"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/31Po6Um

English edition   https://bit.ly/3sSvn1O

זעזועים בירדן

מדינות זרות, בני משפחת המלוכה וגורמים בדווים בכירים מואשמים בנסיון להביא לחילופי שלטון בירדן.

חילופי שלטון בירדן עלולים להפוך את המדינה – המשתרעת בין סוריה, עיראק, סעודיה וישראל – לבסיס נוסף של טרור פלסטיני ואסלאמי, שיהווה איום קיומי על סעודיה, שאר מדינות חצי האי ערב ומצרים, יעניק רוח גבית לאייתולות באיראן, ארדואן התורכי, ,האחים המוסלמים", סין ורוסיה, ויפגע קשות באינטרסים ביטחוניים וכלכליים של ישראל וארה"ב.

הפגיעות הפנימית של ירדן מושפעת על ידי הפיצול הפנים-בדווי שמקורו ב-1921, כאשר המשפחה ההאשמית מחיג'אז במערב סעודיה יובאה על ידי האימפריה הבריטית, והומלכה על השבטים הבדווים בירדן, המפוצלים שבטית, גיאוגרפית, תרבותית, רעיונית ודתית. חלקם (במיוחד בדרום הממלכה) רואים במשפחה ההאשמית מהגרים בלתי-רצויים, הנתונים להשפעת התרבות המערבית, וסוטים מהאסלאם והערביות בעצם החתימה על הסכם שלום עם מדינה "כופרת" יהודית.

כ-70% מתושבי ירדן הם פלסטינים, בעוד ההנהגה הפלסטינית (אש"פ, הרשות הפלסטינית וחמאס) רואה בירדן ישות מלאכותית וזמנית במערב (78%) פלסטין. מכאן המעורבות הפלסטינית בחתרנות וטרור להפלת השלטון ההאשמי, כפי שהיה במלחמת האזרחים ב-1970 וגל הטרור ב-1989.

פלסטינים רבים מעורבים גם בפעילות פוליטית וחתרנית של "האחים המוסלמים" בירדן, כמו גם במצרים ומדינות המפרץ.

בנוסף לכך, יש בירדן כשני מליון פליטים מעיראק (ובמיוחד) מסוריה, הכוללים גם פעילי טרור אסלאמי הממשיכים פעילותם בירדן.

ההתרחשויות בירדן חושפות מאפיינים בני 1,400 שנים של המזרח התיכון:

*נאמנות משפחתית, שבטית ומקומית עליונה על נאמנות לאומית;

*פגיעות פוליטית, אי-יציבות וזעזועים בלתי-צפויים;

*פיצול וסכסוכים אלימים מקומיים, לאומים ואזוריים;

*שלטון מיעוט לא-דמוקרטי המהווה מטרה לנסיונות הפיכה;

*משטר עולה לשלטון – ומאבד שלטון – באלימות;

*שחיתות שלטונית;

*חוסר-סובלנות אלימה כלפי "מאמינים" ו"כופרים", פנימית ואזורית, דתית, תרבותית, רעיונית וגיאוגרפית;

*היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי;

*היעדר דמוקרטיה וזכויות אדם מערביים.

המציאות המזרח תיכונית

הזעזועים בירדן ניזונים גם מהצונאמי הערבי (המכונה בפשטנות "אביב ערבי") שפרץ לרחוב הערבי ב-2011/2010 ומהווה איום קיומי על כל משטר ערבי.

ב-2021 מתעדת הקריסה האלימה של המבנה הפוליטי בעיראק וסוריה – שנחשבו למדינות מובילות בעולם הערבי – את פגיעותו של כל המשטרים הערביים, החשים על צווארם את מאכלת יריביהם מבית ומחוץ.

שליטים ערביים שנחשבו ל"סלע גיברלטר" איבדו את השלטון באלימות – שהביאה לשינויים דרמטים – כפי שהיה לדוגמא:

*ב-1958 הוצא להורג פייסל השני מלך עיראק בהפיכה צבאית; ב-1963 הוצא להורג הגנרל קאסם בהפיכה צבאית-בעת'יסטית; ב-1979 הדיח צדאם חוסיין את קודמו והפך לשליט בלעדי עד תלייתו ב-2006.

*ב-1952 הודח פארוק מלך מצרים בהפיכה צבאית, ששמרה על השלטון עד 2012, כאשר "האחים המוסלמים" עלו לשלטון עד 2013 והודחו על ידי הגנרל סיסי.

*ב-1969 הודח אידריס מלך לוב על ידי קדאפי, שהוצאתו להורג על ידי המון סוער ב-2011 הפכה את לוב – עד היום – לזירת מלחמות אזרחים וטרור אסלאמי.

*ב-1979/78 הודח השאה הפרסי על ידי מהפיכה אסלאמית.

*ב-1964 ו-1985 הודחו שליטים צבאיים בסודן על ידי גורמים  צבאיים-פוליטים-אסלאמיסטים; ב-1989 הנהיג הגנרל באשיר הפיכה צבאית ושלט עד להדחתו ב-2019 על ידי מרד צבאי-אזרחי, העומד בפני התנגדות אסלאמיסטית.

*מ-1962 מהווה תימן זירת מלחמות אזרחים וחילופי שלטון במעורבות גורמי חוץ.

*ב-1987 הודח בורגיבה נשיא תוניסיה על ידי בן עלי, שנמלט והודח ב-2011, והוחלף על ידי "האחים המוסלמים".

היקף האלימות הבינערבית ובין-אסלאמית מתועד על ידי 11 מיליון המוסלמים שנהרגו במלחמה וטרור בין-אסלאמים מאז 1948, מהם 35,000 (0.3%) נהרגו במלחמות ערב-ישראל.

500,000 סורים נהרגו במלחמות אזרחים שפרצו ב-2011, בנוסף ל-7 מיליון פליטים. 2 מיליון נהרגו ו-4 מיליון הפכו לפליטים במלחמות אזרחים בסודן ב-2011-1983. 200,000 נהרגו במלחמות אזרחים באלג'יר ב-2006-1991. מיליון הרוגים במלחמת עיראק-אירן 1988-1980. 300,000 תושבי עיראק (כורדים ושיעים) נהרגו על ידי צדאם חוסיין, בנוסף ל-150,000 שנהרגו בידי טרוריסטים אסלאמים. 200,000 לבנונים נהרגו במלחמות אזרחים – חלקן במעורבות פלסטינית – בשנות ה-70' וה-80' של המאה הקודמת. 80,00 איראנים נהרגו במהפיכת 1978/79 שהעלתה את האייתולות לשלטון בטהראן, ורבים נוספים הוצאו להורג.

השורה התחתונה

לפי פרופ' פואד עג'אמי, שהיה מגדולי המזרחנים וראש לימודי המזרח התיכון באוניברסיטת ג'והן הופקינס (The Arab Predicament): המזרח התיכון מהווה "רצף של אשליות, תיסכול ומדיניות המתדרדרים שוב ושוב לשפיכות דמים".

ואכן, מעצבי מדיניות מערביים המונחים על ידי שאיפה לשלום נוטים להקריב את מציאות המזרח התיכון המורכבת והמתסכלת על מזבח הכמיהה לפתרונות נוחים ומהירים, פשטנות והרהורי-לב, ובכך מוסיפים שמן למדורה.

המזרח התיכון חושף את ערוותם של מדינאים מערביים שקיבלו בברכה את הצונאמי הערבי כאילו היה אביב ערבי, מצעד הדמוקרטיה ומהפיכת "פייסבוק" והנוער; האמינו שאפשר ליישם במזרח התיכון הגועש נורמות מערביות של דמוקרטיה, סובלנות וכיבוד הסכמים; ראו בסכסוך הערבי-ישראלי את "הסכסוך המזרח תיכוני"; והגדירו את הסוגייה הפלסטינית כשורש הסכסוך הערבי-ישראלי, גורם מרכזי בהוויה המזרח תיכונית ובבת-עין של הערבים.

בחינת המציאות ההפכפכה והאלימה במזרח התיכון מחייבת את ישראל לגבש גבולות ביטחון שיעמדו בפני תרחישים מזרח תיכוניים – כגון מתקפת פתע ו/או הפרה אלימה של הסכם שלום – ולא בפני תרחישים מערביים. המזרח התיכון מלמד שכח הרתעה והדיפת לחצים הם תנאים-מוקדמים לצמצום מלחמות וטרור, לעומת פייסנות המעודדת תוקפנות.

תזזיתיות המזרח התיכון מדגישה את ייחודה של ישראל כבעלת-ברית אמינה, יעילה ודמוקרטית של ארה"ב, בעלת יכולות צבאיות וטכנולוגיות המשרתות אינטרסים ואתגרים משותפים של ארה"ב וישראל, ומהוות מכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב, המעניק לארה"ב תשואה שנתית של מאות אחוזים(!) על ההשקעה השנתית של ארה"ב בישראל (המכונה בשגגה "סיוע חוץ").

"מידה", https://bit.ly/312aZ2E

English edition  https://bit.ly/3ame0hg

שידרוג ישראלי

עוצמה ביטחונית, טכנולוגית ומדינית של ישראל בזירה האזורית והבינלאומית הביאו את איחוד שבע האמירויות – הכלכלה השנייה במזרח התיכון – לחתימת הסכם נורמליזציה מלאה עם ישראל. מאפיינים גיאו-אסטרטגים אלו הביאו את סעודיה (הכלכלה הראשונה), עומאן, בחריין, כווית, כמו גם מצרים וירדן, לשדרג באופן חסר-תקדים את שיתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי עם ישראל.

איחוד האמירויות רואה בשיתוף פעולה עם ישראל ערך-מוסף קריטי לעמידה מול איומים קיומיים, ברורים ומיידיים כגון איראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש, אל קאעידה, הסיוע התורכי ל"אחים המוסלמים" והבסיס הצבאי התורכי בקטאר העויינת (כ-5,000 חיילים). איחוד האמירויות, כמו כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, רואה בישראל בעלת ברית יעילה, אמינה וייחודית בכל הקשור למודיעין מבצעי, אימון יחידות לוחמה בטרור, הנחלת שיטות לחימה ואספקת מערכות לחימה מתוחכמות.

משקלה הביטחוני של ישראל גובר נוכח החשש שניצחון המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ו ביידן, בבחירות נובמבר 2020, יחזיר את יחסי ארה"ב-איראן לעידן הפייסני של אובמה, יעניק רוח גבית לשאיפת איראן להשתלט על המפרץ הפרסי וכל המזרח התיכון, ילבה את אש הטרור והטילים הבליסטים של האייתולות, ויביא להפלת משטרים ערביים פרו-אמריקאים.

לאחר שנים של סיוע פיננסי לטרור האיסלאמי, חל מהפך במדיניות איחוד האמירויות (כמו במדיניות סעודיה) שהביא להשתתפות צבאית ופיננסית משמעותית במלחמה בטרור האסלאמי. לדוגמא, איחוד האמירויות פירסם רשימה של 82 ארגוני טרור – המהווים יעד לחיסול – הפועלים בפקיסטן, אפגניסטן, הודו, המפרץ הפרסי, תימן, עיראק, סוריה. לוב, טוניסיה, מאלי, ניג'ר, בורקינה פאסו, ניגריה וגם בגרמניה ונורבגיה.

אמנם לאמירויות מאגרי נפט ה-7 בהיקפם בעולם, אך הן מודעות לכרסום במשקל הגיאו-אסטרטגי של כח הנפט. לכן הן רואות בישראל – הנתפסת כמעצמה מדעית, טכנולוגית, חקלאית ורפואית – בעלת ברית חיונית במשימה החשובה לגיוון הכלכלה ושחרורה מתלות בנפט.

האיחוד פועל לייצוב ושידרוג הקשרים עם ארה"ב, וסבור (כמו רוב מדינות העולם) שלישראל השפעה רבה על מדיניות ארה"ב, כולל היקף ואיכות אספקת מערכות נשק מתקדמות למדינות ערב. מכאן השאיפה למנף את מעמד ישראל בארה"ב לשדרוג תדמית האמירויות בקרב הבוחרים האמריקאים ונבחריהם בבית הנבחרים, בסנאט ובבית הלבן.

בידוד פלסטיני

הסכם האמירויות עם ישראל הוא ביטוי למדיניות הערבית שאינה מקריבה אינטרסים חיוניים על מזבח העניין הפלסטיני, ואף רואה בפלסטינים מוקד אלימות.

ההסכם גם מהווה דוגמא לפער העמוק ורב-השנים בין המלל הערבי הפרו-פלסטיני לבין ההתנהלות הערבית המתנכרת כלפי הפלסטינים. לדוגמא, בשנים האחרונות התפתחו שיתופי הפעולה עם ישראל  באופן חסר-תקדים למרות הקיפאון במישור הפלסטיני, על אפם וחמתם של הפלסטינים, ותוך כדי הבעת הסתייגות (ערבית) מהטרור הפלסטיני ביו"ש ובעזה.

כמו כן, לעומת המלל המופשט של האמירויות המציין שההסכם נועד להסיר את איום החלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון, הרי שההתנהלות המוחשית של האמירויות – בשעה שישראל ממשיכה לשלוט באזורים שנועדו להחלת החוק – מתבטאת בשידרוג משמעותי של שתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ובשכנוע בחריין להצטרף להסכם הנורמליזציה המלאה, למרות מחאות ואיומים פלסטינים.

כך היה גם בחתימת הסכמי השלום עם מצרים וירדן, חרף התנגדות פלסטינית נחרצת. כך מתנהלות סעודיה, בחריין, עומאן וכווית המרחיבות את הקשרים עם ישראל. כך היא ההתנהלות הערבית מאז 1948 כאשר מצרים וירדן כבשו את רצועת עזה ויו"ש, לא העבירו את השליטה לערביי המקום ואסרו על פעילות פוליטית עצמאית. "הליגה הערבית" הקימה ב-1948, בעזה, את "ממשלת כל פלסטין", אך היגלתה אותה לקהיר ב-1949, וביטלה אותה ב-1959.

התנהלות האמירויות ושאר מדינות ערב מהווה תיזכורת לעובדה שהפלסטינים נתפסים על ידי מדינות ערב כגורם משני במזרח התיכון ואב-טיפוס לחתרנות, טרור, הפרת הסכמים וכפיות-תודה.

התנהלות הערבים כלפי הפלסטינים מבטאת את לקחי הטרור הפלסטיני במישור הבינערבי והפנים-פלסטיני. המסקנה הערבית היא שהצהרות השלום הפלסטיניות מופרכות בעקביות על ידי התנהלות פלסטינית אלימה, וככל שגדל היקף הסמכות הפלסטינית, כן מחריף הטרור הפלסטיני. כך ארע במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית בעקבות הענקת סמכויות פעולה לפלסטינים על אדמתן, וכך גם היה בישראל בעקבות הסכמי אוסלו וחברון, פיסגת קאמפ דיוויד 2000 וההינתקות.

הערבים מניחים שישראל אינה מתעלמת מתקדימי המזרח התיכון, הגיעה למסקנה דומה, ולכן לא תאפשר הקמת מדינה פלסטינית שתסכן את קיומה ותוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, המאיימת לכלות כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

"אור ירוק" אמריקאי כתנאי להחלת החוק הישראלי?

בניגוד לתובנה המקובלת, ליווי ("אור ירוק") אמריקאי אינו תנאי-מוקדם להחלה מוצלחת של החוק הישראלי בבקעת הירדן וההתיישבות היהודית ביו"ש.  כך הוכיחה החלת החוק הישראלי על ידי רה"מ בן גוריון (שטחים נרחבים בנגב, גליל, שפלת החוף ומערב ירושלים, למרות לחץ כבד של ארה"ב והעולם), רה"מ אשכול (ירושלים המזרחית חרף התנגדות חריפה של ארה"ב והעולם) ורה"מ בגין (רמת הגולן על אף השעיית הסכם שתוף פעולה ביטחוני עם ארה"ב ואספקת מטוסי קרב). החלת החוק בוצעה בעבר בתנאים גיאו-אסטרטגים נחותים בהרבה ממעמדנו הנוכחי.

למעשה, הפגנת עצמאות הפעולה הביטחונית והמדינית, והדיפת לחץ אמריקאי, הפכו את ישראל מנטל אסטרטגי לבעלת-ברית אסטרטגית מובילה של ארה"ב.

בניגוד לתובנה המקובלת, השגת הסכם עם איחוד האמירויות אינה מצדיקה השעייה/ביטול של החלת החוק הישראלי. החלת החוק קריטית להסרת סימני השאלה מעל נחישות ישראל לשלוט בשטחים החיוניים לביטחונה הלאומי, ומהווים את שורש ההיסטוריה, התרבות והדת היהודיים. אמנם, ההסכם עם האמירויות תורם למעמדנו הגיאו-אסטרטגי, אך אין לו השלכה קריטית (קרובה לזו של רכסי יו"ש ובקעת הירדן) על הביטחון הלאומי.

כמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן, גם ההסכם עם איחוד האמירויות אינו מונחה בעיקר על ידי מאוויי-שלום ותחושות פרו-ישראליות, אלא על ידי הערכה עמוקה לתדמית ההרתעה של ישראל. ישראל היא שחקן מרכזי במערך הביטחון הלאומי של ברי-השיח הערביים, הרתעת משטרים פורעי-חוק המאיימים על ברי-השיח, והמאמץ לצמצם את זעזועי המזרח התיכון. הססנות ורתיעה של ישראל מהחלת החוק (כולל הרחבת תשתיות ומגורים) מכרסמים בתדמית ההרתעה ויכרסמו בהערכה הערבית, האמריקאית והבינלאומית לכח ההרתעה הישראלי.

על ישראל וארה"ב להפיק לקחים מהתנהלות האמירויות, שהיא פועל יוצא של מציאות המזרח התיכון, המתעדת את מרכזיות ישראל לעומת משקלו המשני של העניין הפלסטיני. אל לישראל ולארה"ב להיסחף אחר מלל האמירויות המסלף את מציאות המזרח התיכון ומנפח באופן מלאכותי את משקל העניין הפלסטיני.

"מידה", https://bit.ly/38VNDOz

English edition   https://bit.ly/38VO23x

המתניים הצרות של ישראל בתחומי "הקו הירוק" – 14 ק"מ מנתניה לטול כרם – קצרות מאורך נמל התעופה DFW בטקסס, ושוות למרחק בין נמלי התעופה קנדי ולה-גורדיה בעיר ניו יורק.

צורכי ביטחון במזרח התיכון

היקף צורכי ביטחון לאומי נגזר ממאפייני האזור בו נמצאת המדינה. אזור רגוע מצמצם את צורכי הביטחון, ואזור נפיץ מרחיב אותם.

צורכי הביטחון של ישראל נגזרים ממאפיינים גועשים בני 1,400 שנים של המזרח התיכון: היעדר דו-קיום בשלום וסובלנות בינערביים; טרור ומלחמות בינערביות; משקל כבד לעליונות האסלאם; אזור בלתי-צפוי, הפכפך ועתיר-זעזועים פנימיים ואזוריים; משטרי מיעוט עריצים בעלי תוחלת-חיים זמנית כמו מדיניותם והסכמיהם.

מבחנו של ביטחון לאומי במזרח התיכון הוא ביכולת להתגבר על תרחישים שליליים (כגון מתקפת-פתע ערבית), ולא בפני תרחישים חיוביים הנדירים במזרח התיכון.

המעבר של המזרח התיכון מרגיעה למלחמה עלול להיות אף יותר תזזיתי מהשינויים הדרמטים בפוליטיקה הערבית (לדוגמא, הפלת מובארק על ידי "האחים המוסלמים" שהודחו אחר כך על ידי א-סיסי) וביחסים הבינערביים (לדוגמא, תמיכת ירדן בצדאם חוסיין, הענקת בסיסי טרור בירדן לאש"פ ומלחמת ירדן באש"פ).

שכנות טובה – עם מצרים, ירדן וסעודיה – עלולה להשתנות באופן קיצוני עקב הפלת משטרים על ידי גורמים קיצונים אנטי-ישראלים. המציאות הפנימית בירדן מלמדת שכל חלופה למשטר ההאשמי תוסיף שמן למדורה האזורית, ותבהיר שתוחלת החיים של הסכמים במזרח התיכון עלולה לדמות לתוחלת החיים של משטרים החתומים על ההסכמים.

הגבול עם ירדן – החשופה להפיכה כמו כל מדינה ערבית – הוא הארוך (500 ק"מ) והקרוב ביותר למכלול ריכוזי האוכלוסין הגדולים בישראל ולמוקדי כלכלתה.

ויתור על יו"ש ובקעת הירדן יחזיר את ישראל למתניים הצרות (24-14 ק"מ) בין הים התיכון לבין הרכס המערבי של יו"ש (600 מ'), המהווה את "רמת הגולן" של ירושלים, תל אביב, שפלת החוף, נתב"ג, 80% מאוכלוסיית המדינה ומרבית תשתיות התחבורה, כלכלה, מדע וטכנולוגיה של ישראל.  הרכס המזרחי (התלול-יחסית) של יו"ש (1,000 מ' מעל בקעת הירדן) מהווה את מכשול הטנקים היעיל באזור, ומעניק 50 שעות לגיוס המילואים (75% מצה"ל) מול מתקפת פתע.

שליטת ישראל על רכסי יו"ש, בקעת הירדן ורמת הגולן איפשרה לישראל להדוף מתקפת פתע מצרית-סורית-ירדנית, ומנעה תבוסה קטלנית ב-1973.

חיוניות כוחות ותוואי קרקע

לפי "המכון לקרבות קרקע" של צבא ארה"ב: "כוחות קרקע הם גורם הרתעה מרכזי…. אמנם הפצצות מדוייקות של חיל האוויר הן קריטיות, אך אין בכוחן להשמיד צבא אויב…. בכוחו של חיל אוויר לשפר את התנאים לקראת מו"מ לסיום סכסוכים, אבל לכוחות קרקע הכח להביא לסיום הקרבות ולייצוב המציאות…. ב-1995 לא הצליח חיל האוויר האמריקאי להרתיע את הסרבים…. ב-1991 לא הביאו 5 שבועות של הפצצות חיל האוויר האמריקאי להכרעה, שהגיעה אחרי 4 ימי לחימה קרקעית…."

לדברי מפקד המארינס לשעבר, הגנרל אל גריי: "אמנם טילים חולפים מעל תוואיי קרקע, אך אינם מבטלים את חיוניות העומק הגיאוגרפי. האיום המכריע על ישראל הוא פלישה וכיבוש ערביים. הצלחה צבאית מחייבת יותר ממאות טילים. כדי להכריע את ישראל, יהיה על הערבים להשתמש בשריון, ארטילריה וכוחות קרקע, ולהשמיד את צה"ל על הקרקע. זה היה נכון ב-1948, 1967 ו-1973, וכך גם בעידן הנשק המודרני…."

על מרכזיות כוחות הקרקע אפשר ללמוד ממלחמות הודו-פקיסטן, עיראק-איראן, נאט"ו-לוב, מלחמות הפיצול של יוגוסלביה, רוסיה-אוקראינה, אתיופיה-אריתריאה, מצרים-תימן, מרוקו-מאוריטניה, ארה"ב-אפגניסטן וארה"ב-עיראק. על מגבלות הנשק המתוחכם אפשר גם ללמוד ממלחמות ישראל בטרור חמאס וחיזבאללה.

מרכזיות כוחות קרקע מלמדת על מרכזיות תוואיי קרקע, גיאוגרפית (עומק) וטופוגרפית (גובה ותלילות). מכאן, נוכחות 170,000 אנשי צבא אמריקאים בבסיסים ומתקנים בעשרות מדינות מעבר לים.

ככל שמערכות הנשק הערביות מתוחכמות יותר, מתקפות-פתע ערביות תהיינה מהירות וקטלניות יותר, ולכן עולה חיוניות רכסי יו"ש ובקעת הירדן כגורם מעכב-פלישה.

טכנולוגיה גבוהה היום תהפוך לטכנולוגיה מיושנת מחר, אבל תוואיי קרקע גבוהים ותלולים היום יהיו תמיד גבוהים ותלולים.

מומחים מארה"ב על צרכי ביטחון של ישראל

אדמירל באד נאנס: נסיגה ישראלית מרמת הגולן, הגדה המערבית ורצועת עזה תפגע ביציבות האזור ותדרדר אותו למלחמה; תחדד את הצורך במלחמת-מנע ישראלית; תגביר את הסכוי שישראל תאלץ להשתמש בנשק גרעיני למנוע תבוסה; ועלולה לחייב מעורבות צבאית אמריקאית [להצלת ישראל]…. שטחה של ישראל – כולל הגדה המערבית, רמת הגולן ורצועת עזה – קטן משטח אזורי-האש של בסיס חיל האוויר האמריקאי Nellis בנבדה…. טנק מודרני יכול לחצות את [המתניים הצרות של ישראל] ב-15 דקות…."

מזכיר ההגנה לשעבר, דונלד ראמספלד: "במדינה צרה מאד, כמו ישראל, בה אפשר לראות שלושה גבולות מגג בית מלון בתל אביב, יש להיות זהירים מאד בנכונות לסגת משטחים…. אין ספק שמעורבות הרשות הפלסטינית בטרור הופכת אותה לבר-שיח בעייתי על עתיד השטחים…. התייחסותי לסוגיית 'השטחים הכבושים' היא שהייתה מלחמה, ישראל ביקשה משכנותיה להימנע ממלחמה, אך הם לא נענו לבקשה, והפסידו שטחים כי ישראל לא הובסה…."

גנרל טום קלי, שהיה מפקד המבצעים במלחמת המפרץ הראשונה (ג'רוזלם פוסט, 7 נובמבר 1991): "אי-אפשר להגן על ישראל ללא תוואיי הקרקע של הגדה המערבית…. רכסי הגדה המערבית, ובמיוחד חמשת המעברים במזרח, הם קריטים ביותר. השתלטות צבא ערבי על המעברים תסיר מגן מירושלים ותל אביב.  ללא הגדה המערבית, רוחבה של ישראל יצטמצם ל-14 ק"מ שאינם ברי-הגנה…."

100 גנרלים ואדמירלים בדימוס (וושינגטון טיימס, אוקטובר 1988): "אל לישראל לסגת מהגדה המערבית, פן לא תוכל להגן על תושבי ישראל. אין אפשרות לפרז את הגדה המערבית באופן יעיל…."

גבול ביטחון של ישראל

רכסי יו"ש ובקעת הירדן משדרגים את תדמית ההרתעה של ישראל, והופכים את גבולותיה ממקדמי-מלחמה (עד 1967) למרתיעי-מלחמה.

השליטה ביו"ש ובקעת הירדן מקדמת את מעמד ישראל כמכפלן-עוצמה עבור ארה"ב ומדינות ערב הפרו-אמריקאיות.

נסיגת ישראל מיו"ש ובקעת הירדן תהווה איום קיומי, ברור ומיידי על ישראל, תלבה את אש אי-היציבות במזרח התיכון ותפגע באינטרס ארה"ב.

   "מידה"  https://bit.ly/3f0K8c3

English edition  https://bit.ly/2Z4nFW1

ההנחה שהחלת החוק הישראלי ביו"ש תפגע קשות בישראל, תסכן את הסכמי השלום עם ירדן ומצרים ואת יחסי ישראל עם סעודיה ומדינות ערביות נוספות, מנותקת מתקדימים ישראלים ומהמציאות המזרח תיכונית.

תקדימים ישראלים

הזינוק של המדינה היהודית ממחנות ההשמדה והשואה לצמרת העולמית בתחומי הטכנולוגיה, מדע, רפואה, חקלאות, כלכלה, דיפלומטיה וצבא – למרות גלי לחצים ועונשים בינלאומיים, מלחמות וטרור ערביים – מדגיש את העובדה שאין ארוחות חינם למדינה עצמאית, וודאי לא למדינה יהודית במזרח התיכון.

לדוגמא, ב-1948 רה"מ בן גוריון לא המתין לאור ירוק אמריקאי להכרזת העצמאות, למרות שידע שההכרזה תביא לפלישת צבאות ערב, וחרף הערכת ה-CIA שהפלישה תגרום ל"שואה שנייה תוך פחות מ-10 שנים". בן גוריון הבין שהחתירה ליעד-על מחייבת נכונות לשלם מחיר-על. ואכן, מלחמת העצמאות גבתה מחיר של 1% (6,000) מהאוכלוסייה היהודית (600,000), אך הרחיבה את גבולות החלוקה ב-30% (בשפלת החוף, גליל, נגב וירושלים). בן גוריון הדף לחץ בינלאומי ברוטלי, כולל ארה"ב, לסגת מ"שטחים כבושים". הלחצים התפוגגו, אך הגבולות המתוגברים נשארו על כנם.

ב-1967 פתח רה"מ אשכול במלחמת-מנע לסיכול מתקפה משותפת צבאות מצרים-סוריה-ירדן, על אף אור אדום מהבית הלבן ("ישראל תהייה לבד, אם תפעל לבד"), ולמרות לחץ גורמים ישראלים שהעדיפו הידברות ותיווך, וחששו מתבוסה בשדה הקרב. אשכול הבין שקיום מדינה יהודית במזרח התיכון האלים, הפכפך ועויין ל"כופרים" מחייב תדמית הרתעה מוצקה התובעת מחיר יקר. בעקבות המלחמה אשכול איחד את ירושלים והקים את המסד לנוכחות יהודית מעבר ל"קו הירוק", למרות לחץ כבד מצד ארה"ב, אירופה והעולם השלישי. הלחץ נחלש, אך ממאות ספורות ב-1967 צמחה הנוכחות היהודית מעבר ל"קו הירוק" ל-700,000 (כולל ירושלים) ב-2020.

ביוני 1981 הורה רה"מ בגין להשמיד את הכור הגרעיני בעיראק, חרף לחץ קשה של ארה"ב, ולמרות התנגדות "המוסד", אגף המודיעין של צה"ל ואישים בכירים בממסד הפוליטי והביטחוני. המתנגדים טענו כי המתקפה על הכור נידונה לכישלון, ותביא לקריסת יחסי ישראל-ארה"ב, מתקפה כלל-איסלמית וחרם בינלאומי. בגין החליט שמניעת מתקפה טראומטית גרעינית על ישראל מצדיקה גם מחיר טראומטי. הערכות המומחים ששללו את המתקפה התנפצו על סלעי המציאות, אך האיום הגרעיני העיראקי הוסר.

בדצמבר 1981 החיל בגין את החוק הישראלי על רמת הגולן, תוך התעלמות מאיומים ועונשים כבדים מצד ארה"ב, כולל ביטול הסכם חסר-תקדים לשיתוף פעולה ביטחוני והשעיית אספקת מערכות נשק מתקדמות. אבל, האיומים והעונשים פינו מקומם לשתוף פעולה אסטרטגי חסר-תקדים עם ארה"ב, ואילו רמת הגולן הפכה לחלק בלתי נפרד מישראל.

ראשי הממשלה לעיל היו מטרה לביקורת עזה מבית ומחוץ ואיבדו פופולריות קצרת-טווח, אך זכו להערכה ארוכת-טווח עקב נכונותם לקרוא תיגר על גופים רבי-עוצמה ולשלם מחיר-גבוה עבור יעדים חיוניים.

הם ידעו שרתיעה מלחץ מביאה ללחצים נוספים וכבדים יותר.

כך הם שידרגו את תדמית ההרתעה של ישראל ותרמו רבות לשידרוג מעמדה הבינלאומי, להרחבה דרמטית של הקשרים הביטחוניים והאזרחיים עם מדינות ערב, ולשיתוף פעולה אסטרטגי חסר-תקדים עם ארה"ב.

מציאות המזרח התיכון (יחסי ישראל-ערב)

הטענה שהחלת החוק הישראלי בבקעת הירדן ויו"ש תאיים על הסכמי השלום עם ירדן ומצרים ותשבש את היחסים הפורחים בין ישראל למדינות ערב, מפחיתה בערך היעדים המרכזיים של סדר היום הערבי החשובים עשרת מונים מהעניין הפלסטיני. הטענה אף מתעלמת ממשקל תדמית ההרתעה של ישראל בעיצוב ביטחונן הלאומי של מצרים, ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות, עומאן, בחריין וכווית.

לדוגמא, הסכם השלום ישראל-ירדן נחתם על ידי בית המלוכה ההאשמי כדי לקדם אינטרסים ירדנים ולא ישראלים. הוא נועד לקדם את ביטחונה הלאומי של ירדן, הרבה יותר מאשר את ההכרה בקיום ישות יהודית ריבונית ב"בית האסלאם" שנועד, לכאורה, רק ל"מאמינים".

כמו כל המשטרים הערביים – במיוחד מאז התפרצות הצונאמי הערבי ב-2010 – גם המשטר ההאשמי עומד בפני איומים קיומיים, ברורים ומיידיים מבית ומחוץ, העלולים להתפרץ בכל רגע ולשנות לחלוטין (לרעה!) את מפת המזרח התיכון.

בניגוד למלל הפרו-פלסטיני הבוקע מרבת עמון, ההתנהלות הירדנית – מאז סיפוח יו"ש באפריל 1950 שלווה באיסור מוחלט על פעילות פוליטית פלסטינית – מייצגת את תפישת העולם הערבית הרואה בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות וטרור בינערביים.

בית המלוכה ההאשמי רואה במדינה פלסטינית איום קיומי, ובמקביל רואה בתדמית ההרתעה של ישראל את סוכן ביטוח החיים האמין ביותר מול איומים קיומיים מבית (ארגונים פלסטינים, "האחים המוסלמים", דאע"ש וגורמים בדווים בדרום ירדן) ומחוץ (האייתולות באיראן, עיראק וסוריה). המלך עבדאללה השני מודע לתפקיד המרכזי של גורם ההרתעה הצה"לי בהדיפת הפלישה הסורית לירדן ב-1970, כאשר ארה"ב הייתה שקועה בבוץ הוויטנאמי ולא הושיטה יד לבעלת הברית הירדנית.

ירדן מכירה בערך הייחודי של ישראל כמקור למידע מודיעין חיוני, סיוע למלחמה בטרור הפלסטיני והאסלאמי, אספקת מים ל-1.5 מיליון פליטים מסוריה, גז טבעי במחיר נדיב ונגישות מסחרית לנמל חיפה. ישראל גם מהווה מוקד שתדלנות פרו-ירדנית בוושינגטון, ומעניקה לירדן מעמד בכורה באחריות על המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים.

האם המלך עבדאללה השני ירצה להבקיע שער-עצמי בתגובה להחלת החוק הישראלי?!

גם סעודיה ושאר מדינות המפרץ הערביות (להוציא קטאר), בנוסף למצרים, מכירות בחיוניות ישראל בהגנה מול איומים קיומיים כגון האייתולות, "האחים המוסלמים", דאע"ש, ארדואן ותופעות לוואי וולקניות ממלחמות האזרחים בסוריה ועיראק.

סעודיה גם רואה בקשרים המתרחבים עם ישראל ביטוי לאיומים משותפים לשתי המדינות, המגמדים את העניין הפלסטיני. סעודיה מכירה בתרומת היכולות הטכנולוגיות של ישראל למאמץ לגוון את הכלכלה הסעודית ולשחררה מתלות מוחלטת בנפט וגז הטבעי.

סעודיה רואה בהצעה להקמת מדינה פלסטינית תוספת של משטר פורע-חוק שיתדלק את מדורת המזרח התיכון, בניגוד לישראל אותה היא רואה ככבאי אש מצטיין.

ככל שתדמית ההרתעה של ישראל משתדרגת – על ידי הפגנת עצמאות מדינית וביטחונית – כן משתדרג הביטחון הלאומי של ירדן, סעודיה, מצרים וכל המדינות הערביות הפרו-אמריקאיות. לעומת זאת, ישראל הססנית המוותרת על עצמאות הפעולה הביטחונית-מדינית, וממתינה לאור ירוק מהבית הלבן, מעניקה רוח גבית לארגונים ומשטרים פורעי-חוק, המאיימים על קיום המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים.

החלת החוק הישראלי בבקעת הירדן וחלקים ביו"ש תבטא את מורשת בן גוריון, אשכול ובגין, תשדרג את תדמית ההרתעה של ישראל ותקדם את האינטרסים הקיומיים של ירדן, מצרים, סעודיה ושאר מדינות ערב הפרו-אמריקאיות.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2Lnwoeo

English edition  https://bit.ly/2QVMGip

ב-1993, 1995 ו-2005 נסוגה ישראל מ-40% מיו"ש וכל רצועת עזה, ובכך הפכה אזורים אלו לזירת חינוך לשנאה וטרור פלסטינים חסרי-תקדים, הנתמכים על ידי איראן, תורכיה וצפון קוריאה. הנסיגה החמירה את מעמד השלטון בירדן ושאר מדינות ערב פרו-אמריקאיות. כצפוי במציאות הבלתי-יציבה והאלימה במזרח התיכון – ובניגוד לתקינות הפוליטית – מחוות ווויתורים למשטרים וארגוני טרור מלבים אש, ולא מקדמים שלום וביטחון.

פרופ' איתמר רבינוביץ', שהיה שגריר ישראל בארה"ב וראש צוות המו"מ לשלום עם סוריה, מביא דוגמא נוספת לשיעבוד המציאות המזרח תיכונית לתקינות-הפוליטית (The Brink of Peace, עמ' 167-164, 169): "בנובמבר 1994, היה תהליך השלום בעיצומו…. [אבל] ארגוני ימין יהודים בארה"ב ומספר ישראלים… כמו יורם אטינגר שהיה ציר לענייני קונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון… פתחו במערכה נגד הצבת חיילים אמריקאים ברמת הגולן כמרכיב בהסכם שלום ישראל-סוריה…. המסר של המתנגדים היה שהצבת חיילים אמריקאים בגולן תפגע באינטרס ארה"ב [ושריון סורי הנמצא בין הגולן לדמשק יועתק לגבול הירדני במטרה להפיל את השלטון ההאשמי הפרו-אמריקאי]…. חיי חיילים אמריקאים בגולן יהיו בסכנה, וארה"ב תסתבך בזירה מסוכנת…. הצבת החיילים תחמיר את האנטישמיות בארה"ב…. יו"ר וועדת החוץ בסנאט, הסנטור ג'סי הלמס, הטיח ביקורת פומבית בנשיא אסאד… ויו"ר הוועדה ליחסים בינלאומיים בבית הנבחרים, חבר הקונגרס בן גילמן, היה תחת לחץ כבד של בוחריו [להתנגד להסכם]…. להתנגדות בשני בתי הקונגרס  הייתה השפעה שלילית מסויימת על נכונות הנשיא אסאד להמשיך בתהליך השלום עם ישראל…."

בניגוד לעמדת צוות המו"מ הישראלי, ובהתאם למציאות המזרח תיכונית ההפכפכה והאלימה, נוכחות ישראל בגולן איננה הסיבה לתוקפנות סוריה, הסכם שלום הכרוך בנסיגה משטחים שולטים אינו המתכון הטוב ביותר לביטחון הלאומי, וסוריה אינה מהססת להפר הסכמים עם ירדן, לבנון, עיראק וישראל.

מאז 1967 הביא שלטון ישראל ברמת הגולן להצרת – ולציתות של – צעדי רוסיה, סוריה, איראן, תורכיה, חיזאללה, דאע"ש וצפון קוריאה בזירה הסורית. שדרוג כח ההרתעה הישראלי שיפר את ביטחון המשטר ההאשמי וכל המשטרים הערבים הפרו-אמריקאים, ומכאן הרחבה חסרת-תקדים של שתוף הפעולה בינם לבין ישראל.  לדוגמא, פלישת צבא סוריה הפרו-סובייטי לירדן הפרו-אמריקאית בספטמבר 1970 נהדפה, במידה רבה, עקב תגבור נוכחות צה"ל בגבול המשותף לישראל-סוריה –ירדן בגולן, 60 ק"מ מדמשק. מטרת הפלישה היתה לחולל מהפך פרו-סובייטי בירדן ומשם דרומית לירדן לסעודיה ומדינות המפרץ הפרו-אמריקאיות, בזמן שארה"ב הייתה שקועה בבוץ הוויטנאמי ותלויה ביבוא נפט מהמפרץ הפרסי. ישראל בלמה קריסה של ארה"ב במזרח התיכון, שללה הצלחה רבתי מברה"מ ומנעה עימות בין-מעצמתי.

ב-2019 עולה תרומת השליטה הישראלית ברמת הגולן לאינטרס ארה"ב עקב ההשלכות האזוריות והבינלאומיות של "הצונאמי הערבי" הגועש מ-2010; מלחמת האזרחים בסוריה; העמקת מעורבות איראן השועטת לכיוון הים התיכון ואירופה; המשך פעילות דאע"ש בסוריה; הרחבת הנוכחות התורכית בסוריה כצעד לשיקום האימפריה העותומנית; התעצמות הברית סוריה-רוסיה המרחיבה מעורבותה בים התיכון והמזרח התיכון; המשך שתוף הפעולה סוריה-צפון קוריאה שהיה אחראי להקמת הכור הגרעיני הסורי שהושמד ב-2007.

שליטת ישראל ברמת הגולן – כמו השליטה על רכסי יו"ש – משדרגת את כח ההרתעה, מאריכה את היד הארוכה של ארה"ב ללא צורך בכוח אמריקאי, והופכת את ישראל מצרכן ליצרן ביטחון לאומי, מנטל על ארה"ב לנכס ייחודי, המעניק לארה"ב ערך מוסף שנתי של מאות אחוזים על השקעתה השנתית בישראל (הנקראת בטעות "סיוע חוץ").

מדיניות ארה"ב כלפי התנחלויות יו"ש היא פועל-יוצא של תפיסת הביטחון הלאומי האמריקאי בהקשר המזרח התיכון האלים וההפכפך. האם במוקד תפיסת הביטחון נמצא העניין הפלסטיני (לפי הנשיאים קארטר ואובמה) או איומים אזוריים וגלובלים כבדי-משקל (לפי הנשיאים רייגן וטראמפ)?

ב-18 לספטמבר 1970 פלש צבא סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית כדי להפיל את השלטון ההאשמי. הצבא הסורי נסוג מירדן ב-23 לספטמבר, במידה רבה, עקב תנועת צה"ל לכיוון סוריה, וכושר ההרתעה של ישראל ברמת הגולן ורכסי יו"ש. תדמית ההרתעה הישראלית חסכה מארה"ב – שהייתה שקועה במלחמת ויטנאם – את הצורך לשלוח צבא להצלת ההאשמים, ומנעה תגובת שרשרת שהייתה עלולה להפיל משטרים פרו-אמריקאים במפרץ הפרסי, בתקופת שיא התלות של ארה"ב ביבוא נפט מהמפרץ.

שליטת ישראל ברכסי יו"ש והגולן ובקעת הירדן שדרגה את מעמד ישראל מחולשה מעודדת-תוקפנות לעוצמה מרתיעת-תוקפנות, ומצרכנית ליצרנית ביטחון לאומי. לדברי הגנרל הייג, שהיה המפקד העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה האמריקאי: "ישראל היא נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה ביותר ללא חיילים אמריקאים, ומעניקה לארה"ב תשואה של מאות אחוזים על ההשקעה השנתית (סיוע חוץ)."

ישראל הפכה לגבול הבטוח ביותר של ירדן, לוחמת בטרור הפלסטיני מערבית לירדן, מעניקה לירדן מידע מודיעיני על פעילות טרור מוסלמי ופלסטיני בירדן, ומרתיעה תוקפנות אנטי-ירדנית מסוריה ועיראק. שדרוג ההרתעה הישראלית הביא לשדרוג חסר-תקדים של שתופי-פעולה גם עם מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ מול איומים קטלניים משותפים.

לעומת זאת, נסיגת ישראל מרכסי יו"ש  – והקמת מדינה פלסטינית – תביא לאיום קיומי על המשטר ההאשמי, תהפוך את ירדן לזירת טרור פנים וחוץ כמו לוב, תימן, עיראק וסוריה, ותסייע לאייתולות להתקדם לים התיכון.

הפלת השלטון ההאשמי בירדן – והחלפתו על ידי שלטון פלסטיני, שלטון "האחים המוסלמים", או שלטון רדיקלי אחר – תעניק רוח גבית לטרור בעיראק וסוריה, ולנסיונות השיטתיים להפלת המשטרים הפרו-אמריקאים דרומית לירדן בסעודיה ושאר מדינות הנפט הסוניות כמו גם במצרים, על ההשלכות הביטחוניות והכלכליות הכרוכות בכך (שיבוש באספקת – וזינוק במחירי – הנפט).

ואכן, בטקס החתימה על הסכם השלום עם ירדן באוקטובר 1994 הזהירו בכירי הצבא הירדני את הקולגות מישראל: "הרקורד הפלסטיני הטרוריסטי במישור הבינערבי מלמד שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לירדן תהווה גזר דין מוות לשלטון ההאשמי מזרחית לירדן, עם השלכות הרסניות לגבי כל מדינה ערבית פרו-אמריקאית."

האזהרה נבעה מהמצב הפנימי בירדן, במקביל לאיומים מתגברים מעיראק, סוריה ואירן:

*מאבק מתמשך בטרור הפלסטיני, כאשר 70% מתושבי ירדן הם פלסטינים, והנהגות אש"פ, רש"פ וחמאס רואות בירדן ישות מלאכותית וזמנית, וטוענות לריבונות עליה – 78% משטח פלשתינה המנדטורית.

*ארגון הטרור האסלאמי הגדול ביותר, "האחים המוסלמים", מושרש בירדן ופועל להקמת ח'ליפות אסלאמית במקום משטרים ערביים קיימים, ובמקביל פועלים בירדן וותיקי קרבות דאע"ש מסוריה ועיראק.

*הבדווים בירדן – השולטים על מערכות הביטחון הלאומי – מפוצלים היסטורית, שבטית, רעיונית, דתית וגיאוגרפית. שבטי הדרום רואים בהאשמים מהגרים לא-רצויים מסעודיה, וחלק מהבדווים בצפון מזדהים מדי פעם עם סוריה.

התנהלות הפלסטינים ממלחמת העולם השנייה ועד היום, והשרשת החינוך לשנאה, מבטיחים שירידת ישראל מרכסי יו"ש תביא להקמת ישות אנטי-אמריקאית, שמן למדורת המזרח התיכון ודריסת רגל מבצעית לרוסיה, סין ואיראן.

שליטת ישראל ברכסי יו"ש מדגישה את ישראל כמכפלן-כח עבור ארה"ב ואת המכנה המשותף האסטרטגי בין ישראל לארה"ב.

"ישראל היום",  https://bit.ly/2FxPGLO

English edition  https://bit.ly/2YfZ2TE

הכרת ארה"ב בריבונות ישראל ברמת הגולן מקדמת את ביטחונה הלאומי ומעמדה הבינלאומי של ישראל, ובמקביל מעניקה רוח גבית לאינטרסים אמריקאים במזרח התיכון.

החלטת הנשיא טראמפ – העשויה לקבל חיזוק על ידי החלטת קונגרס – שופכת אור על הסינרגיה הביטחונית בין ישראל לארה"ב, והתועלת ההדדית של שתופי הפעולה בין השתיים.

ההכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן מעצימה את תדמית ההרתעה של ישראל, שהיא מוצב קדמי ומכפלן-כח של ארה"ב במזרח התיכון, המאריך את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב מבלי לתגבר את כוחותיה באזור.

לדוגמא, ב-1970 פלשה סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית במטרה להפיל את השלטון ההאשמי ולגרום לתגובת שרשרת שתביא לקריסת המשטרים הפרו-אמריקאים בסעודיה, כווית, איחוד האמירויות, עומאן ובחריין, לקידום דרמטי של האינטרס הסובייטי, ולמהלומה חסרת-תקדים לכלכלה ולביטחון הלאומי של ארה"ב, שהייתה תלוייה מאד בנפט המפרץ הפרסי.

ב-1970 הייתה ארה"ב שקועה בבוץ הוויטנאמי, ולכן נבצר ממנה להושיט סיוע צבאי למלך חוסיין. הנשיא ריצ'רד ניקסון ביקש מרה"מ גולדה מאיר לפעול לבלימת הפלישה הסורית, ואכן כח צה"ל תוגבר ברמת הגולן, הגבול המשותף של ישראל-סוריה-ירדן, 55 ק"מ בלבד מדמשק. המסר התקיף, בגיבוי תדמית ההרתעה של ישראל, הביא לנסיגת סורית מירדן תוך 48 שעות וללא חילופי-אש בין צבאות סוריה וישראל.

ב-1970 תרמה שליטת ישראל ברמת הגולן לצמצום עימותים ואי-יציבות במזרח התיכון, לתגבור ביטחונם של משטרים ערביים פרו-אמריקאים ולבלימת מפולת אנטי-אמריקאית. תרומה זאת לאינטרס ארה"ב התרחשה ללא מעורבות צבאית אמריקאית, על משמעויותיה התקציביות והביטחוניות המכאיבות, והסיכונים הכרוכים בכך במישור הבינמעצמתי.

ב-2019 מקדמת השליטה ברמת הגולן את יכולת ישראל להצר את צעדי האייתולות מאיראן, השואפים להשתלט על עיראק, סוריה ולבנון; לצמצם את התפרצויות הלבה הסונית והשיעית מהר הגעש הסורי; להרחיק את המאכלת האנטי-אמריקאית מצווארו של כל משטר ערבי פרו-אמריקאי; ולשדרג את ביטחון בית המלוכה האשמי המאויים על ידי ההתפשטות האיראנית, 1.5 מיליון פליטים סורים בצפון ירדן, פוטנציאל חתרני של הרוב הפלסטיני ו"האחים המוסלמים" בירדן, והפיצול הפנים-בדווי.

חיוניות תדמית ההרתעה הישראלית לאינטרס ארה"ב (המשודרגת על ידי שליטה ברמת הגולן), מתגברת על רקע מציאות המזרח התיכון: המגלומניה של האייתולות באיראן הרואים בארה"ב את המכשול המרכזי בדרך להשתלטותם על המפרץ הפרסי, חצי האי ערב, המזרח התיכון ועוד; המשך הצונאמי הערבי המאיים – מאז 2010 – על כל משטר פרו-אמריקאי, וניזון מ-1,400 שנות אלימות, אי-סובלנות וחוסר וודאות במישור הבינערבי ובין-אסלאמי; מרכזיותה ההיסטורית של דמשק בליבוי עימותים בינערבים, נרקו-טרוריזם (המספק הרואין לערים הגדולות בארה"ב), טרור בינלאומי בכלל ואנטי-אמריקאי בפרט (פאן-אם 103, פיצוץ שגרירות ארה"ב ומפקדת המארינס בבירות, ועוד); והקשר השיטתי ההדוק בין סוריה לבין אויבי ויריבי ארה"ב כמו ברה"מ, רוסיה, סין, צפון קוריאה, איראן, קובה, ונצואלה, וכו'.

נסיגה מרמת הגולן תפגע בכח ההרתעה הישראלי, תחריף סכנות קיומיות, ותהפוך את ישראל מנכס לנטל אסטרטגי עבור ארה"ב.

"ישראל היום"

English edition   https://bit.ly/2SknjYD

הערכה מציאותית של יחסי ישראל-ארה"ב לא מתמקדת בסכסוך הערבי-ישראלי, בעניין הפלסטיני ובגורם היהודי בארה"ב – שהם זוטרים בהקשר האזורי והעולמי – אלא באינטרס ארה"ב במזרח התיכון ובעולם, בהחרפת איום הטרור האסלאמי בארה"ב, וביכולות המבצעיות והטכנולוגיות של ישראל.

יחסי ישראל-ארה"ב השתנו דרמטית מאז 1948, כאשר מחלקת המדינה, הפנטגון וה-CIA התנגדו להכרה בישראל ומנעו ממנה אמצעי מלחמה, בטענות שהופרכו במציאות: ישראל תהיה בעלת ברית של ברית המועצות; המיעוט הערבי יהפוך לרוב; המדינה תושמד על ידי צבאות ערב; ישראל תהייה נטל במזרח התיכון.

יחסי ישראל-ארה"ב עברו תמורה מהותית מאז "מבצע סיני" ב-1956, כאשר נשיא אייזנהאואר כפה על ישראל נסיגה מלאה מחצי האי סיני ורצועת עזה. שתוף הפעולה האסטרטגי ישראל-ארה"ב זינק באופן דרמטי מ-1967, כאשר הנשיא ג'ונסון איים על ישראל לבל תפתח במכת-מנע נגד מתקפה משולבת של מצרים-סוריה-ירדן: "ישראל לא תהייה לבד, אלא אם כן תפעל לבד…."

מלחמת המנע ב-1967 הביאה להכרת ארה"ב בערך-המוסף האסטרטגי של ישראל מול מדינות ערב, בכלל, ומול ברה"מ ובעלות בריתה הערביות, בפרט. הניצחון הישראלי ריסק את צבאות מצרים וסוריה הפרו-סובייטיות שאיימו על תורכיה, מדינות ערב הפרו-אמריקאיות ואיראן (שהייתה בשלטון השאח הפרו-אמריקאי), ובלם את זינוק הנשיא המצרי נאצר להנהגה פאן-ערבית, שנועד לקדם את ברה"מ ולכתוש את מעמד ארה"ב במזרח התיכון, המפרץ הפרסי, האוקינוס ההודי ומזרח הים התיכון.

"מלחמת ששת הימים" הפכה את ישראל מנטל לנכס אסטרטגי ייחודי עבור ארה"ב.  לדוגמא, ב-1970 פלשה סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית – כאשר ארה"ב הייתה שקועה ב"בוץ הוויטנאמי" – אך נסוגה עקב מסר הרתעתי של ישראל שתיגברה כוחות ברמת הגולן.

"מבצע אנטבה" ב-1976 חשף את יכולות ישראל המודיעיניות והמבצעיות במלחמה בטרור, שהפך לאיום מחמיר על ארה"ב והעולם המערבי.

השמדת הכור הגרעיני העיראקי ב-1981 שידרגה את תדמית ההרתעה של ישראל, וחסכה מארה"ב עימות גרעיני מול צדאם חוסיין לאחר פלישתו לכווית ב-1990.

בניגוד לתובנה הפשטנית כאילו שתוף הפעולה ארה"ב-ישראל היה פועל יוצא של האיום הסובייטי, הביאה התפוררות ברה"מ ב-1991 למעבר מעולם דו-קוטבי (ארה"ב מול ברה"מ) לעולם רב-קוטבי (ארה"ב מול משטרים פורעי-חוק ושאפתנים) הרבה יותר תזזיתי, מפוצל, בלתי-צפוי ואלים, המגביר את חיוניות ישראל כמוצב-קדמי באזור קריטי לאינטרס ארה"ב.

התפרצות הצונאמי הערבי ב-2010, הנמשכת לפי שעה, במקביל לאיום הגובר ומתרחב של האייתולות – הרואים בארה"ב "שטן" גדול יותר מישראל – מחריפים את איום הטרור הסוני והשיעי על העולם החופשי, מאיימים על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ומעצימים את חיוניות ישראל במאמץ לאבטחת משטרים אלו, לבלימת/הפלת האייתולות, ולצמצום זעזועי המזרח התיכון.

בניגוד לתובנה הפשטנית כאילו על ארה"ב לבחור בין ישראל לבין הערבים, כל עוד אין פתרון לבעייה הפלסטינית, מוכיחה המציאות ששתוף פעולה ארה"ב-ישראל משתדרג במקביל להשבחת שתוף הפעולה ישראל-ערב מול איומים מחריפים שאינם קשורים לעניין הפלסטיני.

"ערוץ 7"

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/390999

תקציר:

בימים/שבועות הקרובים יתכן מפגש בין מנהיגי ישראל וסעודיה שלא יתמקד בעניין הפלסטיני אלא במלחמה מול מאכלת האייתולות המונחת על צוואר כל בעלות-בריתה הערביות של ארה"ב במפרץ הפרסי.

יש לקוות שארה"ב תלמד מכשלון כל יוזמות השלום האמריקאיות, ולא תציג יוזמת שלום נוספת, שגם היא תחייב את הערבים לאגוף אותה מהצד המכסימליסטי, ובכך תוסיף דלק – ולא מים – למדורה.

מעורבות צבאית של ארה"ב בסוריה קריטית לקיום בית המלוכה ההאשמי וחיונית לביטחון משטרים ערביים פרו-אמריקאים במפרץ הפרסי.

ביטחון/קיום ישראל לא תלוי במעורבות ארה"ב בסוריה; לעומת זאת קיומה ועוצמתה של ישראל מונעים מארה"ב את הצורך לשנע למזה"כ נושאות מטוסים נוספות ועוד חטיבות צבא אמריקאי.

ארה"ב אינה מתרחקת מהמזה"ת, אלא מודעת לאיום הקיומי של האייתולות על בעלות-בריתה הערביות ועל ביטחון המולדת בארה"ב.

ארה"ב מעדיפה להילחם באייתולות מחופי המפרץ הפרסי ולא מחופי ארה"ב.