"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3DAlJZ0

English edition  https://bit.ly/3Ye0qUX

ביקור מזכיר המדינה אנתוני בלינקן במצרים, ישראל והרש"פ (31-29 ינואר 2023) היה ציון דרך נוסף במורשתו עתירת-השגיאות במזה"ת, הפוגעת באינטרס ארה"ב, ביציבות האזור ובחתירה לשלום.

בלינקן במצרים

*במפגש עם בלינקן הדגיש הנשיא סיסי את השלכות הארועים הוולקנים בלוב, המתדלקים את מדורת המזה"ת מאז התפרצותם ב-2011, ומחריפים את הטרור האיסלאמי באפריקה ואירופה ואת טרור "האחים המוסלמים" במצרים.

*ההתפרצות באה בעקבות המתקפה הצבאית של נאט"ו, בהנהגת ארה"ב, על משטר קדאפי, שהייתה ביוזמת אישים מרכזיים בנשיאות אובמה-ביידן, שכללו את אנתוני בלינקן (שהיה היועץ לביטחון לאומי של סגן הנשיא ביידן), והונהגו על ידי מזכירת המדינה הילארי קלינטון ולצידה ג'ייק סאליבן יועצה הבכיר וראש האגף לתכנון מדיני (המכהן היום כיועץ לביטחון לאומי של הנשיא ביידן), סוזן רייס השגרירה לאו"מ וסמנטה פאואר היועצת הבכירה של הנשיא אובמה.

*המתקפה על קדאפי הייתה מונחית-זכויות אדם, אבל נכשלה קשות עקב אי-הבנת הזירה המזה"תית, המתרחש בלוב והשינוי המהותי בהתנהלות קדאפי. הרודן הלובי (שהעביר את תשתית הנשק הגרעיני לארה"ב!) לא טבח באנשים חפים מפשע אלא בטרוריסטים אסלאמים אנטי-אמריקאים, שמיהרו לרצוח את שגריר ארה"ב בלוב, כריסטופר סטיבנס, מייד לאחר שארה"ב סייעה בידם לחסל את קדאפי.

*מטרת המתקפה הייתה למנוע טבח איום ונורא של תושבי לוב על ידי קדאפי, אבל למעשה דירדרה את לוב לתוהו ובוהו של עשרות שנים, ולשפיכות דמים המגמדת את התחזיות הנוראיות ביותר של קלינטון ובלינקן.

*הפלת משטר קדאפי הפכה את לוב – שהיא הבטן הרכה של אירופה – לאחת הזירות הגדולות בעולם של טרור אסלאמי אנטי-מערבי, גן עדן למבריחי סמים ונשק, מאיץ להחרפת הטרור האסלאמי הגלובלי, מגרש בייתי של עשרות מיליציות טרור, ובמה למלחמות אזרחים עם מעורבות של תורכיה, קטאר. איטליה, מצרים, איחוד האמירויות, סעודיה וצרפת.

*מדיניותו מונחית-זכויות האדם של בלינקן התעלמה (ועדין מתעלמת) מהעובדה שבמזה"ת אין בפני ארה"ב בחירה בין מדינות ערביות המכבדות או מפירות זכויות אדם, אלא בחירה בין מדינות ערביות פרו-אמריקאיות ומדינות ערביות אנטי-אמריקאיות שכולן מפירות זכויות אדם.

*הסירוב להכיר במציאות זאת מביאה גם ללחץ צבאי, כלכלי ודיפלומטי על הנשיא סיסי הפרו-אמריקאי, יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן הפרו-אמריקאי ויורש העצר האמירתי מוחמד בן זייאד הפרו-אמריקאי לריכוך מלחמתם בטרור "האחים המוסלמים" (המוגדרים על ידי מחלקת המדינה כגוף דתי, חברתי ופוליטי לגיטימי) והטרור החות'י בתימן הנתמך על ידי איראן.

*מדיניות זאת של בלינקן – בנוסף להשתוקקות להגיע להסכם נוסף עם משטר האייתולות באיראן – דוחפת את מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות לזרועות סין ורוסיה.

בלינקן בישראל וברש"פ

למרות אכזבתו של בלינקן מההתנהלות פורעת-החוק של איראן, ועל אף הרחבת התרגילים הצבאיים המשותפים בין ארה"ב לישראל, בלינקן ממשיך לכפור בעובדה שהאופציה הדיפלומטית כלפי איראן – המיושמת מפברואר 1979 – נכשלה כישלון חרוץ, ומעניקה רוח גבית עזה לאסטרטגיה האנטי-אמריקאית של האייתולות במפרץ הפרסי, המזה"ת, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ואמריקה הלטינית (עד גבול ארה"ב-מכסיקו).

*בלינקן דוחה את טענת ישראל וכל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות שרק איום אמין באופציה צבאית לשינוי-משטר יכול להסיר את האיום האזורי והגלובלי,  הטרוריסטי, קונבנציונלי, בליסטי וגרעיני של משטר האייתולות. בלינקן עדין משוכנע שחבילה נדיבה פיננסית ודיפלומטית עשויה לשכנע את המשטר האפוקליפטי בטהרן לדבוק בדו-קיום בשלום, לנהל מו"מ אמין ולזנוח חזון דתי, פנאטי וגלובלי בן 1,400 שנים.

*מדיניות בלינקן כלפי איראן מכרסמת קשות בכח ההרתעה של ארה"ב ובאמינותה האסטרטגית בעיני בעלות בריתה הערביות, החשות את מאכלת האייתולות ו"האחים המוסלמים" על צווארן.

*לפי דובר מחלקת המדינה: "יש צורך דחוף שכל הצדדים [ישראל והרש"פ] יורידו את הלהבות… וישימו קץ למעגל האלימות הגורם לקטל רב מדי של חפים מפשע…."

*בלינקן משתמש שוב בסימטריה מוסרית – הבלתי מוסרית – שאינה מבחינה בין טרוריסטים פלסטינים המתמקדים בשיטתיות ובכוונה ברצח אזרחים (ולעתים פוגעים בחיילים), לבין חיילי צה"ל המתמקדים בשיטתיות ובכוונה בהרג טרוריסטים (ולעתים פוגעים באזרחים). הסימטריה המוסרית מדרבנת (לא בכוונה תחילה) את הטרור הפלסטיני, ונועדה לצמצם את מלחמת ישראל בטרור הפלסטיני.

*ביקור בלינקן ברמאללה מאדיר את הלגיטימיות של הרש"פ המקיימת – מאז 1993 – מערכת חינוך לשנאה השוטפת את מח הנוער הפלסטיני בשנאת ישראל והיהודים ובהתמכרות לחיסול "הישות הציונית". מערכת החינוך לשנאה מהווה בבואה אותנטית של תפישת העולם והחזון הפלסטינים, ומהדהדת את המסרים של אמנות הפתח' ואש"פ מ-1959 ו-1964, הקוראות ל"שחרור פלסטין" של טרום-1967.  מערכת החינוך הפלסטינית הפכה לחממה וקו-יצור היעילים ביותר של טרוריסטים ומתאבדים פלסטינים (שאינם "טרוריסטים בודדים" אלא טרוריסטים ממסדיים).

*בלינקן מעניק חשיבות רבה יותר למלל הדיפלומטי הפלסטיני מאשר להתנהלות החינוכית מלבת-הטרור הפלסטינית. הוא מתעלם מהעובדה  שתנאי-מוקדם למו"מ אמיתי לשלום הוא עקירת החינוך לשנאה, ההסתה במסגדים, המענקים הנדיבים למשפחות טרוריסטים והאדרת טרוריסטים על ידי אנדרטאות והנצחת שמותיהם על מוסדות ציבוריים, כולל בתי ספר.

* בלינקן משוכנע שהקמת מדינה פלסטינית היא תנאי לשדרוג יציבות המזה"ת ולחתימת הסכם שלום עם ערב הסעודית. את הגישה הזאת אפשר להעריך על רקע הכישלון הסדרתי של כל הצעות השלום של מחלקת המדינה שנכשלו עקב התעלמותן מהרקורד הפלסטיני פורע-החוק במישור הבינערבי והישראלי ומסדר העדיפויות הערבי (שאינו רואה בסוגייה הפלסטינית נושא רב-חשיבות), ובמקביל העניקו לפלסטינים כח-וטו על תהליך השלום.

*למעשה, הסכמי השלום עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, ושיפור היחסים הדרמטי עם סעודיה (שהיא מנוע מרכזי ל"הסכמי אברהם"), הושגו על ידי עקיפת הסוגייה הפלסטינית, והתמקדות באינטרסים הערביים (המקודמים על ידי שתוף פעולה בטחוני וטכנולוגי עם ישראל) ולא באינטרסים הפלסטינים.

*בניגוד לדעת בלינקן, מדינות ערב אינן מקריבות את האינטרסים שלהן על המזבח הפלסטיני.

*בלינקן מתעלם מהמציאות המזה"תית המדגישה את אי-מרכזיות הסוגייה הפלסטינית (אף מלחמה ערב-ישראל לא פרצה עקב הסוגייה הפלסטינית) ומסדר העדיפויות הערבי (אף מדינה ערבית לא הפעילה שריר צבאי – ובקושי שריר פיננסי – למען הפלסטינים), אלא אם כן סבורים שהמלל הערבי הפרו-פלסטיני משמעותי יותר מההתנהלות הערבית האדישה/שלילית כלפי הפלסטינים.

*בניגוד לבלינקן, מדינות ערב הפרו-אמריקאיות רואות בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-טובה בינערביים, ומכירות באופי העריץ, מושחת וטרוריסטי של הרש"פ. הן ניכוו מנטיית הפלסטינים לפגוע ביד המסייעת להם ומארחת אותם, כפי שהיה במצרים בתחילת שנות ה-50', סוריה – 1966, ירדן – 1970-1968, לבנון – 1982-1970 וכווית – 1990.

*מדינות אלו גם ערות לעובדה שהפלסטינים נוטים לשתף פעולה עם משטרים פורעי חוק: גרמניה הנאצית, ברה"מ והגוש הסובייטי, אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, קובה, וונצואלה וצפון קוריאה, ואימון ארגוני טרור מאמריקה הלטינית, אסיה, אפריקה ואירופה.

*השורה התחתונה היא שבניגוד סוחף להערכת בלינקן מדינה פלסטינית מערבית לירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לירדן; תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי דוגמת לוב, לבנון, סוריה ותימן; ותגרום לתגובת שרשרת שלילית ברחבי חצי האי ערב, העלולה להפיל את המשטרים במדינות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות; לזעזע את המזה"ת (לפחות); תפגע קשות באינטרסים ביטחוניים וכלכליים של ארה"ב, ותקדם אינטרסים של משטר האייתולות, רוסיה וסין.

"חדשות מחלקה ראשונה", 8 ינואר 2023, https://bit.ly/3Gs3Bkv

English edition  https://bit.ly/3j7byUV

מזכיר המדינה טוני בלינקן – המעצב המוביל של מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן – משוכנע שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תקדם את השלום, תצמצם את אי-יציבות המזרח התיכון ותתרום לאינטרס ארה"ב.

*אבל – כמו במדיניותו כלפי משטר האייתולות באיראן – בלינקן ממעיט במשמעות ההתנהלות הפלסטינית פורעת-החוק כלפי מצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית, העריצות, השחיתות, החינוך לשנאה וההסתה לטרור המאפיינים את הרשות הפלסטינית, והשלכת גורמים אלו על אופיה האלים הצפוי של מדינה פלסטינית, והשפעתו על קיום המשטרים הערבים הפרו-אמריקאים כגון ירדן ושכנותיה בחצי האי ערב.

*בניגוד לבלינקן, הערבים מעניקים משקל ראוי להתנהלות הטרוריסטית הפלסטינית במישור הבינערבי – כפי שהם מעניקים להתנהלות הטרוריסטית של משטר האייתולות – ולכן הם משוכנעים שמדינה פלסטינית תהיה דומה יותר לסוריה, עיראק, תימן ולוב הבלתי-נשלטות והטרוריסטיות מאשר למדינות ערביות המתונות. לכן, הערבים מגבילים את תמיכתם בפלסטינים למלל מחבק במקביל למעש אדיש-עד-שלילי.

*בניגוד לתפישת העולם של בלינקן, מדינות ערב לא הפעילו מעולם שריר-צבאי (ובקושי שריר פיננסי ומדיני) למען הפלסטינים, ולא פתחו במערכה צבאית נגד ישראל עקב הסוגייה הפלסטינית.

*בניגוד לבלינקן, הערבים ערים לנטייה הפלסטינית – כמו גם האייתולות באיראן והמוג'אהידין באפגניסטן – לנשוך את היד המסייעת להם, כפי שחשו מצרים בשנות ה-50', סוריה בשנות ה-60', ירדן ב-1970-1968, לבנון ב-1982-1970 וכווית ב-1990.  ישראל חשה זאת על בשרה אחרי המחוות הדרמטיות ב-1993 (אוסלו) ו-2005 (התנתקות).

*בניגוד לבלינקן הרואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי במזרח התיכון, הערבים מבהירים במעשיהם (גם אם לא במלל) שהסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, לא בבת-עין ערבית ולא מוקד זעזועים אזוריים.

*בניגוד למדיניות בלינקן, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן לא ראו בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להסכמי שלום עם ישראל. גם סעודיה – המנוע המרכזי מאחורי "הסכמי אברהם" – לא מאפשרת לסוגייה הפלסטינית לשבש את קשריה חסרי-התקדים עם ישראל.

*בניגוד לתפישת העולם של בלינקן, סדר העדיפויות הערבי אינו מדגיש את הסוגייה הפלסטינית, אלא אינטרסים ערבים כגון העמידה בפני איומים קטלניים של משטר האייתולות וטרור "האחים המוסלמים", כח ההרתעה הצבאי של ישראל ויכולותיה הטכנולוגיות הביטחוניות והאזרחיות ותרומתן לביטחון וכלכלת מדינות ערב הסוניות.

*בניגוד לכישלון שיטתי של כל תכניות השלום של בלינקן וקודמיו במחלקת המדינה והבית הלבן (להוציא את "הסכמי אברהם" המנוגדים להתנהלות מחלקת המדינה) – שהתמקדו בסוגייה הפלסטינית – ששת הסכמי השלום נחתמו מכיוון שהתמקדו באינטרסים הערביים, עקפו את הסוגייה הפלסטינית ושללו מהפלסטינים את יכולת הווטו.

*בניגוד לבלינקן המאמין שהפלסטינים – וכך גם לגבי האייתולות – עשויים לקיים הסכמים ולאמץ דו-קיום בשלום, הערבים רואים בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-טובה.

*בניגוד לבלינקן המעוגן בהווה ובעתיד ומקל ראש בעבר, הערבים מעניקים משקל רב למסורת ארוכת-השנים של יחסים קרובים של הפלסטינים עם ישויות פורעות-חוק כגון גרמניה הנאצית, ברה"מ והגוש הסובייטי, משטר האייתולות, צדאם חוסיין, קובה, וונצואלה, צפון קוריאה, "האחים המוסלמים", וארגוני טרור באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית.

*בלינקן לוחץ על ישראל להקריב את מציאות המזרח התיכון והניסיון הערבי המורכבים, עקובי-דם ומתסכלים על מזבח הרהורי-לב הפשוטים לקליטה ושלווים.

*בלינקן לוחץ על ישראל להתנהל לפי המלל – ולא המעש – הערבי בהקשר הפלסטיני.

*בלינקן מנסה לשכנע את ישראל להתעלם מ-120 שנות טרור, חינוך לשנאה והסתה פלסטינים, כמו גם מאמנות הפת"ח ואש"פ (שבאו לעולם לפני 1967!) ולפעול כאילו הפלסטינים מתמקדים בגודלה – ולא בחיסולה – של ישראל.

*בניגוד לבלינקן הפורש בפני מנהיגים פלסטינים "שטיח אדום", הערבים פורשים בפניהם "מרבד מרוט".

*מדיניות מחלקת המדינה, המיוצגת על ידי בלינקן, נכשלה באופן שיטתי במזרח התיכון. לדוגמא, תקיעת סכין בגב השאה הפרסי והענקת רוח גבית לשלטון האייתולות; התייחסות לצדאם חוסיין כ"אויבו של אויבי הוא ידיד" עד יום הפלישה לכווית; סלילת הדרך להענקת פרס נובל לשלום לערפאת; הפלת משטר קדאפי שהפכה את לוב למוקד טרור אסלאמי עולמי וזירת מלחמות אזרחים; קבלת פני ה"צונאמי הערבי" – המזעזע את המזרח התיכון מ-2010 – כאילו היה "אביב ערבי"; התנגדות נחרצת להקמת המדינה היהודית, והפעלת לחץ כבד לנסיגת ישראל ל"קווי 1947"; ועוד.

*האם מזכיר המדינה בלינקן יתאים את מדיניותו למציאות המזרח תיכונית, או ימשיך במדיניות המנותקת מהמזרח התיכון? המשך המדיניות הנוכחית יוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, יקצין את האיומים הקטלניים על כל מנהיגי ערב הפרו-אמריקאים, ויחמיר את הפגיעה באינטרסים הכלכליים והביטחוניים של ארה"ב ובסיכוי לשלום.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3VLDSuy

English edition  https://bit.ly/3TafFML                        

מעצבי הסכם שטחי הים והגז – כולל ערבויות ארה"ב – מייצגים את מדיניות מחלקת המדינה, המתנפצת בשיטתיות על צוקי המזרח התיכון. לטענתם, ההסכם ימנע עימות צבאי מיידי עם חיזבאללה, יקדם את היציבות בלבנון, ישחררה ממלתעות חיזבאללה (איראן), יעניק רוח גבית למתינות, יצמצם את מימדי הטרור ויקרב את השלום עם לבנון. האמנם?

חיזבאללה ולבנון

*ארגון הטרור חיזבאללה, שהוקם ומופעל על ידי משטר האייתולות באיראן, הוא הגורם הדומיננטי – פוליטית, צבאית, דתית, חברתית, חינוכית ותקשורתית – בלבנון המתפוררת והבלתי-נשלטת. כמו כל אזור בלתי-נשלט (כגון תימן, עיראק, סוריה, לוב, אפגניסטן ומשולש הגבולות ארגנטינה-פרגוואי-ברזיל), לבנון מהווה קרקע פוריה לטרור והברחת נשק וסמים, שהם היתרון היחסי של חיזבאללה.

*חיזבאללה התעצם באופן דרמטי מאז הקמתו ב-1982 על ידי אנשי דת שיעים מנג'אף, שהיו ממקורבי אייתוללה חומייני.  הארגון פועל להפצת המהפיכה השיעית-אסלאמית, להרחבת השליטה האיראנית מהמפרץ הפרסי דרך עיראק, סוריה ולבנון עד לים התיכון, ולכרסום מעמד ארה"ב במזרח התיכון. תדמית הארגון השתדרגה מאז תרומתו הגדולה להישרדות שלטון אסד בסוריה.

*חיזבאללה מהווה ציר מרכזי בפעילות האנטי-אמריקאית של משטר האייתולות במזרח התיכון, במערב וצפון אפריקה ובאמריקה הלטינית (עד גבול ארה"ב-מכסיקו), ונהנה מסיוע פיננסי ואספקת טילים וכלי-טיס-בלתי-מאויישים קטלניים מאיראן.

*מעמדו הדומיננטי של חיזבאללה בלבנון גרם לסעודיה, איחוד האמירויות ובחריין להפנות עורף ללבנון, ולהשעות את הסיוע הפיננסי למדינה המרוסקת, פן ישרת את יעדי חיזבאללה.

הסכם שטחי הים והגז לעומת הסכמי אברהם

*הסכמי אברהם, כמו גם העמקת הקשרים עם סעודיה והסכמי השלום עם מצרים וירדן, גובשו עם משטרים יציבים (יחסית למזרח התיכון המאופיין על ידי משטרים ארעיים), פרו-אמריקאים, אנטי-איראנים ואנטי-טרור אסלאמי. מדיניות משטרים אלו אינה חורגת מביצור מעמדם בגבולות מדינותיהם.

לעומת זאת, הסכם שטחי המים והגז נחתם עם מדינה חסרת-שליטה ועתירת פיצולים דתיים, אתנים, גיאוגרפים ופוליטים, הממונפים ומתודלקים על ידי חיזבאללה האנטי-אמריקאי ופרו-איראני, המהווה זרוע מובילה של הטרור האסלאמי במזרח התיכון וברחבי העולם. חיזבאללה פועל להפצת חזון האייתולות להקמת חברה שיעית עולמית, להפיכת הרפובליקה הלבנונית לענף של "הרפובליקה האסלאמית", להפלת המשטרים הסונים ("המשומדים") ולניצחון המהפיכה השיעית אסלאמית על המערב "הכופר", ובראש וראשונה "השטן הגדול האמריקאי".

*הסכמי השלום של ישראל עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו – כמו גם שדרוג היחסים המסחריים והביטחוניים עם סעודיה – נחתמו עם משטרים הרואים בדו-קיום בשלום עם ישראל אינטרס מוביל בתחומי ביטחון פנים וחוץ. משטרים אלו אינם רואים בעקירת "הישות היהודית הכופרת" מ"בית האסלאם" (המזרח התיכון) מטרה חשובה יותר מקידום יציבותם הפנימית והאזורית, וחלקם (במיוחד איחוד האמירויות) אף עושה שינוי מהפכני וחיובי כלפי המדינה היהודית במערכת החינוך (בניגוד להקצנה של מערכת החינוך הפלסטינית).

לעומת זאת, הסכם שטחי המים והגז נחתם עם מדינה הנמצאת תחת מגף החיזבאללה, הרואה בדו-קיום בשלום עם המדינה היהודית תועבה וטומאה, ומבהיר באופן שיטתי – כמו משטר האייתולות – שדבקות בחזון השיעי אסלאמי (כולל עקירת הישות היהודית "הכופרת") עולה בחשיבותה על בוננזה כלכלית ודיפלומטית המוצעת על ידי ארה"ב והמערב.

חיזבאללה ופטרונו האיראני רואים בישראל את המוצב הקדמי היעיל ביותר של "השטן האמריקאי הגדול" ושל המשטרים הערבים הסונים.

*ההנחה שחיזבאללה יתמתן כתוצאה מהטבות כלכליות מפליגות מתעלמת מהתנהלות החיזבאללה מאז הקמתו, כמו גם התנהלות פטרון החיזבאללה – משטר האייתולות –  מאז עלייתו לשלטון בפברואר ,1979. שניהם מפגינים דבקות בחתרנות, טרור, הפצת מערכות נשק מתקדמות למשטרים אנטי-אמריקאים, הברחת סמים והלבנת הון במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית, למרות המיליארדים שהורעפו ומובטחים על ידי ארה"ב והמערב. העדפת חזון פנטי, חינוך לשנאה, הסתה וטרור מאפיינים גם את התנהלות הרשות הפלסטינית וחמאס, למרות המחוות חסרות-התקדים של ישראל ב-1993 (תהליך אוסלו) ו-2005 (היתנתקות), והסיוע הפיננסי הנדיב של ארה"ב והמערב.

*הסכמי השלום של ישראל עם מדינות ערב הם פועל יוצא של יכולות צבאיות, טכנולוגיות ודיפלומטיות של ישראל, כולל פעילותה הביטחונית והשיטתית נגד איראן וחיזבאללה, יכולתה לעמוד בלחצים של ארה"ב, ונכונותה להתעמת עם נשיאי ארה"ב, שהביאה למתיחויות קצרות-טווח אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח.

מדינות ערב המתונות והפרו-אמריקאיות רואות בכח ההרתעה של ישראל נכס חשוב לביטחונן הפנימי והחיצוני.

לעומת זאת, הסכם שטחי המים והגז נחתם בהשראת איום חיזבאללה במתקפת טילים וכלי-טיס-בלתי-מאוישים. ההסכם מדגיש ויתור של 100% על 860 קמ"ר של מים כלכליים השנויים במחלוקת (וכוללים כ-10 קמ"ר של מים בריבונות ישראל), בהנחה – המנותקת ממציאות המזרח התיכון והתנהלות חיזבאללה – שימנע את מתקפת החיזבאללה. כלומר, כניעה לאיומי חיזבאללה ולחץ נשיא ארה"ב, במקום מכת-מנע צבאית להסרת האיום והרתעת הטרור.

*הסכם שטחי המים והגז משקף את תפישת העולם של מחלקת המדינה ומכרסם בתדמית ההרתעה של ישראל, שהפכה את ישראל (מ-1967) למכפלן-עוצמה מוביל של ארה"ב ובעלת-ברית נחשקת עבור המשטרים הערביים המתונים.

השורה התחתונה

*מעצבי הסכם שטחי המים והגז מתעלמים מתקדימי המזרח התיכון המבהירים שטרוריסטים (כגון משטר האייתולות, מוג'אהידין, חיזבאללה, פלסטינים) נושכים – ולא מכבדים – את היד המזינה אותם.

*מעצבי הסכם שטחי המים והגז גם מתעלמים מתקדימים הממחישים שפייסנות, מחוות, ויתורים ל- ונסיגה נוכח – טרור מעוררים ומקצינים את תיאבון הטרוריסטים.

*הסכם שטחי המים והגז מהווה ניצחון של תפישת עולם מערבית על מציאות המזרח התיכון, תוך הקרבת ביטחון לאומי ארוך-טווח על מזבח נוחיות ביטחונית קצרת-טווח.

*כאשר חלק משמעותי של הציבור האיראני – ובמיוחד נשים – מתקומם נגד משטר הדיכוי באיראן ודורש את שינוי המשטר, יוזמת ארה"ב את הסכם שטחי המים והגז, המשחק לידי חיזבאללה ופטרונם האיראני, וחוזרת על המשגה הטראגי של 2009, כאשר הנשיא אובמה הפנה עורף להתקוממות העממית באיראן, והניח לאייתולות לטבוח באזרחים בלתי-חמושים.

*הסכם שטחי המים והגז מעניק רוח-גבית לחיזבאללה ולאייתולות, ובמקביל משתוקקת ארה"ב לחתום על הסכם גרעין חדש, מתנגדת לאופציית שינוי-משטר בטהרן, שוללת את האופצייה הצבאית (שרק היא יכולה לבחון את כוונות האייתולות), מתמידה באופצייה הדיפלומטית המשדרגת בהתמדה את מעמד משטר האייתולות, וסבורה שמחוות נדיבות ישכנעו את האייתולות לזנוח את חזונם הפנטי, לבחור בדו-קיום בשלום ולדבוק בהסכמים.

*על רקע המציאות הנ"ל אפשר להעריך שהסכם שטחי הים והגז ימנע – אולי – עימות מיידי עם חיזבאללה, אך יביא לעימות חריף יותר בטווח הבינוני; לא יקדם את היציבות בלבנון; לא ישחררה ממלתעות חיזבאללה (איראן); יעניק רוח גבית ליעדי חיזבאללה; יקצין את הטרור וירחיק את השלום בין ישראל ולבנון.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3pSJGDE

English edition  https://bit.ly/3R5Uzh5

*האם שליטת ישראל ברכסי יו"ש מקדמת את – או מכרסמת ב- אינטרס ארה"ב?

האם מדינה פלסטינית ביו"ש תתרום ל- או תגרע מ- אינטרס ארה"ב?

*בטקס החתימה על הסכם השלום ישראל-ירדן באוקטובר 1994 הזהירו מפקדי הצבא הירדני את מקביליהם הישראלים מפני הקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן, מכיוון שתביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר, תהפוך את ירדן לישות בלתי-נשלטת וגן עדן לטרור, ותיגרום לזעזועים שיאיימו על קיום המשטרים הפרו-אמריקאים במדינות הנפט הערביות וגם במצרים.

*במלחמת-המנע של יוני 1967 השתלטה ישראל על הרכסים של רמת הגולן ויו"ש, ובכך שידרגה באופן דרמטי את כח ההרתעה שלה.

ישראל הפכה מצרכנית-ביטחון המזמינה-תוקפנות ליצרנית-ביטחון המרתיעה-תוקפנות. ישראל הפכה למכפלן עוצמה ייחודי עבור ארה"ב, המשבש את מרחב התמרון של גורמים אנטי-אמריקאים.

*לרכסי יו"ש – 1,000 מטר מעל בקעת הירדן, 600 מטר מעל שפלת החוף – תפקיד מרכזי בביטחון הלאומי של ישראל וקיום המשטר ההאשמי בירדן.

*שליטת ישראל ביו"ש מנטרלת את איום הטרור הפלסטיני (מיו"ש) על המשטר ההאשמי, ומרתיעה גורמים אנטי-האשמים נוספים מבית ומחוץ.

*לדוגמה, ב-2022 מחריפה המתיחות בגבול סוריה-ירדן – 362 ק"מ מרמת הגולן עד עיראק – עקב יוזמות תוקפניות של משטר האייתולות (ממאחזיו בסוריה)  הכוללות הפעלת כלי טיס בלתי-מאויישים, מתקפות סייבר, חוליות טרור, והברחת נשק וסמים. איראן שואפת להפיל את המשטר ההאשמי, ובכך להדק את החגורה סביב סעודיה וישראל, להתקרב לים התיכון, ולערער את מעמד ארה"ב במזרח התיכון.

*ירדן זקוקה לתגבורת מול האיום האיראני, אך מטילה ספק במחויבות הצבאית של ארה"ב, ואינה תולה יהבה במחויבות הצבאית של מדינות ערב. לעומת זאת, היא רואה בישראל את "סוכן ביטוח החיים" האמין ביותר, המוכיח את יכולותיו ונחישותו בפעילות צבאית שיטתית נגד משטר האייתולות.

כח ההרתעה הישראלי מעניק רוח גבית לנכונות המשטר ההאשמי לנקוט בצעדים צבאיים מול האיום מהגבול הסורי, כפי שהיה בעבר הלא-רחוק.

*למשל, ב-18 ספטמבר 1970 פלשה סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-מערבית, במטרה להפיל את המשטר ההאשמי, שהיה שקוע במלחמת אזרחים נגד אש"פ וארגוני טרור פלסטינים נוספים. הפלת המשטר ההאשמי הייתה עלולה להביא להפלת המשטרים הפרו-אמריקאים של מפיקות הנפט הערביות, בתקופה של תלות-כבדה של ארה"ב בנפט המפרץ הפרסי.

*הצבא הסורי נסוג לשטח סוריה ב-23 ספטמבר, במידה רבה כתוצאה מכח ההרתעה של ישראל, ששידרג את הביטחון העצמי של צבא ירדן והרתיע את צבא סוריה.

ישראל זכתה לכח הרתעה יעיל עקב השליטה ברמת הגולן ורכסי יו"ש.

*כח ההרתעה הישראלי חסך מארה"ב את הצורך להפעיל את צבאה להצלת המשטר ההאשמי, כדי למנוע מארה"ב מפולת כלכלית וביטחונית. ההרתעה הישראלית שללה מברה"מ בוננזה אסטרטגית.

*נסיגה ישראלית מהרכסים הדומיננטים של יו"ש – חזרה לרצועה של 24-14 ק"מ לאורך הים התיכון – תרסק את כח ההרתעה הישראלי, תשלול מארה"ב מכפלן-עוצמה ייחודי, ותעניק רוח גבית עזה לאויבי ישראל וארה"ב.

נסיגה ישראלית תהפוך את הגבול המערבי של ירדן (עם מדינה פלסטינית) ל"קש שישבור את גב המשטר ההאשמי",תהפוך את ירדן לזירה של מלחמות אזרחים וטרור אזורי ועולמי אנטי-אמריקאי כפי שמרחש בלוב, תימן, עיראק וסוריה. סכנה קיומית לכל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

*את ההשפעה של מדינה פלסטינית על המזרח התיכון ואינטרסים אמריקאים אפשר להעריך על רקע הרקורד הפלסטיני:

–חתרנות וטרור פלסטינים בזירה הערבית: מצרים (שנות ה-50'), סוריה (שנות ה-60'), ירדן (1970), לבנון (שנות ה-70') וכווית (1990).

–קשר הדוק עם גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, טרור "האחים המוסלמים", ארגוני טרור באירופה ואמריקה הלטינית, משטר האייתולות, צדאם חוסיין, צפון קוריאה, קובה וונצואלה.

–התגובה הפלסטינית למחוות ישראליות חסרות-תקדים ב-1993 (קליטת הנהגת אש"פ וכ-100,000 טרוריסטים ממדינות ערב ביו"ש ובעזה; שליטה מיידית על 40% מיו"ש ונכונות לסגת ל"קו הירוק") וב-2005 (עקירת הנוכחות האזרחית והצבאית הישראלית מרצועת עזה): החרפה חסרת-תקדים של חינוך לשנאה, הסתה, טרור, האדרת טרוריסטים, הפרת התחייבויות, הפרת זכויות-אדם ורדיפת נוצרים.

*הרקורד הפלסטיני מבהיר שמדינה פלסטינית תהייה פורעת-חוק, תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, תוסיף נציגות אנטי-אמריקאית באו"מ, ותשדרג את מעמד איראן, רוסיה וסין באזור קריטי בין אירופה-אסיה-אפריקה ובין הים התיכון, ים סוף, האוקינוס ההודי והמפרץ הפרסי.

*מכיוון שנמר מחליף טקטיקות, אך לא חברבורות, הרי שמדינה פלסטינית, מחד, וערכים ואינטרסים אמריקאים, מאידך, הם דבר והיפוכו.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3JnBMuN

English edition https://bit.ly/3zER3Ez

האם המדיניות המזרח תיכונית של מחלקת המדינה האמריקאית מבוססת על תובנות המעוגנות במציאות המזרח תיכונית?

האם על מעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל לראות בתובנות המקובלות על מחלקת המדינה מקור סמכותי למדיניות ישראל בנושאי המזרח התיכון כגון סוגיית האיום האיראני הגרעיני והקונבנציונאלי והסוגייה הפלסטינית?

תובנה מקובלת לעומת המציאות

לפי פרופ' ג'והן קנת גאלבריית' מאוניברסיטת הרווארד: "תובנה מקובלת מבוססת על מידע המקובל על חלק/כל הציבור, הנוטה להיאחז בדעות ורעיונות המתאימים לתפישת עולמו. תובנה מקובלת מהווה מכשול בפני מידע חדש ומחשבה מקורית….

"תובנה מקובלת מעניקה הגנה נוחה מפני אמיתות בלתי-נוחות ומציאות מורכבת…. תובנה מקובלת היא התגלמות השאיפה לשמור על יוקרה היקרה יותר מכל אוצר…. תובנות מקובלות אינן נוטות להשתנות….

"במאבק בין הנכון לבין המקובל, יש יתרון טקטי לתובנה המקובלת…. אחת הסיבות לעובדה שאנשים מעדיפים להאזין לדעות מקובלות…היא שהדבר מלטף את האגו, ובמיוחד הידיעה שאישים בכירים שותפים לדעות ולמסקנות….

"אויב התובנה המקובלת אינו רעיונות אלא מצעד-עובדות…. מכה אנושה לתובנה המקובלת היא חשיפת רעיונות מקובלים בערוותם מול התפתחויות המצביעות על אי-התאמת הרעיונות המקובלים למציאות…. סוגיית התובנה המקובלת מחדדת את ההבדל בין אמיתות ממוסדות – המנותקות מהמציאות – לבין רעיונות  חדשים…."

פרופ' הארלאן קראמהולץ מאוניברסיטת ייל מוסיף: "המדע מוכיח שמה שנראה כמובן  מאליו אינו חייב להיות  נכון, ומה שנתפש כתובנה מקובלת יכול להתבסס על הנחות מוטעות."

התובנות המקובלות על מחלקת המדינה במבחן

מדיניות מחלקת המדינה נמצאת במסלול התנגשות עם מצעד העובדות במזרח התיכון, עקב נחישות מחלקת המדינה להעדיף את תפישת עולמה ותובנותיה המקובלות על פני מציאות בלתי-נוחה, מורכבת, הפכפכה ומתסכלת של המזרח התיכון.

לדוגמה:

*התובנה המקובלת על מחלקת המדינה היא שאפשר לשכנע את המזרח התיכון הערבי/מוסלמי לבסס מדיניות וסדר עדיפויות על ערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, שדרוג רמת חיים, דמוקרטיה, זכויות אדם, מו"מ אמין וחוק בינלאומי.

*אבל, מציאות המזרח התיכון אינה מעכלת ערכים וסדרי-עדיפויות מערביים, ודבקה במאפיינים ערבים/מוסלמים בני 1,400 שנים: עליונות הנאמנות השבטית/אתנית על פני הנאמנות הלאומית, פיצול אלים ועמוק מקומי ואזורי, הפכפכות ואי-סובלנות אלימים, טרור מונחה-חזון דתי/רעיוני, משטרים רודנים אלימים, ארעיות משטרים-מדיניות-הסכמים, עוינות דתית, מדינית ותרבותית כלפי המערב.

*מחלקת המדינה מעריכה שאפשר לשכנע ישויות אלימות במזרח התיכון (כגון משטר האייתולות האפוקליפטי באיראן) לזנוח חזון פנאטי לטובת שדרוג כלכלי מרחיק-לכת ודו-קיום בשלום, ובכך היא מתעלמת ממרכזיות ערכים וארועים היסטורים ודתיים בגיבוש זהות, מערכת חינוך והתנהלות פנים וחוץ של משטרים ערבים/מוסלמים.

*בניגוד לתובנה המקובלת על מחלקת המדינה, הטרור הסוני והשיעי אינם מונחי-יאוש ותסכול, אלא (מאז המאה ה-7) מונחי-חזון דתי, רעיוני ואימפריאליסטי. שלושה מארבעת החליפים שמשלו בעקבות הנביא מוחמד נרצחו בפעולות טרור מוסלמי. כך גם לגבי הטרור הפלסטיני שאינו מונחה-כיבוש (אליבא ד'תובנות מקובלות), אלא מונחה חזון הקודם ל-1967 ו-1948, השולל קיום ישות יהודית ריבונית ב"בית האיסלאם" בכלל ומערבית לנהר הירדן בפרט.

*בניגוד לתובנה המקובלת על מחלקת המדינה, המזרח התיכון רואה בכוח הרתעה ובאופציה צבאית – ולא באופציה הדיפלומטית (המעניקה רוח גבית למשטר האייתולות) – את המסד לביטחון לאומי. מציאות המזרח התיכון אינה מגלה סובלנות – ואף נוטה להעניש – גילויי הססנות, ויתורים, נסיגות ופייסנות, הנתפסים על ידי המזרח התיכון כחולשה, המשלהבת ישויות פורעות-חוק.

*מחלקת המדינה שואפת לשקם את תדמית ההרתעה האסטרטגית של ארה"ב בעיני בעלות בריתה הערביות, אך במקביל מפגינה להיטות להסכם נוסף עם משטר האייתולות ומאמצת לחיקה את "האחים המוסלמים", למרות שהם מהווים איום קיומי על סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ומצרים. שתי מטרות אלו של מחלקת המדינה הן דבר והיפוכו.

*בנוסף להשפעה השלילית של 43 שנות האופציה הדיפלומטית (כציר מרכזי של מדיניות ארה"ב כלפי איראן) על תדמית ההרתעה של ארה"ב בעיני בעלות הברית הערביות של ארה"ב, הן גם מודאגות מהחלטת ביידן להוציא את החות'ים – בעלי הברית של האייתולות – מרשימת ארגוני הטרור, שהביאה להקצנת המתקפה החות'ית על מטרות אזרחיות בסעודיה ובאמירויות. כך גם לגבי היעדר תגובה אמריקאית נאותה למתקפה האיראנית על ארה"ב ובעלות בריתה במפרץ הפרסי, תמיכת ארה"ב בהפשרת נכסים איראנים בעיראק, פינוי/בריחת ארה"ב מאפגניסטן, וצמצום הנוכחות הצבאית של ארה"ב במזרח התיכון.

הכרסום בכוח ההרתעה של ארה"ב תורם להתקרבות סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים לסין (שהפכה לשותפה מובילה בסחר עם מדינות המפרץ) ורוסיה, כולל עסקאות נשק והקמת תחנות כוח גרעיניות.

*הפער בין התובנות המקובלות על מחלקת המדינה לבין מציאות המזרח התיכון נחשף בקבלת הפנים שהעניקה מחלקת המדינה לצונאמי הערבי – שהתפרץ ב-2010/2011 ומשתולל גם היום ברחוב הערבי – כאילו היה "אביב ערבי", "מהפיכת הצעירים ופייסבוק" ו"צעדה לשלום".

*הפער קיבל גם ביטוי בהתנגדות הברוטלית של מחלקת המדינה להקמת המדינה ב-1948 (בטענה שתהייה פרו-סובייטית, לא תעמוד מול מתקפה צבאית ערבית ותסכן את אספקת הנפט לארה"ב); בחיזור חסר-התוחלת אחרי נאצר הפרו-סובייטי בשנות ה-50'; בחיבוק אייתוללה חומייני ב-1978/79; בהתנגדות להפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 (שמנעה עימות גרעיני במלחמת המפרץ ב-1991); בהתייחסות לצדאם חוסיין כבעל-ברית עד יום פלישתו לכווית ב-1990; בהתייחסות לערפאת כמנהיג מתון הראוי לפרס נובל לשלום (1993-2003); בהתנגדות להפצצת הכור הגרעיני בסוריה ב-2007 (שמנעה מלחמת אזרחים גרעינית); בדחיפה למתקפה צבאית על קדאפי ב-2011 שהפכה את לוב למדינה בלתי-נשלטת, לבסיס טרור איסלאמי אזורי ועולמי ולזירת מלחמות אזרחים במעורבות רוסיה, תורכיה, איחוד האמירויות, קטאר, מצרים, צרפת, איטליה, סודן וצ'אד; החיזור הנמרץ אחרי "האחים המוסלמים" האנטי-אמריקאים במצרים ב-2009-2012, במקביל לתקיעת סכין בגבו של מובראק הפרו-אמריקאי, בדומה לתמיכה באייתוללה חומייני האנטי-אמריקאי ותקיעת הסכין בגבו של השאה הפרסי הפרו-אמריקאי; ועוד.

*כל יוזמות השלום של מחלקת המדינה – בהקשר הישראלי-ערבי – העמידו את הסוגייה הפלסטינית במרכז הבמה, ולכן התרסקו על צוקי המציאות המזרח תיכונית, הרואה בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור וכפיות-טובה בינערביים, מכירה בהתנהלות הטרוריסטית של הפלסטינים כלפי ישראל לפני 1967 ו-1948, אינה רואה בסוגייה הפלסטינית את שורש הסכסוך ערב-ישראל, לא בבת-עין בינערבית ולא גורם מרכזי לזעזועי המזרח התיכון, ומכאן חוסר-התלהבות ערבית מ– ואף התנגדות ערבית ל- הקמת מדינה פלסטינית, פן תתדלק את מדורת המזרח התיכון.

*האם מחלקת המדינה תלמד מהשגיאות הקריטיות שביצעה בעבר ולא תקריב את המציאות הבלתי-נוחה, מורכבת ומתסכלת של המזרח התיכון על מזבח תובנות מקובלות ונוחות?

*האם מעצבי-מדיניות בישראל מסיקים את המסקנות המתבקשות מהכישלון הסדרתי של מחלקת המדינה במזרח התיכון, ומעניקים מעמד בכורה למצעד העובדות המזרח תיכוניות (למרות שהן מסובכות ומתסכלות), ולא למצעד התובנות המערביות (למרות שהן קליטות ועונות על הכמיהה למנוחה ולנחלה)?

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3bSUtKg

English edition https://bit.ly/3O0lQj7

*יעד חשוב בביקור הנשיא ביידן במזרח התיכון – בנוסף לנסיון להגדיל את תפוקת הנפט של סעודיה ואיחוד האמירויות – הוא שיקום תדמית ארה"ב כבעלת ברית אמינה של משטרים ערביים פרו-אמריקאים ובלימת המגמה של התקרבותם לרוסיה וסין.

*במקביל, הנשיא ביידן פועל לגיבוש הסכם גרעין עם משטר האייתולות באיראן וממשיך לחבק את "האחים המוסלמים".

*אבל, הנסיון לשקם את התדמית האסטרטגית של ארה"ב, במקביל להפגנת כמיהה להסכם נוסף עם משטר האייתולות וחיבוק ה"אחים המוסלמים" (גוף טרור סוני הגדול בעולם), הם דבר והיפוכו, מכיוון שכל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות רואות במשטר האייתולות וב"אחים המוסלמים" איום ברור, מיידי וקטלני.

*מדינות ערב הפרו-אמריקאיות רואות בהסכם הגרעין מ-2015 רוח גבית עזה (פיננסית ודיפלומטית) להתנהלות פורעת-החוק של האייתולות במזרח התיכון וברחבי העולם. הן גם מהתעלמות מחלקת המדינה האמריקאית מהחזון הפנאטי הגלובלי של "האחים המוסלמים" (הקמת חברה מוסלמית-עולמית והפלת המשטרים המוסלמים הקיימים) ומערך הטרור שהקימו ברחבי המזה"ת וגם בהודו, תאיילאנד ועוד מדינות.

*בניגוד לביידן ומחלקת המדינה, מדינות ערב הפרו-אמריקאיות טוענות שההתנהלות העקבית של משטר האייתולות מ-1979 מוכיחה שאינו ניתן לעמידה בהסכמים ודו-קיום בשלום, ואינו שוקל לזנוח את חזונו השיעי, פנאטי, ומגלומני בן 1,400 השנים תמורת חבילה פיננסית ודיפלומטית מפתה.

*הנשיא ביידן מפעיל לחץ על סעודיה ואיחוד האמירויות עקב הפרת זכויות אדם ומעורבותן במלחמת האזרחים בתימן, אך ביקורו במזרח התיכון עשוי להבהיר לו את מציאות האזור: הברירה העומדת בפני ארה"ב בבחירת בעלות-ברית ערביות אינה בין מדינות המכבדות זכויות אדם או מפירות אותן, אלא בין מדינות ערביות המפירות זכויות אדם שהן פרו-ארה"ב או אנטי-ארה"ב.

*ביקור ביידן במזה"ת יפגין את חזרת מחלקת המדינה (מכניסת ביידן לבית הלבן) למרכז במת העשייה המדינית, כפי שהיה עד כניסת הנשיא טראמפ לבית הלבן, למרות הכשלונות הסדרתיים של מחלקת המדינה במזה"ת.

*לדוגמא, מחלקת המדינה התנגדה ל"הסכמי אברהם" שגובשו לפי תפישת עולם המנוגדת לתפישת עולמה (המתמקדת בסוגייה הפלסטינית). יוזמי "הסכמי אברהם" מכירים במשקל המשני של הסוגייה הפלסטינית בהקשר המזה"תי, ולכן התמקדו באינטרסים הביטחוניים והכלכליים הקיומיים של מדינות ערב ולא בסוגייה הפלסטינית.

*"הסכמי אברהם" – כמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן – עקפו את הווטו הפלסטיני, ולכן הבשילו, לעומת כישלון סוחף של כל הצעות מחלקת המדינה לפתרון הסכסוך, עקב אי-הכרת הפער העמוק בין המלל החיובי והמעש השלילי הערביים כלפי הפלסטינים וההנחה המוטעית שהסוגייה הפלסטינית היא לב-הסכסוך הערבי-ישראלי, בבת-עינם של הערבים וגורם מרכזי בהתססת המזה"ת.

*הנסיון להרחיב את מעגל הסכמי השלום מחד, ודבקות בתפישת העולם של מחלקת המדינה מאידך, מהווים תרתי דסתרי.

*כאשר ניגשים להעריך את הצעות מחלקת המדינה לקידום השלום – הצפויות לעלות בזמן ביקור ביידן – מן הראוי שנהייה ערים לשגיאות השיטתיות של מדיניותה במזה"ת. לדוגמא, החיבוק שהעניקה לאייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, ערפאת ובשאר אסאד, וההתייחסות ל"צונאמי הערבי" המשתולל ברחוב הערבי מאז 2010 כאילו היה "אביב ערבי" ו"מהפיכת הנוער ופייסבוק". כמו כן, מחלקת המדינה הפגינה התנגדות יצרית להקמת המדינה היהודית ב-1948, בטענה שתהייה פרו-סובייטית, לא תעמוד בפני מתקפה צבאית כלל-ערבית ותפגע באינטרסים אמריקאים. ב-1981 ו-2007 התנגדה מחלקת המדינה, בברוטליות, להשמדת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה, שחסכה מארה"ב והעולם אסונות חסרי-תקדים.

*בתגובה לנסיון הנשיא ביידן לחלץ מישראל מחוות/ויתורים בזירה הפלסטינית בתמורה לשדרוג שתופי הפעולה עם מדינות ערב, מן הראוי להזכיר לו שויתורים לפלסטינים מלבים את מדורת הטרור, כפי שהיה בעקבות הסכם אוסלו ו"ההתנתקות".  כך גם היה כאשר מצרים (תחילת שנות ה-50'), סוריה (1966), ירדן (1970), לבנון (שנות ה-70') וכווית (1990) הרעיפו על הפלסטינים מחוות אזרחיות וכספיות, שהביאו לטרור פלסטיני נגד מדינות אלו, כולל מלחמות אזרחים (ירדן ולבנון) והשתתפות בפלישה צבאית (כווית).

*ביידן ינסה לשכנע את ישראל להסכים להקמת מדינה פלסטינית על רכסי יו"ש, ומן הראוי לציין בפניו שההתנהלות הפלסטינית מלמדת שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לירדן תגרום להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לירדן, ולתגובת שרשרת בחצי האי ערב שתשים קץ למשטרים הפרו-אמריקאים שם, להעברת השליטה על יצוא נפט המפרץ הפרסי לגורמים אנטי-אמריקאים, ולקידום אינטרסים של משטר האייתולות, רוסיה וסין על חשבון אינטרסים של ארה"ב.

שליטה ישראלית על רכסי יו"ש מרתיעה גופי טרור ומקדמת את אינטרס ארה"ב, לעומת מדינה פלסטינית ביו"ש שתקצין את האזור ותפגע באינטרס ארה"ב.

*ביידן צפוי לדרוש את אישור ישראל להקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים, שתהייה למעשה שגרירות ארה"ב לרשות הפלסטינית, תוך הפרה בוטה של  חוק אמריקאי מ-1995 ("חוק השגרירות בירושלים"), המתייחס לירושלים כבירה מאוחדת ובלעדית של ישראל. התכחשות לחוק זה תתפרש במזה"ת ככניעה ללחץ ערבי ותכרסם בתדמית ההרתעה של ארה"ב.

*בתגובה לדרישות/לחץ של הנשיא ביידן, על ראש הממשלה להפיק לקחים מראשי ממשלה קודמים שהדפו לחץ נשיאותי, הביאו אמנם למתיחות קצרת-טווח ביחסי ישראל-ארה"ב, אך זיכו את ישראל בהערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, מכיוון שארה"ב מעריכה – גם אם לא מסכימה עם – בעלות-ברית שאינן מרכינות ראש מול לחץ, אלא דבקות בעמדות מונחות-עקרונות.

*במקביל להערכה העמוקה לנשיא ארה"ב, על ההנהגה בישראל להיות ערים לעובדה ששיטת הממשל בארה"ב (השונה לחלוטין משיטת הממשל בישראל) מעניקה לשני בתי הקונגרס מעמד שקול-עוצמה לנשיא. הקונגרס הוא הנציג האותנטי ביותר של הבוחרים בארה"ב (שרובם אוהדי ישראל), הרשות המחוקקת החזקה בעולם, בעלת יכולת להציג וליישם מדיניות פנים וחוץ ולבלום ולשנות מדיניות של נשיא, ואף מפגינה הסתייגות ממדיניות ארה"ב כלפי איראן (לדוגמא, היו"ר הדמוקרטי של וועדת החוץ בסנאט, הסנטור מננדז בנאום במליאת הסנאט בפברואר 2022).

*הנשיא ביידן יגיע לביקור כאשר מעמדו הציבורי בארה"ב בשפל, המהווה אבן-ריחיים על צוואר צירי בית הנבחרים והסנטורים הדמוקרטים, ומאיים (אם יתמיד עד בחירות נובמבר 2022) לגרום למהפך רפובליקני בשני בתי המחוקקים, שיהפוך את ביידן ל"ברווז צולע" בשנתיים האחרונות לכהונתו.

*בעוד כל נשיאי ארה"ב (חוץ מטראמפ) הפעילו לחץ על ישראל, הקונגרס הוא תומך שיטתי בישראל ובהרחבת שתוף הפעולה ישראל-ארה"ב לתועלת-הדדית.

.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

"מידה", 4 נובמבר 2021, https://bit.ly/3GRXx4b

English edition   https://bit.ly/3vQMhQQ

לחץ אמריקאי הוא תופעה קבועה ביחסי ישראל-ארה"ב מאז 1948, להוציא את תקופת טראמפ שהיה הנשיא היחיד שלא לחץ על ישראל.  הפעלת הלחץ היא ביטוי לפער בלתי-ניתן לגישור בין תפישות העולם של ראשי ממשלות ישראל לזו של מחלקת המדינה בוושינגטון, שהתנגדה באופן ברוטלי להקמת המדינה היהודית, וממשיכה להטיח בה ביקורת.

לחץ אמריקאי מהווה מבחן מנהיגות לראש הממשלה: האם ימנע מלחץ ע"י הסגת/הקפאת/הגמשת יעדים מדיניים (כגון חיזוק הנוכחות בירושלים, יו"ש והגולן), או יהדוף את הלחץ ויקדם יעדים מדיניים.

מזכיר המדינה אנתוני בלינקן לוחץ

מזכיר המדינה אנתוני בלינקן, המעצב העיקרי של מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן, לוחץ על ישראל לאמץ את תפישת עולמו – המאפיינת את מחלקת המדינה – בסוגיות איראן והפלסטינים.

*בלינקן לוחץ על ישראל לקבל את הערכתו שחבילה פיננסית ודיפלומטית נדיבה תשכנע את משטר האייתולות באיראן לדבוק בדו-קיום בשלום עם שכנותיה הערביות-סוניות, לזנוח את החזון הפנטי והאימפריאליסטי המנחה את האייתולות, ולחדול מחתרנות, טרור ומלחמות באזור ובעולם. בלינקן גיבש את הערכתו תוך התעלמות מהתנהלות משטר האייתולות באיראן מאז שתפס את השלטון ב-1978/79 בסיוע פעיל של ארה"ב. מזכיר המדינה סבור שהאייתולות הם ברי-שיח אמינים, ולכן הסיר את האופציה הצבאית משולחן המו"מ, ומעדיף את האופציה הדיפלומטית עם משטר פנאטי, פורע-חוק.

*בלינקן מאמין שהסוגייה הפלסטינית היא גורם מרכזי לזעזועי המזה"ת, בבת-עין של הערבים ושורש הסכסוך הערבי-ישראלי, תוך התעלמות מהתנהלות פלסטינית רבת-שנים ועקבית במישור הבינערבי והישראלי,.

לכן הוא משוכנע שהקמת מדינה פלסטינית ביו"ש ועזה, חלוקת ירושלים (ומכאן הלחץ להפעלת קונסוליה/שגרירות ארה"ב לענייני פלסטינים בירושלים) והקפאת הבנייה היהודית – אך לא הערבית – ביו"ש הם צעדים חיוניים להשכנת שלום.

בלינקן לוחץ על ישראל לסגת לקווי-1949 שהוגדרו ע"י שה"ח אבא אבן – שהיה "יונה" מובילה – כ"קווי אושוויץ".

לפי מפת הדרכים של בלינקן – המתעלם מההשפעה השלילית של מדינה פלסטינית על אינטרסים אמריקאים – ישראל חייבת לסגת לרצועה החוף הצרה (14 ק"מ מנתניה לטול כרם) הנשלטת על ידי רכסי יהודה ושומרון; וכל זאת במזרח התיכון הגועש, הבלתי-צפוי, האלים, חסר-סובלנות כלפי "כופרים" ו"מאמינים כאחד, ונטול דו-קיום בשלום בינערבי ובין-אסלאמי מזה 1,400 שנים.

*מזכיר המדינה בלינקן ממעיט במשקל התנהלות מורכבת, מתסכלת ומתועדת בעבר ומאדיר את משקל התנהלות ברורה, נוחה וספקולטיבית בעתיד.  הוא מתעלם מהעובדה שאסכולת שטחים-תמורת-שלום הביאה לשטחים-תמורת-טרור, כפי שמתעדים תקדימי אוסלו (1993) וההתנתקות מרצועת עזה (2005), בנוסף לתקדימי הטרור הפלסטיני בירדן (1970-1968), לבנון (1983-1970) וכווית (1990).

לחץ אמריקאי על ישראל – תקדימים

האם לחץ אמריקאי עקבי עם מציאות המזה"ת?

האם לחץ אמריקאי מקדם את אינטרס ארה"ב ותהליך השלום?

האם ישראל יכולה להדוף לחץ אמריקאי להימנע מצעדים החיוניים לבטחון וקיום ישראל (כגון הסרת איום הגרעין האיראני) ולסגת משטחים המהווים את ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות, והלשון היהודיים?

בחינת מסכת הלחצים על ישראל מ-1948 ממחישה שהם מונחים על ידי תפישת העולם של מחלקת המדינה הרצופה במשגים קריטים במזרח התיכון (כגון תקיעת סכין בגבו של השאה הפרסי, שהיה "השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי", וחיבוק עז לאייתוללה חומייני, צדאם חוסיין וערפאת).  תקדימי הלחץ מוכיחים שלחץ ארה"ב על ישראל מחייב את הערבים/פלסטינים לעקוף את ארה"ב מהאגף הרדיקלי, מחריף את הטרור הפלסטיני, פוגע באינטרס ארה"ב ונכשל בקידום תהליך השלום (כפי שמוכיח כשלום-סדרתי של כל יוזמות השלום של ארה"ב).

*ב-1948 לא המתין בן גוריון ל"אור ירוק" מהבית הלבן, והודיע על נחישותו להכריז על הקמת המדינה למרות התנגדות עזה להקמתה בהובלת מחלקת המדינה (יחד עם משרד ההגנה, ה-CIA, "ניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט"),  כולל לחץ דיפלומטי, כלכלי וצבאי (אמברגו על אספקת נשק, כאשר הערבים קיבלו נשק בריטי). לפני הכרזת העצמאות הופעל לחץ להסכים למשטר נאמנות של האו"מ, ותוך כדי מלחמת העצמאות, ולאחריה, הופעל לחץ כבד לחזור לקווי החלוקה, כלומר לסגת מ"שטחים כבושים" בגליל, בשפלת החוף, ירושלים המערבית ובנגב, ולקלוט כ-75,000 פליטים פלסטינים. מחלקת המדינה הזהירה שהמדינה היהודית תהייה פרו-סובייטית, תפגע ביחסי ארה"ב עם מדינות ערב, תסכן את יבוא הנפט מהמפרץ הפרסי, ותביא ל"שואה שנייה תוך פחות מעשור". בן גוריון דחה את הלחצים למרות שלצידו היו רק 650,000 יהודים (היום – 7.3 מיליון), כלכלה וצבא מצומצמים ביותר (היום – מהמרשימים בעולם) ומערכת יחסים בינלאומים מינימלית (היום – קשרים ביטחוניים ומסחריים מסועפים עם ארה"ב, סין, רוסיה, אירופה, תורכיה, אוסטרליה, קנדה, אפריקה, אמריקה הלאטינית ואסיה).

הדיפת הלחץ על ידי בן גוריון היקנתה לו הערכה אסטרטגית ארוכת-טווח מצד ארה"ב ובישראל, והניחה את המסד להפיכת ישראל ממעמסה על ארה"ב לבעלת ברית אסטרטגית ייחודית, כפי שתועד לאחר מלחמת העצמאות על ידי המלצת הרמטכ"ל האמריקאי, עומר בראדלי, לשדרג את ישראל למעמד של "בעלת ברית מועדפת". המלצת הגורמים הביטחוניים נדחתה על ידי מחלקת המדינה והבית הלבן ללא דיון.

*ב-1967, ערב "מלחמת ששת הימים", כאשר ישראל עמדה בפני פלישה מתואמת של מצרים, סוריה וירדן (שהילכה אימים על בכירים במערכת הביטחון ובממשלה), הזהיר הנשיא ג'ונסון את רה"מ לוי אשכול מפני מתקפת-מנע: "אם תפעל לבד, תישאר לבד."

אבל אשכול הדף את הלחץ, לא המתין ל"אור ירוק" מוושינגטון, פתח במתקפת-מנע וריסק את תשתיות הצבא המצרי שנועדו להשמיד את ישראל, ולסלול את הדרך להפיכת הנשיא המצרי נאצר (הפרו-סובייטי) למנהיג הפאן-ערבי, להפלת המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים במפרץ הפרסי (כאשר כלכלת ארה"ב הייתה תלויה ביבוא נפט מהמפרץ הפרסי), להנחתת מהלומה ביטחונית וכלכלית קשה על ארה"ב, ולקידום דרמטי של מעמדה האזורי והעולמי של ברה"מ.

נחישות אשכול לפתוח במלחמת-מנע, לאחד את ירושלים, להקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", ולהניח את היסודות להתיישבות ביו"ש (לדוגמא, כפר עציון, האחזויות בקעת הירדן, והכרזה שגבולה המזרחי של ישראל יהיה נהר הירדן), למרות לחץ אמריקאי, הפכו אותו למושא להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, ותרמו להפיכת ישראל מצרכן-ביטחון למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב. מ-1967 ישראל הפכה בהדרגה לנושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לחיילי ארה"ב על סיפונה, שאי-אפשר להטביעה, עוגנת באזור קריטי לאינטרס ארה"ב, וחוסכת לארה"ב 20-15 מיליארדי דולרים לשנה שהיו נדרשים – אם לא הייתה ישראל במערב המזרח התיכון – לייצור נושאות מטוסים אמיתיות, הצבתן באוקינוס ההודי ובים התיכון ותחזוקתן, בנוסף להצבת מספר חטיבות צבא באזור.

*ב-1981 הפעילה ארה"ב לחץ כבד על רה"מ מנחם בגין לבל יפציץ את הכור הגרעיני בעיראק. הדיפת הלחץ העניקה לבגין – שלא המתין ל"אור ירוק" מוושינגטון – הערכה אסטרטגית ארוכת-טווח הביאה להשמדת הכור הגרעיני, ובכך מנעה מארה"ב ב-1990/91 עימות טראומטי עם צדאם חוסיין גרעיני (בעקבות פלישתו לכווית והאפשרות שיפלוש לסעודיה ואיחוד האמירויות).  ב-2007 אימץ רה"מ אולמרט את דוקטרינת-המנע של בגין, השמיד את הכור הגרעיני הסורי – בהסכמה של ארה"ב – ובכך חסך מהאזור את ההשלכות הנוראיות של מלחמת אזרחים גרעינית בסוריה.

*ב-1981 לא סבר בגין ש"אור ירוק" מוושינגטון הוא תנאי להחלה יעילה של החוק הישראלי על רמת הגולן. בגין החיל את החוק הישראלי על אפה וחמתה של ארה"ב, שהגיבה בהשעיית הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני והשעיית אספקה של מערכות צבאיות. אבל, שליטת ישראל ברמת הגולן תורמת לאינטרס ארה"ב על ידי  מעקב אחרי -והגבלת – כושר התמרון הצבאי של איראן, רוסיה, סוריה וארגוני טרור אסלאמי אנטי אמריקאים, ושדרוג הביטחון הלאומי של המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי בירדן, שהוא חיוני ליציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים בחצי האי ערב.

*ב-1992-1989 היה רה"מ שמיר מטרה ללחץ ברוטלי והכפשות משוללות-יסוד מצד הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר, במטרה להימנע מבנייה מעבר – ולסגת – ל"קו הירוק". אילו היה שמיר ממתין ל"אור ירוק" מוושינגטון, נכנע ללחץ האמריקאי, מתגמש, מקפיא, או נסוג מרכסי יו"ש, היה הופך את ישראל מנכס בעל כח הרתעה נגד ארגוני טרור ואיראן, המונע מפולת אזורית אנטי-אמריקאית, לנטל על ארה"ב; מ"סוכן ביטוח חיים" אמין של מדינות ערב הפרו-אמריקאיות ללקוח רופס של "סוכן הביטוח האמריקאי" – רוח גבית לאיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש, תורכיה, רוסיה וסין ורוח נגדית לארה"ב. דבקות שמיר בעקרונותיו פגעה בפופולריות שלו בוושינגטון, אך שידרגה את ההערכה האסטרטגית של חוגים ביטחוניים ומדיניים בוושינגטון כלפיו וכלפי ישראל.

השורה התחתונה

*לחץ אמריקאי מהווה מבחן-מנהיגות לראשי ממשלות ישראל: האם יהדפו את הלחץ תוך היצמדות לעקרונות רעיוניים וביטחוניים ארוכי-טווח, או ימתינו ל"אור ירוק", יקפיאו, יגמישו ויסיגו עקרונות אלו תמורת נוחיות קצרת-טווח.

*מנהיגי-אמת אינם מקריבים עקרונות רעיוניים וביטחוניים ארוכי-טווח על מזבח פופולריות, שהיא תופעה המתפוגגת במהרה.

*ביום סגריר ארה"ב תעדיף מנהיג מונחה-עקרונות, שאינו ממתין ל"אור ירוק" מוושינגטון וקורא תגר על לחץ אמריקאי, על פני "מנהיג" המתגמש, מקפיא וקורס תחת לחץ. ב-1991 השתתפתי בפגישת רה"מ שמיר עם מנהיגי הרוב הדמוקרטי והמיעוט הרפובליקני בסנאט, הסנטורים ג'ורג' מיטצ'ל ובוב דול. בסיום הפגישה אמר דול (שהיה סנטור שלא חסך ביקורתו מישראל) לרה"מ: "אתה יודע מדוע מנהיג הרוב ואני חלוקים עליך באופן גורף, אך מעריכים אותך מאד? כי אתה קשוח!"

*במקביל למסע הלחצים של ארה"ב על ישראל בשנים 2016-1948, שלווו לעתים בצעדי עונשין כלכליים וביטחוניים, חלה הרחבה דרמטית של שתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי בין ארה"ב לישראל, כתוצאה מאהדה שורשית של רוב תושבי ארה"ב ונציגיהם בשני בתי המחוקקים, כמו גם היכולות החריגות של ישראל בתחומי הביטחון והטכנולוגיה, והמודעות הגוברת לעובדה שתרומת ישראל לארה"ב עולה על היקף סיוע החוץ השנתי לישראל.

*האם הנשיא ג'ו ביידן ילמד מתקדימים וימנע – ולא יחזור – על שגיאות העבר, תוך הימנעות מהפעלת לחץ על בעלת-ברית ייחודית, הנושא בחובו נזק לאינטרסים אמריקאים?

*האם רה"מ נפתלי בנט נפעם מהערכות מזכיר המדינה, או מקבל אותן בערבון מוגבל (ביותר) על רקע הכישלון השיטתי של מחלקת המדינה (כולל מזכיר המדינה בלינקן) בהתייחסות למזרח התיכון?

*האם רה"מ בנט דבק במורשת בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר שהבינו את הפער בין העמדות הפשטניות והשגויות של מחלקת המדינה לבין מציאות המזה"ת, נשמרו מ"מלכודת הפופולריות", לא המתינו ל"אור ירוק" מוושינגטון, הדפו – ולא התגמשו, הקפיאו או כרעו תחת – לחץ אמריקאי (בתנאים דמוגרפים, כלכליים וצבאיים נחותים בהרבה מהתנאים ב-2021), ולכן זכו להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, והעמיקו את שתופי הפעולה עם ארה"ב באופן חסר-תקדים, למרות חילוקי-הדעות והמתיחויות התכופים?