שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"אתר הביטחוניסטים", 31 יולי 2023
| חרם אמריקאי על גופי מחקר ביו"ש – גול עצמי! שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב" "אתר הביטחוניסטים", 31 יולי 2023 English edition מדיניות מחלקת המדינה *החלטת ארה"ב מיוני 2023 למנוע ממוסדות מחקר ומדע ביו"ש (לדוגמא, אוניברסיטת אריאל) השתתפות בקרנות משותפות לישראל וארה"ב כמו BIRD, BARD ו-BSF – הממנפות את החדשנות הישראלית ומניבות מיליארדי דולרים לארה"ב (במיוחד) ולישראל – מלמדת על חזרת מחלקת המדינה למרכז העשייה המדינית, אחרי שהושעתה משם על ידי הנשיא טראמפ. *החרמת המוסדות ביו"ש עקבית עם התנהלות מחלקת המדינה במזרח התיכון, המאופיינת על ידי כישלונות סדרתיים, כפי שמתועד בסרטון ובמאמר אלו. לדוגמא: *מחלקת המדינה העניקה רוח גבית עזה לאייתוללה חומייני להפיל את השאה הפרסי, שהיה "השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי", ולהשתלט על איראן. היא הניחה שחומייני יהיה מתון, אנטי-סובייטי, פרו-אמריקאי, ושקוע אך ורק בהפיכה אסלאמית פנימית, ולא בהפצתה ברחבי העולם. *מחלקת המדינה ראתה בצדאם חוסיין בעל ברית פוטנציאלי, הראוי לשיתוף פעולה מודיעיני, סיוע פיננסי ואספקת מערכות מתקדמות דו-שימושיות. 10 ימים לפני פלישתו לכווית היא הבהירה לצדאם חוסיין שארה"ב תראה בפלישה לכווית סוגייה בין-ערבית. *מחלקת המדינה הגדירה את גל האלימות ברחוב הערבי כ"הפיכת פייסבוק" ו"אביב ערבי". היא לא הבינה שמדובר ב"צונאמי ערבי". *ממסד מחלקת המדינה התנגד ל"הסכמי אברהם" מכיוון שהתמקדו באינטרסים של מדינות ערב תוך עקיפת הסוגייה הפלסטינית. כל עשרות יוזמות שלום של מחלקת המדינה התרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתבססו על ההנחה – המנותקת ממציאות המזרח התיכון – שהסוגייה הפלסטינית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, בבת-עין של הערבים, וגורם חשוב בהתססת המזרח התיכון. *מינואר 2021 חזרה מחלקת המדינה להוביל את מדיניות החוץ של ארה"ב, כפי שמתבטא במעבר מעצמאות הפעולה המדינית והביטחונית האמריקאית למדיניות רב-לאומית השואפת למכנה משותף עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ,ועם אירופה שאיבדה את רצונה לפעול נגד הטרור השיעי והסוני. *ביולי 2023 הפגינה ארה"ב – בהנהגת מחלקת המדינה – את מדיניותה הרב-לאומית, כאשר חזרה לאונסק"ו אחרי שהקונגרס הישעה את הסיוע השנתי ב-2011, ואחרי שארה"ב פרשה ב-2018 עקב הכחשת הארגון את השורשים היהודיים בני 4,000 שנים ברמת הגולן, ירושלים המזרחית ויו"ש. מעמד ישראל ביו"ש לפי החוק הבינלאומי מחלקת המדינה טוענת ששלילת השתתפות מוסדות מחקר ישראלים ביו"ש בקרנות הדו-לאומיות של ישראל וארה"ב מבוססת על החוק הבינלאומי, המגדיר, כביכול, את שלטון ישראל ביו"ש כשלטון בלתי חוקי בשטח כבוש. כמו כן החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"מ קובעת ,לכאורה, שעל ישראל לסגת מיו"ש. האמנם? *לפי פרופסור יוג'ין רוסטאו, שהיה דקן בית הספר למשפט באוניברסיטת ייל ותת-מזכיר המדינה והשתתף בניסוח החלטה 242: "[לפי החוק הבינלאומי], לישראל זכות ריבונות בגדה המערבית כפי שיש לה בחיפה…. [לפי החלטה 242], על ישראל לסגת 'משטחים', לא 'מהשטחים' ולא 'מכל השטחים', אלא מחלק מהשטחים, הכוללים את יו"ש, רמת הגולן, רצועת עזה וחצי האי סיני…. הצעות החלטה שקראו לנסיגת ישראל מכל השטחים נדחו בעצרת האו"מ וגם במועצת הביטחון של האו"מ…. ישראל לא נדרשה לסגת לגבולות הפריכים והפגיעים של 1949 (מותניים צרות של 15-25 ק"מ)… אלא לגבולות 'בטוחים ומוכרים'… ב-1979 ישראל נסוגה מכל חצי האי סיני, המהווה 90% מסך השטחים השנויים במחלוקת…." *לפי השופט סטיבן שוובל, שהיה נשיא בית הדין הבינלאומי, סגן היועץ המשפטי של מחלקת המדינה ופרופסור למשפט בינלאומי באוניברסיטת ג'והנס הופקינס: "הכיבוש הישראלי הוא תוצאה של מלחמת מגן ישראלית ולא תוקפנות…כפי שברור מהצעדים התוקפניים של מצרים, [סוריה] וירדן לפני שפרצה המלחמה…. סיפוח מזרח ירושלים והגדה המערבית על ידי ירדן ב-1950 היה בלתי חוקי…. שינוי קווי שביתת הנשק מ-1949 על ידי ישראל היה חוקי…." *מעמד יו"ש לפי החוק הבינלאומי מעוגן בסדרת הסכמים בינלאומיים מאושררים: <הצהרת בלפור מ-2 נובמבר 1917 שקראה להקמת בית יהודי לאומי על שתי גדות הירדן, תוך שמירה על הזכויות האזרחיות והדתיות של כל התושבים הלא-יהודים. <ב-24 אפריל 1920, עם תום מלחמת העולם הראשונה, חילקה ועידת סן רמו את האימפריה העותומנית, הקימה כ-20 מדינות ערביות ואישררה את הצהרת בלפור. <ב-24 יולי 1922 העניק/אישרר חבר הלאומים את המנדט הבריטי בפלסטינה להקמת הבית הלאומי היהודי באופן בלעדי. <ב-24 אוקטובר 1945, עם הקמת האו"מ, כלל סעיף 80, פרק 12 במגילת האו"מ את המנדט הבריטי בפלסטינה, התקף והשורד גם את קץ חבר הלאומים. לעומתו, החלטת החלוקה של עצרת האו"מ מ-29 נובמבר 1947 אינה תקפה ונחותה מהמנדט הבריטי בפלסטינה. השורה התחתונה *התייחסות מחלקת המדינה לשליטת ישראל ביו"ש כ"כיבוש" ו"בלתי חוקית" מעוגנת בטעויות וסילוף החוק הבינלאומי, הפוגעים במאמצים לשדרוג יציבות אזורית ודו-קיום בשלום, וגורמים לעידוד בלתי-מכוון של הטרור הפלסטיני, חיזבאללה ואיראן. *החלטת ארה"ב להעניש את ישראל ולמנוע ממוסדות מחקר ומדע ביו"ש השתתפות בקרנות משותפות לישראל וארה"ב – במקביל לפייסנות המורעפת על משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים" והרשות הפלסטינית – מתפרשת ככרסום בתדמית האסטרטגית של ארה"ב על ידי מדינות ערב פרו-אמריקאיות כגון ערב הסעודית, איחוד האמירויות ומצרים. מדינות אלו מרחיבות את שיתוף הפעולה הביטחוני והמסחרי עם ישראל למרות אי-ההתקדמות בסוגייה הפלסטינית. כמו כן, הן מהוות מטרה ללחץ אמריקאי; מתנגדות לאופציה הדיפלומטית של ארה"ב כלפי איראן; ומתוסכלות מהתגובה הפושרת של ארה"ב לתוקפנות האייתולות, הפוגעת ביצוא הנפט מהמפרץ הפרסי. *הסיכוי לשכנע את מחלקת המדינה והבית הלבן שמדיניותם כלפי יו"ש שגויה ופוגעת באינטרסים אמריקאים הוא אפסי-עד-קלוש. לעומת זאת, הסיכוי גבוה יותר לשכנע את רוב המחוקקים בשני בתי הקונגרס, התומכים בישראל באופן שיטתי (למרות הכרסום בשנים האחרונות) ואשר עוצמתם שקולה לעוצמת הנשיא גם בנושאי חוץ וביטחון. לדוגמא, היו"ר הדמוקרטי של וועדת החוץ בסנאט, הסנטור רוברט מננדז התנגד להסכם הגרעין מ-2015, מתנגד חריף למדיניות הנשיא ביידן כלפי איראן, וכמוהו סנטורים וצירי בית נבחרים דמוקרטים נוספים. |
"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition https://bit.ly/3KvGjwe
ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור
*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.
*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.
*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".
*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.
*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.
*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.
המלחמה בטרור
*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.
*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.
* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.
*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.
*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.
*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).
*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.
*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.
*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.
*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.
*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.
*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.
השורה התחתונה
*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.
*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.
*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 14 מרץ 2024, bit.ly/4abWie7
English edition bit.ly/48xAQio
מזכיר המדינה טוני בלינקן מבטא את התובנה המקובלת כאשר טוען: "מדיניות רבת-שנים של ארה"ב… היא שההתנחלויות אינן חוקיות לפי החוק הבינלאומי…." אבל, טענת בלינקן מנוגדת למציאות החוק הבינלאומי.
לדברי פרופ' יוג'ין רוסטאו שהיה ממעצבי החלטת 242 במועצת הביטחון של האו"מ – בעקבות "מלחמת ששת הימים" – כיהן כתת-מזכיר המדינה ודקן בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל: "ליהודים זכות להתיישב בגדה המערבית כמו בחיפה… (השבועון "ניו ריפבליק", 21 אוקטובר 1991)".
המשפטן רוסטאו מציין ש-242 מחייבת את ישראל לסגת משטחים, אבל לא מהשטחים ולא מכל השטחים, הכוללים את יו"ש, מזרח ירושלים, עזה, סיני והגולן. הצעות החלטה לנסיגה מלאה נדחו ע"י מועצת הביטחון. נסיגת ישראל מסיני – 90% מהשטחים – מימשה את החלטה 242.
לפי השופט האמריקאי סטיבן שוובל, שהיה נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק, ישראל פעלה מתוך הגנה עצמית במלחמות 1948 ו-1967, ואילו הערבים פעלו בתוקפנות (לפי סעיף 52 של אמנת האו"מ). לכן תיקוני הגבול כתוצאה ממלחמות אלו, ושליטת ישראל בשטחי המחלוקת הם חוקיים. לעומת זאת, שליטת ירדן ומצרים ביו"ש ובעזה (1967-1950) הייתה בלתי-חוקית.
עמדת מזכיר המדינה בלינקן לגבי מעמד ישראל ביו"ש מתעלמת מ-4 מסמכי יסוד מחייבים לפי החוק הבינלאומי, המכירים בעובדה שיו"ש הם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים:
(1) "הצהרת בלפור" מ-2 לנובמבר 1917;
(2) "הצהרת סן רמו" של כוחות הברית מ-24 לאפריל 1920 – לאחר מלחמת העולם הראשונה – אימצה את "הצהרת בלפור", והעניקה לבריטניה מנדט להקמת בית יהודי לאומי בפלסטינה (שם נרדף לארץ ישראל), תוך שמירה על הזכויות האזרחיות, ולא הלאומיות, של כל המגזרים הדתיים והאתניים הנוספים בפלסטינה, ולצד הקמת 22 מדינות ערביות במזרח התיכון;
(3) חבר הלאומים אימץ הצהרות אלו ב-24 ליולי 1922, שגם אומצו ע"י "הסכם לוזאן" שנחתם בין כוחות הברית לבין תורכיה, יורשת האימפריה העותומנית;
(4) סעיף 80 של אמנת האו"מ – הארגון שהחליף ב-24 לאוקטובר 1945 את חבר הלאומים – כולל שורה של החלטות מחייבות, וביניהן המנדט הבריטי להקמת בית לאומי יהודי בפלסטינה (ארץ ישראל).
בספטמבר 1922 חתם הנשיא האמריקאי הארדינג על החלטת שני בתי הקונגרס לפעול להקמת בית יהודי לאומי בפלסטינה לפי החלטת חבר הלאומים.
לפי החלטות מחייבות אלו, מלחמת המגן מ-1967 החזירה את יו"ש ומזרח ירושלים לבעלים החוקיים. כמו כן, האמנות המתייחסות ל"שטחים כבושים" אינן מתייחסות ליו"ש, מכיוון שהם חלק מהבית הלאומי היהודי, ומכיוון ששלטון ירדן ביו"ש נבע מתוקפנות 1948. כמו כן, הסכם השלום ישראל-ירדן מ-1994 שם קץ לכל סכסוך טריטוריאלי בין השתיים.
גם "אמנת ג'נבה הרביעית" מ-1949, האוסרת על העברת אזרחים בכפייה להתיישבות ב"שטחים כבושים", אינה סותרת את שלטון ישראל ביו"ש ואינה שוללת את חוקיות ההתנחלויות.
לעומת זאת, החלטת החלוקה מ-29 לנובמבר 1947 הייתה המלצה של מליאת עצרת האו"מ, ולא החלטה מחייבת של מועצת הביטחון. קווי הפסקת האש של סיום מלחמת העצמאות היו קווי שביתת-נשק ולא קווי-גבול.
מן הראוי לציין שהמונח פלסטינה אינו ערבי, ומקורו בניסיון היווני והרומי למחוק את זכר העם היהודי וארץ ישראל על ידי מונח הקשור לפלישתים – שהיו אויב מר של העם היהודי – שמקורם באיי הים האגאי ולא בעולם הערבי. מכאן, שטענת מזכיר המדינה בלינקן לגבי אי-חוקיות ההתנחלויות מעודדת התעלמות מהחוק הבינלאומי ופוגעת בחתירה לשלום.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"אתר הביטחוניסטים", 31 יולי 2023
| חרם אמריקאי על גופי מחקר ביו"ש – גול עצמי! שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב" "אתר הביטחוניסטים", 31 יולי 2023 English edition מדיניות מחלקת המדינה *החלטת ארה"ב מיוני 2023 למנוע ממוסדות מחקר ומדע ביו"ש (לדוגמא, אוניברסיטת אריאל) השתתפות בקרנות משותפות לישראל וארה"ב כמו BIRD, BARD ו-BSF – הממנפות את החדשנות הישראלית ומניבות מיליארדי דולרים לארה"ב (במיוחד) ולישראל – מלמדת על חזרת מחלקת המדינה למרכז העשייה המדינית, אחרי שהושעתה משם על ידי הנשיא טראמפ. *החרמת המוסדות ביו"ש עקבית עם התנהלות מחלקת המדינה במזרח התיכון, המאופיינת על ידי כישלונות סדרתיים, כפי שמתועד בסרטון ובמאמר אלו. לדוגמא: *מחלקת המדינה העניקה רוח גבית עזה לאייתוללה חומייני להפיל את השאה הפרסי, שהיה "השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי", ולהשתלט על איראן. היא הניחה שחומייני יהיה מתון, אנטי-סובייטי, פרו-אמריקאי, ושקוע אך ורק בהפיכה אסלאמית פנימית, ולא בהפצתה ברחבי העולם. *מחלקת המדינה ראתה בצדאם חוסיין בעל ברית פוטנציאלי, הראוי לשיתוף פעולה מודיעיני, סיוע פיננסי ואספקת מערכות מתקדמות דו-שימושיות. 10 ימים לפני פלישתו לכווית היא הבהירה לצדאם חוסיין שארה"ב תראה בפלישה לכווית סוגייה בין-ערבית. *מחלקת המדינה הגדירה את גל האלימות ברחוב הערבי כ"הפיכת פייסבוק" ו"אביב ערבי". היא לא הבינה שמדובר ב"צונאמי ערבי". *ממסד מחלקת המדינה התנגד ל"הסכמי אברהם" מכיוון שהתמקדו באינטרסים של מדינות ערב תוך עקיפת הסוגייה הפלסטינית. כל עשרות יוזמות שלום של מחלקת המדינה התרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתבססו על ההנחה – המנותקת ממציאות המזרח התיכון – שהסוגייה הפלסטינית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, בבת-עין של הערבים, וגורם חשוב בהתססת המזרח התיכון. *מינואר 2021 חזרה מחלקת המדינה להוביל את מדיניות החוץ של ארה"ב, כפי שמתבטא במעבר מעצמאות הפעולה המדינית והביטחונית האמריקאית למדיניות רב-לאומית השואפת למכנה משותף עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ,ועם אירופה שאיבדה את רצונה לפעול נגד הטרור השיעי והסוני. *ביולי 2023 הפגינה ארה"ב – בהנהגת מחלקת המדינה – את מדיניותה הרב-לאומית, כאשר חזרה לאונסק"ו אחרי שהקונגרס הישעה את הסיוע השנתי ב-2011, ואחרי שארה"ב פרשה ב-2018 עקב הכחשת הארגון את השורשים היהודיים בני 4,000 שנים ברמת הגולן, ירושלים המזרחית ויו"ש. מעמד ישראל ביו"ש לפי החוק הבינלאומי מחלקת המדינה טוענת ששלילת השתתפות מוסדות מחקר ישראלים ביו"ש בקרנות הדו-לאומיות של ישראל וארה"ב מבוססת על החוק הבינלאומי, המגדיר, כביכול, את שלטון ישראל ביו"ש כשלטון בלתי חוקי בשטח כבוש. כמו כן החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"מ קובעת ,לכאורה, שעל ישראל לסגת מיו"ש. האמנם? *לפי פרופסור יוג'ין רוסטאו, שהיה דקן בית הספר למשפט באוניברסיטת ייל ותת-מזכיר המדינה והשתתף בניסוח החלטה 242: "[לפי החוק הבינלאומי], לישראל זכות ריבונות בגדה המערבית כפי שיש לה בחיפה…. [לפי החלטה 242], על ישראל לסגת 'משטחים', לא 'מהשטחים' ולא 'מכל השטחים', אלא מחלק מהשטחים, הכוללים את יו"ש, רמת הגולן, רצועת עזה וחצי האי סיני…. הצעות החלטה שקראו לנסיגת ישראל מכל השטחים נדחו בעצרת האו"מ וגם במועצת הביטחון של האו"מ…. ישראל לא נדרשה לסגת לגבולות הפריכים והפגיעים של 1949 (מותניים צרות של 15-25 ק"מ)… אלא לגבולות 'בטוחים ומוכרים'… ב-1979 ישראל נסוגה מכל חצי האי סיני, המהווה 90% מסך השטחים השנויים במחלוקת…." *לפי השופט סטיבן שוובל, שהיה נשיא בית הדין הבינלאומי, סגן היועץ המשפטי של מחלקת המדינה ופרופסור למשפט בינלאומי באוניברסיטת ג'והנס הופקינס: "הכיבוש הישראלי הוא תוצאה של מלחמת מגן ישראלית ולא תוקפנות…כפי שברור מהצעדים התוקפניים של מצרים, [סוריה] וירדן לפני שפרצה המלחמה…. סיפוח מזרח ירושלים והגדה המערבית על ידי ירדן ב-1950 היה בלתי חוקי…. שינוי קווי שביתת הנשק מ-1949 על ידי ישראל היה חוקי…." *מעמד יו"ש לפי החוק הבינלאומי מעוגן בסדרת הסכמים בינלאומיים מאושררים: <הצהרת בלפור מ-2 נובמבר 1917 שקראה להקמת בית יהודי לאומי על שתי גדות הירדן, תוך שמירה על הזכויות האזרחיות והדתיות של כל התושבים הלא-יהודים. <ב-24 אפריל 1920, עם תום מלחמת העולם הראשונה, חילקה ועידת סן רמו את האימפריה העותומנית, הקימה כ-20 מדינות ערביות ואישררה את הצהרת בלפור. <ב-24 יולי 1922 העניק/אישרר חבר הלאומים את המנדט הבריטי בפלסטינה להקמת הבית הלאומי היהודי באופן בלעדי. <ב-24 אוקטובר 1945, עם הקמת האו"מ, כלל סעיף 80, פרק 12 במגילת האו"מ את המנדט הבריטי בפלסטינה, התקף והשורד גם את קץ חבר הלאומים. לעומתו, החלטת החלוקה של עצרת האו"מ מ-29 נובמבר 1947 אינה תקפה ונחותה מהמנדט הבריטי בפלסטינה. השורה התחתונה *התייחסות מחלקת המדינה לשליטת ישראל ביו"ש כ"כיבוש" ו"בלתי חוקית" מעוגנת בטעויות וסילוף החוק הבינלאומי, הפוגעים במאמצים לשדרוג יציבות אזורית ודו-קיום בשלום, וגורמים לעידוד בלתי-מכוון של הטרור הפלסטיני, חיזבאללה ואיראן. *החלטת ארה"ב להעניש את ישראל ולמנוע ממוסדות מחקר ומדע ביו"ש השתתפות בקרנות משותפות לישראל וארה"ב – במקביל לפייסנות המורעפת על משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים" והרשות הפלסטינית – מתפרשת ככרסום בתדמית האסטרטגית של ארה"ב על ידי מדינות ערב פרו-אמריקאיות כגון ערב הסעודית, איחוד האמירויות ומצרים. מדינות אלו מרחיבות את שיתוף הפעולה הביטחוני והמסחרי עם ישראל למרות אי-ההתקדמות בסוגייה הפלסטינית. כמו כן, הן מהוות מטרה ללחץ אמריקאי; מתנגדות לאופציה הדיפלומטית של ארה"ב כלפי איראן; ומתוסכלות מהתגובה הפושרת של ארה"ב לתוקפנות האייתולות, הפוגעת ביצוא הנפט מהמפרץ הפרסי. *הסיכוי לשכנע את מחלקת המדינה והבית הלבן שמדיניותם כלפי יו"ש שגויה ופוגעת באינטרסים אמריקאים הוא אפסי-עד-קלוש. לעומת זאת, הסיכוי גבוה יותר לשכנע את רוב המחוקקים בשני בתי הקונגרס, התומכים בישראל באופן שיטתי (למרות הכרסום בשנים האחרונות) ואשר עוצמתם שקולה לעוצמת הנשיא גם בנושאי חוץ וביטחון. לדוגמא, היו"ר הדמוקרטי של וועדת החוץ בסנאט, הסנטור רוברט מננדז התנגד להסכם הגרעין מ-2015, מתנגד חריף למדיניות הנשיא ביידן כלפי איראן, וכמוהו סנטורים וצירי בית נבחרים דמוקרטים נוספים. |
"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition https://bit.ly/3KvGjwe
ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור
*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.
*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.
*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".
*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.
*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.
*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.
המלחמה בטרור
*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.
*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.
* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.
*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.
*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.
*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).
*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.
*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.
*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.
*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.
*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.
*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.
השורה התחתונה
*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.
*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.
*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/38D6peA
English edition https://bit.ly/3qz9d2I
לאחרונה נשמעה הדעה כאילו ידי ראש הממשלה הבא יהיו כבולות על ידי התחייבות שנתן [כביכול] ראש הממשלה נתניהו לנשיא טראמפ להשהות את החלת הריבונות לפחות לשלוש שנים, ולכן הסיפוח לא יהיה על הפרק בשנים הקרובות. האמנם?
ב-19 ליוני 1967 הודיעה ממשלת האחדות הלאומית בראשות לוי אשכול (ובהשתתפות מנחם בגין!) לארה"ב, מצרים וסוריה: "ישראל מציעה כריתת שלום עם מצרים וסוריה על בסיס הגבול הבינלאומי וצורכי ביטחון של ישראל". אבל ההודעה הרשמית לא מנעה מראש הממשלה מנחם בגין את החלת החוק הישראלי על רמת הגולן ב-1981.
האם ראשי הממשלה הבאים יהיו מחוייבים לנכונות ארבעה ראשי ממשלה – שהועברה לארה"ב ולסוריה – לסגת מרמת הגולן, למרות החלת החוק הישראלי? האם להבעת נכונות לסגת מרמת הגולן משקל רב-יותר מהחלת החוק הישראלי?
ב"הסכם וואיי" מ-1998 התחייב ראש הממשלה נתניהו, בפני הנשיא קלינטון וערפאת, להעביר לרשות הפלסטינית 13% מאזור C ו-14.2% מ-B. האם התחייבות זאת מחייבת את נתניהו וראשי ממשלה בעתיד?
ב"פיסגת קאמפ דיוויד" בשנת 2000 הציע ראש הממשלה ברק לנשיא קלינטון וערפאת לפנות את ישובי בקעת הירדן תמורת תחנות התרעה של צה"ל. ברק אף הציע לסגת מ-91% מיו"ש, לחלק את ירושלים (כולל ויתור על הריבונות בעיר העתיקה והר הבית), ולהעביר לרשות הפלסטינית שטחים ב"קו הירוק". ב"מפגשי טאבה" בדצמבר 2000 וינואר 2001 הציע ברק לסגת מ-97% מיו"ש (כולל בקעת הירדן) ולדון בשיבת פליטים. האם הצעות אלו כובלות את ידי ראשי הממשלה הבאים?
מדינה דמוקרטית לא מעניקה לראש ממשלה ונשיא מעמד של שליט-יחיד, ולא את היכולת לחייב את מדינותיהם באמצעות הכרזות פומביות, ללא אישרור הרשות המחוקקת. לדוגמא, הסכם בינלאומי שנחתם על ידי נשיא אמריקאי אינו מחייב את ארה"ב ללא אישרור על ידי שני שליש של הסנאט (67 סנטורים). לכן הנשיא טראמפ יכול היה לסגת ב-2018 מהסכם הגרעין עם איראן שנחתם על ידי הנשיא אובמה ב-2018, אך לא אושרר. הנשיא קלינטון חתם ב-1999 על האמנה הבינלאומית לאיסור ניסויים גרעיניים, אך הסנאט מסרב לאשררה, ולכן אינה מחייבת את ארה"ב. ב-1975 מסר הנשיא פורד לראש הממשלה רבין מסמך המכיר בחיוניות רמת הגולן לביטחון ישראל, אך ב-1979 הבהיר הנשיא קארטר שהמסמך אינו מחייב אותו מכיוון שלא אושרר על ידי הסנאט.
ב-2008 התחייב ראש הממשלה אולמרט, בפני מחמוד עבאס והנשיא בוש, להצעת שלום מרחיקת לכת: נסיגה מ-93.7% מיו"ש (כולל בקעת הירדן), העברת שטחים מאזורי עפולה, לכיש, מדבר יהודה ועוטף עזה לרשות הפלסטינית, ויתור על הריבונות בהר הבית, מנהרה בשליטה פלסטינית בין עזה ליו"ש וקליטת 5,000 פליטים. האם ההצעה מחייבת את ישראל?
ב-2009 נשא ראש הממשלה נתניהו את "נאום שתי המדינות לשני העמים". האם הנאום מחייב אותו וראשי ממשלה עתידיים?
אם ההצעות/התחייבויות הנ"ל אינן מחייבות מכיוון שנדחו על ידי הערבים, הרי שגם התחייבויות הקשורות ל"תכנית טראמפ" אינן מחייבות, מכיוון שהתכנית לא התקבלה על ידי ישראל והפלסטינים.
במקום להיתלות בהתחייבות בלתי-מאושררת של נתניהו, כתירוץ להימנע מהחלת החוק הישראלי ביו"ש – הכרוכה בעימותים מבית ועם נשיא ארה"ב – על הטוענים לראשות ממשלה לאמץ את גישת ראש הממשלה בגין. ב-1981 החיל בגין את החוק הישראלי ברמת הגולן, למרות שהיה חתום על נכונות ממשלת ישראל מ-1967 לסגת המגולן תמורת הסכם שלום, ועל אפו וחמתו של הנשיא רייגן, שהישעה אספקת מערכות נשק ל- והסכם ביטחוני עם – ישראל.
הדיפת הלחצים מבית ומחוץ, הפגנת נחישות ביטחונית ודבקות ראש הממשלה בגין במדיניות מונחית-עקרונות, הביאו – לאחר תקופה קצרה של מתיחות ביחסים עם ארה"ב – לשדרוג משמעותי של ההערכה האסטרטגית (אמריקאית וערבית) כלפי ישראל ושל ביטחונה הלאומי.
ראיון בנושא עם יורם אטינגר: https://bit.ly/3tf5LMg
"ישראל היום", https://bit.ly/3cO3O1G
רכסי יו"ש – 1,000 מטר מעל בקעת הירדן ו-600 מטר מעל שפלת החוף – הם "רמת הגולן" של ירושלים, תל אביב, נתב"ג, כביש 6, תשתיות קריטיות אזרחיות וביטחוניות, וריכוזי אוכלוסייה גדולים, שם מתגוררים 80% מאוכלוסיית ישראל. הרכס המזרחי הוא מכשול טנקים היעיל באזור, אך הרכס המערבי הוא פוטנציאל טרור פלסטיני, העלול להפוך את שפלת החוף (שרוחבה כ-15 ק"מ) למהדורה כואבת הרבה יותר מ"עוטף עזה".
שליטה על רכסי יו"ש – ולא מדינה פלסטינית – היא תנאי בל יעבור במציאות מזרח תיכונית של 1,400 שנות הפכפכות, אלימות, טרור בינערבי, והיעדר דמוקרטיה ודו-קיום בשלום בינערביים. במציאות זאת על גבול ביטחון להתגבר על תרחישים שליליים ובלתי-צפויים, לא להתבסס על הסכמי שלום – העלולים להיות שבירים וזמניים כמו המשטרים שחתמו עליהם – אלא להיות מסוגל לעמוד בפני הפרת שלום. התוהו ובוהו בלוב, תימן, עיראק וסוריה עלול לתקוף כל מדינה ערבית ולגרום למהפכים מדיניים דוגמת איראן, שהפכה ב-1979 מבעלת-ברית לאויבת קטלנית. מהפך דומה בירדן ישדרג את חיוניות יו"ש באופן דרמטי.
גבול ביטחון חייב להרתיע תוקפנות, ולהעניק את הזמן הדרוש, עם פריצת מתקפת פתע, לגיוס כח מילואים המהווה כ-70% מצה"ל תוך 48 שעות. מכאן ההבדל בין סיני (60,000 קמ"ר) המעניק 50 שעות לגיוס מילואים וגובל בנגב, לעומת יו"ש (5,500 קמ"ר) המעניק 5-10 שעות וגובל בירושלים והשפלה. ב-1967 ריסקה ישראל את צבאות ערב, אך ב-1973 התרסקה תפיסת העליונות של צה"ל, וישראל עמדה בפני השמדה, שנמנעה בעיקר עקב שליטתנו בסיני, יו"ש ורמת הגולן.
לישראל אין עומק גיאוגרפי, ולכן עולה חיוניות היתרון הטופוגרפי של רכסי יו"ש. לעומת יתרון טכנולוגי העלול להיות בר-חלוף, היתרון הטופוגרפי נצחי. אמנם טילים ומטוסים מתוחכמים הורסים (אך לא מדבירים את טרור חמאס וחיזבאללה!), אבל שריון וכוחות קרקע כובשים ומכריעים. ככל שמשתדרגת היכולת הטכנולוגית של האויב, כן עולה חשיבות השטח השולט להפעלת כוחותינו ולבלימת טרור ופלישה. ב-14.8.2008 כתב הגנרל מאטיס, לימים מזכיר ההגנה של ארה"ב: "במלחמה הכושלת נגד חיזבאללה ב-2006, סבר צה"ל – בניגוד לתקדימים ומהות המלחמה – שאפשר לשתק אויב בהפצצות אוויר מדוייקות עם כח שדה קטן."
שליטה ברכסי יו"ש מעצימה את תדמית ההרתעה של ישראל וביטחונה הלאומי, ואת יכולותיה כמכפלן-עוצמה עבור ארה"ב ומדינות ערב הפרו-אמריקאיות. מדינה פלסטינית ביו"ש תהפוך את ישראל מיצרן – לצרכן – ביטחון לאומי, מנכס אסטרטגי לנטל על ארה"ב, מישות מרתיעה לישות מתנדנדת ומוכת-טרור חסר-תקדים בבטן הרכה בירושלים והשפלה.
מדיניות ארה"ב כלפי התנחלויות יו"ש היא פועל-יוצא של תפיסת הביטחון הלאומי האמריקאי בהקשר המזרח התיכון האלים וההפכפך. האם במוקד תפיסת הביטחון נמצא העניין הפלסטיני (לפי הנשיאים קארטר ואובמה) או איומים אזוריים וגלובלים כבדי-משקל (לפי הנשיאים רייגן וטראמפ)?
ב-18 לספטמבר 1970 פלש צבא סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית כדי להפיל את השלטון ההאשמי. הצבא הסורי נסוג מירדן ב-23 לספטמבר, במידה רבה, עקב תנועת צה"ל לכיוון סוריה, וכושר ההרתעה של ישראל ברמת הגולן ורכסי יו"ש. תדמית ההרתעה הישראלית חסכה מארה"ב – שהייתה שקועה במלחמת ויטנאם – את הצורך לשלוח צבא להצלת ההאשמים, ומנעה תגובת שרשרת שהייתה עלולה להפיל משטרים פרו-אמריקאים במפרץ הפרסי, בתקופת שיא התלות של ארה"ב ביבוא נפט מהמפרץ.
שליטת ישראל ברכסי יו"ש והגולן ובקעת הירדן שדרגה את מעמד ישראל מחולשה מעודדת-תוקפנות לעוצמה מרתיעת-תוקפנות, ומצרכנית ליצרנית ביטחון לאומי. לדברי הגנרל הייג, שהיה המפקד העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה האמריקאי: "ישראל היא נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה ביותר ללא חיילים אמריקאים, ומעניקה לארה"ב תשואה של מאות אחוזים על ההשקעה השנתית (סיוע חוץ)."
ישראל הפכה לגבול הבטוח ביותר של ירדן, לוחמת בטרור הפלסטיני מערבית לירדן, מעניקה לירדן מידע מודיעיני על פעילות טרור מוסלמי ופלסטיני בירדן, ומרתיעה תוקפנות אנטי-ירדנית מסוריה ועיראק. שדרוג ההרתעה הישראלית הביא לשדרוג חסר-תקדים של שתופי-פעולה גם עם מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ מול איומים קטלניים משותפים.
לעומת זאת, נסיגת ישראל מרכסי יו"ש – והקמת מדינה פלסטינית – תביא לאיום קיומי על המשטר ההאשמי, תהפוך את ירדן לזירת טרור פנים וחוץ כמו לוב, תימן, עיראק וסוריה, ותסייע לאייתולות להתקדם לים התיכון.
הפלת השלטון ההאשמי בירדן – והחלפתו על ידי שלטון פלסטיני, שלטון "האחים המוסלמים", או שלטון רדיקלי אחר – תעניק רוח גבית לטרור בעיראק וסוריה, ולנסיונות השיטתיים להפלת המשטרים הפרו-אמריקאים דרומית לירדן בסעודיה ושאר מדינות הנפט הסוניות כמו גם במצרים, על ההשלכות הביטחוניות והכלכליות הכרוכות בכך (שיבוש באספקת – וזינוק במחירי – הנפט).
ואכן, בטקס החתימה על הסכם השלום עם ירדן באוקטובר 1994 הזהירו בכירי הצבא הירדני את הקולגות מישראל: "הרקורד הפלסטיני הטרוריסטי במישור הבינערבי מלמד שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לירדן תהווה גזר דין מוות לשלטון ההאשמי מזרחית לירדן, עם השלכות הרסניות לגבי כל מדינה ערבית פרו-אמריקאית."
האזהרה נבעה מהמצב הפנימי בירדן, במקביל לאיומים מתגברים מעיראק, סוריה ואירן:
*מאבק מתמשך בטרור הפלסטיני, כאשר 70% מתושבי ירדן הם פלסטינים, והנהגות אש"פ, רש"פ וחמאס רואות בירדן ישות מלאכותית וזמנית, וטוענות לריבונות עליה – 78% משטח פלשתינה המנדטורית.
*ארגון הטרור האסלאמי הגדול ביותר, "האחים המוסלמים", מושרש בירדן ופועל להקמת ח'ליפות אסלאמית במקום משטרים ערביים קיימים, ובמקביל פועלים בירדן וותיקי קרבות דאע"ש מסוריה ועיראק.
*הבדווים בירדן – השולטים על מערכות הביטחון הלאומי – מפוצלים היסטורית, שבטית, רעיונית, דתית וגיאוגרפית. שבטי הדרום רואים בהאשמים מהגרים לא-רצויים מסעודיה, וחלק מהבדווים בצפון מזדהים מדי פעם עם סוריה.
התנהלות הפלסטינים ממלחמת העולם השנייה ועד היום, והשרשת החינוך לשנאה, מבטיחים שירידת ישראל מרכסי יו"ש תביא להקמת ישות אנטי-אמריקאית, שמן למדורת המזרח התיכון ודריסת רגל מבצעית לרוסיה, סין ואיראן.
שליטת ישראל ברכסי יו"ש מדגישה את ישראל כמכפלן-כח עבור ארה"ב ואת המכנה המשותף האסטרטגי בין ישראל לארה"ב.
האם ההתנחלויות הן מכשול לשלום?
הסרטון הקודם מתעד – בניגוד לעמדה המקובלת – שהתנחלויות יהודה ושומרון חוקיות ועקביות עם החלטות בינלאומיות המהוות בסיס חוקי להקמת מדינת ישראל.
אבל האם למרות מעמדן החוקי ההתנחלויות מהוות מכשול לשלום?
בואו נבחן את הדברים במחשבה שניה…
הסרטון הקצרצר (4 דקות) מציג עובדות המעניקות תשובה ממוסמכת לשאלה זאת.
הסרטון הופק ע"י Boomerang – Fighting for Israel.
לצפייה ב-20 הסרטונים הראשונים של המהדורה העברית – וב-40 הסרטונים של המהדורה האנגלית – על יחסי ישראל-ארה"ב, המאזן הדמוגרפי היהודי-ערבי, הנושא הפלסטיני, האיום האיראני, הטרור האסלאמי, ועוד: https://bit.ly/2rgyMMh
האם תשקול/תשקלי להעביר לחבריך/חברותיך לרשת בארץ ובחו"ל?
התנחלויות יהודה ושומרון במבחן המציאות
רבים סבורים כי על מדינת ישראל להיפרד מיהודה ושומרון. לטענתם, בנייה ישראלית ביהודה ושומרון מנוגדת לחוק הבינלאומי והנוכחות היהודית בהם מהווה כיבוש ודיכוי של הפלשתינים.
אולם, האם אחרי יותר מ-50 שנה של נוכחות ישראלית ביו"ש לא הגיע הזמן לבחון טענה זאת במחשבה שנייה?
בסרטון הקצרצר (4 דקות) יש מידע המבסס הערכה זאת.
הסרטון הופק ע"י Boomerang – Fighting for Israel.
לצפייה ב-20 הסרטונים הראשונים של המהדורה העברית – וב-40 הסרטונים של המהדורה האנגלית – על יחסי ישראל-ארה"ב, המאזן הדמוגרפי היהודי-ערבי, הנושא הפלסטיני, האיום האיראני, הטרור האסלאמי, ועוד: https://bit.ly/2rgyMMh
האם תשקול/תשקלי להעביר לחבריך/חברותיך לרשת בארץ ובחו"ל?
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
4 ספטמבר 2026,
https://bit.ly/3UPm5X5 English edition
ההנחה שסנקציות כלכליות מרחיקות-לכת עשויות למוטט – או למתן – את משטר האייתוללה, מתעלמת ממרכזיות הפנאטיות האפוקליפטית בעיצוב החוקה, אסטרטגיה, מדיניות ומערכת החינוך של המשטר. הסנקציות גם לא יפסיקו את המלחמה בת 47 השנים נגד ארה"ב, המתנהלת – ללא קשר לקיום ישראל – במזרח התיכון, באמריקה הלטינית ועל אדמת ארה"ב.
47 שנות סנקציות כלכליות ומו"מ בהובלת ארה"ב הפכו את איראן מ"שוטר המפרץ האמריקני" למחולל מוביל ואנטי-אמריקני של מלחמות, טרור, סחר סמים והלבנת הון. יתרה מכך, מדיניות ארה"ב מ-1979 קידמה את משטר האייתוללה מכוח גיאו-אסטרטגי משני/שלישוני ב-1979 לכוח גלובלי ב-2026, עם נוכחות אסטרטגית מהמפרץ הפרסי דרך קרן אפריקה, צפון ומרכז אפריקה, אמריקה הלטינית, ועד אדמת ארה"ב.
סנקציות כלכליות ומו"מ מעניקים למשטר האייתוללה את האפשרות למשוך זמן יקר, בציפייה שבחירות אמצע-הכהונה בנובמבר 2026 יחלישו/ישתקו את הנשיא טראמפ, יסיטו את תשומת ליבו מסוגיות בינלאומיות, ירככו את מדיניות ארה"ב כלפי איראן, ויובילו לממשל נוח יותר לאיראן ב-2029.
ההנחה שמשטר האייתוללה מונחה על ידי המוטו המערבי Money Talks, מתעלמת מהעובדה שבטהראן Ideology Walks, והדבקות בפנאטיות אפוקליפטית גוברת על פיתויים פיננסיים ודיפלומטיים.
חמור מכך, הימנעות מפעולה לשינוי משטר באיראן מצטיירת – אזורית וגלובלית – כהססנות וחולשה, המעניקים רוח גבית לסין, רוסיה, צפון קוריאה והטרור האסלאמי, ומעודדת אותם להעמיק נוכחות אסטרטגית ברחבי העולם, כולל באמריקה הלטינית, "הבטן הרכה של ארה"ב". התמקדות הדיון הציבורי בארה"ב ובמערב כולו על מחיר המאמץ לשינוי משטר באיראן מביא להתעלמות-יחסית מהמחיר הקטסטרופלי של אי-שינוי משטר באיראן:
^הופעה צפויה של הכוח הגרעיני האפוקליפטי הראשוןבהיסטוריה האנושית;
^שחיקת כוח ההרתעה של ארה"ב;
^תעוזה גוברת של משטר האייתוללה, סין, רוסיה וטרור אסלאמי אנטי-אמריקני;
^ערעור יציבות משטרים ערביים פרו-אמריקניים, ובמיוחד מדינות נפט;
^התקרבות לסין ורוסיה מצד סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות, בחריין וכווית.
האופי האפוקליפטי של משטר האייתוללה משדרג את כוח עמידתו מול סנקציות כלכליות, ומודגש בחוקת 1979, תוכניות הלימודים (שהן בבואה אותנטית ביותר של תפישת עולמו של המשטר), דרשות המסגדים והתקשורת הרשמית. מכאן, שמשטר האייתוללה מחוייב לג'יהאד, להכנעת המערב ה"כופר", וליצוא המהפכה האסלאמית ברחבי העולם, תוך כדי שפיכות דמים של "הכופרים", ונכונות "המאמינים" לקבל עליהם סבל והקרבת-חיים. אלו הן דוקטרינות מעשיות ומבצעיות שנועדו להביא לכאוס הסולל את הדרך לגאולה – שובו של האימאם ה-12, מוחמד אל-מהדי, שנעלם במאה ה-10, ומיוצג כיום על ידי האייתוללה, ה"מנהיג העליון".
הקריאה להקרבת-חיים מודגשת באסלאם, כאשר לשהידים מובטח מקום בגן עדן, כמתועד בקוראן 3: 169–171 – "אל תחשבו כי מתים הם אלה שנפלו למען אלוהים; הם חיים אצל ריבונם, זוכים לכל מחיה…". לכך נוספה מורשת אייתוללה ח'ומייני, שקידמה הקרבת-חיים רצונית (איסתשהאד), המתמקדת ב"שהיד הגדול אימאם חוסיין בן עלי" שנהרג בקרב כרבלא בשנת 680. למעשה, "משמרות המהפכה האסלאמית" משלבות את האידאולוגיה האפוקליפטית המהדיסטית בתוכנית האימונים, מכשירות את הקרקע לשובו של האימאם ה-12, ומלחמה נחרצת בסונים ה"משומדים" ובמערב ה"כופר".
ב-2026, השיעה התרייסרית של איראן מקובלת על רוב מוחלט של מוסלמים שיעים: 60% בעיראק, 35% בלבנון ו-12% בערב הסעודית, בעיקר במחוז המזרחי עתיר-הנפט.
משטר האייתוללה הקים את "כלכלת ההתנגדות" שהובילה לשליטת המשטר (במיוחד "משמרות המהפכה") ב-60% מכלכלת איראן, כולל "השוק השחור", סחר יבשתי וימי לא חוקי בנפט, ומנגנוני עקיפה של הסנקציות הבינלאומיות.
"ציר עקיפת הסנקציות" ממנף את האסטרטגיה האנטי-אמריקאית של סין, רוסיה וצפון קוריאה, כולל מערכות סחר חליפין שאינן משתמשות בדולר, יצוא נפט (בעיקר לסין) בנתיבים יבשתיים, דרך נמלי הים הכספי ובאמצעות צד שלישי, "חברות קש", והעברות מספינה-לספינה. כמו כן, רוסיה מספקת לאיראן ציוד צבאי קריטי, מודיעין לווייני וטכנולוגיה גרעינית בתמורה למל"טים ומערכות בליסטיות איראניות. 47 שנים של סנקציות כלכליות פיתחו התמחות איראנית ייחודית בעקיפת סנקציות.
סנקציות כלכליות המוטלות על משטרים רודנים, מושרשי אידאולוגיה – ובוודאי משטר אפוקליפטי –גורמות למצוקה חמורה לאוכלוסייה ולא למשטר, אך אינן מביאות להתמתנות משטר או להתמוטטותו. לדוגמא, הסנקציות הכלכליות של ארה"ב והאו"ם בין 1979–2026 נגד משטר האייתוללה – במקביל לניהול מו"מ – הביאו לשדרוג יכולות מסחריות וצבאיות של המשטר, והחמירו את דיכוי מפגינים ומיעוטים דתיים ואתניים. החרם הכלכלי ואמברגו הנפט של האו"ם בין 1990–2003 נגד עיראק של סדאם חוסיין הביאו להחמרת הדיכוי הפנימי; האמברגו הפיננסי והמסחרי של ארה"ב/האו"ם משנות ה-50 עד 2026 נגד צפון קוריאה הביאו לרעב באוכלוסייה, יכולות גרעיניות ובליסטיות משודרגות, והחרפת העריצות. האמברגו המסחרי והפיננסי של ארה"ב בין 1960–2026 על קובה הביאו לשחיקה כלכלית חמורה ולשלטון מרכזי אכזרי יותר. הסנקציות המערביות המקיפות בין 2022–2026 נגד רוסיה הסיטו את סחר האנרגיה הרוסית לאסיה, העבירו את רוסיה לכלכלת מלחמה בסמכות איתנה של פוטין, אך נכשלו בעצירת או האטת המלחמה באוקראינה.
סנקציות כלכליות אינן יעילות מול משטרים עריצים, מונחי-אידאולוגיה קיצונית, הנחושים להיאחז בשלטון בכל מחיר, שאינם שוקלים להקריב אידאולוגיה על מזבח רווחה כלכלית ונוחיות דיפלומטית. במאבק מול משטר האייתוללה, תפישת Money Talks הובסה באופן מוחץ ע"י Ideology Walks.
סנקציות כלכליות ומו"מ אינם תחליף לשינוי משטר. הם מחזקים את משטר האייתוללה, ומערערים את כוח ההרתעה של ארה"ב, הנחשפת כ"אצנית למרחקים קצרים", שאינה מסוגלת לעמוד בנחישות ובמחיר הנדרשים למרוץ מרתון, שהוא תנאי מוקדם למאבק במשטרי טרור. המשך המדיניות הנוכחית הוא איום קיומי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, שמאז 1979 חש את מאכלת משטר האייתוללה על צווארו.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823
*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;
*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;
*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;
*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.
"מידה" https://bit.ly/3mRILTa
English edition https://bit.ly/3nRXqNv
אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.
לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.
אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.
ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי
הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.
לפי "חוק השגרירות בירושלים":
"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….
"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….
"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….
"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."
ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"
המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).
דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.
על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק; ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).
ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב
הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.
בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.
לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב. לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.
הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים
ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.
ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.
ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.
ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.
ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.
בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן! כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.
"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).
ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.
טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, “מחשבה שנייה: יוזמה אמריקאית–ישראלית”
30 מרץ 2026
bit.ly/414qrJU English edition
מורשת חג הפסח הטביעה חותם עמוק על המתיישבים הראשונים (המאה ה-17) והאבות המייסדים (המאה ה-18) של ארצות הברית – ששלטו בנבכי התנ"ך – ועל עיצוב תרבות וחוקת ארה"ב. הנשיא הראשון ומנהיג המרד נגד המלך הבריטי, ג׳ורג׳ וושינגטון, זכה לכינוי “משה האמריקאי”, והנשיא השני, ג׳ון אדאמס, כונה “יהושע האמריקאי".
המתיישבים הראשונים, שהגיעו מבריטניה והולנד, ראו עצמם כ“העם הנבחר המודרני" שיצא מ“מצרים המודרנית”, השתחרר מעולו של המלך ג'יימס הראשון ("פרעה המודרני"), חווה את “יציאת מצרים המודרנית” ואת “קריעת ים סוף המודרנית” (8 שבועות ההפלגה באוקיינוס האטלנטי), והפליג ל“ישראל החדשה”, “כנען החדשה” ו“הארץ המובטחת המודרנית”.
המתיישבים הראשונים והאבות המייסדים הושפעו ע"י פילוסופים בריטים וצרפתים, אך גם מתפיסת החירות של מורשת משה רבנו וחג הפסח. הדבר בא לידי ביטוי ב"פעמון החירות" – ציון דרך היסטורי בארה"ב – עליו מופיע הפסוק "וקראתם דרור לארץ ולכל יושביה" ומקור הפסוק (ספר ויקרא פרק כ״ה, פסוק 10) שהוא ליבת מוסד היובל, המהווה את אב-טיפוס תנ"כי של רעיון החירות. מורשת משה רבנו השפיעה גם על עיצוב חוקת ארה"ב (1787)וזכויות האדם (10 תיקוני החוקה הראשונים מ-1791). התנ״ך – ובמיוחד ספר דברים – צוטט ע"י האבות המייסדים בתדירות רבה יותר מכל פילוסוף אירופי.
מקור המונח “שיטת הממשל הפדרלית” הוא המילה הלטינית foedus שמשמעותה “ברית ואמנה ייחודיים”. האבות המייסדים ראו עצמם כ“עם הברית המודרני", וראו באמנה שהשתית משה רבנו ב-40 שנות המסע ממצרים לארץ הישראל מקור השראה לשיטה הפוליטית שהונהגה בארה"ב.
האב המייסד החילוני, בנג'מין פרנקלין, התייחס במפורש לספר שמותבדיוניו על מנהיגות אזרחית וסדר ציבורי. במהלך ועידת החוקה הזכיר פרנקלין את עצת יתרו למשה בשמות י״ח, פסוק 21, שעל בסיסה עוצב מבנה שלטון של שלוש רשויות, הפרדת סמכויות וסמכויותיהם של 12 נשיאי/ראשי השבטים. משה שימש השראה לרשות המבצעת, אהרון – לרשות השופטת, 70 הזקנים – לרשות המחוקקת ונשיאי השבטים – למושלי המדינות.
בשנת 1776 הציעו בנג'מין פרנקלין ותומס ג׳פרסון (הנשיא השלישי של ארה"ב) שהחותם הרשמי של ארצות הברית יהיה מבוסס על מורשת פסח: משה אוחז במטה ומרכבות פרעה טובעות בים, ובני ישראל צועדים בעקבות עמוד ענן ועמוד אש. הכתובת המוצעת הייתה: “מרד בעריץ הוא ציות לאלוהים.” החותם שנבחר מבליט את הנשר ומעליו 13 כוכבים של 13 המדינות הראשונות של ארה"ב, המסודרים בצורת מגן דוד.
האב המייסד תומאס פֵיין – שהיה אחראי לגיוס תמיכת הרוב ביוזמת וושינגטון למרוד בשלטון הבריטי – טען בסיפרו בן 47 העמודים “Common Sense” – שכונה “מלט המהפכה” – שהתנ״ך הוא כתב אשמה משכנע נגד המלוכה.
התנועה לביטול העבדות (Abolitionist Movement), ובמיוחד הנשיא אברהם לינקולן ולוחם החירות פרדריק דאגלאס, הושפעו עמוקות ממורשת יציאת מצרים ומדמותו של משה. הארייט טאבמן, ממנהיגי הברחת עבדים ממדינות הדרום למדינות הצפון, כונתה Mama Moses, וכותרת המאבק של מרטין לותר קינג הייתה “שלח את עמי”, אותו הידהדו לפניו הזמרים פול רובסון ולואי ארמסטרונג.
משה רבנו הפך (גם היום) לסמל החוק והחירות בשיח הפוליטי האמריקאי – דמות מופת המשלבת חוק מוסרי, נחישות והתנגדות לעריצות.
אולם מליאת בית הנבחרים, אולמות בית המשפט העליון ואולם הקריאה המרכזי בספריית הקונגרס מציגים פסלים ותבליטים של משה ועשרת הדיברות. למעלה מ-200 אנדרטאות של לוחות הברית מוצבות באתרים מרכזיים בארה"ב.
ב-28 ביוני 2005 קבע נשיא בית המשפט העליון, ויליאם רנקוויסט, שייצג את דעת הרוב, כי לעשרת הדיברות יש משמעות היסטורית ייחודית בתרבות ובמשפט האמריקאי, ולכן מותר להציבם באתרים רשמיים (כגון מדשאת בניין הקפיטול בטקסס). הוא הדגיש כי לעשרת הדיברות “משמעות היסטורית בלתי ניתנת להכחשה” החורגת מהמימד הדתי. הוא הוסיף: “מאז 1935 ניצב משה, אוחז בשני לוחות שעליהם חקוקים קטעים מן הדיברות, כתובים בעברית, לצד מחוקקים היסטוריים נוספים בבית המשפט העליון…. פסל גדול של משה עם עשרת הדיברות בבניין ג׳פרסון של ספריית הקונגרס. מדליון לוחות ועשרת הדיברות מעטר את רצפת ארכיון המדינה…. במשרד המשפטים פסל שכותרתו ‘רוח החוק’ מציג את שני לוחות הברית. מול בניין רונלד רייגן בוושינגטון ניצב פסל הכולל את תבליט עשרת הדיברות, ובחזית בית המשפט הפדרלי פסל בגובה 24 רגל המציג את עשרת הדיברות. פניו של משה מתנוססים גם באולם מליאת בית הנבחרים… משה היה מחוקק ומנהיג דתי, ועשרת הדיברות נושאים משמעות היסטורית שאין עליה עוררין…”
חג חירות עתיר אחדות ומצומצם אבדות
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS
English edition https://bit.ly/3hNd0Y6
ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.
הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.
לדוגמא:
*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".
*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.
*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.
*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."
כפי שהיא מוצאת לנכון….
*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.
*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.
*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).
*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.
*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.
*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.
המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.
בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.
על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
9 באוקטובר 2026
English edition https://bit.ly/3VYYvYt
ב-10 באפריל 2006 נשא מועמר קדאפי נאום בטימבוקטו, מאלי: "50 מיליון מוסלמים הנמצאים באירופה יהפכו אותה ליבשת מוסלמית בתוך כמה עשורים… אללה יעניק לאסלאם ניצחון ללא חרבות, ללא רובים…"
משמעויות ההגירה בעיני המערב והאסלאם שונות זו מזו באופן יסודי – אידיאולוגית, דתית, משפטית, חברתית, כלכלית, טקטית ואסטרטגית. תפישת המערב מונחית ע"י עקרונות חילוניים, מוסריים, משפטיים וחברתיים-כלכליים, ומתמקדת בזכויות, גבולות, שווקי עבודה והגנה הומניטרית מכוח המשפט הבינלאומי. לעומת זאת, תפישת האסלאם את מוסד ההגירה (הִיגְ'רָה) היא דוקטרינרית, תיאולוגית, אידיאולוגית ואסטרטגית, ומושרשת במורשת הנביא מוחמד והקוראן בת 1,400 שנים. למעשה, ההיג'רה מציינת את תחילת מנין השנים המוסלמי (היג'רי).
פרופ' קלי מ. גרינהיל, מדעי המדינה ב-MIT ובאוניברסיטת טאפטס, מחברת הספר Weapons of Mass Migration (הוצאת אוניברסיטת קורנל, 2016), תיעדה את השיטה של קדאפי וארדואן להפחיד את מערב אירופה באיום של הגירה אסלאמית מכוונת.
דוקטרינת ההיג'רה
דוקטרינת ההיג'רה מתייחסת להגירת הנביא מוחמד ממכה לחבש ומדינה כהחלטה אלוהית וצעד אסטרטגי שנועדו להתארגן מחדש, להרחיב את בסיס העוצמה של מוחמד והאסלאם למען אללה, ולהכשיר את הקרקע לג'יהאד-מזוין.
הקוראן והחדית' (תיעוד מעשיו ואמירותיו של מוחמד) מציגים את ההיג'רה כאב-טיפוס של ג'יהאד לא-אלים "למען אללה", כשההגירה והלחימה משולבות כמעשי פולחן משלימים במצוות אללה. ההיג'רה הייתה שלב מקדים של הג'יהאד ורכיב מרכזי ומתמשך בו להכנעת אויבים.
מבחינה לשונית ודתית, הקוראן משלב אמונה-הגירה-לחימה. למשל, לפי הקוראן 8:74: "אלה שהאמינו, נדדו [היגרו], ולחמו למען אללה… הם המאמינים האמיתיים". ההיג'רה אינה רק מעבר מקום, אלא מאבק אסטרטגי בעל משמעות רוחנית למען אללה.
ציוני דרך של ההיג'רה
*בשנת 615 היגר הנביא מוחמד לאתיופיה ובשנת 622 למדינה, וכך ביסס את התקדים האסלאמי של היג'רה (הגירה) – מהלך המקדם את ניצחון "בית האסלאם" על "בית הכופרים". ההיג'רה של מוחמד נועדה להיחלץ מתבוסה מול שבט קורייש הלא-מוסלמי במכה,הקמת בסיס אסטרטגי חלופי ושדרוג יכולות לקראת הכנעת שבט קורייש. ההשתלטות על מכה בשנת 630 הכשירה את הקרקע לכיבושים צבאיים נרחבים ולאסלאמיזציה אזורית ועולמית. סורות 4:97-100 ו-8:72-75 בקוראן הן המקור המרכזי בסוגיית ההיג'רה, המכיר בתפקידה היסודי בעיצוב האסטרטגיה והטקטיקה האסלאמיות.
*בשנת 670 היגרו לוחמים מוסלמים ומשפחותיהם/שבטיהם לאמצאר (עיירות/מחנות צבא), כגון בצרה, כופה, פוסטאט וקיירואן, שנועדו לשמש בסיס לערביזציה/אסלאמיזציה רחבת היקף של שטחים כבושים בחצי האי ערב ובמזרח התיכון כולו, במצרים, ובהמשך גם בצפון אפריקה ועד דרום ספרד. במאה ה-11 היגרו שבטים טורקמנים לאנטוליה והפכו בהדרגה את האזור מיווני-נוצרי לטורקי-מוסלמי. במאות ה-14 עד ה-16 הסתייעה ההתפשטות העות'מאנית/אסלאמית בהגירה מבצעית אל הבלקן, ובכלל זה בולגריה, סרביה, יוון, דרום קרואטיה, אלבניה ובוסניה-הרצגובינה. בשנת 1804 הוביל עות'מאן דן פודיו היג'רה במערב אפריקה, לפני שניהל את ג'יהאד סוקוטו בשטחן של ניגריה וקמרון של ימינו.
*במאות ה-20 וה-21 הציגו אנשי רוח אסלאמים את מושג ההיג'רה כמתודולוגיית טרור מהפכנית. למשל סייד קוטב, האידיאולוג הרדיקלי/טרוריסטי המוביל של "האחים המוסלמים" בשנות ה-50' וה-60', ושוכרי מוסטפא, מייסדה ומנהיגה של הקבוצה האסלאמית "תכפיר ואל-היג'רה" בשנות ה-60' וה-70'. כמו כן, אל-קאעידה ודאע"ש השתמשו במושג ההיג'רה כדי למשוך לוחמים זרים לאזורים שמחוץ לשליטת המדינה, כמו אזורי הגבול האפגניים-פקיסטניים בשנות ה-80' וה-90', ומזרח סוריה ומערב עיראק ב-2014.
השורה התחתונה
*בעוד שהפרשנות המערבית להגירה שואפת לשלב מהגרים מוסלמים, הפרשנות האסלאמית להיג'רה שואפת להשתלט על ה"כופר" המערבי.
*הפרשנות המערבית והפרשנות האסלאמית להגירה מהוות דבר והיפוכו.
*מודעות להבדל התהומי בין שתי הפרשנויות חיונית לדמוקרטיות המערביות כדי להימנע מתוצאות קטלניות.
