"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3CTXWR3

English edition https://bit.ly/3uii0cw

התמיכה הסוחפת של צירי בית הנבחרים האמריקאי (420 מתוך 435) בהצעת-חוק להקצבת מיליארד דולר להצטיידות ישראל ב"כיפת ברזל" מבטאת את הכרת המחוקקים בעובדות הבאות:

*"כיפת ברזל" משדרגת את כח-ההרתעה הישראלי שהוא חיוני לביטחון כל המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים ולצמצום אי-יציבות המזרח התיכון;

*"כיפת ברזל" מצמצמת את הצורך של ישראל לפתוח במלחמה-רבתי בטרור הפלסטיני והאסלאמי;

*"כיפת ברזל" מרחיקה את האפשרות למתקפה יבשתית – רבת חללים פלסטינים וישראלים – של צה"ל נגד בסיסי הטרור;

*"כיפת ברזל" (פיתוח ישראלי ויצור ומימון משותפים ישראל-ארה"ב) מהווה דוגמה לשתוף פעולה צבאי וטכנולוגי לתועלת-הדדית של ישראל וארה"ב (הנהנית מפיתוח ישראלי פורץ דרך ומישראל כ"מעבדה בתנאי קרב");

*אישור החוק למימון "כיפת ברזל" על ידי בית הנבחרים (המחייב את אישור הסנאט כדי להתממש) מהווה ביטוי מעודכן של התמיכה העקבית של שני בתי הקונגרס ברעיון המדינה היהודית (לפחות מאז "עצומת בלקסטון" מ-1891 והתמיכה הסוחפת ב-1922 בהחלטת "חבר הלאומים" להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל) ובשדרוג שיטתי של שתוף הפעולה בין ארה"ב וישראל.

משקלו הרב של הקונגרס במימון "כיפת ברזל" מדגיש כלל מרכזי בשיטת הממשל בארה"ב: הנשיא מציע (תקציב) והקונגרס מסדיר (תקציב).

מעורבות 100 הסנטורים ו-435 צירי בית הנבחרים בנושאי חוץ וביטחון זינקה בעקבות מלחמת ויטנאם, שערוריות וואטרגייט ואיראן-גייט, התפוררות ברה"מ (שהפכה את העולם מדו-קוטבי לרב-קוטבי) והשתרשות הגלובליזציה.

לכן, מזכיר המדינה לשעבר, ג'ים בייקר, התלונן ש"קשה לנהל מדיניות חוץ עם 535 מזכירי מדינה".  גם סגן הנשיא ומזכיר ההגנה לשעבר, דיק צ'ייני, לא חסך שבטו מהמעורבות הגוברת של המחוקקים בעיצוב מדיניות הביטחון, בבחינה מדוקדקת ומתישה של סעיפי תקציב הביטחון, במעורבות בתיקצוב פיתוח מערכות נשק, בהטלת מגבלות על התנהלות הפנטגון (משרד הביטחון), בדרישה להציג בפני המחוקקים הררי דו"חות ובמעורבות גוברת בעיצוב מדיניות הביטחון.

ואכן הקונגרס של ארה"ב הוא הרשות המחוקקת החזקה בעולם, שהיא שוות-עוצמה לרשות המבצעת גם בנושאי חוץ וביטחון (בניגוד לתובנה המקובלת) כפי שמתועד בשורה ארוכה של ארועים כגון:

*רוב הסנקציות נגד מדינות זרות הן מבית-היוצר הקונגרסיונלי, ולעתים למרות התנגדות נשיאים כמו קלינטון, אובמה וטראמפ (מצרים – 2012, איראן – 1996/97 ו-2013, רוסיה – 2017);

*אי-אישרור הסכם הגרעין האיראני מ-2015 על ידי הסנאט איפשר לטראמפ להינתק מההסכם;

* מחנה המעצר של פעילי הטרור האסלאמי בגואנטנמו לא נסגר ב-2009 (כפי שרצה אובמה) עקב התנגדות נחרצת של הסנאט;

*אי-אישור מינוי השגריר צ'ארלס פרימן למנהל זרועות המודיעין של ארה"ב ב-2009 עקב התנגדות הסנאט;

*אי-אישרור האמנה לאיסור ניסויים גרעיניים ב-1999, תוך קריאת-תיגר על הנשיא קלינטון והקהיליה הבינלאומית;

*הרחבה חסרת-תקדים של שתוף הפעולה האסטרטגי ישראל-ארה"ב בשנים 1992-1990 למרות התנגדות חריפה ביותר של הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר;

*חוק האנטי-אפרטהייד מ-1986 אושר – והאיץ את סיום משטר האפרטהיד – למרות וטו-נשיאותי של רייגן;

*"תיקון בולאנד" מ-1984 בלם את הסיוע הצבאי והפיננסי של הנשיא רייגן להפלת השלטון הפרו-סובייטי בניקרגואה;

*ב-1983 בלמה וועדת המודיעין בסנאט את יוזמת רייגן להפלת המשטר הפרו-סובייטי בסורינאם;

*ב-1978 בא לעולם חוק המחייב אישור קונגרס להאזנות ומעקב מודיעיניים;

*ב-1975/76 אושרו תיקונים לחוקי תקציב הביטחון וסיוע-חוץ האוסרים לסייע להפלת המשטר הפרו-סובייטי באנגולה;

*ב-1973 הופסק מימון כל פעילות צבאית בדרום מזרח אסיה על ידי תיקון לחוק תקציב מחלקת המדינה;

*ב-1973 צמצם "חוק סמכויות המלחמה" את יכולת הנשיא לנהל מלחמה;

*"תיקון ג'קסון-ואניק" מ-1974 – שנחקק למרות התנגדות הנשיא ניקסון – היתנה סיוע פיננסי לברה"מ/רוסיה בפתיחת שערי הגירה, והביא (עם התפוררות ברה"מ) לעליית יותר ממיליון יהודים.

*ב-1947 הוקמה סוכנות הביון המרכזית (CIA) באמצעות "חוק הביטחון הלאומי".

כפי שמתעדת הרשימה הנ"ל – ולמרות שהמחוקקים מתמקדים בסוגיות הקשורות לאזורי הבחירה (צירי בית הנבחרים) המדינות (סנטורים) – הקונגרס עשוי להוות גורם מפתח בגיבוש מדיניות חוץ וביטחון.

חוקת ארה"ב שואפת להגביל את עוצמת השלטון ולמנוע עריצות של הרשות המבצעת, ולכן לא מגבילה את סמכויות הקונגרס לפיקוח על התקציב.

כדי לבלום את הנשיא, החוקה מעניקה לשני בתי הקונגרס את הסמכויות הבאות: "כח הארנק", הפיקוח על פעולות הממשל, אישרור אמנות בינלאומיות, אישור מינויים לתפקידים בכירים, הכרזת מלחמה, מימון פעילות מלחמתית ושתופי פעולה עם מדינות זרות, הקמת וביטול סוכנויות ממשל, הטלת סנקציות על מדינות זרות, ועוד.

במילים אחרות, אמנם הנשיא הוא "המפקד העליון", אך במגבלות מהותיות המוכתבות על ידי הקונגרס.

                                                                                                                                                                                                                                                                                                להרשמה: נעמה כרמל, NaamaC@BeginCenter.org.il, 02-565-2010

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2RWsf7s

English edition https://bit.ly/3uKTBfp

הסקר השנתי של "גאלופ" (פברואר 2021) מעניק לישראל 75% אהדה של הציבור האמריקאי, מקום 7 בין מדינות העולם.

אחוזי האהדה גבוהים בהשוואה ל-66% ב-2013, 69% ב-2019 וממוצע של 65% מאז 2001. שיא האהדה לישראל היה ב-1991 (79%), בהשראת טילי קסאם עיראקים שהיכו בישראל.

לפי גאלופ: "ישראל נהנית מתמיכת 85% מהמצביעים הרפובליקנים, 77% ממצביעים המגדירים עצמם כעצמאיים ו-64% מהדמוקרטים."

איראן (13% אהדה) והרשות הפלסטינית (30%) מפגרים אחרי קובה (45%), ונמנים על תחתית הרשימה, הכוללת את צפון קוריאה (11%), סין (20%), עיראק (21%), אפגניסטן (21%) ורוסיה (22%).

את ישראל (75%) מקדימות קנדה (92%), בריטניה (91%), צרפת (87%), יפן (84%), גרמניה (84%) והודו (77%).

אבל, בניגוד למדינות אלו, ישראל זוכה ל-75% אהדה, למרות שהיא מהווה מטרה שיטתית לביקורת על ידי ה"ניו יורק טיימס", וושינגטון פוסט", CNN, MSNBC, רדיו NPR ונציגים נוספים של התקשורת "העילית" בארה"ב, כמו גם על ידי ממסד מחלקת המדינה (הביקורתי כלפי ישראל מ-1948!) והאו"מ.

ישראל זוכה לאהדה רבה למרות החרפת הפעילות האנטי-ישראלית במספר רב של אוניברסיטאות בארה"ב, ועל אף הכרסום המשמעותי במעמד ישראל בשני בתי הקונגרס (במיוחד בבית הנבחרים), המהווים זירת תמיכה עקבית מ-1948, שהיא שקולה בעוצמתה לרשות המבצעת (נשיא) גם בתחומי החוץ והביטחון.

לדוגמא, יושבות הראש החדשות של תתי-וועדת ההקצבות בבית הנבחרים המתקצבות את סיוע החוץ ואת שיתופי הפעולה הביטחוניים עם ישראל – ברברה לי הדמוקרטית מקליפורניה ובטי מקקולום הדמוקרטית ממינסוטה – הן מבקרות שיטתיות וחריפות של ישראל ותומכות מושבעות של הפלסטינים, הקוראות לקצץ בסיוע החוץ כאמצעי לחץ על ישראל.

יו"ר וועדת ההקצבות החדש בסנאט, הסנטור הותיק ורב העוצמה (ולכן זכה לכינוי "הקרדינל"), פט לייהי הדמוקרט מוורמונט, הוא בר-פלוגתא שיטתי, אך מתון, של ישראל.

בראש הקבוצה הפרוגרסיבית של המחוקקים הדמוקרטים בבית הנבחרים – המהווה את האגף הרדיקלי המסתייג/עויין את ישראל – עומדת אחת המחוקקות האנטי-ישראליות ביותר, פרמילה ג'ייאפאל ממדינת וושינגטון, ולצידה המצליפה של הקבוצה, אילהאן עומאר המוסלמית ממינסוטה הארסית ביחסה לישראל וליהדות. בקבוצה חברים 90 מחוקקים – ביניהם רוזה דהלאורו ואדם סמית יו"ר של וועדת ההקצבות ווועדת הכוחות המזוינים – בהשוואה ל-68 חברים ב-2012 ו-96 ב-2018.

אבל, למרות הכרסום במעמד ישראל בגבעת הקפיטול, ובהתאם לאהדת רוב הבוחרים (בעלי עוצמה רבה בשיטה הפוליטית בארה"ב!), ב-22 לאפריל חתמו 331 (מתוך 435) צירי בית הנבחרים – ביוזמת היו"ר הדמוקרטי של תת-וועדת החוץ לענייני המזרח התיכון והרפובליקני הבכיר בוועדת החוץ – על מכתב הדורש להימנע מקיצוץ בסיוע החוץ לישראל.

המכתב מבהיר: "אנו תובעים להעניק את מלוא סיוע החוץ לישראל…. סיוע החוץ הוא אמצעי חסכוני לקידום אינטרסים ביטחוניים של ארה"ב…. נשיאים משתי המפלגות הבינו את חשיבות סיוע החוץ לישראל, בעלת-הברית הקרובה ביותר במזרח התיכון, המספקת לארה"ב מידע מודיעיני ייחודי ולקחים המשדרגים את מערכות הנשק האמריקאיות. ישראל משדרגת את ביטחונם של משטרים ערביים פרו-אמריקאים כמו ירדן ומצרים, והסכמי השלום עם האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו תורמים ליציבות האזורית ולהתמודדות מול איראן ובני החסות הטרוריסטים שלה…. סיוע חוץ ביטחוני לישראל מהווה השקעה בקידום השלום והשגשוג במזרח התיכון."

ב-4 לפברואר אישר הסנאט – ברוב של 3:97 – תיקון לחוק הסיוע למאבק בקורונה, המקבע את מימון ומיקום שגרירות ארה"ב בירושלים.  ב-1995 ו-2017 יזם הסנאט את העברת השגרירות לירושלים ברוב של 5:95 ו-0:90.

על האהדה לישראל וההערכה לתרומתה לארה"ב אפשר ללמוד גם מראיון שהעניק מנכ"ל ענקית ההייטק "אינטל", פט גלסינג'ר, בעת ביקורו בישראל החודש, כאשר הודיע על השקעת 10 מיליארד דולרים במפעל נוסף בקריית גת, 400 מיליון דולרים במרכז מו"פ חדש של "מובילאיי" ו-200 מיליון דולרים בהרחבת מרכז המו"פ בחיפה.

לדברי גלסינג'ר: "אני מבקר בישראל כבר ארבעים שנים, ובכל פעם מרגש אותי לראות את הצמיחה של "אינטל ישראל" מ-4 עובדים ב-1974 ל-14,000 היום.  "אינטל ישראל" מהווה בבואה של "אינטל העולמית" עם הובלה בחדשנות, מחקר, פיתוח וייצור. ההשקעה המתמשכת במרכזי המו"פ והיצור בישראל, לצד רכישות של חברות ישראליות, מבשרים עתיד מבטיח ל"אינטל" ולישראל בעשרות השנים הבאות."

למרות הצלחות אלו, אין להתעלם מאיום הכרסום המואץ במעמד ישראל בארה"ב עקב שינויים דמוגרפים, תרבותיים ורעיוניים דרמטים בארה"ב. על ישראל לבצע שינויים דרמטים בהיערכותה בארה"ב, הן מבחינת המסרים, הן מבחינת מבנה כח האדם והתאמתו לציבורי היעד, והן מבחינת מיקום הנציגויות בארה"ב.

"מידה", 4 מרץ 2021, https://bit.ly/2O4aLEq

English edition  https://bit.ly/3kNBa5p

האתגר הישראלי

מ-1948 תומכים שני בתי הקונגרס האמריקאי בשיטתיות בשתופי-פעולה בין ישראל וארה"ב, ואף יוזמים את הרחבתם בתחומי ביטחון, תעשייה, טכנולוגיה, מדע, חקלאות, חלל, ועוד. הקונגרס מבטא את עמדת רוב הציבור האמריקאי, ולעתים גם בניגוד לעמדת נשיאי ארה"ב.

עמדת הקונגרס קיבלה ביטוי בהצבעת הסנאט בפברואר 2021 –- 3:97 – להקצאת מימון לפעילות שגרירות ארה"ב, וקיבועה, בירושלים.

כמו כן, ביולי 2019 הצביע בית הנבחרים – 17:398 – נגד פעילות BDS האנטי-ישראלית.

אבל, בין 17 תומכי BDS היו צירות בית הנבחרים ברברה לי (דמוקרטית מקליפורניה) ובטי מקקולום (דמוקרטית ממינסוטה) – הידועות בעוינותן לישראל – שהן יושבות הראש החדשות של שתי תת-ועדות קריטיות ביותר לעתיד יחסי ישראל-ארה"ב: תת-הועדה המתקצבת את סיוע החוץ השנתי ושתופי-פעולה אזרחיים ותת-הועדה לתקציב הביטחון המתקצבת את שתופי הפעולה הביטחוניים.

השתיים מייצגות מיעוט הולך ומתרחב בציבור האמריקאי בכלל, ובקרב צירי בית הנבחרים (במיוחד) והסנטורים בפרט, ומהוות אתגר משמעותי לישראל ובעלי-בריתה בארה"ב.

הן מייצגות מיעוט הולך וגדל המתרחק ממורשת היסטורית, תרבותית, מוסרית ואזרחית בת 400 שנים, שראתה בתנ"ך מקור-השראה, הזניקה את ארה"ב להנהגת העולם החופשי, ומהווה את תשתית היחס המיוחד למדינה היהודית. ציבור זה אינו מודע לתרומה הייחודית של ישראל לביטחון, טכנולוגיה ותעשייה בארה"ב, ולעמידה המשותפת מול איומים ואתגרים המגמדים את הסוגייה הפלסטינית. הוא מתעלם מהעובדה שרוב מנהיגי ערב רואים בפלסטינים אב-טיפוס לטרור ובוגדנות בינערביים, ומההשפעה השלילית של מדינה פלסטינית על יציבות האזור ואינטרס ארה"ב, ומתעלם מחינוך לשנאה פלסטיני המבטא את החזון הפלסטיני ומהווה חממת-טרור. הוא אינו מכיר את ההשפעה החיובית של שליטת ישראל ברכסי יו"ש ורמת הגולן על יציבות האזור ואינטרס ארה"ב, ואינו ער לפער הבלתי-ניתן-לגישור בין תפישת העולם המערבית לבין המציאות ההפכפכה, אלימה ובוגדנית במזרח התיכון.

כדי לבלום את הכרסום באהדת הציבור ונבחריו בשני בתי הקונגרס, על המסר הישראלי להדגיש את השפעת ישראל והמזרח התיכון על איומים ואתגרים של ארה"ב ובעלות בריתה ולא על האינטרס הישראלי (אותו יש להדגיש בכנסת ישראל).

משקל הקונגרס

אמנם הנשיא הוא "מפקד-על", אך רק ככל שהקונגרס מאשר ומתקצב. לנשיא אין סמכות מוחלטת באף תחום, ובניגוד לשיח הציבורי בישראל הוא אינו "הממשל", אלא אחד משלושת רשויות הממשל, השקולות בעוצמתן ונהנות מהפרדה מוחלטת בינהן (הנשיא אינו מחוקק-על וחברי הקבינט אינם מחוקקים).

435 צירי בית נבחרים ו-100 סנטורים מהווים את הבבואה הנאמנה ביותר של הציבור בארה"ב, מכהנים ברשות המחוקקת החזקה בעולם, ומשפיעים באופן משמעותי על עיצוב מדיניות הפנים והחוץ של ארה"ב.

בניגוד לתובנה המקובלת, חוקת ארה"ב מעניקה לרשות המחוקקת מעמד שווה-עוצמה לרשות המבצעת בכל תחומי המדיניות.  בניגוד לרשויות מחוקקות בדמוקרטיות אחרות, המחוקק בארה"ב (הנבחר כל שנתיים לבית הנבחרים וכל שש שנים לסנאט) נהנה מהפרדה מוחלטת בין הרשויות, אינו נשלט על ידי הנשיא ומנהיגי מפלגה, ושואב את עיקר עוצמתו מ- ומחוייב בעיקר ל- בוחרים באזור הבחירה (כ-700,000 איש) ובמדינה.

כדי למנוע דיקטטורה-נשיאותית, החוקה מגבילה את כח הנשיא, מבזרת עוצמה שלטונית, ומעודדת התגוששות-חיובית בין הקונגרס והנשיא, במטרה להגיע לפשרה, החלטות ואחריות משותפות הן בין הנשיא לבין 535 חברי הרשות המחוקקת, והן בין הסנאט לבין בית הנבחרים.

התיקון ה-22 לחוקה (מ-1951) מגביל את כהונת הנשיא לשתי כהונות, אך כהונת המחוקקים אינה מוגבלת. החוקה אף מעניקה למחוקקים את "כח הארנק" (בעלי המאה) ואת הסמכות לפקח על פעילות הנשיא; לאשר או לדחות כ-1,300 מנויים בכירים (כולל שופטי בית המשפט העליון וחברי הקבינט); לאשרר או לדחות אמנות והסכמים בינלאומיים; להכריז על – ולסיים – מלחמות; להטיל עיצומים על ישויות זרות (רוב העיצומים ביוזמת הקונגרס); להקים או לבטל גופים של הרשות המבצעת; להדיח נשיא; להסיר וטו נשיאותי; וכמו כן לקצץ, להרחיב, להשעות, לבטל וליזום מדיניות פנים, חוץ וביטחון (כולל פיתוח ורכש מערכות נשק).

אמנם צירי בית הנבחרים (במיוחד) וסנטורים מעדיפים להתמקד בנושאי פנים, מכיוון שהם עומדים בראש סדר העדיפויות של בוחריהם, אך הם יכולים לקבוע עובדות גם בתחומי חוץ וביטחון, כאשר הנסיבות והבוחרים(!) מחייבים את מעורבותם.

לדוגמא, ב-2017 ו-2012 הטיל הקונגרס עיצומים על רוסיה ומצרים למרות התנגדות הנשיאים טראמפ ואובמה; ב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין עם איראן, ובכך איפשר את נסיגת ארה"ב ממנו ב-2018; ב-2014 ("צוק איתן") כפו מחוקקים דמוקרטים על אובמה מימון סוללות "כיפת ברזל" נוספות לישראל; ב-2012 קיצץ הקונגרס את סיוע החוץ לממשלת "האחים המוסלמים" במצרים, והטיל עיצומים על איראן, חרף התנגדות אובמה; ב-2011 כפו סנטורים דמוקרטים על אובמה להטיל וטו על גינוי ההתנחלויות במועצת הביטחון של האו"מ; ב-2009 סיכל מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט את כוונת אובמה לסגור את מתקן המעצר של טרוריסטים מוסלמים בגואנטנאמו; מ-1999 הסנאט אינו מאשרר את האמנה הבינלאומית לאיסור ניסויים גרעיניים;  בתקופת הנשיא בוש האב הקונגרס יזם הרחבה משמעותית של שתוף פעולה ביטחוני עם ישראל חרף התנגדות הנשיא; ב-1986 הסיר הקונגרס וטו של הנשיא רייגן והטיל עיצומים קשים שזרזו את נפילת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה; ב-1984, 1976 ו-1973 הביא הקונגרס להפסקת המעורבות הצבאית של ארה"ב בניקרגואה, אנגולה ודרום מזרח אסיה, למרות התנגדות רייגן, פורד וניקסון; ב-1973 הסיר הקונגרס וטו של ניקסון וחוקק את "חוק סמכויות המלחמה";  ב-1974 חוקק הקונגרס את תיקון "ג'קסון-ואניק" שפתח את שערי ברה"מ לעליית למעלה ממיליון יהודים, למרות התנגדות חריפה של ניקסון וקיסינג'ר.

השורה התחתונה

עוצמת הרשות המחוקקת; תמיכתה השיטתית בהעשרת הקשרים בין ארה"ב לישראל; העובדה שהמחוקקים מחוייבים לבוחרים ב-435 אזורי בחירה ו-50 מדינות (ולא לאידיאולוגיה ומדיניות של הרשות המבצעת); הפוטנציאל העצום והבלתי-ממונף הקיים בקונגרס להרחבת שתוף הפעולה האזרחי והביטחוני בין ישראל לארה"ב ובין ישראל למדינות השונות בארה"ב; ומגמת הכרסום באהדת ישראל הניכרת בקרב הנבחרים; כל אלו מחייבים את ישראל לשדרג באופן דרמטי את הקצאת המשאבים לקשר השוטף עם גבעת הקפיטול (כח אדם וזמן במימון המתגמד נוכח היקף הפוטנציאל).

האם ממשלת ישראל תשכיל להתמודד עם האתגר שמציב בפניה בעל-ברית חיוני ושיטתי, הקונגרס האמריקאי?

"הזירה – דיפלוטיה ויחסי חוץ", המרכז הבינתחומי, הרצליה, https://bit.ly/3ql3Ynu

לפי סקר שנתי של "גאלופ" מרץ 2020, ישראל נהנית מ-74% אהדה (90% מהרפובליקאים ו-67% מהדמוקרטים) לעומת 23% של הרש"פ (9% מהרפובליקאים) ו-34% מהדמוקרטים). לקראת תחילת עידן ביידן ישראל עדיין נהנית מתמיכה דו-מפלגתית בקרב הציבור האמריקאי ונבחריו בבית הנבחרים והסנאט.  עם זאת, אין להתעלם ממגמת הכרסום ב-20 השנים האחרונות.

יש הטוענים שלמדיניות ישראל – ובמיוחד ההתנגדות להסכם הגרעין עם איראן שנחתם ב-2015 – אחריות רבה לכרסום זה.

אבל, בתקופת רה"מ בגין, למרות קרע חריף עם הנשיא רייגן בהקשר הפצצת הכור הגרעיני העיראקי (יוני 1981) וסיפוח רמת הגולן (דצמבר 1981) והמשך הבנייה ביו"ש – שהביא להשעייה זמנית של הסכם שתוף פעולה – נשמרה התמיכה הדו-מפלגתית בקונגרס ושודרג קשר אסטרטגי ארוך-טווח.

כהונת רה"מ שמיר, שגם הוא היה נחוש מרה"מ נתניהו בסוגיית הבנייה ביו"ש וירושלים, אופיינה על ידי עוינות אישית ומדינית מצד הנשיא בוש, אבל התמיכה הדו-מפלגתית בקרב הבוחרים והנבחרים בגבעת הקפיטול הביאה דווקא להרחבה חסרת-תקדים של שתופי הפעולה עם ארה"ב.

עוד לפני כן הקים רה"מ בן גוריון את המדינה והרחיב את שיטחה ב-35% חרף לחץ אימתני של מחלקת המדינה, הפנטגון וה-CIA וההססנות של הנשיא טרומן. הוא היה מודע לתמיכה הדו-מפלגתית ברעיון המדינה היהודית, שאפיינה את רוב הציבור האמריקאי ונבחריו מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17 והאבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום.

לדוגמא, ב-1891 חתמו מנהיגי שתי המפלגות בבתי המחוקקים על "עצומת בלאקסטון" שקראה להקמת מדינה יהודית, וב-1922 חתם הנשיא על החלטה דומה של בתי הקונגרס.

 שורש התמיכה הדו-מפלגתית בישראל הוא פועל-יוצא של מכנה-משותף רעיוני לשתי המפלגות, המבטא זיקה למורשת הערכית והאזרחית של האבות המייסדים, המבוססת במידה רבה על התנ"ך וזכות העם היהודי על ארץ ישראל.  המורשת מדגישה את הפרדת דת ממדינה אך לא דת מחברה; טיפוח הזיכרון ההיסטורי האמריקאי והייחודיות האמריקאית; עצמאות הפעולה הביטחונית והמדינית של ארה"ב; הגבלת כח השלטון המרכזי וקדושת חופש הפרט והיוזמה הפרטית; ומרכזיות הדגל, ההמנון והאמונה באל (In God We Trust).

ככל שהזיקה למורשת האבות המייסדים חזקה יותר, כן איתנה יותר ההזדהות עם המדינה היהודית, שהתחזקה עם סיום מלחמת העולם השנייה וחשיפת מימדי השואה היהודית.

התעצמותה הביטחונית והטכנולוגית של ישראל, והפיכתה למכפלן-עוצמה מרכזי עבור ארה"ב, הוסיפה את הקשר האסטרטגי למכנה המשותף ההיסטורי בין ארה"ב וישראל.

מתרחקים מחזון האבות המייסדים ומישראל

חרף האמור לעיל, גורם הזמן מקהה את זיקת תושבי ארה"ב למורשת האבות המייסדים, שהזניקה את ארה"ב להנהגת העולם החופשי. הזיקה גם נחלשת עקב שינויים דמוגרפים (גלי הגירה מאמריקה הלטינית ומדינות שונות באסיה ואפריקה), הגורמים לשינויים תרבותיים ורעיוניים, הניכרים במיוחד בקרב מיעוט מתרחב של בוחרי ונבחרי המפלגה הדמוקרטית.

שינויים אלה מעניקים רוח-גבית לתפישת עולם המתנתקת מהאבות המייסדים; אינה מכירה בהשפעת הדת והתנ"ך על עיצוב התרבות והממשל בארה"ב; מנתצת אנדרטאות של דמויות יסוד בהיסטוריה האמריקאית; דוגלת במדיניות חוץ וביטחון רב-לאומית (או"מ, ארגונים בינלאומיים, אירופה, עולם שלישי); אינה מקדשת דגל, הימנון וייחודיות אמריקאית; מנותקת מלקחי מלחמת העולם השנייה; וביקורתית כלפי ישראל המזכירה להם את מורשת האבות המייסדים. המדינה היהודית אינה ביטוי לשיבת העם היהודי למולדתו, אלא – בעיני המיעוט ההולך וגדל – ביטוי לקולוניאליזם ודיכוי.

שינויים אלו מצמצמים את המכנה המשותף הבין-מפלגתי, מקצינים את הקיטוב הפוליטי בארה"ב, ומאיימים על התמיכה הדו-מפלגתית בישראל.

ישראל חייבת להתמודד עם השינויים בזירה האמריקאית ולבלום את הכרסום בתמיכה הדו-מפלגתית, אך לא על ידי שינוי מדיניותה כלפי אתגרים קיומיים במזרח התיכון, אלא על ידי שינוי היערכות תכנית, גיאוגרפית וכח אדם בארה"ב.

לדוגמא, שינוי השיח הצבורי והדיפלומטי מ"סיוע חוץ" ל"השקעה בישראל" המניבה לארה"ב מאות אחוזי תשואה שנתית; מחיוניות השליטה ברמת הגולן ויו"ש לאינטרס ישראלי לתרומה לאינטרס ארה"ב; מזכויות אדם פלסטיניות לחינוך לשנאה וטרור (אנטי-ערבי ואנטי-ישראלי) פלסטינים.

על ישראל למנות שגרירים לשידרוג הקשר עם המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית, ארגוני נשים, המגזרים ההיספנים והאפרו-אמריקאים ותיגבור יחידת הקונגרס המהווה בבואה של הציבור האמריקאי. כמו כן, עליה להתאים את מיקום ואיוש נציגויות ישראל בארה"ב לשינויים במשקל הפוליטי של האזורים השונים בארה"ב.

הכרסום בתמיכה הדו-מפלגתית נובע משינויים בזירה האמריקאית ולא ממדיניות ישראל. התמודדות יעילה עם השינויים תוכל לבלום את המגמה המדאיגה הזו, ותשדרג את התמיכה בישראל.

"מידה", https://bit.ly/32PoNgM

English edition https://bit.ly/30J6TvV

ישראל והבחירות לשני בתי הקונגרס

התקשורת הישראלית מתעלמת ממערכת בחירות נובמבר 2020 לסנאט ובית הנבחרים בארה"ב, למרות שתשפיע באופן משמעותי על עיצוב דמותה ומדיניותה של ארה"ב, חופש הפעולה של הנשיא האמריקאי ויחסי ישראל-ארה"ב.

בין היתר, תוצאות הבחירות צפויות להגדיל את מספר צירי בית הנבחרים הנמנים על "הדמוקרטים הפרוגרסיבים" (95 מתוך 233 צירים דמוקרטים), הקוראים תיגר על הממסד הדמוקרטי הוותיק, ודוגלים במדיניות חוץ וביטחון רדיקלית ואנטי-ישראלית:

*דחיית היסוד התנ"כי של החוקה, זכויות האדם, היסטוריה ושיטת ממשל בארה"ב;

*קיצוץ גדול בתקציב הביטחון והעדפת פעילות צבאית רב-לאומית בחסות האו"מ;

*שלום מונחה-דיפלומטיה ופייסנות ולא עוצמה (גם כלפי איראן והטרור הסוני);

*הטרור האסלאמי מונחה-יאוש ולא פאנאטיות דתית;

*ישראל היא נטל על משלם המיסים האמריקאי ולא מכפלן-עוצמה ייחודי;

*שימוש בתקציב סיוע חוץ ושיתופי-פעולה לסחיטת ויתורים מישראל;

*הסוגיה הפלסטינית היא מוקד זעזועי המזרח התיכון ובבת-עין ערבית;

*נסיגת ישראל לקווי 1949 היא תנאי לשלום;

לדוגמא, ניטה לאווי, יו"ר וותיקה ורבת-ההשפעה של וועדת ההקצבות ותת-וועדת ההקצבות לסיוע החוץ ושתופי הפעולה עם ישראל, דמוקרטית מתונה ותומכת מושבעת בישראל, פורשת לגימלאות. המועמד הדמוקרטי להחליפה בבית הנבחרים הוא מונדיר ג'ונס הנמנה על "הדמוקרטים הפרוגרסיבים". שלוש המועמדות להחליפה בראשות הוועדה (מרסי קאפטור, רוזה דלאורו ודבי ווסרמן-שולץ) – בהנחה שהדמוקרטים ישמרו על הרוב בבית הנבחרים – קרובות יותר ל"דמוקרטים הפרוגרסיבים" מאשר לניטה לאווי בכל הקשור לישראל. שתי מועמדות לראשות תת-הוועדה הן בטי מקקולום (המועמדת גם לראשות תת-הוועדה לתקציב הביטחון ושיתופי פעולה עם ישראל) וברברה לי הן מהמובילות בביקורת על "הכיבוש הישראלי" ותמיכה בפלסטינים.

אליוט אנגל, היו"ר הוותיק של וועדת החוץ בבית הנבחרים, דמוקרט מתון, התנגד להסכם הגרעין עם איראן, ותומך מושבע של שיתופי-פעולה עם ישראל, הובס בבחירות המוקדמות על ידי ג'אמאל באומן, "דמוקרט פרוגרסיבי" פרו-פלסטיני, הנתמך על ידי גורמים אנטי-ישראלים בארה"ב. גם אם היו"ר הבא יהיה פרו-ישראלי (בראד שרמן), הרי שעמדת חברי הוועדה כלפי איראן, המזרח התיכון וישראל תושפע מלחץ הולך וגובר של "הדמוקרטים הפרוגרסיבים".

שינויים דומים (אם כי מתונים יותר) עלולים להתרחש בסנאט, אם הדמוקרטים יהפכו למפלגת הרוב, וישלטו בכל הוועדות, כפי שנהוג בשני בתי המחוקקים: "המנצח גורף את כל הקופה".

לדוגמא, פט לייהי, הסנטור הדמוקרטי הוותיק ביותר ורב-העוצמה, תומך בהסכם הגרעין עם איראן ומבקר שיטתי של ישראל, הוא מועמד מוביל לראשות וועדת ההקצבות ו/או תת-וועדת ההקצבות לענייני סיוע חוץ.

דיק דרבן, סנטור דמוקרטי וותיק, תומך בהסכם הגרעין ובהקמת מדינה פלסטינית, ותומך מתון של ישראל, הוא מועמד מוביל לראשות תת-וועדת ההקצבות לביטחון.

ג'ק ריד, סנטור דמוקרטי וותיק, התומך בהסכם הגרעין, התנגד להעברת שגרירות ארה"ב לירושלים ותומך בנסיגת ישראל מיו"ש, הוא מועמד מוביל לראשות וועדת הכוחות המזויינים המשפיעה על שתופי הפעולה ישראל-ארה"ב.

רוברט מננדז, סנטור דמוקרטי וותיק ותומך שיטתי של ישראל (גם מול אובמה), הוא המועמד הדמוקרטי לראשות וועדת החוץ, אך יפעל תחת לחץ כבד של "הדמוקרטים הפרוגרסיבים".

עוצמת הקונגרס שקולה לנשיא

בניגוד לתובנה המקובלת בממסד הישראלי, שני בתי הקונגרס – שהם הרשות המחוקקת החזקה בעולם ומבצר אהדה-שיטתית למדינה היהודית – אינם שחקני-משנה לנשיא. הם שקולים בעוצמתם לרשות המבצעת (הנשיא) בנושאי פנים, חוץ וביטחון.

לדוגמא, הקונגרס יוזם את רוב הסנקציות על מדינות זרות, ובדרך כלל למורת רוח הנשיא. ב-2017 אושרו סנקציות נגד רוסיה חרף התנגדות הנשיא טראמפ. ב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין עם איראן, ובכך איפשר לטראמפ לפרוש מההסכם ב-2018. ב-2014 סיכל הקונגרס את כוונת אובמה לעכב את מימון  "כיפת ברזל". ב-2012 קיצץ הקונגרס 450 מיליון דולרים מסיוע החוץ למצרים (ממשלת "האחים המוסלמים") והטיל סנקציות חריפות על איראן למרות התנגדות הנשיא אובמה. ב-2002 כפה הקונגרס על הנשיא בוש את הקמת המשרד לביטחון פנים. מ-1999 מסרב הסנאט לאשרר הסכם לצמצום ניסויים גרעיניים שיזם הנשיא קלינטון. ב-1992-1990 שידרג הקונגרס את שתופי הפעולה עם ישראל למרות התנגדות חריפה של הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר. ב-1986 התגבר הסנאט על וטו של הנשיא רייגן והטיל סנקציות שהאיצו את הפלת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. ב-1984, 1976 ו-1973 אישר הקונגרס תחיקות שהביאו לסיום המעורבות הצבאית של ארה"ב בניקרגואה, אנגולה ודרום מזרח אסיה, למרות התנגדות הנשיאים רייגן, פורד וניקסון. ב-1974 חוקק הקונגרס את "תיקון ג'קסון-ואניק" – חרף התנגדות הנשיא ניקסון – שסלל את הדרך לעליית המיליון מברה"מ.

עוצמת הקונגרס נובעת מחוקת ארה"ב שנועדה למנוע את עריצות הרשות המבצעת על ידי העצמת הרשות המחוקקת. במקביל, החוקה מגבילה את הנשיא, שאינו מחוקק-על, לא קובע את סדר היום התחיקתי ולא את זהות המחוקקים והנהגותיהם בוועדות ובמליאה.

כושר התמרון של הנשיא נבלם על ידי מערכת איזונים ובלמים והפרדה מוחלטת בין הרשויות (ולכן הנשיא והשרים אינם מחוקקים). החוקה מעניקה לרשות המחוקקת את הכח להגביל, לשנות, להשעות ולבטל מדיניות של נשיא. "כח הארנק" (תקציב) הוא בידי הקונגרס, כולל סיוע חוץ, פיתוח ויצוא מערכות נשק, שיתופי פעולה ביטחוניים עם מדינות העולם, וכו'. כמו כן, החוקה מפקידה בידי הרשות המחוקקת את הפיקוח על הרשות המבצעת, הכרזת והפסקת מלחמה, אישור וסיכול מינויים בכירים של הנשיא, ועוד.

מעמדם העצמאי של צירי בית הנבחרים והסנטורים מתוגבר על ידי תוחלת חיים פוליטית ארוכה שאינה מוגבלת במספר הכהונות, לעומת תוחלת חיים פוליטית קצרה של הנשיא המוגבלת לשתי כהונות, ומצמצמת את יכולתו להשפיע על הבוחרים והמחוקקים.

הקונגרס הוא הנציג האותנטי ביותר של הבוחר האמריקאי, הבוחר ישירות, מדי שנתיים, את כל 435 צירי בית הנבחרים (המייצגים כ-700,000 איש בכל אזור בחירה) ואת 1/3 מ-100 הסנטורים. לכן, נאמנות הנבחרים היא – בראש ובראשונה – לתפישת העולם וסדר העדיפויות של הבוחרים ולא לנשיא ופעילי מפלגות. סטייה מסדר העדיפויות של הבוחר, מהווה גזר דין מוות פוליטי, כפי שחוו אפילו מחוקקים רבי-עוצמה כמו יו"ר בית הנבחרים הדמוקרטי תום פולי ב-1994, ומנהיג הרוב הרפובליקני אריק קנטור ב-2014. השניים נוצחו על ידי מועמדים אלמונים, שלא האריכו ימים בקונגרס, כביטוי לתרעומת הבוחרים.

על כף המאזניים

בחירות 2020 לבתי המחוקקים יכריעו האם תימשך או תיבלם מגמת ההתרחקות של רבים במפלגה הדמוקרטית מערכי-יסוד המאפיינים את החברה האמריקאית מאז הגעת המתיישבים הראשונים בשנת 1620: זיקה לתנ"ך כמסד היסטורי, תרבותי, משפטי ומוסרי; הפרדת דת ממדינה במקביל לשילוב דת וחברה; מרכזיות הלאום, הדגל וההימנון; פטריוטיות ולא קוסמופוליטיות; חירות הפרט וצמצום השלטון המרכזי; מדיניות חוץ מונחית עוצמה; קריאת תיגר על איומים ואתגרים מבית ומחוץ; וכו'. ערכים אלו עיצבו את חוקת ארה"ב וזכויות האזרח והזניקו את ארה"ב למעמד-על כלכלי וצבאי ולהנהגת והגנת העולם החופשי. ערכים אלו מהווים – יותר מאשר הסכמים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים – את שורש הקשר המיוחד למדינה היהודית, העלול להיפגע מתוצאות הבחירות לקונגרס בנובמבר 2020.

בחירות 2020 גם יכריעו האם ארה"ב תתמיד במדיניות החוץ והביטחון של טראמפ או תשחזר את מדיניותו האירופאית והאו"מניקית של אובמה, ואולי אף רדיקלית יותר: חזרה להסכם הגרעין מ-2015; פייסנות כלפי איראן ותקיעת סכין בגב ערביי המפרץ; קרירות כלפי הגנרל סיסי במצרים; התייחסות לעניין הפלסטיני כנושא מרכזי במזרח התיכון; הפעלת לחץ על ישראל לנסיגה מיו"ש, כולל צמצום שתופי-הפעולה, כמפתח, לכאורה, לקידום השלום במזרח התיכון; שדרוג הנגישות של ארגונים אמריקאים אנטי-ישראלים ופרו-פלסטינים למוקדי כח פוליטי בוושינגטון.

שידוד המערכות הסוחף בקרב הנבחרים הדמוקרטים – הנובע מהשינויים הדמוגרפים והרעיוניים הדרמטים בארה"ב בעשרות השנים האחרונות – עלול להחיש את מגמת ההתרחקות מערכי-היסוד האמריקאים ומהקשר המיוחד של העם האמריקאי למדינה היהודית. מגמה זאת מחייבת שידוד מערכות סוחף של פעילות ישראל בקרב הציבור האמריקאי ונבחריו בגבעת הקפיטול, כדי למזער – ואולי אף למנוע – את הפגיעה ביחסים המיוחדים עם ארה"ב, שהם עמוד התווך של ביטחונה הלאומי של ישראל.

סקר "גאלופ" מפברואר 2020 על אהדת הציבור האמריקאי את מדינות העולם מעניק לישראל 74% אהדה (לעומת 23% לרשות הפלסטינית, ולמרות ביקורת יומיומית של "הניו יורק טיימס", ה"וושינגטון פוסט" ו-CNN), המהווים תשתית פוריה להיערכות נאותה כדי לבלום את הסחף הנוכחי, ולטפח את הקשר הייחודי של ישראל עם הבוחרים האמריקאים ונציגיהם בבית הנבחרים ובסנאט.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3b3Akf5

English edition  https://bit.ly/2JvzaNz

יחסי ישראל-ארה"ב מהווים תופעה ייחודית במדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב. לדוגמא, במקרים רבים הנשיא, הסנאט ובית הנבחרים מעצבים מדיניות המושפעת במידה רבה על ידי אהדה שורשית של רוב הציבור האמריקאי את ישראל, גם אם המדיניות מנוגדת לעמדת הדרג המקצועי של מחלקת המדינה והמועצה לביטחון לאומי בבית הלבן.

לעומת זאת, בדרך כלל, מדיניות ארה"ב כלפי מדינות העולם מושפעת במידה רבה על ידי הדרגים המקצועיים בבית הלבן ומחלקת המדינה, ומעצבת בדרך כלל את עמדת שני בתי המחוקקים והציבור בארה"ב.

שורשי היחס המיוחד של רוב תושבי ארה"ב כלפי ישראל הם בני 400 שנים, מאז שהגיעו המתיישבים הראשונים ל"עולם החדש" (ארה"ב). ומכאן תוצאות סקר "גאלופ" מפברואר 2020 על אהדת תושבי ארה"ב למדינות העולם.  ישראל זוכה ל-74 אחוזי אהדה, שהיא הגבוהה ביותר מאז 1989 חוץ מ-1991, כאשר היינו מטרה לטילי צדאם חוסיין. אמנם קנדה, בריטניה, גרמניה, צרפת, יפן והודו מקדימות את ישראל, אך – שלא כמו ישראל – הן אינן מהוות מטרה שיטתית לביקורת חריפה של ממסד מחלקת המדינה, "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948), CNN וחלק ניכר מאוניברסיטאות ארה"ב. בניגוד לישראל, הרשות הפלסטינית זוכה רק ל-23 אחוזי אהדה ומקדימה רק את איראן, צפון קוריאה, אפגניסטן ועיראק.

רוב האמריקאים מכירים במכנה המשותף הערכי בין ישראל וארה"ב בכל הקשור לערכי יסוד תרבותיים, מוסריים, משפטיים, רעיוניים ודתיים ארוכי-טווח, בנוסף לעמידה מול איומים ואתגרים משותפים, שהם כבדי-משקל יותר מחילוקי-דעות בתחום הסכסוך הערבי-ישראלי והנושא הפלסטיני.

רוב האמריקאים מעריכים את הידידות העקבית של ישראל – בניגוד לחוסר העקביות של מדינות ערב וגם של מדינות אירופה –  בנוסף למאפיינים חיוניים של החברה הישראלית: חדשנות, אופטימיות, פטריוטיות, סולידריות וקשר לשורשים.

הבסיס הרחב של תמיכת הבוחרים האמריקאים – יחד עם שתופי הפעולה המתרחבים בין ארה"ב וישראל – הביאו למערכת יחסים ייחודית בסימן V: הרעת יחסים החוזרת לאיתנה במהירות, בניגוד למערכת יחסים בסימן U: הרעת יחסים המשתקמת באיטיות.

לדוגמא, השמדת הכור הגרעיני ב-7 ליוני 1981 הביאה לתגובה קשה של ארה"ב, כולל השעיית אספקת מטוסי קרב. אבל ב-1 לדצמבר 1981 נחתם הסכם לשתוף פעולה ביטחוני נרחב, שהכיר בחיוניות ישראל במאבק מול טרור אסלאמי וברה"מ, ותרומת ישראל למודיעין, לכוחות המזויינים והתעשייה הביטחונית של ארה"ב.

ב-15 לדצמבר 1981 החילה ישראל את החוק הישראלי על רמת הגולן וזכתה לקיתון רותחין מארה"ב, כולל השעיית ההסכם שזה עתה נחתם. אבל, ב-29 לאוקטובר 1983 – למרות התנגדות חריפה של ארה"ב ל"מלחמת לבנון" – נחתם הסכם לשתוף פעולה חסר תקדים, שהמחיש את משקלה העולה של ישראל על רקע זעזועי המזרח התיכון.

ב-3 למרץ 2015 הגיע העימות בין הנשיא אובמה לרה"מ נתניהו לשיא חדש, בעקבות נאום נתניהו בפני שני בתי הקונגרס (שזכה לתמיכת רוב הבוחרים ונבחריהם בקונגרס), כאשר תקף את הסכם הגרעין המתגבש. אבל, ב-4 לספטמבר 2016 נחתם הסכם שהגדיל את הסיוע הביטחוני האמריקאי השנתי ל-3.8 מיליארד דולרים ל-10 השנים הבאות. ההסכם מבטא את הכביש הדו-סטרי לתועלת הדדית בקשרים הביטחוניים, וחשיבות גוברת של ישראל במאמץ לפיתוח טכנולוגיות מתקדמות ביטחוניות ואזרחיות.

שיתופי הפעולה מתרחבים על רקע העמידה המשותפת מול איום האייתולות על האזור והעולם, בנוסף לאיום הטרור הסוני (דאע"ש, אחים מוסלמים, וכו'), האיום המתגבר של ארדואן השואף לשקם את האימפריה העותומנית, אי-היציבות הגוברת של משטרים ערביים פרו-אמריקאים והסכנה הגוברת להתפוררותם, רפיסות אירופה והיעילות המוגבלת של נאט"ו.

לדברי האדמירל ג'יימס סטברידיס, שהיה המפקד העליון של נאט"ו בשבועון "טיימס" (5 לינואר 2017): "השותף הצבאי הטוב ביותר, במזרח התיכון. היא ישראל…. ארה"ב תפיק תועלת רבה מהגברת שתוף הפעולה עם ישראל…. ארה"ב וישראל חזקות יותר כאשר הן משתפות פעולה…"