הכי פופולרים

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 12 יולי 2023, https://bit.ly/3JTfkey

עיכוב הזמנת ראש הממשלה נתניהו לבית הלבן, האיום בדבר הערכה-מחדש של היחסים עם ישראל והדאגה – כביכול – לגורל הדמוקרטיה בישראל, מהווים אמצעי לחץ לתאם כל פעולה ישראלית נגד תשתית הגרעין האיראני, להקפיא את הבנייה ביו"ש ומזרח ירושלים (במקביל לעידוד הבנייה הערבית), לחלק את ירושלים, לסגת ל"קו הירוק" ולהקים מדינה פלסטינית.

טוב יעשה ראש הממשלה אם יאמץ את התנהלות האבות המייסדים – מבן גוריון ועד יצחק שמיר – שהבינו כי הדיפת לחץ אמריקאי היא מרכיב מרכזי במדיניות החוץ והביטחון, שהביא לעימות קצר-טווח אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח. הם הבינו שארה"ב מעדיפה בעלת-ברית מונחית-חזון ועקרונות היסטוריים וביטחוניים, שאינה מקריבה אותם על מזבח נוחיות דיפלומטית וכלכלית. 

ב-1948/49 איימו ארה"ב, בריטניה והאו"מ בסנקציות כלכליות ודיפלומטיות אם ישראל לא תיסוג מ"שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף, הנגב ומערב ירושלים, ותקלוט פליטים פלסטינים. רה"מ בן גוריון דחה את הדרישות.

למרות לחץ אמריקאי שיטתי (2017-1948 ו-2023-2021), התרחבו שתופי הפעולה ישראל-ארה"ב באופן דרמטי עקב התנהלות מונחית-חזון ועקרונות של ראשי ממשלה, בגלל יכולות טכנולוגיות וביטחוניות ייחודיות של ישראל, ועקב תרומה הולכת וגוברת של ישראל לכלכלת וביטחון ארה"ב.

ראשי ממשלה אלו הוכיחו שלחץ בינלאומי לא יביא את ישראל לפגוע בזכויותיה ההיסטוריות ובביטחונה. 

הם הבינו את הפער בין פופולריות קלת-השגה לבין הערכה אסטרטגית המחייבת הדיפת לחץ כבד.

הם הכירו בעובדה שלחץ הוא חלק בלתי-נפרד מהיחסים עם ארה"ב, המלמד על נחישות ואמינות ישראל כבעלת-ברית אסטרטגית. הם ידעו שאין "ארוחות חינם"; שאי-עמידה בלחץ תביא להחרפת הלחץ; תכרסם בתדמית ההרתעה של ישראל ובמעמדה כבעלת-ברית יעילה; ותעניק רוח גבית לאויבי ישראל. 

הם ידעו שבמקביל ללחצי הבית הלבן ומחלקת המדינה, ישראל זוכה (מ-1948) לתמיכה שיטתית של שני בתי הקונגרס – שהוא שווה-עוצמה לרשות המבצעת – ושל הבוחר האמריקאי המטיל חיתתו על המחוקקים והנשיא. כניעה ללחץ תפגע בתדמיתנו בעיני תומכינו.

לחץ ארה"ב (השורר מאז 1948, להוציא את נשיאות טראמפ, שדחק את מחלקת המדינה ממרכז הבמה המדינית) הוא ביטוי למדיניות מחלקת המדינה, שהיא שגוייה בשיטתיות: התנגדה להקמת המדינה; חיבקה את ערפאת, אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, "האחים המוסלמים", חמאס והרש"פ, אך מפעילה לחץ על ישראל, סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות; וכו'.

ב-1955-1948 הדף רה"מ בן גוריון לחץ כבד של מחלקת המדינה (ומזכיר המדינה הפופולרי הגנרל ג'ורג' מרשל), הפנטגון, ה-CIA, ה"ניו יורק טיימס", הוושינגטון פוסט" ורבנים אמריקאים להימנע מהכרזת עצמאות. הוא גם הדף לחץ של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית לסגת לגבולות החלוקה ("תכנית אלפא").

ב-1974-1967, למרות לחץ ארה"ב, איחד רה"מ אשכול את ירושלים והקים את השכונה והישובים הראשונים מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, יו"ש ורמת הגולן, ורה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה בירושלים, יו"ש ורמת הגולן.

ב-1981 הורה רה"מ בגין על השמדת הכור הגרעיני בעיראק, והחיל את החוק הישראלי ברמת הגולן, חרף לחץ כבד של ארה"ב, כולל השעיית מטוסי קרב והסכמים לשיתוף פעולה ביטחוני.

ב-1992-1983 הרחיב רה"מ שמיר את הבנייה ביו"ש באופן משמעותי על אפה וחמתה של וושינגטון.

בספטמבר 1982, דחה רה"מ בגין את "תכנית רייגן" שלחצה לנסיגה ל"קו הירוק" (בליווי איום להעריך מחדש את יחסי ארה"ב-ישראל).  

העובדות הנ"ל ממחישות לראש הממשלה שהדיפת לחץ אמריקאי מקדמת את ביטחון וכח ההרתעה של ישראל, מצמצמת את זעזועי האזור, ומשדרגת את הערכתה הגיאו-אסטרטגית של ארה"ב כלפי ישראל.

על אף הלחץ הנשיאותי השגרתי – בהשראת מחלקת המדינה – נשיאי ארה"ב, חברי בית הנבחרים והסנטורים וציבור הבוחרים בארה"ב יודעים שביום סגריר אי-אפשר לסמוך על בעלת ברית רופסת, פייסנית, וותרנית הנרתעת מלחצים, אך אפשר לסמוך על בעלת ברית מונחית-עקרונות ובעלת כוח-עמידה, שאינה מוכנה להקריב זכויות היסטוריות וצרכי ביטחון ארוכי-טווח על מזבח נוחיות דיפלומטית קיצרת טווח.  

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב" 
"חדשות מחלקה ראשונה
", 20 יוני 2023,bit.ly/3paQxeZ

English edition    bit.ly/3qWyycw

*ב-1989, בתום מפגש שמיר בוושינגטון עם מנהיגי הרוב הדמוקרטי והמיעוט הרפובליקני בסנאט, ג'ורג' מיטצ'ל ובוב דול, אמר הסנטור דול לשמיר: "מנהיג הרוב הדמוקרטי ואני מכבדים אותך – למרות שאיננו מסכימים עם מדיניותך – מכיוון שאתה קשוח!"

*ההנהגה המדינית והביטחונית יכולה להיעזר במורשת ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל – שנפטר ב-30 ביוני 2012 –בכל הקשור להדיפת לחץ אמריקאי שיטתי  להימנע מפעולה צבאית רחבת-ממדים נגד הטרור הפלסטיני, להימנע מפעולה צבאית עצמאית נגד איראן ללא אישור של ארה"ב, ולסגת מיו"ש כדי לאפשר הקמת מדינה פלסטינית.   

*ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל היה נמוך-קומה, אבל מדינאי ענק ופורץ-דרך בתחומי העלייה, כלכלה, שיתוף פעולה אסטרטגי עם ארה"ב ועמידה בלחצים.

*מזכיר המדינה לשעבר שולץ התנגד למדיניות שמיר בסוגייה הפלשתינית, אך הדגיש תמיד את הערכתו ליושרה ולעוצמה של שמיר, שהפכו אותו לבעל-ברית אמין ומבוקש ביום סגריר.

*אמנם החוק האמריקאי שיזמו הסנטור ג'קסון וציר בית הנבחרים ואניק ב-1974 כפה על ברה"מ/רוסיה את פתיחת שערי ההגירה, אך מדיניות עלייה פרו-אקטיבית, אגרסיבית ונחושה של שמיר הביאה יותר ממיליון עולי ברה"מ לישראל במקום לארה"ב, גרמניה, קנדה ואוסטרליה. עוזר מזכיר המדינה לשעבר, ריצ'רד שיפטר, חווה את הלחץ השיטתי והתקיף שהפעיל שמיר על מזכירי המדינה, שולץ ובייקר, להפסקת הנפקת תעודות פליט אמריקאיות ליהודי ברה"מ. בשיחותיו עם מנהיגי ארה"ב הדגיש שמיר: "יהודי אינו פליט, מכיוון שיש לו בית – מדינת ישראל!" שמיר אף יזם פנייה ל-100 חברי הסנאט האמריקאי כדי שילחצו על מוסקבה לאפשר ליהודים לטוס רק לנתב"ג ולא לוינה או רומא. היוזמה זכתה לתמיכת כל הסנטורים, למרות הסתייגות גורמים בכירים בישראל ובארה"ב, והביאה למהפך: מ-80% נשירה (עד 1990) לכמעט 100% עלייה.

*שמיר הוביל קליטה של מיליון עולי ברה"מ ו-60,000 עולי אתיופיה על ידי פחות מ-5 מיליון ישראלים (בסוף שנות ה-80') – הישג אנושי חסר תקדים. הוא ראה בעלייה את ייעוד המדינה, מטרה לאומית עליונה הקובעת את המאזן הדמוגרפי מערבית לירדן, ומנוע-צמיחה אדיר המשדרג את הכלכלה, הטכנולוגיה, הרפואה, החינוך, את מעמדה האזורי והגלובלי של ישראל, ואת כוח ההרתעה שלה, שהוא קריטי לקידום הביטחון והשלום.

*הנשיא בוש (האב) ומזכיר המדינה ג'ים בייקר, שהטיחו בשמיר ביקורת ארסית, כיבדו את דבקות שמיר בחזון הציוני ובעקרונות הביטחון של ישראל, ולכן ראו בו בעל ברית אמין של ארה"ב, למרות הסתייגותם הנחרצת והנואלת ממדיניותו בסוגייה הפלסטינית.

*שמיר הוביל בנחרצות מדיניות מונחית עקרונות, ערכים ואידיאולוגיה; הוא לא הובל על ידי סקרי דעת קהל ויועצי תדמית.

*ב-1991, בעיצומו של הנתק בין רה"מ שמיר והנשיא בוש, אמר לי המצליף הרפובליקני בבית הנבחרים, ניוט גינגריץ (לימים יו"ר בית הנבחרים): "אין אפשרות לתקשורת סבירה בין האריסטוקרט בוש – שקיבל תפקידים בכירים על מגש של כסף – לבין לוחם החירות שמיר, שהוכיח כי הוא נכון להקריב את חייו על מזבח עקרונות."

*ב-1991 הוא התנה את השתתפותו ב"ועידת מדריד" בהתחייבות ארה"ב להימנע מהתייחסות ל"שטחים תמורת שלום" ביו"ש ובגולן ולמנוע את השתתפות נציגי אש"פ, ואכן ארה"ב עמדה בהתחייבויות.

*תדמיתו האסטרטגית של שמיר שודרגה עקב התנגדותו הבלתי-מתפשרת לערבויות בינלאומיות לביטחון ישראל ולהצבת חיילים זרים על גבולותיה. 

*הדיפה נמרצת של הלחץ האמריקאי לנסיגה מיו"ש ולביצוע מחוות מרחיקות-לכת לפלסטינים כרסמה בפופולריות של שמיר, אך האדירה את ההערכה האסטרטגית של ארה"ב כלפיו.

*ב-1992 אמר לי המצליף הרפובליקני בסנאט, אלן סימפסון, שהסתייג ממדיניות ראש הממשלה שמיר: "איך אפשר לאהוד את שמיר המציג את משנתו הרעיונית והביטחוני בלהט של נמר טורף המסתער עליך? אבל, איך אפשר שלא להעריך את יכולותיו של נמר טורף הנלחם לצידך?!"

*ביום סגריר ארה"ב אינה זקוקה ל"שק חבטות" אלא לבעל-ברית אמין – כמו שמיר – הקורא תגר גם על ארה"ב, ונכון להקריב פופולריות על מזבח עקרונות וביטחון המדינה.

*שמיר היה אב-טיפוס של פטריוטיות, אופטימיות, מנהיגות מונחית-זכות וביטחון, נחישות, אמינות, צניעות, עצמאות והדיפת לחצים.

*שמיר הניח את המסד לזינוק כלכלי מקריסה (באמצע שנות ה-80') ליציבות כלכלית חריגה בעולם. שליטתו במצבי-לחץ, מחשבתו האסטרטגית וארוכת-הטווח ונטייתו להנהיג על ידי האצלת-סמכויות למומחים (ללא קשר לעמדותיהם הפוליטיות), סללו את הדרך לייצוב השקל, לירידה דרמטית של שיעורי אינפלציה, ריבית, אבטלה וגירעון תקציבי.

*כהונת שמיר כראש הממשלה אופיינה ע"י העמקה חסרת-תקדים של שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארה"ב – למרות אי-הסכמות נוקבות בסוגייה הפלשתינית –  מהסכם אפריל 1988 ועד העמקה חסרת-תקדים של שיתופי הפעולה האסטרטגים בשנים 1992-1991, כולל הגברת שיתוף הפעולה של התעשיות הביטחוניות, מודיעין ולוחמה בטרור; הרחבת היקף תמרונים צבאיים, הצבה מראש של ציוד ביטחוני אמריקאי בישראל, שדרוג נמל חיפה לצרכי הצי ה-6, ועוד.

*רוב היוזמות להרחבת שיתופי הפעולה הביטחוניים באו מהרשות המחוקקת, והן יושמו למרות התנגדות הרשות המבצעת (מזכיר המדינה בייקר והנשיא בוש). שמיר הכיר בעוצמת שני בתי הקונגרס, השקולה לעוצמת הנשיא, וראה בהם בני-שיח מרכזיים (ולא נהג-משנה) לצד הנשיא ומזכיר המדינה.

*אתגרי 2023 מבית ומחוץ – ביטחוניים וכלכליים – שחלקם משותף לישראל ולארה"ב, מחייבים את מנהיגי ישראל וארה"ב לאמץ את מורשת רה"מ שמיר ז"ל.

פוסטים אחרונים

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מידה", 8 ספטמבר 2023, https://bit.ly/3P7WBOo

English edition  https://bit.ly/3r1wJeY

הסכם אוסלו והכתובת על הקיר

בינואר 1979 העניק הנשיא קארטר רוח גבית להשתלטות אייתוללה חומייני על איראן בהניחו שחומייני יתמקד בטרקטורים ולא בטנקים.
בספטמבר 1993 העניק רה"מ רבין רוח גבית לארגון הטרור אש"פ בהניחו שערפאת יתמקד באתגרי ההקמה של הרש"פ ולא בטרור.

מעצבי אוסלו הקריבו את המציאות האלימה המזרח תיכונית על מזבח הכמיהה ל"שלום עכשיו". הם התעלמו מהכתובת הבוהקת על הקיר שהזהירה מהצפוי:

*הסכם אוסלו חילץ את אש"פ מבירא עמיקתא לאיגרא רמא וסלל את הדרך לגלי טרור חסרי-תקדים, כולל אלפי טילים המשוגרים לריכוזי אוכלוסין.

*ההסכם שידרג את מיקום מפקדות אש"פ מתוניסיה, תימן וסודן הרחוקות, ליו"ש ועזה הנושקות למיקום יעד הטרור: אזרחי ישראל.

*שדרוג המיקום של מפקדות אש"פ – ששינו את שמם ל"רשות הפלסטינית" – הוגדר על ידי צמרת אש"פ כ"סוס טרויאני", המרחיב את פוטנציאל הטרור באמצעות שליטה ישירה על ערביי יו"ש ועזה, וליבוי ההקצנה של ערביי "הקו הירוק".

*הסכם אוסלו העניק רוח גבית עזה ל"תורת השלבים" של אש"פ הקובעת – ללא התחשבות בהסכמים בינלאומיים – שכל שטח הנמסר לפלסטינים מהווה מקפצה לסיום "כיבושי 1948" והקמת מדינה פלסטינית מנהר הירדן ועד הים התיכון. עמדה זאת הוצגה על ידי ערפאת בטלוויזיה הירדנית ב-13 לספטמבר, בעיצומו של טקס החתימה על הסכם אוסלו שהתקיים על מדשאת הבית הלבן…

*כצפוי, הסכם אוסלו סלל את הדרך לרשות פלסטינית מושחתת, עריצה וטרוריסטית, המלבה את הטרור באמצעות מערכת חינוך לשנאה (קו יצור של טרוריסטים), הסתה במסגדים, האדרת טרוריסטים ומענקים חודשיים נדיבים למשפחות טרוריסטים. לדברי ערפאת, מטרת הטרור היא להפחיד את האוכלוסייה היהודית כדי להביא ל"ירידה" מסיבית.

תום פרידמן התעלם מהכתובת על הקיר

בספטמבר 1993 כתב העתונאי תום פרידמן שהסכם אוסלו מייצג את "ניצחון התקווה על ההיסטוריה", והציג את ערפאת כטרוריסט שהפך למדינאי שוחר-שלום. כאשר היה ראש משרד ה"ניו יורק טיימס" בביירות (1988-1984) הוא התייחס לערפאת כלוחם גרילה טפלון, חברה'מן וכוכב רוק. בשנת 2000 הוא כתב "האם ערפאת הוא נלסון מנדלה או [כוכב ה"קאונטרי] ווילי נלסון?". ב-1988 אחרי שמכוניתו נרגמה באבנים במזרח ירושלים, אמר לחברו: "אם היה לי אקדח הייתי מרסק את פני הממזרים". לשאלתי (כאשר הייתי מנהל לשכת העיתונות הממשלתית) מדוע לא דיווח לקוראיו על החוויה, הוא השיב שלא חשב שהייתה ראויה לפרסום…

בניגוד לפרידמן, מנהיגי ערב מודעים להתנהלות הפלסטינית הבין-ערבית פורעת החוק, שהפכה אותם לאב-טיפוס לחתרנות, טרור, כפיות-תודה ובוגדנות, ולכן הם מגבילים את תמיכתם להקמת מדינה פלסטינית למלל ומחוות סמליות ונמנעים ממעש מהותי. 

שמעון פרס זלזל בכתובת על הקיר

שמעון פרס היה האדריכל המוביל של הסכם אוסלו ופרסם – חודש אחרי החתימה על ההסכם – ספר ("המזרח התיכון החדש") המציג את הנחות היסוד שהובילו להסכם. הספר מהווה תכנית-אב לניצחון מציאות אלטרנטיבית, נוחה ומעודדת על המציאות המורכבת, הרצחנית והמתסכלת במזרח התיכון, שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז הופעת האסלאם במאה ה-7.

לדוגמא:

"הסדר העולמי החדש אינו מוביל למלחמות (80)…

"עלינו להקים מזרח תיכון חדש, ובמסגרתו השלום יהיה מרכיב ביטחון עיקרי (עמ' 84)… עלינו להתמקד במזרח התיכון החדש ובמהות החדשה של הביטחון, ולהימנע מהתמקדות בניצחונות ומלחמות העבר שחלפו מהעולם ללא-שוב (עמ' 85)…

"מלחמה היא 'סוס טרויאני' שעבר מהעולם (עמ' 51)… בהתחשב בנסיבות, כל מלחמה שתפרוץ תהייה לשווא (עמ' 52)… אנו ממשיכים להתכונן ללחימה, אך לא עושים זאת כדי לפתוח במלחמה, אלא כדי להדוף מתקפות ולהגן על השלום עמ' 69)… 

"אחרי מאות שנים של עוינות אלימה, המזרח התיכון חייב להכיר במשמעות המהפכנית של השלום (עמ' 77)…

"העומק האסטרטגי מאבד מחשיבותו, אך הדו-קיום בשלום מכה שורשים… עלינו לקיים הערכה-מחודשת של תפישת המלחמה כחלק ממערכת היחסים הבינלאומית (עמ' 78)…

"המשמעות של 'גבולות רכים' היא שאין צורך להציב צבא לידם (עמ' 174)… עלינו לשאוף לפחות נשק ויותר אמונה [בשלום]. 'גבולות רכים' מקילים על השגת השלום ויסיעו לעמוד בפני תקופות סוערות (עמ' 174)…"

תובנות מהסכם אוסלו

*הסכם אוסלו גובש בראייה מערבית המקריבה את מציאות המזרח התיכון על מזבח הרהורי-לב הנובעים מכמיהה לשלום, אך מחריפים טרור ומלחמה.

*ההנחה ששליטת ישראל ברכסי יו"ש תפעיל פצצת-זמן דמוגרפית ערבית, מתעלמת מהמציאות הדמוגרפית, המתעדת התמערבות דרמטית של הדמוגרפיה הערבית (בכל העולם הערבי) ותנופה דמוגרפית יהודית (במיוחד במגזר החילוני).

*תפישת העולם של אוסלו – החיה ובועטת גם היום – מקילה ראש בהתנהלות הפלסטינית פורעת-החוק במישור הבין-ערבי, ומתמקדת בהערכות ספקולטיביות על התנהלות פלסטינית בעתיד. תפישת עולם זאת מתעלמת מהעובדה שגופים פורעי-חוק נוטים לגדוע את היד המזינה אותם.

*תפישת העולם של אוסלו מתעלמת מהעובדה שקידום החזון הפלסטיני לחיסול הישות הציונית "הכופרת" – המתועד במערכת החינוך לשנאה, אמנות פת"ח ואש"פ ו"תורת השלבים" – עולה בחשיבותו על מחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות לכת המוענקות לפלסטינים (כפי שמבהירה המציאות אחרי הסכמי אוסלו, חברון, וועידת "וואיי" וה"היתנתקות").

*ב-2023 ממשיכה מחלקת המדינה בארה"ב לדבוק בתפישת העולם של הסכם אוסלו, תוך התעלמות מההשלכות השליליות של מדינה פלסטינית על אינטרס ארה"ב: הפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי; הפיכת ירדן לזירת טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי; גלישה הרסנית של הטרור מירדן לחצי האי ערב ואיום מיידי על משטרי מפיקות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות; הענקת בוננזה אסטרטגית לאיראן, סין ורוסיה ומכה לכלכלת וביטחון ארה"ב.

*הסנטור הדמוקרטי דניאל אינוייה שהיה יו"ר וועדת ההקצבות וועדת המודיעין, והמחוקק האמריקאי שתרם יותר מכל מחוקק להעמקת שתוף הפעולה עם ישראל, אמר ביום החתימה על הסכם אוסלו: "אני חושש שההסכם עלול להפוך למסע הלוויה של ישראל."

*הסנטור אינוייה גם הבין שמימוש החזון הפלסטיני מותנה בחיסול ישראל, בניגוד למנהיגי מדינות ערב שמימוש חזונם אינו מחייב את חיסול ישראל, ולעתים אף מקודם על ידי שתוף פעולה עם ישראל (כפי שמבהירים "הסכמי אברהם" והקשר המתרחב עם סעודיה).

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 12 יולי 2023, https://bit.ly/3JTfkey

עיכוב הזמנת ראש הממשלה נתניהו לבית הלבן, האיום בדבר הערכה-מחדש של היחסים עם ישראל והדאגה – כביכול – לגורל הדמוקרטיה בישראל, מהווים אמצעי לחץ לתאם כל פעולה ישראלית נגד תשתית הגרעין האיראני, להקפיא את הבנייה ביו"ש ומזרח ירושלים (במקביל לעידוד הבנייה הערבית), לחלק את ירושלים, לסגת ל"קו הירוק" ולהקים מדינה פלסטינית.

טוב יעשה ראש הממשלה אם יאמץ את התנהלות האבות המייסדים – מבן גוריון ועד יצחק שמיר – שהבינו כי הדיפת לחץ אמריקאי היא מרכיב מרכזי במדיניות החוץ והביטחון, שהביא לעימות קצר-טווח אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח. הם הבינו שארה"ב מעדיפה בעלת-ברית מונחית-חזון ועקרונות היסטוריים וביטחוניים, שאינה מקריבה אותם על מזבח נוחיות דיפלומטית וכלכלית. 

ב-1948/49 איימו ארה"ב, בריטניה והאו"מ בסנקציות כלכליות ודיפלומטיות אם ישראל לא תיסוג מ"שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף, הנגב ומערב ירושלים, ותקלוט פליטים פלסטינים. רה"מ בן גוריון דחה את הדרישות.

למרות לחץ אמריקאי שיטתי (2017-1948 ו-2023-2021), התרחבו שתופי הפעולה ישראל-ארה"ב באופן דרמטי עקב התנהלות מונחית-חזון ועקרונות של ראשי ממשלה, בגלל יכולות טכנולוגיות וביטחוניות ייחודיות של ישראל, ועקב תרומה הולכת וגוברת של ישראל לכלכלת וביטחון ארה"ב.

ראשי ממשלה אלו הוכיחו שלחץ בינלאומי לא יביא את ישראל לפגוע בזכויותיה ההיסטוריות ובביטחונה. 

הם הבינו את הפער בין פופולריות קלת-השגה לבין הערכה אסטרטגית המחייבת הדיפת לחץ כבד.

הם הכירו בעובדה שלחץ הוא חלק בלתי-נפרד מהיחסים עם ארה"ב, המלמד על נחישות ואמינות ישראל כבעלת-ברית אסטרטגית. הם ידעו שאין "ארוחות חינם"; שאי-עמידה בלחץ תביא להחרפת הלחץ; תכרסם בתדמית ההרתעה של ישראל ובמעמדה כבעלת-ברית יעילה; ותעניק רוח גבית לאויבי ישראל. 

הם ידעו שבמקביל ללחצי הבית הלבן ומחלקת המדינה, ישראל זוכה (מ-1948) לתמיכה שיטתית של שני בתי הקונגרס – שהוא שווה-עוצמה לרשות המבצעת – ושל הבוחר האמריקאי המטיל חיתתו על המחוקקים והנשיא. כניעה ללחץ תפגע בתדמיתנו בעיני תומכינו.

לחץ ארה"ב (השורר מאז 1948, להוציא את נשיאות טראמפ, שדחק את מחלקת המדינה ממרכז הבמה המדינית) הוא ביטוי למדיניות מחלקת המדינה, שהיא שגוייה בשיטתיות: התנגדה להקמת המדינה; חיבקה את ערפאת, אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, "האחים המוסלמים", חמאס והרש"פ, אך מפעילה לחץ על ישראל, סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות; וכו'.

ב-1955-1948 הדף רה"מ בן גוריון לחץ כבד של מחלקת המדינה (ומזכיר המדינה הפופולרי הגנרל ג'ורג' מרשל), הפנטגון, ה-CIA, ה"ניו יורק טיימס", הוושינגטון פוסט" ורבנים אמריקאים להימנע מהכרזת עצמאות. הוא גם הדף לחץ של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית לסגת לגבולות החלוקה ("תכנית אלפא").

ב-1974-1967, למרות לחץ ארה"ב, איחד רה"מ אשכול את ירושלים והקים את השכונה והישובים הראשונים מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, יו"ש ורמת הגולן, ורה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה בירושלים, יו"ש ורמת הגולן.

ב-1981 הורה רה"מ בגין על השמדת הכור הגרעיני בעיראק, והחיל את החוק הישראלי ברמת הגולן, חרף לחץ כבד של ארה"ב, כולל השעיית מטוסי קרב והסכמים לשיתוף פעולה ביטחוני.

ב-1992-1983 הרחיב רה"מ שמיר את הבנייה ביו"ש באופן משמעותי על אפה וחמתה של וושינגטון.

בספטמבר 1982, דחה רה"מ בגין את "תכנית רייגן" שלחצה לנסיגה ל"קו הירוק" (בליווי איום להעריך מחדש את יחסי ארה"ב-ישראל).  

העובדות הנ"ל ממחישות לראש הממשלה שהדיפת לחץ אמריקאי מקדמת את ביטחון וכח ההרתעה של ישראל, מצמצמת את זעזועי האזור, ומשדרגת את הערכתה הגיאו-אסטרטגית של ארה"ב כלפי ישראל.

על אף הלחץ הנשיאותי השגרתי – בהשראת מחלקת המדינה – נשיאי ארה"ב, חברי בית הנבחרים והסנטורים וציבור הבוחרים בארה"ב יודעים שביום סגריר אי-אפשר לסמוך על בעלת ברית רופסת, פייסנית, וותרנית הנרתעת מלחצים, אך אפשר לסמוך על בעלת ברית מונחית-עקרונות ובעלת כוח-עמידה, שאינה מוכנה להקריב זכויות היסטוריות וצרכי ביטחון ארוכי-טווח על מזבח נוחיות דיפלומטית קיצרת טווח.  

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב" 
"חדשות מחלקה ראשונה
", 20 יוני 2023,bit.ly/3paQxeZ

English edition    bit.ly/3qWyycw

*ב-1989, בתום מפגש שמיר בוושינגטון עם מנהיגי הרוב הדמוקרטי והמיעוט הרפובליקני בסנאט, ג'ורג' מיטצ'ל ובוב דול, אמר הסנטור דול לשמיר: "מנהיג הרוב הדמוקרטי ואני מכבדים אותך – למרות שאיננו מסכימים עם מדיניותך – מכיוון שאתה קשוח!"

*ההנהגה המדינית והביטחונית יכולה להיעזר במורשת ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל – שנפטר ב-30 ביוני 2012 –בכל הקשור להדיפת לחץ אמריקאי שיטתי  להימנע מפעולה צבאית רחבת-ממדים נגד הטרור הפלסטיני, להימנע מפעולה צבאית עצמאית נגד איראן ללא אישור של ארה"ב, ולסגת מיו"ש כדי לאפשר הקמת מדינה פלסטינית.   

*ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל היה נמוך-קומה, אבל מדינאי ענק ופורץ-דרך בתחומי העלייה, כלכלה, שיתוף פעולה אסטרטגי עם ארה"ב ועמידה בלחצים.

*מזכיר המדינה לשעבר שולץ התנגד למדיניות שמיר בסוגייה הפלשתינית, אך הדגיש תמיד את הערכתו ליושרה ולעוצמה של שמיר, שהפכו אותו לבעל-ברית אמין ומבוקש ביום סגריר.

*אמנם החוק האמריקאי שיזמו הסנטור ג'קסון וציר בית הנבחרים ואניק ב-1974 כפה על ברה"מ/רוסיה את פתיחת שערי ההגירה, אך מדיניות עלייה פרו-אקטיבית, אגרסיבית ונחושה של שמיר הביאה יותר ממיליון עולי ברה"מ לישראל במקום לארה"ב, גרמניה, קנדה ואוסטרליה. עוזר מזכיר המדינה לשעבר, ריצ'רד שיפטר, חווה את הלחץ השיטתי והתקיף שהפעיל שמיר על מזכירי המדינה, שולץ ובייקר, להפסקת הנפקת תעודות פליט אמריקאיות ליהודי ברה"מ. בשיחותיו עם מנהיגי ארה"ב הדגיש שמיר: "יהודי אינו פליט, מכיוון שיש לו בית – מדינת ישראל!" שמיר אף יזם פנייה ל-100 חברי הסנאט האמריקאי כדי שילחצו על מוסקבה לאפשר ליהודים לטוס רק לנתב"ג ולא לוינה או רומא. היוזמה זכתה לתמיכת כל הסנטורים, למרות הסתייגות גורמים בכירים בישראל ובארה"ב, והביאה למהפך: מ-80% נשירה (עד 1990) לכמעט 100% עלייה.

*שמיר הוביל קליטה של מיליון עולי ברה"מ ו-60,000 עולי אתיופיה על ידי פחות מ-5 מיליון ישראלים (בסוף שנות ה-80') – הישג אנושי חסר תקדים. הוא ראה בעלייה את ייעוד המדינה, מטרה לאומית עליונה הקובעת את המאזן הדמוגרפי מערבית לירדן, ומנוע-צמיחה אדיר המשדרג את הכלכלה, הטכנולוגיה, הרפואה, החינוך, את מעמדה האזורי והגלובלי של ישראל, ואת כוח ההרתעה שלה, שהוא קריטי לקידום הביטחון והשלום.

*הנשיא בוש (האב) ומזכיר המדינה ג'ים בייקר, שהטיחו בשמיר ביקורת ארסית, כיבדו את דבקות שמיר בחזון הציוני ובעקרונות הביטחון של ישראל, ולכן ראו בו בעל ברית אמין של ארה"ב, למרות הסתייגותם הנחרצת והנואלת ממדיניותו בסוגייה הפלסטינית.

*שמיר הוביל בנחרצות מדיניות מונחית עקרונות, ערכים ואידיאולוגיה; הוא לא הובל על ידי סקרי דעת קהל ויועצי תדמית.

*ב-1991, בעיצומו של הנתק בין רה"מ שמיר והנשיא בוש, אמר לי המצליף הרפובליקני בבית הנבחרים, ניוט גינגריץ (לימים יו"ר בית הנבחרים): "אין אפשרות לתקשורת סבירה בין האריסטוקרט בוש – שקיבל תפקידים בכירים על מגש של כסף – לבין לוחם החירות שמיר, שהוכיח כי הוא נכון להקריב את חייו על מזבח עקרונות."

*ב-1991 הוא התנה את השתתפותו ב"ועידת מדריד" בהתחייבות ארה"ב להימנע מהתייחסות ל"שטחים תמורת שלום" ביו"ש ובגולן ולמנוע את השתתפות נציגי אש"פ, ואכן ארה"ב עמדה בהתחייבויות.

*תדמיתו האסטרטגית של שמיר שודרגה עקב התנגדותו הבלתי-מתפשרת לערבויות בינלאומיות לביטחון ישראל ולהצבת חיילים זרים על גבולותיה. 

*הדיפה נמרצת של הלחץ האמריקאי לנסיגה מיו"ש ולביצוע מחוות מרחיקות-לכת לפלסטינים כרסמה בפופולריות של שמיר, אך האדירה את ההערכה האסטרטגית של ארה"ב כלפיו.

*ב-1992 אמר לי המצליף הרפובליקני בסנאט, אלן סימפסון, שהסתייג ממדיניות ראש הממשלה שמיר: "איך אפשר לאהוד את שמיר המציג את משנתו הרעיונית והביטחוני בלהט של נמר טורף המסתער עליך? אבל, איך אפשר שלא להעריך את יכולותיו של נמר טורף הנלחם לצידך?!"

*ביום סגריר ארה"ב אינה זקוקה ל"שק חבטות" אלא לבעל-ברית אמין – כמו שמיר – הקורא תגר גם על ארה"ב, ונכון להקריב פופולריות על מזבח עקרונות וביטחון המדינה.

*שמיר היה אב-טיפוס של פטריוטיות, אופטימיות, מנהיגות מונחית-זכות וביטחון, נחישות, אמינות, צניעות, עצמאות והדיפת לחצים.

*שמיר הניח את המסד לזינוק כלכלי מקריסה (באמצע שנות ה-80') ליציבות כלכלית חריגה בעולם. שליטתו במצבי-לחץ, מחשבתו האסטרטגית וארוכת-הטווח ונטייתו להנהיג על ידי האצלת-סמכויות למומחים (ללא קשר לעמדותיהם הפוליטיות), סללו את הדרך לייצוב השקל, לירידה דרמטית של שיעורי אינפלציה, ריבית, אבטלה וגירעון תקציבי.

*כהונת שמיר כראש הממשלה אופיינה ע"י העמקה חסרת-תקדים של שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארה"ב – למרות אי-הסכמות נוקבות בסוגייה הפלשתינית –  מהסכם אפריל 1988 ועד העמקה חסרת-תקדים של שיתופי הפעולה האסטרטגים בשנים 1992-1991, כולל הגברת שיתוף הפעולה של התעשיות הביטחוניות, מודיעין ולוחמה בטרור; הרחבת היקף תמרונים צבאיים, הצבה מראש של ציוד ביטחוני אמריקאי בישראל, שדרוג נמל חיפה לצרכי הצי ה-6, ועוד.

*רוב היוזמות להרחבת שיתופי הפעולה הביטחוניים באו מהרשות המחוקקת, והן יושמו למרות התנגדות הרשות המבצעת (מזכיר המדינה בייקר והנשיא בוש). שמיר הכיר בעוצמת שני בתי הקונגרס, השקולה לעוצמת הנשיא, וראה בהם בני-שיח מרכזיים (ולא נהג-משנה) לצד הנשיא ומזכיר המדינה.

*אתגרי 2023 מבית ומחוץ – ביטחוניים וכלכליים – שחלקם משותף לישראל ולארה"ב, מחייבים את מנהיגי ישראל וארה"ב לאמץ את מורשת רה"מ שמיר ז"ל.

"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition  https://bit.ly/3KvGjwe

ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור

*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.

*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.

*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".

*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.

*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.

*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.

המלחמה בטרור

*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.

*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.

* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.

*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.

*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.

*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).

*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.

*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.

*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.

*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.

*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה  – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.

*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.

השורה התחתונה

*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.

*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.

*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.

"מידה", 28 פברואר, 2023, https://bit.ly/3yhfJBz

English edition  https://bit.ly/3lVqpCM

*הצטרפות ארה"ב לגינוי ישראל במועצת הביטחון של האו"מ מייצגת את החזרת תפישת העולם של ממסד מחלקת המדינה למרכז הבמה של מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב. זו הפעם הראשונה בשש השנים האחרונות שארה"ב מאפשרת למועצת הביטחון לגנות את ישראל.

*תפישת עולם זאת אינה רק עוינת לישראל, כפי שמאפיין את מחלקת המדינה מאז שהובילה את ההתנגדות להקמת מדינה יהודית ב-1948 ול"כיבושי 1948".

*תפישת העולם של מחלקת המדינה פוגעת באינטרס ארה"ב, כאשר היא משעבדת מדיניות חוץ וביטחון לאומי חד-לאומית ועצמאית – כלפי משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", הסוגייה הפלסטינית, וכו' – למדיניות רב-לאומית משותפת עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ועם אירופה הרופסת והפייסנית כלפי משטרי טרור.

*תפישת עולם זאת מקריבה את מציאות המזרח התיכון על מזבח הרהורי-לב, כפי שמתעדת ההנחה שמדינה פלסטינית ביו"ש תגשים את החזון הפלסטיני, תקדם את השלום, תצמצם את הטרור ואת זעזועי האזור ותשדרג את האינטרס האמריקאי.

*אבל, מציאות המזה"ת בכלל, ושל ירדן בפרט, יחד עם ההתנהלות פורעת-החוק הפלסטינית במישור הבינערבי והעולמי, מלמדים שמדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תגרום להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי והמתון-יחסית מזרחית לנהר, ותביא לתופעות לוואי הרסניות כגון:

^החלפת המשטר ההאשמי ע"י משטר טרור פלסטיני, משטר טרור "האחים המוסלמים", או משטר טרור אחר;

^הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק או תימן, שתמונף ע"י משטר האייתולות כדי להדק את החגורה סביב סעודיה וישראל;

^הפיכת ירדן לזירת טרור איסלאמי אזורית ועולמית;

^תופעת-דומינו הרסנית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על קיום כל משטרי המדינות הפרו-אמריקאיות, המתונות-יחסית ומפיקות הנפט;

^הפיכת אספקת נפט סדירה מהמפרץ הפרסי לבן-ערובה בידי משטרי טרור אנטי-אמריקאים ועלייה חדה במחיר הנפט;

^עליית רמת-הסיכון של נתיבי השיט של הסחר בין אסיה לאירופה באוקינוס ההודי, ים סוף ותעלת סואץ;

^החרפת השפעתם של מוקדי הפצת-טרור, סמים ומערכות נשק מתוחכמות למשטרים רדיקלים ברחבי העולם, כולל אמריקה הלטינית;

^רוח גבית ליריבי ואויבי ארה"ב ורוח נגדית לכלכלת וביטחון ארה"ב ובעלות-בריתה.

*ממסד מחלקת המדינה – העומד מאחורי התמיכה בהחלטות אנטי-ישראליות באו"מ – משוכנע שהטרור הפלסטיני, האסלאמי והאיראני הוא מונחה-יאוש ולא מונחה-חזון פנאטי וחיסולי. הוא מתעלם מ-100 שנות טרור פלסטיני המונחה ע"י חזון עקירת הישות היהודית "הכופרת" מ"בית האסלאם", כפי שמתועד באמנה של הפתח' (1959) ואש"פ (1964), 8 ו-3 שנים לפני מלחמת ששת הימים.

*טענת מחלקת המדינה כאילו מדינה פלסטינית מערבית לירדן תקדם שלום ויציבות, ואילו שלטון ישראל ביו"ש מהווה מכשול לשלום וליציבות, מתעלמת מהרקורד הפלסטיני הגורם להתייחסות מדינות ערב לפלסטינים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור, שחיתות ובוגדנות בינערביים.

*עמדת מחלקת המדינה כאילו הסוגייה הפלסטינית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי ובבת-עין ערבית נחשפת במערומיה ע"י שתוף הפעולה חסר-התקדים בין ישראל לסעודיה והסכמי השלום עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, שהתעלמו ממחלקת המדינה, עקפו את הסוגייה הפלסטינית – כפי שעשו מצרים וירדן – ולכן התממשו (אם כי תוחלת חייהם תלויה ביציבות האזור וששת המשטרים הערביים).

*מחלקת המדינה מקלה-ראש במרכזיות מערכת החינוך-לשנאה של הרשות הפלסטינית, שהפכה לקו-ייצור היעיל ביותר של טרוריסטים (שאינם "בודדים"!) ולביטוי אותנטי ביותר של תפישת העולם והחזון של ההנהגה הפלסטינית.

*מחלקת המדינה גם מתעלמת מהמשקל הרב של ההסתה המתקיימת במסגדי הרשות הפלסטינית, האדרת טרוריסטים בכיכרות ומבני ציבור של הרשות הפלסטינית והמענקים החודשיים למשפחות של טרוריסטים. כל אלה מצביעים על כישלון צפוי של מדיניות (של מחלקת המדינה) המתבססת על מלל דיפלומטי פלסטיני מתון-יחסית, למרות שהוא מנוגד לחלוטין למעש הטרוריסטי ופורע החוק של הרשות הפלסטינית.

*השתוקקות מחלקת המדינה לפרוש "שטיח אדום" בפני אישים פלסטינים – בניגוד ל"מרבד המעופש" המקבל את פניהם במדינות ערב – החתירה להקמת מדינה פלסטינית, והחיזור (הקטלני?) אחרי משטר האייתולות ו"האחים המוסלמים", מתפרשים כסממני חולשה ע"י יריבי ואויבי ארה"ב.

*הנסיון מלמד שחולשה מהווה הזמנה ל"זאבים", כולל "זאבים" השואפים להכניע את "השטן האמריקאי הגדול" במזרח התיכון, אפריקה, אמריקה הלטינית וגם על אדמת ארה"ב (כפי שלמדנו מהמתקפה על מגדלי התאומים בניו יורק). במציאות זאת על מחלקת המדינה לשדרג את יכולות בעלת בריתה היעילה ביותר – המהווה מכפלן עוצמה ייחודי עבור ארה"ב – ולא לפעול לסירוס כח ההרתעה שלה ע"י הסגתה מרכסי יו"ש חזרה ל"קווי אושוויץ" (כפי שהגדיר אבא אבן ה"יונה הצחורה" את "הקו הירוק").

 

https://bit.ly/3Zf0O5Y"מידה", 22 פברואר 2023,

English edition  https://bit.ly/3lFI3tZ

מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבאן משוכנעים שמחוות ישראליות דרמטיות לרשות הפלסטינית הן תנאי מוקדם להרחבת הסכמי אברהם, שידרוג יחסי ישראל-סעודיה ואולי אף הסכם שלום עם סעודיה.  האם עמדה זאת תואמת את מציאות המזרח התיכון?

אינטרס ערבי

*הסכמי אברהם ותפקידה הקריטי של סעודיה כמנוע מאחורי ההסכמים, היו מונחי אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ודיפלומטים של סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.

*החלטת המדינות הערביות להגיע להסכם שלום עם ישראל לא נבעה מהשתכנעותן שישראל אכן שואפת לדו-קיום בשלום, ולא מנכונותן להיפרד ממספר תפישות-יסוד של האסלאם, אלא מהערכתן שיכולותיה הביטחוניות, הטכנולוגיות והדיפלומטיות של ישראל הן חיוניות לעמידה מול אויבים משותפים: משטר האייתולות באיראן וטרור "האחים המוסלמים".

*סעודיה ו-6 מדינות ערב (כולל מצרים וירדן) השותפות להסכמי שלום עם ישראל מבינות שהמזרח התיכון דומה להר געש היורק לבה רותחת באופן בלתי-צפוי, כפי שמלמדות 1.400 השנים האחרונות של המציאות הבינערבית הסוערת – פנימית ואזורית – וכפי שמלמד הצונאמי הערבי שפרץ בסוף 2010 ועדין משתולל ברחוב הערבי.

*מדינות ערביות אלו שואפות לצמצם את כוחם של גופים פורעי-חוק, ולכן חוששות מאופיה של מדינה פלסטינית, לאור ההתנהלות הפלסטינית האלימה בזירה הבינערבית והבינלאומית, שהפך את הפלסטינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה בינערביים.

*מדינות אלו מודאגות מהכרסום שחל לאחרונה בכח ההרתעה של ארה"ב, שהוא מרכיב חיוני בביטחונן הלאומי, כמו גם מהתוצאות הרות-האסון של 43 שנות האופציה הדיפלומטית של ארה"ב כלפי משטר האייתולות (הפועל להפלת כל משטר סוני ערבי), המעניקה רוח גבית עזה לטרור, הפצת סמים ויכולות קונבנציונליות ובליסטיות קטלניות של איראן מהמפרץ הפרסי, דרך רחבי המזרח התיכון, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ועד אמריקה הלטינית. מדינות ערב הסוניות הפרו-אמריקאיות חוששות מהשלכות החיבוק שמעניקה ארה"ב ל"אחים המוסלמים", שהם ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם עם אגפים דתיים, חינוכיים, סיעודיים ופוליטים. הן גם ערות לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only?), לרפיסות האירופאית ולחולשת המשטרים הערביים.

תפקידה של ישראל

*סעודיה ו-6 המדינות שחתמו על הסכם שלום עם ישראל חשות את מאכלת האייתולות ו"האחים המוסלמים" על צווארן. הן רואות בישראל את "סוכן ביטוח החיים" היעיל ביותר – ואולי היחיד – באזור. הן מעריכות את ישראל כמכפלן-עוצמה היעיל ביותר של ארה"ב במזרח התיכון, ומכירות בכח ההרתעה שפיתחה מאז 1967, כפי שמפגינה בפעילות הצבאיות נגד איראן (בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן) ונגד הטרור הפלסטיני והלבנוני. הן אף מכבדות את יכולות ישראל בתחום המודיעין, האימונים וגיבוש תורות לחימה.

*מדינות אלו רואות בישראל שותף-אמין ב"יום סגריר", ובמיוחד עקב נכונות ישראל להדוף לחץ אמריקאי כאשר מדובר בעקרונות היסטוריים וביטחוניים כגון ירושלים,יו"ש ואיראן. הן גם שואפות למנף את מעמדה החיובי של ישראל בקרב הציבור האמריקאי ונבחריו בשני בתי הקונגרס לשידרוג קשרים ביטחוניים ואזרחיים עם ארה"ב.

*סעודיה, איחוד האמרויות ובחריין מתמקדות במאמץ לגוון  את תשתיתן הכלכלית, מכיוון שהן ערות לסכנות הטמונות בתלות-רבה-מדי בנפט וגז טבעי, החשופים לאי-יציבות מחירים ולאיום הכחדה מצד חידושים טכנולוגים היוצרים אנרגיה נקיה וזולה יותר. הן מכירות בישראל כמעצמה טכנולוגית העשוייה לסייע להן בהשתחררות מהתלות בנפט וגז טבעי, גיוון מקורות ההכנסה ויצירת מקומות עבודה נוספים, במקביל לשיפור מצבן הביטחוני.

*הסכמי אברהם – בנוסף להסכמי השלום עם מצרים וירדן – וההרחבה חסרת-התקדים של שתופי הפעולה בין ישראל לסעודיה, מבהירים שמשקל אינטרס ערבי חיוני עשוי לעלות על משקלם של עקרונות מרכזיים באסלאם, כגון ההתנגדות בת 1,400 שנים לריבונות "כופרים" ב"בית האסלאם".  אינטרסים חיוניים עשויים אף להוביל להתמתנות דרמטית של  מערכת החינוך (המהווה בבואה נאמנה של מדיניות וחזון השלטון). ואכן, בניגוד לרשות הפלסטינית הדבקה ב- ומקצינה את – החינוך לשנאה, איחוד האמירויות עקרה את החינוך לשנאת ישראל ויהודים ושתלה חינוך לאהדת ישראל ויהודים.

תוחלת החיים של הסכמי אברהם

*הסכמי אברהם באו לעולם עקב הנחישות להימנע מהשגיאה השיטתית של מחלקת המדינה, שניכשלה בכל אחת מהצעותיה לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, בגלל התמקדותן בסוגייה הפלסטינית כאילו הייתה נושא מרכזי בסכסוך ובהוויה המדינית הערבית. הסכמי אברהם התמקדו בסדר העדיפויות ואינטרסים ערביים, עקפו את הסוגייה הפלסטינית שאיננה מככבת בסדר היום הערבי, שללו מהפלסטינים את כח הוטו, ולכן באו לאוויר העולם.

*תוחלת החיים של הסכמי אברהם תלוייה ביציבות המשטרים השותפים להסכמים.

*הסכמי אברהם הביאו לצעדים ראשונים של התמתנות מדינית ודתית ונכונות לדו-קיום בשלום, המשוועים לתמיכת ארה"ב במדינות המעורבות, ולא ללחץ על מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות.

*אבל, אין להתעלם מהאיומים ברורים, מיידיים וקטלניים על הסכמי שלום במזרח התיכון, הדומה להר געש הפולט לבה באופן בלתי-צפוי, ומאופיין ע"י פיצול, אי-יציבות, אי-סובלנות, אלימות, עריצות והיעדר דמוקרטיה, המביאים למשטרים זמניים (המגיעים לשלטון באלימות ולא בבחירות חופשיות), ולכן למדיניות והסכמים זמניים; וכל זאת במישור הבינערבי! תמיכה נחושה של ארה"ב בהסכמי אברהם – בניגוד לקרירות שמפגינה מחלקת המדינה – תצמצם את הסכנה לעתיד ההסכמים.

*על זמניות המשטרים הערביים – ולכן זמניות מדיניותם והסכמיהם – וההשלכות הפנימיות, אזוריות ועולמיות, אפשר ללמוד מהצונאמי הערבי (הנקרא בטעות "אביב ערבי") המשתולל ברחוב הערבי מסוף 2010.  כך גם שינויי משטר במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, 1963 – פעמיים, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים משנות ה-90', 1990, 1962), ועוד.

*יציבות המשטרים השותפים להסכמי אברהם תעורער ע"י מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן (בהתחשב ברקורד הפלסטיני הבינערבי והעולמי), שתביא להפלת המשטר ההאשמי המתון-יחסית מזרחית לנהר; תהפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת דוגמת לוב, סוריה, עיראק ותימן, ולזירת טרור אסלאמי אזורי ועולמי; תגרום לתרחיש דומינו העלול להפיל את המשטרים מפיקי הנפט והמתונים-יחסית בחצי האי ערב; ולהעניק רוח גבית עזה למשטר האייתולות, סין ורוסיה ורוח נגדית הרסנית לארה"ב ובעלות-בריתה.

*מדיניות והסכמי שלום הם מרכיבים משתנים במכלול הביטחון הלאומי במזרח התיכון הבלתי-צפוי, בלתי-יציב ואלים, שאין בו דו-קיום בשלום בינערבי מאז המאה ה-7. לעומת זאת, טופוגרפיה וגיאוגרפיה כמו רכסי יו"ש והגולן הם מרכיבים קבועים במסגרת גבולות הביטחון המינימליים של ישראל במציאות הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. מרכיבים קבועים אלו משדרגים באופן דרמטי את כח ההרתעה של ישראל והופכים אותה למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב ומדינות הסכמי אברהם.

*ככל שמתעצם כח ההרתעה הישראלי, משתדרגת יציבות מדינות הסכמי אברהם, וכן נחלשים משטרים וארגונים האחראים להפצת טרור וסמים ומאיימים על יציבות המזרח התיכון והעולם, ובמיוחד על הביטחון הלאומי וביטחון הפנים של מדינות הסכמי אברהם וארה"ב.

*האם המשטרים הערביים הקשורים להסכמי אברהם לא ישדרגו את קשריהם עם ישראל – אותה הם רואים כמרכיב חשוב לביטחונם וכלכלתם – אלא אם כן ישראל תבצע מחוות משמעותיות לפלסטינים, אותם הם מגדירים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות בינערביים?! האם משטרים אלו יקריבו את יציבותם/קיומם על מזבח הסוגייה הפלסטינית?!

העובדה שהם חתמו על הסכמי שלום עם ישראל מבלי להתנותם במחוות לפלסטינים, ומגבילים את הסיוע לפלסטינים בעיקר למישור המילולי ולא המעשי, מספקים תשובה נחרצת לשתי השאלות.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3DAlJZ0

English edition  https://bit.ly/3Ye0qUX

ביקור מזכיר המדינה אנתוני בלינקן במצרים, ישראל והרש"פ (31-29 ינואר 2023) היה ציון דרך נוסף במורשתו עתירת-השגיאות במזה"ת, הפוגעת באינטרס ארה"ב, ביציבות האזור ובחתירה לשלום.

בלינקן במצרים

*במפגש עם בלינקן הדגיש הנשיא סיסי את השלכות הארועים הוולקנים בלוב, המתדלקים את מדורת המזה"ת מאז התפרצותם ב-2011, ומחריפים את הטרור האיסלאמי באפריקה ואירופה ואת טרור "האחים המוסלמים" במצרים.

*ההתפרצות באה בעקבות המתקפה הצבאית של נאט"ו, בהנהגת ארה"ב, על משטר קדאפי, שהייתה ביוזמת אישים מרכזיים בנשיאות אובמה-ביידן, שכללו את אנתוני בלינקן (שהיה היועץ לביטחון לאומי של סגן הנשיא ביידן), והונהגו על ידי מזכירת המדינה הילארי קלינטון ולצידה ג'ייק סאליבן יועצה הבכיר וראש האגף לתכנון מדיני (המכהן היום כיועץ לביטחון לאומי של הנשיא ביידן), סוזן רייס השגרירה לאו"מ וסמנטה פאואר היועצת הבכירה של הנשיא אובמה.

*המתקפה על קדאפי הייתה מונחית-זכויות אדם, אבל נכשלה קשות עקב אי-הבנת הזירה המזה"תית, המתרחש בלוב והשינוי המהותי בהתנהלות קדאפי. הרודן הלובי (שהעביר את תשתית הנשק הגרעיני לארה"ב!) לא טבח באנשים חפים מפשע אלא בטרוריסטים אסלאמים אנטי-אמריקאים, שמיהרו לרצוח את שגריר ארה"ב בלוב, כריסטופר סטיבנס, מייד לאחר שארה"ב סייעה בידם לחסל את קדאפי.

*מטרת המתקפה הייתה למנוע טבח איום ונורא של תושבי לוב על ידי קדאפי, אבל למעשה דירדרה את לוב לתוהו ובוהו של עשרות שנים, ולשפיכות דמים המגמדת את התחזיות הנוראיות ביותר של קלינטון ובלינקן.

*הפלת משטר קדאפי הפכה את לוב – שהיא הבטן הרכה של אירופה – לאחת הזירות הגדולות בעולם של טרור אסלאמי אנטי-מערבי, גן עדן למבריחי סמים ונשק, מאיץ להחרפת הטרור האסלאמי הגלובלי, מגרש בייתי של עשרות מיליציות טרור, ובמה למלחמות אזרחים עם מעורבות של תורכיה, קטאר. איטליה, מצרים, איחוד האמירויות, סעודיה וצרפת.

*מדיניותו מונחית-זכויות האדם של בלינקן התעלמה (ועדין מתעלמת) מהעובדה שבמזה"ת אין בפני ארה"ב בחירה בין מדינות ערביות המכבדות או מפירות זכויות אדם, אלא בחירה בין מדינות ערביות פרו-אמריקאיות ומדינות ערביות אנטי-אמריקאיות שכולן מפירות זכויות אדם.

*הסירוב להכיר במציאות זאת מביאה גם ללחץ צבאי, כלכלי ודיפלומטי על הנשיא סיסי הפרו-אמריקאי, יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן הפרו-אמריקאי ויורש העצר האמירתי מוחמד בן זייאד הפרו-אמריקאי לריכוך מלחמתם בטרור "האחים המוסלמים" (המוגדרים על ידי מחלקת המדינה כגוף דתי, חברתי ופוליטי לגיטימי) והטרור החות'י בתימן הנתמך על ידי איראן.

*מדיניות זאת של בלינקן – בנוסף להשתוקקות להגיע להסכם נוסף עם משטר האייתולות באיראן – דוחפת את מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות לזרועות סין ורוסיה.

בלינקן בישראל וברש"פ

למרות אכזבתו של בלינקן מההתנהלות פורעת-החוק של איראן, ועל אף הרחבת התרגילים הצבאיים המשותפים בין ארה"ב לישראל, בלינקן ממשיך לכפור בעובדה שהאופציה הדיפלומטית כלפי איראן – המיושמת מפברואר 1979 – נכשלה כישלון חרוץ, ומעניקה רוח גבית עזה לאסטרטגיה האנטי-אמריקאית של האייתולות במפרץ הפרסי, המזה"ת, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ואמריקה הלטינית (עד גבול ארה"ב-מכסיקו).

*בלינקן דוחה את טענת ישראל וכל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות שרק איום אמין באופציה צבאית לשינוי-משטר יכול להסיר את האיום האזורי והגלובלי,  הטרוריסטי, קונבנציונלי, בליסטי וגרעיני של משטר האייתולות. בלינקן עדין משוכנע שחבילה נדיבה פיננסית ודיפלומטית עשויה לשכנע את המשטר האפוקליפטי בטהרן לדבוק בדו-קיום בשלום, לנהל מו"מ אמין ולזנוח חזון דתי, פנאטי וגלובלי בן 1,400 שנים.

*מדיניות בלינקן כלפי איראן מכרסמת קשות בכח ההרתעה של ארה"ב ובאמינותה האסטרטגית בעיני בעלות בריתה הערביות, החשות את מאכלת האייתולות ו"האחים המוסלמים" על צווארן.

*לפי דובר מחלקת המדינה: "יש צורך דחוף שכל הצדדים [ישראל והרש"פ] יורידו את הלהבות… וישימו קץ למעגל האלימות הגורם לקטל רב מדי של חפים מפשע…."

*בלינקן משתמש שוב בסימטריה מוסרית – הבלתי מוסרית – שאינה מבחינה בין טרוריסטים פלסטינים המתמקדים בשיטתיות ובכוונה ברצח אזרחים (ולעתים פוגעים בחיילים), לבין חיילי צה"ל המתמקדים בשיטתיות ובכוונה בהרג טרוריסטים (ולעתים פוגעים באזרחים). הסימטריה המוסרית מדרבנת (לא בכוונה תחילה) את הטרור הפלסטיני, ונועדה לצמצם את מלחמת ישראל בטרור הפלסטיני.

*ביקור בלינקן ברמאללה מאדיר את הלגיטימיות של הרש"פ המקיימת – מאז 1993 – מערכת חינוך לשנאה השוטפת את מח הנוער הפלסטיני בשנאת ישראל והיהודים ובהתמכרות לחיסול "הישות הציונית". מערכת החינוך לשנאה מהווה בבואה אותנטית של תפישת העולם והחזון הפלסטינים, ומהדהדת את המסרים של אמנות הפתח' ואש"פ מ-1959 ו-1964, הקוראות ל"שחרור פלסטין" של טרום-1967.  מערכת החינוך הפלסטינית הפכה לחממה וקו-יצור היעילים ביותר של טרוריסטים ומתאבדים פלסטינים (שאינם "טרוריסטים בודדים" אלא טרוריסטים ממסדיים).

*בלינקן מעניק חשיבות רבה יותר למלל הדיפלומטי הפלסטיני מאשר להתנהלות החינוכית מלבת-הטרור הפלסטינית. הוא מתעלם מהעובדה  שתנאי-מוקדם למו"מ אמיתי לשלום הוא עקירת החינוך לשנאה, ההסתה במסגדים, המענקים הנדיבים למשפחות טרוריסטים והאדרת טרוריסטים על ידי אנדרטאות והנצחת שמותיהם על מוסדות ציבוריים, כולל בתי ספר.

* בלינקן משוכנע שהקמת מדינה פלסטינית היא תנאי לשדרוג יציבות המזה"ת ולחתימת הסכם שלום עם ערב הסעודית. את הגישה הזאת אפשר להעריך על רקע הכישלון הסדרתי של כל הצעות השלום של מחלקת המדינה שנכשלו עקב התעלמותן מהרקורד הפלסטיני פורע-החוק במישור הבינערבי והישראלי ומסדר העדיפויות הערבי (שאינו רואה בסוגייה הפלסטינית נושא רב-חשיבות), ובמקביל העניקו לפלסטינים כח-וטו על תהליך השלום.

*למעשה, הסכמי השלום עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, ושיפור היחסים הדרמטי עם סעודיה (שהיא מנוע מרכזי ל"הסכמי אברהם"), הושגו על ידי עקיפת הסוגייה הפלסטינית, והתמקדות באינטרסים הערביים (המקודמים על ידי שתוף פעולה בטחוני וטכנולוגי עם ישראל) ולא באינטרסים הפלסטינים.

*בניגוד לדעת בלינקן, מדינות ערב אינן מקריבות את האינטרסים שלהן על המזבח הפלסטיני.

*בלינקן מתעלם מהמציאות המזה"תית המדגישה את אי-מרכזיות הסוגייה הפלסטינית (אף מלחמה ערב-ישראל לא פרצה עקב הסוגייה הפלסטינית) ומסדר העדיפויות הערבי (אף מדינה ערבית לא הפעילה שריר צבאי – ובקושי שריר פיננסי – למען הפלסטינים), אלא אם כן סבורים שהמלל הערבי הפרו-פלסטיני משמעותי יותר מההתנהלות הערבית האדישה/שלילית כלפי הפלסטינים.

*בניגוד לבלינקן, מדינות ערב הפרו-אמריקאיות רואות בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-טובה בינערביים, ומכירות באופי העריץ, מושחת וטרוריסטי של הרש"פ. הן ניכוו מנטיית הפלסטינים לפגוע ביד המסייעת להם ומארחת אותם, כפי שהיה במצרים בתחילת שנות ה-50', סוריה – 1966, ירדן – 1970-1968, לבנון – 1982-1970 וכווית – 1990.

*מדינות אלו גם ערות לעובדה שהפלסטינים נוטים לשתף פעולה עם משטרים פורעי חוק: גרמניה הנאצית, ברה"מ והגוש הסובייטי, אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, קובה, וונצואלה וצפון קוריאה, ואימון ארגוני טרור מאמריקה הלטינית, אסיה, אפריקה ואירופה.

*השורה התחתונה היא שבניגוד סוחף להערכת בלינקן מדינה פלסטינית מערבית לירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לירדן; תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי דוגמת לוב, לבנון, סוריה ותימן; ותגרום לתגובת שרשרת שלילית ברחבי חצי האי ערב, העלולה להפיל את המשטרים במדינות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות; לזעזע את המזה"ת (לפחות); תפגע קשות באינטרסים ביטחוניים וכלכליים של ארה"ב, ותקדם אינטרסים של משטר האייתולות, רוסיה וסין.

 

"חדשות מחלקה ראשונה", 8 ינואר 2023, https://bit.ly/3Gs3Bkv

English edition  https://bit.ly/3j7byUV

מזכיר המדינה טוני בלינקן – המעצב המוביל של מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן – משוכנע שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תקדם את השלום, תצמצם את אי-יציבות המזרח התיכון ותתרום לאינטרס ארה"ב.

*אבל – כמו במדיניותו כלפי משטר האייתולות באיראן – בלינקן ממעיט במשמעות ההתנהלות הפלסטינית פורעת-החוק כלפי מצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית, העריצות, השחיתות, החינוך לשנאה וההסתה לטרור המאפיינים את הרשות הפלסטינית, והשלכת גורמים אלו על אופיה האלים הצפוי של מדינה פלסטינית, והשפעתו על קיום המשטרים הערבים הפרו-אמריקאים כגון ירדן ושכנותיה בחצי האי ערב.

*בניגוד לבלינקן, הערבים מעניקים משקל ראוי להתנהלות הטרוריסטית הפלסטינית במישור הבינערבי – כפי שהם מעניקים להתנהלות הטרוריסטית של משטר האייתולות – ולכן הם משוכנעים שמדינה פלסטינית תהיה דומה יותר לסוריה, עיראק, תימן ולוב הבלתי-נשלטות והטרוריסטיות מאשר למדינות ערביות המתונות. לכן, הערבים מגבילים את תמיכתם בפלסטינים למלל מחבק במקביל למעש אדיש-עד-שלילי.

*בניגוד לתפישת העולם של בלינקן, מדינות ערב לא הפעילו מעולם שריר-צבאי (ובקושי שריר פיננסי ומדיני) למען הפלסטינים, ולא פתחו במערכה צבאית נגד ישראל עקב הסוגייה הפלסטינית.

*בניגוד לבלינקן, הערבים ערים לנטייה הפלסטינית – כמו גם האייתולות באיראן והמוג'אהידין באפגניסטן – לנשוך את היד המסייעת להם, כפי שחשו מצרים בשנות ה-50', סוריה בשנות ה-60', ירדן ב-1970-1968, לבנון ב-1982-1970 וכווית ב-1990.  ישראל חשה זאת על בשרה אחרי המחוות הדרמטיות ב-1993 (אוסלו) ו-2005 (התנתקות).

*בניגוד לבלינקן הרואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי במזרח התיכון, הערבים מבהירים במעשיהם (גם אם לא במלל) שהסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, לא בבת-עין ערבית ולא מוקד זעזועים אזוריים.

*בניגוד למדיניות בלינקן, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן לא ראו בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להסכמי שלום עם ישראל. גם סעודיה – המנוע המרכזי מאחורי "הסכמי אברהם" – לא מאפשרת לסוגייה הפלסטינית לשבש את קשריה חסרי-התקדים עם ישראל.

*בניגוד לתפישת העולם של בלינקן, סדר העדיפויות הערבי אינו מדגיש את הסוגייה הפלסטינית, אלא אינטרסים ערבים כגון העמידה בפני איומים קטלניים של משטר האייתולות וטרור "האחים המוסלמים", כח ההרתעה הצבאי של ישראל ויכולותיה הטכנולוגיות הביטחוניות והאזרחיות ותרומתן לביטחון וכלכלת מדינות ערב הסוניות.

*בניגוד לכישלון שיטתי של כל תכניות השלום של בלינקן וקודמיו במחלקת המדינה והבית הלבן (להוציא את "הסכמי אברהם" המנוגדים להתנהלות מחלקת המדינה) – שהתמקדו בסוגייה הפלסטינית – ששת הסכמי השלום נחתמו מכיוון שהתמקדו באינטרסים הערביים, עקפו את הסוגייה הפלסטינית ושללו מהפלסטינים את יכולת הווטו.

*בניגוד לבלינקן המאמין שהפלסטינים – וכך גם לגבי האייתולות – עשויים לקיים הסכמים ולאמץ דו-קיום בשלום, הערבים רואים בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-טובה.

*בניגוד לבלינקן המעוגן בהווה ובעתיד ומקל ראש בעבר, הערבים מעניקים משקל רב למסורת ארוכת-השנים של יחסים קרובים של הפלסטינים עם ישויות פורעות-חוק כגון גרמניה הנאצית, ברה"מ והגוש הסובייטי, משטר האייתולות, צדאם חוסיין, קובה, וונצואלה, צפון קוריאה, "האחים המוסלמים", וארגוני טרור באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית.

*בלינקן לוחץ על ישראל להקריב את מציאות המזרח התיכון והניסיון הערבי המורכבים, עקובי-דם ומתסכלים על מזבח הרהורי-לב הפשוטים לקליטה ושלווים.

*בלינקן לוחץ על ישראל להתנהל לפי המלל – ולא המעש – הערבי בהקשר הפלסטיני.

*בלינקן מנסה לשכנע את ישראל להתעלם מ-120 שנות טרור, חינוך לשנאה והסתה פלסטינים, כמו גם מאמנות הפת"ח ואש"פ (שבאו לעולם לפני 1967!) ולפעול כאילו הפלסטינים מתמקדים בגודלה – ולא בחיסולה – של ישראל.

*בניגוד לבלינקן הפורש בפני מנהיגים פלסטינים "שטיח אדום", הערבים פורשים בפניהם "מרבד מרוט".

*מדיניות מחלקת המדינה, המיוצגת על ידי בלינקן, נכשלה באופן שיטתי במזרח התיכון. לדוגמא, תקיעת סכין בגב השאה הפרסי והענקת רוח גבית לשלטון האייתולות; התייחסות לצדאם חוסיין כ"אויבו של אויבי הוא ידיד" עד יום הפלישה לכווית; סלילת הדרך להענקת פרס נובל לשלום לערפאת; הפלת משטר קדאפי שהפכה את לוב למוקד טרור אסלאמי עולמי וזירת מלחמות אזרחים; קבלת פני ה"צונאמי הערבי" – המזעזע את המזרח התיכון מ-2010 – כאילו היה "אביב ערבי"; התנגדות נחרצת להקמת המדינה היהודית, והפעלת לחץ כבד לנסיגת ישראל ל"קווי 1947"; ועוד.

*האם מזכיר המדינה בלינקן יתאים את מדיניותו למציאות המזרח תיכונית, או ימשיך במדיניות המנותקת מהמזרח התיכון? המשך המדיניות הנוכחית יוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, יקצין את האיומים הקטלניים על כל מנהיגי ערב הפרו-אמריקאים, ויחמיר את הפגיעה באינטרסים הכלכליים והביטחוניים של ארה"ב ובסיכוי לשלום.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3VLDSuy

English edition  https://bit.ly/3TafFML                        

מעצבי הסכם שטחי הים והגז – כולל ערבויות ארה"ב – מייצגים את מדיניות מחלקת המדינה, המתנפצת בשיטתיות על צוקי המזרח התיכון. לטענתם, ההסכם ימנע עימות צבאי מיידי עם חיזבאללה, יקדם את היציבות בלבנון, ישחררה ממלתעות חיזבאללה (איראן), יעניק רוח גבית למתינות, יצמצם את מימדי הטרור ויקרב את השלום עם לבנון. האמנם?

חיזבאללה ולבנון

*ארגון הטרור חיזבאללה, שהוקם ומופעל על ידי משטר האייתולות באיראן, הוא הגורם הדומיננטי – פוליטית, צבאית, דתית, חברתית, חינוכית ותקשורתית – בלבנון המתפוררת והבלתי-נשלטת. כמו כל אזור בלתי-נשלט (כגון תימן, עיראק, סוריה, לוב, אפגניסטן ומשולש הגבולות ארגנטינה-פרגוואי-ברזיל), לבנון מהווה קרקע פוריה לטרור והברחת נשק וסמים, שהם היתרון היחסי של חיזבאללה.

*חיזבאללה התעצם באופן דרמטי מאז הקמתו ב-1982 על ידי אנשי דת שיעים מנג'אף, שהיו ממקורבי אייתוללה חומייני.  הארגון פועל להפצת המהפיכה השיעית-אסלאמית, להרחבת השליטה האיראנית מהמפרץ הפרסי דרך עיראק, סוריה ולבנון עד לים התיכון, ולכרסום מעמד ארה"ב במזרח התיכון. תדמית הארגון השתדרגה מאז תרומתו הגדולה להישרדות שלטון אסד בסוריה.

*חיזבאללה מהווה ציר מרכזי בפעילות האנטי-אמריקאית של משטר האייתולות במזרח התיכון, במערב וצפון אפריקה ובאמריקה הלטינית (עד גבול ארה"ב-מכסיקו), ונהנה מסיוע פיננסי ואספקת טילים וכלי-טיס-בלתי-מאויישים קטלניים מאיראן.

*מעמדו הדומיננטי של חיזבאללה בלבנון גרם לסעודיה, איחוד האמירויות ובחריין להפנות עורף ללבנון, ולהשעות את הסיוע הפיננסי למדינה המרוסקת, פן ישרת את יעדי חיזבאללה.

הסכם שטחי הים והגז לעומת הסכמי אברהם

*הסכמי אברהם, כמו גם העמקת הקשרים עם סעודיה והסכמי השלום עם מצרים וירדן, גובשו עם משטרים יציבים (יחסית למזרח התיכון המאופיין על ידי משטרים ארעיים), פרו-אמריקאים, אנטי-איראנים ואנטי-טרור אסלאמי. מדיניות משטרים אלו אינה חורגת מביצור מעמדם בגבולות מדינותיהם.

לעומת זאת, הסכם שטחי המים והגז נחתם עם מדינה חסרת-שליטה ועתירת פיצולים דתיים, אתנים, גיאוגרפים ופוליטים, הממונפים ומתודלקים על ידי חיזבאללה האנטי-אמריקאי ופרו-איראני, המהווה זרוע מובילה של הטרור האסלאמי במזרח התיכון וברחבי העולם. חיזבאללה פועל להפצת חזון האייתולות להקמת חברה שיעית עולמית, להפיכת הרפובליקה הלבנונית לענף של "הרפובליקה האסלאמית", להפלת המשטרים הסונים ("המשומדים") ולניצחון המהפיכה השיעית אסלאמית על המערב "הכופר", ובראש וראשונה "השטן הגדול האמריקאי".

*הסכמי השלום של ישראל עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו – כמו גם שדרוג היחסים המסחריים והביטחוניים עם סעודיה – נחתמו עם משטרים הרואים בדו-קיום בשלום עם ישראל אינטרס מוביל בתחומי ביטחון פנים וחוץ. משטרים אלו אינם רואים בעקירת "הישות היהודית הכופרת" מ"בית האסלאם" (המזרח התיכון) מטרה חשובה יותר מקידום יציבותם הפנימית והאזורית, וחלקם (במיוחד איחוד האמירויות) אף עושה שינוי מהפכני וחיובי כלפי המדינה היהודית במערכת החינוך (בניגוד להקצנה של מערכת החינוך הפלסטינית).

לעומת זאת, הסכם שטחי המים והגז נחתם עם מדינה הנמצאת תחת מגף החיזבאללה, הרואה בדו-קיום בשלום עם המדינה היהודית תועבה וטומאה, ומבהיר באופן שיטתי – כמו משטר האייתולות – שדבקות בחזון השיעי אסלאמי (כולל עקירת הישות היהודית "הכופרת") עולה בחשיבותה על בוננזה כלכלית ודיפלומטית המוצעת על ידי ארה"ב והמערב.

חיזבאללה ופטרונו האיראני רואים בישראל את המוצב הקדמי היעיל ביותר של "השטן האמריקאי הגדול" ושל המשטרים הערבים הסונים.

*ההנחה שחיזבאללה יתמתן כתוצאה מהטבות כלכליות מפליגות מתעלמת מהתנהלות החיזבאללה מאז הקמתו, כמו גם התנהלות פטרון החיזבאללה – משטר האייתולות –  מאז עלייתו לשלטון בפברואר ,1979. שניהם מפגינים דבקות בחתרנות, טרור, הפצת מערכות נשק מתקדמות למשטרים אנטי-אמריקאים, הברחת סמים והלבנת הון במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית, למרות המיליארדים שהורעפו ומובטחים על ידי ארה"ב והמערב. העדפת חזון פנטי, חינוך לשנאה, הסתה וטרור מאפיינים גם את התנהלות הרשות הפלסטינית וחמאס, למרות המחוות חסרות-התקדים של ישראל ב-1993 (תהליך אוסלו) ו-2005 (היתנתקות), והסיוע הפיננסי הנדיב של ארה"ב והמערב.

*הסכמי השלום של ישראל עם מדינות ערב הם פועל יוצא של יכולות צבאיות, טכנולוגיות ודיפלומטיות של ישראל, כולל פעילותה הביטחונית והשיטתית נגד איראן וחיזבאללה, יכולתה לעמוד בלחצים של ארה"ב, ונכונותה להתעמת עם נשיאי ארה"ב, שהביאה למתיחויות קצרות-טווח אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח.

מדינות ערב המתונות והפרו-אמריקאיות רואות בכח ההרתעה של ישראל נכס חשוב לביטחונן הפנימי והחיצוני.

לעומת זאת, הסכם שטחי המים והגז נחתם בהשראת איום חיזבאללה במתקפת טילים וכלי-טיס-בלתי-מאוישים. ההסכם מדגיש ויתור של 100% על 860 קמ"ר של מים כלכליים השנויים במחלוקת (וכוללים כ-10 קמ"ר של מים בריבונות ישראל), בהנחה – המנותקת ממציאות המזרח התיכון והתנהלות חיזבאללה – שימנע את מתקפת החיזבאללה. כלומר, כניעה לאיומי חיזבאללה ולחץ נשיא ארה"ב, במקום מכת-מנע צבאית להסרת האיום והרתעת הטרור.

*הסכם שטחי המים והגז משקף את תפישת העולם של מחלקת המדינה ומכרסם בתדמית ההרתעה של ישראל, שהפכה את ישראל (מ-1967) למכפלן-עוצמה מוביל של ארה"ב ובעלת-ברית נחשקת עבור המשטרים הערביים המתונים.

השורה התחתונה

*מעצבי הסכם שטחי המים והגז מתעלמים מתקדימי המזרח התיכון המבהירים שטרוריסטים (כגון משטר האייתולות, מוג'אהידין, חיזבאללה, פלסטינים) נושכים – ולא מכבדים – את היד המזינה אותם.

*מעצבי הסכם שטחי המים והגז גם מתעלמים מתקדימים הממחישים שפייסנות, מחוות, ויתורים ל- ונסיגה נוכח – טרור מעוררים ומקצינים את תיאבון הטרוריסטים.

*הסכם שטחי המים והגז מהווה ניצחון של תפישת עולם מערבית על מציאות המזרח התיכון, תוך הקרבת ביטחון לאומי ארוך-טווח על מזבח נוחיות ביטחונית קצרת-טווח.

*כאשר חלק משמעותי של הציבור האיראני – ובמיוחד נשים – מתקומם נגד משטר הדיכוי באיראן ודורש את שינוי המשטר, יוזמת ארה"ב את הסכם שטחי המים והגז, המשחק לידי חיזבאללה ופטרונם האיראני, וחוזרת על המשגה הטראגי של 2009, כאשר הנשיא אובמה הפנה עורף להתקוממות העממית באיראן, והניח לאייתולות לטבוח באזרחים בלתי-חמושים.

*הסכם שטחי המים והגז מעניק רוח-גבית לחיזבאללה ולאייתולות, ובמקביל משתוקקת ארה"ב לחתום על הסכם גרעין חדש, מתנגדת לאופציית שינוי-משטר בטהרן, שוללת את האופצייה הצבאית (שרק היא יכולה לבחון את כוונות האייתולות), מתמידה באופצייה הדיפלומטית המשדרגת בהתמדה את מעמד משטר האייתולות, וסבורה שמחוות נדיבות ישכנעו את האייתולות לזנוח את חזונם הפנטי, לבחור בדו-קיום בשלום ולדבוק בהסכמים.

*על רקע המציאות הנ"ל אפשר להעריך שהסכם שטחי הים והגז ימנע – אולי – עימות מיידי עם חיזבאללה, אך יביא לעימות חריף יותר בטווח הבינוני; לא יקדם את היציבות בלבנון; לא ישחררה ממלתעות חיזבאללה (איראן); יעניק רוח גבית ליעדי חיזבאללה; יקצין את הטרור וירחיק את השלום בין ישראל ולבנון.

 

סרטונים אחרונים

Play Video

The Abolitionist Movement inspired by Passover

Passover, in general, and the Biblical Exodus, in particular inspired the Abolitionist anti-slavery movement.
Play Video

Welcome to the rebranded EttingerReport website

Play Video

The US diplomatic option toward Iran is self-destructive

The US diplomatic option induced the transformation of Iran from "the American policeman of the Gulf" to “the largest anti-American venomous octopus in the world.”
Play Video

Palestinian state – is it consistent with US interests?

A Palestinian state west of the Jordan River would cause the demise of the pro-US Hashemite regime east of the River, transforming Jordan into a platform of anti-US Islamic terrorism with ripple effects into the Arabian Peninsula, threatening all pro-US, oil producing Arab regimes, a bonanza to US enemies and rivals and a setback to the US.

ניוזלטר

הזמינו הרצאות וראיונות

דמוגרפיה

איראן

ישראל וארה"ב מול איראן: האם לומדים משגיאות העבר?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 18 אפריל 2024, bit.ly/3JnBa9x

ישראל אסירת-תודה לארה"ב ובעלות בריתה הערביות על הסיוע במלחמה באיראן. אבל מלחמתה של ישראל באיראן – המהווה איום קיומי לכל בעלות הברית הערביות של ארה"ב – תורמת לביטחון הלאומי וביטחון הפנים של סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, ירדן, מצרים, מרוקו וגם ארה"ב.

ראש ה-FBI, כריס ריי, הצהיר בעדותו בקונגרס שפגיעה בישראל – כמו שהיה ב-7 לאוקטובר – מהווה מקור השראה לטרור איראני/אסלאמי נגד יעדים אמריקאים ברחבי העולם ועל אדמת ארה"ב.

ישראל היא אב-טיפוס ללוחמה בטרור ומוצב קדמי של ארה"ב באזור קריטי לסחר הבינלאומי ושיווק נפט וגז טבעי ומוקד טרור אסלאמי/איראני אנטי-אמריקאי. ישראל חוסכת לארה"ב מיליארדי דולרים הכרוכים ביצור והצבה של נושאות מטוסים אמריקאיות נוספות באוקיינוס ההודי והים התיכון ומספר חטיבות במזרח התיכון. פגיעה בישראל נתפסת בעיני איראן וגרורותיה כפגיעה בארה"ב.

איראן וחיזבאללה פועלים משנות ה-80' בדרום ומרכז אמריקה – יחד עם ברוני הסמים, ארגוני טרור וממשלות אנטי-אמריקאיות – ומגבירות את נוכחותן על גבול ארה"ב-מקסיקו ובתוך ארה"ב, כדי לקדם את חזון האייתולות: הכנעת "השטן הגדול האמריקאי".  איראן גם פועלת להפלת המשטרים הסונים הערביים הפרו-אמריקאים במפרץ הפרסי, מרוקו, מצרים וירדן.

לאחרונה איראן מגבירה חתרנות וטרור בירדן מבסיסים בעיראק וסוריה, תוך מינוף 2 מיליון הפליטים הסורים בצפון ירדן, הפעילות החתרנית הענפה של "האחים המוסלמים" בירדן, הפיצול בין השבטים הבדווים, והרוב הפלסטיני בירדן, המאיימים על יציבות השלטון ההאשמי.  הפלת המשטר ההאשמי תקצין את האיום האיראני והפלסטיני על ישראל, ותשלים את כיתור סעודיה ע"י איראן ובעלות-בריתה.

אבל, משטר האייתולות חייב את התעצמותו הצבאית הדרמטית מאז עלייתו לשלטון בפברואר 1979 למדיניות הכושלת של מחלקת המדינה האמריקאית, הדבקה באופציה הדיפלומטית, שוללת את האופציה הצבאית, ומאמינה שבוננזה פיננסית ודיפלומטית תשכנע את האייתולות לזנוח חזון בן 1,400 שנים, להסכים לדו-קיום בשלום, ולקיים הסכמים. מחלקת המדינה מתעלמת מהמציאות הוולקנית במזרח התיכון ומאיום הטרור האיראני על אדמת ארה"ב, הממחישים שתנאי להרגעת המצב הוא שינוי – ולא מו"מ עם – המשטר באיראן.

אמנם הנשיא ביידן מאיים על האייתולות DON’T, אבל במקביל הוא משעה ומרכך סנקציות כלכליות שהוטלו על האייתולות בהיקף של יותר מ-100 מיליארד דולרים, שרובם מושקע בשדרוג יכולות הטרור של איראן, חיזבאללה וחמאס.

ביידן פועל להרתעת איראן, אך במקביל לוחץ על ישראל להימנע מפעולות-מנע עצמאיות נגד איראן, לעבור מהאופציה הצבאית מול חמאס לאופציה הדיפלומטית, ובכך מגביר את תלות ישראל בארה"ב, פוגע בכוח ההרתעה של ישראל, ומתמרץ טרור אנטי-ישראלי.

תקדימי העבר מוכיחים שעל ישראל להגיב ללחץ האמריקאי על ידי העדפת אינטרס ביטחוני ארוך-טווח על פני נוחיות-מדינית קיצרת-טווח. לדוגמא, היענות ללחץ מנעה את הכרעת החמאס ב-17 השנים האחרונות וסללה את הדרך להתעצמותו ולמחדל האיום של ה-7 לאוקטובר. לעומת זאת, הדיפת הלחץ להימנע מהשמדת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 – שכלל גם השעיית אספקת מטוסי קרב והסכמים ביטחוניים – שיחררה את ישראל, סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, עומאן וכווית מאיום קיומי, וחסכה מארה"ב ב-1991 עימות גרעיני מול צדאם חוסיין. כך גם היה בעבר, כאשר ישראל הדפה לחץ כבד של ארה"ב שהיה פוגע בכוח ההרתעה של ישראל, ומונע את הפיכתה לבסיס הקדמי היעיל ביותר של ארה"ב שאינו דורש הצבת חיילים אמריקאים: לחץ אמריקאי להימנע מהחלת החוק הישראלי על רמת הגולן ב-1981; לחץ לא לפתןח במלחמת מנע ב-1967; לחץ להימנע מאיחוד ירושלים ובנייה יהודית מעבר ל"קו הירוק" ב-1967; לחץ כבד להימנע מהחלת החוק הישראלי בירושלים המערבית, מערב הגליל, וחלקים ניכרים בשפלה ובנגב ב-1949; ועוד.

תקדימי העבר ממחישים שהיענות ללחץ אמריקאי פוגעת בביטחון ישראל, ואילו הדיפת הלחץ מקדמת את ביטחון ישראל וגם אינטרסים חיוניים של ארה"ב.

בינואר 1991 – עם פתיחת "מלחמת המפרץ" – דרשה ארה"ב מישראל להימנע מתגובה לפגיעת טילי "סקאד" עיראקים בגוש דן. ראש הממשלה שמיר נענה לדרישה, מכיוון שזאת הייתה, בראש ובראשונה, מלחמתה של ארה"ב לשחרור כווית ובלימת צדאם חוסיין.  באפריל 2024 ארה"ב דורשת מישראל להימנע מתגובה למתקפת טילים איראנית, למרות שזאת בראש ובראשונה – בניגוד ל"מלחמת המפרץ" – מלחמתה של ישראל במשטר האייתולות.

הפקת לקחי 7 לאוקטובר מחייבת להימנע ממדיניות של תגובה, הכלה ומתקפות נקודתיות, ולנקוט במלחמת-מנע (שהייתה מונעת את מחדל ה-7 לאוקטובר) ומתקפות מערכתיות ולא רק נקודתיות. איראן אינה מסתירה את חזונה ופעילותה לחיסול "הישות הציונית". מחיר מלחמת-מנע היום יתגמד לעומת מחיר מלחמת-תגובה בעתיד הקרוב מול איראן משודרגת ואולי אף גרעינית.

יהודה ושומרון

ישראל-סעודיה ושליטה ישראלית על רכסי יו"ש (סרטון)

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823

*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;

*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;

*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;

*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.

ירושלים

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

חגים יהודיים

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

גולן

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

טרור איסלמי

חמאס ופלסטינים: שלובים או נפרדים?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 3 ינואר 2023, bit.ly/41Imdai

English edition  bit.ly/489Wxpq

תפישת העולם המערבית נחושה להפריד בין חמאס לבין האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. אבל היא מנוגדת למציאות המזרח תיכונית, החושפת שילוב ברור בין חמאס לבין רוב הפלסטינים (גם ביו"ש), חברתית, חינוכית, תרבותית, רעיונית ודתית.

המציאות המזרח תיכונית גם מציגה את חמאס כמדינת טרור ולא רק ארגון טרור. לכן, רוב ערביי עזה חגגו בהתלהבות את זוועות ה-7 לאוקטובר, ורואים בטרור אב-טיפוס של גבורה במסגרת מלחמת-קודש לקידום חזון עקירת "הישות הכופרת היהודית".

פוטנציאל הטרור של אוכלוסיית עזה הודגש עוד ב-29 ליוני 1967, במסמך של הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל ארל ווילר, שהוגש למזכיר ההגנה האמריקאי, רוברט מקנאמארה. המסמך הציג את מפת גבולות הביטחון המינימלי של ישראל, שכללה את רמת הגולן, רכסי יו"ש, רצועת החוף מאילת לשארם א-שייך ו… רצועת עזה: "[רצועת עזה] מהווה מובלעת של חתרנות וטרור, ושליטה בה תקנה לישראל יתרון צבאי…. עזה מהווה אתר אמונים של הטרור הפלסטיני….. שליטת ישראל ברצועת עזה תצמצם את איום הטרור ב-80%…."

פוטנציאל הטרור של ערביי עזה ממונף מ-1947 על ידי "האחים המוסלמים", שהוא ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם, שהקים את חמאס ב-1988. עזה הייתה בין חמישה הסניפים שהוקמו על ידי "האחים המוסלמים" בתחום המנדט הבריטי (חיפה, יפו, שכם, ירושלים ועזה). הסניף העזתי היה צמוד למרכז "האחים המוסלמים" במצרים, ופעל בעיקר בקרב המעמד הבינוני. אבל, משנות ה-90' הרחיב חמאס את פעילותו בקרב ערביי עזה והפך לגורם מרכזי בזירה החברתית, רעיונית ודתית.

הזדהות ערביי עזה עם "האחים המוסלמים" וחמאס גדלה בהדרגה מאז החתימה על הסכם אוסלו ב-1993, בעקבות החלטת ערפאת ומחמוד עבאס להקים את מערכת החינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), ההסתה במסגדים והאדרת הטרור. בתחילה הביאה הנחלת הטרור לשדרוג מעמד הרשות הפלסטינית, אך  עד מהרה הזניקה את התמיכה בחמאס, שהפך לחלק בלתי-נפרד מהתרבות העזתית ומודל-לחיקוי עבור רוב הנוער הפלסטיני.

מודעות הרשות הפלסטינית להזדהות הגוברת עם חמאס – ולהפיכת חמאס מארגון טרור למדינת טרור בעזה (תחילה) – גרמה להחלטת הרשות הפלסטינית להימנע מקיום בחירות מאז 2005 מחשש  לניצחון סוחף של חמאס. תגובת ערביי עזה לטבח ופרעות ה-7 לאוקטובר הבהירה שהחמאס הוא אכן בשר מבשרה של האוכלוסייה העזתית, ושיוקרת חמאס הרקיעה שחקים בעזה וביו"ש.

כדי להקל על גיבוש הצעות לפתרון סכסוכים, המערב מעדיף ליצור מציאות אלטרנטיבית, אופטימית, צפויה ונוחה יותר ממציאות המזרח תיכונית – בת 1,400 השנים – שהיא מתסכלת, אלימה, בלתי-צפויה ובלתי-נוחה. מכאן ההנחה של מעצבי מדיניות מערביים שחמאס וערביי עזה אינם משולבים, אלא נפרדים, תרבותית ורעיונית, ולכן האוכלוסייה היא לכאורה חפה-מפשע ואין לפגוע בה.

אבל, המציאות המזרח תיכונית מתעדת שמהות החמאס מבטאת את הערכים, תפישת העולם והחינוך של רוב ערביי עזה, השולחים את ילדיהם למערכת החינוך של חמאס, למסגדי החמאס ולהתקהלויות ההמוניות המשבחות את טרור חמאס.

בניגוד לתובנה המקובלת במערב, חמאס אינו ארגון טרור כמו "הנתיב הזוהר" בפרו, "הבריגדות האדומות" באיטליה, "הפעולה הישירה" בצרפת, "הכוחות המזויינים המהפכניים" בקולומביה וגם לא דאע"ש בסוריה ועיראק, וארגוני טרור נוספים המייצגים מיעוט וגורמי שוליים במדינותיהם, ומפעילים טרור נגד רוב האוכלוסייה, והממסד הממשלתי, תרבותי, חינוכי ודתי. בניגוד לארגוני טרור אלו חמאס הוא מדינת הטרור של רצועת עזה, חלק בלתי-נפרד של התשתית החינוכית, תרבותית ודתית של עזה, וזוכה להזדהות מצד רוב תושבי הרצועה. חמאס זוכה לתמיכה רחבה יותר מהתמיכה של תושבי סוריה במשטר אסאד, תושבי איראן במשטר האייתולות, ויותר מהתמיכה שזכו סדאם חוסיין בעיראק וקדאפי בלוב.

מדיניות מערבית המתעלמת ממציאות המזרח התיכון – כפי שמאפיין את מדיניות המערב כלפי איראן – אינה מכירה בשילוב בין חמאס ורוב גדול של ערביי רצועת עזה, מנסה לבלום את מתקפת צה"ל, מזרימה אדרנלין לוורידי חמאס, מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי האנטי-מערבי, ומקשה על מלחמת ישראל והמערב בטרור האסלאמי.