שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 5 ספטמבר 2024, bit.ly/4ee1gZJ

English edition bit.ly/3YxfSz1

תשומת הלב התקשורתית מתמקדת בבחירות נובמבר לנשיאות ארה"ב. אבל, הבחירות לבית הנבחרים (כל 435 המושבים) ולסנאט (34 מתוך 100 המושבים) ישפיעו מאד על מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב, כולל יחסי ישראל-ארה"ב.

לפי חוקת ארה"ב ותקדימים רבים, שני בתי הקונגרס (שהם הנציגים האותנטיים ביותר של המצביעים בארה"ב) שקולי-עוצמה לנשיא, תוך מינוף איזונים ובלמים, ההופכים אותם לרשות המחוקקת החזקה בעולם. הפרדה מוחלטת בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת מבצרת את עצמאות המחוקקים, המחוייבים לבוחרים באזורי הבחירה ולא לנשיא ולמנהיגי המפלגות. המחוקקים יכולים לבלום נשיא וליזום מדיניות בנושאי פנים, חוץ וביטחון בניגוד לעמדת הנשיא. לדוגמא, ב"צוק איתן"  אילץ הקונגרס את הנשיא אובמה (שרצה לסחוט ויתורים מישראל) להשלים את מלאי "כיפת ברזל", כפי שאילץ את קלינטון, אובמה וטראמפ להטיל סנקציות כלכליות על איראן, "האחים המוסלמים" במצרים ועל פוטין, וכפי שכפה על ניקסון, פורד ורייגן את הפסקת המעורבות הצבאית של ארה"ב בדרום מזרח אסיה, אנגולה וניקרגואה. עליית יהודי ברה"מ התאפשרה עקב יוזמת הקונגרס – שהפעיל על ברה"מ לחץ לפתיחת שערי ההגירה – למרות התנגדות ניקסון (שחשש מעימות בינגושי ומהתפרצות אנטישמיות בברה"מ).

מזכיר המדינה ג'ים בייקר נהג להתלונן: "אי אפשר לנהל מדיניות חוץ כאשר 535 צירי בית נבחרים וסנטורים מתיימרים לתפקד כמזכירי מדינה."

השפעת בחירות נובמבר על ישראל תיקבע, במידה רבה, על ידי מספר המחוקקים הדמוקרטים ה"פרוגרסיבים" (רדיקלים) המונים היום 96 (מ-211 צירי בית נבחרים דמוקרטים). תפישת עולמם כוללת: קיצוץ תקציב הביטחון (המביא לכרסום בכוח ההרתעה האמריקאי); מדיניות חוץ וביטחון רב-לאומית בשיתוף פעולה עם האו"מ, ארגונים בינלאומיים ואירופה; שלילת האופציה הצבאית ודבקות באופציה הדיפלומטית בעימות עם איראן וגורמי טרור נוספים; אמונה שטרור אסלאמי מונחה-ייאוש ולא אידיאולוגיה פנאטית; התעלמות ממרכזיות האסלאם הפנאטי בעיצוב מדיניות איראן, חיזבאללה וחמאס; הנחה שמחוות פיננסיות ודיפלומטיות דרמטיות יתמרצו ישויות טרור לאמץ דו-קיום בשלום ועמידה בהסכמים; התעלמות מהאיום הברור והמיידי של הטרור האסלאמי על ביטחון הפנים בארה"ב; התייחסות לישראל כישות מדכאת וכובשת ולפלסטינים כמדוכאים וכבושים; התעלמות מהרקורד הפלסטיני האלים ארוך-השנים במישור הבין-ערבי, הבינלאומי והישראלי; הנחה שהסוגייה הפלסטינית היא מוקד הסכסוך ערב-ישראל וזעזועי המזרח התיכון; לחץ לנסיגה ישראלית ל"קו הירוק" והקמת מדינה פלסטינית ביו"ש ובירתה ירושלים; התעלמות מתרומת ישראל לכלכלה ולביטחון ארה"ב, העולה בהיקפה על סיוע החוץ האמריקאי לישראל.  

על השפעת הבחירות לבית הנבחרים ולסנאט על יחסי ישראל-ארה"ב אפשר ללמוד מהדוגמאות הבאות. אם יהיה רוב דמוקרטי בבית הנבחרים (הרוב הרפובליקני היום הוא 211:220), אוהדי ישראל מושבעים כגון יו"ר וועדת ההקצבות (שהחלטותיה קריטיות לתפקוד הנשיא) תום קול, יו"ר תת-וועדת ההקצבות לענייני ביטחון (המממנת שיתופי פעולה עם ישראל) תום קאלוורט, יו"ר וועדת החוץ מייק מקקול ויו"ר תת-וועדת החוץ לענייני המזרח התיכון ג'ו ווילסון, יוחלפו ע"י צירי בית הנבחרים שחלקם "פרוגרסיבים", או נתונים להשפעת "הפרוגרסיבים", ביקורתיים ואף עוינים כמו רוזה דהלאורו, בטי מקקולום, גרגורי מיקס ודין פיליפס.

אם יהיה רוב רפובליקני בסנאט (הרוב הדמוקרטי היום הוא 49:50), הרי שתומכים שיטתיים בשדרוג שיתופי הפעולה עם ישראל, המתנגדים להסכם הגרעים עם איראן, כגון הסנטורים סוזן קולינס, לינדזי גרהאם וטוד יאנג יהיו יו"ר וועדות ההקצבות, תת-וועדת ההקצבות לענייני סיוע חוץ ותת-וועדת החוץ לענייני המזרח התיכון במקום הסנטורים הדמוקרטים פט מורי, כריס קון וכריס מרפי המהדהדים את עמדות מחלקת המדינה (שהתנגדה להקמת המדינה ומטיחה בישראל ביקורת שיטתית) ותומכים בהסכם הגרעין עם איראן.   

לבחירות לבית הנבחרים ולסנאט יש משקל רב לאור העוצמה שהחוקה האמריקאית מעניקה לרשות המחוקקת, כדי למנוע רודנות של הרשות המבצעת. לכן, הנשיא אינו מחוקק-על, אינו קובע את סדר היום של שני בתי הקונגרס ולא את זהות הנהגת הקונגרס ווועדותיו. נשיא ארה"ב מגיש לקונגרס הצעת תקציב, אבל הקונגרס מגבש את התקציב הסופי תוך אימוץ ודחייה של הצעות הנשיא ושילוב הצעות המחוקקים. לנשיא יש מעמד של Commander in Chief, אך רק אם מעמד זה מתאפשר ע"י הקונגרס, שהוא שווה-עוצמה לנשיא ותומך שיטתי בישראל מאז הקמתה.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 12 יולי 2023, https://bit.ly/3JTfkey

עיכוב הזמנת ראש הממשלה נתניהו לבית הלבן, האיום בדבר הערכה-מחדש של היחסים עם ישראל והדאגה – כביכול – לגורל הדמוקרטיה בישראל, מהווים אמצעי לחץ לתאם כל פעולה ישראלית נגד תשתית הגרעין האיראני, להקפיא את הבנייה ביו"ש ומזרח ירושלים (במקביל לעידוד הבנייה הערבית), לחלק את ירושלים, לסגת ל"קו הירוק" ולהקים מדינה פלסטינית.

טוב יעשה ראש הממשלה אם יאמץ את התנהלות האבות המייסדים – מבן גוריון ועד יצחק שמיר – שהבינו כי הדיפת לחץ אמריקאי היא מרכיב מרכזי במדיניות החוץ והביטחון, שהביא לעימות קצר-טווח אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח. הם הבינו שארה"ב מעדיפה בעלת-ברית מונחית-חזון ועקרונות היסטוריים וביטחוניים, שאינה מקריבה אותם על מזבח נוחיות דיפלומטית וכלכלית. 

ב-1948/49 איימו ארה"ב, בריטניה והאו"מ בסנקציות כלכליות ודיפלומטיות אם ישראל לא תיסוג מ"שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף, הנגב ומערב ירושלים, ותקלוט פליטים פלסטינים. רה"מ בן גוריון דחה את הדרישות.

למרות לחץ אמריקאי שיטתי (2017-1948 ו-2023-2021), התרחבו שתופי הפעולה ישראל-ארה"ב באופן דרמטי עקב התנהלות מונחית-חזון ועקרונות של ראשי ממשלה, בגלל יכולות טכנולוגיות וביטחוניות ייחודיות של ישראל, ועקב תרומה הולכת וגוברת של ישראל לכלכלת וביטחון ארה"ב.

ראשי ממשלה אלו הוכיחו שלחץ בינלאומי לא יביא את ישראל לפגוע בזכויותיה ההיסטוריות ובביטחונה. 

הם הבינו את הפער בין פופולריות קלת-השגה לבין הערכה אסטרטגית המחייבת הדיפת לחץ כבד.

הם הכירו בעובדה שלחץ הוא חלק בלתי-נפרד מהיחסים עם ארה"ב, המלמד על נחישות ואמינות ישראל כבעלת-ברית אסטרטגית. הם ידעו שאין "ארוחות חינם"; שאי-עמידה בלחץ תביא להחרפת הלחץ; תכרסם בתדמית ההרתעה של ישראל ובמעמדה כבעלת-ברית יעילה; ותעניק רוח גבית לאויבי ישראל. 

הם ידעו שבמקביל ללחצי הבית הלבן ומחלקת המדינה, ישראל זוכה (מ-1948) לתמיכה שיטתית של שני בתי הקונגרס – שהוא שווה-עוצמה לרשות המבצעת – ושל הבוחר האמריקאי המטיל חיתתו על המחוקקים והנשיא. כניעה ללחץ תפגע בתדמיתנו בעיני תומכינו.

לחץ ארה"ב (השורר מאז 1948, להוציא את נשיאות טראמפ, שדחק את מחלקת המדינה ממרכז הבמה המדינית) הוא ביטוי למדיניות מחלקת המדינה, שהיא שגוייה בשיטתיות: התנגדה להקמת המדינה; חיבקה את ערפאת, אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, "האחים המוסלמים", חמאס והרש"פ, אך מפעילה לחץ על ישראל, סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות; וכו'.

ב-1955-1948 הדף רה"מ בן גוריון לחץ כבד של מחלקת המדינה (ומזכיר המדינה הפופולרי הגנרל ג'ורג' מרשל), הפנטגון, ה-CIA, ה"ניו יורק טיימס", הוושינגטון פוסט" ורבנים אמריקאים להימנע מהכרזת עצמאות. הוא גם הדף לחץ של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית לסגת לגבולות החלוקה ("תכנית אלפא").

ב-1974-1967, למרות לחץ ארה"ב, איחד רה"מ אשכול את ירושלים והקים את השכונה והישובים הראשונים מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, יו"ש ורמת הגולן, ורה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה בירושלים, יו"ש ורמת הגולן.

ב-1981 הורה רה"מ בגין על השמדת הכור הגרעיני בעיראק, והחיל את החוק הישראלי ברמת הגולן, חרף לחץ כבד של ארה"ב, כולל השעיית מטוסי קרב והסכמים לשיתוף פעולה ביטחוני.

ב-1992-1983 הרחיב רה"מ שמיר את הבנייה ביו"ש באופן משמעותי על אפה וחמתה של וושינגטון.

בספטמבר 1982, דחה רה"מ בגין את "תכנית רייגן" שלחצה לנסיגה ל"קו הירוק" (בליווי איום להעריך מחדש את יחסי ארה"ב-ישראל).  

העובדות הנ"ל ממחישות לראש הממשלה שהדיפת לחץ אמריקאי מקדמת את ביטחון וכח ההרתעה של ישראל, מצמצמת את זעזועי האזור, ומשדרגת את הערכתה הגיאו-אסטרטגית של ארה"ב כלפי ישראל.

על אף הלחץ הנשיאותי השגרתי – בהשראת מחלקת המדינה – נשיאי ארה"ב, חברי בית הנבחרים והסנטורים וציבור הבוחרים בארה"ב יודעים שביום סגריר אי-אפשר לסמוך על בעלת ברית רופסת, פייסנית, וותרנית הנרתעת מלחצים, אך אפשר לסמוך על בעלת ברית מונחית-עקרונות ובעלת כוח-עמידה, שאינה מוכנה להקריב זכויות היסטוריות וצרכי ביטחון ארוכי-טווח על מזבח נוחיות דיפלומטית קיצרת טווח.  

bit.ly/3PAcj6s   "מעריב", 29 יוני 2023,  

English edition  bit.ly/3XrrDUV

למרות המתיחות ביחסי ישראל-ארה"ב, ועל אף הכרסום באהדה הגבוהה של הציבור האמריקאי (לפי "גאלופ": 68% אהדה לישראל ב-2023 לעומת 71% ב-2022 ו-26% לרשות הפלסטינית), מתרחבים שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים בין שתי המדינות. ההתרחבות נובעת מאיומים ואתגרים משותפים (איראן, טרור סוני, אי-יציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ושמירה על עליונות טכנולוגית של ארה"ב בזירה העולמית), ויכולות ייחודיות ביטחוניות ואזרחיות של ישראל, התורמות לכלכלת וביטחון ארה"ב בהיקף דולרי העולה על היקף "סיוע החוץ" האמריקאי לישראל (נא ראה בהמשך).  

כדי להבין את עוצמת הקשר המיוחד בין ארה"ב לישראל יש להכיר את מאפייניו:

1. יחסי ישראל-ארה"ב חורגים מההקשר הפוליטי והמדיני של יחסים בינלאומיים בכלל ויחסי חוץ של ארה"ב בפרט, הנקבעים בדרך כלל על ידי מחלקת המדינה והתקשורת "העילית" ומחלחלים מלמעלה למטה לאוכלוסייה. אבל, שורש ההתייחסות של ארה"ב לישראל אינו הממסד המדיני והתקשורתי בארה"ב (שאינו חוסך שבטו מישראל מ-1948 כאשר התנגד להקמתה), אלא הלך הרוח האוהד של תושבי ארה"ב (הקיים מתקופת המתיישבים הראשונים והאבות המייסדים במאות ה-16 ו-17), המחלחל מלמטה למעלה לנבחרים בשני בתי הקונגרס ובבית הלבן. המצביע האמריקאי בוחר – ישירות – את המחוקקים והנשיא, מצפה מהם לייצג נאמנה את תפישת עולמו (כולל יחסו לישראל), ואינו סולח למפירי-אמון.

2. בניגוד לנשיאי ארה"ב הנוטים ללחוץ על ישראל (בהשראת מחלקת המדינה), הרשות המחוקקת (שהיא הנציגה האותנטית ביותר של הבוחרים) תומכת בישראל בשיטתיות. לפי החוקה היא שוות-עוצמה לנשיא ויכולה לשנות וליזום מדיניות. לדוגמא, הקונגרס הביא – בניגוד לעמדת ניקסון ורייגן – לסיום המעורבות הצבאית בדרום מזרח אסיה, אנגולה וניקרגואה; כפה על ברה"מ/רוסיה לפתוח את שערי ההגירה למרות התנגדות ניקסון; הטיל סנקציות על איראן, מצרים ורוסיה חרף התנגדות קלינטון, אובמה וטראמפ; לא אישרר את הסכם הגרעין מ-2015, ולכן איפשר לטראמפ לסגת מההסכם; הרחיב את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ישראל למרות התנגדות בוטה של בוש האב; ועוד.

3. שורש ההתייחסות החיובית לישראל על ידי רוב המצביעים – ומכאן עמדת רוב המחוקקים – הוא מורשת האבות המייסדים שראו במשה רבנו ויציאת מצרים מקור השראה לחוקה ושיטת הממשל הפדרלי, והתייחסו לארה"ב כ"ישראל החדשה". מכאן, פסל משה רבנו מול כס יו"ר בית הנבחרים ובאולמות בית המשפט העליון, אנדרטאות של עשרת הדיברות ברחבי ארה"ב, ושמות תנ"כיים לאלפי אתרים בארה"ב (ירושלים, ציון, חברון, בית לחם, חפציבה, כנען, רחובות, גלעד, מואב, שילה, בית אל, פסגה, ועוד). גורם הזמן מקהה את הזיקה למורשת האבות המייסדים, כולל הזיקה לתנ"ך ולמדינה היהודית, אבל היא עדין משמעותית עבור מצביעים ומחוקקים.

4. הזיקה למורשת האבות המייסדים נחלשת גם עקב שינויים דמוגרפים, ובמיוחד גלי הגירה מהעולם ה-3 (המחזקים את המפלגה הדמוקרטית). ב-1990 היו 20 מיליון אזרחי ארה"ב שנולדו בחו"ל, ב-2023 זינק המספר ל-45 מיליון. השינויים הדמוגרפים מביאים לשינויים תרבותיים, רעיוניים ופוליטיים, כולל בהתייחסות לישראל, ומהווים רוח גבית ללחץ נשיאותי על ישראל.  

5. לחץ נשיאותי (כולל השעיית אספקת מטוסי קרב) מלווה את יחסי ישראל-ארה"ב מאז 1948  – ונהדף במקרים רבים – במקביל להרחבה דרמטית של שיתוף הפעולה האסטרטגי. הלחץ הנוכחי מבטא את החזרת מחלקת המדינה למוקד העשייה המדינית, אחרי שנדחקה לשוליים בתקופת טראמפ, וחרף כישלונה הסדרתי ברחבי מזרח התיכון. הלחץ נועד למנוע מהלך צבאי להריסת תשתיות הטרור הפלסטיני, לשלול מבצע צבאי עצמאי להריסת תשתית הגרעין האיראני, ולהביא להיפרדות מיו"ש והקמת מדינה פלסטינית.  אבל, במקביל ללחץ נשיאותי על ישראל, נמשכת העמקת שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים עם ישראל, מכיוון שהם תורמים רבות לכלכלת וביטחון ארה"ב.

6. בניגוד לתובנה המקובלת, ארה"ב אינה מעניקה לישראל סיוע חוץ, אלא מבצעת השקעה שנתית בישראל, המניבה לארה"ב מאות אחוזי תשואה שנתית. לדוגמא, ישראל היא מעבדה בתנאי-קרב של התעשיות הביטחוניות וזרועות הצבא של ארה"ב, המעבירה מדי יום לארה"ב לקחים מבצעיים המשדרגים את איכות מוצרי התעשיות הביטחוניות, חוסכים מיליארדי דולרים של מחקר ופיתוח, מגדילים את היצוא במיליארדי דולרים נוספים, מרחיבים את בסיס התעסוקה בארה"ב, ומשדרגים את המודיעין ותורות הלחימה של זרועות הביטחון בארה"ב. תרומה דומה מעניקה ישראל לתעשיות האזרחיות בארה"ב, באמצעות כ-250 מרכזי מחקר ופיתוח שהוקמו בישראל על ידי ענקי הייטק אמריקאי. ישראל היא נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לאמריקאים על סיפונה, וחוסכת מיליארדי דולרים של יצור נושאות מטוסים והצבתן – יחד עם חטיבות צבא נוספות – בים התיכון ובאוקיינוס ההודי.

7. מכנה משותף היסטורי, ערכי ואסטרטגי – ולא מדיניות מחלקת המדינה – מאפיינים את הכביש הדו-סטרי בין ישראל לארה"ב לתועלתן ההדדית.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3Tl39ZL

לתוצאות הבחירות ב-8 לנובמבר 2022 – לכל 435 מושבי בית הנבחרים ו-35 מושבי הסנאט – השפעה ישירה על עוצמת הלחץ של הנשיא ביידן על ישראל בסוגייה הפלסטינית, היקף שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים ישראל-ארה"ב, מדיניות ארה"ב כלפי איראן, סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, המלחמה בטרור האסלאמי, כח-ההרתעה של ארה"ב, ועוד.

השפעת תדמיתו של ביידן על מהפך צפוי בקונגרס

ערב הבחירות, מעמדו הציבורי של ביידן בשפל המדרגה, והוא מהווה נטל כבד על המתמודדים הדמוקרטים, שרובם מעדיפים שלא ישתתף במערכת הבחירות שלהם. ככל שיורדת התמיכה בנשיא, כן יורדת השפעתו על המחוקקים בבית הנבחרים (כל אחד מייצג 760,000 איש באזור בחירה) ובסנאט (כל אחד מייצג את תושבי מדינתו). המחוקקים פועלים בראש ובראשונה לפי צו הבוחר ולא צו הנשיא ומנהיגי מפלגתם.

לפי סקר 2022 של "גאלופ" על יוקרת מדינות העולם בקרב תושבי ארה"ב, ישראל נהנית מ-71% אהדה, שהם הממוצע מאז 2013, ומכאן סיבה מרכזית לאהדת ישראל בקרב רוב המחוקקים בשני בתי הקונגרס.

לפי סקר "גאלופ" (הנחשב לאמין ובלתי-מפלגתי) רק 17% מתושבי ארה"ב שבעי-רצון מהמצב ערב בחירות אמצע-הכהונה הראשונה של ביידן. זה הנתון הנמוך ביותר מאז 1982, כאשר "גאלופ" התחילה למדוד את שביעות-רצון הבוחרים.

כמו כן, "גאלופ" מציין שביידן זוכה רק ל-40% תמיכה, הדומים לתמיכה הנמוכה בנשיא קלינטון ב-1994 (41%) ואובמה ב-2010 (45%) – ערב בחירות אמצע-הכהונה הראשונה – שהביאה לתבוסה סוחפת של המפלגה הדמוקרטית בבחירות עצמן.

"וושינגטון פוסט" התומך בשיטתיות במפלגה הדמוקרטית ממליץ להנהגה הדמוקרטית להתכונן לתרחיש של מזג אוויר סוער, כולל שיטפון קטלני, בגבעת הקפיטול (מושב הרשות המחוקקת) ב-8 לנובמבר.

הכירסום הדרמטי במעמדו של ביידן נובע, במיוחד, מהידרדרות הכלכלה (ובמיוחד זינוק האינפלציה, כולל מחיר הדלק), החמרת הפשיעה, הגל הנמשך של מיליוני מהגרים בלתי-חוקיים (כ-3 מיליון ב-2022), רפיון המשילות, והמתקפה "הפרוגרסיבית" על הזהות האמריקאית, מערכת החינוך ומורשת האבות המייסדים.

השילוב בין כישלון מדיניות הפנים של ביידן (למדיניות החוץ והביטחון משקל זניח בבחירות אמצע הכהונה) לבין הפעלתנות של האגף "הפרוגרסיבי" (רדיקלי) במפלגה הדמוקרטית מרחיק מהמועמדים הדמוקרטים את המצביעים העצמאיים (שאינם מזוהים עם שתי המפלגות), וגם תומכים מסורתיים במפלגה הדמוקרטית כגון המגזר ההיספני-לטיני (המתנגד להפלות, תומך בכנסייה ובשירות צבאי) ומספר הולך וגדל של מצביעים אפרו-אמריקאים.

השפעת מהפך בקונגרס על כושר התמרון של ביידן וישראל

הלך הרוח של המצביעים מלמד על סבירות גבוהה לרוב רפובליקני בבית הנבחרים ואולי אף בסנאט, היכול להצר באופן משמעותי את כושר התמרון של הנשיא הדמוקרטי (הנהנה היום מרוב דמוקרטי בשני הבתים), עקב הפרדת רשויות מוחלטת ומנגנון האיזונים והבלמים בשיטת הממשל בארה"ב, המעניק עוצמה שווה לרשות המחוקקת (החזקה בעולם, תומכת שיטתית של ישראל והנציגה האותנטית ביותר של הבוחר האמריקאי) ולרשות המבצעת (המפעילה לחץ על ישראל מ-1948, להוציא את נשיאות טראמפ).

מפלגת הרוב זוכה בכל תפקידי יושבי הראש של הוועדות ותתי-הוועדות בבית הנבחרים ובסנאט.

הקונגרס שולט על התקציב (כולל קביעת ומימון סיוע חוץ ושיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים), מפקח על מדיניות הנשיא, ויכול להגביל, לשנות, לבטל ואף ליזום מדיניות. הנשיא אינו מחוקק-על, לא קובע את סדר היום התחיקתי ולא את זהות המחוקקים והנהגותיהם בוועדות ובמליאה. מכאן תלונתו של מזכיר המדינה לשעבר, ג'ים בייקר, שעליו היה להתמודד מדי יום "מול 535 מזכירי מדינה" (100 סנטורים ו-435 צירי בית נבחרים).

לדוגמא, שני בתי הקונגרס יוזמים את רוב הסנקציות על מדינות זרות, ובדרך כלל למורת רוח הנשיא; ב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין של אובמה עם איראן ובכך איפשר לטראמפ לסגת ממנו ב-2018; ב-2014 סיכל הקונגרס את כוונת אובמה לעכב את מימון "כיפת ברזל"; ב-2012 קיצץ הקונגרס את סיוע החוץ לממשלת "האחים המוסלמים" במצרים והטיל סנקציות על איראן למורת רוח אובמה; משנת 2000 מסרב הסנאט לאשרר את "אמנת רומא" של בית הדין הפלילי הבינלאומי (שנחתמה על ידי קלינטון); בשנים 1992-1990 התרחב שיתוף הפעולה הביטחוני ישראל-ארה"ב באופן חסר-תקדים עקב יוזמות הקונגרס למרות התנגדות חריפה של הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר; שערי ההגירה מברה"מ/רוסיה נפתחו למיליון ורבע עולים עקב יוזמת הסנטור ג'קסון וציר בית הנבחרים ואניק, וחרף התנגדות נחרצת של ניקסון; ועוד.

מהפך בבית הנבחרים יקצץ את כנפי האגף ה"פרוגרסיבי", אנטי-ישראלי, פרו-איראני, פרו-פלסטיני ואנטי-סעודי במפלגה הדמוקרטית, יביא להחלפת יושבות ראש דמוקרטיות, רדיקליות ואנטי-ישראליות מושבעות של שתי תתי-וועדות קריטיות לישראל: תת-וועדת ההקצבות לתקציב הביטחון ושתופי פעולה ביטחוניים (בטי מקקולום) ותת-וועדת ההקצבות לסיוע חוץ ושיתופי פעולה אזרחיים (ברברה לי), וכך גם לגבי יושבי הראש  דמוקרטים (הביקורתיים כלפי ישראל) של וועדת ההקצבות, הוועדה לענייני חוץ, וועדת הכוחות המזויינים ווועדת המודיעין שיוחלפו על ידי מחוקקים רפובליקנים, התומכים בהגברת שיתופי הפעולה עם ישראל.  התפתחות דומה – אם כי מתונה יותר – עשויה להתחולל גם בוועדות הסנאט החיוניות לאינטרס הישראלי.

מהפך בבית הנבחרים יגביל מאד את כושר התמרון של ביידן, ומהפך בשני בתי המחוקקים יכול להפוך אותו ל"ברווז צולע"; לבלום את מדיניותו הקוסמופוליטנית (או"מניקית-אירופאית); להעניק רוח גבית למורשת האבות המייסדים (המבוססת על עקרונות תנ"כיים); לשקם את כח ההרתעה של ארה"ב; להגביר את הלחץ על איראן, ואולי אף לפעול להחלפת המשטר בטהרן; להסיר את הלחץ מעל סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים (הדוחף אותן לזרועות סין ורוסיה); להכיר בחזון הפנאטי של טרור האסלאמי, ולא לשגות באשלייה שהוא מונחה יאוש ותסכול; לחזור למדיניות שסללה את הדרך להסכמי שלום ישראל-ערבים, המכירה במשקל המשני של הסוגייה הפלסטינית; למתן את הלחץ על ישראל, ולהימנע ממשוואה-מוסרית בין הטרור הפלסטיני למלחמת ישראל בטרור; ולא להניח לסוגייה הפלסטינית להסיט את תשומת הלב ממעמד ישראל כמכפלן-עוצמה ייחודי עבור כלכלת ובטחון ארה"ב.

.

פודקאסט "המכללה למדינאות יהודית"  https://bit.ly/3acDhyZ

(עוד על איראן כאן)

"מידה", https://bit.ly/3BkV5AZ

English edition  https://bit.ly/3HH60av

יו"ר וועדת החוץ בסנאט, הסנטור הדמוקרטי הוותיק, רוברט מננדז, שבכוחו למנוע אישרור (67 מ-100 סנטורים) הסכמים בינלאומיים, ואף למנוע את חתימתם, הטיח ביקורת קשה במדיניות הנשיא ביידן כלפי איראן בנאום במליאת הסנאט ב-1 פברואר 2022:

*מעצבי מדיניות החוץ והביטחון חוזרים על השגיאות החמורות שהביאו להסכם הגרעין הכושל ב-2015, והם "נחושים לשחזר אותו";

*על המדיניות להתבסס על ההתנהלות פורעת-החוק של משטר האייתולות ולא על תקווה חסרת-יסוד;

*משטר האייתולות מתמקד בטילים ולא בחמאה;

*האיום האיראני אינו מוגבל לנשק גרעיני, אלא כולל טרור והפצה מסיבית של טכנולוגיות ומערכות טילים בליסטים מתוחכמים;

*האיום האיראני אינו מוגבל למפרץ הפרסי ולמזה"ת, אלא מתפרש ברחבי העולם;

* בתהליך המו"מ יש לשלב אופציה צבאית-אמינה ומעשית – מעבר להצהרה "כל האופציות פתוחות" – כדי להעניק סיכוי להצלחת האופציה הדיפלומטית;

*על הנשיא ביידן להבין שמשטר האייתולות אינו שותף של אמין למו"מ.

להלן קטעים מנאום יו"ר וועדת החוץ בסנאט, הסנטור הדמוקרטי מננדז:

"לא מתקיים מו"מ עם ישות בעלת רצון טוב….

"במקום להתמקח על משך תוקפו של ההסכם, יש להגיע להסכם קבוע….

"קבוצה דו-מפלגתית של דיפלומטים, אנשי צבא ומחוקקים בכירים בדימוס [כולל ליאון פאנטה הדמוקרט שהיה מזכיר ההגנה וראש ה-CIA בנשיאות אובמה, יו"ר וועדת הכוחות המזויינים בבית הנבחרים וראש סגל הבית הלבן בנשיאות קלינטון] פרסמה ב-17 דצמבר 2021 גילוי-דעת הממחיש את חיוניותה של האופציה הצבאית להצלחת המו"מ (כולל אספקת מערכות נשק מתוחכמות לישראל, והרחבת תמרונים משותפים עם ישראל ומדינות המפרץ הסוניות)….

"אל לארה"ב להיגרר להסכם זמני, ואל לה לדבוק במסגרת הסכם 2015…. כפי שאמרתי ב-2015 [כאשר מננדז היה בין ארבעה סנטורים דמוקרטים שהתנגדו להסכם שהוביל הנשיא אובמה]: 'תקווה איננה אסטרטגיה של ביטחון לאומי…. 'הסכם 2015 התבסס על תקווה שאיראן תעדיף את היתרונות המסחריים והדיפלומטים הנובעים מההסכם על פני החתירה לנשק גרעיני. ובכן, איראן לא הצדיקה את התקווה.

'תקווה שהקיצונים באיראן יאבדו את כוחם ולא ימשיכו ליצא את המהפיכה האיסלאמית ברחבי העולם. ובכן, זה לא קרה.

'תקווה שמשטר האייתולות יאפשר לעם האיראני לקבוע את עתידו. ובכן, גורמים קיצוניים במשטר האייתולות התחזקו ואינם מעניקים חירות לעם האיראני.

'תקווה היא מאפיין בלתי-נפרד של אופי האדם, אך לא בסיס לאסטרטגיה של ביטחון לאומי.'

"יש להרחיק לכת בדמיוננו כדי להאמין שמשטר האייתולות יהיה שותף-אמין להסכם שיחליש אותו ויסכן את היעד של המהפיכה האיסלאמית. המשטר לא יאפשר זאת.

"הסכם 2015 התבסס על תקווה שהמציאות האיראנית תשתנה, ואיראן תתנתק משאיפותיה הגרעיניות. ובכן, המשטר האיראני לא השתנה.

"תקווה שאיראן תחדל לייצא טרור ולסייע לגופי טרור. אבל זה לא קרה.

"תקווה שאיראן תשחרר את בני הערובה האמריקאים. אבל זה לא קרה.

"תקווה שמשטר האייתולות יפסיק לשרוף את דגלי ארה"ב. אבל זה לא קרה.

"תקווה שמשטר האייתולות יפסיק להדהד 'מוות לארה"ב'.  אבל זה לא קרה.

"משטר האייתולות ממשיך לעשות מעשים אלו….

"אל לנו להמשיך לפעול בהשראת הרהורי-לב, ולהניח שכל הצדדים למו"מ פועלים בתום-לב…. אנחנו יודעים שמיד עם החתימה על הסכם 2015… משטר האייתולות המשיך לפעול בנחישות לפיתוח תשתיות נשק גרעיני….

"קהילית המודיעין של ארה"ב העריכה בשנה שעברה שאיראן וגרורותיה הקיצוניות ממשיכות לתכנן פעילות-טרור אנטי-אמריקאית….

"לאיראן מאגר טילים בליסטים הגדול באזור… בעל טווח של 1,300 מילין [2,080 ק"מ] – המסוגל לפגוע במטרות עמוק בהודו, סין, רוסיה, יוון, אתיופיה ותריסרי מדינות נוספות….

"מעצבי המדיניות של ארה"ב עיוורים להפרות הגסות של משטר האייתולות….

"אל לארה"ב לסטות מהמטרה למנוע נשק גרעיני מאיראן, שיביא למרוץ חימוש גרעיני במזה"ת….

"אל לארה"ב להתעלם מהסיוע המרושע שמשטר האייתולות מעניק לטרור, ואין להיכנע לאיומים על חיי-אדם ואינטרסים של ארה"ב….

"אין לאפשר לאיראן לרכוש יכולות של נשק גרעיני."

ב-18 אוגוסט 2015 סיים הסנטור הדמוקרטי רוברט מננדז נאום נחרץ נגד הסכם הגרעין של הנשיא אובמה: "אני יודע שמאמרי מערכת יתייחסו אלי באופן חיובי יותר אם אתמוך בהסכם הגרעין, אבל הם גם תמכו בהסכם שהביא להתגרענותה של צפון קוריאה…. אם איראן תהפוך למעצמה גרעינית, ידי לא תהיה במעל…."

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3CTXWR3

English edition https://bit.ly/3uii0cw

התמיכה הסוחפת של צירי בית הנבחרים האמריקאי (420 מתוך 435) בהצעת-חוק להקצבת מיליארד דולר להצטיידות ישראל ב"כיפת ברזל" מבטאת את הכרת המחוקקים בעובדות הבאות:

*"כיפת ברזל" משדרגת את כח-ההרתעה הישראלי שהוא חיוני לביטחון כל המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים ולצמצום אי-יציבות המזרח התיכון;

*"כיפת ברזל" מצמצמת את הצורך של ישראל לפתוח במלחמה-רבתי בטרור הפלסטיני והאסלאמי;

*"כיפת ברזל" מרחיקה את האפשרות למתקפה יבשתית – רבת חללים פלסטינים וישראלים – של צה"ל נגד בסיסי הטרור;

*"כיפת ברזל" (פיתוח ישראלי ויצור ומימון משותפים ישראל-ארה"ב) מהווה דוגמה לשתוף פעולה צבאי וטכנולוגי לתועלת-הדדית של ישראל וארה"ב (הנהנית מפיתוח ישראלי פורץ דרך ומישראל כ"מעבדה בתנאי קרב");

*אישור החוק למימון "כיפת ברזל" על ידי בית הנבחרים (המחייב את אישור הסנאט כדי להתממש) מהווה ביטוי מעודכן של התמיכה העקבית של שני בתי הקונגרס ברעיון המדינה היהודית (לפחות מאז "עצומת בלקסטון" מ-1891 והתמיכה הסוחפת ב-1922 בהחלטת "חבר הלאומים" להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל) ובשדרוג שיטתי של שתוף הפעולה בין ארה"ב וישראל.

משקלו הרב של הקונגרס במימון "כיפת ברזל" מדגיש כלל מרכזי בשיטת הממשל בארה"ב: הנשיא מציע (תקציב) והקונגרס מסדיר (תקציב).

מעורבות 100 הסנטורים ו-435 צירי בית הנבחרים בנושאי חוץ וביטחון זינקה בעקבות מלחמת ויטנאם, שערוריות וואטרגייט ואיראן-גייט, התפוררות ברה"מ (שהפכה את העולם מדו-קוטבי לרב-קוטבי) והשתרשות הגלובליזציה.

לכן, מזכיר המדינה לשעבר, ג'ים בייקר, התלונן ש"קשה לנהל מדיניות חוץ עם 535 מזכירי מדינה".  גם סגן הנשיא ומזכיר ההגנה לשעבר, דיק צ'ייני, לא חסך שבטו מהמעורבות הגוברת של המחוקקים בעיצוב מדיניות הביטחון, בבחינה מדוקדקת ומתישה של סעיפי תקציב הביטחון, במעורבות בתיקצוב פיתוח מערכות נשק, בהטלת מגבלות על התנהלות הפנטגון (משרד הביטחון), בדרישה להציג בפני המחוקקים הררי דו"חות ובמעורבות גוברת בעיצוב מדיניות הביטחון.

ואכן הקונגרס של ארה"ב הוא הרשות המחוקקת החזקה בעולם, שהיא שוות-עוצמה לרשות המבצעת גם בנושאי חוץ וביטחון (בניגוד לתובנה המקובלת) כפי שמתועד בשורה ארוכה של ארועים כגון:

*רוב הסנקציות נגד מדינות זרות הן מבית-היוצר הקונגרסיונלי, ולעתים למרות התנגדות נשיאים כמו קלינטון, אובמה וטראמפ (מצרים – 2012, איראן – 1996/97 ו-2013, רוסיה – 2017);

*אי-אישרור הסכם הגרעין האיראני מ-2015 על ידי הסנאט איפשר לטראמפ להינתק מההסכם;

* מחנה המעצר של פעילי הטרור האסלאמי בגואנטנמו לא נסגר ב-2009 (כפי שרצה אובמה) עקב התנגדות נחרצת של הסנאט;

*אי-אישור מינוי השגריר צ'ארלס פרימן למנהל זרועות המודיעין של ארה"ב ב-2009 עקב התנגדות הסנאט;

*אי-אישרור האמנה לאיסור ניסויים גרעיניים ב-1999, תוך קריאת-תיגר על הנשיא קלינטון והקהיליה הבינלאומית;

*הרחבה חסרת-תקדים של שתוף הפעולה האסטרטגי ישראל-ארה"ב בשנים 1992-1990 למרות התנגדות חריפה ביותר של הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר;

*חוק האנטי-אפרטהייד מ-1986 אושר – והאיץ את סיום משטר האפרטהיד – למרות וטו-נשיאותי של רייגן;

*"תיקון בולאנד" מ-1984 בלם את הסיוע הצבאי והפיננסי של הנשיא רייגן להפלת השלטון הפרו-סובייטי בניקרגואה;

*ב-1983 בלמה וועדת המודיעין בסנאט את יוזמת רייגן להפלת המשטר הפרו-סובייטי בסורינאם;

*ב-1978 בא לעולם חוק המחייב אישור קונגרס להאזנות ומעקב מודיעיניים;

*ב-1975/76 אושרו תיקונים לחוקי תקציב הביטחון וסיוע-חוץ האוסרים לסייע להפלת המשטר הפרו-סובייטי באנגולה;

*ב-1973 הופסק מימון כל פעילות צבאית בדרום מזרח אסיה על ידי תיקון לחוק תקציב מחלקת המדינה;

*ב-1973 צמצם "חוק סמכויות המלחמה" את יכולת הנשיא לנהל מלחמה;

*"תיקון ג'קסון-ואניק" מ-1974 – שנחקק למרות התנגדות הנשיא ניקסון – היתנה סיוע פיננסי לברה"מ/רוסיה בפתיחת שערי הגירה, והביא (עם התפוררות ברה"מ) לעליית יותר ממיליון יהודים.

*ב-1947 הוקמה סוכנות הביון המרכזית (CIA) באמצעות "חוק הביטחון הלאומי".

כפי שמתעדת הרשימה הנ"ל – ולמרות שהמחוקקים מתמקדים בסוגיות הקשורות לאזורי הבחירה (צירי בית הנבחרים) המדינות (סנטורים) – הקונגרס עשוי להוות גורם מפתח בגיבוש מדיניות חוץ וביטחון.

חוקת ארה"ב שואפת להגביל את עוצמת השלטון ולמנוע עריצות של הרשות המבצעת, ולכן לא מגבילה את סמכויות הקונגרס לפיקוח על התקציב.

כדי לבלום את הנשיא, החוקה מעניקה לשני בתי הקונגרס את הסמכויות הבאות: "כח הארנק", הפיקוח על פעולות הממשל, אישרור אמנות בינלאומיות, אישור מינויים לתפקידים בכירים, הכרזת מלחמה, מימון פעילות מלחמתית ושתופי פעולה עם מדינות זרות, הקמת וביטול סוכנויות ממשל, הטלת סנקציות על מדינות זרות, ועוד.

במילים אחרות, אמנם הנשיא הוא "המפקד העליון", אך במגבלות מהותיות המוכתבות על ידי הקונגרס.

                                                                                                                                                                                                                                                                                                להרשמה: נעמה כרמל, NaamaC@BeginCenter.org.il, 02-565-2010