שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"חדשות מחלקה ראשונה", 27 נובמבר 2025 bit.ly/4rnZMU9

English edition  bit.ly/4ioVwQf

כיבוד הסכם הפסקת האש ע"י חמאס – לפי 20 הנקודות של הנשיא טראמפ – מחייב את חמאס לנטוש את חזונו המרכזי, לוותר על בסיס הכוח הצבאי והפוליטי שלו, ולהפסיק להיות חמאס. אבל, כיבוד הסכם הפסקת האש ע"י חמאס – לפי חזון חמאס, החשוב בעיניו יותר מכל בוננזה פיננסית – הוא "שידור חוזר" של כל הפסקות האש הקודמות בעזה.

הפסקת האש הנוכחית היא ה-6 מאז השתלטות חמאס על רצועת עזה ב-2007 (2008, 2012, 2014, 2019 ו-2021). אף הפסקת אש לא גרמה לחמאס – שהוא סניף של "האחים המוסלמים" – לאמץ דו-קיום בשלום, לנהל מו"מ בתום-לב, ולנטוש את חזון "האחים המוסלמים" המחוייב להפלת כל משטר מוסלמי לאומי (מצרים, ירדן, ערב הסעודית, איחוד האמירויות, כווית, בחריין, עומאן, מרוקו, וכו'), להקים חברה מוסלמית עולמית על בסיס האסלאם כדת "הלגיטימית" היחידה "בחסדי האל", להכניע את ה"כופר" המערבי, ולהשמיד את המוצב הקדמי של ארה"ב במזרח התיכון – המדינה "הכופרת" היהודית.

הפסקות האש הקודמות בעזה ממחישות שמו"מ והפסקת אש של חמאס אינם מונחים ע"י ערכים מערביים, אלא ע"י חזון פנאטי ואפוקליפטי. חמאס ממנף את תהליך המו"מ כדי להימנע מהכחדה, להרוויח זמן לשיקום ולשידרוג יכולות טרור, ולהכין את מתקפת הטרור הבאה – ובכל מחיר! – לקידום החזון הפנאטי. לעומת זאת, תפיסת המו"מ והפסקת האש בתרבות המערבית מונחית ע"י חזון של יישוב סכסוכים, שידרוג רמת החיים, קידום פיוס ודו-קיום בשלום. מו"מ מערבי נתפס על ידי חמאס כביטוי לחוסר נחישות וחולשה.

תנאי מוקדם לעקירת חמאס – בנוסף להכחדת התשתיות הצבאיות והפוליטיות – הוא שינוי מבני ותרבותי דרמטי ברצועת עזה וביו"ש: עקירת החינוך לשנאה, דרשות ההסתה של ימי שישי ותקשורת הרעל הרשמית, הפועלים (מאז הקמת הרשות הפלסטינית ב-1993!) כקו-ייצור היעיל ביותר של טרוריסטים פלסטיניים.

חמאס הוא אחת מזרועות התמנון הארסי הממוקם באיראן, ומפעיל את זרועותיו במפרץ הפרסי, רחבי המזה"ת, קרן אפריקה, סודן, צפון ומערב אפריקה, דרום ומרכז אמריקה וארה"ב (כפי שמציינים ה-FBI, המשרד לבטחון פנים ורשויות המודיעין בארה"ב). משטר האייתוללה מתמקד בשיקום ושידרוג יכולות ההגנה האווירית, טילים בליסטים הייפרסונים והגרעין, וממנף את להיטות סין, רוסיה וצפון קוריאה להפגין את עוצמת מערכות הלחימה שלהן ויכולות הביצור התת-קרקעי, למרות כישלונן ביוני 2025. משטר האייתוללה – שהיה גורם מרכזי בהכנות למתקפת חמאס באוקטובר 2023 – מגביר את מעורבותו בזירת הטרור בחצי האי סיני (הנושק לרצועת עזה!), ובמאמץ להפלת המשטר ההאשמי בירדן. הפלת המשטר ההאשמי תפעיל אפקט דומינו וולקני אזורי (חצי האי ערב, מצרים, סוריה, עיראק, ישראל) וגלובלי. משטר האייתוללה הוא גם מוקד מוביל אנטי-אמריקאי של טרור איסלאמי עולמי, סחר סמים (בשיתוף פעולה עם ברוני הסמים וממשלות אנטי-אמריקאיות באמריקה הלטינית), הלבנת הון והפצת מערכות נשק מתקדמות.

תנאי למזער, למנוע ולסיים מלחמות וטרור הוא עקירת מוקד מוביל של טרור ומלחמות: משטר האייתוללה. הימנעות מיוזמה לשינוי משטר באיראן (שחוותה שינוי משטר ב-1953 וב-1978) – תוך דבקות במדיניות בת 47 שנים של מו"מ וסנקציות כלכליות שלא הסיטה את משטר האייתוללה ממסלולו  – תביא לעולם את המעצמה הגרעינית, האפוקליפטית והמגלומנית הראשונה בהיסטוריה האנושית, שתגרום לקטסטרופה שתגמד את המחיר הכרוך בשינוי משטר באיראן.

20 הנקודות של הנשיא טראמפ כוללות "נתיב להקמת מדינה פלסטינית". בניגוד למעצבי מדיניות מערביים הפועלים בנחישות להקמת מדינה פלסטינית, מנהיגי ערב מרעיפים על הפלסטינים מלל-מחבק – ביודעם שעל מילים אין משלמים מכס – אך התנהלותם היא אדישה-עד-עוינת כלפי הפלסטינים. מאז 1948 הם נמנעים מצעדים לקידום הקמתה של מדינה פלסטינית. הם מודעים להתנהלות הפלסטינית הבוגדנית הבין-ערבית (בדרך כלל לצד "האחים המוסלמים"), שהפכה אותם לאב-טיפוס של חתרנות, טרור ובוגדנות בין-ערביים. הם משוכנעים שהקמת מדינה פלסטינית, תוסיף דלק, ולא מים, למדורת המזרח התיכון, תהווה גזר דין מוות למשטר ההאשמי, תעניק רוח גבית לטרור, ותהווה בוננזה משמעותית למשטר האייתוללה ול"אחים המוסלמים", המהווים איום ברור ומיידי על כל משטר ערבי מתון-יחסית.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מידה", 8 ספטמבר 2023, https://bit.ly/3P7WBOo

English edition  https://bit.ly/3r1wJeY

הסכם אוסלו והכתובת על הקיר

בינואר 1979 העניק הנשיא קארטר רוח גבית להשתלטות אייתוללה חומייני על איראן בהניחו שחומייני יתמקד בטרקטורים ולא בטנקים.
בספטמבר 1993 העניק רה"מ רבין רוח גבית לארגון הטרור אש"פ בהניחו שערפאת יתמקד באתגרי ההקמה של הרש"פ ולא בטרור.

מעצבי אוסלו הקריבו את המציאות האלימה המזרח תיכונית על מזבח הכמיהה ל"שלום עכשיו". הם התעלמו מהכתובת הבוהקת על הקיר שהזהירה מהצפוי:

*הסכם אוסלו חילץ את אש"פ מבירא עמיקתא לאיגרא רמא וסלל את הדרך לגלי טרור חסרי-תקדים, כולל אלפי טילים המשוגרים לריכוזי אוכלוסין.

*ההסכם שידרג את מיקום מפקדות אש"פ מתוניסיה, תימן וסודן הרחוקות, ליו"ש ועזה הנושקות למיקום יעד הטרור: אזרחי ישראל.

*שדרוג המיקום של מפקדות אש"פ – ששינו את שמם ל"רשות הפלסטינית" – הוגדר על ידי צמרת אש"פ כ"סוס טרויאני", המרחיב את פוטנציאל הטרור באמצעות שליטה ישירה על ערביי יו"ש ועזה, וליבוי ההקצנה של ערביי "הקו הירוק".

*הסכם אוסלו העניק רוח גבית עזה ל"תורת השלבים" של אש"פ הקובעת – ללא התחשבות בהסכמים בינלאומיים – שכל שטח הנמסר לפלסטינים מהווה מקפצה לסיום "כיבושי 1948" והקמת מדינה פלסטינית מנהר הירדן ועד הים התיכון. עמדה זאת הוצגה על ידי ערפאת בטלוויזיה הירדנית ב-13 לספטמבר, בעיצומו של טקס החתימה על הסכם אוסלו שהתקיים על מדשאת הבית הלבן…

*כצפוי, הסכם אוסלו סלל את הדרך לרשות פלסטינית מושחתת, עריצה וטרוריסטית, המלבה את הטרור באמצעות מערכת חינוך לשנאה (קו יצור של טרוריסטים), הסתה במסגדים, האדרת טרוריסטים ומענקים חודשיים נדיבים למשפחות טרוריסטים. לדברי ערפאת, מטרת הטרור היא להפחיד את האוכלוסייה היהודית כדי להביא ל"ירידה" מסיבית.

תום פרידמן התעלם מהכתובת על הקיר

בספטמבר 1993 כתב העתונאי תום פרידמן שהסכם אוסלו מייצג את "ניצחון התקווה על ההיסטוריה", והציג את ערפאת כטרוריסט שהפך למדינאי שוחר-שלום. כאשר היה ראש משרד ה"ניו יורק טיימס" בביירות (1988-1984) הוא התייחס לערפאת כלוחם גרילה טפלון, חברה'מן וכוכב רוק. בשנת 2000 הוא כתב "האם ערפאת הוא נלסון מנדלה או [כוכב ה"קאונטרי] ווילי נלסון?". ב-1988 אחרי שמכוניתו נרגמה באבנים במזרח ירושלים, אמר לחברו: "אם היה לי אקדח הייתי מרסק את פני הממזרים". לשאלתי (כאשר הייתי מנהל לשכת העיתונות הממשלתית) מדוע לא דיווח לקוראיו על החוויה, הוא השיב שלא חשב שהייתה ראויה לפרסום…

בניגוד לפרידמן, מנהיגי ערב מודעים להתנהלות הפלסטינית הבין-ערבית פורעת החוק, שהפכה אותם לאב-טיפוס לחתרנות, טרור, כפיות-תודה ובוגדנות, ולכן הם מגבילים את תמיכתם להקמת מדינה פלסטינית למלל ומחוות סמליות ונמנעים ממעש מהותי. 

שמעון פרס זלזל בכתובת על הקיר

שמעון פרס היה האדריכל המוביל של הסכם אוסלו ופרסם – חודש אחרי החתימה על ההסכם – ספר ("המזרח התיכון החדש") המציג את הנחות היסוד שהובילו להסכם. הספר מהווה תכנית-אב לניצחון מציאות אלטרנטיבית, נוחה ומעודדת על המציאות המורכבת, הרצחנית והמתסכלת במזרח התיכון, שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז הופעת האסלאם במאה ה-7.

לדוגמא:

"הסדר העולמי החדש אינו מוביל למלחמות (80)…

"עלינו להקים מזרח תיכון חדש, ובמסגרתו השלום יהיה מרכיב ביטחון עיקרי (עמ' 84)… עלינו להתמקד במזרח התיכון החדש ובמהות החדשה של הביטחון, ולהימנע מהתמקדות בניצחונות ומלחמות העבר שחלפו מהעולם ללא-שוב (עמ' 85)…

"מלחמה היא 'סוס טרויאני' שעבר מהעולם (עמ' 51)… בהתחשב בנסיבות, כל מלחמה שתפרוץ תהייה לשווא (עמ' 52)… אנו ממשיכים להתכונן ללחימה, אך לא עושים זאת כדי לפתוח במלחמה, אלא כדי להדוף מתקפות ולהגן על השלום עמ' 69)… 

"אחרי מאות שנים של עוינות אלימה, המזרח התיכון חייב להכיר במשמעות המהפכנית של השלום (עמ' 77)…

"העומק האסטרטגי מאבד מחשיבותו, אך הדו-קיום בשלום מכה שורשים… עלינו לקיים הערכה-מחודשת של תפישת המלחמה כחלק ממערכת היחסים הבינלאומית (עמ' 78)…

"המשמעות של 'גבולות רכים' היא שאין צורך להציב צבא לידם (עמ' 174)… עלינו לשאוף לפחות נשק ויותר אמונה [בשלום]. 'גבולות רכים' מקילים על השגת השלום ויסיעו לעמוד בפני תקופות סוערות (עמ' 174)…"

תובנות מהסכם אוסלו

*הסכם אוסלו גובש בראייה מערבית המקריבה את מציאות המזרח התיכון על מזבח הרהורי-לב הנובעים מכמיהה לשלום, אך מחריפים טרור ומלחמה.

*ההנחה ששליטת ישראל ברכסי יו"ש תפעיל פצצת-זמן דמוגרפית ערבית, מתעלמת מהמציאות הדמוגרפית, המתעדת התמערבות דרמטית של הדמוגרפיה הערבית (בכל העולם הערבי) ותנופה דמוגרפית יהודית (במיוחד במגזר החילוני).

*תפישת העולם של אוסלו – החיה ובועטת גם היום – מקילה ראש בהתנהלות הפלסטינית פורעת-החוק במישור הבין-ערבי, ומתמקדת בהערכות ספקולטיביות על התנהלות פלסטינית בעתיד. תפישת עולם זאת מתעלמת מהעובדה שגופים פורעי-חוק נוטים לגדוע את היד המזינה אותם.

*תפישת העולם של אוסלו מתעלמת מהעובדה שקידום החזון הפלסטיני לחיסול הישות הציונית "הכופרת" – המתועד במערכת החינוך לשנאה, אמנות פת"ח ואש"פ ו"תורת השלבים" – עולה בחשיבותו על מחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות לכת המוענקות לפלסטינים (כפי שמבהירה המציאות אחרי הסכמי אוסלו, חברון, וועידת "וואיי" וה"היתנתקות").

*ב-2023 ממשיכה מחלקת המדינה בארה"ב לדבוק בתפישת העולם של הסכם אוסלו, תוך התעלמות מההשלכות השליליות של מדינה פלסטינית על אינטרס ארה"ב: הפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי; הפיכת ירדן לזירת טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי; גלישה הרסנית של הטרור מירדן לחצי האי ערב ואיום מיידי על משטרי מפיקות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות; הענקת בוננזה אסטרטגית לאיראן, סין ורוסיה ומכה לכלכלת וביטחון ארה"ב.

*הסנטור הדמוקרטי דניאל אינוייה שהיה יו"ר וועדת ההקצבות וועדת המודיעין, והמחוקק האמריקאי שתרם יותר מכל מחוקק להעמקת שתוף הפעולה עם ישראל, אמר ביום החתימה על הסכם אוסלו: "אני חושש שההסכם עלול להפוך למסע הלוויה של ישראל."

*הסנטור אינוייה גם הבין שמימוש החזון הפלסטיני מותנה בחיסול ישראל, בניגוד למנהיגי מדינות ערב שמימוש חזונם אינו מחייב את חיסול ישראל, ולעתים אף מקודם על ידי שתוף פעולה עם ישראל (כפי שמבהירים "הסכמי אברהם" והקשר המתרחב עם סעודיה).

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 12 יולי 2023, https://bit.ly/3JTfkey

עיכוב הזמנת ראש הממשלה נתניהו לבית הלבן, האיום בדבר הערכה-מחדש של היחסים עם ישראל והדאגה – כביכול – לגורל הדמוקרטיה בישראל, מהווים אמצעי לחץ לתאם כל פעולה ישראלית נגד תשתית הגרעין האיראני, להקפיא את הבנייה ביו"ש ומזרח ירושלים (במקביל לעידוד הבנייה הערבית), לחלק את ירושלים, לסגת ל"קו הירוק" ולהקים מדינה פלסטינית.

טוב יעשה ראש הממשלה אם יאמץ את התנהלות האבות המייסדים – מבן גוריון ועד יצחק שמיר – שהבינו כי הדיפת לחץ אמריקאי היא מרכיב מרכזי במדיניות החוץ והביטחון, שהביא לעימות קצר-טווח אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח. הם הבינו שארה"ב מעדיפה בעלת-ברית מונחית-חזון ועקרונות היסטוריים וביטחוניים, שאינה מקריבה אותם על מזבח נוחיות דיפלומטית וכלכלית. 

ב-1948/49 איימו ארה"ב, בריטניה והאו"מ בסנקציות כלכליות ודיפלומטיות אם ישראל לא תיסוג מ"שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף, הנגב ומערב ירושלים, ותקלוט פליטים פלסטינים. רה"מ בן גוריון דחה את הדרישות.

למרות לחץ אמריקאי שיטתי (2017-1948 ו-2023-2021), התרחבו שתופי הפעולה ישראל-ארה"ב באופן דרמטי עקב התנהלות מונחית-חזון ועקרונות של ראשי ממשלה, בגלל יכולות טכנולוגיות וביטחוניות ייחודיות של ישראל, ועקב תרומה הולכת וגוברת של ישראל לכלכלת וביטחון ארה"ב.

ראשי ממשלה אלו הוכיחו שלחץ בינלאומי לא יביא את ישראל לפגוע בזכויותיה ההיסטוריות ובביטחונה. 

הם הבינו את הפער בין פופולריות קלת-השגה לבין הערכה אסטרטגית המחייבת הדיפת לחץ כבד.

הם הכירו בעובדה שלחץ הוא חלק בלתי-נפרד מהיחסים עם ארה"ב, המלמד על נחישות ואמינות ישראל כבעלת-ברית אסטרטגית. הם ידעו שאין "ארוחות חינם"; שאי-עמידה בלחץ תביא להחרפת הלחץ; תכרסם בתדמית ההרתעה של ישראל ובמעמדה כבעלת-ברית יעילה; ותעניק רוח גבית לאויבי ישראל. 

הם ידעו שבמקביל ללחצי הבית הלבן ומחלקת המדינה, ישראל זוכה (מ-1948) לתמיכה שיטתית של שני בתי הקונגרס – שהוא שווה-עוצמה לרשות המבצעת – ושל הבוחר האמריקאי המטיל חיתתו על המחוקקים והנשיא. כניעה ללחץ תפגע בתדמיתנו בעיני תומכינו.

לחץ ארה"ב (השורר מאז 1948, להוציא את נשיאות טראמפ, שדחק את מחלקת המדינה ממרכז הבמה המדינית) הוא ביטוי למדיניות מחלקת המדינה, שהיא שגוייה בשיטתיות: התנגדה להקמת המדינה; חיבקה את ערפאת, אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, "האחים המוסלמים", חמאס והרש"פ, אך מפעילה לחץ על ישראל, סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות; וכו'.

ב-1955-1948 הדף רה"מ בן גוריון לחץ כבד של מחלקת המדינה (ומזכיר המדינה הפופולרי הגנרל ג'ורג' מרשל), הפנטגון, ה-CIA, ה"ניו יורק טיימס", הוושינגטון פוסט" ורבנים אמריקאים להימנע מהכרזת עצמאות. הוא גם הדף לחץ של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית לסגת לגבולות החלוקה ("תכנית אלפא").

ב-1974-1967, למרות לחץ ארה"ב, איחד רה"מ אשכול את ירושלים והקים את השכונה והישובים הראשונים מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, יו"ש ורמת הגולן, ורה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה בירושלים, יו"ש ורמת הגולן.

ב-1981 הורה רה"מ בגין על השמדת הכור הגרעיני בעיראק, והחיל את החוק הישראלי ברמת הגולן, חרף לחץ כבד של ארה"ב, כולל השעיית מטוסי קרב והסכמים לשיתוף פעולה ביטחוני.

ב-1992-1983 הרחיב רה"מ שמיר את הבנייה ביו"ש באופן משמעותי על אפה וחמתה של וושינגטון.

בספטמבר 1982, דחה רה"מ בגין את "תכנית רייגן" שלחצה לנסיגה ל"קו הירוק" (בליווי איום להעריך מחדש את יחסי ארה"ב-ישראל).  

העובדות הנ"ל ממחישות לראש הממשלה שהדיפת לחץ אמריקאי מקדמת את ביטחון וכח ההרתעה של ישראל, מצמצמת את זעזועי האזור, ומשדרגת את הערכתה הגיאו-אסטרטגית של ארה"ב כלפי ישראל.

על אף הלחץ הנשיאותי השגרתי – בהשראת מחלקת המדינה – נשיאי ארה"ב, חברי בית הנבחרים והסנטורים וציבור הבוחרים בארה"ב יודעים שביום סגריר אי-אפשר לסמוך על בעלת ברית רופסת, פייסנית, וותרנית הנרתעת מלחצים, אך אפשר לסמוך על בעלת ברית מונחית-עקרונות ובעלת כוח-עמידה, שאינה מוכנה להקריב זכויות היסטוריות וצרכי ביטחון ארוכי-טווח על מזבח נוחיות דיפלומטית קיצרת טווח.  

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב" 
"חדשות מחלקה ראשונה", 20 יוני 2023,bit.ly/3paQxeZ

English edition    bit.ly/3qWyycw

*ב-1989, בתום מפגש שמיר בוושינגטון עם מנהיגי הרוב הדמוקרטי והמיעוט הרפובליקני בסנאט, ג'ורג' מיטצ'ל ובוב דול, אמר הסנטור דול לשמיר: "מנהיג הרוב הדמוקרטי ואני מכבדים אותך – למרות שאיננו מסכימים עם מדיניותך – מכיוון שאתה קשוח!"

*ההנהגה המדינית והביטחונית יכולה להיעזר במורשת ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל – שנפטר ב-30 ביוני 2012 –בכל הקשור להדיפת לחץ אמריקאי שיטתי  להימנע מפעולה צבאית רחבת-ממדים נגד הטרור הפלסטיני, להימנע מפעולה צבאית עצמאית נגד איראן ללא אישור של ארה"ב, ולסגת מיו"ש כדי לאפשר הקמת מדינה פלסטינית.   

*ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל היה נמוך-קומה, אבל מדינאי ענק ופורץ-דרך בתחומי העלייה, כלכלה, שיתוף פעולה אסטרטגי עם ארה"ב ועמידה בלחצים.

*מזכיר המדינה לשעבר שולץ התנגד למדיניות שמיר בסוגייה הפלשתינית, אך הדגיש תמיד את הערכתו ליושרה ולעוצמה של שמיר, שהפכו אותו לבעל-ברית אמין ומבוקש ביום סגריר.

*אמנם החוק האמריקאי שיזמו הסנטור ג'קסון וציר בית הנבחרים ואניק ב-1974 כפה על ברה"מ/רוסיה את פתיחת שערי ההגירה, אך מדיניות עלייה פרו-אקטיבית, אגרסיבית ונחושה של שמיר הביאה יותר ממיליון עולי ברה"מ לישראל במקום לארה"ב, גרמניה, קנדה ואוסטרליה. עוזר מזכיר המדינה לשעבר, ריצ'רד שיפטר, חווה את הלחץ השיטתי והתקיף שהפעיל שמיר על מזכירי המדינה, שולץ ובייקר, להפסקת הנפקת תעודות פליט אמריקאיות ליהודי ברה"מ. בשיחותיו עם מנהיגי ארה"ב הדגיש שמיר: "יהודי אינו פליט, מכיוון שיש לו בית – מדינת ישראל!" שמיר אף יזם פנייה ל-100 חברי הסנאט האמריקאי כדי שילחצו על מוסקבה לאפשר ליהודים לטוס רק לנתב"ג ולא לוינה או רומא. היוזמה זכתה לתמיכת כל הסנטורים, למרות הסתייגות גורמים בכירים בישראל ובארה"ב, והביאה למהפך: מ-80% נשירה (עד 1990) לכמעט 100% עלייה.

*שמיר הוביל קליטה של מיליון עולי ברה"מ ו-60,000 עולי אתיופיה על ידי פחות מ-5 מיליון ישראלים (בסוף שנות ה-80') – הישג אנושי חסר תקדים. הוא ראה בעלייה את ייעוד המדינה, מטרה לאומית עליונה הקובעת את המאזן הדמוגרפי מערבית לירדן, ומנוע-צמיחה אדיר המשדרג את הכלכלה, הטכנולוגיה, הרפואה, החינוך, את מעמדה האזורי והגלובלי של ישראל, ואת כוח ההרתעה שלה, שהוא קריטי לקידום הביטחון והשלום.

*הנשיא בוש (האב) ומזכיר המדינה ג'ים בייקר, שהטיחו בשמיר ביקורת ארסית, כיבדו את דבקות שמיר בחזון הציוני ובעקרונות הביטחון של ישראל, ולכן ראו בו בעל ברית אמין של ארה"ב, למרות הסתייגותם הנחרצת והנואלת ממדיניותו בסוגייה הפלסטינית.

*שמיר הוביל בנחרצות מדיניות מונחית עקרונות, ערכים ואידיאולוגיה; הוא לא הובל על ידי סקרי דעת קהל ויועצי תדמית.

*ב-1991, בעיצומו של הנתק בין רה"מ שמיר והנשיא בוש, אמר לי המצליף הרפובליקני בבית הנבחרים, ניוט גינגריץ (לימים יו"ר בית הנבחרים): "אין אפשרות לתקשורת סבירה בין האריסטוקרט בוש – שקיבל תפקידים בכירים על מגש של כסף – לבין לוחם החירות שמיר, שהוכיח כי הוא נכון להקריב את חייו על מזבח עקרונות."

*ב-1991 הוא התנה את השתתפותו ב"ועידת מדריד" בהתחייבות ארה"ב להימנע מהתייחסות ל"שטחים תמורת שלום" ביו"ש ובגולן ולמנוע את השתתפות נציגי אש"פ, ואכן ארה"ב עמדה בהתחייבויות.

*תדמיתו האסטרטגית של שמיר שודרגה עקב התנגדותו הבלתי-מתפשרת לערבויות בינלאומיות לביטחון ישראל ולהצבת חיילים זרים על גבולותיה. 

*הדיפה נמרצת של הלחץ האמריקאי לנסיגה מיו"ש ולביצוע מחוות מרחיקות-לכת לפלסטינים כרסמה בפופולריות של שמיר, אך האדירה את ההערכה האסטרטגית של ארה"ב כלפיו.

*ב-1992 אמר לי המצליף הרפובליקני בסנאט, אלן סימפסון, שהסתייג ממדיניות ראש הממשלה שמיר: "איך אפשר לאהוד את שמיר המציג את משנתו הרעיונית והביטחוני בלהט של נמר טורף המסתער עליך? אבל, איך אפשר שלא להעריך את יכולותיו של נמר טורף הנלחם לצידך?!"

*ביום סגריר ארה"ב אינה זקוקה ל"שק חבטות" אלא לבעל-ברית אמין – כמו שמיר – הקורא תגר גם על ארה"ב, ונכון להקריב פופולריות על מזבח עקרונות וביטחון המדינה.

*שמיר היה אב-טיפוס של פטריוטיות, אופטימיות, מנהיגות מונחית-זכות וביטחון, נחישות, אמינות, צניעות, עצמאות והדיפת לחצים.

*שמיר הניח את המסד לזינוק כלכלי מקריסה (באמצע שנות ה-80') ליציבות כלכלית חריגה בעולם. שליטתו במצבי-לחץ, מחשבתו האסטרטגית וארוכת-הטווח ונטייתו להנהיג על ידי האצלת-סמכויות למומחים (ללא קשר לעמדותיהם הפוליטיות), סללו את הדרך לייצוב השקל, לירידה דרמטית של שיעורי אינפלציה, ריבית, אבטלה וגירעון תקציבי.

*כהונת שמיר כראש הממשלה אופיינה ע"י העמקה חסרת-תקדים של שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארה"ב – למרות אי-הסכמות נוקבות בסוגייה הפלשתינית –  מהסכם אפריל 1988 ועד העמקה חסרת-תקדים של שיתופי הפעולה האסטרטגים בשנים 1992-1991, כולל הגברת שיתוף הפעולה של התעשיות הביטחוניות, מודיעין ולוחמה בטרור; הרחבת היקף תמרונים צבאיים, הצבה מראש של ציוד ביטחוני אמריקאי בישראל, שדרוג נמל חיפה לצרכי הצי ה-6, ועוד.

*רוב היוזמות להרחבת שיתופי הפעולה הביטחוניים באו מהרשות המחוקקת, והן יושמו למרות התנגדות הרשות המבצעת (מזכיר המדינה בייקר והנשיא בוש). שמיר הכיר בעוצמת שני בתי הקונגרס, השקולה לעוצמת הנשיא, וראה בהם בני-שיח מרכזיים (ולא נהג-משנה) לצד הנשיא ומזכיר המדינה.

*אתגרי 2023 מבית ומחוץ – ביטחוניים וכלכליים – שחלקם משותף לישראל ולארה"ב, מחייבים את מנהיגי ישראל וארה"ב לאמץ את מורשת רה"מ שמיר ז"ל.

"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition  https://bit.ly/3KvGjwe

ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור

*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.

*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.

*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".

*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.

*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.

*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.

המלחמה בטרור

*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.

*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.

* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.

*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.

*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.

*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).

*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.

*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.

*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.

*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.

*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה  – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.

*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.

השורה התחתונה

*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.

*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.

*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.

"מידה", 28 פברואר, 2023, https://bit.ly/3yhfJBz

English edition  https://bit.ly/3lVqpCM

*הצטרפות ארה"ב לגינוי ישראל במועצת הביטחון של האו"מ מייצגת את החזרת תפישת העולם של ממסד מחלקת המדינה למרכז הבמה של מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב. זו הפעם הראשונה בשש השנים האחרונות שארה"ב מאפשרת למועצת הביטחון לגנות את ישראל.

*תפישת עולם זאת אינה רק עוינת לישראל, כפי שמאפיין את מחלקת המדינה מאז שהובילה את ההתנגדות להקמת מדינה יהודית ב-1948 ול"כיבושי 1948".

*תפישת העולם של מחלקת המדינה פוגעת באינטרס ארה"ב, כאשר היא משעבדת מדיניות חוץ וביטחון לאומי חד-לאומית ועצמאית – כלפי משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", הסוגייה הפלסטינית, וכו' – למדיניות רב-לאומית משותפת עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ועם אירופה הרופסת והפייסנית כלפי משטרי טרור.

*תפישת עולם זאת מקריבה את מציאות המזרח התיכון על מזבח הרהורי-לב, כפי שמתעדת ההנחה שמדינה פלסטינית ביו"ש תגשים את החזון הפלסטיני, תקדם את השלום, תצמצם את הטרור ואת זעזועי האזור ותשדרג את האינטרס האמריקאי.

*אבל, מציאות המזה"ת בכלל, ושל ירדן בפרט, יחד עם ההתנהלות פורעת-החוק הפלסטינית במישור הבינערבי והעולמי, מלמדים שמדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תגרום להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי והמתון-יחסית מזרחית לנהר, ותביא לתופעות לוואי הרסניות כגון:

^החלפת המשטר ההאשמי ע"י משטר טרור פלסטיני, משטר טרור "האחים המוסלמים", או משטר טרור אחר;

^הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק או תימן, שתמונף ע"י משטר האייתולות כדי להדק את החגורה סביב סעודיה וישראל;

^הפיכת ירדן לזירת טרור איסלאמי אזורית ועולמית;

^תופעת-דומינו הרסנית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על קיום כל משטרי המדינות הפרו-אמריקאיות, המתונות-יחסית ומפיקות הנפט;

^הפיכת אספקת נפט סדירה מהמפרץ הפרסי לבן-ערובה בידי משטרי טרור אנטי-אמריקאים ועלייה חדה במחיר הנפט;

^עליית רמת-הסיכון של נתיבי השיט של הסחר בין אסיה לאירופה באוקינוס ההודי, ים סוף ותעלת סואץ;

^החרפת השפעתם של מוקדי הפצת-טרור, סמים ומערכות נשק מתוחכמות למשטרים רדיקלים ברחבי העולם, כולל אמריקה הלטינית;

^רוח גבית ליריבי ואויבי ארה"ב ורוח נגדית לכלכלת וביטחון ארה"ב ובעלות-בריתה.

*ממסד מחלקת המדינה – העומד מאחורי התמיכה בהחלטות אנטי-ישראליות באו"מ – משוכנע שהטרור הפלסטיני, האסלאמי והאיראני הוא מונחה-יאוש ולא מונחה-חזון פנאטי וחיסולי. הוא מתעלם מ-100 שנות טרור פלסטיני המונחה ע"י חזון עקירת הישות היהודית "הכופרת" מ"בית האסלאם", כפי שמתועד באמנה של הפתח' (1959) ואש"פ (1964), 8 ו-3 שנים לפני מלחמת ששת הימים.

*טענת מחלקת המדינה כאילו מדינה פלסטינית מערבית לירדן תקדם שלום ויציבות, ואילו שלטון ישראל ביו"ש מהווה מכשול לשלום וליציבות, מתעלמת מהרקורד הפלסטיני הגורם להתייחסות מדינות ערב לפלסטינים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור, שחיתות ובוגדנות בינערביים.

*עמדת מחלקת המדינה כאילו הסוגייה הפלסטינית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי ובבת-עין ערבית נחשפת במערומיה ע"י שתוף הפעולה חסר-התקדים בין ישראל לסעודיה והסכמי השלום עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, שהתעלמו ממחלקת המדינה, עקפו את הסוגייה הפלסטינית – כפי שעשו מצרים וירדן – ולכן התממשו (אם כי תוחלת חייהם תלויה ביציבות האזור וששת המשטרים הערביים).

*מחלקת המדינה מקלה-ראש במרכזיות מערכת החינוך-לשנאה של הרשות הפלסטינית, שהפכה לקו-ייצור היעיל ביותר של טרוריסטים (שאינם "בודדים"!) ולביטוי אותנטי ביותר של תפישת העולם והחזון של ההנהגה הפלסטינית.

*מחלקת המדינה גם מתעלמת מהמשקל הרב של ההסתה המתקיימת במסגדי הרשות הפלסטינית, האדרת טרוריסטים בכיכרות ומבני ציבור של הרשות הפלסטינית והמענקים החודשיים למשפחות של טרוריסטים. כל אלה מצביעים על כישלון צפוי של מדיניות (של מחלקת המדינה) המתבססת על מלל דיפלומטי פלסטיני מתון-יחסית, למרות שהוא מנוגד לחלוטין למעש הטרוריסטי ופורע החוק של הרשות הפלסטינית.

*השתוקקות מחלקת המדינה לפרוש "שטיח אדום" בפני אישים פלסטינים – בניגוד ל"מרבד המעופש" המקבל את פניהם במדינות ערב – החתירה להקמת מדינה פלסטינית, והחיזור (הקטלני?) אחרי משטר האייתולות ו"האחים המוסלמים", מתפרשים כסממני חולשה ע"י יריבי ואויבי ארה"ב.

*הנסיון מלמד שחולשה מהווה הזמנה ל"זאבים", כולל "זאבים" השואפים להכניע את "השטן האמריקאי הגדול" במזרח התיכון, אפריקה, אמריקה הלטינית וגם על אדמת ארה"ב (כפי שלמדנו מהמתקפה על מגדלי התאומים בניו יורק). במציאות זאת על מחלקת המדינה לשדרג את יכולות בעלת בריתה היעילה ביותר – המהווה מכפלן עוצמה ייחודי עבור ארה"ב – ולא לפעול לסירוס כח ההרתעה שלה ע"י הסגתה מרכסי יו"ש חזרה ל"קווי אושוויץ" (כפי שהגדיר אבא אבן ה"יונה הצחורה" את "הקו הירוק").

https://bit.ly/3Zf0O5Y"מידה", 22 פברואר 2023,

English edition  https://bit.ly/3lFI3tZ

מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבאן משוכנעים שמחוות ישראליות דרמטיות לרשות הפלסטינית הן תנאי מוקדם להרחבת הסכמי אברהם, שידרוג יחסי ישראל-סעודיה ואולי אף הסכם שלום עם סעודיה.  האם עמדה זאת תואמת את מציאות המזרח התיכון?

אינטרס ערבי

*הסכמי אברהם ותפקידה הקריטי של סעודיה כמנוע מאחורי ההסכמים, היו מונחי אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ודיפלומטים של סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.

*החלטת המדינות הערביות להגיע להסכם שלום עם ישראל לא נבעה מהשתכנעותן שישראל אכן שואפת לדו-קיום בשלום, ולא מנכונותן להיפרד ממספר תפישות-יסוד של האסלאם, אלא מהערכתן שיכולותיה הביטחוניות, הטכנולוגיות והדיפלומטיות של ישראל הן חיוניות לעמידה מול אויבים משותפים: משטר האייתולות באיראן וטרור "האחים המוסלמים".

*סעודיה ו-6 מדינות ערב (כולל מצרים וירדן) השותפות להסכמי שלום עם ישראל מבינות שהמזרח התיכון דומה להר געש היורק לבה רותחת באופן בלתי-צפוי, כפי שמלמדות 1.400 השנים האחרונות של המציאות הבינערבית הסוערת – פנימית ואזורית – וכפי שמלמד הצונאמי הערבי שפרץ בסוף 2010 ועדין משתולל ברחוב הערבי.

*מדינות ערביות אלו שואפות לצמצם את כוחם של גופים פורעי-חוק, ולכן חוששות מאופיה של מדינה פלסטינית, לאור ההתנהלות הפלסטינית האלימה בזירה הבינערבית והבינלאומית, שהפך את הפלסטינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה בינערביים.

*מדינות אלו מודאגות מהכרסום שחל לאחרונה בכח ההרתעה של ארה"ב, שהוא מרכיב חיוני בביטחונן הלאומי, כמו גם מהתוצאות הרות-האסון של 43 שנות האופציה הדיפלומטית של ארה"ב כלפי משטר האייתולות (הפועל להפלת כל משטר סוני ערבי), המעניקה רוח גבית עזה לטרור, הפצת סמים ויכולות קונבנציונליות ובליסטיות קטלניות של איראן מהמפרץ הפרסי, דרך רחבי המזרח התיכון, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ועד אמריקה הלטינית. מדינות ערב הסוניות הפרו-אמריקאיות חוששות מהשלכות החיבוק שמעניקה ארה"ב ל"אחים המוסלמים", שהם ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם עם אגפים דתיים, חינוכיים, סיעודיים ופוליטים. הן גם ערות לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only?), לרפיסות האירופאית ולחולשת המשטרים הערביים.

תפקידה של ישראל

*סעודיה ו-6 המדינות שחתמו על הסכם שלום עם ישראל חשות את מאכלת האייתולות ו"האחים המוסלמים" על צווארן. הן רואות בישראל את "סוכן ביטוח החיים" היעיל ביותר – ואולי היחיד – באזור. הן מעריכות את ישראל כמכפלן-עוצמה היעיל ביותר של ארה"ב במזרח התיכון, ומכירות בכח ההרתעה שפיתחה מאז 1967, כפי שמפגינה בפעילות הצבאיות נגד איראן (בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן) ונגד הטרור הפלסטיני והלבנוני. הן אף מכבדות את יכולות ישראל בתחום המודיעין, האימונים וגיבוש תורות לחימה.

*מדינות אלו רואות בישראל שותף-אמין ב"יום סגריר", ובמיוחד עקב נכונות ישראל להדוף לחץ אמריקאי כאשר מדובר בעקרונות היסטוריים וביטחוניים כגון ירושלים,יו"ש ואיראן. הן גם שואפות למנף את מעמדה החיובי של ישראל בקרב הציבור האמריקאי ונבחריו בשני בתי הקונגרס לשידרוג קשרים ביטחוניים ואזרחיים עם ארה"ב.

*סעודיה, איחוד האמרויות ובחריין מתמקדות במאמץ לגוון  את תשתיתן הכלכלית, מכיוון שהן ערות לסכנות הטמונות בתלות-רבה-מדי בנפט וגז טבעי, החשופים לאי-יציבות מחירים ולאיום הכחדה מצד חידושים טכנולוגים היוצרים אנרגיה נקיה וזולה יותר. הן מכירות בישראל כמעצמה טכנולוגית העשוייה לסייע להן בהשתחררות מהתלות בנפט וגז טבעי, גיוון מקורות ההכנסה ויצירת מקומות עבודה נוספים, במקביל לשיפור מצבן הביטחוני.

*הסכמי אברהם – בנוסף להסכמי השלום עם מצרים וירדן – וההרחבה חסרת-התקדים של שתופי הפעולה בין ישראל לסעודיה, מבהירים שמשקל אינטרס ערבי חיוני עשוי לעלות על משקלם של עקרונות מרכזיים באסלאם, כגון ההתנגדות בת 1,400 שנים לריבונות "כופרים" ב"בית האסלאם".  אינטרסים חיוניים עשויים אף להוביל להתמתנות דרמטית של  מערכת החינוך (המהווה בבואה נאמנה של מדיניות וחזון השלטון). ואכן, בניגוד לרשות הפלסטינית הדבקה ב- ומקצינה את – החינוך לשנאה, איחוד האמירויות עקרה את החינוך לשנאת ישראל ויהודים ושתלה חינוך לאהדת ישראל ויהודים.

תוחלת החיים של הסכמי אברהם

*הסכמי אברהם באו לעולם עקב הנחישות להימנע מהשגיאה השיטתית של מחלקת המדינה, שניכשלה בכל אחת מהצעותיה לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, בגלל התמקדותן בסוגייה הפלסטינית כאילו הייתה נושא מרכזי בסכסוך ובהוויה המדינית הערבית. הסכמי אברהם התמקדו בסדר העדיפויות ואינטרסים ערביים, עקפו את הסוגייה הפלסטינית שאיננה מככבת בסדר היום הערבי, שללו מהפלסטינים את כח הוטו, ולכן באו לאוויר העולם.

*תוחלת החיים של הסכמי אברהם תלוייה ביציבות המשטרים השותפים להסכמים.

*הסכמי אברהם הביאו לצעדים ראשונים של התמתנות מדינית ודתית ונכונות לדו-קיום בשלום, המשוועים לתמיכת ארה"ב במדינות המעורבות, ולא ללחץ על מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות.

*אבל, אין להתעלם מהאיומים ברורים, מיידיים וקטלניים על הסכמי שלום במזרח התיכון, הדומה להר געש הפולט לבה באופן בלתי-צפוי, ומאופיין ע"י פיצול, אי-יציבות, אי-סובלנות, אלימות, עריצות והיעדר דמוקרטיה, המביאים למשטרים זמניים (המגיעים לשלטון באלימות ולא בבחירות חופשיות), ולכן למדיניות והסכמים זמניים; וכל זאת במישור הבינערבי! תמיכה נחושה של ארה"ב בהסכמי אברהם – בניגוד לקרירות שמפגינה מחלקת המדינה – תצמצם את הסכנה לעתיד ההסכמים.

*על זמניות המשטרים הערביים – ולכן זמניות מדיניותם והסכמיהם – וההשלכות הפנימיות, אזוריות ועולמיות, אפשר ללמוד מהצונאמי הערבי (הנקרא בטעות "אביב ערבי") המשתולל ברחוב הערבי מסוף 2010.  כך גם שינויי משטר במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, 1963 – פעמיים, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים משנות ה-90', 1990, 1962), ועוד.

*יציבות המשטרים השותפים להסכמי אברהם תעורער ע"י מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן (בהתחשב ברקורד הפלסטיני הבינערבי והעולמי), שתביא להפלת המשטר ההאשמי המתון-יחסית מזרחית לנהר; תהפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת דוגמת לוב, סוריה, עיראק ותימן, ולזירת טרור אסלאמי אזורי ועולמי; תגרום לתרחיש דומינו העלול להפיל את המשטרים מפיקי הנפט והמתונים-יחסית בחצי האי ערב; ולהעניק רוח גבית עזה למשטר האייתולות, סין ורוסיה ורוח נגדית הרסנית לארה"ב ובעלות-בריתה.

*מדיניות והסכמי שלום הם מרכיבים משתנים במכלול הביטחון הלאומי במזרח התיכון הבלתי-צפוי, בלתי-יציב ואלים, שאין בו דו-קיום בשלום בינערבי מאז המאה ה-7. לעומת זאת, טופוגרפיה וגיאוגרפיה כמו רכסי יו"ש והגולן הם מרכיבים קבועים במסגרת גבולות הביטחון המינימליים של ישראל במציאות הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. מרכיבים קבועים אלו משדרגים באופן דרמטי את כח ההרתעה של ישראל והופכים אותה למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב ומדינות הסכמי אברהם.

*ככל שמתעצם כח ההרתעה הישראלי, משתדרגת יציבות מדינות הסכמי אברהם, וכן נחלשים משטרים וארגונים האחראים להפצת טרור וסמים ומאיימים על יציבות המזרח התיכון והעולם, ובמיוחד על הביטחון הלאומי וביטחון הפנים של מדינות הסכמי אברהם וארה"ב.

*האם המשטרים הערביים הקשורים להסכמי אברהם לא ישדרגו את קשריהם עם ישראל – אותה הם רואים כמרכיב חשוב לביטחונם וכלכלתם – אלא אם כן ישראל תבצע מחוות משמעותיות לפלסטינים, אותם הם מגדירים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות בינערביים?! האם משטרים אלו יקריבו את יציבותם/קיומם על מזבח הסוגייה הפלסטינית?!

העובדה שהם חתמו על הסכמי שלום עם ישראל מבלי להתנותם במחוות לפלסטינים, ומגבילים את הסיוע לפלסטינים בעיקר למישור המילולי ולא המעשי, מספקים תשובה נחרצת לשתי השאלות.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3DAlJZ0

English edition  https://bit.ly/3Ye0qUX

ביקור מזכיר המדינה אנתוני בלינקן במצרים, ישראל והרש"פ (31-29 ינואר 2023) היה ציון דרך נוסף במורשתו עתירת-השגיאות במזה"ת, הפוגעת באינטרס ארה"ב, ביציבות האזור ובחתירה לשלום.

בלינקן במצרים

*במפגש עם בלינקן הדגיש הנשיא סיסי את השלכות הארועים הוולקנים בלוב, המתדלקים את מדורת המזה"ת מאז התפרצותם ב-2011, ומחריפים את הטרור האיסלאמי באפריקה ואירופה ואת טרור "האחים המוסלמים" במצרים.

*ההתפרצות באה בעקבות המתקפה הצבאית של נאט"ו, בהנהגת ארה"ב, על משטר קדאפי, שהייתה ביוזמת אישים מרכזיים בנשיאות אובמה-ביידן, שכללו את אנתוני בלינקן (שהיה היועץ לביטחון לאומי של סגן הנשיא ביידן), והונהגו על ידי מזכירת המדינה הילארי קלינטון ולצידה ג'ייק סאליבן יועצה הבכיר וראש האגף לתכנון מדיני (המכהן היום כיועץ לביטחון לאומי של הנשיא ביידן), סוזן רייס השגרירה לאו"מ וסמנטה פאואר היועצת הבכירה של הנשיא אובמה.

*המתקפה על קדאפי הייתה מונחית-זכויות אדם, אבל נכשלה קשות עקב אי-הבנת הזירה המזה"תית, המתרחש בלוב והשינוי המהותי בהתנהלות קדאפי. הרודן הלובי (שהעביר את תשתית הנשק הגרעיני לארה"ב!) לא טבח באנשים חפים מפשע אלא בטרוריסטים אסלאמים אנטי-אמריקאים, שמיהרו לרצוח את שגריר ארה"ב בלוב, כריסטופר סטיבנס, מייד לאחר שארה"ב סייעה בידם לחסל את קדאפי.

*מטרת המתקפה הייתה למנוע טבח איום ונורא של תושבי לוב על ידי קדאפי, אבל למעשה דירדרה את לוב לתוהו ובוהו של עשרות שנים, ולשפיכות דמים המגמדת את התחזיות הנוראיות ביותר של קלינטון ובלינקן.

*הפלת משטר קדאפי הפכה את לוב – שהיא הבטן הרכה של אירופה – לאחת הזירות הגדולות בעולם של טרור אסלאמי אנטי-מערבי, גן עדן למבריחי סמים ונשק, מאיץ להחרפת הטרור האסלאמי הגלובלי, מגרש בייתי של עשרות מיליציות טרור, ובמה למלחמות אזרחים עם מעורבות של תורכיה, קטאר. איטליה, מצרים, איחוד האמירויות, סעודיה וצרפת.

*מדיניותו מונחית-זכויות האדם של בלינקן התעלמה (ועדין מתעלמת) מהעובדה שבמזה"ת אין בפני ארה"ב בחירה בין מדינות ערביות המכבדות או מפירות זכויות אדם, אלא בחירה בין מדינות ערביות פרו-אמריקאיות ומדינות ערביות אנטי-אמריקאיות שכולן מפירות זכויות אדם.

*הסירוב להכיר במציאות זאת מביאה גם ללחץ צבאי, כלכלי ודיפלומטי על הנשיא סיסי הפרו-אמריקאי, יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן הפרו-אמריקאי ויורש העצר האמירתי מוחמד בן זייאד הפרו-אמריקאי לריכוך מלחמתם בטרור "האחים המוסלמים" (המוגדרים על ידי מחלקת המדינה כגוף דתי, חברתי ופוליטי לגיטימי) והטרור החות'י בתימן הנתמך על ידי איראן.

*מדיניות זאת של בלינקן – בנוסף להשתוקקות להגיע להסכם נוסף עם משטר האייתולות באיראן – דוחפת את מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות לזרועות סין ורוסיה.

בלינקן בישראל וברש"פ

למרות אכזבתו של בלינקן מההתנהלות פורעת-החוק של איראן, ועל אף הרחבת התרגילים הצבאיים המשותפים בין ארה"ב לישראל, בלינקן ממשיך לכפור בעובדה שהאופציה הדיפלומטית כלפי איראן – המיושמת מפברואר 1979 – נכשלה כישלון חרוץ, ומעניקה רוח גבית עזה לאסטרטגיה האנטי-אמריקאית של האייתולות במפרץ הפרסי, המזה"ת, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ואמריקה הלטינית (עד גבול ארה"ב-מכסיקו).

*בלינקן דוחה את טענת ישראל וכל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות שרק איום אמין באופציה צבאית לשינוי-משטר יכול להסיר את האיום האזורי והגלובלי,  הטרוריסטי, קונבנציונלי, בליסטי וגרעיני של משטר האייתולות. בלינקן עדין משוכנע שחבילה נדיבה פיננסית ודיפלומטית עשויה לשכנע את המשטר האפוקליפטי בטהרן לדבוק בדו-קיום בשלום, לנהל מו"מ אמין ולזנוח חזון דתי, פנאטי וגלובלי בן 1,400 שנים.

*מדיניות בלינקן כלפי איראן מכרסמת קשות בכח ההרתעה של ארה"ב ובאמינותה האסטרטגית בעיני בעלות בריתה הערביות, החשות את מאכלת האייתולות ו"האחים המוסלמים" על צווארן.

*לפי דובר מחלקת המדינה: "יש צורך דחוף שכל הצדדים [ישראל והרש"פ] יורידו את הלהבות… וישימו קץ למעגל האלימות הגורם לקטל רב מדי של חפים מפשע…."

*בלינקן משתמש שוב בסימטריה מוסרית – הבלתי מוסרית – שאינה מבחינה בין טרוריסטים פלסטינים המתמקדים בשיטתיות ובכוונה ברצח אזרחים (ולעתים פוגעים בחיילים), לבין חיילי צה"ל המתמקדים בשיטתיות ובכוונה בהרג טרוריסטים (ולעתים פוגעים באזרחים). הסימטריה המוסרית מדרבנת (לא בכוונה תחילה) את הטרור הפלסטיני, ונועדה לצמצם את מלחמת ישראל בטרור הפלסטיני.

*ביקור בלינקן ברמאללה מאדיר את הלגיטימיות של הרש"פ המקיימת – מאז 1993 – מערכת חינוך לשנאה השוטפת את מח הנוער הפלסטיני בשנאת ישראל והיהודים ובהתמכרות לחיסול "הישות הציונית". מערכת החינוך לשנאה מהווה בבואה אותנטית של תפישת העולם והחזון הפלסטינים, ומהדהדת את המסרים של אמנות הפתח' ואש"פ מ-1959 ו-1964, הקוראות ל"שחרור פלסטין" של טרום-1967.  מערכת החינוך הפלסטינית הפכה לחממה וקו-יצור היעילים ביותר של טרוריסטים ומתאבדים פלסטינים (שאינם "טרוריסטים בודדים" אלא טרוריסטים ממסדיים).

*בלינקן מעניק חשיבות רבה יותר למלל הדיפלומטי הפלסטיני מאשר להתנהלות החינוכית מלבת-הטרור הפלסטינית. הוא מתעלם מהעובדה  שתנאי-מוקדם למו"מ אמיתי לשלום הוא עקירת החינוך לשנאה, ההסתה במסגדים, המענקים הנדיבים למשפחות טרוריסטים והאדרת טרוריסטים על ידי אנדרטאות והנצחת שמותיהם על מוסדות ציבוריים, כולל בתי ספר.

* בלינקן משוכנע שהקמת מדינה פלסטינית היא תנאי לשדרוג יציבות המזה"ת ולחתימת הסכם שלום עם ערב הסעודית. את הגישה הזאת אפשר להעריך על רקע הכישלון הסדרתי של כל הצעות השלום של מחלקת המדינה שנכשלו עקב התעלמותן מהרקורד הפלסטיני פורע-החוק במישור הבינערבי והישראלי ומסדר העדיפויות הערבי (שאינו רואה בסוגייה הפלסטינית נושא רב-חשיבות), ובמקביל העניקו לפלסטינים כח-וטו על תהליך השלום.

*למעשה, הסכמי השלום עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, ושיפור היחסים הדרמטי עם סעודיה (שהיא מנוע מרכזי ל"הסכמי אברהם"), הושגו על ידי עקיפת הסוגייה הפלסטינית, והתמקדות באינטרסים הערביים (המקודמים על ידי שתוף פעולה בטחוני וטכנולוגי עם ישראל) ולא באינטרסים הפלסטינים.

*בניגוד לדעת בלינקן, מדינות ערב אינן מקריבות את האינטרסים שלהן על המזבח הפלסטיני.

*בלינקן מתעלם מהמציאות המזה"תית המדגישה את אי-מרכזיות הסוגייה הפלסטינית (אף מלחמה ערב-ישראל לא פרצה עקב הסוגייה הפלסטינית) ומסדר העדיפויות הערבי (אף מדינה ערבית לא הפעילה שריר צבאי – ובקושי שריר פיננסי – למען הפלסטינים), אלא אם כן סבורים שהמלל הערבי הפרו-פלסטיני משמעותי יותר מההתנהלות הערבית האדישה/שלילית כלפי הפלסטינים.

*בניגוד לבלינקן, מדינות ערב הפרו-אמריקאיות רואות בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-טובה בינערביים, ומכירות באופי העריץ, מושחת וטרוריסטי של הרש"פ. הן ניכוו מנטיית הפלסטינים לפגוע ביד המסייעת להם ומארחת אותם, כפי שהיה במצרים בתחילת שנות ה-50', סוריה – 1966, ירדן – 1970-1968, לבנון – 1982-1970 וכווית – 1990.

*מדינות אלו גם ערות לעובדה שהפלסטינים נוטים לשתף פעולה עם משטרים פורעי חוק: גרמניה הנאצית, ברה"מ והגוש הסובייטי, אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, קובה, וונצואלה וצפון קוריאה, ואימון ארגוני טרור מאמריקה הלטינית, אסיה, אפריקה ואירופה.

*השורה התחתונה היא שבניגוד סוחף להערכת בלינקן מדינה פלסטינית מערבית לירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לירדן; תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי דוגמת לוב, לבנון, סוריה ותימן; ותגרום לתגובת שרשרת שלילית ברחבי חצי האי ערב, העלולה להפיל את המשטרים במדינות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות; לזעזע את המזה"ת (לפחות); תפגע קשות באינטרסים ביטחוניים וכלכליים של ארה"ב, ותקדם אינטרסים של משטר האייתולות, רוסיה וסין.

"חדשות מחלקה ראשונה", 8 ינואר 2023, https://bit.ly/3Gs3Bkv

English edition  https://bit.ly/3j7byUV

מזכיר המדינה טוני בלינקן – המעצב המוביל של מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן – משוכנע שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תקדם את השלום, תצמצם את אי-יציבות המזרח התיכון ותתרום לאינטרס ארה"ב.

*אבל – כמו במדיניותו כלפי משטר האייתולות באיראן – בלינקן ממעיט במשמעות ההתנהלות הפלסטינית פורעת-החוק כלפי מצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית, העריצות, השחיתות, החינוך לשנאה וההסתה לטרור המאפיינים את הרשות הפלסטינית, והשלכת גורמים אלו על אופיה האלים הצפוי של מדינה פלסטינית, והשפעתו על קיום המשטרים הערבים הפרו-אמריקאים כגון ירדן ושכנותיה בחצי האי ערב.

*בניגוד לבלינקן, הערבים מעניקים משקל ראוי להתנהלות הטרוריסטית הפלסטינית במישור הבינערבי – כפי שהם מעניקים להתנהלות הטרוריסטית של משטר האייתולות – ולכן הם משוכנעים שמדינה פלסטינית תהיה דומה יותר לסוריה, עיראק, תימן ולוב הבלתי-נשלטות והטרוריסטיות מאשר למדינות ערביות המתונות. לכן, הערבים מגבילים את תמיכתם בפלסטינים למלל מחבק במקביל למעש אדיש-עד-שלילי.

*בניגוד לתפישת העולם של בלינקן, מדינות ערב לא הפעילו מעולם שריר-צבאי (ובקושי שריר פיננסי ומדיני) למען הפלסטינים, ולא פתחו במערכה צבאית נגד ישראל עקב הסוגייה הפלסטינית.

*בניגוד לבלינקן, הערבים ערים לנטייה הפלסטינית – כמו גם האייתולות באיראן והמוג'אהידין באפגניסטן – לנשוך את היד המסייעת להם, כפי שחשו מצרים בשנות ה-50', סוריה בשנות ה-60', ירדן ב-1970-1968, לבנון ב-1982-1970 וכווית ב-1990.  ישראל חשה זאת על בשרה אחרי המחוות הדרמטיות ב-1993 (אוסלו) ו-2005 (התנתקות).

*בניגוד לבלינקן הרואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי במזרח התיכון, הערבים מבהירים במעשיהם (גם אם לא במלל) שהסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, לא בבת-עין ערבית ולא מוקד זעזועים אזוריים.

*בניגוד למדיניות בלינקן, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן לא ראו בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להסכמי שלום עם ישראל. גם סעודיה – המנוע המרכזי מאחורי "הסכמי אברהם" – לא מאפשרת לסוגייה הפלסטינית לשבש את קשריה חסרי-התקדים עם ישראל.

*בניגוד לתפישת העולם של בלינקן, סדר העדיפויות הערבי אינו מדגיש את הסוגייה הפלסטינית, אלא אינטרסים ערבים כגון העמידה בפני איומים קטלניים של משטר האייתולות וטרור "האחים המוסלמים", כח ההרתעה הצבאי של ישראל ויכולותיה הטכנולוגיות הביטחוניות והאזרחיות ותרומתן לביטחון וכלכלת מדינות ערב הסוניות.

*בניגוד לכישלון שיטתי של כל תכניות השלום של בלינקן וקודמיו במחלקת המדינה והבית הלבן (להוציא את "הסכמי אברהם" המנוגדים להתנהלות מחלקת המדינה) – שהתמקדו בסוגייה הפלסטינית – ששת הסכמי השלום נחתמו מכיוון שהתמקדו באינטרסים הערביים, עקפו את הסוגייה הפלסטינית ושללו מהפלסטינים את יכולת הווטו.

*בניגוד לבלינקן המאמין שהפלסטינים – וכך גם לגבי האייתולות – עשויים לקיים הסכמים ולאמץ דו-קיום בשלום, הערבים רואים בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-טובה.

*בניגוד לבלינקן המעוגן בהווה ובעתיד ומקל ראש בעבר, הערבים מעניקים משקל רב למסורת ארוכת-השנים של יחסים קרובים של הפלסטינים עם ישויות פורעות-חוק כגון גרמניה הנאצית, ברה"מ והגוש הסובייטי, משטר האייתולות, צדאם חוסיין, קובה, וונצואלה, צפון קוריאה, "האחים המוסלמים", וארגוני טרור באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית.

*בלינקן לוחץ על ישראל להקריב את מציאות המזרח התיכון והניסיון הערבי המורכבים, עקובי-דם ומתסכלים על מזבח הרהורי-לב הפשוטים לקליטה ושלווים.

*בלינקן לוחץ על ישראל להתנהל לפי המלל – ולא המעש – הערבי בהקשר הפלסטיני.

*בלינקן מנסה לשכנע את ישראל להתעלם מ-120 שנות טרור, חינוך לשנאה והסתה פלסטינים, כמו גם מאמנות הפת"ח ואש"פ (שבאו לעולם לפני 1967!) ולפעול כאילו הפלסטינים מתמקדים בגודלה – ולא בחיסולה – של ישראל.

*בניגוד לבלינקן הפורש בפני מנהיגים פלסטינים "שטיח אדום", הערבים פורשים בפניהם "מרבד מרוט".

*מדיניות מחלקת המדינה, המיוצגת על ידי בלינקן, נכשלה באופן שיטתי במזרח התיכון. לדוגמא, תקיעת סכין בגב השאה הפרסי והענקת רוח גבית לשלטון האייתולות; התייחסות לצדאם חוסיין כ"אויבו של אויבי הוא ידיד" עד יום הפלישה לכווית; סלילת הדרך להענקת פרס נובל לשלום לערפאת; הפלת משטר קדאפי שהפכה את לוב למוקד טרור אסלאמי עולמי וזירת מלחמות אזרחים; קבלת פני ה"צונאמי הערבי" – המזעזע את המזרח התיכון מ-2010 – כאילו היה "אביב ערבי"; התנגדות נחרצת להקמת המדינה היהודית, והפעלת לחץ כבד לנסיגת ישראל ל"קווי 1947"; ועוד.

*האם מזכיר המדינה בלינקן יתאים את מדיניותו למציאות המזרח תיכונית, או ימשיך במדיניות המנותקת מהמזרח התיכון? המשך המדיניות הנוכחית יוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, יקצין את האיומים הקטלניים על כל מנהיגי ערב הפרו-אמריקאים, ויחמיר את הפגיעה באינטרסים הכלכליים והביטחוניים של ארה"ב ובסיכוי לשלום.