תקציר:
*הפיקוד הצבאי הירדני מזהיר שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי, ותהפוך את ירדן לגן עדן לטרור, שיאיים על ישראל והמשטרים הפרו-אמריקאים בחצי האי ערב.
*שליטת ישראל ביו"ש משדרגת את כח ההרתעה ומנטרלת את איום הטרור הפלסטיני (מיו"ש) על המשטר ההאשמי.
*כח ההרתעה הישראלי מעניק רוח גבית לפעילות המשטר ההאשמי נגד איומים מבית ומחוץ (כולל איראן), וחוסך מארה"ב את הצורך להפעיל צבא אמריקאי להצלת המשטר ההאשמי, כדי למנוע מארה"ב מכה כלכלית וביטחונית.
*נסיגה ישראלית מיו"ש תהפוך את הגבול המערבי של ירדן ל"קש הפלסטיני שישבור את גב המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי".
*ההתנהלות הפלסטינית במאה השנים האחרונות מלמדת שמדינה פלסטינית ביו"ש תהייה פורעת-חוק, תחריף את אי-יציבות המזרח התיכון ותפגע באינטרסים אמריקאים.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3pSJGDE
English edition https://bit.ly/3R5Uzh5
*האם שליטת ישראל ברכסי יו"ש מקדמת את – או מכרסמת ב- אינטרס ארה"ב?
האם מדינה פלסטינית ביו"ש תתרום ל- או תגרע מ- אינטרס ארה"ב?
*בטקס החתימה על הסכם השלום ישראל-ירדן באוקטובר 1994 הזהירו מפקדי הצבא הירדני את מקביליהם הישראלים מפני הקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן, מכיוון שתביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר, תהפוך את ירדן לישות בלתי-נשלטת וגן עדן לטרור, ותיגרום לזעזועים שיאיימו על קיום המשטרים הפרו-אמריקאים במדינות הנפט הערביות וגם במצרים.
*במלחמת-המנע של יוני 1967 השתלטה ישראל על הרכסים של רמת הגולן ויו"ש, ובכך שידרגה באופן דרמטי את כח ההרתעה שלה.
ישראל הפכה מצרכנית-ביטחון המזמינה-תוקפנות ליצרנית-ביטחון המרתיעה-תוקפנות. ישראל הפכה למכפלן עוצמה ייחודי עבור ארה"ב, המשבש את מרחב התמרון של גורמים אנטי-אמריקאים.
*לרכסי יו"ש – 1,000 מטר מעל בקעת הירדן, 600 מטר מעל שפלת החוף – תפקיד מרכזי בביטחון הלאומי של ישראל וקיום המשטר ההאשמי בירדן.
*שליטת ישראל ביו"ש מנטרלת את איום הטרור הפלסטיני (מיו"ש) על המשטר ההאשמי, ומרתיעה גורמים אנטי-האשמים נוספים מבית ומחוץ.
*לדוגמה, ב-2022 מחריפה המתיחות בגבול סוריה-ירדן – 362 ק"מ מרמת הגולן עד עיראק – עקב יוזמות תוקפניות של משטר האייתולות (ממאחזיו בסוריה) הכוללות הפעלת כלי טיס בלתי-מאויישים, מתקפות סייבר, חוליות טרור, והברחת נשק וסמים. איראן שואפת להפיל את המשטר ההאשמי, ובכך להדק את החגורה סביב סעודיה וישראל, להתקרב לים התיכון, ולערער את מעמד ארה"ב במזרח התיכון.
*ירדן זקוקה לתגבורת מול האיום האיראני, אך מטילה ספק במחויבות הצבאית של ארה"ב, ואינה תולה יהבה במחויבות הצבאית של מדינות ערב. לעומת זאת, היא רואה בישראל את "סוכן ביטוח החיים" האמין ביותר, המוכיח את יכולותיו ונחישותו בפעילות צבאית שיטתית נגד משטר האייתולות.
כח ההרתעה הישראלי מעניק רוח גבית לנכונות המשטר ההאשמי לנקוט בצעדים צבאיים מול האיום מהגבול הסורי, כפי שהיה בעבר הלא-רחוק.
*למשל, ב-18 ספטמבר 1970 פלשה סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-מערבית, במטרה להפיל את המשטר ההאשמי, שהיה שקוע במלחמת אזרחים נגד אש"פ וארגוני טרור פלסטינים נוספים. הפלת המשטר ההאשמי הייתה עלולה להביא להפלת המשטרים הפרו-אמריקאים של מפיקות הנפט הערביות, בתקופה של תלות-כבדה של ארה"ב בנפט המפרץ הפרסי.
*הצבא הסורי נסוג לשטח סוריה ב-23 ספטמבר, במידה רבה כתוצאה מכח ההרתעה של ישראל, ששידרג את הביטחון העצמי של צבא ירדן והרתיע את צבא סוריה.
ישראל זכתה לכח הרתעה יעיל עקב השליטה ברמת הגולן ורכסי יו"ש.
*כח ההרתעה הישראלי חסך מארה"ב את הצורך להפעיל את צבאה להצלת המשטר ההאשמי, כדי למנוע מארה"ב מפולת כלכלית וביטחונית. ההרתעה הישראלית שללה מברה"מ בוננזה אסטרטגית.
*נסיגה ישראלית מהרכסים הדומיננטים של יו"ש – חזרה לרצועה של 24-14 ק"מ לאורך הים התיכון – תרסק את כח ההרתעה הישראלי, תשלול מארה"ב מכפלן-עוצמה ייחודי, ותעניק רוח גבית עזה לאויבי ישראל וארה"ב.
נסיגה ישראלית תהפוך את הגבול המערבי של ירדן (עם מדינה פלסטינית) ל"קש שישבור את גב המשטר ההאשמי",תהפוך את ירדן לזירה של מלחמות אזרחים וטרור אזורי ועולמי אנטי-אמריקאי כפי שמרחש בלוב, תימן, עיראק וסוריה. סכנה קיומית לכל משטר ערבי פרו-אמריקאי.
*את ההשפעה של מדינה פלסטינית על המזרח התיכון ואינטרסים אמריקאים אפשר להעריך על רקע הרקורד הפלסטיני:
–חתרנות וטרור פלסטינים בזירה הערבית: מצרים (שנות ה-50'), סוריה (שנות ה-60'), ירדן (1970), לבנון (שנות ה-70') וכווית (1990).
–קשר הדוק עם גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, טרור "האחים המוסלמים", ארגוני טרור באירופה ואמריקה הלטינית, משטר האייתולות, צדאם חוסיין, צפון קוריאה, קובה וונצואלה.
–התגובה הפלסטינית למחוות ישראליות חסרות-תקדים ב-1993 (קליטת הנהגת אש"פ וכ-100,000 טרוריסטים ממדינות ערב ביו"ש ובעזה; שליטה מיידית על 40% מיו"ש ונכונות לסגת ל"קו הירוק") וב-2005 (עקירת הנוכחות האזרחית והצבאית הישראלית מרצועת עזה): החרפה חסרת-תקדים של חינוך לשנאה, הסתה, טרור, האדרת טרוריסטים, הפרת התחייבויות, הפרת זכויות-אדם ורדיפת נוצרים.
*הרקורד הפלסטיני מבהיר שמדינה פלסטינית תהייה פורעת-חוק, תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, תוסיף נציגות אנטי-אמריקאית באו"מ, ותשדרג את מעמד איראן, רוסיה וסין באזור קריטי בין אירופה-אסיה-אפריקה ובין הים התיכון, ים סוף, האוקינוס ההודי והמפרץ הפרסי.
*מכיוון שנמר מחליף טקטיקות, אך לא חברבורות, הרי שמדינה פלסטינית, מחד, וערכים ואינטרסים אמריקאים, מאידך, הם דבר והיפוכו.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/31Po6Um
English edition https://bit.ly/3sSvn1O
זעזועים בירדן
מדינות זרות, בני משפחת המלוכה וגורמים בדווים בכירים מואשמים בנסיון להביא לחילופי שלטון בירדן.
חילופי שלטון בירדן עלולים להפוך את המדינה – המשתרעת בין סוריה, עיראק, סעודיה וישראל – לבסיס נוסף של טרור פלסטיני ואסלאמי, שיהווה איום קיומי על סעודיה, שאר מדינות חצי האי ערב ומצרים, יעניק רוח גבית לאייתולות באיראן, ארדואן התורכי, ,האחים המוסלמים", סין ורוסיה, ויפגע קשות באינטרסים ביטחוניים וכלכליים של ישראל וארה"ב.
הפגיעות הפנימית של ירדן מושפעת על ידי הפיצול הפנים-בדווי שמקורו ב-1921, כאשר המשפחה ההאשמית מחיג'אז במערב סעודיה יובאה על ידי האימפריה הבריטית, והומלכה על השבטים הבדווים בירדן, המפוצלים שבטית, גיאוגרפית, תרבותית, רעיונית ודתית. חלקם (במיוחד בדרום הממלכה) רואים במשפחה ההאשמית מהגרים בלתי-רצויים, הנתונים להשפעת התרבות המערבית, וסוטים מהאסלאם והערביות בעצם החתימה על הסכם שלום עם מדינה "כופרת" יהודית.
כ-70% מתושבי ירדן הם פלסטינים, בעוד ההנהגה הפלסטינית (אש"פ, הרשות הפלסטינית וחמאס) רואה בירדן ישות מלאכותית וזמנית במערב (78%) פלסטין. מכאן המעורבות הפלסטינית בחתרנות וטרור להפלת השלטון ההאשמי, כפי שהיה במלחמת האזרחים ב-1970 וגל הטרור ב-1989.
פלסטינים רבים מעורבים גם בפעילות פוליטית וחתרנית של "האחים המוסלמים" בירדן, כמו גם במצרים ומדינות המפרץ.
בנוסף לכך, יש בירדן כשני מליון פליטים מעיראק (ובמיוחד) מסוריה, הכוללים גם פעילי טרור אסלאמי הממשיכים פעילותם בירדן.
ההתרחשויות בירדן חושפות מאפיינים בני 1,400 שנים של המזרח התיכון:
*נאמנות משפחתית, שבטית ומקומית עליונה על נאמנות לאומית;
*פגיעות פוליטית, אי-יציבות וזעזועים בלתי-צפויים;
*פיצול וסכסוכים אלימים מקומיים, לאומים ואזוריים;
*שלטון מיעוט לא-דמוקרטי המהווה מטרה לנסיונות הפיכה;
*משטר עולה לשלטון – ומאבד שלטון – באלימות;
*שחיתות שלטונית;
*חוסר-סובלנות אלימה כלפי "מאמינים" ו"כופרים", פנימית ואזורית, דתית, תרבותית, רעיונית וגיאוגרפית;
*היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי;
*היעדר דמוקרטיה וזכויות אדם מערביים.
המציאות המזרח תיכונית
הזעזועים בירדן ניזונים גם מהצונאמי הערבי (המכונה בפשטנות "אביב ערבי") שפרץ לרחוב הערבי ב-2011/2010 ומהווה איום קיומי על כל משטר ערבי.
ב-2021 מתעדת הקריסה האלימה של המבנה הפוליטי בעיראק וסוריה – שנחשבו למדינות מובילות בעולם הערבי – את פגיעותו של כל המשטרים הערביים, החשים על צווארם את מאכלת יריביהם מבית ומחוץ.
שליטים ערביים שנחשבו ל"סלע גיברלטר" איבדו את השלטון באלימות – שהביאה לשינויים דרמטים – כפי שהיה לדוגמא:
*ב-1958 הוצא להורג פייסל השני מלך עיראק בהפיכה צבאית; ב-1963 הוצא להורג הגנרל קאסם בהפיכה צבאית-בעת'יסטית; ב-1979 הדיח צדאם חוסיין את קודמו והפך לשליט בלעדי עד תלייתו ב-2006.
*ב-1952 הודח פארוק מלך מצרים בהפיכה צבאית, ששמרה על השלטון עד 2012, כאשר "האחים המוסלמים" עלו לשלטון עד 2013 והודחו על ידי הגנרל סיסי.
*ב-1969 הודח אידריס מלך לוב על ידי קדאפי, שהוצאתו להורג על ידי המון סוער ב-2011 הפכה את לוב – עד היום – לזירת מלחמות אזרחים וטרור אסלאמי.
*ב-1979/78 הודח השאה הפרסי על ידי מהפיכה אסלאמית.
*ב-1964 ו-1985 הודחו שליטים צבאיים בסודן על ידי גורמים צבאיים-פוליטים-אסלאמיסטים; ב-1989 הנהיג הגנרל באשיר הפיכה צבאית ושלט עד להדחתו ב-2019 על ידי מרד צבאי-אזרחי, העומד בפני התנגדות אסלאמיסטית.
*מ-1962 מהווה תימן זירת מלחמות אזרחים וחילופי שלטון במעורבות גורמי חוץ.
*ב-1987 הודח בורגיבה נשיא תוניסיה על ידי בן עלי, שנמלט והודח ב-2011, והוחלף על ידי "האחים המוסלמים".
היקף האלימות הבינערבית ובין-אסלאמית מתועד על ידי 11 מיליון המוסלמים שנהרגו במלחמה וטרור בין-אסלאמים מאז 1948, מהם 35,000 (0.3%) נהרגו במלחמות ערב-ישראל.
500,000 סורים נהרגו במלחמות אזרחים שפרצו ב-2011, בנוסף ל-7 מיליון פליטים. 2 מיליון נהרגו ו-4 מיליון הפכו לפליטים במלחמות אזרחים בסודן ב-2011-1983. 200,000 נהרגו במלחמות אזרחים באלג'יר ב-2006-1991. מיליון הרוגים במלחמת עיראק-אירן 1988-1980. 300,000 תושבי עיראק (כורדים ושיעים) נהרגו על ידי צדאם חוסיין, בנוסף ל-150,000 שנהרגו בידי טרוריסטים אסלאמים. 200,000 לבנונים נהרגו במלחמות אזרחים – חלקן במעורבות פלסטינית – בשנות ה-70' וה-80' של המאה הקודמת. 80,00 איראנים נהרגו במהפיכת 1978/79 שהעלתה את האייתולות לשלטון בטהראן, ורבים נוספים הוצאו להורג.
השורה התחתונה
לפי פרופ' פואד עג'אמי, שהיה מגדולי המזרחנים וראש לימודי המזרח התיכון באוניברסיטת ג'והן הופקינס (The Arab Predicament): המזרח התיכון מהווה "רצף של אשליות, תיסכול ומדיניות המתדרדרים שוב ושוב לשפיכות דמים".
ואכן, מעצבי מדיניות מערביים המונחים על ידי שאיפה לשלום נוטים להקריב את מציאות המזרח התיכון המורכבת והמתסכלת על מזבח הכמיהה לפתרונות נוחים ומהירים, פשטנות והרהורי-לב, ובכך מוסיפים שמן למדורה.
המזרח התיכון חושף את ערוותם של מדינאים מערביים שקיבלו בברכה את הצונאמי הערבי כאילו היה אביב ערבי, מצעד הדמוקרטיה ומהפיכת "פייסבוק" והנוער; האמינו שאפשר ליישם במזרח התיכון הגועש נורמות מערביות של דמוקרטיה, סובלנות וכיבוד הסכמים; ראו בסכסוך הערבי-ישראלי את "הסכסוך המזרח תיכוני"; והגדירו את הסוגייה הפלסטינית כשורש הסכסוך הערבי-ישראלי, גורם מרכזי בהוויה המזרח תיכונית ובבת-עין של הערבים.
בחינת המציאות ההפכפכה והאלימה במזרח התיכון מחייבת את ישראל לגבש גבולות ביטחון שיעמדו בפני תרחישים מזרח תיכוניים – כגון מתקפת פתע ו/או הפרה אלימה של הסכם שלום – ולא בפני תרחישים מערביים. המזרח התיכון מלמד שכח הרתעה והדיפת לחצים הם תנאים-מוקדמים לצמצום מלחמות וטרור, לעומת פייסנות המעודדת תוקפנות.
תזזיתיות המזרח התיכון מדגישה את ייחודה של ישראל כבעלת-ברית אמינה, יעילה ודמוקרטית של ארה"ב, בעלת יכולות צבאיות וטכנולוגיות המשרתות אינטרסים ואתגרים משותפים של ארה"ב וישראל, ומהוות מכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב, המעניק לארה"ב תשואה שנתית של מאות אחוזים(!) על ההשקעה השנתית של ארה"ב בישראל (המכונה בשגגה "סיוע חוץ").
"מידה", https://bit.ly/312aZ2E
English edition https://bit.ly/3ame0hg
שידרוג ישראלי
עוצמה ביטחונית, טכנולוגית ומדינית של ישראל בזירה האזורית והבינלאומית הביאו את איחוד שבע האמירויות – הכלכלה השנייה במזרח התיכון – לחתימת הסכם נורמליזציה מלאה עם ישראל. מאפיינים גיאו-אסטרטגים אלו הביאו את סעודיה (הכלכלה הראשונה), עומאן, בחריין, כווית, כמו גם מצרים וירדן, לשדרג באופן חסר-תקדים את שיתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי עם ישראל.
איחוד האמירויות רואה בשיתוף פעולה עם ישראל ערך-מוסף קריטי לעמידה מול איומים קיומיים, ברורים ומיידיים כגון איראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש, אל קאעידה, הסיוע התורכי ל"אחים המוסלמים" והבסיס הצבאי התורכי בקטאר העויינת (כ-5,000 חיילים). איחוד האמירויות, כמו כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, רואה בישראל בעלת ברית יעילה, אמינה וייחודית בכל הקשור למודיעין מבצעי, אימון יחידות לוחמה בטרור, הנחלת שיטות לחימה ואספקת מערכות לחימה מתוחכמות.
משקלה הביטחוני של ישראל גובר נוכח החשש שניצחון המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ו ביידן, בבחירות נובמבר 2020, יחזיר את יחסי ארה"ב-איראן לעידן הפייסני של אובמה, יעניק רוח גבית לשאיפת איראן להשתלט על המפרץ הפרסי וכל המזרח התיכון, ילבה את אש הטרור והטילים הבליסטים של האייתולות, ויביא להפלת משטרים ערביים פרו-אמריקאים.
לאחר שנים של סיוע פיננסי לטרור האיסלאמי, חל מהפך במדיניות איחוד האמירויות (כמו במדיניות סעודיה) שהביא להשתתפות צבאית ופיננסית משמעותית במלחמה בטרור האסלאמי. לדוגמא, איחוד האמירויות פירסם רשימה של 82 ארגוני טרור – המהווים יעד לחיסול – הפועלים בפקיסטן, אפגניסטן, הודו, המפרץ הפרסי, תימן, עיראק, סוריה. לוב, טוניסיה, מאלי, ניג'ר, בורקינה פאסו, ניגריה וגם בגרמניה ונורבגיה.
אמנם לאמירויות מאגרי נפט ה-7 בהיקפם בעולם, אך הן מודעות לכרסום במשקל הגיאו-אסטרטגי של כח הנפט. לכן הן רואות בישראל – הנתפסת כמעצמה מדעית, טכנולוגית, חקלאית ורפואית – בעלת ברית חיונית במשימה החשובה לגיוון הכלכלה ושחרורה מתלות בנפט.
האיחוד פועל לייצוב ושידרוג הקשרים עם ארה"ב, וסבור (כמו רוב מדינות העולם) שלישראל השפעה רבה על מדיניות ארה"ב, כולל היקף ואיכות אספקת מערכות נשק מתקדמות למדינות ערב. מכאן השאיפה למנף את מעמד ישראל בארה"ב לשדרוג תדמית האמירויות בקרב הבוחרים האמריקאים ונבחריהם בבית הנבחרים, בסנאט ובבית הלבן.
בידוד פלסטיני
הסכם האמירויות עם ישראל הוא ביטוי למדיניות הערבית שאינה מקריבה אינטרסים חיוניים על מזבח העניין הפלסטיני, ואף רואה בפלסטינים מוקד אלימות.
ההסכם גם מהווה דוגמא לפער העמוק ורב-השנים בין המלל הערבי הפרו-פלסטיני לבין ההתנהלות הערבית המתנכרת כלפי הפלסטינים. לדוגמא, בשנים האחרונות התפתחו שיתופי הפעולה עם ישראל באופן חסר-תקדים למרות הקיפאון במישור הפלסטיני, על אפם וחמתם של הפלסטינים, ותוך כדי הבעת הסתייגות (ערבית) מהטרור הפלסטיני ביו"ש ובעזה.
כמו כן, לעומת המלל המופשט של האמירויות המציין שההסכם נועד להסיר את איום החלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון, הרי שההתנהלות המוחשית של האמירויות – בשעה שישראל ממשיכה לשלוט באזורים שנועדו להחלת החוק – מתבטאת בשידרוג משמעותי של שתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ובשכנוע בחריין להצטרף להסכם הנורמליזציה המלאה, למרות מחאות ואיומים פלסטינים.
כך היה גם בחתימת הסכמי השלום עם מצרים וירדן, חרף התנגדות פלסטינית נחרצת. כך מתנהלות סעודיה, בחריין, עומאן וכווית המרחיבות את הקשרים עם ישראל. כך היא ההתנהלות הערבית מאז 1948 כאשר מצרים וירדן כבשו את רצועת עזה ויו"ש, לא העבירו את השליטה לערביי המקום ואסרו על פעילות פוליטית עצמאית. "הליגה הערבית" הקימה ב-1948, בעזה, את "ממשלת כל פלסטין", אך היגלתה אותה לקהיר ב-1949, וביטלה אותה ב-1959.
התנהלות האמירויות ושאר מדינות ערב מהווה תיזכורת לעובדה שהפלסטינים נתפסים על ידי מדינות ערב כגורם משני במזרח התיכון ואב-טיפוס לחתרנות, טרור, הפרת הסכמים וכפיות-תודה.
התנהלות הערבים כלפי הפלסטינים מבטאת את לקחי הטרור הפלסטיני במישור הבינערבי והפנים-פלסטיני. המסקנה הערבית היא שהצהרות השלום הפלסטיניות מופרכות בעקביות על ידי התנהלות פלסטינית אלימה, וככל שגדל היקף הסמכות הפלסטינית, כן מחריף הטרור הפלסטיני. כך ארע במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית בעקבות הענקת סמכויות פעולה לפלסטינים על אדמתן, וכך גם היה בישראל בעקבות הסכמי אוסלו וחברון, פיסגת קאמפ דיוויד 2000 וההינתקות.
הערבים מניחים שישראל אינה מתעלמת מתקדימי המזרח התיכון, הגיעה למסקנה דומה, ולכן לא תאפשר הקמת מדינה פלסטינית שתסכן את קיומה ותוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, המאיימת לכלות כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.
"אור ירוק" אמריקאי כתנאי להחלת החוק הישראלי?
בניגוד לתובנה המקובלת, ליווי ("אור ירוק") אמריקאי אינו תנאי-מוקדם להחלה מוצלחת של החוק הישראלי בבקעת הירדן וההתיישבות היהודית ביו"ש. כך הוכיחה החלת החוק הישראלי על ידי רה"מ בן גוריון (שטחים נרחבים בנגב, גליל, שפלת החוף ומערב ירושלים, למרות לחץ כבד של ארה"ב והעולם), רה"מ אשכול (ירושלים המזרחית חרף התנגדות חריפה של ארה"ב והעולם) ורה"מ בגין (רמת הגולן על אף השעיית הסכם שתוף פעולה ביטחוני עם ארה"ב ואספקת מטוסי קרב). החלת החוק בוצעה בעבר בתנאים גיאו-אסטרטגים נחותים בהרבה ממעמדנו הנוכחי.
למעשה, הפגנת עצמאות הפעולה הביטחונית והמדינית, והדיפת לחץ אמריקאי, הפכו את ישראל מנטל אסטרטגי לבעלת-ברית אסטרטגית מובילה של ארה"ב.
בניגוד לתובנה המקובלת, השגת הסכם עם איחוד האמירויות אינה מצדיקה השעייה/ביטול של החלת החוק הישראלי. החלת החוק קריטית להסרת סימני השאלה מעל נחישות ישראל לשלוט בשטחים החיוניים לביטחונה הלאומי, ומהווים את שורש ההיסטוריה, התרבות והדת היהודיים. אמנם, ההסכם עם האמירויות תורם למעמדנו הגיאו-אסטרטגי, אך אין לו השלכה קריטית (קרובה לזו של רכסי יו"ש ובקעת הירדן) על הביטחון הלאומי.
כמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן, גם ההסכם עם איחוד האמירויות אינו מונחה בעיקר על ידי מאוויי-שלום ותחושות פרו-ישראליות, אלא על ידי הערכה עמוקה לתדמית ההרתעה של ישראל. ישראל היא שחקן מרכזי במערך הביטחון הלאומי של ברי-השיח הערביים, הרתעת משטרים פורעי-חוק המאיימים על ברי-השיח, והמאמץ לצמצם את זעזועי המזרח התיכון. הססנות ורתיעה של ישראל מהחלת החוק (כולל הרחבת תשתיות ומגורים) מכרסמים בתדמית ההרתעה ויכרסמו בהערכה הערבית, האמריקאית והבינלאומית לכח ההרתעה הישראלי.
על ישראל וארה"ב להפיק לקחים מהתנהלות האמירויות, שהיא פועל יוצא של מציאות המזרח התיכון, המתעדת את מרכזיות ישראל לעומת משקלו המשני של העניין הפלסטיני. אל לישראל ולארה"ב להיסחף אחר מלל האמירויות המסלף את מציאות המזרח התיכון ומנפח באופן מלאכותי את משקל העניין הפלסטיני.
"מידה", https://bit.ly/38VNDOz
English edition https://bit.ly/38VO23x
המתניים הצרות של ישראל בתחומי "הקו הירוק" – 14 ק"מ מנתניה לטול כרם – קצרות מאורך נמל התעופה DFW בטקסס, ושוות למרחק בין נמלי התעופה קנדי ולה-גורדיה בעיר ניו יורק.
צורכי ביטחון במזרח התיכון
היקף צורכי ביטחון לאומי נגזר ממאפייני האזור בו נמצאת המדינה. אזור רגוע מצמצם את צורכי הביטחון, ואזור נפיץ מרחיב אותם.
צורכי הביטחון של ישראל נגזרים ממאפיינים גועשים בני 1,400 שנים של המזרח התיכון: היעדר דו-קיום בשלום וסובלנות בינערביים; טרור ומלחמות בינערביות; משקל כבד לעליונות האסלאם; אזור בלתי-צפוי, הפכפך ועתיר-זעזועים פנימיים ואזוריים; משטרי מיעוט עריצים בעלי תוחלת-חיים זמנית כמו מדיניותם והסכמיהם.
מבחנו של ביטחון לאומי במזרח התיכון הוא ביכולת להתגבר על תרחישים שליליים (כגון מתקפת-פתע ערבית), ולא בפני תרחישים חיוביים הנדירים במזרח התיכון.
המעבר של המזרח התיכון מרגיעה למלחמה עלול להיות אף יותר תזזיתי מהשינויים הדרמטים בפוליטיקה הערבית (לדוגמא, הפלת מובארק על ידי "האחים המוסלמים" שהודחו אחר כך על ידי א-סיסי) וביחסים הבינערביים (לדוגמא, תמיכת ירדן בצדאם חוסיין, הענקת בסיסי טרור בירדן לאש"פ ומלחמת ירדן באש"פ).
שכנות טובה – עם מצרים, ירדן וסעודיה – עלולה להשתנות באופן קיצוני עקב הפלת משטרים על ידי גורמים קיצונים אנטי-ישראלים. המציאות הפנימית בירדן מלמדת שכל חלופה למשטר ההאשמי תוסיף שמן למדורה האזורית, ותבהיר שתוחלת החיים של הסכמים במזרח התיכון עלולה לדמות לתוחלת החיים של משטרים החתומים על ההסכמים.
הגבול עם ירדן – החשופה להפיכה כמו כל מדינה ערבית – הוא הארוך (500 ק"מ) והקרוב ביותר למכלול ריכוזי האוכלוסין הגדולים בישראל ולמוקדי כלכלתה.
ויתור על יו"ש ובקעת הירדן יחזיר את ישראל למתניים הצרות (24-14 ק"מ) בין הים התיכון לבין הרכס המערבי של יו"ש (600 מ'), המהווה את "רמת הגולן" של ירושלים, תל אביב, שפלת החוף, נתב"ג, 80% מאוכלוסיית המדינה ומרבית תשתיות התחבורה, כלכלה, מדע וטכנולוגיה של ישראל. הרכס המזרחי (התלול-יחסית) של יו"ש (1,000 מ' מעל בקעת הירדן) מהווה את מכשול הטנקים היעיל באזור, ומעניק 50 שעות לגיוס המילואים (75% מצה"ל) מול מתקפת פתע.
שליטת ישראל על רכסי יו"ש, בקעת הירדן ורמת הגולן איפשרה לישראל להדוף מתקפת פתע מצרית-סורית-ירדנית, ומנעה תבוסה קטלנית ב-1973.
חיוניות כוחות ותוואי קרקע
לפי "המכון לקרבות קרקע" של צבא ארה"ב: "כוחות קרקע הם גורם הרתעה מרכזי…. אמנם הפצצות מדוייקות של חיל האוויר הן קריטיות, אך אין בכוחן להשמיד צבא אויב…. בכוחו של חיל אוויר לשפר את התנאים לקראת מו"מ לסיום סכסוכים, אבל לכוחות קרקע הכח להביא לסיום הקרבות ולייצוב המציאות…. ב-1995 לא הצליח חיל האוויר האמריקאי להרתיע את הסרבים…. ב-1991 לא הביאו 5 שבועות של הפצצות חיל האוויר האמריקאי להכרעה, שהגיעה אחרי 4 ימי לחימה קרקעית…."
לדברי מפקד המארינס לשעבר, הגנרל אל גריי: "אמנם טילים חולפים מעל תוואיי קרקע, אך אינם מבטלים את חיוניות העומק הגיאוגרפי. האיום המכריע על ישראל הוא פלישה וכיבוש ערביים. הצלחה צבאית מחייבת יותר ממאות טילים. כדי להכריע את ישראל, יהיה על הערבים להשתמש בשריון, ארטילריה וכוחות קרקע, ולהשמיד את צה"ל על הקרקע. זה היה נכון ב-1948, 1967 ו-1973, וכך גם בעידן הנשק המודרני…."
על מרכזיות כוחות הקרקע אפשר ללמוד ממלחמות הודו-פקיסטן, עיראק-איראן, נאט"ו-לוב, מלחמות הפיצול של יוגוסלביה, רוסיה-אוקראינה, אתיופיה-אריתריאה, מצרים-תימן, מרוקו-מאוריטניה, ארה"ב-אפגניסטן וארה"ב-עיראק. על מגבלות הנשק המתוחכם אפשר גם ללמוד ממלחמות ישראל בטרור חמאס וחיזבאללה.
מרכזיות כוחות קרקע מלמדת על מרכזיות תוואיי קרקע, גיאוגרפית (עומק) וטופוגרפית (גובה ותלילות). מכאן, נוכחות 170,000 אנשי צבא אמריקאים בבסיסים ומתקנים בעשרות מדינות מעבר לים.
ככל שמערכות הנשק הערביות מתוחכמות יותר, מתקפות-פתע ערביות תהיינה מהירות וקטלניות יותר, ולכן עולה חיוניות רכסי יו"ש ובקעת הירדן כגורם מעכב-פלישה.
טכנולוגיה גבוהה היום תהפוך לטכנולוגיה מיושנת מחר, אבל תוואיי קרקע גבוהים ותלולים היום יהיו תמיד גבוהים ותלולים.
מומחים מארה"ב על צרכי ביטחון של ישראל
אדמירל באד נאנס: נסיגה ישראלית מרמת הגולן, הגדה המערבית ורצועת עזה תפגע ביציבות האזור ותדרדר אותו למלחמה; תחדד את הצורך במלחמת-מנע ישראלית; תגביר את הסכוי שישראל תאלץ להשתמש בנשק גרעיני למנוע תבוסה; ועלולה לחייב מעורבות צבאית אמריקאית [להצלת ישראל]…. שטחה של ישראל – כולל הגדה המערבית, רמת הגולן ורצועת עזה – קטן משטח אזורי-האש של בסיס חיל האוויר האמריקאי Nellis בנבדה…. טנק מודרני יכול לחצות את [המתניים הצרות של ישראל] ב-15 דקות…."
מזכיר ההגנה לשעבר, דונלד ראמספלד: "במדינה צרה מאד, כמו ישראל, בה אפשר לראות שלושה גבולות מגג בית מלון בתל אביב, יש להיות זהירים מאד בנכונות לסגת משטחים…. אין ספק שמעורבות הרשות הפלסטינית בטרור הופכת אותה לבר-שיח בעייתי על עתיד השטחים…. התייחסותי לסוגיית 'השטחים הכבושים' היא שהייתה מלחמה, ישראל ביקשה משכנותיה להימנע ממלחמה, אך הם לא נענו לבקשה, והפסידו שטחים כי ישראל לא הובסה…."
גנרל טום קלי, שהיה מפקד המבצעים במלחמת המפרץ הראשונה (ג'רוזלם פוסט, 7 נובמבר 1991): "אי-אפשר להגן על ישראל ללא תוואיי הקרקע של הגדה המערבית…. רכסי הגדה המערבית, ובמיוחד חמשת המעברים במזרח, הם קריטים ביותר. השתלטות צבא ערבי על המעברים תסיר מגן מירושלים ותל אביב. ללא הגדה המערבית, רוחבה של ישראל יצטמצם ל-14 ק"מ שאינם ברי-הגנה…."
100 גנרלים ואדמירלים בדימוס (וושינגטון טיימס, אוקטובר 1988): "אל לישראל לסגת מהגדה המערבית, פן לא תוכל להגן על תושבי ישראל. אין אפשרות לפרז את הגדה המערבית באופן יעיל…."
גבול ביטחון של ישראל
רכסי יו"ש ובקעת הירדן משדרגים את תדמית ההרתעה של ישראל, והופכים את גבולותיה ממקדמי-מלחמה (עד 1967) למרתיעי-מלחמה.
השליטה ביו"ש ובקעת הירדן מקדמת את מעמד ישראל כמכפלן-עוצמה עבור ארה"ב ומדינות ערב הפרו-אמריקאיות.
נסיגת ישראל מיו"ש ובקעת הירדן תהווה איום קיומי, ברור ומיידי על ישראל, תלבה את אש אי-היציבות במזרח התיכון ותפגע באינטרס ארה"ב.
"מידה" https://bit.ly/3f0K8c3
English edition https://bit.ly/2Z4nFW1
ההנחה שהחלת החוק הישראלי ביו"ש תפגע קשות בישראל, תסכן את הסכמי השלום עם ירדן ומצרים ואת יחסי ישראל עם סעודיה ומדינות ערביות נוספות, מנותקת מתקדימים ישראלים ומהמציאות המזרח תיכונית.
תקדימים ישראלים
הזינוק של המדינה היהודית ממחנות ההשמדה והשואה לצמרת העולמית בתחומי הטכנולוגיה, מדע, רפואה, חקלאות, כלכלה, דיפלומטיה וצבא – למרות גלי לחצים ועונשים בינלאומיים, מלחמות וטרור ערביים – מדגיש את העובדה שאין ארוחות חינם למדינה עצמאית, וודאי לא למדינה יהודית במזרח התיכון.
לדוגמא, ב-1948 רה"מ בן גוריון לא המתין לאור ירוק אמריקאי להכרזת העצמאות, למרות שידע שההכרזה תביא לפלישת צבאות ערב, וחרף הערכת ה-CIA שהפלישה תגרום ל"שואה שנייה תוך פחות מ-10 שנים". בן גוריון הבין שהחתירה ליעד-על מחייבת נכונות לשלם מחיר-על. ואכן, מלחמת העצמאות גבתה מחיר של 1% (6,000) מהאוכלוסייה היהודית (600,000), אך הרחיבה את גבולות החלוקה ב-30% (בשפלת החוף, גליל, נגב וירושלים). בן גוריון הדף לחץ בינלאומי ברוטלי, כולל ארה"ב, לסגת מ"שטחים כבושים". הלחצים התפוגגו, אך הגבולות המתוגברים נשארו על כנם.
ב-1967 פתח רה"מ אשכול במלחמת-מנע לסיכול מתקפה משותפת צבאות מצרים-סוריה-ירדן, על אף אור אדום מהבית הלבן ("ישראל תהייה לבד, אם תפעל לבד"), ולמרות לחץ גורמים ישראלים שהעדיפו הידברות ותיווך, וחששו מתבוסה בשדה הקרב. אשכול הבין שקיום מדינה יהודית במזרח התיכון האלים, הפכפך ועויין ל"כופרים" מחייב תדמית הרתעה מוצקה התובעת מחיר יקר. בעקבות המלחמה אשכול איחד את ירושלים והקים את המסד לנוכחות יהודית מעבר ל"קו הירוק", למרות לחץ כבד מצד ארה"ב, אירופה והעולם השלישי. הלחץ נחלש, אך ממאות ספורות ב-1967 צמחה הנוכחות היהודית מעבר ל"קו הירוק" ל-700,000 (כולל ירושלים) ב-2020.
ביוני 1981 הורה רה"מ בגין להשמיד את הכור הגרעיני בעיראק, חרף לחץ קשה של ארה"ב, ולמרות התנגדות "המוסד", אגף המודיעין של צה"ל ואישים בכירים בממסד הפוליטי והביטחוני. המתנגדים טענו כי המתקפה על הכור נידונה לכישלון, ותביא לקריסת יחסי ישראל-ארה"ב, מתקפה כלל-איסלמית וחרם בינלאומי. בגין החליט שמניעת מתקפה טראומטית גרעינית על ישראל מצדיקה גם מחיר טראומטי. הערכות המומחים ששללו את המתקפה התנפצו על סלעי המציאות, אך האיום הגרעיני העיראקי הוסר.
בדצמבר 1981 החיל בגין את החוק הישראלי על רמת הגולן, תוך התעלמות מאיומים ועונשים כבדים מצד ארה"ב, כולל ביטול הסכם חסר-תקדים לשיתוף פעולה ביטחוני והשעיית אספקת מערכות נשק מתקדמות. אבל, האיומים והעונשים פינו מקומם לשתוף פעולה אסטרטגי חסר-תקדים עם ארה"ב, ואילו רמת הגולן הפכה לחלק בלתי נפרד מישראל.
ראשי הממשלה לעיל היו מטרה לביקורת עזה מבית ומחוץ ואיבדו פופולריות קצרת-טווח, אך זכו להערכה ארוכת-טווח עקב נכונותם לקרוא תיגר על גופים רבי-עוצמה ולשלם מחיר-גבוה עבור יעדים חיוניים.
הם ידעו שרתיעה מלחץ מביאה ללחצים נוספים וכבדים יותר.
כך הם שידרגו את תדמית ההרתעה של ישראל ותרמו רבות לשידרוג מעמדה הבינלאומי, להרחבה דרמטית של הקשרים הביטחוניים והאזרחיים עם מדינות ערב, ולשיתוף פעולה אסטרטגי חסר-תקדים עם ארה"ב.
מציאות המזרח התיכון (יחסי ישראל-ערב)
הטענה שהחלת החוק הישראלי בבקעת הירדן ויו"ש תאיים על הסכמי השלום עם ירדן ומצרים ותשבש את היחסים הפורחים בין ישראל למדינות ערב, מפחיתה בערך היעדים המרכזיים של סדר היום הערבי החשובים עשרת מונים מהעניין הפלסטיני. הטענה אף מתעלמת ממשקל תדמית ההרתעה של ישראל בעיצוב ביטחונן הלאומי של מצרים, ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות, עומאן, בחריין וכווית.
לדוגמא, הסכם השלום ישראל-ירדן נחתם על ידי בית המלוכה ההאשמי כדי לקדם אינטרסים ירדנים ולא ישראלים. הוא נועד לקדם את ביטחונה הלאומי של ירדן, הרבה יותר מאשר את ההכרה בקיום ישות יהודית ריבונית ב"בית האסלאם" שנועד, לכאורה, רק ל"מאמינים".
כמו כל המשטרים הערביים – במיוחד מאז התפרצות הצונאמי הערבי ב-2010 – גם המשטר ההאשמי עומד בפני איומים קיומיים, ברורים ומיידיים מבית ומחוץ, העלולים להתפרץ בכל רגע ולשנות לחלוטין (לרעה!) את מפת המזרח התיכון.
בניגוד למלל הפרו-פלסטיני הבוקע מרבת עמון, ההתנהלות הירדנית – מאז סיפוח יו"ש באפריל 1950 שלווה באיסור מוחלט על פעילות פוליטית פלסטינית – מייצגת את תפישת העולם הערבית הרואה בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות וטרור בינערביים.
בית המלוכה ההאשמי רואה במדינה פלסטינית איום קיומי, ובמקביל רואה בתדמית ההרתעה של ישראל את סוכן ביטוח החיים האמין ביותר מול איומים קיומיים מבית (ארגונים פלסטינים, "האחים המוסלמים", דאע"ש וגורמים בדווים בדרום ירדן) ומחוץ (האייתולות באיראן, עיראק וסוריה). המלך עבדאללה השני מודע לתפקיד המרכזי של גורם ההרתעה הצה"לי בהדיפת הפלישה הסורית לירדן ב-1970, כאשר ארה"ב הייתה שקועה בבוץ הוויטנאמי ולא הושיטה יד לבעלת הברית הירדנית.
ירדן מכירה בערך הייחודי של ישראל כמקור למידע מודיעין חיוני, סיוע למלחמה בטרור הפלסטיני והאסלאמי, אספקת מים ל-1.5 מיליון פליטים מסוריה, גז טבעי במחיר נדיב ונגישות מסחרית לנמל חיפה. ישראל גם מהווה מוקד שתדלנות פרו-ירדנית בוושינגטון, ומעניקה לירדן מעמד בכורה באחריות על המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים.
האם המלך עבדאללה השני ירצה להבקיע שער-עצמי בתגובה להחלת החוק הישראלי?!
גם סעודיה ושאר מדינות המפרץ הערביות (להוציא קטאר), בנוסף למצרים, מכירות בחיוניות ישראל בהגנה מול איומים קיומיים כגון האייתולות, "האחים המוסלמים", דאע"ש, ארדואן ותופעות לוואי וולקניות ממלחמות האזרחים בסוריה ועיראק.
סעודיה גם רואה בקשרים המתרחבים עם ישראל ביטוי לאיומים משותפים לשתי המדינות, המגמדים את העניין הפלסטיני. סעודיה מכירה בתרומת היכולות הטכנולוגיות של ישראל למאמץ לגוון את הכלכלה הסעודית ולשחררה מתלות מוחלטת בנפט וגז הטבעי.
סעודיה רואה בהצעה להקמת מדינה פלסטינית תוספת של משטר פורע-חוק שיתדלק את מדורת המזרח התיכון, בניגוד לישראל אותה היא רואה ככבאי אש מצטיין.
ככל שתדמית ההרתעה של ישראל משתדרגת – על ידי הפגנת עצמאות מדינית וביטחונית – כן משתדרג הביטחון הלאומי של ירדן, סעודיה, מצרים וכל המדינות הערביות הפרו-אמריקאיות. לעומת זאת, ישראל הססנית המוותרת על עצמאות הפעולה הביטחונית-מדינית, וממתינה לאור ירוק מהבית הלבן, מעניקה רוח גבית לארגונים ומשטרים פורעי-חוק, המאיימים על קיום המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים.
החלת החוק הישראלי בבקעת הירדן וחלקים ביו"ש תבטא את מורשת בן גוריון, אשכול ובגין, תשדרג את תדמית ההרתעה של ישראל ותקדם את האינטרסים הקיומיים של ירדן, מצרים, סעודיה ושאר מדינות ערב הפרו-אמריקאיות.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2Lnwoeo
English edition https://bit.ly/2QVMGip
ב-1993, 1995 ו-2005 נסוגה ישראל מ-40% מיו"ש וכל רצועת עזה, ובכך הפכה אזורים אלו לזירת חינוך לשנאה וטרור פלסטינים חסרי-תקדים, הנתמכים על ידי איראן, תורכיה וצפון קוריאה. הנסיגה החמירה את מעמד השלטון בירדן ושאר מדינות ערב פרו-אמריקאיות. כצפוי במציאות הבלתי-יציבה והאלימה במזרח התיכון – ובניגוד לתקינות הפוליטית – מחוות ווויתורים למשטרים וארגוני טרור מלבים אש, ולא מקדמים שלום וביטחון.
פרופ' איתמר רבינוביץ', שהיה שגריר ישראל בארה"ב וראש צוות המו"מ לשלום עם סוריה, מביא דוגמא נוספת לשיעבוד המציאות המזרח תיכונית לתקינות-הפוליטית (The Brink of Peace, עמ' 167-164, 169): "בנובמבר 1994, היה תהליך השלום בעיצומו…. [אבל] ארגוני ימין יהודים בארה"ב ומספר ישראלים… כמו יורם אטינגר שהיה ציר לענייני קונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון… פתחו במערכה נגד הצבת חיילים אמריקאים ברמת הגולן כמרכיב בהסכם שלום ישראל-סוריה…. המסר של המתנגדים היה שהצבת חיילים אמריקאים בגולן תפגע באינטרס ארה"ב [ושריון סורי הנמצא בין הגולן לדמשק יועתק לגבול הירדני במטרה להפיל את השלטון ההאשמי הפרו-אמריקאי]…. חיי חיילים אמריקאים בגולן יהיו בסכנה, וארה"ב תסתבך בזירה מסוכנת…. הצבת החיילים תחמיר את האנטישמיות בארה"ב…. יו"ר וועדת החוץ בסנאט, הסנטור ג'סי הלמס, הטיח ביקורת פומבית בנשיא אסאד… ויו"ר הוועדה ליחסים בינלאומיים בבית הנבחרים, חבר הקונגרס בן גילמן, היה תחת לחץ כבד של בוחריו [להתנגד להסכם]…. להתנגדות בשני בתי הקונגרס הייתה השפעה שלילית מסויימת על נכונות הנשיא אסאד להמשיך בתהליך השלום עם ישראל…."
בניגוד לעמדת צוות המו"מ הישראלי, ובהתאם למציאות המזרח תיכונית ההפכפכה והאלימה, נוכחות ישראל בגולן איננה הסיבה לתוקפנות סוריה, הסכם שלום הכרוך בנסיגה משטחים שולטים אינו המתכון הטוב ביותר לביטחון הלאומי, וסוריה אינה מהססת להפר הסכמים עם ירדן, לבנון, עיראק וישראל.
מאז 1967 הביא שלטון ישראל ברמת הגולן להצרת – ולציתות של – צעדי רוסיה, סוריה, איראן, תורכיה, חיזאללה, דאע"ש וצפון קוריאה בזירה הסורית. שדרוג כח ההרתעה הישראלי שיפר את ביטחון המשטר ההאשמי וכל המשטרים הערבים הפרו-אמריקאים, ומכאן הרחבה חסרת-תקדים של שתוף הפעולה בינם לבין ישראל. לדוגמא, פלישת צבא סוריה הפרו-סובייטי לירדן הפרו-אמריקאית בספטמבר 1970 נהדפה, במידה רבה, עקב תגבור נוכחות צה"ל בגבול המשותף לישראל-סוריה –ירדן בגולן, 60 ק"מ מדמשק. מטרת הפלישה היתה לחולל מהפך פרו-סובייטי בירדן ומשם דרומית לירדן לסעודיה ומדינות המפרץ הפרו-אמריקאיות, בזמן שארה"ב הייתה שקועה בבוץ הוויטנאמי ותלויה ביבוא נפט מהמפרץ הפרסי. ישראל בלמה קריסה של ארה"ב במזרח התיכון, שללה הצלחה רבתי מברה"מ ומנעה עימות בין-מעצמתי.
ב-2019 עולה תרומת השליטה הישראלית ברמת הגולן לאינטרס ארה"ב עקב ההשלכות האזוריות והבינלאומיות של "הצונאמי הערבי" הגועש מ-2010; מלחמת האזרחים בסוריה; העמקת מעורבות איראן השועטת לכיוון הים התיכון ואירופה; המשך פעילות דאע"ש בסוריה; הרחבת הנוכחות התורכית בסוריה כצעד לשיקום האימפריה העותומנית; התעצמות הברית סוריה-רוסיה המרחיבה מעורבותה בים התיכון והמזרח התיכון; המשך שתוף הפעולה סוריה-צפון קוריאה שהיה אחראי להקמת הכור הגרעיני הסורי שהושמד ב-2007.
שליטת ישראל ברמת הגולן – כמו השליטה על רכסי יו"ש – משדרגת את כח ההרתעה, מאריכה את היד הארוכה של ארה"ב ללא צורך בכוח אמריקאי, והופכת את ישראל מצרכן ליצרן ביטחון לאומי, מנטל על ארה"ב לנכס ייחודי, המעניק לארה"ב ערך מוסף שנתי של מאות אחוזים על השקעתה השנתית בישראל (הנקראת בטעות "סיוע חוץ").
מדיניות ארה"ב כלפי התנחלויות יו"ש היא פועל-יוצא של תפיסת הביטחון הלאומי האמריקאי בהקשר המזרח התיכון האלים וההפכפך. האם במוקד תפיסת הביטחון נמצא העניין הפלסטיני (לפי הנשיאים קארטר ואובמה) או איומים אזוריים וגלובלים כבדי-משקל (לפי הנשיאים רייגן וטראמפ)?
ב-18 לספטמבר 1970 פלש צבא סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית כדי להפיל את השלטון ההאשמי. הצבא הסורי נסוג מירדן ב-23 לספטמבר, במידה רבה, עקב תנועת צה"ל לכיוון סוריה, וכושר ההרתעה של ישראל ברמת הגולן ורכסי יו"ש. תדמית ההרתעה הישראלית חסכה מארה"ב – שהייתה שקועה במלחמת ויטנאם – את הצורך לשלוח צבא להצלת ההאשמים, ומנעה תגובת שרשרת שהייתה עלולה להפיל משטרים פרו-אמריקאים במפרץ הפרסי, בתקופת שיא התלות של ארה"ב ביבוא נפט מהמפרץ.
שליטת ישראל ברכסי יו"ש והגולן ובקעת הירדן שדרגה את מעמד ישראל מחולשה מעודדת-תוקפנות לעוצמה מרתיעת-תוקפנות, ומצרכנית ליצרנית ביטחון לאומי. לדברי הגנרל הייג, שהיה המפקד העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה האמריקאי: "ישראל היא נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה ביותר ללא חיילים אמריקאים, ומעניקה לארה"ב תשואה של מאות אחוזים על ההשקעה השנתית (סיוע חוץ)."
ישראל הפכה לגבול הבטוח ביותר של ירדן, לוחמת בטרור הפלסטיני מערבית לירדן, מעניקה לירדן מידע מודיעיני על פעילות טרור מוסלמי ופלסטיני בירדן, ומרתיעה תוקפנות אנטי-ירדנית מסוריה ועיראק. שדרוג ההרתעה הישראלית הביא לשדרוג חסר-תקדים של שתופי-פעולה גם עם מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ מול איומים קטלניים משותפים.
לעומת זאת, נסיגת ישראל מרכסי יו"ש – והקמת מדינה פלסטינית – תביא לאיום קיומי על המשטר ההאשמי, תהפוך את ירדן לזירת טרור פנים וחוץ כמו לוב, תימן, עיראק וסוריה, ותסייע לאייתולות להתקדם לים התיכון.
הפלת השלטון ההאשמי בירדן – והחלפתו על ידי שלטון פלסטיני, שלטון "האחים המוסלמים", או שלטון רדיקלי אחר – תעניק רוח גבית לטרור בעיראק וסוריה, ולנסיונות השיטתיים להפלת המשטרים הפרו-אמריקאים דרומית לירדן בסעודיה ושאר מדינות הנפט הסוניות כמו גם במצרים, על ההשלכות הביטחוניות והכלכליות הכרוכות בכך (שיבוש באספקת – וזינוק במחירי – הנפט).
ואכן, בטקס החתימה על הסכם השלום עם ירדן באוקטובר 1994 הזהירו בכירי הצבא הירדני את הקולגות מישראל: "הרקורד הפלסטיני הטרוריסטי במישור הבינערבי מלמד שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לירדן תהווה גזר דין מוות לשלטון ההאשמי מזרחית לירדן, עם השלכות הרסניות לגבי כל מדינה ערבית פרו-אמריקאית."
האזהרה נבעה מהמצב הפנימי בירדן, במקביל לאיומים מתגברים מעיראק, סוריה ואירן:
*מאבק מתמשך בטרור הפלסטיני, כאשר 70% מתושבי ירדן הם פלסטינים, והנהגות אש"פ, רש"פ וחמאס רואות בירדן ישות מלאכותית וזמנית, וטוענות לריבונות עליה – 78% משטח פלשתינה המנדטורית.
*ארגון הטרור האסלאמי הגדול ביותר, "האחים המוסלמים", מושרש בירדן ופועל להקמת ח'ליפות אסלאמית במקום משטרים ערביים קיימים, ובמקביל פועלים בירדן וותיקי קרבות דאע"ש מסוריה ועיראק.
*הבדווים בירדן – השולטים על מערכות הביטחון הלאומי – מפוצלים היסטורית, שבטית, רעיונית, דתית וגיאוגרפית. שבטי הדרום רואים בהאשמים מהגרים לא-רצויים מסעודיה, וחלק מהבדווים בצפון מזדהים מדי פעם עם סוריה.
התנהלות הפלסטינים ממלחמת העולם השנייה ועד היום, והשרשת החינוך לשנאה, מבטיחים שירידת ישראל מרכסי יו"ש תביא להקמת ישות אנטי-אמריקאית, שמן למדורת המזרח התיכון ודריסת רגל מבצעית לרוסיה, סין ואיראן.
שליטת ישראל ברכסי יו"ש מדגישה את ישראל כמכפלן-כח עבור ארה"ב ואת המכנה המשותף האסטרטגי בין ישראל לארה"ב.
"ישראל היום", https://bit.ly/2FxPGLO
English edition https://bit.ly/2YfZ2TE
הכרת ארה"ב בריבונות ישראל ברמת הגולן מקדמת את ביטחונה הלאומי ומעמדה הבינלאומי של ישראל, ובמקביל מעניקה רוח גבית לאינטרסים אמריקאים במזרח התיכון.
החלטת הנשיא טראמפ – העשויה לקבל חיזוק על ידי החלטת קונגרס – שופכת אור על הסינרגיה הביטחונית בין ישראל לארה"ב, והתועלת ההדדית של שתופי הפעולה בין השתיים.
ההכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן מעצימה את תדמית ההרתעה של ישראל, שהיא מוצב קדמי ומכפלן-כח של ארה"ב במזרח התיכון, המאריך את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב מבלי לתגבר את כוחותיה באזור.
לדוגמא, ב-1970 פלשה סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית במטרה להפיל את השלטון ההאשמי ולגרום לתגובת שרשרת שתביא לקריסת המשטרים הפרו-אמריקאים בסעודיה, כווית, איחוד האמירויות, עומאן ובחריין, לקידום דרמטי של האינטרס הסובייטי, ולמהלומה חסרת-תקדים לכלכלה ולביטחון הלאומי של ארה"ב, שהייתה תלוייה מאד בנפט המפרץ הפרסי.
ב-1970 הייתה ארה"ב שקועה בבוץ הוויטנאמי, ולכן נבצר ממנה להושיט סיוע צבאי למלך חוסיין. הנשיא ריצ'רד ניקסון ביקש מרה"מ גולדה מאיר לפעול לבלימת הפלישה הסורית, ואכן כח צה"ל תוגבר ברמת הגולן, הגבול המשותף של ישראל-סוריה-ירדן, 55 ק"מ בלבד מדמשק. המסר התקיף, בגיבוי תדמית ההרתעה של ישראל, הביא לנסיגת סורית מירדן תוך 48 שעות וללא חילופי-אש בין צבאות סוריה וישראל.
ב-1970 תרמה שליטת ישראל ברמת הגולן לצמצום עימותים ואי-יציבות במזרח התיכון, לתגבור ביטחונם של משטרים ערביים פרו-אמריקאים ולבלימת מפולת אנטי-אמריקאית. תרומה זאת לאינטרס ארה"ב התרחשה ללא מעורבות צבאית אמריקאית, על משמעויותיה התקציביות והביטחוניות המכאיבות, והסיכונים הכרוכים בכך במישור הבינמעצמתי.
ב-2019 מקדמת השליטה ברמת הגולן את יכולת ישראל להצר את צעדי האייתולות מאיראן, השואפים להשתלט על עיראק, סוריה ולבנון; לצמצם את התפרצויות הלבה הסונית והשיעית מהר הגעש הסורי; להרחיק את המאכלת האנטי-אמריקאית מצווארו של כל משטר ערבי פרו-אמריקאי; ולשדרג את ביטחון בית המלוכה האשמי המאויים על ידי ההתפשטות האיראנית, 1.5 מיליון פליטים סורים בצפון ירדן, פוטנציאל חתרני של הרוב הפלסטיני ו"האחים המוסלמים" בירדן, והפיצול הפנים-בדווי.
חיוניות תדמית ההרתעה הישראלית לאינטרס ארה"ב (המשודרגת על ידי שליטה ברמת הגולן), מתגברת על רקע מציאות המזרח התיכון: המגלומניה של האייתולות באיראן הרואים בארה"ב את המכשול המרכזי בדרך להשתלטותם על המפרץ הפרסי, חצי האי ערב, המזרח התיכון ועוד; המשך הצונאמי הערבי המאיים – מאז 2010 – על כל משטר פרו-אמריקאי, וניזון מ-1,400 שנות אלימות, אי-סובלנות וחוסר וודאות במישור הבינערבי ובין-אסלאמי; מרכזיותה ההיסטורית של דמשק בליבוי עימותים בינערבים, נרקו-טרוריזם (המספק הרואין לערים הגדולות בארה"ב), טרור בינלאומי בכלל ואנטי-אמריקאי בפרט (פאן-אם 103, פיצוץ שגרירות ארה"ב ומפקדת המארינס בבירות, ועוד); והקשר השיטתי ההדוק בין סוריה לבין אויבי ויריבי ארה"ב כמו ברה"מ, רוסיה, סין, צפון קוריאה, איראן, קובה, ונצואלה, וכו'.
נסיגה מרמת הגולן תפגע בכח ההרתעה הישראלי, תחריף סכנות קיומיות, ותהפוך את ישראל מנכס לנטל אסטרטגי עבור ארה"ב.
"ישראל היום"
English edition https://bit.ly/2SknjYD
הערכה מציאותית של יחסי ישראל-ארה"ב לא מתמקדת בסכסוך הערבי-ישראלי, בעניין הפלסטיני ובגורם היהודי בארה"ב – שהם זוטרים בהקשר האזורי והעולמי – אלא באינטרס ארה"ב במזרח התיכון ובעולם, בהחרפת איום הטרור האסלאמי בארה"ב, וביכולות המבצעיות והטכנולוגיות של ישראל.
יחסי ישראל-ארה"ב השתנו דרמטית מאז 1948, כאשר מחלקת המדינה, הפנטגון וה-CIA התנגדו להכרה בישראל ומנעו ממנה אמצעי מלחמה, בטענות שהופרכו במציאות: ישראל תהיה בעלת ברית של ברית המועצות; המיעוט הערבי יהפוך לרוב; המדינה תושמד על ידי צבאות ערב; ישראל תהייה נטל במזרח התיכון.
יחסי ישראל-ארה"ב עברו תמורה מהותית מאז "מבצע סיני" ב-1956, כאשר נשיא אייזנהאואר כפה על ישראל נסיגה מלאה מחצי האי סיני ורצועת עזה. שתוף הפעולה האסטרטגי ישראל-ארה"ב זינק באופן דרמטי מ-1967, כאשר הנשיא ג'ונסון איים על ישראל לבל תפתח במכת-מנע נגד מתקפה משולבת של מצרים-סוריה-ירדן: "ישראל לא תהייה לבד, אלא אם כן תפעל לבד…."
מלחמת המנע ב-1967 הביאה להכרת ארה"ב בערך-המוסף האסטרטגי של ישראל מול מדינות ערב, בכלל, ומול ברה"מ ובעלות בריתה הערביות, בפרט. הניצחון הישראלי ריסק את צבאות מצרים וסוריה הפרו-סובייטיות שאיימו על תורכיה, מדינות ערב הפרו-אמריקאיות ואיראן (שהייתה בשלטון השאח הפרו-אמריקאי), ובלם את זינוק הנשיא המצרי נאצר להנהגה פאן-ערבית, שנועד לקדם את ברה"מ ולכתוש את מעמד ארה"ב במזרח התיכון, המפרץ הפרסי, האוקינוס ההודי ומזרח הים התיכון.
"מלחמת ששת הימים" הפכה את ישראל מנטל לנכס אסטרטגי ייחודי עבור ארה"ב. לדוגמא, ב-1970 פלשה סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית – כאשר ארה"ב הייתה שקועה ב"בוץ הוויטנאמי" – אך נסוגה עקב מסר הרתעתי של ישראל שתיגברה כוחות ברמת הגולן.
"מבצע אנטבה" ב-1976 חשף את יכולות ישראל המודיעיניות והמבצעיות במלחמה בטרור, שהפך לאיום מחמיר על ארה"ב והעולם המערבי.
השמדת הכור הגרעיני העיראקי ב-1981 שידרגה את תדמית ההרתעה של ישראל, וחסכה מארה"ב עימות גרעיני מול צדאם חוסיין לאחר פלישתו לכווית ב-1990.
בניגוד לתובנה הפשטנית כאילו שתוף הפעולה ארה"ב-ישראל היה פועל יוצא של האיום הסובייטי, הביאה התפוררות ברה"מ ב-1991 למעבר מעולם דו-קוטבי (ארה"ב מול ברה"מ) לעולם רב-קוטבי (ארה"ב מול משטרים פורעי-חוק ושאפתנים) הרבה יותר תזזיתי, מפוצל, בלתי-צפוי ואלים, המגביר את חיוניות ישראל כמוצב-קדמי באזור קריטי לאינטרס ארה"ב.
התפרצות הצונאמי הערבי ב-2010, הנמשכת לפי שעה, במקביל לאיום הגובר ומתרחב של האייתולות – הרואים בארה"ב "שטן" גדול יותר מישראל – מחריפים את איום הטרור הסוני והשיעי על העולם החופשי, מאיימים על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ומעצימים את חיוניות ישראל במאמץ לאבטחת משטרים אלו, לבלימת/הפלת האייתולות, ולצמצום זעזועי המזרח התיכון.
בניגוד לתובנה הפשטנית כאילו על ארה"ב לבחור בין ישראל לבין הערבים, כל עוד אין פתרון לבעייה הפלסטינית, מוכיחה המציאות ששתוף פעולה ארה"ב-ישראל משתדרג במקביל להשבחת שתוף הפעולה ישראל-ערב מול איומים מחריפים שאינם קשורים לעניין הפלסטיני.
"ערוץ 7"
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/390999
תקציר:
בימים/שבועות הקרובים יתכן מפגש בין מנהיגי ישראל וסעודיה שלא יתמקד בעניין הפלסטיני אלא במלחמה מול מאכלת האייתולות המונחת על צוואר כל בעלות-בריתה הערביות של ארה"ב במפרץ הפרסי.
יש לקוות שארה"ב תלמד מכשלון כל יוזמות השלום האמריקאיות, ולא תציג יוזמת שלום נוספת, שגם היא תחייב את הערבים לאגוף אותה מהצד המכסימליסטי, ובכך תוסיף דלק – ולא מים – למדורה.
מעורבות צבאית של ארה"ב בסוריה קריטית לקיום בית המלוכה ההאשמי וחיונית לביטחון משטרים ערביים פרו-אמריקאים במפרץ הפרסי.
ביטחון/קיום ישראל לא תלוי במעורבות ארה"ב בסוריה; לעומת זאת קיומה ועוצמתה של ישראל מונעים מארה"ב את הצורך לשנע למזה"כ נושאות מטוסים נוספות ועוד חטיבות צבא אמריקאי.
ארה"ב אינה מתרחקת מהמזה"ת, אלא מודעת לאיום הקיומי של האייתולות על בעלות-בריתה הערביות ועל ביטחון המולדת בארה"ב.
ארה"ב מעדיפה להילחם באייתולות מחופי המפרץ הפרסי ולא מחופי ארה"ב.
The Ettinger Report 2023 © All Rights Reserved
"מידה", https://bit.ly/44qUR9M
English edition https://bit.ly/43HJQR1
סעודיה-איראן: חידוש יחסים דיפלומטים
*סעודיה אינה מניחה לחידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן להאפיל על מציאות המזרח התיכון ההפכפך. היא אינה מקילה ראש בהתנהלות השיטתית של משטר האייתולות באיראן, המחנך את עמו לשנאת והדברת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים; מפגין חתרנות, טרור, והפצת טילים ומטוסים זעירים וקטלניים ללא-טייס לגופים פורעי-חוק במזרח התיכון וברחבי העולם; מתסיס מלחמות אזרחים; מקדם חזון שיעי, פנאטי, מגלומני וחסר-פשרות; מייצא את המהפיכה השיעית ברחבי העולם ושואף להפיל כל משטר סוני. בניגוד לתפישת העולם המערבית, סעודיה מכירה בעובדה שמשטר האייתולות אינו מוכן להקריב את חזונו האלים בן 1,400 השנים על מזבח מחוות דיפלומטיות ומענקים פיננסים חסרי-תקדים.
*זה לא המקרה הראשון של חידוש יחסים דיפלומטים בין שתי המדינות. ב-1988 ו-2016 נותקו היחסים הדיפלומטים בין השתיים בעקבות חתרנות איראנית בסעודיה ותגובה חריפה של ריאד.
*חידוש הקשרים הדיפלומטים במרץ 2023 התקיים בתיווך סין, הממנפת את התסכול הסעודי מכרסום האמינות האסטרטגית של ארה"ב, המחייב את סעודיה להתקרב למעצמה אחרת המסוגלת – אולי – להרתיע את משטר האייתולות. חידוש היחסים הדיפלומטים בין סעודיה לאיראן מהווה הישג גיאו-אסטרטגי משמעותי לסין ופגיעה קשה ומתמשכת בתדמית-ההרתעה של ארה"ב באזור שהיה עד לאחרונה "מגרש בייתי" של ארה"ב.
*תדמית ההרתעה של ארה"ב ספגה סידרת מהלומות – כפי שרואות זאת סעודיה וכל המדינות הערביות, הסוניות והפרו-ארה"ב – עם החתימה על הסכם הגרעין ב-2015; הפינוי/בריחה של צבא ארה"ב מאפגניסטן ב-2021; החיזור השיטתי של ארה"ב אחרי משטר האייתלות באיראן, "האחים המוסלמים" והטרור החות'י בתימן, המהווים איום קטלני, ברור ומיידי על סעודיה וכל המדינות הסוניות-ערביות. כל זאת במקביל ללחץ שיטתי של הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, כולל השעיית אספקת מערכות לחימה מתקדמות.
*מדיניות ארה"ב דוחפת את סעודיה, וגם את איחוד האמירויות ומצרים, לזרועות סין ורוסיה, ביטחונית וכלכלית, כולל מו"מ סעודי-סיני על הקמת כור גרעיני למטרות אזרחיות, שיקדם את "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי.
"חזון 2030" של יורש העצר הסעודי ומעורבות ישראל
*שיתוף פעולה יעיל בין סעודיה וישראל מותנה בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של שתי המדינות.
*שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים חסרי-תקדים בין סעודיה לבין ישראל, ותפקידה המרכזי של סעודיה בהחלטת איחוד האמירויות , בחריין, מרוקו וסודן לחתום הסכמי שלום עם ישראל, מבוססים על הערכה סעודית שלישראל ערך-מוסף ייחודי בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה.
*יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, מעריך שישראל חיונית לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי בין המזרח הרחוק לבין אירופה ונוכחות בנתיבי-ים קריטיים במפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי, הים הערבי וים סוף.
*"חזון 2030" פועל למודרניזציה דרמטית בתחומי דת, תרבות, חברה, כלכלה, טכנולוגיה, דיפלומטיה וביטחון לאומי, ורואה ביכולותיה של ישראל תרומה משמעותית לקידומו.
*יורש העצר הסעודי – כמו שליטי איחוד האמירויות ובחריין – פועל לגיוון התשתית הכלכלית הנשענת היום, באופן סוחף, על נפט וגז טבעי המועדים לתזזיתיות מחירים, ומאוימים על ידי מקורות אנרגיה זולה ונקיה יותר. שליטים אלו רואים בפריצת-הדרך הטכנולוגית הביטחונית והאזרחית של ישראל אמצעי ייחודי לשדרוג הכלכלה, להקטנה משמעותית של התלות בנפט וגז טבעי, להרחבת מקורות ההכנסה הלאומית, ולשדרוג הביטחון הלאומי.
*עתיד "חזון 2030" – המנוגד לערכים הפוריטנים של הדת והתרבות בסעודיה – וגם עתיד היחסים עם ישראל תלויים ביציבות הפנימית ומעמדו של מוחמד בן סלמן. יורש העצר נחוש בדעתו להתגבר על – ולכרסם בסמכותיות הדתית של – הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, שנהנה עד לעידן מוחמד בן סלמן מיוקרת-על בתחומי הדת וכבעל-ברית קריטי (מ-1744) של משפחת המלוכה.
*יורש העצר ימשיך לקדם את שיתופי הפעולה עם ישראל כל עוד יתרמו ל"חזון 2030", וכל עוד יצליח לנטרל את השפעת הוואהאבים.
הערך-המוסף של ישראל בהקשר המזרח תיכוני
*קידום היעדים השאפתניים של יורש העצר תלוי ברמת הזעזועים האזוריים, צמצום השפעתם של גורמים אלימים כגון משטר האייתולות באיראן; חתרנות השיעים בעידוד איראן באזור רווי-הנפט במזרח סעודיה; "האחים המוסלמים"; החות'ים בתימן הנהנים מסיוע איראני; חיזבאללה; חמאס והרשות הפלסטינית (הנתפסת בעיני יורש העצר כפוטנציאל התססה אזורית).
*למרות חידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן, סעודיה מודעת למציאות המזרח תיכונית הדומה להר געש המתפרץ מדי פעם באופן בלתי-צפוי, כפי שמעידה ההיסטוריה של 1,400 שנות האסלאם, וכפי שמעיד הצונאמי הערבי (המוגדר כ"אביב ערבי" על ידי תפישת העולם המערבית) שהתפרץ בסוף 2010 וממשיך לזעזע את הרחוב הערבי. יורש העצר גם אינו מתעלם מהקשר ההדוק בין ארדואן לבין קטאר (המקורבת לאייתולות ותומכת ב"אחים המוסלמים") ו"האחים המוסלמים", גם לא מהיריבות הצבאית עם ארדואן במלחמת האזרחים בלוב, וכמובן לא מהחזון המגלומני של ארדואן לחידוש האימפריה העותומנית ששלטה על חלק נרחב מסעודיה.
*על יציבות השלטון של בית סעוד ומימוש "חזון 2030" מעיב הכרסום המהותי בכוח ההרתעה של ארה"ב, המעניק רוח גבית לאיומים על ריאד. יורש העצר מתוסכל מ-43 שנות אופציה דיפלומטית במדיניות ארה"ב כלפי איראן; החיזור האמריקאי אחר "האחים המוסלמים"; והלגיטימציה האמריקאית לחות'ים בתימן. הוא גם מודע לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only), לרפיסות אירופה מול הטרור האסלאמי, ולחולשה השורשית של המשטרים הערביים. כל אלו מקרבים את סעודיה (בלית ברירה) לסין ורוסיה, צבאית וכלכלית.
*על רקע התסכול הסעודי ממדיניות ארה"ב, NATO ואירופה, ישראל בולטת – למרות חילוקי-דעות חריפים בנושאי דת ומדיניות – כ"סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר באזור. הסוגייה הפלסטינית מתגמדת בעיני סעודיה בהשוואה לאיומים והאתגרים העומדים בראש סדר העדיפויות של ריאד.
*ישראל גם נתפסת כבעלת ברית אמינה ובעלת קשרים מיוחדים בשני בתי הקונגרס בפרט (שהם השולטים על "הארנק" ובעלי עוצמה השקולה לנשיא גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות) ובוושינגטון וארה"ב בכלל.
*תדמית-ההרתעה של ישראל היא הגורם המרכזי להעמקת הקשר סעודיה-ישראל. היא מתייחסת ליכולות צבאיות, מודיעין וטכנולוגיה, וגם לנכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכך גם מול הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה), הכלת החוק הישראלי ברמת הגולן ובירושלים המאוחדת, והתנגדות פומבית של ישראל למדיניות ארה"ב כלפי איראן, כולל פעילות אינטנסיבית בקונגרס.
*ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה והודפת לחצים. לעומת זאת, ישראל-נרתעת מאבדת מחיוניותה בעיני סעודיה (כמו גם בעיני ארה"ב!).
סעודיה – אינטרסים והסוגייה הפלסטינית
*כפי שמתועד לעיל, האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה חשובים יותר – ועצמאיים מ- הסוגייה הפלסטינית.
*העמקת שיתופי הפעולה ישראל-סעודיה, ותפקידה המרכזי של סעודיה בגיבוש "הסכמי אברהם", מנוגדים לתפישת העולם המערבית הגורסת שהסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, ושהקמת מדינה פלסטינית הוא תנאי-מוקדם לקידום שלום ישראלי-ערבי.
*בניגוד לתפישת העולם המערבית, יורש העצר הסעודי משוכנע שהסוגייה הפלסטינית איננה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא בבת-עין ערבית, ולא גורם מוביל של התפרצויות גועשות ברחוב הערבי.
*לעומת המלל הסעודי והערבי הפרו-פלסטיני, ההתנהלות הסעודית והערבית כלפי הפלסטינים היא אדישה-שלילית. הכלל המזרח תיכוני: "על מילים אין משלמים מכס" ידוע לסעודיה ולערבים. לכן סעודיה והערבים לא פועלים צבאית, פיננסית ומדינית לפי אינטרסים פלסטינים, אלא לפי אינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלהם.
*בעוד המערב ממעיט במשקל התנהלות-העבר של הפלסטינים, יורש העצר הסעודי קובע את יחסו לאופציית המדינה הפלסטינית, במיוחד, לפי ההתנהלות הפלסטינית במישור הבין-ערבי, המאופיינת על ידי חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה. סעודיה אינה שוכחת את – ואינה סולחת על – הסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין לכווית, שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלסטינים; שיתוף הפעולה המבצעי של הפלסטינים עם ארגוני טרור מהמזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית; והקשרים ההדוקים של ההנהגה הפלסטינית עם משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, ובעבר עם גרמניה הנאצית והגוש הסובייטי. סעודיה סבורה שהתנהלות העבר מלמדת על ההתנהלות הצפויה של המדינה פלסטינית.
סעודיה ו"הסכמי אברהם"
*סעודיה אינה רואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי בעיצוב אינטרסים ביטחוניים וכלכליים, לעומת "הסכמי אברהם" המהווים גורם כבד-משקל בקידום אינטרסים אלה. לכן היא פעלה להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ולקידום הסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.
*קידום "הסכמי אברהם" מותנה בהפקת לקחים מהכישלון הסידרתי של עשרות הצעות מערביות ובינלאומיות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שהתרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתמקדו באינטרסים פלסטינים. "הסכמי אברהם" נחתמו מכיוון שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, התמקדו באינטרסים ערביים, ובכך שללו מהפלסטינים את כוח הווטו.
*לכן, תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה באינטרסים ערביים ולא פלסטינים.
*תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה במיוחד ביציבות וזהות השלטון בסעודיה ובשאר המדינות הערביות החתומות על הסכמי השלום. יציבות המשטרים הערביים מאוימת על ידי מאפיינים בני 1,400 שנים של הזירה הבין-ערבית הגועשת כגון: זהות/נאמנות מקומית עליונה על זהות/נאמנות לאומית; פיצול אלים פנימי ואזורי, שבטי, דתי, רעיוני ופוליטי; חוסר-סובלנות אלימה פנימית ואזורית, דתית, שבטית, רעיונית וגיאוגרפית; היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי; משטר מיעוט עריץ העולה לשלטון בכוח הזרוע ומהווה מטרה לניסיונות הפיכה; היעדר דמוקרטיה, בחירות חופשיות וזכויות אדם; הפכפכות וזמניות של משטרים, מדיניותם והסכמיהם.
*זמניות המשטרים, המדיניות וההסכמים הערביים/איסלמיים במזרח התיכון מתועדת על ידי הצונאמי הערבי המשתולל ברחוב הערבי מ-2010, בנוסף לחילופי-שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים מהקמת "לבנון המרונית-דרוזית" בתחילת המאה ה-18, דרך "לבנון הגדולה" שהוקמה ב-1920, "לבנון העצמאית מ-1943, ועד השתלטות חיזבאללה על לבנון), ועוד.
*ההתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים, מאפייני הזירה המזרח תיכונית, והאיומים הקטלניים על המשטר הסעודי מבהירים ש"הסכמי אברהם", יציבות המזרח התיכון ואינטרסים של ארה"ב יפגעו אם תקום מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן. מדינה פלסטינית עלולה להביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר הירדן; להפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, שתהייה זירה לטרור אסלאמי אזורי ובינלאומי, שימונף על ידי משטר האייתולות כדי להדק את חגורת החנק סביב סעודיה ולהחריף את האיום על ישראל. המהפך הירדני עלול להביא לתגובת שרשרת שלילית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על יציבות המשטרים במדינות הנפט הסוניות הפרו-אמריקאיות, ובמיוחד סעודיה; תפגע ביצוא הנפט והגז הטבעי מהמפרץ הפרסי; תזניק את מחיר הנפט והגז הטבעי; תשבש את הסחר הבינלאומי; תפגע בכלכלה המערבית; ותעניק רוח-גבית למשטר האייתולות, לטרור האסלאמי, לסין ורוסיה, ורוח-נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות ובראשן סעודיה.
*האם סעודיה ומדינות ערב החתומות על הסכמי שלום עם ישראל רואות בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להמשך הקשר הפורה עם ישראל? העובדה שמאז 1948 מדינות אלו לא פעלו – צבאית, פיננסית ומדינית – להקמת מדינה פלסטינית מהווה תשובה רועמת!
סעודיה וצרכי הביטחון של ישראל
*הידוק הקשרים עם סעודיה חיוני לביטחונה ושגשוגה של ישראל, אך הוא משני בהשוואה לחיוניות השליטה על רכסי יהודה ושומרון, שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים, וגם המינימום החיוני לביטחונה הלאומי של ישראל במזרח התיכון הוולקני, הפכפך ותזזיתי שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.
*אופיו הבלתי-צפוי, הבלתי-דמוקרטי והאלים של המזרח התיכון (במישור הבין-ערבי/אסלאמי) מגדיר מדיניות והסכמים כגורמי ביטחון משתנים, לעומת טופוגרפיה ועומק גיאוגרפי (כגון רכסי יהודה ושומרון שהם "רמת הגולן" של 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל) שהם גורמי ביטחון קבועים במציאות הביטחונית הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. השליטה על הגורמים הקבועים מבטיחים את ביטחונה הלאומי של ישראל, ומשדרגים את כוח ההרתעה באופן שהפך אותה – מאז 1967 – למכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב.
*הסכם שלום עם סעודיה יפגע אנושות בביטחון הלאומי אם יותנה בוויתור ישראלי על השליטה ברכסי יהודה ושומרון, מכיוון שיהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב למדינה מושכת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב.
*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן חרף לחץ ברוטלי של ארה"ב, ולמרות אזהרות מבית ("המוסד", אמ"ן, שרי ביטחון לשעבר) ומחוץ שמהלכים אלו יביאו לנטישת מצרים את הסכם השלום מ-1979 ולהתפרצות טרור ומלחמה. אבל, מצרים פעלה בהתאם לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה, גינתה את צעדי ישראל, אך המשיכה לדבוק בתהליך השלום מכיוון שמשרת את האינטרסים שלה.
*מחלקת המדינה ו"התקשורת העילית" בארה"ב (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948) – וגורמים מובילים בממסד הביטחוני והפוליטי בישראל – מזהירים את ישראל, בשיטתיות, שהתיישבות יהודית מעבר ל"קו הירוק" תמנע הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב ותביא לגל טרור ערבי. אבל, למרות עיבוי ההתיישבות, שש מדינות ערביות חתמו על הסכמי שלום כדי לקדם אינטרסים שלהן. לעומת זאת, הטרור הערבי הגיע לממדים חסרי-תקדים – כצפוי – בעקבות מחוות חסרות-תקדים של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.
*סעודיה וכל מדינות ערב פועלות לפי האינטרסים שלהן ולא לפי תפישות עולם מערביות המנותקות ממציאות המזרח התיכון, וגם לא לפי סדר היום הפלסטיני.
סעודיה ומדינות ערב המתונות-יחסית אינן רואות במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", אבל הן מעריכות את יכולותיה הביטחוניות והטכנולוגיות, ובמיוחד את כוח ההרתעה שלה, ומכירות בתרומתה הייחודית לאינטרסים שלהן, ומכאן החתימה על הסכמי שלום והרחבה חסרת-תקדים של שיתופי-פעולה.
"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition https://bit.ly/3KvGjwe
ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור
*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.
*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.
*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".
*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.
*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.
*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.
המלחמה בטרור
*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.
*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.
* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.
*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.
*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.
*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).
*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.
*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.
*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.
*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.
*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.
*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.
השורה התחתונה
*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.
*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.
*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.
"מידה" https://bit.ly/3mRILTa
English edition https://bit.ly/3nRXqNv
אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.
לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.
אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.
ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי
הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.
לפי "חוק השגרירות בירושלים":
"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….
"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….
"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….
"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."
ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"
המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).
דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.
על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק; ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).
ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב
הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.
בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.
לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב. לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.
הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים
ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.
ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.
ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.
ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.
ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.
בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן! כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.
"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).
ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.
טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.
"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9
English edition https://bit.ly/2SbCQ9B
מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.
ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.
ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."
ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו. אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."
בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה. תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!" העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.
המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.
הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.
ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.
שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS
English edition https://bit.ly/3hNd0Y6
ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.
הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.
לדוגמא:
*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".
*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.
*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.
*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."
כפי שהיא מוצאת לנכון….
*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.
*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.
*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).
*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.
*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.
*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.
המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.
בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.
על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).