הכי פופולרים

"חדשות מחלקה ראשונה", 8 ינואר 2023, https://bit.ly/3Gs3Bkv

English edition  https://bit.ly/3j7byUV

מזכיר המדינה טוני בלינקן – המעצב המוביל של מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן – משוכנע שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תקדם את השלום, תצמצם את אי-יציבות המזרח התיכון ותתרום לאינטרס ארה"ב.

*אבל – כמו במדיניותו כלפי משטר האייתולות באיראן – בלינקן ממעיט במשמעות ההתנהלות הפלסטינית פורעת-החוק כלפי מצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית, העריצות, השחיתות, החינוך לשנאה וההסתה לטרור המאפיינים את הרשות הפלסטינית, והשלכת גורמים אלו על אופיה האלים הצפוי של מדינה פלסטינית, והשפעתו על קיום המשטרים הערבים הפרו-אמריקאים כגון ירדן ושכנותיה בחצי האי ערב.

*בניגוד לבלינקן, הערבים מעניקים משקל ראוי להתנהלות הטרוריסטית הפלסטינית במישור הבינערבי – כפי שהם מעניקים להתנהלות הטרוריסטית של משטר האייתולות – ולכן הם משוכנעים שמדינה פלסטינית תהיה דומה יותר לסוריה, עיראק, תימן ולוב הבלתי-נשלטות והטרוריסטיות מאשר למדינות ערביות המתונות. לכן, הערבים מגבילים את תמיכתם בפלסטינים למלל מחבק במקביל למעש אדיש-עד-שלילי.

*בניגוד לתפישת העולם של בלינקן, מדינות ערב לא הפעילו מעולם שריר-צבאי (ובקושי שריר פיננסי ומדיני) למען הפלסטינים, ולא פתחו במערכה צבאית נגד ישראל עקב הסוגייה הפלסטינית.

*בניגוד לבלינקן, הערבים ערים לנטייה הפלסטינית – כמו גם האייתולות באיראן והמוג'אהידין באפגניסטן – לנשוך את היד המסייעת להם, כפי שחשו מצרים בשנות ה-50', סוריה בשנות ה-60', ירדן ב-1970-1968, לבנון ב-1982-1970 וכווית ב-1990.  ישראל חשה זאת על בשרה אחרי המחוות הדרמטיות ב-1993 (אוסלו) ו-2005 (התנתקות).

*בניגוד לבלינקן הרואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי במזרח התיכון, הערבים מבהירים במעשיהם (גם אם לא במלל) שהסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, לא בבת-עין ערבית ולא מוקד זעזועים אזוריים.

*בניגוד למדיניות בלינקן, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן לא ראו בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להסכמי שלום עם ישראל. גם סעודיה – המנוע המרכזי מאחורי "הסכמי אברהם" – לא מאפשרת לסוגייה הפלסטינית לשבש את קשריה חסרי-התקדים עם ישראל.

*בניגוד לתפישת העולם של בלינקן, סדר העדיפויות הערבי אינו מדגיש את הסוגייה הפלסטינית, אלא אינטרסים ערבים כגון העמידה בפני איומים קטלניים של משטר האייתולות וטרור "האחים המוסלמים", כח ההרתעה הצבאי של ישראל ויכולותיה הטכנולוגיות הביטחוניות והאזרחיות ותרומתן לביטחון וכלכלת מדינות ערב הסוניות.

*בניגוד לכישלון שיטתי של כל תכניות השלום של בלינקן וקודמיו במחלקת המדינה והבית הלבן (להוציא את "הסכמי אברהם" המנוגדים להתנהלות מחלקת המדינה) – שהתמקדו בסוגייה הפלסטינית – ששת הסכמי השלום נחתמו מכיוון שהתמקדו באינטרסים הערביים, עקפו את הסוגייה הפלסטינית ושללו מהפלסטינים את יכולת הווטו.

*בניגוד לבלינקן המאמין שהפלסטינים – וכך גם לגבי האייתולות – עשויים לקיים הסכמים ולאמץ דו-קיום בשלום, הערבים רואים בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-טובה.

*בניגוד לבלינקן המעוגן בהווה ובעתיד ומקל ראש בעבר, הערבים מעניקים משקל רב למסורת ארוכת-השנים של יחסים קרובים של הפלסטינים עם ישויות פורעות-חוק כגון גרמניה הנאצית, ברה"מ והגוש הסובייטי, משטר האייתולות, צדאם חוסיין, קובה, וונצואלה, צפון קוריאה, "האחים המוסלמים", וארגוני טרור באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית.

*בלינקן לוחץ על ישראל להקריב את מציאות המזרח התיכון והניסיון הערבי המורכבים, עקובי-דם ומתסכלים על מזבח הרהורי-לב הפשוטים לקליטה ושלווים.

*בלינקן לוחץ על ישראל להתנהל לפי המלל – ולא המעש – הערבי בהקשר הפלסטיני.

*בלינקן מנסה לשכנע את ישראל להתעלם מ-120 שנות טרור, חינוך לשנאה והסתה פלסטינים, כמו גם מאמנות הפת"ח ואש"פ (שבאו לעולם לפני 1967!) ולפעול כאילו הפלסטינים מתמקדים בגודלה – ולא בחיסולה – של ישראל.

*בניגוד לבלינקן הפורש בפני מנהיגים פלסטינים "שטיח אדום", הערבים פורשים בפניהם "מרבד מרוט".

*מדיניות מחלקת המדינה, המיוצגת על ידי בלינקן, נכשלה באופן שיטתי במזרח התיכון. לדוגמא, תקיעת סכין בגב השאה הפרסי והענקת רוח גבית לשלטון האייתולות; התייחסות לצדאם חוסיין כ"אויבו של אויבי הוא ידיד" עד יום הפלישה לכווית; סלילת הדרך להענקת פרס נובל לשלום לערפאת; הפלת משטר קדאפי שהפכה את לוב למוקד טרור אסלאמי עולמי וזירת מלחמות אזרחים; קבלת פני ה"צונאמי הערבי" – המזעזע את המזרח התיכון מ-2010 – כאילו היה "אביב ערבי"; התנגדות נחרצת להקמת המדינה היהודית, והפעלת לחץ כבד לנסיגת ישראל ל"קווי 1947"; ועוד.

*האם מזכיר המדינה בלינקן יתאים את מדיניותו למציאות המזרח תיכונית, או ימשיך במדיניות המנותקת מהמזרח התיכון? המשך המדיניות הנוכחית יוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, יקצין את האיומים הקטלניים על כל מנהיגי ערב הפרו-אמריקאים, ויחמיר את הפגיעה באינטרסים הכלכליים והביטחוניים של ארה"ב ובסיכוי לשלום.

"האומה", פברואר 2022

מורשת בן גוריון

מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן לוחץ על ישראל לתאם כל פעולה נגד הגרעין האיראני, להקפיא את הבנייה ביו"ש ומזרח ירושלים (במקביל לעידוד הבנייה הערבית), לחלק את ירושלים ולסגת ל"קו הירוק" ("גבולות אושוויץ" לפי אבא אבן).

טוב יעשה ראש הממשלה אם יאמץ את התנהלות האבות המייסדים – מבן גוריון ועד יצחק שמיר – שראו בהדיפת לחץ אמריקאי מרכיב מרכזי במדיניותם, שהביא לעימות קצר-טווח אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח. ארה"ב מעדיפה בעלת-ברית מונחית-חזון ועקרונות, שאינה מקריבה עקרונות היסטוריים וביטחוניים על מזבח נוחיות דיפלומטית וכלכלית.

ב-1948/49 איימו ארה"ב, בריטניה והאו"מ בסנקציות כלכליות ודיפלומטיות אם ישראל לא תיסוג מ"שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף, הנגב ומערב ירושלים, ותקלוט פליטים פלסטינים. רה"מ בן גוריון דחה את הדרישות (כאשר היו בארץ רק 650,000 יהודים ותשתית כלכלית וצבאית מזערית):

"'ככל שישראל שואפת לידידות ושתוף פעולה עם ארה"ב והאו"מ, יש גבול שאותו לא תחצה. ישראל לא תבצע ויתור המאיים על ביטחונה ועצמאותה. מדינה קטנה מחוייבת להתנהלות בטחונית קפדנית למניעת אבדון (שליחותי בישראל 1951-1948, ג'יימס מקדונלד, שגריר ארה"ב הראשון בישראל, עמ' 49)….

'"ארה"ב היא מעצמה וישראל מדינה קטנה. אפשר לרסק אותנו, אבל לא נתאבד (שם, עמ' 182)….

"בן גוריון ביקש ממני להזהיר את הנשיא טרומן ואת מחלקת המדינה מפני הנחה שגוייה שאיומים וסנקציות יביאו לויתור ישראלי על נכסים החיונים לביטחונה ועצמאותה (שם, עמ' 55)….

"הגעתי למסקנה שבן גוריון נמנה על המדינאים הגדולים בימינו…. קטן קומה (1.52 מטר), אך בעל אישיות גדולה…. היה עשוי ללא חת (שם, עמ' 241, 242, 247)…."

התנהלות האבות המייסדים מול לחץ ארה"ב

לתשומת לב ראש הממשלה, למרות לחץ אמריקאי שיטתי (2017-1948), התרחבו שתופי הפעולה ישראל-ארה"ב באופן דרמטי עקב התנהלות מונחית-חזון ועקרונות של ראשי ממשלה, בגלל יכולות טכנולוגיות וביטחוניות ייחודיות של ישראל, ועקב תרומה הולכת וגוברת של ישראל לכלכלת וביטחון ארה"ב.

ראשי ממשלה אלו הוכיחו שלחץ בינלאומי לא יביא את ישראל לפגוע בזכויותיה ההיסטוריות ובביטחונה.

הם הבינו את הפער בין פופולריות קלת-השגה לבין הערכה אסטרטגית המחייבת הדיפת לחץ כבד.

הם הכירו בעובדה שלחץ הוא חלק בלתי-נפרד מהיחסים עם ארה"ב, המלמד על נחישות ואמינות ישראל כבעלת-ברית אסטרטגית. הם ידעו שאין "ארוחות חינם"; שאי-עמידה בלחץ תביא להחרפת הלחץ; תכרסם בתדמית ההרתעה של ישראל ובמעמדה כבעלת-ברית יעילה; ותעניק רוח גבית לאויבי ישראל.

הם ידעו שבמקביל ללחצי הבית הלבן ומחלקת המדינה, ישראל זוכה (מ-1948) לתמיכה שיטתית של שני בתי הקונגרס – שהוא שווה-עוצמה לרשות המבצעת – ושל הבוחר האמריקאי המטיל חיתתו על המחוקקים והנשיא. כניעה ללחץ תפגע בתדמיתנו בעיני תומכינו.

לחץ אמריקאי – ציוני דרך

ראוי לרה"מ לדעת שלחץ ארה"ב מ-1948 עד 2017 (הנשיא טראמפ היה היחיד שלא לחץ) היה ביטוי למדיניות מחלקת המדינה, שהיא שגוייה בשיטתיות: התנגדה להקמת המדינה; חיבקה את אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, "האחים המוסלמים", חמאס והרש"פ, אך מפעילה לחץ על ישראל, סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות; וכו'.

ב-1969-1961 הדפו ראשי הממשלה לחץ כבד של ארה"ב לאפשר פיקוח על מתקני הגרעין בישראל.

ב-1981 הורה רה"מ בגין על השמדת הכור הגרעיני בעיראק חרף לחץ כבד של ארה"ב.

ב-1974-1967, למרות לחץ ארה"ב, איחד רה"מ אשכול את ירושלים והקים את השכונה והישובים הראשונים מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, יו"ש ורמת הגולן, ורה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה בירושלים, יו"ש ורמת הגולן.

ב-1981 החיל רה"מ בגין את החוק הישראלי ברמת הגולן למרות איומים בסנקציות ביטחוניות ודיפלומטיות.

ב-1992-1983 הרחיב רה"מ שמיר את הבנייה ביו"ש באופן משמעותי על אפה וחמתה של וושינגטון.

בספטמבר 1982, דחה רה"מ בגין את "תכנית רייגן" שלחצה לנסיגה ל"קו הירוק", ושלח איגרת לנשיא רייגן:

"יהודה ושומרון הם מה שמכנים 'הגדה המערבית'; זאת האמת ההיסטורית שלא תישתנה…. גיאוגרפיה והיסטוריה הועידו את יהודה ושומרון להיות הרריים ושולטים על 2/3 מאוכלוסיית ישראל בשפלת החוף…. בעל-ברית אינו מסכן את קיום בעל-בריתו, כפי שיהיה אם תיושם התכנית. אני מאמין שלא תיושם…."

העובדות הנ"ל ממחישות לראש הממשלה שהדיפת לחץ אמריקאי מקדמת את ביטחון וכח ההרתעה של ישראל, מצמצמת את זעזועי האזור, ומשדרגת את הערכתה הגיאו-אסטרטגית של ארה"ב כלפי ישראל.

 

 

פוסטים אחרונים

https://bit.ly/3Zf0O5Y"מידה", 22 פברואר 2023,

English edition  https://bit.ly/3lFI3tZ

מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבאן משוכנעים שמחוות ישראליות דרמטיות לרשות הפלסטינית הן תנאי מוקדם להרחבת הסכמי אברהם, שידרוג יחסי ישראל-סעודיה ואולי אף הסכם שלום עם סעודיה.  האם עמדה זאת תואמת את מציאות המזרח התיכון?

אינטרס ערבי

*הסכמי אברהם ותפקידה הקריטי של סעודיה כמנוע מאחורי ההסכמים, היו מונחי אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ודיפלומטים של סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.

*החלטת המדינות הערביות להגיע להסכם שלום עם ישראל לא נבעה מהשתכנעותן שישראל אכן שואפת לדו-קיום בשלום, ולא מנכונותן להיפרד ממספר תפישות-יסוד של האסלאם, אלא מהערכתן שיכולותיה הביטחוניות, הטכנולוגיות והדיפלומטיות של ישראל הן חיוניות לעמידה מול אויבים משותפים: משטר האייתולות באיראן וטרור "האחים המוסלמים".

*סעודיה ו-6 מדינות ערב (כולל מצרים וירדן) השותפות להסכמי שלום עם ישראל מבינות שהמזרח התיכון דומה להר געש היורק לבה רותחת באופן בלתי-צפוי, כפי שמלמדות 1.400 השנים האחרונות של המציאות הבינערבית הסוערת – פנימית ואזורית – וכפי שמלמד הצונאמי הערבי שפרץ בסוף 2010 ועדין משתולל ברחוב הערבי.

*מדינות ערביות אלו שואפות לצמצם את כוחם של גופים פורעי-חוק, ולכן חוששות מאופיה של מדינה פלסטינית, לאור ההתנהלות הפלסטינית האלימה בזירה הבינערבית והבינלאומית, שהפך את הפלסטינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה בינערביים.

*מדינות אלו מודאגות מהכרסום שחל לאחרונה בכח ההרתעה של ארה"ב, שהוא מרכיב חיוני בביטחונן הלאומי, כמו גם מהתוצאות הרות-האסון של 43 שנות האופציה הדיפלומטית של ארה"ב כלפי משטר האייתולות (הפועל להפלת כל משטר סוני ערבי), המעניקה רוח גבית עזה לטרור, הפצת סמים ויכולות קונבנציונליות ובליסטיות קטלניות של איראן מהמפרץ הפרסי, דרך רחבי המזרח התיכון, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ועד אמריקה הלטינית. מדינות ערב הסוניות הפרו-אמריקאיות חוששות מהשלכות החיבוק שמעניקה ארה"ב ל"אחים המוסלמים", שהם ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם עם אגפים דתיים, חינוכיים, סיעודיים ופוליטים. הן גם ערות לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only?), לרפיסות האירופאית ולחולשת המשטרים הערביים.

תפקידה של ישראל

*סעודיה ו-6 המדינות שחתמו על הסכם שלום עם ישראל חשות את מאכלת האייתולות ו"האחים המוסלמים" על צווארן. הן רואות בישראל את "סוכן ביטוח החיים" היעיל ביותר – ואולי היחיד – באזור. הן מעריכות את ישראל כמכפלן-עוצמה היעיל ביותר של ארה"ב במזרח התיכון, ומכירות בכח ההרתעה שפיתחה מאז 1967, כפי שמפגינה בפעילות הצבאיות נגד איראן (בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן) ונגד הטרור הפלסטיני והלבנוני. הן אף מכבדות את יכולות ישראל בתחום המודיעין, האימונים וגיבוש תורות לחימה.

*מדינות אלו רואות בישראל שותף-אמין ב"יום סגריר", ובמיוחד עקב נכונות ישראל להדוף לחץ אמריקאי כאשר מדובר בעקרונות היסטוריים וביטחוניים כגון ירושלים,יו"ש ואיראן. הן גם שואפות למנף את מעמדה החיובי של ישראל בקרב הציבור האמריקאי ונבחריו בשני בתי הקונגרס לשידרוג קשרים ביטחוניים ואזרחיים עם ארה"ב.

*סעודיה, איחוד האמרויות ובחריין מתמקדות במאמץ לגוון  את תשתיתן הכלכלית, מכיוון שהן ערות לסכנות הטמונות בתלות-רבה-מדי בנפט וגז טבעי, החשופים לאי-יציבות מחירים ולאיום הכחדה מצד חידושים טכנולוגים היוצרים אנרגיה נקיה וזולה יותר. הן מכירות בישראל כמעצמה טכנולוגית העשוייה לסייע להן בהשתחררות מהתלות בנפט וגז טבעי, גיוון מקורות ההכנסה ויצירת מקומות עבודה נוספים, במקביל לשיפור מצבן הביטחוני.

*הסכמי אברהם – בנוסף להסכמי השלום עם מצרים וירדן – וההרחבה חסרת-התקדים של שתופי הפעולה בין ישראל לסעודיה, מבהירים שמשקל אינטרס ערבי חיוני עשוי לעלות על משקלם של עקרונות מרכזיים באסלאם, כגון ההתנגדות בת 1,400 שנים לריבונות "כופרים" ב"בית האסלאם".  אינטרסים חיוניים עשויים אף להוביל להתמתנות דרמטית של  מערכת החינוך (המהווה בבואה נאמנה של מדיניות וחזון השלטון). ואכן, בניגוד לרשות הפלסטינית הדבקה ב- ומקצינה את – החינוך לשנאה, איחוד האמירויות עקרה את החינוך לשנאת ישראל ויהודים ושתלה חינוך לאהדת ישראל ויהודים.

תוחלת החיים של הסכמי אברהם

*הסכמי אברהם באו לעולם עקב הנחישות להימנע מהשגיאה השיטתית של מחלקת המדינה, שניכשלה בכל אחת מהצעותיה לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, בגלל התמקדותן בסוגייה הפלסטינית כאילו הייתה נושא מרכזי בסכסוך ובהוויה המדינית הערבית. הסכמי אברהם התמקדו בסדר העדיפויות ואינטרסים ערביים, עקפו את הסוגייה הפלסטינית שאיננה מככבת בסדר היום הערבי, שללו מהפלסטינים את כח הוטו, ולכן באו לאוויר העולם.

*תוחלת החיים של הסכמי אברהם תלוייה ביציבות המשטרים השותפים להסכמים.

*הסכמי אברהם הביאו לצעדים ראשונים של התמתנות מדינית ודתית ונכונות לדו-קיום בשלום, המשוועים לתמיכת ארה"ב במדינות המעורבות, ולא ללחץ על מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות.

*אבל, אין להתעלם מהאיומים ברורים, מיידיים וקטלניים על הסכמי שלום במזרח התיכון, הדומה להר געש הפולט לבה באופן בלתי-צפוי, ומאופיין ע"י פיצול, אי-יציבות, אי-סובלנות, אלימות, עריצות והיעדר דמוקרטיה, המביאים למשטרים זמניים (המגיעים לשלטון באלימות ולא בבחירות חופשיות), ולכן למדיניות והסכמים זמניים; וכל זאת במישור הבינערבי! תמיכה נחושה של ארה"ב בהסכמי אברהם – בניגוד לקרירות שמפגינה מחלקת המדינה – תצמצם את הסכנה לעתיד ההסכמים.

*על זמניות המשטרים הערביים – ולכן זמניות מדיניותם והסכמיהם – וההשלכות הפנימיות, אזוריות ועולמיות, אפשר ללמוד מהצונאמי הערבי (הנקרא בטעות "אביב ערבי") המשתולל ברחוב הערבי מסוף 2010.  כך גם שינויי משטר במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, 1963 – פעמיים, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים משנות ה-90', 1990, 1962), ועוד.

*יציבות המשטרים השותפים להסכמי אברהם תעורער ע"י מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן (בהתחשב ברקורד הפלסטיני הבינערבי והעולמי), שתביא להפלת המשטר ההאשמי המתון-יחסית מזרחית לנהר; תהפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת דוגמת לוב, סוריה, עיראק ותימן, ולזירת טרור אסלאמי אזורי ועולמי; תגרום לתרחיש דומינו העלול להפיל את המשטרים מפיקי הנפט והמתונים-יחסית בחצי האי ערב; ולהעניק רוח גבית עזה למשטר האייתולות, סין ורוסיה ורוח נגדית הרסנית לארה"ב ובעלות-בריתה.

*מדיניות והסכמי שלום הם מרכיבים משתנים במכלול הביטחון הלאומי במזרח התיכון הבלתי-צפוי, בלתי-יציב ואלים, שאין בו דו-קיום בשלום בינערבי מאז המאה ה-7. לעומת זאת, טופוגרפיה וגיאוגרפיה כמו רכסי יו"ש והגולן הם מרכיבים קבועים במסגרת גבולות הביטחון המינימליים של ישראל במציאות הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. מרכיבים קבועים אלו משדרגים באופן דרמטי את כח ההרתעה של ישראל והופכים אותה למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב ומדינות הסכמי אברהם.

*ככל שמתעצם כח ההרתעה הישראלי, משתדרגת יציבות מדינות הסכמי אברהם, וכן נחלשים משטרים וארגונים האחראים להפצת טרור וסמים ומאיימים על יציבות המזרח התיכון והעולם, ובמיוחד על הביטחון הלאומי וביטחון הפנים של מדינות הסכמי אברהם וארה"ב.

*האם המשטרים הערביים הקשורים להסכמי אברהם לא ישדרגו את קשריהם עם ישראל – אותה הם רואים כמרכיב חשוב לביטחונם וכלכלתם – אלא אם כן ישראל תבצע מחוות משמעותיות לפלסטינים, אותם הם מגדירים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות בינערביים?! האם משטרים אלו יקריבו את יציבותם/קיומם על מזבח הסוגייה הפלסטינית?!

העובדה שהם חתמו על הסכמי שלום עם ישראל מבלי להתנותם במחוות לפלסטינים, ומגבילים את הסיוע לפלסטינים בעיקר למישור המילולי ולא המעשי, מספקים תשובה נחרצת לשתי השאלות.

"חדשות מחלקה ראשונה", 8 ינואר 2023, https://bit.ly/3Gs3Bkv

English edition  https://bit.ly/3j7byUV

מזכיר המדינה טוני בלינקן – המעצב המוביל של מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן – משוכנע שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תקדם את השלום, תצמצם את אי-יציבות המזרח התיכון ותתרום לאינטרס ארה"ב.

*אבל – כמו במדיניותו כלפי משטר האייתולות באיראן – בלינקן ממעיט במשמעות ההתנהלות הפלסטינית פורעת-החוק כלפי מצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית, העריצות, השחיתות, החינוך לשנאה וההסתה לטרור המאפיינים את הרשות הפלסטינית, והשלכת גורמים אלו על אופיה האלים הצפוי של מדינה פלסטינית, והשפעתו על קיום המשטרים הערבים הפרו-אמריקאים כגון ירדן ושכנותיה בחצי האי ערב.

*בניגוד לבלינקן, הערבים מעניקים משקל ראוי להתנהלות הטרוריסטית הפלסטינית במישור הבינערבי – כפי שהם מעניקים להתנהלות הטרוריסטית של משטר האייתולות – ולכן הם משוכנעים שמדינה פלסטינית תהיה דומה יותר לסוריה, עיראק, תימן ולוב הבלתי-נשלטות והטרוריסטיות מאשר למדינות ערביות המתונות. לכן, הערבים מגבילים את תמיכתם בפלסטינים למלל מחבק במקביל למעש אדיש-עד-שלילי.

*בניגוד לתפישת העולם של בלינקן, מדינות ערב לא הפעילו מעולם שריר-צבאי (ובקושי שריר פיננסי ומדיני) למען הפלסטינים, ולא פתחו במערכה צבאית נגד ישראל עקב הסוגייה הפלסטינית.

*בניגוד לבלינקן, הערבים ערים לנטייה הפלסטינית – כמו גם האייתולות באיראן והמוג'אהידין באפגניסטן – לנשוך את היד המסייעת להם, כפי שחשו מצרים בשנות ה-50', סוריה בשנות ה-60', ירדן ב-1970-1968, לבנון ב-1982-1970 וכווית ב-1990.  ישראל חשה זאת על בשרה אחרי המחוות הדרמטיות ב-1993 (אוסלו) ו-2005 (התנתקות).

*בניגוד לבלינקן הרואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי במזרח התיכון, הערבים מבהירים במעשיהם (גם אם לא במלל) שהסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, לא בבת-עין ערבית ולא מוקד זעזועים אזוריים.

*בניגוד למדיניות בלינקן, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן לא ראו בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להסכמי שלום עם ישראל. גם סעודיה – המנוע המרכזי מאחורי "הסכמי אברהם" – לא מאפשרת לסוגייה הפלסטינית לשבש את קשריה חסרי-התקדים עם ישראל.

*בניגוד לתפישת העולם של בלינקן, סדר העדיפויות הערבי אינו מדגיש את הסוגייה הפלסטינית, אלא אינטרסים ערבים כגון העמידה בפני איומים קטלניים של משטר האייתולות וטרור "האחים המוסלמים", כח ההרתעה הצבאי של ישראל ויכולותיה הטכנולוגיות הביטחוניות והאזרחיות ותרומתן לביטחון וכלכלת מדינות ערב הסוניות.

*בניגוד לכישלון שיטתי של כל תכניות השלום של בלינקן וקודמיו במחלקת המדינה והבית הלבן (להוציא את "הסכמי אברהם" המנוגדים להתנהלות מחלקת המדינה) – שהתמקדו בסוגייה הפלסטינית – ששת הסכמי השלום נחתמו מכיוון שהתמקדו באינטרסים הערביים, עקפו את הסוגייה הפלסטינית ושללו מהפלסטינים את יכולת הווטו.

*בניגוד לבלינקן המאמין שהפלסטינים – וכך גם לגבי האייתולות – עשויים לקיים הסכמים ולאמץ דו-קיום בשלום, הערבים רואים בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-טובה.

*בניגוד לבלינקן המעוגן בהווה ובעתיד ומקל ראש בעבר, הערבים מעניקים משקל רב למסורת ארוכת-השנים של יחסים קרובים של הפלסטינים עם ישויות פורעות-חוק כגון גרמניה הנאצית, ברה"מ והגוש הסובייטי, משטר האייתולות, צדאם חוסיין, קובה, וונצואלה, צפון קוריאה, "האחים המוסלמים", וארגוני טרור באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית.

*בלינקן לוחץ על ישראל להקריב את מציאות המזרח התיכון והניסיון הערבי המורכבים, עקובי-דם ומתסכלים על מזבח הרהורי-לב הפשוטים לקליטה ושלווים.

*בלינקן לוחץ על ישראל להתנהל לפי המלל – ולא המעש – הערבי בהקשר הפלסטיני.

*בלינקן מנסה לשכנע את ישראל להתעלם מ-120 שנות טרור, חינוך לשנאה והסתה פלסטינים, כמו גם מאמנות הפת"ח ואש"פ (שבאו לעולם לפני 1967!) ולפעול כאילו הפלסטינים מתמקדים בגודלה – ולא בחיסולה – של ישראל.

*בניגוד לבלינקן הפורש בפני מנהיגים פלסטינים "שטיח אדום", הערבים פורשים בפניהם "מרבד מרוט".

*מדיניות מחלקת המדינה, המיוצגת על ידי בלינקן, נכשלה באופן שיטתי במזרח התיכון. לדוגמא, תקיעת סכין בגב השאה הפרסי והענקת רוח גבית לשלטון האייתולות; התייחסות לצדאם חוסיין כ"אויבו של אויבי הוא ידיד" עד יום הפלישה לכווית; סלילת הדרך להענקת פרס נובל לשלום לערפאת; הפלת משטר קדאפי שהפכה את לוב למוקד טרור אסלאמי עולמי וזירת מלחמות אזרחים; קבלת פני ה"צונאמי הערבי" – המזעזע את המזרח התיכון מ-2010 – כאילו היה "אביב ערבי"; התנגדות נחרצת להקמת המדינה היהודית, והפעלת לחץ כבד לנסיגת ישראל ל"קווי 1947"; ועוד.

*האם מזכיר המדינה בלינקן יתאים את מדיניותו למציאות המזרח תיכונית, או ימשיך במדיניות המנותקת מהמזרח התיכון? המשך המדיניות הנוכחית יוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, יקצין את האיומים הקטלניים על כל מנהיגי ערב הפרו-אמריקאים, ויחמיר את הפגיעה באינטרסים הכלכליים והביטחוניים של ארה"ב ובסיכוי לשלום.

"האומה", פברואר 2022

מורשת בן גוריון

מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן לוחץ על ישראל לתאם כל פעולה נגד הגרעין האיראני, להקפיא את הבנייה ביו"ש ומזרח ירושלים (במקביל לעידוד הבנייה הערבית), לחלק את ירושלים ולסגת ל"קו הירוק" ("גבולות אושוויץ" לפי אבא אבן).

טוב יעשה ראש הממשלה אם יאמץ את התנהלות האבות המייסדים – מבן גוריון ועד יצחק שמיר – שראו בהדיפת לחץ אמריקאי מרכיב מרכזי במדיניותם, שהביא לעימות קצר-טווח אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח. ארה"ב מעדיפה בעלת-ברית מונחית-חזון ועקרונות, שאינה מקריבה עקרונות היסטוריים וביטחוניים על מזבח נוחיות דיפלומטית וכלכלית.

ב-1948/49 איימו ארה"ב, בריטניה והאו"מ בסנקציות כלכליות ודיפלומטיות אם ישראל לא תיסוג מ"שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף, הנגב ומערב ירושלים, ותקלוט פליטים פלסטינים. רה"מ בן גוריון דחה את הדרישות (כאשר היו בארץ רק 650,000 יהודים ותשתית כלכלית וצבאית מזערית):

"'ככל שישראל שואפת לידידות ושתוף פעולה עם ארה"ב והאו"מ, יש גבול שאותו לא תחצה. ישראל לא תבצע ויתור המאיים על ביטחונה ועצמאותה. מדינה קטנה מחוייבת להתנהלות בטחונית קפדנית למניעת אבדון (שליחותי בישראל 1951-1948, ג'יימס מקדונלד, שגריר ארה"ב הראשון בישראל, עמ' 49)….

'"ארה"ב היא מעצמה וישראל מדינה קטנה. אפשר לרסק אותנו, אבל לא נתאבד (שם, עמ' 182)….

"בן גוריון ביקש ממני להזהיר את הנשיא טרומן ואת מחלקת המדינה מפני הנחה שגוייה שאיומים וסנקציות יביאו לויתור ישראלי על נכסים החיונים לביטחונה ועצמאותה (שם, עמ' 55)….

"הגעתי למסקנה שבן גוריון נמנה על המדינאים הגדולים בימינו…. קטן קומה (1.52 מטר), אך בעל אישיות גדולה…. היה עשוי ללא חת (שם, עמ' 241, 242, 247)…."

התנהלות האבות המייסדים מול לחץ ארה"ב

לתשומת לב ראש הממשלה, למרות לחץ אמריקאי שיטתי (2017-1948), התרחבו שתופי הפעולה ישראל-ארה"ב באופן דרמטי עקב התנהלות מונחית-חזון ועקרונות של ראשי ממשלה, בגלל יכולות טכנולוגיות וביטחוניות ייחודיות של ישראל, ועקב תרומה הולכת וגוברת של ישראל לכלכלת וביטחון ארה"ב.

ראשי ממשלה אלו הוכיחו שלחץ בינלאומי לא יביא את ישראל לפגוע בזכויותיה ההיסטוריות ובביטחונה.

הם הבינו את הפער בין פופולריות קלת-השגה לבין הערכה אסטרטגית המחייבת הדיפת לחץ כבד.

הם הכירו בעובדה שלחץ הוא חלק בלתי-נפרד מהיחסים עם ארה"ב, המלמד על נחישות ואמינות ישראל כבעלת-ברית אסטרטגית. הם ידעו שאין "ארוחות חינם"; שאי-עמידה בלחץ תביא להחרפת הלחץ; תכרסם בתדמית ההרתעה של ישראל ובמעמדה כבעלת-ברית יעילה; ותעניק רוח גבית לאויבי ישראל.

הם ידעו שבמקביל ללחצי הבית הלבן ומחלקת המדינה, ישראל זוכה (מ-1948) לתמיכה שיטתית של שני בתי הקונגרס – שהוא שווה-עוצמה לרשות המבצעת – ושל הבוחר האמריקאי המטיל חיתתו על המחוקקים והנשיא. כניעה ללחץ תפגע בתדמיתנו בעיני תומכינו.

לחץ אמריקאי – ציוני דרך

ראוי לרה"מ לדעת שלחץ ארה"ב מ-1948 עד 2017 (הנשיא טראמפ היה היחיד שלא לחץ) היה ביטוי למדיניות מחלקת המדינה, שהיא שגוייה בשיטתיות: התנגדה להקמת המדינה; חיבקה את אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, "האחים המוסלמים", חמאס והרש"פ, אך מפעילה לחץ על ישראל, סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות; וכו'.

ב-1969-1961 הדפו ראשי הממשלה לחץ כבד של ארה"ב לאפשר פיקוח על מתקני הגרעין בישראל.

ב-1981 הורה רה"מ בגין על השמדת הכור הגרעיני בעיראק חרף לחץ כבד של ארה"ב.

ב-1974-1967, למרות לחץ ארה"ב, איחד רה"מ אשכול את ירושלים והקים את השכונה והישובים הראשונים מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, יו"ש ורמת הגולן, ורה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה בירושלים, יו"ש ורמת הגולן.

ב-1981 החיל רה"מ בגין את החוק הישראלי ברמת הגולן למרות איומים בסנקציות ביטחוניות ודיפלומטיות.

ב-1992-1983 הרחיב רה"מ שמיר את הבנייה ביו"ש באופן משמעותי על אפה וחמתה של וושינגטון.

בספטמבר 1982, דחה רה"מ בגין את "תכנית רייגן" שלחצה לנסיגה ל"קו הירוק", ושלח איגרת לנשיא רייגן:

"יהודה ושומרון הם מה שמכנים 'הגדה המערבית'; זאת האמת ההיסטורית שלא תישתנה…. גיאוגרפיה והיסטוריה הועידו את יהודה ושומרון להיות הרריים ושולטים על 2/3 מאוכלוסיית ישראל בשפלת החוף…. בעל-ברית אינו מסכן את קיום בעל-בריתו, כפי שיהיה אם תיושם התכנית. אני מאמין שלא תיושם…."

העובדות הנ"ל ממחישות לראש הממשלה שהדיפת לחץ אמריקאי מקדמת את ביטחון וכח ההרתעה של ישראל, מצמצמת את זעזועי האזור, ומשדרגת את הערכתה הגיאו-אסטרטגית של ארה"ב כלפי ישראל.

 

 

"מידה", 4 נובמבר 2021, https://bit.ly/3GRXx4b

English edition   https://bit.ly/3vQMhQQ

לחץ אמריקאי הוא תופעה קבועה ביחסי ישראל-ארה"ב מאז 1948, להוציא את תקופת טראמפ שהיה הנשיא היחיד שלא לחץ על ישראל.  הפעלת הלחץ היא ביטוי לפער בלתי-ניתן לגישור בין תפישות העולם של ראשי ממשלות ישראל לזו של מחלקת המדינה בוושינגטון, שהתנגדה באופן ברוטלי להקמת המדינה היהודית, וממשיכה להטיח בה ביקורת.

לחץ אמריקאי מהווה מבחן מנהיגות לראש הממשלה: האם ימנע מלחץ ע"י הסגת/הקפאת/הגמשת יעדים מדיניים (כגון חיזוק הנוכחות בירושלים, יו"ש והגולן), או יהדוף את הלחץ ויקדם יעדים מדיניים.

מזכיר המדינה אנתוני בלינקן לוחץ

מזכיר המדינה אנתוני בלינקן, המעצב העיקרי של מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן, לוחץ על ישראל לאמץ את תפישת עולמו – המאפיינת את מחלקת המדינה – בסוגיות איראן והפלסטינים.

*בלינקן לוחץ על ישראל לקבל את הערכתו שחבילה פיננסית ודיפלומטית נדיבה תשכנע את משטר האייתולות באיראן לדבוק בדו-קיום בשלום עם שכנותיה הערביות-סוניות, לזנוח את החזון הפנטי והאימפריאליסטי המנחה את האייתולות, ולחדול מחתרנות, טרור ומלחמות באזור ובעולם. בלינקן גיבש את הערכתו תוך התעלמות מהתנהלות משטר האייתולות באיראן מאז שתפס את השלטון ב-1978/79 בסיוע פעיל של ארה"ב. מזכיר המדינה סבור שהאייתולות הם ברי-שיח אמינים, ולכן הסיר את האופציה הצבאית משולחן המו"מ, ומעדיף את האופציה הדיפלומטית עם משטר פנאטי, פורע-חוק.

*בלינקן מאמין שהסוגייה הפלסטינית היא גורם מרכזי לזעזועי המזה"ת, בבת-עין של הערבים ושורש הסכסוך הערבי-ישראלי, תוך התעלמות מהתנהלות פלסטינית רבת-שנים ועקבית במישור הבינערבי והישראלי,.

לכן הוא משוכנע שהקמת מדינה פלסטינית ביו"ש ועזה, חלוקת ירושלים (ומכאן הלחץ להפעלת קונסוליה/שגרירות ארה"ב לענייני פלסטינים בירושלים) והקפאת הבנייה היהודית – אך לא הערבית – ביו"ש הם צעדים חיוניים להשכנת שלום.

בלינקן לוחץ על ישראל לסגת לקווי-1949 שהוגדרו ע"י שה"ח אבא אבן – שהיה "יונה" מובילה – כ"קווי אושוויץ".

לפי מפת הדרכים של בלינקן – המתעלם מההשפעה השלילית של מדינה פלסטינית על אינטרסים אמריקאים – ישראל חייבת לסגת לרצועה החוף הצרה (14 ק"מ מנתניה לטול כרם) הנשלטת על ידי רכסי יהודה ושומרון; וכל זאת במזרח התיכון הגועש, הבלתי-צפוי, האלים, חסר-סובלנות כלפי "כופרים" ו"מאמינים כאחד, ונטול דו-קיום בשלום בינערבי ובין-אסלאמי מזה 1,400 שנים.

*מזכיר המדינה בלינקן ממעיט במשקל התנהלות מורכבת, מתסכלת ומתועדת בעבר ומאדיר את משקל התנהלות ברורה, נוחה וספקולטיבית בעתיד.  הוא מתעלם מהעובדה שאסכולת שטחים-תמורת-שלום הביאה לשטחים-תמורת-טרור, כפי שמתעדים תקדימי אוסלו (1993) וההתנתקות מרצועת עזה (2005), בנוסף לתקדימי הטרור הפלסטיני בירדן (1970-1968), לבנון (1983-1970) וכווית (1990).

לחץ אמריקאי על ישראל – תקדימים

האם לחץ אמריקאי עקבי עם מציאות המזה"ת?

האם לחץ אמריקאי מקדם את אינטרס ארה"ב ותהליך השלום?

האם ישראל יכולה להדוף לחץ אמריקאי להימנע מצעדים החיוניים לבטחון וקיום ישראל (כגון הסרת איום הגרעין האיראני) ולסגת משטחים המהווים את ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות, והלשון היהודיים?

בחינת מסכת הלחצים על ישראל מ-1948 ממחישה שהם מונחים על ידי תפישת העולם של מחלקת המדינה הרצופה במשגים קריטים במזרח התיכון (כגון תקיעת סכין בגבו של השאה הפרסי, שהיה "השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי", וחיבוק עז לאייתוללה חומייני, צדאם חוסיין וערפאת).  תקדימי הלחץ מוכיחים שלחץ ארה"ב על ישראל מחייב את הערבים/פלסטינים לעקוף את ארה"ב מהאגף הרדיקלי, מחריף את הטרור הפלסטיני, פוגע באינטרס ארה"ב ונכשל בקידום תהליך השלום (כפי שמוכיח כשלום-סדרתי של כל יוזמות השלום של ארה"ב).

*ב-1948 לא המתין בן גוריון ל"אור ירוק" מהבית הלבן, והודיע על נחישותו להכריז על הקמת המדינה למרות התנגדות עזה להקמתה בהובלת מחלקת המדינה (יחד עם משרד ההגנה, ה-CIA, "ניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט"),  כולל לחץ דיפלומטי, כלכלי וצבאי (אמברגו על אספקת נשק, כאשר הערבים קיבלו נשק בריטי). לפני הכרזת העצמאות הופעל לחץ להסכים למשטר נאמנות של האו"מ, ותוך כדי מלחמת העצמאות, ולאחריה, הופעל לחץ כבד לחזור לקווי החלוקה, כלומר לסגת מ"שטחים כבושים" בגליל, בשפלת החוף, ירושלים המערבית ובנגב, ולקלוט כ-75,000 פליטים פלסטינים. מחלקת המדינה הזהירה שהמדינה היהודית תהייה פרו-סובייטית, תפגע ביחסי ארה"ב עם מדינות ערב, תסכן את יבוא הנפט מהמפרץ הפרסי, ותביא ל"שואה שנייה תוך פחות מעשור". בן גוריון דחה את הלחצים למרות שלצידו היו רק 650,000 יהודים (היום – 7.3 מיליון), כלכלה וצבא מצומצמים ביותר (היום – מהמרשימים בעולם) ומערכת יחסים בינלאומים מינימלית (היום – קשרים ביטחוניים ומסחריים מסועפים עם ארה"ב, סין, רוסיה, אירופה, תורכיה, אוסטרליה, קנדה, אפריקה, אמריקה הלאטינית ואסיה).

הדיפת הלחץ על ידי בן גוריון היקנתה לו הערכה אסטרטגית ארוכת-טווח מצד ארה"ב ובישראל, והניחה את המסד להפיכת ישראל ממעמסה על ארה"ב לבעלת ברית אסטרטגית ייחודית, כפי שתועד לאחר מלחמת העצמאות על ידי המלצת הרמטכ"ל האמריקאי, עומר בראדלי, לשדרג את ישראל למעמד של "בעלת ברית מועדפת". המלצת הגורמים הביטחוניים נדחתה על ידי מחלקת המדינה והבית הלבן ללא דיון.

*ב-1967, ערב "מלחמת ששת הימים", כאשר ישראל עמדה בפני פלישה מתואמת של מצרים, סוריה וירדן (שהילכה אימים על בכירים במערכת הביטחון ובממשלה), הזהיר הנשיא ג'ונסון את רה"מ לוי אשכול מפני מתקפת-מנע: "אם תפעל לבד, תישאר לבד."

אבל אשכול הדף את הלחץ, לא המתין ל"אור ירוק" מוושינגטון, פתח במתקפת-מנע וריסק את תשתיות הצבא המצרי שנועדו להשמיד את ישראל, ולסלול את הדרך להפיכת הנשיא המצרי נאצר (הפרו-סובייטי) למנהיג הפאן-ערבי, להפלת המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים במפרץ הפרסי (כאשר כלכלת ארה"ב הייתה תלויה ביבוא נפט מהמפרץ הפרסי), להנחתת מהלומה ביטחונית וכלכלית קשה על ארה"ב, ולקידום דרמטי של מעמדה האזורי והעולמי של ברה"מ.

נחישות אשכול לפתוח במלחמת-מנע, לאחד את ירושלים, להקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", ולהניח את היסודות להתיישבות ביו"ש (לדוגמא, כפר עציון, האחזויות בקעת הירדן, והכרזה שגבולה המזרחי של ישראל יהיה נהר הירדן), למרות לחץ אמריקאי, הפכו אותו למושא להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, ותרמו להפיכת ישראל מצרכן-ביטחון למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב. מ-1967 ישראל הפכה בהדרגה לנושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לחיילי ארה"ב על סיפונה, שאי-אפשר להטביעה, עוגנת באזור קריטי לאינטרס ארה"ב, וחוסכת לארה"ב 20-15 מיליארדי דולרים לשנה שהיו נדרשים – אם לא הייתה ישראל במערב המזרח התיכון – לייצור נושאות מטוסים אמיתיות, הצבתן באוקינוס ההודי ובים התיכון ותחזוקתן, בנוסף להצבת מספר חטיבות צבא באזור.

*ב-1981 הפעילה ארה"ב לחץ כבד על רה"מ מנחם בגין לבל יפציץ את הכור הגרעיני בעיראק. הדיפת הלחץ העניקה לבגין – שלא המתין ל"אור ירוק" מוושינגטון – הערכה אסטרטגית ארוכת-טווח הביאה להשמדת הכור הגרעיני, ובכך מנעה מארה"ב ב-1990/91 עימות טראומטי עם צדאם חוסיין גרעיני (בעקבות פלישתו לכווית והאפשרות שיפלוש לסעודיה ואיחוד האמירויות).  ב-2007 אימץ רה"מ אולמרט את דוקטרינת-המנע של בגין, השמיד את הכור הגרעיני הסורי – בהסכמה של ארה"ב – ובכך חסך מהאזור את ההשלכות הנוראיות של מלחמת אזרחים גרעינית בסוריה.

*ב-1981 לא סבר בגין ש"אור ירוק" מוושינגטון הוא תנאי להחלה יעילה של החוק הישראלי על רמת הגולן. בגין החיל את החוק הישראלי על אפה וחמתה של ארה"ב, שהגיבה בהשעיית הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני והשעיית אספקה של מערכות צבאיות. אבל, שליטת ישראל ברמת הגולן תורמת לאינטרס ארה"ב על ידי  מעקב אחרי -והגבלת – כושר התמרון הצבאי של איראן, רוסיה, סוריה וארגוני טרור אסלאמי אנטי אמריקאים, ושדרוג הביטחון הלאומי של המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי בירדן, שהוא חיוני ליציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים בחצי האי ערב.

*ב-1992-1989 היה רה"מ שמיר מטרה ללחץ ברוטלי והכפשות משוללות-יסוד מצד הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר, במטרה להימנע מבנייה מעבר – ולסגת – ל"קו הירוק". אילו היה שמיר ממתין ל"אור ירוק" מוושינגטון, נכנע ללחץ האמריקאי, מתגמש, מקפיא, או נסוג מרכסי יו"ש, היה הופך את ישראל מנכס בעל כח הרתעה נגד ארגוני טרור ואיראן, המונע מפולת אזורית אנטי-אמריקאית, לנטל על ארה"ב; מ"סוכן ביטוח חיים" אמין של מדינות ערב הפרו-אמריקאיות ללקוח רופס של "סוכן הביטוח האמריקאי" – רוח גבית לאיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש, תורכיה, רוסיה וסין ורוח נגדית לארה"ב. דבקות שמיר בעקרונותיו פגעה בפופולריות שלו בוושינגטון, אך שידרגה את ההערכה האסטרטגית של חוגים ביטחוניים ומדיניים בוושינגטון כלפיו וכלפי ישראל.

השורה התחתונה

*לחץ אמריקאי מהווה מבחן-מנהיגות לראשי ממשלות ישראל: האם יהדפו את הלחץ תוך היצמדות לעקרונות רעיוניים וביטחוניים ארוכי-טווח, או ימתינו ל"אור ירוק", יקפיאו, יגמישו ויסיגו עקרונות אלו תמורת נוחיות קצרת-טווח.

*מנהיגי-אמת אינם מקריבים עקרונות רעיוניים וביטחוניים ארוכי-טווח על מזבח פופולריות, שהיא תופעה המתפוגגת במהרה.

*ביום סגריר ארה"ב תעדיף מנהיג מונחה-עקרונות, שאינו ממתין ל"אור ירוק" מוושינגטון וקורא תגר על לחץ אמריקאי, על פני "מנהיג" המתגמש, מקפיא וקורס תחת לחץ. ב-1991 השתתפתי בפגישת רה"מ שמיר עם מנהיגי הרוב הדמוקרטי והמיעוט הרפובליקני בסנאט, הסנטורים ג'ורג' מיטצ'ל ובוב דול. בסיום הפגישה אמר דול (שהיה סנטור שלא חסך ביקורתו מישראל) לרה"מ: "אתה יודע מדוע מנהיג הרוב ואני חלוקים עליך באופן גורף, אך מעריכים אותך מאד? כי אתה קשוח!"

*במקביל למסע הלחצים של ארה"ב על ישראל בשנים 2016-1948, שלווו לעתים בצעדי עונשין כלכליים וביטחוניים, חלה הרחבה דרמטית של שתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי בין ארה"ב לישראל, כתוצאה מאהדה שורשית של רוב תושבי ארה"ב ונציגיהם בשני בתי המחוקקים, כמו גם היכולות החריגות של ישראל בתחומי הביטחון והטכנולוגיה, והמודעות הגוברת לעובדה שתרומת ישראל לארה"ב עולה על היקף סיוע החוץ השנתי לישראל.

*האם הנשיא ג'ו ביידן ילמד מתקדימים וימנע – ולא יחזור – על שגיאות העבר, תוך הימנעות מהפעלת לחץ על בעלת-ברית ייחודית, הנושא בחובו נזק לאינטרסים אמריקאים?

*האם רה"מ נפתלי בנט נפעם מהערכות מזכיר המדינה, או מקבל אותן בערבון מוגבל (ביותר) על רקע הכישלון השיטתי של מחלקת המדינה (כולל מזכיר המדינה בלינקן) בהתייחסות למזרח התיכון?

*האם רה"מ בנט דבק במורשת בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר שהבינו את הפער בין העמדות הפשטניות והשגויות של מחלקת המדינה לבין מציאות המזה"ת, נשמרו מ"מלכודת הפופולריות", לא המתינו ל"אור ירוק" מוושינגטון, הדפו – ולא התגמשו, הקפיאו או כרעו תחת – לחץ אמריקאי (בתנאים דמוגרפים, כלכליים וצבאיים נחותים בהרבה מהתנאים ב-2021), ולכן זכו להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, והעמיקו את שתופי הפעולה עם ארה"ב באופן חסר-תקדים, למרות חילוקי-הדעות והמתיחויות התכופים?

"מידה", https://bit.ly/32nRj9c

   English edition   https://bit.ly/3mMyTZ8

הטענה שהרוב היהודי מצטמק שגויה ומתבססת על הדרה שרירותית של כ-400,000 יהודים (לפי חוק השבות) מכלל הציבור היהודי; על התעלמות מרוח-גבית דמוגרפית יהודית חסרת-תקדים; ועל נתונים מופרכים של הרשות הפלסטינית, המתקבלים על ידי הממסד הישראלי ללא בדיקת-נאותות, כפי שמתועד בנתונים הבאים.

תנופה דמוגרפית יהודית

* ב-2020 היה מספר הלידות היהודיות (134,866) גבוה ב-68% מ-1995 (80,400), לעומת מספר הלידות הערביות ב-2020 (42,435) הגבוה ב-16% מ-1995 (36,500), כפי שמתעד הירחון הסטטיסטי, מרץ 2021 של הלמ"ס.

*ב-2020 היו הלידות היהודיות 76% מכלל הלידות, לעומת 69% ב-1995.

*שיעור הפריון (מספר לידות לאישה) במגזר החילוני נמצא בעלייה ב-25 השנים האחרונות, בעוד הפריון החרדי נמצא בנסיגה מתונה.

*בניגוד לשאר מדינות העולם, שיעור הפריון בישראל עולה למרות התרחבות האוכלוסייה העירונית, שדרוג רמת החיים והחינוך, השתלבות הנשים בשוק העבודה (מקום שני בעולם אחרי איסלנד) ועליית גיל הנשואין.

*ב-1969 היה שיעור הפריון הערבי גבוה ב-6 לידות משיעור הפריון היהודי.  ב-2015 השתוו שיעורי הפריון (3.13) – ביטוי להתמערבות הפריון הערבי עם שדרוג מעמד האישה הערביה, השתלבותה במערכת החינוך ושוק העבודה, עליית גיל הנשואין וקיצור שנות הפריון. ב-2019 היה שיעור הפריון היהודי 3.09 לידות לאישה (3.27 כאשר האב, יליד הארץ), לעומת פריון ערבי של 2.98.

*הגידול בפריון היהודי נובע מרמה גבוהה-יחסית של אופטימיות, פטריוטיות, זיקה לשורשים, אחריות קיבוצית, תחושת סכנה קיומית וצמצום ההפלות.

*ב-2020 היו 42,442 פטירות יהודיות בהשוואה ל-31,575 ב-1996 – גידול של 34% המלמד על התרחבות האוכלוסייה הצעירה. ב-2020 היו 6,261 פטירות ערביות בהשוואה ל-3,089 ב-1996 – גידול של 103% המלמד על התרחבות האוכלוסייה המזדקנת. תוחלת החיים של ערביי ישראל (גברים – 78, נשים – 82) דומה לארה"ב וגבוהה מכל מדינה מוסלמית.

*ב-2020 היה היקף הפטירות היהודיות 31% מהיקף הלידות, בהשוואה ל-40% ב-1995 – תסמין של אוכלוסייה צעירה יותר.  ב-2020 היה היקף הפטירות הערביות 15% מהיקף הלידות, בהשוואה ל-8% ב-1995 – תסמין של אוכלוסייה זקנה יותר.

*המגמה הדמוגרפית מאז 1995 יצרה תשתית של אוכלוסייה יהודית צעירה ורוח-גבית לפריון גבוה בדור הבא.

*הרוח-הגבית הדמוגרפית מאופיינת גם על ידי מאזן-הגירה-חיובי הכולל את המשך העלייה וצמצום ה"ירידה": 14,200 "יורדים" (יהודים וערבים) נוספו ב-1990 לעומת 7,000-6,000 תוספת בשנים האחרונות.

*האם ממשלת ישראל תחזיר את העלייה לראש סדר העדיפויות הלאומי ותממש את פוטנציאל 500,000 העולים מצרפת, מערב אירופה, ברה"מ לשעבר, ארגנטינה וארה"ב ב-10-5 השנים הבאות?!

התמערבות הדמוגרפיה הערבית

*500,000 ערבים (רובם מיו"ש) השוהים בחו"ל למעלה משנה כלולים במפקד האוכלוסין הפלסטיני, בניגוד לנוהלי הדמוגרפיה המקובלים. ב-1997 הודיע ראש הלמ"ס הפלסטיני על הכללת 325,000 תושבי חו"ל, וב-2004 תיעדה וועדת הבחירות הפלסטינית 400,000 תושבי חו"ל. המספר גדל בהתמדה עקב לידות חו"ל.

*350,000 ערביי ירושלים נושאים ת.ז. ישראלית, ולכן כלולים במפקד האוכלוסים הישראלי, אך גם כלולים במפקד האוכלוסין הפלסטיני (ספירה כפולה). המספר גדל בהתמדה עקב לידות.

*למעלה מ-100,000 ערביי/יות יו"ש (במיוחד) ועזה נישאו לערביי/יות ישראל, קיבלו ת.ז. ישראלית וכלולים במפקד האוכלוסין הישראלי וגם הפלסטיני (ספירה כפולה). המספר גדל בהתמדה עקב לידות.

*350,000 ערבים היגרו מיו"ש מ-1997, אך לא נגרעו ע"י הרשות הפלסטינית, המתכחשת לתופעת מאזן ההגירה השלילי (היקף יציאות עולה על כניסות), המאפיינת את ערביי יו"ש (כ-15,000 לשנה בתקופה האחרונה) לפחות מאז הסיפוח הירדני ב-1950. לדוגמא, 26,357 ב-2019, 7,778 – 2018, 15,173 – 2017, 15,502 – 2016, 16,393 – 2015 ו-24,244 – 2014, כפי שמדווח ע"י רשות האוכלוסין וההגירה, המתעדת יציאות וכניסות בכל מעברי הגבול היבשתיים, אוויריים וימיים.

*ניפוח מלאכותי של 32% בנתוני לידה תועד ע"י "הבנק העולמי" בדו"ח מספטמבר 2006 (עמ' 8, סעיף 6). הרשות הפלסטינית דיווחה על גידול של 8%, אך "הבנק העולמי" תיעד ירידה של 24%.

*התמערבות דרמטית של שיעור הפריון – מתשע לידות לאשה בשנות ה-60' ל-3.02 לידות ב-2021 – מתועדת ע"י ה-CIA World Factbook, הנוטה להדהד את נתוני הרשות הפלסטינית. ההתמערבות ניזונה ממעבר סוחף מהכפר אל העיר (70% כפריים ב-1967; 77% עירוניים ב-2021), עלייה בגיל הנשואין של הנשים (מגיל 15 ל-22), שימוש גורף באמצעי מניעה (כ-70% – מקום שני בעולם המוסלמי לאחר מרוקו), וקיצור תקופת הפריון (מגיל 55 עד 15 ל-45-23).

*גיל החציון של ערביי יו"ש הוא 22 לעומת 18 ב-2005.

*התמערבות שיעור הפריון מאפיינת את כל מדינות האסלאם, להוציא את מדינות התת-סהרה: ירדן (בעלת שיעור פריון דומה ליו"ש) – 3 לידות לאשה; איראן – 1.93; סעודיה – 1.95; מרוקו – 2.29; עיראק – 3.32; מצרים – 3.23; תימן – 3.1; איחוד האמירויות – 1.65; וכו'.

*הפלסטינים מצמצמים את דיווחי הפטירה משקולים של מאבק-כוחות והיבטים כספיים, כפי שמלמדים דיווחים מתקופת המנדט הבריטי. לדוגמא, מפקד 2007 כלל את ילידי 1845….

*לפי התיעוד הנ"ל, מספר ערביי יו"ש הוא 1.5 מיליון – 50% מהנתון הרשמי.

 השורה התחתונה

*ב-1897 היה מיעוט יהודי של 9% בשטח המשולב של שומרון, יהודה ו"הקו הירוק". ב-1947 – מיעוט של 39%. ב-2021 קיים רוב יהודי של 68% (7.3 מיליון יהודים, 2 מיליון ערביי "הקו הירוק" ו-1.5 ערביי יו"ש), הנהנה מרוח גבית של פריון, מאזן הגירה חיובי ופוטנציאל של גל-עלייה, הממתין לממשלה שתמנף אותו.

*התנופה הדמוגרפית הנ"ל התרחשה עקב מדיניות עלייה פרו-אקטיבית של הנהגת היישוב היהודי שהונחתה ע"י החזון הציוני, הבינה שגיבוש רוב יהודי מוצק הוא אתגר רב-דורי, וכמו הרצל ובן גוריון לא נרתעה מתחזיות דמוגרפוביות של הממסד הדמוגרפי והסטטיסטי.

*בניגוד לתובנה המקובלת ולהערכות ותחזיות הממסד האקדמאי, פוליטי, ביטחוני ותקשורתי (המהדהדים את נתוני הרשות הפלסטינית ללא בדיקת-נאותות), אין פצצת-זמן דמוגרפית ערבית, אבל קיימת רוח-גבית דמוגרפית  יהודית חסרת-תקדים.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/31Po6Um

English edition   https://bit.ly/3sSvn1O

זעזועים בירדן

מדינות זרות, בני משפחת המלוכה וגורמים בדווים בכירים מואשמים בנסיון להביא לחילופי שלטון בירדן.

חילופי שלטון בירדן עלולים להפוך את המדינה – המשתרעת בין סוריה, עיראק, סעודיה וישראל – לבסיס נוסף של טרור פלסטיני ואסלאמי, שיהווה איום קיומי על סעודיה, שאר מדינות חצי האי ערב ומצרים, יעניק רוח גבית לאייתולות באיראן, ארדואן התורכי, ,האחים המוסלמים", סין ורוסיה, ויפגע קשות באינטרסים ביטחוניים וכלכליים של ישראל וארה"ב.

הפגיעות הפנימית של ירדן מושפעת על ידי הפיצול הפנים-בדווי שמקורו ב-1921, כאשר המשפחה ההאשמית מחיג'אז במערב סעודיה יובאה על ידי האימפריה הבריטית, והומלכה על השבטים הבדווים בירדן, המפוצלים שבטית, גיאוגרפית, תרבותית, רעיונית ודתית. חלקם (במיוחד בדרום הממלכה) רואים במשפחה ההאשמית מהגרים בלתי-רצויים, הנתונים להשפעת התרבות המערבית, וסוטים מהאסלאם והערביות בעצם החתימה על הסכם שלום עם מדינה "כופרת" יהודית.

כ-70% מתושבי ירדן הם פלסטינים, בעוד ההנהגה הפלסטינית (אש"פ, הרשות הפלסטינית וחמאס) רואה בירדן ישות מלאכותית וזמנית במערב (78%) פלסטין. מכאן המעורבות הפלסטינית בחתרנות וטרור להפלת השלטון ההאשמי, כפי שהיה במלחמת האזרחים ב-1970 וגל הטרור ב-1989.

פלסטינים רבים מעורבים גם בפעילות פוליטית וחתרנית של "האחים המוסלמים" בירדן, כמו גם במצרים ומדינות המפרץ.

בנוסף לכך, יש בירדן כשני מליון פליטים מעיראק (ובמיוחד) מסוריה, הכוללים גם פעילי טרור אסלאמי הממשיכים פעילותם בירדן.

ההתרחשויות בירדן חושפות מאפיינים בני 1,400 שנים של המזרח התיכון:

*נאמנות משפחתית, שבטית ומקומית עליונה על נאמנות לאומית;

*פגיעות פוליטית, אי-יציבות וזעזועים בלתי-צפויים;

*פיצול וסכסוכים אלימים מקומיים, לאומים ואזוריים;

*שלטון מיעוט לא-דמוקרטי המהווה מטרה לנסיונות הפיכה;

*משטר עולה לשלטון – ומאבד שלטון – באלימות;

*שחיתות שלטונית;

*חוסר-סובלנות אלימה כלפי "מאמינים" ו"כופרים", פנימית ואזורית, דתית, תרבותית, רעיונית וגיאוגרפית;

*היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי;

*היעדר דמוקרטיה וזכויות אדם מערביים.

המציאות המזרח תיכונית

הזעזועים בירדן ניזונים גם מהצונאמי הערבי (המכונה בפשטנות "אביב ערבי") שפרץ לרחוב הערבי ב-2011/2010 ומהווה איום קיומי על כל משטר ערבי.

ב-2021 מתעדת הקריסה האלימה של המבנה הפוליטי בעיראק וסוריה – שנחשבו למדינות מובילות בעולם הערבי – את פגיעותו של כל המשטרים הערביים, החשים על צווארם את מאכלת יריביהם מבית ומחוץ.

שליטים ערביים שנחשבו ל"סלע גיברלטר" איבדו את השלטון באלימות – שהביאה לשינויים דרמטים – כפי שהיה לדוגמא:

*ב-1958 הוצא להורג פייסל השני מלך עיראק בהפיכה צבאית; ב-1963 הוצא להורג הגנרל קאסם בהפיכה צבאית-בעת'יסטית; ב-1979 הדיח צדאם חוסיין את קודמו והפך לשליט בלעדי עד תלייתו ב-2006.

*ב-1952 הודח פארוק מלך מצרים בהפיכה צבאית, ששמרה על השלטון עד 2012, כאשר "האחים המוסלמים" עלו לשלטון עד 2013 והודחו על ידי הגנרל סיסי.

*ב-1969 הודח אידריס מלך לוב על ידי קדאפי, שהוצאתו להורג על ידי המון סוער ב-2011 הפכה את לוב – עד היום – לזירת מלחמות אזרחים וטרור אסלאמי.

*ב-1979/78 הודח השאה הפרסי על ידי מהפיכה אסלאמית.

*ב-1964 ו-1985 הודחו שליטים צבאיים בסודן על ידי גורמים  צבאיים-פוליטים-אסלאמיסטים; ב-1989 הנהיג הגנרל באשיר הפיכה צבאית ושלט עד להדחתו ב-2019 על ידי מרד צבאי-אזרחי, העומד בפני התנגדות אסלאמיסטית.

*מ-1962 מהווה תימן זירת מלחמות אזרחים וחילופי שלטון במעורבות גורמי חוץ.

*ב-1987 הודח בורגיבה נשיא תוניסיה על ידי בן עלי, שנמלט והודח ב-2011, והוחלף על ידי "האחים המוסלמים".

היקף האלימות הבינערבית ובין-אסלאמית מתועד על ידי 11 מיליון המוסלמים שנהרגו במלחמה וטרור בין-אסלאמים מאז 1948, מהם 35,000 (0.3%) נהרגו במלחמות ערב-ישראל.

500,000 סורים נהרגו במלחמות אזרחים שפרצו ב-2011, בנוסף ל-7 מיליון פליטים. 2 מיליון נהרגו ו-4 מיליון הפכו לפליטים במלחמות אזרחים בסודן ב-2011-1983. 200,000 נהרגו במלחמות אזרחים באלג'יר ב-2006-1991. מיליון הרוגים במלחמת עיראק-אירן 1988-1980. 300,000 תושבי עיראק (כורדים ושיעים) נהרגו על ידי צדאם חוסיין, בנוסף ל-150,000 שנהרגו בידי טרוריסטים אסלאמים. 200,000 לבנונים נהרגו במלחמות אזרחים – חלקן במעורבות פלסטינית – בשנות ה-70' וה-80' של המאה הקודמת. 80,00 איראנים נהרגו במהפיכת 1978/79 שהעלתה את האייתולות לשלטון בטהראן, ורבים נוספים הוצאו להורג.

השורה התחתונה

לפי פרופ' פואד עג'אמי, שהיה מגדולי המזרחנים וראש לימודי המזרח התיכון באוניברסיטת ג'והן הופקינס (The Arab Predicament): המזרח התיכון מהווה "רצף של אשליות, תיסכול ומדיניות המתדרדרים שוב ושוב לשפיכות דמים".

ואכן, מעצבי מדיניות מערביים המונחים על ידי שאיפה לשלום נוטים להקריב את מציאות המזרח התיכון המורכבת והמתסכלת על מזבח הכמיהה לפתרונות נוחים ומהירים, פשטנות והרהורי-לב, ובכך מוסיפים שמן למדורה.

המזרח התיכון חושף את ערוותם של מדינאים מערביים שקיבלו בברכה את הצונאמי הערבי כאילו היה אביב ערבי, מצעד הדמוקרטיה ומהפיכת "פייסבוק" והנוער; האמינו שאפשר ליישם במזרח התיכון הגועש נורמות מערביות של דמוקרטיה, סובלנות וכיבוד הסכמים; ראו בסכסוך הערבי-ישראלי את "הסכסוך המזרח תיכוני"; והגדירו את הסוגייה הפלסטינית כשורש הסכסוך הערבי-ישראלי, גורם מרכזי בהוויה המזרח תיכונית ובבת-עין של הערבים.

בחינת המציאות ההפכפכה והאלימה במזרח התיכון מחייבת את ישראל לגבש גבולות ביטחון שיעמדו בפני תרחישים מזרח תיכוניים – כגון מתקפת פתע ו/או הפרה אלימה של הסכם שלום – ולא בפני תרחישים מערביים. המזרח התיכון מלמד שכח הרתעה והדיפת לחצים הם תנאים-מוקדמים לצמצום מלחמות וטרור, לעומת פייסנות המעודדת תוקפנות.

תזזיתיות המזרח התיכון מדגישה את ייחודה של ישראל כבעלת-ברית אמינה, יעילה ודמוקרטית של ארה"ב, בעלת יכולות צבאיות וטכנולוגיות המשרתות אינטרסים ואתגרים משותפים של ארה"ב וישראל, ומהוות מכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב, המעניק לארה"ב תשואה שנתית של מאות אחוזים(!) על ההשקעה השנתית של ארה"ב בישראל (המכונה בשגגה "סיוע חוץ").

"מידה", 4 מרץ 2021, https://bit.ly/2O4aLEq

English edition  https://bit.ly/3kNBa5p

האתגר הישראלי

מ-1948 תומכים שני בתי הקונגרס האמריקאי בשיטתיות בשתופי-פעולה בין ישראל וארה"ב, ואף יוזמים את הרחבתם בתחומי ביטחון, תעשייה, טכנולוגיה, מדע, חקלאות, חלל, ועוד. הקונגרס מבטא את עמדת רוב הציבור האמריקאי, ולעתים גם בניגוד לעמדת נשיאי ארה"ב.

עמדת הקונגרס קיבלה ביטוי בהצבעת הסנאט בפברואר 2021 –- 3:97 – להקצאת מימון לפעילות שגרירות ארה"ב, וקיבועה, בירושלים.

כמו כן, ביולי 2019 הצביע בית הנבחרים – 17:398 – נגד פעילות BDS האנטי-ישראלית.

אבל, בין 17 תומכי BDS היו צירות בית הנבחרים ברברה לי (דמוקרטית מקליפורניה) ובטי מקקולום (דמוקרטית ממינסוטה) – הידועות בעוינותן לישראל – שהן יושבות הראש החדשות של שתי תת-ועדות קריטיות ביותר לעתיד יחסי ישראל-ארה"ב: תת-הועדה המתקצבת את סיוע החוץ השנתי ושתופי-פעולה אזרחיים ותת-הועדה לתקציב הביטחון המתקצבת את שתופי הפעולה הביטחוניים.

השתיים מייצגות מיעוט הולך ומתרחב בציבור האמריקאי בכלל, ובקרב צירי בית הנבחרים (במיוחד) והסנטורים בפרט, ומהוות אתגר משמעותי לישראל ובעלי-בריתה בארה"ב.

הן מייצגות מיעוט הולך וגדל המתרחק ממורשת היסטורית, תרבותית, מוסרית ואזרחית בת 400 שנים, שראתה בתנ"ך מקור-השראה, הזניקה את ארה"ב להנהגת העולם החופשי, ומהווה את תשתית היחס המיוחד למדינה היהודית. ציבור זה אינו מודע לתרומה הייחודית של ישראל לביטחון, טכנולוגיה ותעשייה בארה"ב, ולעמידה המשותפת מול איומים ואתגרים המגמדים את הסוגייה הפלסטינית. הוא מתעלם מהעובדה שרוב מנהיגי ערב רואים בפלסטינים אב-טיפוס לטרור ובוגדנות בינערביים, ומההשפעה השלילית של מדינה פלסטינית על יציבות האזור ואינטרס ארה"ב, ומתעלם מחינוך לשנאה פלסטיני המבטא את החזון הפלסטיני ומהווה חממת-טרור. הוא אינו מכיר את ההשפעה החיובית של שליטת ישראל ברכסי יו"ש ורמת הגולן על יציבות האזור ואינטרס ארה"ב, ואינו ער לפער הבלתי-ניתן-לגישור בין תפישת העולם המערבית לבין המציאות ההפכפכה, אלימה ובוגדנית במזרח התיכון.

כדי לבלום את הכרסום באהדת הציבור ונבחריו בשני בתי הקונגרס, על המסר הישראלי להדגיש את השפעת ישראל והמזרח התיכון על איומים ואתגרים של ארה"ב ובעלות בריתה ולא על האינטרס הישראלי (אותו יש להדגיש בכנסת ישראל).

משקל הקונגרס

אמנם הנשיא הוא "מפקד-על", אך רק ככל שהקונגרס מאשר ומתקצב. לנשיא אין סמכות מוחלטת באף תחום, ובניגוד לשיח הציבורי בישראל הוא אינו "הממשל", אלא אחד משלושת רשויות הממשל, השקולות בעוצמתן ונהנות מהפרדה מוחלטת בינהן (הנשיא אינו מחוקק-על וחברי הקבינט אינם מחוקקים).

435 צירי בית נבחרים ו-100 סנטורים מהווים את הבבואה הנאמנה ביותר של הציבור בארה"ב, מכהנים ברשות המחוקקת החזקה בעולם, ומשפיעים באופן משמעותי על עיצוב מדיניות הפנים והחוץ של ארה"ב.

בניגוד לתובנה המקובלת, חוקת ארה"ב מעניקה לרשות המחוקקת מעמד שווה-עוצמה לרשות המבצעת בכל תחומי המדיניות.  בניגוד לרשויות מחוקקות בדמוקרטיות אחרות, המחוקק בארה"ב (הנבחר כל שנתיים לבית הנבחרים וכל שש שנים לסנאט) נהנה מהפרדה מוחלטת בין הרשויות, אינו נשלט על ידי הנשיא ומנהיגי מפלגה, ושואב את עיקר עוצמתו מ- ומחוייב בעיקר ל- בוחרים באזור הבחירה (כ-700,000 איש) ובמדינה.

כדי למנוע דיקטטורה-נשיאותית, החוקה מגבילה את כח הנשיא, מבזרת עוצמה שלטונית, ומעודדת התגוששות-חיובית בין הקונגרס והנשיא, במטרה להגיע לפשרה, החלטות ואחריות משותפות הן בין הנשיא לבין 535 חברי הרשות המחוקקת, והן בין הסנאט לבין בית הנבחרים.

התיקון ה-22 לחוקה (מ-1951) מגביל את כהונת הנשיא לשתי כהונות, אך כהונת המחוקקים אינה מוגבלת. החוקה אף מעניקה למחוקקים את "כח הארנק" (בעלי המאה) ואת הסמכות לפקח על פעילות הנשיא; לאשר או לדחות כ-1,300 מנויים בכירים (כולל שופטי בית המשפט העליון וחברי הקבינט); לאשרר או לדחות אמנות והסכמים בינלאומיים; להכריז על – ולסיים – מלחמות; להטיל עיצומים על ישויות זרות (רוב העיצומים ביוזמת הקונגרס); להקים או לבטל גופים של הרשות המבצעת; להדיח נשיא; להסיר וטו נשיאותי; וכמו כן לקצץ, להרחיב, להשעות, לבטל וליזום מדיניות פנים, חוץ וביטחון (כולל פיתוח ורכש מערכות נשק).

אמנם צירי בית הנבחרים (במיוחד) וסנטורים מעדיפים להתמקד בנושאי פנים, מכיוון שהם עומדים בראש סדר העדיפויות של בוחריהם, אך הם יכולים לקבוע עובדות גם בתחומי חוץ וביטחון, כאשר הנסיבות והבוחרים(!) מחייבים את מעורבותם.

לדוגמא, ב-2017 ו-2012 הטיל הקונגרס עיצומים על רוסיה ומצרים למרות התנגדות הנשיאים טראמפ ואובמה; ב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין עם איראן, ובכך איפשר את נסיגת ארה"ב ממנו ב-2018; ב-2014 ("צוק איתן") כפו מחוקקים דמוקרטים על אובמה מימון סוללות "כיפת ברזל" נוספות לישראל; ב-2012 קיצץ הקונגרס את סיוע החוץ לממשלת "האחים המוסלמים" במצרים, והטיל עיצומים על איראן, חרף התנגדות אובמה; ב-2011 כפו סנטורים דמוקרטים על אובמה להטיל וטו על גינוי ההתנחלויות במועצת הביטחון של האו"מ; ב-2009 סיכל מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט את כוונת אובמה לסגור את מתקן המעצר של טרוריסטים מוסלמים בגואנטנאמו; מ-1999 הסנאט אינו מאשרר את האמנה הבינלאומית לאיסור ניסויים גרעיניים;  בתקופת הנשיא בוש האב הקונגרס יזם הרחבה משמעותית של שתוף פעולה ביטחוני עם ישראל חרף התנגדות הנשיא; ב-1986 הסיר הקונגרס וטו של הנשיא רייגן והטיל עיצומים קשים שזרזו את נפילת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה; ב-1984, 1976 ו-1973 הביא הקונגרס להפסקת המעורבות הצבאית של ארה"ב בניקרגואה, אנגולה ודרום מזרח אסיה, למרות התנגדות רייגן, פורד וניקסון; ב-1973 הסיר הקונגרס וטו של ניקסון וחוקק את "חוק סמכויות המלחמה";  ב-1974 חוקק הקונגרס את תיקון "ג'קסון-ואניק" שפתח את שערי ברה"מ לעליית למעלה ממיליון יהודים, למרות התנגדות חריפה של ניקסון וקיסינג'ר.

השורה התחתונה

עוצמת הרשות המחוקקת; תמיכתה השיטתית בהעשרת הקשרים בין ארה"ב לישראל; העובדה שהמחוקקים מחוייבים לבוחרים ב-435 אזורי בחירה ו-50 מדינות (ולא לאידיאולוגיה ומדיניות של הרשות המבצעת); הפוטנציאל העצום והבלתי-ממונף הקיים בקונגרס להרחבת שתוף הפעולה האזרחי והביטחוני בין ישראל לארה"ב ובין ישראל למדינות השונות בארה"ב; ומגמת הכרסום באהדת ישראל הניכרת בקרב הנבחרים; כל אלו מחייבים את ישראל לשדרג באופן דרמטי את הקצאת המשאבים לקשר השוטף עם גבעת הקפיטול (כח אדם וזמן במימון המתגמד נוכח היקף הפוטנציאל).

האם ממשלת ישראל תשכיל להתמודד עם האתגר שמציב בפניה בעל-ברית חיוני ושיטתי, הקונגרס האמריקאי?

"הזירה – דיפלוטיה ויחסי חוץ", המרכז הבינתחומי, הרצליה, https://bit.ly/3ql3Ynu

לפי סקר שנתי של "גאלופ" מרץ 2020, ישראל נהנית מ-74% אהדה (90% מהרפובליקאים ו-67% מהדמוקרטים) לעומת 23% של הרש"פ (9% מהרפובליקאים) ו-34% מהדמוקרטים). לקראת תחילת עידן ביידן ישראל עדיין נהנית מתמיכה דו-מפלגתית בקרב הציבור האמריקאי ונבחריו בבית הנבחרים והסנאט.  עם זאת, אין להתעלם ממגמת הכרסום ב-20 השנים האחרונות.

יש הטוענים שלמדיניות ישראל – ובמיוחד ההתנגדות להסכם הגרעין עם איראן שנחתם ב-2015 – אחריות רבה לכרסום זה.

אבל, בתקופת רה"מ בגין, למרות קרע חריף עם הנשיא רייגן בהקשר הפצצת הכור הגרעיני העיראקי (יוני 1981) וסיפוח רמת הגולן (דצמבר 1981) והמשך הבנייה ביו"ש – שהביא להשעייה זמנית של הסכם שתוף פעולה – נשמרה התמיכה הדו-מפלגתית בקונגרס ושודרג קשר אסטרטגי ארוך-טווח.

כהונת רה"מ שמיר, שגם הוא היה נחוש מרה"מ נתניהו בסוגיית הבנייה ביו"ש וירושלים, אופיינה על ידי עוינות אישית ומדינית מצד הנשיא בוש, אבל התמיכה הדו-מפלגתית בקרב הבוחרים והנבחרים בגבעת הקפיטול הביאה דווקא להרחבה חסרת-תקדים של שתופי הפעולה עם ארה"ב.

עוד לפני כן הקים רה"מ בן גוריון את המדינה והרחיב את שיטחה ב-35% חרף לחץ אימתני של מחלקת המדינה, הפנטגון וה-CIA וההססנות של הנשיא טרומן. הוא היה מודע לתמיכה הדו-מפלגתית ברעיון המדינה היהודית, שאפיינה את רוב הציבור האמריקאי ונבחריו מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17 והאבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום.

לדוגמא, ב-1891 חתמו מנהיגי שתי המפלגות בבתי המחוקקים על "עצומת בלאקסטון" שקראה להקמת מדינה יהודית, וב-1922 חתם הנשיא על החלטה דומה של בתי הקונגרס.

 שורש התמיכה הדו-מפלגתית בישראל הוא פועל-יוצא של מכנה-משותף רעיוני לשתי המפלגות, המבטא זיקה למורשת הערכית והאזרחית של האבות המייסדים, המבוססת במידה רבה על התנ"ך וזכות העם היהודי על ארץ ישראל.  המורשת מדגישה את הפרדת דת ממדינה אך לא דת מחברה; טיפוח הזיכרון ההיסטורי האמריקאי והייחודיות האמריקאית; עצמאות הפעולה הביטחונית והמדינית של ארה"ב; הגבלת כח השלטון המרכזי וקדושת חופש הפרט והיוזמה הפרטית; ומרכזיות הדגל, ההמנון והאמונה באל (In God We Trust).

ככל שהזיקה למורשת האבות המייסדים חזקה יותר, כן איתנה יותר ההזדהות עם המדינה היהודית, שהתחזקה עם סיום מלחמת העולם השנייה וחשיפת מימדי השואה היהודית.

התעצמותה הביטחונית והטכנולוגית של ישראל, והפיכתה למכפלן-עוצמה מרכזי עבור ארה"ב, הוסיפה את הקשר האסטרטגי למכנה המשותף ההיסטורי בין ארה"ב וישראל.

מתרחקים מחזון האבות המייסדים ומישראל

חרף האמור לעיל, גורם הזמן מקהה את זיקת תושבי ארה"ב למורשת האבות המייסדים, שהזניקה את ארה"ב להנהגת העולם החופשי. הזיקה גם נחלשת עקב שינויים דמוגרפים (גלי הגירה מאמריקה הלטינית ומדינות שונות באסיה ואפריקה), הגורמים לשינויים תרבותיים ורעיוניים, הניכרים במיוחד בקרב מיעוט מתרחב של בוחרי ונבחרי המפלגה הדמוקרטית.

שינויים אלה מעניקים רוח-גבית לתפישת עולם המתנתקת מהאבות המייסדים; אינה מכירה בהשפעת הדת והתנ"ך על עיצוב התרבות והממשל בארה"ב; מנתצת אנדרטאות של דמויות יסוד בהיסטוריה האמריקאית; דוגלת במדיניות חוץ וביטחון רב-לאומית (או"מ, ארגונים בינלאומיים, אירופה, עולם שלישי); אינה מקדשת דגל, הימנון וייחודיות אמריקאית; מנותקת מלקחי מלחמת העולם השנייה; וביקורתית כלפי ישראל המזכירה להם את מורשת האבות המייסדים. המדינה היהודית אינה ביטוי לשיבת העם היהודי למולדתו, אלא – בעיני המיעוט ההולך וגדל – ביטוי לקולוניאליזם ודיכוי.

שינויים אלו מצמצמים את המכנה המשותף הבין-מפלגתי, מקצינים את הקיטוב הפוליטי בארה"ב, ומאיימים על התמיכה הדו-מפלגתית בישראל.

ישראל חייבת להתמודד עם השינויים בזירה האמריקאית ולבלום את הכרסום בתמיכה הדו-מפלגתית, אך לא על ידי שינוי מדיניותה כלפי אתגרים קיומיים במזרח התיכון, אלא על ידי שינוי היערכות תכנית, גיאוגרפית וכח אדם בארה"ב.

לדוגמא, שינוי השיח הצבורי והדיפלומטי מ"סיוע חוץ" ל"השקעה בישראל" המניבה לארה"ב מאות אחוזי תשואה שנתית; מחיוניות השליטה ברמת הגולן ויו"ש לאינטרס ישראלי לתרומה לאינטרס ארה"ב; מזכויות אדם פלסטיניות לחינוך לשנאה וטרור (אנטי-ערבי ואנטי-ישראלי) פלסטינים.

על ישראל למנות שגרירים לשידרוג הקשר עם המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית, ארגוני נשים, המגזרים ההיספנים והאפרו-אמריקאים ותיגבור יחידת הקונגרס המהווה בבואה של הציבור האמריקאי. כמו כן, עליה להתאים את מיקום ואיוש נציגויות ישראל בארה"ב לשינויים במשקל הפוליטי של האזורים השונים בארה"ב.

הכרסום בתמיכה הדו-מפלגתית נובע משינויים בזירה האמריקאית ולא ממדיניות ישראל. התמודדות יעילה עם השינויים תוכל לבלום את המגמה המדאיגה הזו, ותשדרג את התמיכה בישראל.

סרטונים אחרונים

Play Video

The Abolitionist Movement inspired by Passover

Passover, in general, and the Biblical Exodus, in particular inspired the Abolitionist anti-slavery movement.
Play Video

Welcome to the rebranded EttingerReport website

Play Video

The US diplomatic option toward Iran is self-destructive

The US diplomatic option induced the transformation of Iran from "the American policeman of the Gulf" to “the largest anti-American venomous octopus in the world.”
Play Video

Palestinian state – is it consistent with US interests?

A Palestinian state west of the Jordan River would cause the demise of the pro-US Hashemite regime east of the River, transforming Jordan into a platform of anti-US Islamic terrorism with ripple effects into the Arabian Peninsula, threatening all pro-US, oil producing Arab regimes, a bonanza to US enemies and rivals and a setback to the US.

ניוזלטר

הזמינו הרצאות וראיונות

דמוגרפיה

איראן

ישראל וארה"ב מול איראן: האם לומדים משגיאות העבר?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 18 אפריל 2024, bit.ly/3JnBa9x

ישראל אסירת-תודה לארה"ב ובעלות בריתה הערביות על הסיוע במלחמה באיראן. אבל מלחמתה של ישראל באיראן – המהווה איום קיומי לכל בעלות הברית הערביות של ארה"ב – תורמת לביטחון הלאומי וביטחון הפנים של סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, ירדן, מצרים, מרוקו וגם ארה"ב.

ראש ה-FBI, כריס ריי, הצהיר בעדותו בקונגרס שפגיעה בישראל – כמו שהיה ב-7 לאוקטובר – מהווה מקור השראה לטרור איראני/אסלאמי נגד יעדים אמריקאים ברחבי העולם ועל אדמת ארה"ב.

ישראל היא אב-טיפוס ללוחמה בטרור ומוצב קדמי של ארה"ב באזור קריטי לסחר הבינלאומי ושיווק נפט וגז טבעי ומוקד טרור אסלאמי/איראני אנטי-אמריקאי. ישראל חוסכת לארה"ב מיליארדי דולרים הכרוכים ביצור והצבה של נושאות מטוסים אמריקאיות נוספות באוקיינוס ההודי והים התיכון ומספר חטיבות במזרח התיכון. פגיעה בישראל נתפסת בעיני איראן וגרורותיה כפגיעה בארה"ב.

איראן וחיזבאללה פועלים משנות ה-80' בדרום ומרכז אמריקה – יחד עם ברוני הסמים, ארגוני טרור וממשלות אנטי-אמריקאיות – ומגבירות את נוכחותן על גבול ארה"ב-מקסיקו ובתוך ארה"ב, כדי לקדם את חזון האייתולות: הכנעת "השטן הגדול האמריקאי".  איראן גם פועלת להפלת המשטרים הסונים הערביים הפרו-אמריקאים במפרץ הפרסי, מרוקו, מצרים וירדן.

לאחרונה איראן מגבירה חתרנות וטרור בירדן מבסיסים בעיראק וסוריה, תוך מינוף 2 מיליון הפליטים הסורים בצפון ירדן, הפעילות החתרנית הענפה של "האחים המוסלמים" בירדן, הפיצול בין השבטים הבדווים, והרוב הפלסטיני בירדן, המאיימים על יציבות השלטון ההאשמי.  הפלת המשטר ההאשמי תקצין את האיום האיראני והפלסטיני על ישראל, ותשלים את כיתור סעודיה ע"י איראן ובעלות-בריתה.

אבל, משטר האייתולות חייב את התעצמותו הצבאית הדרמטית מאז עלייתו לשלטון בפברואר 1979 למדיניות הכושלת של מחלקת המדינה האמריקאית, הדבקה באופציה הדיפלומטית, שוללת את האופציה הצבאית, ומאמינה שבוננזה פיננסית ודיפלומטית תשכנע את האייתולות לזנוח חזון בן 1,400 שנים, להסכים לדו-קיום בשלום, ולקיים הסכמים. מחלקת המדינה מתעלמת מהמציאות הוולקנית במזרח התיכון ומאיום הטרור האיראני על אדמת ארה"ב, הממחישים שתנאי להרגעת המצב הוא שינוי – ולא מו"מ עם – המשטר באיראן.

אמנם הנשיא ביידן מאיים על האייתולות DON’T, אבל במקביל הוא משעה ומרכך סנקציות כלכליות שהוטלו על האייתולות בהיקף של יותר מ-100 מיליארד דולרים, שרובם מושקע בשדרוג יכולות הטרור של איראן, חיזבאללה וחמאס.

ביידן פועל להרתעת איראן, אך במקביל לוחץ על ישראל להימנע מפעולות-מנע עצמאיות נגד איראן, לעבור מהאופציה הצבאית מול חמאס לאופציה הדיפלומטית, ובכך מגביר את תלות ישראל בארה"ב, פוגע בכוח ההרתעה של ישראל, ומתמרץ טרור אנטי-ישראלי.

תקדימי העבר מוכיחים שעל ישראל להגיב ללחץ האמריקאי על ידי העדפת אינטרס ביטחוני ארוך-טווח על פני נוחיות-מדינית קיצרת-טווח. לדוגמא, היענות ללחץ מנעה את הכרעת החמאס ב-17 השנים האחרונות וסללה את הדרך להתעצמותו ולמחדל האיום של ה-7 לאוקטובר. לעומת זאת, הדיפת הלחץ להימנע מהשמדת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 – שכלל גם השעיית אספקת מטוסי קרב והסכמים ביטחוניים – שיחררה את ישראל, סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, עומאן וכווית מאיום קיומי, וחסכה מארה"ב ב-1991 עימות גרעיני מול צדאם חוסיין. כך גם היה בעבר, כאשר ישראל הדפה לחץ כבד של ארה"ב שהיה פוגע בכוח ההרתעה של ישראל, ומונע את הפיכתה לבסיס הקדמי היעיל ביותר של ארה"ב שאינו דורש הצבת חיילים אמריקאים: לחץ אמריקאי להימנע מהחלת החוק הישראלי על רמת הגולן ב-1981; לחץ לא לפתןח במלחמת מנע ב-1967; לחץ להימנע מאיחוד ירושלים ובנייה יהודית מעבר ל"קו הירוק" ב-1967; לחץ כבד להימנע מהחלת החוק הישראלי בירושלים המערבית, מערב הגליל, וחלקים ניכרים בשפלה ובנגב ב-1949; ועוד.

תקדימי העבר ממחישים שהיענות ללחץ אמריקאי פוגעת בביטחון ישראל, ואילו הדיפת הלחץ מקדמת את ביטחון ישראל וגם אינטרסים חיוניים של ארה"ב.

בינואר 1991 – עם פתיחת "מלחמת המפרץ" – דרשה ארה"ב מישראל להימנע מתגובה לפגיעת טילי "סקאד" עיראקים בגוש דן. ראש הממשלה שמיר נענה לדרישה, מכיוון שזאת הייתה, בראש ובראשונה, מלחמתה של ארה"ב לשחרור כווית ובלימת צדאם חוסיין.  באפריל 2024 ארה"ב דורשת מישראל להימנע מתגובה למתקפת טילים איראנית, למרות שזאת בראש ובראשונה – בניגוד ל"מלחמת המפרץ" – מלחמתה של ישראל במשטר האייתולות.

הפקת לקחי 7 לאוקטובר מחייבת להימנע ממדיניות של תגובה, הכלה ומתקפות נקודתיות, ולנקוט במלחמת-מנע (שהייתה מונעת את מחדל ה-7 לאוקטובר) ומתקפות מערכתיות ולא רק נקודתיות. איראן אינה מסתירה את חזונה ופעילותה לחיסול "הישות הציונית". מחיר מלחמת-מנע היום יתגמד לעומת מחיר מלחמת-תגובה בעתיד הקרוב מול איראן משודרגת ואולי אף גרעינית.

יהודה ושומרון

ישראל-סעודיה ושליטה ישראלית על רכסי יו"ש (סרטון)

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823

*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;

*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;

*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;

*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.

ירושלים

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

חגים יהודיים

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

גולן

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

טרור איסלמי

חמאס ופלסטינים: שלובים או נפרדים?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 3 ינואר 2023, bit.ly/41Imdai

English edition  bit.ly/489Wxpq

תפישת העולם המערבית נחושה להפריד בין חמאס לבין האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. אבל היא מנוגדת למציאות המזרח תיכונית, החושפת שילוב ברור בין חמאס לבין רוב הפלסטינים (גם ביו"ש), חברתית, חינוכית, תרבותית, רעיונית ודתית.

המציאות המזרח תיכונית גם מציגה את חמאס כמדינת טרור ולא רק ארגון טרור. לכן, רוב ערביי עזה חגגו בהתלהבות את זוועות ה-7 לאוקטובר, ורואים בטרור אב-טיפוס של גבורה במסגרת מלחמת-קודש לקידום חזון עקירת "הישות הכופרת היהודית".

פוטנציאל הטרור של אוכלוסיית עזה הודגש עוד ב-29 ליוני 1967, במסמך של הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל ארל ווילר, שהוגש למזכיר ההגנה האמריקאי, רוברט מקנאמארה. המסמך הציג את מפת גבולות הביטחון המינימלי של ישראל, שכללה את רמת הגולן, רכסי יו"ש, רצועת החוף מאילת לשארם א-שייך ו… רצועת עזה: "[רצועת עזה] מהווה מובלעת של חתרנות וטרור, ושליטה בה תקנה לישראל יתרון צבאי…. עזה מהווה אתר אמונים של הטרור הפלסטיני….. שליטת ישראל ברצועת עזה תצמצם את איום הטרור ב-80%…."

פוטנציאל הטרור של ערביי עזה ממונף מ-1947 על ידי "האחים המוסלמים", שהוא ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם, שהקים את חמאס ב-1988. עזה הייתה בין חמישה הסניפים שהוקמו על ידי "האחים המוסלמים" בתחום המנדט הבריטי (חיפה, יפו, שכם, ירושלים ועזה). הסניף העזתי היה צמוד למרכז "האחים המוסלמים" במצרים, ופעל בעיקר בקרב המעמד הבינוני. אבל, משנות ה-90' הרחיב חמאס את פעילותו בקרב ערביי עזה והפך לגורם מרכזי בזירה החברתית, רעיונית ודתית.

הזדהות ערביי עזה עם "האחים המוסלמים" וחמאס גדלה בהדרגה מאז החתימה על הסכם אוסלו ב-1993, בעקבות החלטת ערפאת ומחמוד עבאס להקים את מערכת החינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), ההסתה במסגדים והאדרת הטרור. בתחילה הביאה הנחלת הטרור לשדרוג מעמד הרשות הפלסטינית, אך  עד מהרה הזניקה את התמיכה בחמאס, שהפך לחלק בלתי-נפרד מהתרבות העזתית ומודל-לחיקוי עבור רוב הנוער הפלסטיני.

מודעות הרשות הפלסטינית להזדהות הגוברת עם חמאס – ולהפיכת חמאס מארגון טרור למדינת טרור בעזה (תחילה) – גרמה להחלטת הרשות הפלסטינית להימנע מקיום בחירות מאז 2005 מחשש  לניצחון סוחף של חמאס. תגובת ערביי עזה לטבח ופרעות ה-7 לאוקטובר הבהירה שהחמאס הוא אכן בשר מבשרה של האוכלוסייה העזתית, ושיוקרת חמאס הרקיעה שחקים בעזה וביו"ש.

כדי להקל על גיבוש הצעות לפתרון סכסוכים, המערב מעדיף ליצור מציאות אלטרנטיבית, אופטימית, צפויה ונוחה יותר ממציאות המזרח תיכונית – בת 1,400 השנים – שהיא מתסכלת, אלימה, בלתי-צפויה ובלתי-נוחה. מכאן ההנחה של מעצבי מדיניות מערביים שחמאס וערביי עזה אינם משולבים, אלא נפרדים, תרבותית ורעיונית, ולכן האוכלוסייה היא לכאורה חפה-מפשע ואין לפגוע בה.

אבל, המציאות המזרח תיכונית מתעדת שמהות החמאס מבטאת את הערכים, תפישת העולם והחינוך של רוב ערביי עזה, השולחים את ילדיהם למערכת החינוך של חמאס, למסגדי החמאס ולהתקהלויות ההמוניות המשבחות את טרור חמאס.

בניגוד לתובנה המקובלת במערב, חמאס אינו ארגון טרור כמו "הנתיב הזוהר" בפרו, "הבריגדות האדומות" באיטליה, "הפעולה הישירה" בצרפת, "הכוחות המזויינים המהפכניים" בקולומביה וגם לא דאע"ש בסוריה ועיראק, וארגוני טרור נוספים המייצגים מיעוט וגורמי שוליים במדינותיהם, ומפעילים טרור נגד רוב האוכלוסייה, והממסד הממשלתי, תרבותי, חינוכי ודתי. בניגוד לארגוני טרור אלו חמאס הוא מדינת הטרור של רצועת עזה, חלק בלתי-נפרד של התשתית החינוכית, תרבותית ודתית של עזה, וזוכה להזדהות מצד רוב תושבי הרצועה. חמאס זוכה לתמיכה רחבה יותר מהתמיכה של תושבי סוריה במשטר אסאד, תושבי איראן במשטר האייתולות, ויותר מהתמיכה שזכו סדאם חוסיין בעיראק וקדאפי בלוב.

מדיניות מערבית המתעלמת ממציאות המזרח התיכון – כפי שמאפיין את מדיניות המערב כלפי איראן – אינה מכירה בשילוב בין חמאס ורוב גדול של ערביי רצועת עזה, מנסה לבלום את מתקפת צה"ל, מזרימה אדרנלין לוורידי חמאס, מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי האנטי-מערבי, ומקשה על מלחמת ישראל והמערב בטרור האסלאמי.