תפריט
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/38D6peA
English edition https://bit.ly/3qz9d2I
לאחרונה נשמעה הדעה כאילו ידי ראש הממשלה הבא יהיו כבולות על ידי התחייבות שנתן [כביכול] ראש הממשלה נתניהו לנשיא טראמפ להשהות את החלת הריבונות לפחות לשלוש שנים, ולכן הסיפוח לא יהיה על הפרק בשנים הקרובות. האמנם?
ב-19 ליוני 1967 הודיעה ממשלת האחדות הלאומית בראשות לוי אשכול (ובהשתתפות מנחם בגין!) לארה"ב, מצרים וסוריה: "ישראל מציעה כריתת שלום עם מצרים וסוריה על בסיס הגבול הבינלאומי וצורכי ביטחון של ישראל". אבל ההודעה הרשמית לא מנעה מראש הממשלה מנחם בגין את החלת החוק הישראלי על רמת הגולן ב-1981.
האם ראשי הממשלה הבאים יהיו מחוייבים לנכונות ארבעה ראשי ממשלה – שהועברה לארה"ב ולסוריה – לסגת מרמת הגולן, למרות החלת החוק הישראלי? האם להבעת נכונות לסגת מרמת הגולן משקל רב-יותר מהחלת החוק הישראלי?
ב"הסכם וואיי" מ-1998 התחייב ראש הממשלה נתניהו, בפני הנשיא קלינטון וערפאת, להעביר לרשות הפלסטינית 13% מאזור C ו-14.2% מ-B. האם התחייבות זאת מחייבת את נתניהו וראשי ממשלה בעתיד?
ב"פיסגת קאמפ דיוויד" בשנת 2000 הציע ראש הממשלה ברק לנשיא קלינטון וערפאת לפנות את ישובי בקעת הירדן תמורת תחנות התרעה של צה"ל. ברק אף הציע לסגת מ-91% מיו"ש, לחלק את ירושלים (כולל ויתור על הריבונות בעיר העתיקה והר הבית), ולהעביר לרשות הפלסטינית שטחים ב"קו הירוק". ב"מפגשי טאבה" בדצמבר 2000 וינואר 2001 הציע ברק לסגת מ-97% מיו"ש (כולל בקעת הירדן) ולדון בשיבת פליטים. האם הצעות אלו כובלות את ידי ראשי הממשלה הבאים?
מדינה דמוקרטית לא מעניקה לראש ממשלה ונשיא מעמד של שליט-יחיד, ולא את היכולת לחייב את מדינותיהם באמצעות הכרזות פומביות, ללא אישרור הרשות המחוקקת. לדוגמא, הסכם בינלאומי שנחתם על ידי נשיא אמריקאי אינו מחייב את ארה"ב ללא אישרור על ידי שני שליש של הסנאט (67 סנטורים). לכן הנשיא טראמפ יכול היה לסגת ב-2018 מהסכם הגרעין עם איראן שנחתם על ידי הנשיא אובמה ב-2018, אך לא אושרר. הנשיא קלינטון חתם ב-1999 על האמנה הבינלאומית לאיסור ניסויים גרעיניים, אך הסנאט מסרב לאשררה, ולכן אינה מחייבת את ארה"ב. ב-1975 מסר הנשיא פורד לראש הממשלה רבין מסמך המכיר בחיוניות רמת הגולן לביטחון ישראל, אך ב-1979 הבהיר הנשיא קארטר שהמסמך אינו מחייב אותו מכיוון שלא אושרר על ידי הסנאט.
ב-2008 התחייב ראש הממשלה אולמרט, בפני מחמוד עבאס והנשיא בוש, להצעת שלום מרחיקת לכת: נסיגה מ-93.7% מיו"ש (כולל בקעת הירדן), העברת שטחים מאזורי עפולה, לכיש, מדבר יהודה ועוטף עזה לרשות הפלסטינית, ויתור על הריבונות בהר הבית, מנהרה בשליטה פלסטינית בין עזה ליו"ש וקליטת 5,000 פליטים. האם ההצעה מחייבת את ישראל?
ב-2009 נשא ראש הממשלה נתניהו את "נאום שתי המדינות לשני העמים". האם הנאום מחייב אותו וראשי ממשלה עתידיים?
אם ההצעות/התחייבויות הנ"ל אינן מחייבות מכיוון שנדחו על ידי הערבים, הרי שגם התחייבויות הקשורות ל"תכנית טראמפ" אינן מחייבות, מכיוון שהתכנית לא התקבלה על ידי ישראל והפלסטינים.
במקום להיתלות בהתחייבות בלתי-מאושררת של נתניהו, כתירוץ להימנע מהחלת החוק הישראלי ביו"ש – הכרוכה בעימותים מבית ועם נשיא ארה"ב – על הטוענים לראשות ממשלה לאמץ את גישת ראש הממשלה בגין. ב-1981 החיל בגין את החוק הישראלי ברמת הגולן, למרות שהיה חתום על נכונות ממשלת ישראל מ-1967 לסגת המגולן תמורת הסכם שלום, ועל אפו וחמתו של הנשיא רייגן, שהישעה אספקת מערכות נשק ל- והסכם ביטחוני עם – ישראל.
הדיפת הלחצים מבית ומחוץ, הפגנת נחישות ביטחונית ודבקות ראש הממשלה בגין במדיניות מונחית-עקרונות, הביאו – לאחר תקופה קצרה של מתיחות ביחסים עם ארה"ב – לשדרוג משמעותי של ההערכה האסטרטגית (אמריקאית וערבית) כלפי ישראל ושל ביטחונה הלאומי.
ראיון בנושא עם יורם אטינגר: https://bit.ly/3tf5LMg
"ישראל היום", https://bit.ly/3cO3O1G
רכסי יו"ש – 1,000 מטר מעל בקעת הירדן ו-600 מטר מעל שפלת החוף – הם "רמת הגולן" של ירושלים, תל אביב, נתב"ג, כביש 6, תשתיות קריטיות אזרחיות וביטחוניות, וריכוזי אוכלוסייה גדולים, שם מתגוררים 80% מאוכלוסיית ישראל. הרכס המזרחי הוא מכשול טנקים היעיל באזור, אך הרכס המערבי הוא פוטנציאל טרור פלסטיני, העלול להפוך את שפלת החוף (שרוחבה כ-15 ק"מ) למהדורה כואבת הרבה יותר מ"עוטף עזה".
שליטה על רכסי יו"ש – ולא מדינה פלסטינית – היא תנאי בל יעבור במציאות מזרח תיכונית של 1,400 שנות הפכפכות, אלימות, טרור בינערבי, והיעדר דמוקרטיה ודו-קיום בשלום בינערביים. במציאות זאת על גבול ביטחון להתגבר על תרחישים שליליים ובלתי-צפויים, לא להתבסס על הסכמי שלום – העלולים להיות שבירים וזמניים כמו המשטרים שחתמו עליהם – אלא להיות מסוגל לעמוד בפני הפרת שלום. התוהו ובוהו בלוב, תימן, עיראק וסוריה עלול לתקוף כל מדינה ערבית ולגרום למהפכים מדיניים דוגמת איראן, שהפכה ב-1979 מבעלת-ברית לאויבת קטלנית. מהפך דומה בירדן ישדרג את חיוניות יו"ש באופן דרמטי.
גבול ביטחון חייב להרתיע תוקפנות, ולהעניק את הזמן הדרוש, עם פריצת מתקפת פתע, לגיוס כח מילואים המהווה כ-70% מצה"ל תוך 48 שעות. מכאן ההבדל בין סיני (60,000 קמ"ר) המעניק 50 שעות לגיוס מילואים וגובל בנגב, לעומת יו"ש (5,500 קמ"ר) המעניק 5-10 שעות וגובל בירושלים והשפלה. ב-1967 ריסקה ישראל את צבאות ערב, אך ב-1973 התרסקה תפיסת העליונות של צה"ל, וישראל עמדה בפני השמדה, שנמנעה בעיקר עקב שליטתנו בסיני, יו"ש ורמת הגולן.
לישראל אין עומק גיאוגרפי, ולכן עולה חיוניות היתרון הטופוגרפי של רכסי יו"ש. לעומת יתרון טכנולוגי העלול להיות בר-חלוף, היתרון הטופוגרפי נצחי. אמנם טילים ומטוסים מתוחכמים הורסים (אך לא מדבירים את טרור חמאס וחיזבאללה!), אבל שריון וכוחות קרקע כובשים ומכריעים. ככל שמשתדרגת היכולת הטכנולוגית של האויב, כן עולה חשיבות השטח השולט להפעלת כוחותינו ולבלימת טרור ופלישה. ב-14.8.2008 כתב הגנרל מאטיס, לימים מזכיר ההגנה של ארה"ב: "במלחמה הכושלת נגד חיזבאללה ב-2006, סבר צה"ל – בניגוד לתקדימים ומהות המלחמה – שאפשר לשתק אויב בהפצצות אוויר מדוייקות עם כח שדה קטן."
שליטה ברכסי יו"ש מעצימה את תדמית ההרתעה של ישראל וביטחונה הלאומי, ואת יכולותיה כמכפלן-עוצמה עבור ארה"ב ומדינות ערב הפרו-אמריקאיות. מדינה פלסטינית ביו"ש תהפוך את ישראל מיצרן – לצרכן – ביטחון לאומי, מנכס אסטרטגי לנטל על ארה"ב, מישות מרתיעה לישות מתנדנדת ומוכת-טרור חסר-תקדים בבטן הרכה בירושלים והשפלה.
מדיניות ארה"ב כלפי התנחלויות יו"ש היא פועל-יוצא של תפיסת הביטחון הלאומי האמריקאי בהקשר המזרח התיכון האלים וההפכפך. האם במוקד תפיסת הביטחון נמצא העניין הפלסטיני (לפי הנשיאים קארטר ואובמה) או איומים אזוריים וגלובלים כבדי-משקל (לפי הנשיאים רייגן וטראמפ)?
ב-18 לספטמבר 1970 פלש צבא סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית כדי להפיל את השלטון ההאשמי. הצבא הסורי נסוג מירדן ב-23 לספטמבר, במידה רבה, עקב תנועת צה"ל לכיוון סוריה, וכושר ההרתעה של ישראל ברמת הגולן ורכסי יו"ש. תדמית ההרתעה הישראלית חסכה מארה"ב – שהייתה שקועה במלחמת ויטנאם – את הצורך לשלוח צבא להצלת ההאשמים, ומנעה תגובת שרשרת שהייתה עלולה להפיל משטרים פרו-אמריקאים במפרץ הפרסי, בתקופת שיא התלות של ארה"ב ביבוא נפט מהמפרץ.
שליטת ישראל ברכסי יו"ש והגולן ובקעת הירדן שדרגה את מעמד ישראל מחולשה מעודדת-תוקפנות לעוצמה מרתיעת-תוקפנות, ומצרכנית ליצרנית ביטחון לאומי. לדברי הגנרל הייג, שהיה המפקד העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה האמריקאי: "ישראל היא נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה ביותר ללא חיילים אמריקאים, ומעניקה לארה"ב תשואה של מאות אחוזים על ההשקעה השנתית (סיוע חוץ)."
ישראל הפכה לגבול הבטוח ביותר של ירדן, לוחמת בטרור הפלסטיני מערבית לירדן, מעניקה לירדן מידע מודיעיני על פעילות טרור מוסלמי ופלסטיני בירדן, ומרתיעה תוקפנות אנטי-ירדנית מסוריה ועיראק. שדרוג ההרתעה הישראלית הביא לשדרוג חסר-תקדים של שתופי-פעולה גם עם מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ מול איומים קטלניים משותפים.
לעומת זאת, נסיגת ישראל מרכסי יו"ש – והקמת מדינה פלסטינית – תביא לאיום קיומי על המשטר ההאשמי, תהפוך את ירדן לזירת טרור פנים וחוץ כמו לוב, תימן, עיראק וסוריה, ותסייע לאייתולות להתקדם לים התיכון.
הפלת השלטון ההאשמי בירדן – והחלפתו על ידי שלטון פלסטיני, שלטון "האחים המוסלמים", או שלטון רדיקלי אחר – תעניק רוח גבית לטרור בעיראק וסוריה, ולנסיונות השיטתיים להפלת המשטרים הפרו-אמריקאים דרומית לירדן בסעודיה ושאר מדינות הנפט הסוניות כמו גם במצרים, על ההשלכות הביטחוניות והכלכליות הכרוכות בכך (שיבוש באספקת – וזינוק במחירי – הנפט).
ואכן, בטקס החתימה על הסכם השלום עם ירדן באוקטובר 1994 הזהירו בכירי הצבא הירדני את הקולגות מישראל: "הרקורד הפלסטיני הטרוריסטי במישור הבינערבי מלמד שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לירדן תהווה גזר דין מוות לשלטון ההאשמי מזרחית לירדן, עם השלכות הרסניות לגבי כל מדינה ערבית פרו-אמריקאית."
האזהרה נבעה מהמצב הפנימי בירדן, במקביל לאיומים מתגברים מעיראק, סוריה ואירן:
*מאבק מתמשך בטרור הפלסטיני, כאשר 70% מתושבי ירדן הם פלסטינים, והנהגות אש"פ, רש"פ וחמאס רואות בירדן ישות מלאכותית וזמנית, וטוענות לריבונות עליה – 78% משטח פלשתינה המנדטורית.
*ארגון הטרור האסלאמי הגדול ביותר, "האחים המוסלמים", מושרש בירדן ופועל להקמת ח'ליפות אסלאמית במקום משטרים ערביים קיימים, ובמקביל פועלים בירדן וותיקי קרבות דאע"ש מסוריה ועיראק.
*הבדווים בירדן – השולטים על מערכות הביטחון הלאומי – מפוצלים היסטורית, שבטית, רעיונית, דתית וגיאוגרפית. שבטי הדרום רואים בהאשמים מהגרים לא-רצויים מסעודיה, וחלק מהבדווים בצפון מזדהים מדי פעם עם סוריה.
התנהלות הפלסטינים ממלחמת העולם השנייה ועד היום, והשרשת החינוך לשנאה, מבטיחים שירידת ישראל מרכסי יו"ש תביא להקמת ישות אנטי-אמריקאית, שמן למדורת המזרח התיכון ודריסת רגל מבצעית לרוסיה, סין ואיראן.
שליטת ישראל ברכסי יו"ש מדגישה את ישראל כמכפלן-כח עבור ארה"ב ואת המכנה המשותף האסטרטגי בין ישראל לארה"ב.
האם ההתנחלויות הן מכשול לשלום?
הסרטון הקודם מתעד – בניגוד לעמדה המקובלת – שהתנחלויות יהודה ושומרון חוקיות ועקביות עם החלטות בינלאומיות המהוות בסיס חוקי להקמת מדינת ישראל.
אבל האם למרות מעמדן החוקי ההתנחלויות מהוות מכשול לשלום?
בואו נבחן את הדברים במחשבה שניה…
הסרטון הקצרצר (4 דקות) מציג עובדות המעניקות תשובה ממוסמכת לשאלה זאת.
הסרטון הופק ע"י Boomerang – Fighting for Israel.
לצפייה ב-20 הסרטונים הראשונים של המהדורה העברית – וב-40 הסרטונים של המהדורה האנגלית – על יחסי ישראל-ארה"ב, המאזן הדמוגרפי היהודי-ערבי, הנושא הפלסטיני, האיום האיראני, הטרור האסלאמי, ועוד: https://bit.ly/2rgyMMh
האם תשקול/תשקלי להעביר לחבריך/חברותיך לרשת בארץ ובחו"ל?
התנחלויות יהודה ושומרון במבחן המציאות
רבים סבורים כי על מדינת ישראל להיפרד מיהודה ושומרון. לטענתם, בנייה ישראלית ביהודה ושומרון מנוגדת לחוק הבינלאומי והנוכחות היהודית בהם מהווה כיבוש ודיכוי של הפלשתינים.
אולם, האם אחרי יותר מ-50 שנה של נוכחות ישראלית ביו"ש לא הגיע הזמן לבחון טענה זאת במחשבה שנייה?
בסרטון הקצרצר (4 דקות) יש מידע המבסס הערכה זאת.
הסרטון הופק ע"י Boomerang – Fighting for Israel.
לצפייה ב-20 הסרטונים הראשונים של המהדורה העברית – וב-40 הסרטונים של המהדורה האנגלית – על יחסי ישראל-ארה"ב, המאזן הדמוגרפי היהודי-ערבי, הנושא הפלסטיני, האיום האיראני, הטרור האסלאמי, ועוד: https://bit.ly/2rgyMMh
האם תשקול/תשקלי להעביר לחבריך/חברותיך לרשת בארץ ובחו"ל?
תוצאות הבחירות בארה"ב חושפות פער עמוק בין ציבור הבוחרים לבין הממסד התקשורתי וסוקרי דעת-קהל, שלא זיהו את כמיהת הבוחר לשינוי ואת דפוסי-ההצבעה המתגבשים כתוצאה מתמורות דרמטיות, חברתיות, כלכליות, תרבותיות, רעיוניות, פוליטיות ואתניות ב-435 אזורי-הבחירה ו-50 המדינות בארה"ב.
תוצאות הבחירות לנשיאות, ל-34 (מתוך 100) מושבי סנאט, ל-435 מושבי בית הנבחרים, ל-12 (מתוך 50) מושלי מדינות ולבתי המחוקקים ב-50 המדינות המחישו את עוצמת חוגים אוהדי ישראל כגון הפריפריה, הצוארון הכחול, המגזר המתון-שמרן-ביטחוניסט והנוצרים המאמינים, שהצביעו באחוזים נמוכים בבחירות הקודמות. ניצחון הבוחר על התקינות-הפוליטית וממסדי התקשורת, אקדמיה, פוליטיקה, עסקים ומדיניות חוץ.
תוצאות הבחירות ישדרגו את ביטחון ישראל ובעלות ברית נוספות של ארה"ב, עקב שדרוג צפוי בתדמית ההרתעה של ארה"ב. טראמפ ישקם את תקציב הביטחון, היקף הצבא והציוד הביטחוני שקוצצו באופן דרסטי על ידי אובמה – למרות החרפת האיומים – ויעריך מחדש את הסכם הגרעין עם איראן, שפגע בתדמית ארה"ב בקרב בעלות-בריתה הערביות.
תפישת העולם של דונאלד טראמפ, סגנו מייק פאנס ויועציהם תוביל לצמצום המתחים בין ירושלים לוושינגטון ולהעמקת שתופי פעולה על בסיס מכנה-משותף של ערכים יהודים-נוצרים, איומים ואינטרסים משותפים, ותרומה ייחודית של ישראל לאינטרסים ביטחוניים ואזרחיים.
להלן "עשרת הדיברות" של טראמפ, פאנס ויועציהם לענייני חוץ וביטחון:
1. לעם היהודי זכות היסטורית על ארץ ישראל,כפי שהאמינו האבות המייסדים של ארה"ב;
2. יחסי ישראל-ארה"ב מהווים כביש דו-סטרי, ייחודי לתועלת-הדדית ולהארכת הזרוע האסטרטגית של ארה"ב, ללא-צורך בחיילים אמריקאים להגנת ישראל;
3. אינטרס ארה"ב ויחסי ישראל-ארה"ב חורגים בהרבה מהעניין הפלשתיני;
4. למרות המלל הערבי – אך כפי שמפגינה העשייה הערבית – העניין הפלשתיני אינו גורם מפתח בזעזועי המזרח התיכון, בעיצוב המדיניות הערבית ובהצתת הטרור האסלאמי, ואינו לב הסכסוך הערבי-ישראלי;
5. מדינה פלשתינית תפגע ביציבות האזור ובאינטרס האמריקאי, כפי שנובע מחתרנות וטרור פלשתינים בזירה הערבית, מקשרי אש"פ והרש"פ עם גורמים אנטי-אמריקאים, חינוך לשנאה של הרש"פ והצונאמי הערבי;
6. סדר העדיפויות של טראמפ, וכישלון סדרתי של יוזמות שלום אמריקאיות, יצמצמו את מעורבות ארה"ב במו"מ הישראלי-פלשתיני;
7. ההתנחלויות חוקיות ואינן מהוות מכשול לשלום;
8. רכסי יו"ש חיוניים לקיום ישראל, כפי שממחישה "מפת גבולות הביטחון של ישראל" שהגיש הרמטכ"ל ווילר לנשיא ג'ונסון;
9. ירושלים – שהייתה מקור השראה לאבות המייסדים האמריקאים – אינה עיר בינלאומית אלא בירת ישראל, ולכן מושב שגרירות ארה"ב בישראל;
10. מחלקת המדינה – שהתנגדה להקמת ישראל ושוגה בשיטתיות במיוחד במזרח התיכון – מהווה חלק מהממסד הישן, ולכן לא תוביל את עיצוב מדיניות החוץ, שתאופיין על ידי חופש פעולה חד-לאומי של ארה"ב ולא השתעבדות לרב-לאומיות ולאו"מ.
תפישת העולם של טראמפ/פאנס כלפי ישראל משותפת לרוב האוכלוסייה, בית הנבחרים והסנאט, ומציגה הזדמנות לשדרוג דרמטי של שתופי הפעולה ישראל-ארה"ב וביטחונה הלאומי של ישראל. האם ישראל תמנף את ההזדמנות החריגה?
הטענה כאילו ההתנחלויות אינן חוקיות אינה עומדת במבחן העובדות.
פרופסור יוג'ין רוסטאו, שהיה דקן הפקולטה למשפט באוניברסיטת ייל, תת-מזכיר המדינה וממנסחי החלטת מועצת הביטחון 242, פסק "שהמשפט הבינלאומי מעניק זכות זהה להתיישבות יהודית ביו"ש ובחיפה." לדבריו, "החלטה 242 אינה קוראת לנסיגה 'מהשטחים', או 'מכל השטחים' אלא 'משטחים'…. ישראל נסוגה מסיני המהווה 90% מהשטחים…. הנסיונות לחייב נסיגה 'מכל השטחים' נדחו במועצת הביטחון ובעצרת האו"מ…. לפי 242 אין לכפות על ישראל נסיגה לקווים הפגיעים של 1967… אלא 'לגבולות ברי-הגנה'".
לדעת השופט סטיבן שוובל, הנשיא לשעבר של בית הדין הבינלאומי לצדק: "כיבושי 1967 היו במסגרת מלחמת-מגן… כפי שמבהירים ההסגר המצרי על אילת, ההפרה המצרית של הסכם פירוז סיני, סילוק משקיפי האו"מ מסיני והמתקפה הירדנית…. פלישת הערבים לישראל ב-1948 אף המחישה שהשתלטות מצרים וירדן על עזה ויו"ש היתה בלתי-חוקית…. לכן יש לישראל, שהתגוננה ב-1948 ו-1967, זכות מועדפת על שטחי המנדט הבריטי, כולל ירושלים…. ומכאן ששינוי קווי שביתת הנשק מ-1949 הם חוקיים…."
עד הקמת המדינה התייחס המונח "פלשתינה" למדינה יהודית. את המונח טבעו הרומאים בנסיון למחוק מהזיכרון האנושי את היהדות, ולכן שינו את "יהודה ושומרון" ל"פלשתינה", על שם הפלישתים – האויב המר של העם היהודי –– שמוצאם באיים האגאיים ביוון ולא בערב.
המעמד החוקי של יו"ש מבוסס על מספר אמנות בינלאומיות: 1. הצהרת בלפור, של ממשלת בריטניה, שקראה ב-1917 "להקמת בית לאומי, יהודי בפלשתינה…." 2. החלטת וועידת סן רמו של המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה ב-1920 העניקה את שתי גדות הירדן ל"מנדט על פלשתינה" "ליישום את הצהרת בלפור… להקמת בית לאומי, יהודי". לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמו כ-20 מנדטים, שטחי נאמנות, האחראים לרוב גבולות המזרח התיכון. 3. אשרור "המנדט על פלשתינה" – המתייחס רק לזכויות לאומיות יהודיות – על ידי מועצת חבר הלאומים ב-1922, הטיל על בריטניה את הקמת הבית הלאומי, היהודי מערבית לירדן "ולעודד… התיישבות יהודית צפופה גם באדמות מדינה ואדמות בור…." 4. סעיף 80 באמנת האו"מ מ-1945 כולל את "המנדט על פלשתינה", ושולל כרסום בזכות הלאומית היהודית מערבית לירדן, כולל התיישבות.
תכנית החלוקה מ-1947 אושרה על ידי עצרת האו"מ – ולא מועצת הביטחון – ולכן אינה מחייבת, מה גם שהיא נחותה מסעיף 80 ומ"המנדט על פלשתינה". הסכמי שביתת הנשק מ-1949 התוו קווי הפסקת-אש ולא גבולות מחייבים.
לפי סעיף 80 של אמנת האו"מ ו"המנדט על פלשתינה", מלחמת המגן ב-1967 החזירה את השליטה על יו"ש וירושלים לריבון החוקי, המדינה היהודית.
אמנת ג'נבה הרביעית מ-1949 אינה תקפה בהקשר יו"ש, מכיוון שהיא מתייחסת להעברת מתיישבים בכפייה לשטח של ריבון חוקי.
התנחלות יהודית ביו"ש אף לא נשללה על ידי הסכם אוסלו מ-1993 והסכם הביניים מ-1995, המאפשרים לכל צד לבנות בשטחי אחריותו, וקוראים לפתור את נושא ההתנחלויות במו"מ על הסכם קבע. לכן, אם בנייה ישראלית ביו"ש מהווה מכשול בדרך לשלום, הרי שבנייה ערבית ביו"ש – הרחבה הרבה יותר מהבנייה היהודית – מהווה מכשול בל-יעבור.
המערכה נגד ההתנחלויות ביו"ש מתבססת על טעויות והטעיות, המהווים רוח גבית ללחץ על ישראל והקצנה וטרור ערביים ורוח נגדית למתינות, יציבות ודו-קיום בשלום.
בניגוד לשיטת הממשל בישראל, שיטת הממשל בארה"ב מציבה מול הנשיא את הקונגרס השווה בעוצמתו לנשיא, לא תלוי עצמאית בנשיא, ובכוחו לשנות, לבטל, ליזום, לתקצב ו"ליבש" מדיניות בתחומי פנים, חוץ וביטחון. בניגוד לעמדת נשיאי ארה"ב, הקונגרס מפגין בשיטתיות תמיכה סוחפת בישראל ומאז 1993 מאגף את ממשלתה מימין; הביא להפסקת המעורבות הצבאית האמריקאית בווייטנאם, אנגולה וניקרגואה; לפתיחת שערי ברה"מ להגירה; לשדרוג דרמטי של שתוף הפעולה הכלכלי והביטחוני בין ישראל לארה"ב; מנע קיצוץ בסיוע החוץ לישראל; הביא למשלוחי נשק מתוחכם לישראל; ומונע אשרור אמנה בינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני. מחוקקים דמוקרטים אילצו את אובמה למנוע את גינוי ישראל במועצת הביטחון בגין ההתנחלויות.
למרות שאובמה משתוקק לקדם את העניין הפלשתיני על ידי נסיגה ישראלית סוחפת, הוא אינו רואה בעניין הפלשתיני יעד מרכזי כמו הרפורמה בתחומי הבריאות ההגירה, האנרגיה והרווחה, מינוי שופטים ושיקום הכלכלה, שקידומם מחייב תמיכת המחוקקים הדמוקרטים, שרובם תומך מושבע בישראל. אובמה לא יקריב את שתוף הפעולה החיוני עם המחוקקים הדמוקרטים על מזבח העניין הפלשתיני.
העניין הפלשתיני אינו ציר מרכזי בעיצוב יחסי ישראל-ארה"ב, ולכן נוסק שתוף הפעולה האסטרטגי למרות אי-ההסכמה העמוקה בין כל נשיאי ארה"ב וראשי הממשלה מ-1948. אינטרס ארה"ב חורג מהעניין הפלשתיני שהשפעתו המוגבלת על התפתחויות אזוריות מופגנת על ידי הצונאמי הערבי שאינו קשור לעניין הפלשתיני.
תרומת ישראל לאינטרסים אמריקאים חיוניים הפכה את יחסי המדינות לכביש דו-סטרי של תועלת הדדית, במיוחד על רקע ירידת הפרופיל הצבאי האמריקאי והתרומה הגואה של ישראל לתעשיות הביטחוניות והאזרחיות בארה"ב. לדוגמא, ארה"ב מסייעת בהצטיידות "כיפת ברזל" ובתמורה מקבלת טכנולוגיה ייחודית והעברה הדרגתית של הייצור וכל היצוא לארה"ב. מרכזי מחקר ופיתוח בישראל מספקים ל-250 חברות הייטק אמריקאיות חידושים פורצי-דרך. ישראל מהווה מעבדה ייחודית בתנאי-קרב המעבירה לתעשייה האמריקאית אלפי לקחים/שדרוגים התורמים מיליארדי דולרים לתעסוקה, יצוא ומחקר בארה"ב.
גם אם היה אובמה יכול להעניש את ישראל באופן משמעותי, לא היה עושה זאת לפני הבחירות לקונגרס בנובמבר 2014, היכולות להעביר את השליטה בסנאט למפלגה הרפובליקנית, ולהפוך אותו "לברווז צולע". הצטיירות אובמה כעוין את ישראל – הנהנית מתמיכה גבוהה של הבוחר האמריקאי, בעוד תדמית אובמה נמצאת בשפל – תפגע במועמדים הדמוקרטים, תביא אולי לרוב רפובליקני בסנאט, שיהפוך את הקונגרס ללעומתי יותר ויסתום את הגולל על מורשת אובמה. נשיא כהונה שנייה מאבד מכוחו ככל שמתקרב לתום כהונתו האחרונה.
מבן גוריון ועד שמיר עמדו כל ראשי הממשלה בלחצים כבדים יותר מהלחץ הנוכחי, עם נכסים צבאיים, כלכליים, דמוגרפים ודיפלומטיים מצומצמים יותר. כושר עמידתם הביא למתיחות קצרת-טווח, אך להערכה ארוכת-טווח האחראית לשיתוף הפעולה המיוחד עם ארה"ב.
סיוע חוץ אמריקאי לרשות הפלשתינית. האם ישראל מסוגלת לעמוד בלחצים? האם ההתנחלויות הן מכשול לשלום? האם ישראל עומדת בפני סכנת "המדינה הדו-לאומית"?
http://bcove.me/tlqixy1q
1.
.האם התנחלויות יו"ש חוקיות לפי החוק הבינלאומי?
השופט סטיבן שוובל, שהיה נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק ויועץ משפטי של מחלקת המדינה האמריקאית, קבע שנוכחות ישראל ביו"ש נובעת מהגנה עצמית ואינה תוקפנות ולא "כיבוש". פרופסור יוג'ין רוסטאן, ממחברי החלטה 242 המכתיבה את כללי המשחק בתהליך השלום, שהיה דקן בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל ותת-מזכיר המדינה: החלטה 242 אינה קוראת לנסיגה לקווי 1967; ישראל
כבר נסוגה מ-90% משטחי 1967 (חצי האי סיני); "אי אפשר לבטל את חוקיות ההתנחלויות אלא באמצעות הסכם שלום. גם אז
ההתנחלויות תהיינה חוקיות לאור סעיף 80 באמנת האו"מ, המאשרר את המנדט הבריטי (1948-1922), הרואה ביו"ש חלק בלתי-נפרד מהבית הלאומי היהודי"; "ליהודים זכות להתיישב בחיפה, אך גם ביו"ש".
הסכמי אוסלו אינם אוסרים על הקמת התנחלויות ביו"ש.
ההתנחלויות הוקמו לאחר מלחמת 1967. אבל, כבר בשנות ה-20', 30' ו-40' טבח הטרור הערבי ביהודי חברון, גוש עציון, עזה, ירושלים, תל אביב והגליל. הטרור הערבי ניסה למנוע הקמת מדינה "כופרת" יהודית ב"בית האסלאם". צבאות ערב פלשו לישראל עם הקמתה ב-1948 והטרור הערבי המשיך להכות בישראל.
המערכה נגד ההתנחלויות מבוססת על טעויות והטעיות ואינה מקדמת דו-קיום בשלום.
The Ettinger Report 2023 © All Rights Reserved
"מידה", https://bit.ly/44qUR9M
English edition https://bit.ly/43HJQR1
סעודיה-איראן: חידוש יחסים דיפלומטים
*סעודיה אינה מניחה לחידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן להאפיל על מציאות המזרח התיכון ההפכפך. היא אינה מקילה ראש בהתנהלות השיטתית של משטר האייתולות באיראן, המחנך את עמו לשנאת והדברת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים; מפגין חתרנות, טרור, והפצת טילים ומטוסים זעירים וקטלניים ללא-טייס לגופים פורעי-חוק במזרח התיכון וברחבי העולם; מתסיס מלחמות אזרחים; מקדם חזון שיעי, פנאטי, מגלומני וחסר-פשרות; מייצא את המהפיכה השיעית ברחבי העולם ושואף להפיל כל משטר סוני. בניגוד לתפישת העולם המערבית, סעודיה מכירה בעובדה שמשטר האייתולות אינו מוכן להקריב את חזונו האלים בן 1,400 השנים על מזבח מחוות דיפלומטיות ומענקים פיננסים חסרי-תקדים.
*זה לא המקרה הראשון של חידוש יחסים דיפלומטים בין שתי המדינות. ב-1988 ו-2016 נותקו היחסים הדיפלומטים בין השתיים בעקבות חתרנות איראנית בסעודיה ותגובה חריפה של ריאד.
*חידוש הקשרים הדיפלומטים במרץ 2023 התקיים בתיווך סין, הממנפת את התסכול הסעודי מכרסום האמינות האסטרטגית של ארה"ב, המחייב את סעודיה להתקרב למעצמה אחרת המסוגלת – אולי – להרתיע את משטר האייתולות. חידוש היחסים הדיפלומטים בין סעודיה לאיראן מהווה הישג גיאו-אסטרטגי משמעותי לסין ופגיעה קשה ומתמשכת בתדמית-ההרתעה של ארה"ב באזור שהיה עד לאחרונה "מגרש בייתי" של ארה"ב.
*תדמית ההרתעה של ארה"ב ספגה סידרת מהלומות – כפי שרואות זאת סעודיה וכל המדינות הערביות, הסוניות והפרו-ארה"ב – עם החתימה על הסכם הגרעין ב-2015; הפינוי/בריחה של צבא ארה"ב מאפגניסטן ב-2021; החיזור השיטתי של ארה"ב אחרי משטר האייתלות באיראן, "האחים המוסלמים" והטרור החות'י בתימן, המהווים איום קטלני, ברור ומיידי על סעודיה וכל המדינות הסוניות-ערביות. כל זאת במקביל ללחץ שיטתי של הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, כולל השעיית אספקת מערכות לחימה מתקדמות.
*מדיניות ארה"ב דוחפת את סעודיה, וגם את איחוד האמירויות ומצרים, לזרועות סין ורוסיה, ביטחונית וכלכלית, כולל מו"מ סעודי-סיני על הקמת כור גרעיני למטרות אזרחיות, שיקדם את "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי.
"חזון 2030" של יורש העצר הסעודי ומעורבות ישראל
*שיתוף פעולה יעיל בין סעודיה וישראל מותנה בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של שתי המדינות.
*שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים חסרי-תקדים בין סעודיה לבין ישראל, ותפקידה המרכזי של סעודיה בהחלטת איחוד האמירויות , בחריין, מרוקו וסודן לחתום הסכמי שלום עם ישראל, מבוססים על הערכה סעודית שלישראל ערך-מוסף ייחודי בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה.
*יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, מעריך שישראל חיונית לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי בין המזרח הרחוק לבין אירופה ונוכחות בנתיבי-ים קריטיים במפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי, הים הערבי וים סוף.
*"חזון 2030" פועל למודרניזציה דרמטית בתחומי דת, תרבות, חברה, כלכלה, טכנולוגיה, דיפלומטיה וביטחון לאומי, ורואה ביכולותיה של ישראל תרומה משמעותית לקידומו.
*יורש העצר הסעודי – כמו שליטי איחוד האמירויות ובחריין – פועל לגיוון התשתית הכלכלית הנשענת היום, באופן סוחף, על נפט וגז טבעי המועדים לתזזיתיות מחירים, ומאוימים על ידי מקורות אנרגיה זולה ונקיה יותר. שליטים אלו רואים בפריצת-הדרך הטכנולוגית הביטחונית והאזרחית של ישראל אמצעי ייחודי לשדרוג הכלכלה, להקטנה משמעותית של התלות בנפט וגז טבעי, להרחבת מקורות ההכנסה הלאומית, ולשדרוג הביטחון הלאומי.
*עתיד "חזון 2030" – המנוגד לערכים הפוריטנים של הדת והתרבות בסעודיה – וגם עתיד היחסים עם ישראל תלויים ביציבות הפנימית ומעמדו של מוחמד בן סלמן. יורש העצר נחוש בדעתו להתגבר על – ולכרסם בסמכותיות הדתית של – הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, שנהנה עד לעידן מוחמד בן סלמן מיוקרת-על בתחומי הדת וכבעל-ברית קריטי (מ-1744) של משפחת המלוכה.
*יורש העצר ימשיך לקדם את שיתופי הפעולה עם ישראל כל עוד יתרמו ל"חזון 2030", וכל עוד יצליח לנטרל את השפעת הוואהאבים.
הערך-המוסף של ישראל בהקשר המזרח תיכוני
*קידום היעדים השאפתניים של יורש העצר תלוי ברמת הזעזועים האזוריים, צמצום השפעתם של גורמים אלימים כגון משטר האייתולות באיראן; חתרנות השיעים בעידוד איראן באזור רווי-הנפט במזרח סעודיה; "האחים המוסלמים"; החות'ים בתימן הנהנים מסיוע איראני; חיזבאללה; חמאס והרשות הפלסטינית (הנתפסת בעיני יורש העצר כפוטנציאל התססה אזורית).
*למרות חידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן, סעודיה מודעת למציאות המזרח תיכונית הדומה להר געש המתפרץ מדי פעם באופן בלתי-צפוי, כפי שמעידה ההיסטוריה של 1,400 שנות האסלאם, וכפי שמעיד הצונאמי הערבי (המוגדר כ"אביב ערבי" על ידי תפישת העולם המערבית) שהתפרץ בסוף 2010 וממשיך לזעזע את הרחוב הערבי. יורש העצר גם אינו מתעלם מהקשר ההדוק בין ארדואן לבין קטאר (המקורבת לאייתולות ותומכת ב"אחים המוסלמים") ו"האחים המוסלמים", גם לא מהיריבות הצבאית עם ארדואן במלחמת האזרחים בלוב, וכמובן לא מהחזון המגלומני של ארדואן לחידוש האימפריה העותומנית ששלטה על חלק נרחב מסעודיה.
*על יציבות השלטון של בית סעוד ומימוש "חזון 2030" מעיב הכרסום המהותי בכוח ההרתעה של ארה"ב, המעניק רוח גבית לאיומים על ריאד. יורש העצר מתוסכל מ-43 שנות אופציה דיפלומטית במדיניות ארה"ב כלפי איראן; החיזור האמריקאי אחר "האחים המוסלמים"; והלגיטימציה האמריקאית לחות'ים בתימן. הוא גם מודע לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only), לרפיסות אירופה מול הטרור האסלאמי, ולחולשה השורשית של המשטרים הערביים. כל אלו מקרבים את סעודיה (בלית ברירה) לסין ורוסיה, צבאית וכלכלית.
*על רקע התסכול הסעודי ממדיניות ארה"ב, NATO ואירופה, ישראל בולטת – למרות חילוקי-דעות חריפים בנושאי דת ומדיניות – כ"סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר באזור. הסוגייה הפלסטינית מתגמדת בעיני סעודיה בהשוואה לאיומים והאתגרים העומדים בראש סדר העדיפויות של ריאד.
*ישראל גם נתפסת כבעלת ברית אמינה ובעלת קשרים מיוחדים בשני בתי הקונגרס בפרט (שהם השולטים על "הארנק" ובעלי עוצמה השקולה לנשיא גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות) ובוושינגטון וארה"ב בכלל.
*תדמית-ההרתעה של ישראל היא הגורם המרכזי להעמקת הקשר סעודיה-ישראל. היא מתייחסת ליכולות צבאיות, מודיעין וטכנולוגיה, וגם לנכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכך גם מול הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה), הכלת החוק הישראלי ברמת הגולן ובירושלים המאוחדת, והתנגדות פומבית של ישראל למדיניות ארה"ב כלפי איראן, כולל פעילות אינטנסיבית בקונגרס.
*ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה והודפת לחצים. לעומת זאת, ישראל-נרתעת מאבדת מחיוניותה בעיני סעודיה (כמו גם בעיני ארה"ב!).
סעודיה – אינטרסים והסוגייה הפלסטינית
*כפי שמתועד לעיל, האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה חשובים יותר – ועצמאיים מ- הסוגייה הפלסטינית.
*העמקת שיתופי הפעולה ישראל-סעודיה, ותפקידה המרכזי של סעודיה בגיבוש "הסכמי אברהם", מנוגדים לתפישת העולם המערבית הגורסת שהסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, ושהקמת מדינה פלסטינית הוא תנאי-מוקדם לקידום שלום ישראלי-ערבי.
*בניגוד לתפישת העולם המערבית, יורש העצר הסעודי משוכנע שהסוגייה הפלסטינית איננה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא בבת-עין ערבית, ולא גורם מוביל של התפרצויות גועשות ברחוב הערבי.
*לעומת המלל הסעודי והערבי הפרו-פלסטיני, ההתנהלות הסעודית והערבית כלפי הפלסטינים היא אדישה-שלילית. הכלל המזרח תיכוני: "על מילים אין משלמים מכס" ידוע לסעודיה ולערבים. לכן סעודיה והערבים לא פועלים צבאית, פיננסית ומדינית לפי אינטרסים פלסטינים, אלא לפי אינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלהם.
*בעוד המערב ממעיט במשקל התנהלות-העבר של הפלסטינים, יורש העצר הסעודי קובע את יחסו לאופציית המדינה הפלסטינית, במיוחד, לפי ההתנהלות הפלסטינית במישור הבין-ערבי, המאופיינת על ידי חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה. סעודיה אינה שוכחת את – ואינה סולחת על – הסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין לכווית, שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלסטינים; שיתוף הפעולה המבצעי של הפלסטינים עם ארגוני טרור מהמזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית; והקשרים ההדוקים של ההנהגה הפלסטינית עם משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, ובעבר עם גרמניה הנאצית והגוש הסובייטי. סעודיה סבורה שהתנהלות העבר מלמדת על ההתנהלות הצפויה של המדינה פלסטינית.
סעודיה ו"הסכמי אברהם"
*סעודיה אינה רואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי בעיצוב אינטרסים ביטחוניים וכלכליים, לעומת "הסכמי אברהם" המהווים גורם כבד-משקל בקידום אינטרסים אלה. לכן היא פעלה להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ולקידום הסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.
*קידום "הסכמי אברהם" מותנה בהפקת לקחים מהכישלון הסידרתי של עשרות הצעות מערביות ובינלאומיות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שהתרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתמקדו באינטרסים פלסטינים. "הסכמי אברהם" נחתמו מכיוון שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, התמקדו באינטרסים ערביים, ובכך שללו מהפלסטינים את כוח הווטו.
*לכן, תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה באינטרסים ערביים ולא פלסטינים.
*תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה במיוחד ביציבות וזהות השלטון בסעודיה ובשאר המדינות הערביות החתומות על הסכמי השלום. יציבות המשטרים הערביים מאוימת על ידי מאפיינים בני 1,400 שנים של הזירה הבין-ערבית הגועשת כגון: זהות/נאמנות מקומית עליונה על זהות/נאמנות לאומית; פיצול אלים פנימי ואזורי, שבטי, דתי, רעיוני ופוליטי; חוסר-סובלנות אלימה פנימית ואזורית, דתית, שבטית, רעיונית וגיאוגרפית; היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי; משטר מיעוט עריץ העולה לשלטון בכוח הזרוע ומהווה מטרה לניסיונות הפיכה; היעדר דמוקרטיה, בחירות חופשיות וזכויות אדם; הפכפכות וזמניות של משטרים, מדיניותם והסכמיהם.
*זמניות המשטרים, המדיניות וההסכמים הערביים/איסלמיים במזרח התיכון מתועדת על ידי הצונאמי הערבי המשתולל ברחוב הערבי מ-2010, בנוסף לחילופי-שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים מהקמת "לבנון המרונית-דרוזית" בתחילת המאה ה-18, דרך "לבנון הגדולה" שהוקמה ב-1920, "לבנון העצמאית מ-1943, ועד השתלטות חיזבאללה על לבנון), ועוד.
*ההתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים, מאפייני הזירה המזרח תיכונית, והאיומים הקטלניים על המשטר הסעודי מבהירים ש"הסכמי אברהם", יציבות המזרח התיכון ואינטרסים של ארה"ב יפגעו אם תקום מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן. מדינה פלסטינית עלולה להביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר הירדן; להפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, שתהייה זירה לטרור אסלאמי אזורי ובינלאומי, שימונף על ידי משטר האייתולות כדי להדק את חגורת החנק סביב סעודיה ולהחריף את האיום על ישראל. המהפך הירדני עלול להביא לתגובת שרשרת שלילית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על יציבות המשטרים במדינות הנפט הסוניות הפרו-אמריקאיות, ובמיוחד סעודיה; תפגע ביצוא הנפט והגז הטבעי מהמפרץ הפרסי; תזניק את מחיר הנפט והגז הטבעי; תשבש את הסחר הבינלאומי; תפגע בכלכלה המערבית; ותעניק רוח-גבית למשטר האייתולות, לטרור האסלאמי, לסין ורוסיה, ורוח-נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות ובראשן סעודיה.
*האם סעודיה ומדינות ערב החתומות על הסכמי שלום עם ישראל רואות בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להמשך הקשר הפורה עם ישראל? העובדה שמאז 1948 מדינות אלו לא פעלו – צבאית, פיננסית ומדינית – להקמת מדינה פלסטינית מהווה תשובה רועמת!
סעודיה וצרכי הביטחון של ישראל
*הידוק הקשרים עם סעודיה חיוני לביטחונה ושגשוגה של ישראל, אך הוא משני בהשוואה לחיוניות השליטה על רכסי יהודה ושומרון, שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים, וגם המינימום החיוני לביטחונה הלאומי של ישראל במזרח התיכון הוולקני, הפכפך ותזזיתי שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.
*אופיו הבלתי-צפוי, הבלתי-דמוקרטי והאלים של המזרח התיכון (במישור הבין-ערבי/אסלאמי) מגדיר מדיניות והסכמים כגורמי ביטחון משתנים, לעומת טופוגרפיה ועומק גיאוגרפי (כגון רכסי יהודה ושומרון שהם "רמת הגולן" של 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל) שהם גורמי ביטחון קבועים במציאות הביטחונית הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. השליטה על הגורמים הקבועים מבטיחים את ביטחונה הלאומי של ישראל, ומשדרגים את כוח ההרתעה באופן שהפך אותה – מאז 1967 – למכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב.
*הסכם שלום עם סעודיה יפגע אנושות בביטחון הלאומי אם יותנה בוויתור ישראלי על השליטה ברכסי יהודה ושומרון, מכיוון שיהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב למדינה מושכת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב.
*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן חרף לחץ ברוטלי של ארה"ב, ולמרות אזהרות מבית ("המוסד", אמ"ן, שרי ביטחון לשעבר) ומחוץ שמהלכים אלו יביאו לנטישת מצרים את הסכם השלום מ-1979 ולהתפרצות טרור ומלחמה. אבל, מצרים פעלה בהתאם לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה, גינתה את צעדי ישראל, אך המשיכה לדבוק בתהליך השלום מכיוון שמשרת את האינטרסים שלה.
*מחלקת המדינה ו"התקשורת העילית" בארה"ב (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948) – וגורמים מובילים בממסד הביטחוני והפוליטי בישראל – מזהירים את ישראל, בשיטתיות, שהתיישבות יהודית מעבר ל"קו הירוק" תמנע הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב ותביא לגל טרור ערבי. אבל, למרות עיבוי ההתיישבות, שש מדינות ערביות חתמו על הסכמי שלום כדי לקדם אינטרסים שלהן. לעומת זאת, הטרור הערבי הגיע לממדים חסרי-תקדים – כצפוי – בעקבות מחוות חסרות-תקדים של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.
*סעודיה וכל מדינות ערב פועלות לפי האינטרסים שלהן ולא לפי תפישות עולם מערביות המנותקות ממציאות המזרח התיכון, וגם לא לפי סדר היום הפלסטיני.
סעודיה ומדינות ערב המתונות-יחסית אינן רואות במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", אבל הן מעריכות את יכולותיה הביטחוניות והטכנולוגיות, ובמיוחד את כוח ההרתעה שלה, ומכירות בתרומתה הייחודית לאינטרסים שלהן, ומכאן החתימה על הסכמי שלום והרחבה חסרת-תקדים של שיתופי-פעולה.
"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition https://bit.ly/3KvGjwe
ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור
*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.
*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.
*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".
*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.
*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.
*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.
המלחמה בטרור
*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.
*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.
* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.
*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.
*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.
*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).
*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.
*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.
*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.
*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.
*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.
*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.
השורה התחתונה
*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.
*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.
*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.
"מידה" https://bit.ly/3mRILTa
English edition https://bit.ly/3nRXqNv
אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.
לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.
אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.
ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי
הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.
לפי "חוק השגרירות בירושלים":
"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….
"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….
"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….
"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."
ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"
המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).
דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.
על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק; ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).
ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב
הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.
בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.
לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב. לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.
הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים
ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.
ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.
ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.
ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.
ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.
בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן! כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.
"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).
ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.
טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.
"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9
English edition https://bit.ly/2SbCQ9B
מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.
ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.
ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."
ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו. אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."
בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה. תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!" העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.
המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.
הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.
ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.
שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS
English edition https://bit.ly/3hNd0Y6
ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.
הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.
לדוגמא:
*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".
*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.
*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.
*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."
כפי שהיא מוצאת לנכון….
*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.
*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.
*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).
*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.
*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.
*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.
המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.
בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.
על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).
