.
ואכן הקונגרס של ארה"ב הוא הרשות המחוקקת החזקה בעולם, שהיא שוות-עוצמה לרשות המבצעת גם בנושאי חוץ וביטחון (בניגוד לתובנה המקובלת) כפי שמתועד בשורה ארוכה של ארועים כגון:
*רוב הסנקציות נגד מדינות זרות הן מבית-היוצר הקונגרסיונלי, ולעתים למרות התנגדות נשיאים כמו קלינטון, אובמה וטראמפ (מצרים – 2012, איראן – 1996/97 ו-2013, רוסיה – 2017);
*אי-אישרור הסכם הגרעין האיראני מ-2015 על ידי הסנאט איפשר לטראמפ להינתק מההסכם;
* מחנה המעצר של פעילי הטרור האסלאמי בגואנטנמו לא נסגר ב-2009 (כפי שרצה אובמה) עקב התנגדות נחרצת של הסנאט;
*אי-אישור מינוי השגריר צ'ארלס פרימן למנהל זרועות המודיעין של ארה"ב ב-2009 עקב התנגדות הסנאט;
*אי-אישרור האמנה לאיסור ניסויים גרעיניים ב-1999, תוך קריאת-תיגר על הנשיא קלינטון והקהיליה הבינלאומית;
*הרחבה חסרת-תקדים של שתוף הפעולה האסטרטגי ישראל-ארה"ב בשנים 1992-1990 למרות התנגדות חריפה ביותר של הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר;
*חוק האנטי-אפרטהייד מ-1986 אושר – והאיץ את סיום משטר האפרטהיד – למרות וטו-נשיאותי של רייגן;
*"תיקון בולאנד" מ-1984 בלם את הסיוע הצבאי והפיננסי של הנשיא רייגן להפלת השלטון הפרו-סובייטי בניקרגואה;
*ב-1983 בלמה וועדת המודיעין בסנאט את יוזמת רייגן להפלת המשטר הפרו-סובייטי בסורינאם;
*ב-1978 בא לעולם חוק המחייב אישור קונגרס להאזנות ומעקב מודיעיניים;
*ב-1975/76 אושרו תיקונים לחוקי תקציב הביטחון וסיוע-חוץ האוסרים לסייע להפלת המשטר הפרו-סובייטי באנגולה;
*ב-1973 הופסק מימון כל פעילות צבאית בדרום מזרח אסיה על ידי תיקון לחוק תקציב מחלקת המדינה;
*ב-1973 צמצם "חוק סמכויות המלחמה" את יכולת הנשיא לנהל מלחמה;
*"תיקון ג'קסון-ואניק" מ-1974 – שנחקק למרות התנגדות הנשיא ניקסון – היתנה סיוע פיננסי לברה"מ/רוסיה בפתיחת שערי הגירה, והביא (עם התפוררות ברה"מ) לעליית יותר ממיליון יהודים.
*ב-1947 הוקמה סוכנות הביון המרכזית (CIA) באמצעות "חוק הביטחון הלאומי".
כפי שמתעדת הרשימה הנ"ל – ולמרות שהמחוקקים מתמקדים בסוגיות הקשורות לאזורי הבחירה (צירי בית הנבחרים) המדינות (סנטורים) – הקונגרס עשוי להוות גורם מפתח בגיבוש מדיניות חוץ וביטחון.
חוקת ארה"ב שואפת להגביל את עוצמת השלטון ולמנוע עריצות של הרשות המבצעת, ולכן לא מגבילה את סמכויות הקונגרס לפיקוח על התקציב.
כדי לבלום את הנשיא, החוקה מעניקה לשני בתי הקונגרס את הסמכויות הבאות: "כח הארנק", הפיקוח על פעולות הממשל, אישרור אמנות בינלאומיות, אישור מינויים לתפקידים בכירים, הכרזת מלחמה, מימון פעילות מלחמתית ושתופי פעולה עם מדינות זרות, הקמת וביטול סוכנויות ממשל, הטלת סנקציות על מדינות זרות, ועוד.
במילים אחרות, אמנם הנשיא הוא "המפקד העליון", אך במגבלות מהותיות המוכתבות על ידי הקונגרס.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2RWsf7s
English edition https://bit.ly/3uKTBfp
הסקר השנתי של "גאלופ" (פברואר 2021) מעניק לישראל 75% אהדה של הציבור האמריקאי, מקום 7 בין מדינות העולם.
אחוזי האהדה גבוהים בהשוואה ל-66% ב-2013, 69% ב-2019 וממוצע של 65% מאז 2001. שיא האהדה לישראל היה ב-1991 (79%), בהשראת טילי קסאם עיראקים שהיכו בישראל.
לפי גאלופ: "ישראל נהנית מתמיכת 85% מהמצביעים הרפובליקנים, 77% ממצביעים המגדירים עצמם כעצמאיים ו-64% מהדמוקרטים."
איראן (13% אהדה) והרשות הפלסטינית (30%) מפגרים אחרי קובה (45%), ונמנים על תחתית הרשימה, הכוללת את צפון קוריאה (11%), סין (20%), עיראק (21%), אפגניסטן (21%) ורוסיה (22%).
את ישראל (75%) מקדימות קנדה (92%), בריטניה (91%), צרפת (87%), יפן (84%), גרמניה (84%) והודו (77%).
אבל, בניגוד למדינות אלו, ישראל זוכה ל-75% אהדה, למרות שהיא מהווה מטרה שיטתית לביקורת על ידי ה"ניו יורק טיימס", וושינגטון פוסט", CNN, MSNBC, רדיו NPR ונציגים נוספים של התקשורת "העילית" בארה"ב, כמו גם על ידי ממסד מחלקת המדינה (הביקורתי כלפי ישראל מ-1948!) והאו"מ.
ישראל זוכה לאהדה רבה למרות החרפת הפעילות האנטי-ישראלית במספר רב של אוניברסיטאות בארה"ב, ועל אף הכרסום המשמעותי במעמד ישראל בשני בתי הקונגרס (במיוחד בבית הנבחרים), המהווים זירת תמיכה עקבית מ-1948, שהיא שקולה בעוצמתה לרשות המבצעת (נשיא) גם בתחומי החוץ והביטחון.
לדוגמא, יושבות הראש החדשות של תתי-וועדת ההקצבות בבית הנבחרים המתקצבות את סיוע החוץ ואת שיתופי הפעולה הביטחוניים עם ישראל – ברברה לי הדמוקרטית מקליפורניה ובטי מקקולום הדמוקרטית ממינסוטה – הן מבקרות שיטתיות וחריפות של ישראל ותומכות מושבעות של הפלסטינים, הקוראות לקצץ בסיוע החוץ כאמצעי לחץ על ישראל.
יו"ר וועדת ההקצבות החדש בסנאט, הסנטור הותיק ורב העוצמה (ולכן זכה לכינוי "הקרדינל"), פט לייהי הדמוקרט מוורמונט, הוא בר-פלוגתא שיטתי, אך מתון, של ישראל.
בראש הקבוצה הפרוגרסיבית של המחוקקים הדמוקרטים בבית הנבחרים – המהווה את האגף הרדיקלי המסתייג/עויין את ישראל – עומדת אחת המחוקקות האנטי-ישראליות ביותר, פרמילה ג'ייאפאל ממדינת וושינגטון, ולצידה המצליפה של הקבוצה, אילהאן עומאר המוסלמית ממינסוטה הארסית ביחסה לישראל וליהדות. בקבוצה חברים 90 מחוקקים – ביניהם רוזה דהלאורו ואדם סמית יו"ר של וועדת ההקצבות ווועדת הכוחות המזוינים – בהשוואה ל-68 חברים ב-2012 ו-96 ב-2018.
אבל, למרות הכרסום במעמד ישראל בגבעת הקפיטול, ובהתאם לאהדת רוב הבוחרים (בעלי עוצמה רבה בשיטה הפוליטית בארה"ב!), ב-22 לאפריל חתמו 331 (מתוך 435) צירי בית הנבחרים – ביוזמת היו"ר הדמוקרטי של תת-וועדת החוץ לענייני המזרח התיכון והרפובליקני הבכיר בוועדת החוץ – על מכתב הדורש להימנע מקיצוץ בסיוע החוץ לישראל.
המכתב מבהיר: "אנו תובעים להעניק את מלוא סיוע החוץ לישראל…. סיוע החוץ הוא אמצעי חסכוני לקידום אינטרסים ביטחוניים של ארה"ב…. נשיאים משתי המפלגות הבינו את חשיבות סיוע החוץ לישראל, בעלת-הברית הקרובה ביותר במזרח התיכון, המספקת לארה"ב מידע מודיעיני ייחודי ולקחים המשדרגים את מערכות הנשק האמריקאיות. ישראל משדרגת את ביטחונם של משטרים ערביים פרו-אמריקאים כמו ירדן ומצרים, והסכמי השלום עם האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו תורמים ליציבות האזורית ולהתמודדות מול איראן ובני החסות הטרוריסטים שלה…. סיוע חוץ ביטחוני לישראל מהווה השקעה בקידום השלום והשגשוג במזרח התיכון."
ב-4 לפברואר אישר הסנאט – ברוב של 3:97 – תיקון לחוק הסיוע למאבק בקורונה, המקבע את מימון ומיקום שגרירות ארה"ב בירושלים. ב-1995 ו-2017 יזם הסנאט את העברת השגרירות לירושלים ברוב של 5:95 ו-0:90.
על האהדה לישראל וההערכה לתרומתה לארה"ב אפשר ללמוד גם מראיון שהעניק מנכ"ל ענקית ההייטק "אינטל", פט גלסינג'ר, בעת ביקורו בישראל החודש, כאשר הודיע על השקעת 10 מיליארד דולרים במפעל נוסף בקריית גת, 400 מיליון דולרים במרכז מו"פ חדש של "מובילאיי" ו-200 מיליון דולרים בהרחבת מרכז המו"פ בחיפה.
לדברי גלסינג'ר: "אני מבקר בישראל כבר ארבעים שנים, ובכל פעם מרגש אותי לראות את הצמיחה של "אינטל ישראל" מ-4 עובדים ב-1974 ל-14,000 היום. "אינטל ישראל" מהווה בבואה של "אינטל העולמית" עם הובלה בחדשנות, מחקר, פיתוח וייצור. ההשקעה המתמשכת במרכזי המו"פ והיצור בישראל, לצד רכישות של חברות ישראליות, מבשרים עתיד מבטיח ל"אינטל" ולישראל בעשרות השנים הבאות."
למרות הצלחות אלו, אין להתעלם מאיום הכרסום המואץ במעמד ישראל בארה"ב עקב שינויים דמוגרפים, תרבותיים ורעיוניים דרמטים בארה"ב. על ישראל לבצע שינויים דרמטים בהיערכותה בארה"ב, הן מבחינת המסרים, הן מבחינת מבנה כח האדם והתאמתו לציבורי היעד, והן מבחינת מיקום הנציגויות בארה"ב.
The Ettinger Report 2023 © כל הזכויות שמורות
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"חדשות מחלקה ראשונה", 7 אוגוסט 2003
"מפקד הצי האיראני הודיע שספינות מלחמה איראניות יעגנו בתעלת פנמה [המכילה 5% מהסחר הימי העולמי] עד סוף 2023."
לפי "דוקטרינת מונרו", המהווה ציר מרכזי במדיניות הביטחון הלאומי של ארה"ב מ-1823, כל מעורבות של מדינה זרה במערך המדיני של יבשת אמריקה עלולה להיחשב כפעולה עוינת נגד ארה"ב. אבל, בנובמבר 2013 הצהיר ג'ון קארי, מזכיר המדינה של ממשל אובמה-ביידן: "עידן דוקטרינת מונרו חלף לו."
האם העמקת המעורבות של איראן באמריקה הלטינית מהווה איום על ארה"ב, ומה היא מלמדת על האופציה הדיפלומטית?
חזון האייתולות והתבססותם באמריקה הלטינית
*מאז השתלטותם על איראן ב-1 פברואר 1979 ממנפים האייתולות את האופציה הדיפלומטית האמריקאית – הכוללת מחוות בהיקף מיליארדי דולרים – כמנוע מרכזי לקידום אסטרטגיה אנטי-אמריקאית אזורית ועולמית.
*איום האייתולות על אינטרסים אמריקאים אינו מוגבל למזרח התיכון, אפריקה ואירופה, אלא גולש לאמריקה הלטינית מדרום צ'ילי עד גבול ארה"ב-מקסיקו. האייתולות תוקעים אצבע בעין של ארה"ב באזור רגיש המשפיע ישירות על ביטחון הפנים בארה"ב.
*מתחילת שנות ה-80' רואים האייתולות באמריקה הלטינית את הבטן הרכה של ארה"ב ויעד מועדף להתבססות מדינית וצבאית – יחד עם חיזבאללה – לקידום חזון אסטרטגי בן 1,400 שנים: הפלת המשטרים ה"משומדים" הסונים והכנעת "הכופרים" המערביים. כדי לקדם את המגה-יעד, יש להכניע את המגה-משוכה ("השטן הגדול האמריקאי"), לפתח את המגה-יכולת (טילים בליסטים וגרעין) ולאמץ תפישת עולם אפוקליפטית.
*חדירת האייתולות לאמריקה הלטינית ממנפת את סדר היום האנטי-אמריקאי של רוב ממשלות האזור, המאפיל על ההבדלים המהותיים בינן לבין האייתולות בתחומי דת, חברה ודמוקרטיה. השאיפה המשותפת לערעור מעמד ארה"ב במרכז ודרום אמריקה מסייעת לאייתולות להקים תאי-טרור רדומים בארה"ב, כפי שהם עושים באירופה.
*האייתולות מתמקדים במשולש הגבולות הגדול ארגנטינה-פאראגוואי-ברזיל ובמשולש הגבולות הקטן צ'ילי-פרו-בוליביה – המהווים גן עדן לטרוריסטים, מבריחי סמים ונשק ומלביני כספים – כמו גם בוונצואלה, קובה וניקרגואה האנטי-אמריקאיות. הם מעמיקים את שיתוף הפעולה עם ברוני הסמים של מקסיקו, קולומביה, ברזיל ובוליביה, מפעילים מחנות אמונים לטרוריסטים ומפתחים תשתית תקשורתית מתקדמת, מרכזי תרבות והמרה לאיסלאם שיעי. האייתולות משווקים לאזור – ומקיימים ניסויים של – טכנולוגיות בליסטיות, מטוסים זעירים וקטלנים ללא-טייס וציוד לחפירת מנהרות.
שיטות פעולה של האייתולות באמריקה הלטינית
*"פורום המזרח התיכון וצפון אפריקה" בקמברידג' מדווח שספינות מלחמה איראניות קיבלו אישור לעגון בברזיל בדרכן לתעלת פנמה, כביטוי להעמקת השתרשות האייתולות באמריקה הלטינית ב-40 השנים האחרונות.
*לפי "וויקיליקס", מהנדסי גרעין איראנים שוהים בוונצואלה כדי לאתר מרבצי אורניום ולשדרג את יכולות הגרעין של וונצואלה.
*הסכם שיתוף פעולה ל-20 שנים בין איראן לוונצואלה בתחומי צבא, כלכלה ונפט מעניק לאיראן 10,000 קמ"ר בתחומי וונצואלה למטרות שונות, כולל ניסויים בליסטים. הסכמים דומים נחתמו עם קובה, ניקרגואה ובוליביה.
*וונצואלה מנפיקה דרכונים מזוייפים לאישים וטרוריסטים איראנים כדי לעקוף סנקציות אמריקאיות ובינלאומיות.
*"מינהלת אכיפת הסמים" בארה"ב (DEA) מעריכה שפעילות הברחת סמים ונשק של חיזבאללה באמריקה הלטינית מסתכמת ב-2 מיליארד דולרים לשנה, ומשפיעה על הברחת סמים לאירופה, אפריקה והמזרח התיכון, במקביל לפעילות מודיעינית אנטי-אמריקאית ואנטי-ישראלית.
השורה התחתונה
הגברת ההתנהלות פורעת-החוק של האייתולות מיום השתלטותם על איראן, והעמקת פעילותם האנטי-אמריקאית באמריקה הלטינית, ממחישים את כישלון האופציה הדיפלומטית, המהווה מנוע מרכזי להתעצמות האיום האיראני על ארה"ב. התעצמות האייתולות באמריקה הלטינית מלמדת על כישלון ההנחה של מחלקת המדינה שבוננזה פיננסית ודיפלומטית עשוייה להוביל את האייתולות לדו-קיום בשלום עם שכניהם הסונים, לניהול אמין של מו"מ ולזניחת חזונם הדתי-פנאטי-אימפריאליסטי.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823
*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;
*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;
*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;
*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.
"מידה" https://bit.ly/3mRILTa
English edition https://bit.ly/3nRXqNv
אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.
לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.
אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.
ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי
הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.
לפי "חוק השגרירות בירושלים":
"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….
"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….
"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….
"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."
ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"
המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).
דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.
על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק; ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).
ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב
הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.
בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.
לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב. לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.
הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים
ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.
ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.
ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.
ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.
ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.
בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן! כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.
"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).
ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.
טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.
"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9
English edition https://bit.ly/2SbCQ9B
מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.
ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.
ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."
ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו. אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."
בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה. תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!" העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.
המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.
הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.
ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.
שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS
English edition https://bit.ly/3hNd0Y6
ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.
הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.
לדוגמא:
*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".
*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.
*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.
*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."
כפי שהיא מוצאת לנכון….
*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.
*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.
*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).
*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.
*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.
*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.
המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.
בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.
על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).
"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition https://bit.ly/3KvGjwe
ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור
*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.
*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.
*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".
*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.
*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.
*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.
המלחמה בטרור
*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.
*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.
* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.
*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.
*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.
*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).
*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.
*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.
*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.
*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.
*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.
*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.
השורה התחתונה
*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.
*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.
*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.
