שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
9 באוקטובר 2026

English edition https://bit.ly/3VYYvYt

ב-10 באפריל 2006 נשא מועמר קדאפי נאום בטימבוקטו, מאלי: "50 מיליון מוסלמים הנמצאים באירופה יהפכו אותה ליבשת מוסלמית בתוך כמה עשורים… אללה יעניק לאסלאם ניצחון ללא חרבות, ללא רובים…"

משמעויות ההגירה בעיני המערב והאסלאם שונות זו מזו באופן יסודי – אידיאולוגית, דתית, משפטית, חברתית, כלכלית, טקטית ואסטרטגית. תפישת המערב מונחית ע"י עקרונות חילוניים, מוסריים, משפטיים וחברתיים-כלכליים, ומתמקדת בזכויות, גבולות, שווקי עבודה והגנה הומניטרית מכוח המשפט הבינלאומי. לעומת זאת, תפישת האסלאם את מוסד ההגירה (הִיגְ'רָה) היא דוקטרינרית, תיאולוגית, אידיאולוגית ואסטרטגית, ומושרשת במורשת הנביא מוחמד והקוראן בת 1,400 שנים. למעשה, ההיג'רה מציינת את תחילת מנין השנים המוסלמי (היג'רי).

פרופ' קלי מ. גרינהיל, מדעי המדינה ב-MIT ובאוניברסיטת טאפטס, מחברת הספר Weapons of Mass Migration (הוצאת אוניברסיטת קורנל, 2016), תיעדה את השיטה של קדאפי וארדואן להפחיד את מערב אירופה באיום של הגירה אסלאמית מכוונת.

דוקטרינת ההיג'רה

דוקטרינת ההיג'רה מתייחסת להגירת הנביא מוחמד ממכה לחבש ומדינה כהחלטה אלוהית וצעד אסטרטגי שנועדו להתארגן מחדש, להרחיב את בסיס העוצמה של מוחמד והאסלאם למען אללה, ולהכשיר את הקרקע לג'יהאד-מזוין.

הקוראן והחדית' (תיעוד מעשיו ואמירותיו של מוחמד) מציגים את ההיג'רה כאב-טיפוס של ג'יהאד לא-אלים "למען אללה", כשההגירה והלחימה משולבות כמעשי פולחן משלימים במצוות אללה. ההיג'רה הייתה שלב מקדים של הג'יהאד ורכיב מרכזי ומתמשך בו להכנעת אויבים.

מבחינה לשונית ודתית, הקוראן משלב אמונה-הגירה-לחימה. למשל, לפי הקוראן 8:74: "אלה שהאמינו, נדדו [היגרו], ולחמו למען אללה… הם המאמינים האמיתיים". ההיג'רה אינה רק מעבר מקום, אלא מאבק אסטרטגי בעל משמעות רוחנית למען אללה.

ציוני דרך של ההיג'רה

*בשנת 615 היגר הנביא מוחמד לאתיופיה ובשנת 622 למדינה, וכך ביסס את התקדים האסלאמי של היג'רה (הגירה) – מהלך המקדם את ניצחון "בית האסלאם" על "בית הכופרים". ההיג'רה של מוחמד נועדה להיחלץ מתבוסה מול שבט קורייש הלא-מוסלמי במכה,הקמת בסיס אסטרטגי חלופי ושדרוג יכולות לקראת הכנעת שבט קורייש. ההשתלטות על מכה בשנת 630 הכשירה את הקרקע לכיבושים צבאיים נרחבים ולאסלאמיזציה אזורית ועולמית. סורות 4:97-100 ו-8:72-75 בקוראן הן המקור המרכזי בסוגיית ההיג'רה, המכיר בתפקידה היסודי בעיצוב האסטרטגיה והטקטיקה האסלאמיות.

*בשנת 670 היגרו לוחמים מוסלמים ומשפחותיהם/שבטיהם לאמצאר (עיירות/מחנות צבא), כגון בצרה, כופה, פוסטאט וקיירואן, שנועדו לשמש בסיס לערביזציה/אסלאמיזציה רחבת היקף של שטחים כבושים בחצי האי ערב ובמזרח התיכון כולו, במצרים, ובהמשך גם בצפון אפריקה ועד דרום ספרד. במאה ה-11 היגרו שבטים טורקמנים לאנטוליה והפכו בהדרגה את האזור מיווני-נוצרי לטורקי-מוסלמי. במאות ה-14 עד ה-16 הסתייעה ההתפשטות העות'מאנית/אסלאמית בהגירה מבצעית אל הבלקן, ובכלל זה בולגריה, סרביה, יוון, דרום קרואטיה, אלבניה ובוסניה-הרצגובינה.  בשנת 1804 הוביל עות'מאן דן פודיו היג'רה במערב אפריקה, לפני שניהל את ג'יהאד סוקוטו בשטחן של ניגריה וקמרון של ימינו.

*במאות ה-20 וה-21 הציגו אנשי רוח אסלאמים את מושג ההיג'רה כמתודולוגיית טרור מהפכנית. למשל סייד קוטב, האידיאולוג הרדיקלי/טרוריסטי המוביל של "האחים המוסלמים" בשנות ה-50' וה-60', ושוכרי מוסטפא, מייסדה ומנהיגה של הקבוצה האסלאמית "תכפיר ואל-היג'רה" בשנות ה-60' וה-70'. כמו כן, אל-קאעידה ודאע"ש השתמשו במושג ההיג'רה כדי למשוך לוחמים זרים לאזורים שמחוץ לשליטת המדינה, כמו אזורי הגבול האפגניים-פקיסטניים בשנות ה-80' וה-90', ומזרח סוריה ומערב עיראק ב-2014.

השורה התחתונה

*בעוד שהפרשנות המערבית להגירה שואפת לשלב מהגרים מוסלמים, הפרשנות האסלאמית להיג'רה שואפת להשתלט על ה"כופר" המערבי.

*הפרשנות המערבית והפרשנות האסלאמית להגירה מהוות דבר והיפוכו.

*מודעות להבדל התהומי בין שתי הפרשנויות חיונית לדמוקרטיות המערביות כדי להימנע מתוצאות קטלניות.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
2 אוקטובר2026  
English edition: bit.ly/4yx6DOo

*המלך חוסיין הכיר בפגיעות ארצו, ובאפשרות של הישנות "ספטמבר השחור", עקב "פצצת הזמן" של הרוב הפלסטיני, המשתף פעולה בשיטתיות עם טרור "האחים המוסלמים", במקביל לפיצול השבטי/תרבותי/רעיוני של המגזר הבדואי. לכן, המלך הזהיר מעצבי מדיניות מערביים וישראלים שמדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תדון לכליה את המשטר ההאשמי הפרו-מערבי מזרחית לנהר.

*מדינה פלסטינית תשלול מירדן את היתרונות ההגנתיים של שליטת ישראל ברכסי יו"ש, שסייעה בסיכול מתקפת הטרור הפלסטינית בספטמבר 1970, שהתרחשה במקביל לפלישה הצבאית הסורית לירדן. מתקפת "ספטמבר השחור" נוכחית עלולה להפוך לצונאמי עקב נוכחות 1–2 מיליון פליטים סורים בצפון ירדן (חלקם טרוריסטים וסוחרי סמים), פעילות טרור איראנית בירדן ובעיראק השכנה, ונוכחות פעילה בירדן של "האחים המוסלמים" (המחוייבים להפלת כל משטר מוסלמי-לאומי)  ושלוחתם, חמאס, השואבים השראה מאוקטובר 2023, ומהפייסנות המערבית כלפי חמאס בפרט והטרור האסלאמי בכלל.

*התמכרות הממסד המערבי לרעיון המדינה הפלסטינית נובעת, בין היתר, מהענקת משקל משמעותי למלל פלסטיני מתון, המיועד לצבורי-יעד בישראל ובמערב. בניגוד לממסד המערבי, הממסד הערבי מתמקד במעש האלים הפלסטיני בזירה הבין-ערבית, הגורם לאדישות-עד-דחייה ערביים כלפי רעיון המדינה הפלסטינית.

*מדינות ערב לא הפעילו ואינן מפעילות שריר צבאי, פיננסי או מדיני משמעותי לקידום רעיון המדינה הפלסטינית. אף מלחמה ערבית נגד ישראל לא פרצה עקב/למען הסוגיה הפלסטינית, והערבים מעולם לא התערבו צבאית במהלך מלחמות ישראל–פלסטין. לכן, בנובמבר 2023 דחה כינוס משותף של "הליגה הערבית" ו"ארגון המדינות המוסלמיות" הצעת החלטה של איראן, אלג'יר והרש"פ לנתק כל קשר דיפלומטי–כלכלי–ביטחוני–תיירותי עם ישראל.

*בעוד המלל הערבי תומך באופן גורף ברעיון המדינה הפלסטינית, המעש הערבי נמנע באופן שיטתי מתמיכה ב– ולעיתים אף מתנגד ל– להקמת מדינה פלסטינית.

*משטרים ערביים אינם מקריבים אינטרסים שלהם על מזבח המדינה הפלסטינית, בה הם רואים איום על יציבותם/קיומם. בניגוד לממסד המערבי, הם מודעים ל-55 שנות התנהלות פלסטינית בין-ערבית מתסיסה, אלימה ובוגדנית נגד מדינות ערביות-מארחות במצרים (שנות ה-50'), סוריה (שנות ה-60'), ירדן (1970), לבנון (1970–1982) וכווית (1990). התנהלות שיטתית זאת הפכה את הפלסטינים לאב-טיפוס בין-ערבי של חתרנות, טרור, בוגדות וכפיות-תודה.  

*הערבים גם מודעים לשיתוף הפעולה של הפלסטינים עם ארגוני טרור באסיה, באפריקה, באירופה ובאמריקה הלטינית, וכן לקשריהם ההדוקים עם משטרים קיצוניים כמו גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי (כולל קשרים מבצעיים עם הק.ג.ב. הסובייטי והשטאזי המזרח-גרמני), אייתוללה חומייני, צפון קוריאה, קובה, ונצואלה, סין ורוסיה.  

*תפישת העולם המערבית טוענת שטרור (כולל הטרור הפלסטיני) הוא מונחה-ייאוש, ולכן יש להתמודד מולו בדיפלומטיה ופיננסים – ולא צבאית – ולהדגיש מחוות של רצון טוב. בניגוד לממסד המערבי, מציאות המזה"ת מבהירה – לפחות מהמאה השביעית – שטרור הוא מונחה-אידאולוגיה פנאטית. לדוגמא, אמנות פת"ח ואש"ף מ-1959 ו-1964 (לפני מלחמת 1967!) המחייבות עקירה מוחלטת של – ולא צמצום שטח ולא דו-קיום בשלום עם – "הישות הציונית הבלתי חוקית".

*תפישת העולם המערבית מתוסכלת ממציאות מזרח תיכונית בת 1,400 שנים אלימה, מדממת ונטולת פתרונות מיידים וקלים, ולכן מחפשת מפלט ותקווה בספקולציות על מזרח תיכון חדש, הכולל מדינה פלסטינית מתוקנת, השואפת לדו-קיום בשלום. לעומת זאת, הממסד הערבי מתמקד במציאות מתועדת של המזה"ת, כולל התנהלות פלסטינית אלימה מתועדת למשעי. הם משוכנעים שהערכות על אופי המדינה הפלסטינית – והשפעתה האזורית – חייבות להיות מבוססות על עובדות ולא ספקולציות.  

*הטרור הפלסטיני הגועש – אש"פ וחמאס – בעקבות "הסכמי אוסלו" וההתנתקות חושף את תפישת העולם המערבי בערוותו, כפי שארע למצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית לאחר שהעניקו לפלסטינים דריסת רגל  מהותית, שהביאה – כצפוי! – לתקיעת סכין פלסטינית בגב המדינות המארחות.  

*לפיכך, ירדן ומצרים עשו כל שביכולתן למנוע הקמת מדינה פלסטינית בשנים 1967–1949, כאשר שלטו באופן מלא ביו"ש ועזה. יתר על כן, ב-1948 הקימה ה"ליגה הערבית" את "ממשלת כל פלסטין", הורידה אותה לדרגת "מחלקה פלסטינית" בשנים 1952–1950, וביטלה אותה ב-1955.

*ב-1970 הבהירו ראש ממשלת ירדן וצפי אל-טל ומפקד הכוחות המזוינים חאבס אל-מג'אלי שאידאולוגיה פלסטינית מנוגדת באופן בסיסי לריבונות ירדנית. ב-1974 הזהיר המלך חוסיין מקבלי מדיניות מערביים שמדינה פלסטינית בגדה המערבית תנצל את המציאות הדמוגרפית של ירדן (למשל, רוב פלסטיני) ותהווה איום קיומי ממשי וברור על המשטר ההאשמי. ב-1993 אמר המלך לראש ה"מוסד" הישראלי ש"הסכם אוסלו" עלול להוביל למדינה פלסטינית ממערב לנהר הירדן, שמשמעותה גזר דין מוות למשטר ההאשמי ממזרח לנהר הירדן. אזהרה זו הועברה על ידי הרמטכ"ל הירדני וראש המודיעין הצבאי, למקביליהם הישראלים, במהלך החתימה על הסכם השלום ישראל–ירדן באוקטובר 1994.

*הפלת המשטר ההאשמי תהפוך את ירדן לזירה נוספת של טרור אסלאמי, כולל "האחים המוסלמים", ארגוני טרור פלסטיניים, שלוחות של משטר האייתוללה, דאע"ש וכו'. השפעת הטרור המתעצם לא תוגבל לירדן וישראל, אלא תגלוש דרומה ותאיים על קיום משטרים ערביים פרו-מערביים במצרים (דרך חצי האי סיני המהווה זירת טרור), ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין וכווית. המהפך/צונאמי האסטרטגי יחריף את אי-יציבות המזה"ת, שהוא המוקד המוביל של טרור סוני ושיעי אנטי-מערבי (השוקד על מהדורות נוספות של "11 לספטמבר"), מיקום 48% מעתודות הנפט בעולם, וצומת קריטית של נתיבי-ים מסחריים בין המזרח הרחוק לאירופה המערבית.

*הפלת המשטר ההאשמי תקדם שאיפה אסטרטגית מרכזית של משטר האייתוללות להקים מעבר יבשתי רציף לישראל ולים התיכון (דרך עזה), תוך השלמת חגורת-אש סביב ערב הסעודית.

*מדינה פלסטינית תקדם שיתוף פעולה עם סין ורוסיה, כולל תחנות מודיעין ומימון – וגישה – לנמל משודרג ברצועת עזה ולמים הטריטוריאלים הפלסטינים, ויחזק את מעמדן במערב הים התיכון והשפעתן במזרח התיכון על חשבון ארה"ב.

*מקבלי מדיניות מערביים, המייחסים חשיבות רבה למלל הפלסטיני המתון, ולכן מפריחים ספקולציות על מדינה פלסטינית מתוקנת – שתתכחש לאידאולוגיה פנאטית, תתנער מהתנהלות אלימה, ותאמץ דו-קיום בשלום – יפיקו תועלת מהאזהרה הטקסנית: "אל תנשק תרנגולת לפני שיהיו לה שפתיים!"

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב”
25 ספטמבר 2026,
English edition https://bit.ly/4ym72Ty

מטוס הקרב F-35 מעיד על מעמד ישראל כבעלת-ברית עם ערך-מוסף מירבי, ניסיון מבצעי ויכולות טכנולוגיות ייחודיות ואמינות ללא-תנאי.  כל זאת בהשקעה אמריקאית נמוכה-יחסית וללא נוכחות קרבית אמריקאית – מעמד משמעותי יותר מזה של מדינות נאט״ו, דרום קוריאה, יפן ואוסטרליה.

לישראל תפקיד מכריע בהפיכת ה־F-35 ממיזם בעייתי – שנועד לכישלון לדעת מומחי תעופה אמריקאים ב-2018 – למטוס הקרב המוביל של חיל האוויר האמריקאי. מאז קיבלה ישראל את ה־F-35 ב-2018, הפך המטוס למיזם ביטחוני מוביל בעולם, המזנק בהיקף היצוא.

ישראל הייתה הראשונה להפעלת ה־F-35 בתנאי קרב בעצימות חסרת-תקדים, והמדינה היחידה שקיבלה מארה"ב היתר לשילוב עצמאי של תוכנות מקומיות, מערכות לוחמה אלקטרונית, אמצעי לחימה ופתרונות תחזקה. היצרנית האמריקאית "לוקהיד-מרטין" וחיל האוויר האמריקאי הבינו את התועלת הצפויה מהניסיון הישראלי בתחומי פעילות מבצעית, בדיקת ותיקון כשלים של חומרה ותוכנה, אימות מהיר, תחזוקה ותיקונים. הניסיון הישראלי המעשי, שנצבר בשיתוף פעולה הדוק עם "לוקהיד-מרטין" – במיוחד בתחומי עיבוד נתונים, לוחמה אלקטרונית, שילוב אמצעי הלחימה, תחזוקה וזמינות מהירים — זיהה ופתר את רוב התקלות המכניות והטכניות,  שאיימו על המשך הייצור, והיו עלולות לחייב בדיקות ופיתוח מחודש בעלויות גבוהות.

הניסיון והיכולות של ישראל בתנאי-קרב בעצימות-גבוהה חוסכים לארה"ב שנים רבות של מחקר ופיתוח, השקולות למיליארדי דולרים, כפי שניתן להסיק מעלויות המחקר והפיתוח של ה־F-35, הגבוהות מ-60 מיליארדי דולרים. הידע הישראלי הפחית סיכונים טכניים, האיץ את הבשלת המטוס, חיזק אמון של רוכשים פוטנציאליים, ותרם להפיכת מיזם שנועד לכישלון מחפיר למרכיב מרכזי בעוצמה האווירית של ארה"ב, ולהצלחה מרשימה בהיקף יצור של מאות מיליארדי דולרים.

ה-F-35A שמחירו 92 מיליוני דולרים, F-35C – 110.8 מיליוני דולרים, ו־F-35B – 121.4 מיליון דולר נמכרים ליותר מ־20 מדינות, כולל בריטניה, איטליה, הולנד, נורבגיה, דנמרק, בלגיה, פולין, פינלנד, גרמניה, שווייץ, קנדה, אוסטרליה, יפן, דרום קוריאה, ישראל, סינגפור, רומניה, יוון וצ׳כיה. ייצוא ה־F-35 מפגין זינוק דרמטי מאז אספקתו לישראל, והגיע ל-191 מטוסים ב-2025, לעומת 134 ב-2019. ה־F-35 הפך למטוס קרב חמקן מהדור החמישי שנמכר למדינות העולם בהיקף הרחב בהיסטוריה. לפי "לוקהיד-מרטין", צבר ההזמנות של ה־F-35 — בעיקר עבור חיל האוויר האמריקאי — הסתכם בשנת 2025 ב־170 מיליארדי דולרים.

ישראל היא מעבדה מבצעית ומרכז מחקר ופיתוח ייחודיים עבור ה־F-35, כפי ששימשה גם עבור מטוסי F-16 ו-F-15, מסוקי האפאצ׳י והבלאק הוק, מערכות ההגנה האווירית THAAD ופטריוט, ותריסרי מערכות צבאיות אמריקאיות מתקדמות נוספות. ישראל היא אולם תצוגה בתנאי-קרב ומרכז לחדשנות בטקטיקות לחימה לטובת ארה"ב. בכך היא מחזקת את כלכלת ארה"ב — גם באמצעות הרחבת התעסוקה והגדלת רווחי מס הכנסה של האוצר האמריקאי.  במקביל, התרומה הישראלית משדרגת את יכולות חיל האוויר האמריקאי, מאריכה את תוחלת החיים של מערכות צבאיות אמריקאיות מתקדמות, ומגדילה את פוטנציאל הייצוא שלהן, כולל מטוסי F-15 ו־F-16, למרות שהם בני כ-55 שנים.

ישראל תורמת לתעשיות הביטחוניות והאוויריות של ארה"ב — המעסיקות 2.5 מיליון איש – ולכוחות המזוינים של ארצות הברית את אותם יתרונות שהעניקה ליותר מ־250 ענקיות היי־טק אזרחיות בארה"ב, כגון גוגל, מיקרוסופט, פייסבוק, אפל, ג׳ון דיר, אנבידיה, ג׳ונסון אנד ג׳ונסון וג׳נרל אלקטריק — אבל בהיקף גדול הרבה יותר. ישראל תורמת באופן משמעותי לחיזוק העליונות הגלובלית של הטכנולוגיות המסחריות והביטחוניות של ארה"ב.

ישראל מספקת לארה"ב מערכות חדשניות ופורצות-דרך, המתמודדות עם אתגרים ייחודיים בתחומי אקלים, השקיה, חקלאות, כלכלה, בריאות, רפואה וביטחון, הממונפות על ידי התעשיות האזרחיות והביטחוניות המובילות בארה"ב.

בינואר 2026 הכריזו ארה"ב וישראל על שיתוף פעולה אסטרטגי לתועלת-הדדית בתחום המחקר של בינה מלאכותית, אנרגיה, מחשוב מתקדם, חלל, מוליכים למחצה וטכנולוגיות קריטיות נוספות.

ישראל היא השותף המבצעי החשוב ביותר של ארה"ב להערכת יכולות חריגות בתחומי הגנה האווירית, הגנה מפני טילים, הלוחמה בטרור, לחימה בשטח בנוי, ומודיעין בתנאי-קרב.

ישראל היא שותף משמעותי במאמצי ארה"ב לשדרג הובלה עולמית בתחומים דו־שימושיים, כולל לוויינים קטנים ובינוניים, מערכות אוטונומיות, כלי טיס בלתי מאוישים, טכנולוגיות רפואיות ורפואה קרבית, סייבר ובינה מלאכותית.ישראל מקדמת את יכולות ארצות הברית בתחומי המחשוב, מוליכים למחצה, תעופה והחלל, תעופה, הגנה האווירית והגנה מפני טילים, חיישנים ואופטיקה האלקטרונית, מים וטכנולוגיות סביבתיות.

הדמוגרפיה בישראל — המאפשרת שילוב מוצלח של סוכנים במדינות מוסלמיות — המיקום הגיאו־אסטרטגי, האתגרים הקיומיים והניסיון הייחודי של ישראל, הפכו אותה לשותף המודיעין המשמעותי ביותר של ארה"ב בתחומי לוחמה בטרור, מימון טרור והלבנת הון, מניעת הפצת נשק להשמדה המונית ואיומים אזוריים וגלובליים. השותפות הניבה מידע חיוני על מערכות נשק מתקדמות המיוצרות בידי אויבים ויריבים של ארה"ב, המעניק תועלת ייחודית לכלכלת וביטחון ארה"ב, ומצמצם אבדות אמריקאיות ברחבי העולם ועל אדמת ארה"ב.

לפי הסנאטור דניאל אינוייה ז"ל, שהיה יו״ר וועדת המודיעין של הסנאט ויו״ר ועדת ההקצבות, היקף ואיכות המודיעין הישראלי המוענק לארה"ב בשיטתיות, עולה על היקף ואיכות המודיעין המוענק לארה"ב ע"י כל מדינות נאט״ו גם יחד. אינוייה העריך את שוויו של מודיעין זה במיליארדי דולרים.

ישראל מניבה לארצות הברית תשואה שנתית חריגה בהיקפה על ההשקעה השנתית בישראל בסך 3.8 מיליארדי דולרים (הנקראת בטעות "סיוע חוץ").  התשואה גבוהה באופן אקספוננציאלי מסך ״סיוע החוץ״.

ישראל מהווה בסיס קדמי מבצעי עבור ארה"ב, שהוא אמין ובעל ניסיון קרבי שאין שני לו, באזור חשוב ביותר מבחינה אסטרטגית, ועושה זאת ללא-תלות בזהות שמאל או ימין של הממשלה (בניגוד לבעלות ברית אחרות).

ישראל היא מכפלן-כוח ומכפלן-דולרי בעוצמה גבוהה עבור ארצות הברית, ובכך מחזקת את כוח ההרתעה האמריקאית, ללא לוחמים אמריקאים על אדמתה, בניגוד למדינות נאט״ו, יפן ודרום קוריאה, הנשענות על בסיסי צבא אמריקאיים, המחייבים השקעה אמריקאית בהיקף שנתי של עשרות מיליארדי דולרים, כולל עשרות אלפי לוחמים אמריקאים.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, “במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
16 ספטמבר 2026

English edition  bit.ly/4rfd0De

תפיסת העולם המערבית מעניקה משקל מכריע למלל הפלסטיני המתון – המופנה בעיקר לציבורי יעד ישראלים ומערביים, ולא ערביים – ומשקל נמוך יותר למעש הפלסטיני במישור הבין-ערבי, שהפך את הפלסטינים לאב-טיפוס של טרור בין־ערבי.

תפיסת העולם המערבית מעניקה משקל מכריע לשיח הדיפלומטי הפלסטיני המתון — המנוהל ע"י דוברים פלסטינים מתוחכמים — וממעיטים במשקל המספר הגדול של אנדרטאות ואתרי הנצחה לטרור בעזה (ובמיוחד) ביו"ש, המציגים טרוריסטים כמודל לחיקוי עבור הנוער הפלסטיני, ומהווים קו-ייצור יעיל של טרוריסטים, ומשקפים נאמנה את החזון והאסטרטגיה הפלסטינים.

המסר הטרוריסטי של האנדרטאות נטוע עמוק באמנות אש״ף וחמאס, תוכניות הלימודים  (המהללות ג׳יהאד וטרור מתאבדים), דרשות יום ששי במסגדים, התקשורת הרשמית (סוכנות הידיעות הפלסטינית, הטלוויזיה של הרשות הפלסטינית, ערוץ אל־אקצא, רדיו אל־אקצא, העיתונים "אל־חיאת אל־ג׳דידה", "אל־אייאם" ו"פלסטין") וכן במיליארדי הדולרים שהרשות הפלסטינית מעניקה למשפחות הטרוריסטים מאז 2004.

אנדרטאות ואתרי הנצחה לטרור הפלסטיני חקוקים בסלע המציאות, לעומת המלל הפלסטיני הכתוב על הקרח הדיפלומטי.

אנדרטאות ואתרי הנצחה לטרור הפלסטיני אינם מהווים תופעה חריגה, אלא ביטוי מוחשי לתרבות, אידיאולוגיה ודרך-פעולה מושרשים וממוסדים, המעודדים ומהללים בשיטתיות טרור – ובמיוחד טרור מתאבדים – המתנגד לעצם קיומה, ולא רק לגודלה של "הישות הציונית הכופרת והבלתי-חוקית”.

ברוב הערים, העיירות והכפרים בשטחי הרשות הפלסטינית יש אנדרטאות, כיכרות, רחובות, בתי ספר, אתרי הנצחה ואירועי ספורט המשבחים מאות טרוריסטים, כולל חאג׳ אמין אל־חוסייני, משתף הפעולה עם גרמניה הנאצית, וערפאת, שהיה מקור השראה ואימונים לארגוני טרור באמריקה הלטינית, אירופה, המזרח התיכון, אסיה ואפריקה.

לדוגמא:

^בית הספר היסודי אמין אל־חוסייני באל־בירה;

^האולם הרב־תכליתי אמין אל־חוסייני ביריחו;

^מוזיאון ערפאת וקברו ברמאללה, פסלי רחוב ואתרי הנצחה לזכרו בטולכרם, ועוד;

^אנדרטאות, בתי ספר וכיכרות מפארים את שמה של דלאל מוגרבי, שהובילה ב-1978 את טבח "אוטובוס הדמים" בכביש החוף, שבו נרצחו 37 אזרחים, ובהם 12 ילדים, וכן הצלמת גייל רובין ז"ל שנרצחה בשמורת הטבע במעגן מיכאל;

^אנדרטאות ואתרים מהללים את אבו ג׳יהאד (ח׳ליל אל־וואזיר), מספר 3-2  לערפאת, שתכנן את רציחתם של 125 אזרחים ישראלים;

^אנדרטאות ואתרים המוקירים את זכר ח׳אלד נזאל, שכיכב ב"טבח מעלות" ב-1974, שבו נרצחו 22 ילדים וארבעה מבוגרים;

^אנדרטאות ואתרים המעלים על נס את אחמד ג׳בארה אבו־סוכר, שתכנן בשנת 1975 רצח של 15 אזרחים ישראלים באמצעות "מקרר התופת" בכיכר ציון בירושלים;

^ועוד…

בניגוד ללוחמי חופש, טרוריסטים מתמקדים באופן שיטתי, במכוון וללא-הבחנה באזרחים.

השימוש באנדרטאות ואתרי הנצחה להדגשת ההערצה הפלסטינית לטרוריסטים -ובמיוחד למתאבדים – אינה תופעה מבודדת, אלא מרכיב חשוב בדוקטרינה התרבותית, חינוכית, פוליטית ורעיונית של הרשות הפלסטינית וחמאס.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
4 ספטמבר 2026,
 https://bit.ly/3UPm5X5      English edition

ההנחה שסנקציות כלכליות מרחיקות-לכת עשויות למוטט – או למתן – את משטר האייתוללה, מתעלמת ממרכזיות הפנאטיות האפוקליפטית בעיצוב החוקה, אסטרטגיה, מדיניות ומערכת החינוך של המשטר.  הסנקציות גם לא יפסיקו את המלחמה בת 47 השנים נגד ארה"ב, המתנהלת – ללא קשר לקיום ישראל – במזרח התיכון, באמריקה הלטינית ועל אדמת ארה"ב.

47 שנות סנקציות כלכליות ומו"מ בהובלת ארה"ב הפכו את איראן מ"שוטר המפרץ האמריקני" למחולל מוביל ואנטי-אמריקני של מלחמות, טרור, סחר סמים והלבנת הון. יתרה מכך, מדיניות ארה"ב מ-1979 קידמה את משטר האייתוללה מכוח גיאו-אסטרטגי משני/שלישוני ב-1979 לכוח גלובלי ב-2026, עם נוכחות אסטרטגית מהמפרץ הפרסי דרך קרן אפריקה, צפון ומרכז אפריקה, אמריקה הלטינית, ועד אדמת ארה"ב.

סנקציות כלכליות ומו"מ מעניקים למשטר האייתוללה את האפשרות למשוך זמן יקר, בציפייה שבחירות אמצע-הכהונה בנובמבר 2026 יחלישו/ישתקו את הנשיא טראמפ, יסיטו את תשומת ליבו מסוגיות בינלאומיות, ירככו את מדיניות ארה"ב כלפי איראן, ויובילו לממשל נוח יותר לאיראן ב-2029.

ההנחה שמשטר האייתוללה מונחה על ידי המוטו המערבי Money Talks, מתעלמת מהעובדה שבטהראן Ideology Walks, והדבקות בפנאטיות אפוקליפטית גוברת על פיתויים פיננסיים ודיפלומטיים.

חמור מכך, הימנעות מפעולה לשינוי משטר באיראן מצטיירת – אזורית וגלובלית – כהססנות וחולשה, המעניקים רוח גבית לסין, רוסיה, צפון קוריאה והטרור האסלאמי, ומעודדת אותם להעמיק נוכחות אסטרטגית ברחבי העולם, כולל באמריקה הלטינית, "הבטן הרכה של ארה"ב". התמקדות הדיון הציבורי בארה"ב ובמערב כולו על מחיר המאמץ לשינוי משטר באיראן מביא להתעלמות-יחסית מהמחיר הקטסטרופלי של אי-שינוי משטר באיראן:
^הופעה צפויה של הכוח הגרעיני האפוקליפטי הראשוןבהיסטוריה האנושית;
^שחיקת כוח ההרתעה של ארה"ב;
^תעוזה גוברת של משטר האייתוללה, סין, רוסיה וטרור אסלאמי אנטי-אמריקני;
^ערעור יציבות משטרים ערביים פרו-אמריקניים, ובמיוחד מדינות נפט;
^התקרבות לסין ורוסיה מצד סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות, בחריין וכווית.

האופי האפוקליפטי של משטר האייתוללה משדרג את כוח עמידתו מול סנקציות כלכליות, ומודגש בחוקת 1979, תוכניות הלימודים (שהן בבואה אותנטית ביותר של תפישת עולמו של המשטר), דרשות המסגדים והתקשורת הרשמית. מכאן, שמשטר האייתוללה מחוייב לג'יהאד, להכנעת המערב ה"כופר", וליצוא המהפכה האסלאמית ברחבי העולם, תוך כדי שפיכות דמים של "הכופרים", ונכונות "המאמינים" לקבל עליהם סבל והקרבת-חיים. אלו הן דוקטרינות מעשיות ומבצעיות שנועדו להביא לכאוס הסולל את הדרך לגאולה – שובו של האימאם ה-12, מוחמד אל-מהדי, שנעלם במאה ה-10, ומיוצג כיום על ידי האייתוללה, ה"מנהיג העליון".

הקריאה להקרבת-חיים מודגשת באסלאם, כאשר לשהידים מובטח מקום בגן עדן, כמתועד בקוראן 3: 169–171 – "אל תחשבו כי מתים הם אלה שנפלו למען אלוהים; הם חיים אצל ריבונם, זוכים לכל מחיה…". לכך נוספה מורשת אייתוללה ח'ומייני, שקידמה הקרבת-חיים רצונית (איסתשהאד), המתמקדת ב"שהיד הגדול אימאם חוסיין בן עלי" שנהרג בקרב כרבלא בשנת 680. למעשה, "משמרות המהפכה האסלאמית" משלבות את האידאולוגיה האפוקליפטית המהדיסטית בתוכנית האימונים, מכשירות את הקרקע לשובו של האימאם ה-12, ומלחמה נחרצת בסונים ה"משומדים" ובמערב ה"כופר".

ב-2026, השיעה התרייסרית של איראן מקובלת על רוב מוחלט של מוסלמים שיעים: 60% בעיראק, 35% בלבנון ו-12% בערב הסעודית, בעיקר במחוז המזרחי עתיר-הנפט.

משטר האייתוללה הקים את "כלכלת ההתנגדות" שהובילה לשליטת המשטר (במיוחד "משמרות המהפכה")  ב-60% מכלכלת איראן, כולל "השוק השחור", סחר יבשתי וימי לא חוקי בנפט, ומנגנוני עקיפה של הסנקציות הבינלאומיות.

"ציר עקיפת הסנקציות" ממנף את האסטרטגיה האנטי-אמריקאית של סין, רוסיה וצפון קוריאה, כולל מערכות סחר חליפין שאינן משתמשות בדולר, יצוא נפט (בעיקר לסין) בנתיבים יבשתיים, דרך נמלי הים הכספי ובאמצעות צד שלישי, "חברות קש", והעברות מספינה-לספינה. כמו כן, רוסיה מספקת לאיראן ציוד צבאי קריטי, מודיעין לווייני וטכנולוגיה גרעינית בתמורה למל"טים ומערכות בליסטיות איראניות. 47 שנים של סנקציות כלכליות פיתחו התמחות איראנית ייחודית בעקיפת סנקציות.

סנקציות כלכליות המוטלות על משטרים רודנים, מושרשי אידאולוגיה – ובוודאי משטר אפוקליפטי –גורמות למצוקה חמורה לאוכלוסייה ולא למשטר, אך אינן מביאות להתמתנות משטר או להתמוטטותו. לדוגמא, הסנקציות הכלכליות של ארה"ב והאו"ם בין 1979–2026 נגד משטר האייתוללה – במקביל לניהול מו"מ – הביאו לשדרוג יכולות מסחריות וצבאיות של המשטר, והחמירו את דיכוי מפגינים ומיעוטים דתיים ואתניים. החרם הכלכלי ואמברגו הנפט של האו"ם בין 1990–2003 נגד עיראק של סדאם חוסיין הביאו להחמרת הדיכוי הפנימי; האמברגו הפיננסי והמסחרי של ארה"ב/האו"ם משנות ה-50 עד 2026 נגד צפון קוריאה הביאו לרעב באוכלוסייה, יכולות גרעיניות ובליסטיות משודרגות, והחרפת העריצות. האמברגו המסחרי והפיננסי של ארה"ב בין 1960–2026 על קובה הביאו לשחיקה כלכלית חמורה ולשלטון מרכזי אכזרי יותר. הסנקציות המערביות המקיפות בין 2022–2026 נגד רוסיה הסיטו את סחר האנרגיה הרוסית לאסיה, העבירו את רוסיה לכלכלת מלחמה בסמכות איתנה של פוטין, אך נכשלו בעצירת או האטת המלחמה באוקראינה.

סנקציות כלכליות אינן יעילות מול משטרים עריצים, מונחי-אידאולוגיה קיצונית, הנחושים להיאחז בשלטון בכל מחיר, שאינם שוקלים להקריב אידאולוגיה על מזבח רווחה כלכלית ונוחיות דיפלומטית. במאבק מול משטר האייתוללה, תפישת Money Talks הובסה באופן מוחץ ע"י Ideology Walks.

סנקציות כלכליות ומו"מ אינם תחליף לשינוי משטר. הם מחזקים את משטר האייתוללה, ומערערים את כוח ההרתעה של ארה"ב, הנחשפת כ"אצנית למרחקים קצרים", שאינה מסוגלת לעמוד בנחישות ובמחיר הנדרשים למרוץ מרתון, שהוא תנאי מוקדם למאבק במשטרי טרור. המשך המדיניות הנוכחית הוא איום קיומי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, שמאז 1979 חש את מאכלת משטר האייתוללה על צווארו.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה״ב"
27  אוגוסט 2026,
English edition bit.ly/4qP5kr1

לפי פרופ' וולטר ראסל מיד, היסטוריון מוביל של מדיניות החוץ האמריקאית: "ישראל לא הפכה למדינה עוצמתית עקב שיתוף פעולה הדוק עם ארה״ב. היא זכתה לשיתוף פעולה הדוק עם ארה״ב עקב היותה מדינה עוצמתית."

*ההשקעה השנתית של ארה"ב בישראל (3.8 מיליארדי דולרים) – הנתפסת בטעות כ"סיוע חוץ" – העניקה לישראל מערכות צבאיות מתקדמות וחיוניות לקיומה, ובכך שדרגה את ישראל למעמד של מכפלן עוצמה המוביל של ארה״ב (כפי שמפורט בהמשך).

*ישראל מהווה זירה של מרכזי מחקר ופיתוח של כ-250 ענקיות היי-טק מארה"ב, המבססים את עליונותן הגלובלית, מגדילים את הייצוא האמריקאי, ומרחיבים את התעסוקה בארה״ב. באופן דומה צה"ל הפך לזירה של מרכזי מחקר ופיתוח של התעשיות הביטחוניות של ארה"ב ו"הבסיס הצבאי האמריקאי" הגדול בעולם, המאויש-עצמאית, ממומן ברובו באופן עצמאי וחסכוני, ובעל ניסיון קרבי ללא לוחמים אמריקאים על הקרקע. ישראל משדרגת את כוח ההרתעה של ארה״ב ומצמצמת את כושר התמרון הצבאי האזורי והגלובלי של סין ורוסיה, ומאפשרת לארה״ב לצמצם את נוכחותה הצבאית במזרח התיכון, שלא ידע דו-קיום בשלום בין-מוסלמי מאז המאה ה-7. כמו כן, ניסיון הקרב הישראלי משדרג את תורות הלחימה של צבא ארה״ב (לדוגמא, גיבוש תורות לחימה במרכז החשיבתי של צבא ארה״ב בפורט לוונוורת' מושפע מאוד מלקחי מלחמות ולוחמה בטרור של ישראל). השימוש של ישראל במערכות הלחימה של ארה"ב משפר באופן דרמטי את פריון התעשיות הביטחוניות של ארה"ב, ומביא לחיסכון של מיליארדי דולרים במחקר ופיתוח, עלייה של מיליארדי דולרים בייצוא וגידול של מיליארדי דולרים בהכנסות המס של האוצר בארה"ב. לישראל משקל רב בקיצוץ כנפי הטרור האסלאמי האנטי-אמריקאי והרתעתו.

דוגמית של ציוני דרך

*במהלך מלחמות ארה״ב במשטר האייתוללה (ב- 2025 ו-2026) – הנלחם בארה"ב, ללא קשר לישראל, מאז השתלטותו על איראן ב-1979 – מעניקה ישראל לארה״ב תרומה אסטרטגית שאף בעלת-ברית אחרת לא יכולה להעניק. ישראל פועלת כבעלת-ברית אזורית מתוחכמת טכנולוגית, בעלת יכולות ייחודיות בתחומי מודיעין, סייבר ולוחמה אווירית. הדבר בא לידי ביטוי בנטרול מערכות ההגנה האווירית וחיל האוויר של איראן, תוך מזעור האיום על חיילי ארה"ב, צמצום הצורך בכוחות קרקע אמריקאים, והאפשרות להפציץ את שלושת המתקנים הגרעיניים המרכזיים של איראן ללא כל הפרעה מצד איראן. רשתות המודיעין האנושי (HUMINT) ומודיעין האותות (SIGINT) של ישראל באיראן סיפקו ל-CENTCOM ול CIA-נתונים מבצעיים קריטיים, והרחיבו את שדה הראייה המודיעיני של ארה״ב.

*התקיפות של ישראל חשפו את נקודות התורפה של מערכות ההגנה האווירית, מטוסי הקרב, הטילים הבליסטיים והביצורים התת-קרקעיים של סין, רוסיה וקוריאה הצפונית, המוצבים ברחבי העולם.

*כתישה שיטתית של זרועות האייתוללה, כגון חיזבאללה, חמאס, החות'ים וארגוני טרור בסוריה ובעיראק, הפחיתה באופן משמעותי את איום משטר האייתוללה על מתקני צבא ארה"ב, ואת האיום הקיומי על כל המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים.

*ההשמדה של הכור הגרעיני העיראקי ב-1981 הצילה את המשטרים הערביים יצרני הנפט הפרו-אמריקאים ממלתעות סדאם חוסיין הפרו-רוסי, וחסכה מארה״ב מכה כלכלית וביטחונית קשה ועימות גרעיני אפשרי במלחמת המפרץ ב-1991.

*ההשמדה של הכור הגרעיני הסורי-צפון קוריאני-איראני ב-2007 חסכה לאזור ולעולם את המחיר הקטסטרופלי של יכולת גרעינית בידי "הקצב מדמשק" הפרו-רוסי ואת האפשרות של מלחמת אזרחים גרעינית בסוריה.

*הניצחון ביוני 1967 השמיד את תשתיות הצבא המצרי, שצויד ואומן על ידי ברה"מ, ושמטרתו הייתה להוביל את העולם הערבי ולמוטט את כל המשטרים הערביים יצרני הנפט הפרו-אמריקאים, בזמן שארה״ב הייתה תלויה בנפט מהמפרץ הפרסי. ניצחון ישראל פגע קשות באמינות הדוקטרינה הצבאית והציוד הקרבי הסובייטיים, העניק לארה"ב מודיעין חיוני על היריב הראשי, וחסך מארה״ב מכה כלכלית וביטחונית קשה. הניצחון הישראלי גם מנע מברה"מ בוננזה גיאו-אסטרטגית והעביר לארה״ב ציוד צבאי סובייטי שנלכד על ידי ישראל – כל זאת ללא עלות בחיי אדם ותקציב אמריקאים.

*מלחמת 1973 סיפקה לארה״ב נתוני-אמת על מערכות צבאיות של ברה"מ מול ארה״ב (למשל, טילי קרקע-אוויר וטילי נ"ט), וסיפקה לארה״ב לקחי קרב שלא יכולה הייתה לקבל באופן שונה. לקחים אלו תרמו לפיתוח דוקטרינת AirLand Battle,  טקטיקות SEAD (שבוש הגנה אווירית של האויב), ושדרוגי טילי  TOW  ושריון שחיזקו את תעשיות הביטחון האמריקאיות ואת דוקטרינת המלחמה של צבא ארה"ב. כפי שהיה ב-1967, במקום שארה״ב תילחם במערכות נשק סובייטיות מתקדמות, כדי ללמוד על תפקודן, ישראל נלחמה וארה״ב למדה את לקחי המלחמה.

*ב-1966 וב-1989 הגיעו לישראל מטוסי קרב סובייטיים מיג-21 ומיג-23 באמצעות טייסים עריקים מעיראק וסוריה, ונמסרו לארה״ב, השפיעו על מאזן הכוחות הגלובלי ושיפרו את ביצועי חיל האוויר האמריקאי והתעשייה האווירית האמריקאית.

*ב-1970, בזמן שארה״ב הייתה שקועה במלחמותיה בדרום-מזרח אסיה, הביא כוח ההרתעה של ישראל לנסיגה של הפלישה הסורית (בגיבוי ברה"מ) לירדן הפרו-אמריקאית. ישראל מנעה מברה"מ שדרוג אסטרטגי קריטי, וחסכה מארה״ב הפלת משטר ערבי פרו-אמריקאי, שעלולה הייתה להוביל להפלת המשטרים הערביים יצרני הנפט הפרו-אמריקאים בחצי האי ערב (כאשר ארה״ב הייתה תלויה מאוד בנפט המפרץ הפרסי).

*"מבצע יונתן (אנטבה)" ב-4 ביולי 1976 הדגיש את ישראל כמקור השראה מוביל של לוחמה נועזת וחדשנית בטרור, והעניק רוח גבית להקמת "כוח דלתא" האמריקאי וליחידות לוחמה בטרור נוספות.

*"מבצע ערצב-19" של ישראל באוקטובר 1982 היה הפעם הראשונה שבה חיל אוויר המצויד במטוסי קרב מערביים השמיד מערך טילי קרקע-אוויר סובייטיים מתוחכמים שנחשבו לחסינים. חיל האוויר גיבש תורת לחימה חדשנית, השמיד 20 סוללות טילי קרקע-אוויר שהופעלו על ידי סוריה בבקעת הלבנון, והפיל 80 מטוסי מיג ללא אבדה אחת לישראל. טקטיקות הקרב, כולל טכנולוגיות לוחמה אלקטרונית, הועברו לארה״ב, שדרגו את יתרונה הצבאי על ברה"מ, ומשמשים עד היום כמרכיב חשוב בתוכנית ההכשרה של טייסי קרב אמריקאים.

השורה התחתונה

*מתקופת המלחמה הקרה ועד היום, ישראל פועלת כמוצב אסטרטגי קדמי ועתיר-ניסיון קרבות של ארה״ב, העומד בשיטתיות מול מערכות לחימה רוסיות, סיניות ומערביות.  ישראל מהווה מעבדה בתנאי-קרב של מערכות לחימה אמריקאיות מתקדמות, זירת ניסוי ללוחמה בטרור והגנה אווירית, ומוקד איסוף מודיעין – ללא נוכחות לוחמים אמריקאים.

*ישראל מעניקה לארה"ב באופן שיטתי לקחי קרבות שהיו דורשים חשיפה צבאית אמריקאית גדולה ביותר.

*תוך כדי קידום אינטרסים משותפים מול איומים ואתגרים משותפים, ישראל סופגת את הסיכון המבצעי, מספקת את כוח האדם, מודיעין וניסויים בשדה הקרב, בעוד ארה״ב מעניקה לישראל מערכות נשק קריטיות לקיומה, ונהנית מתרומתה הייחודית של ישראל, שאין דומה לה בקרב בעלות ברית אחרות של ארה"ב.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
18 באוגוסט 2026
English edition  https://bit.ly/45A0MLl

*מאז המאה ה-7, תוחלת החיים של הסכמים בין-אסלאמיים/ערביים, והסכמים בין מוסלמיים ל"כופרים", נקבעת ע"י נורמות אסלאמיות, ולא מערביות. תוחלת ימי ההסכמים נקבעת ע"י אריכות ימי משטרים, שאינם עולים לשלטון באמצעות פתק הבוחר אלא באמצעים אלימים, הגורמים לארעיות הסכמים רבים.

*התקדים המכונן של מעמד ותכלית הסכמים בזירה האסלאמית הוא חוזה חֻודייבּיה משנת 628, המהווה דוקטרינה מעצבת עד היום. הנביא מוחמד הגיע להסכם הפוגה של עשר שנים עם שבט קֻוריישׁ ה"כופר" ממכה. אבל, אחרי כשנתיים, לאחר שמוחמד שדרג יכולות צבאיות, הוא ביטל את ההסכם – בטענה ששבט חסות של קֻוריישׁ הפר אותו – כבש את מכה וכפה את האסלאם על קֻוריישׁ. משטרים מוסלמים וערבים רואים בחוזה חֻודַייבּיה אב-טיפוס-עליון של הודנה (הפוגה זמנית), המעניק גושפנקא דתית ומשפטית לביטול/הפרת הסכמים, כאשר מאזן הכוחות משתנה לטובה, בניגוד ל"סֻולח" (שלום מלא וקבוע יותר הנחתם בין "מאמינים").

*חוקת אל-מדינה משנת 622 הייתה הסכם רב-שבטי – ויסוד חוקתי של המדינה האסלאמית הראשונה – שנחתם על ידי מוחמד עם שבטים יריבים, כולל חמולות יהודיות. אבל, ההסכם נכתש בהדרגה ע"י גירוש והשמדת שבטים יריבים למוחמד.

*הפיתנה הראשונה (מלחמות האזרחים של 656–661) הייתה גורלית, והדגישה את יסודות המדיניות האסלאמית. היא התפתחה בעקבות הסכם שנכרת לאחר קרב צִפִּין בסוריה (657 לספירה) בין עלי (הח'ליף הרביעי) לבין מועאויה (שליט סוריה שערער על סמכות עלי). ההסכם קרס באופן מיידי, והוביל לרצח עלי (שלושה מתוך ארבעת הח'ליפים הראשונים נרצחו!). הוא גם הוביל לייסוד שושלת בית אומייה של מועאויה באמצעים אלימים, המקובלים עדין במזרח התיכון, ולקרע ההיסטורי בין הסונים לשיעים. מאבקי שלטון הוכרעו, בדרך כלל, במלחמות אזרחים ולא בהסכמים מחייבים של דו-קיום בשלום: שושלת עבאס נגד שושלת אומייה; המלחמות בין הח'ליפויות הפאטִמית, האומיית קורדובה, והעבאסית; והסכמי חסות עם שליטים שהחזיקו מעמד בהתאם לעמידות המשטר.

*הסכמים עות'ומאנים–ספאווים/איראנים שיעים (למשל אמסיה 1555, זֻוהאבּ 1639) נידונו מחדש בכל דור והביאו לשינויים טריטוריאליים ומדיניים תכופים.

*הדפוס האלים והשביר  בלט באמנה הלבנונית הלאומית של 1943, שהייתה בתוקף כל עוד נמשך האיזון הדמוגרפי והצבאי. היא קרסה במהלך מלחמות האזרחים 1975–1989, שעדיין מאיימות על לבנון. הסכם טאיף מ-1989, שנועד לסיים את מלחמת האזרחים, ממשיך להיות מוצג בערוותו.

*הסכמי השלום עם מצרים וירדן מחזיקים מעמד נכון לעכשיו, אך תפישות העולם של שתי האוכלוסיות מעוצבות (בניגוד למתרחש באיחוד האמירויות)  ע"י תוכניות לימודים, דרשות במסגדים ותקשורת רשמית המאופיינים ע"י אנטישמיות ואנטי-ישראליות. כמו כן, הפלה אפשרית של משטרי הגנרל א-סיסי והמלך עבדאללה תעלה לשלטון במצרים את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם ומסגרת-העל של חמאס), תהפוך את ירדן לזירה נוספת של טרור אסלאמי, ותעביר את היחסים עם ישראל משלום למלחמה.

*הסכמי אוסלו (1993 ו-1995) בוטלו  ע"י אש"פ בטרם יבשה הדיו. כך, ערפאת הקליט לפני החתימה על מדשאת הבית הלבן, מסר ששודר בטלוויזיה הירדנית ביום החתימה ב-13 בספטמבר 1993: ההסכם עולה בקנה אחד עם "תורת השלבים" הקוראת לעקירת ישראל בשלבים. ב-10 במאי 1994 נשא ערפאת נאום במסגד ביוהנסבורג, והכריז שהסכם אוסלו תואם את "חוזה חֻודַייבּיה". כצפוי, הסכמי אוסלו הביאו לגל טרור חסר-תקדים, כפי שנגרם גם ע"י ששת ההסכמים שנחתמו עם חמאס בין 2007 ל-2023.

*משטרים והסכמים ערביים שבירים: 

^מאז 1943, בסיס חיל האוויר ווילוס בלוב היה הבסיס הצבאי האמריקאי הגדול ביותר מחוץ לארה"ב. אבל הבסיס פונה ב-1970 לאחר שקדאפי הפרו-סובייטי הדיח את המלך אידריס הפרו-אמריקאי.
^איראן הייתה "השוטר האמריקאי של המפרץ" תחת שלטון השאה הפרו-אמריקאי, אך עם השתלטות משטר האייתולה ב-1979, הפכה למוקד אזורי ועולמי אנטי-אמריקאי של מלחמות, טרור, סחר בסמים והלבנת הון.
^תחת שלטון המלך פייסל השני, הצטרפה עיראק ב-1955 ל"ברית בגדאד" האנטי-סובייטית, יחד עם בריטניה, טורקיה, איראן ופקיסטן, ובתמיכת ארה"ב. אבל, הפיכת יולי 1958, שהגיעה לשיאה בתליית המלך פייסל השני, הפכה את עיראק למדינה פרו-סובייטית.
^הסכם אלג'יר בין איראן לעיראק (1975) בוטל על ידי עיראק בספטמבר 1980 (לאחר עליית משטר האייתוללה לשלטון), והוביל למלחמת עיראק–איראן (1980–1988).
^הסכם מצרים–סוריה משנת 1958 להקמת קע"מ (קהיליה ערבית מאוחדת) התפרק בספטמבר 1961 בעקבות הפיכה צבאית בסוריה.
^משנות ה-60' עד ה-80', צפון תימן הייתה פרו-אמריקנית, בעוד דרום תימן הייתה פרו-סובייטית. במהלך מלחמת המפרץ שלפני ינואר 1991, תימן המאוחדת התנגדה למלחמה נגד סדאם חוסיין. מאז 2014, החות'ים בתימן – שלוחה של משטר האייתולות – הצטרפו למועדון הזועק "מוות לאמריקה", משגרים טילים לערב הסעודית ואיחוד האמירויות, ותוקפים נתיבי שיט בינלאומיים בים סוף.
^התמכרות המערב למציאות חלופית, תוך התנערות ממציאות המזה"ת, בולטת מאז סוף 2010, כאשר צונאמי נוסף התפרץ ב"רחוב הערבי", אבל המערב עדין מתייחס לאלימות וזעזועי המזה"ת כ"אביב ערבי," המהווה קרקע פוריה למו"מ והסכמים המובילים לדו-קיום בשלום…..
^וכו'…

השורה התחתונה

*במזה"ת הלא-דמוקרטי, משטרים אסלאמים/ערבים אינם עולים לשלטון באמצעות קלפי. הם נוטים להיות ארעיים, וכך גם מדיניותם והסכמיהם, שאינם מעוגנים באדנים דמוקרטיים ומשפטיים, אלא בעקרונות ובתקדימים אסלאמיים מכוננים. עמידות ההסכמים משקפת את תוחלת החיים של המשטרים, שהפנאטים ביניהם מונחי-דת, היסטוריה ואידיאולוגיה הרבה יותר מאשר שיקולים פיננסיים ודיפלומטיים.

*ניסיונות ארה"ב לנהל מו"מ עם משטר האייתוללה, חיזבאללה וחמאס מעידים על הקלת-ראש בעובדה שה-DNA בן 1,400 השנה של ישויות אלו – כמתועד בחוקותיהן, בתוכניות הלימודים ובדרשות המסגדים – מחייב אותן להפיל את כל המשטרים הערביים הסונים הפרו-אמריקאים, ולהכניע את המערב ה"כופר", ובמיוחד את "השטן האמריקני הגדול".

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, “במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה״ב”
14 אוגוסט 2026

English edition https://bit.ly/4x20EjU

מ-1948, ללא קשר לישראל, כ־11 מיליון מוסלמים נהרגו במלחמות וטרור בין־מוסלמים מפקיסטן ואפגניסטן, דרך המזרח התיכון ועד קרן אפריקה, צפון ומרכז אפריקה, לעומת 100,000 מוסלמים שנהרגו במהלך מלחמות ערב–ישראל. רפיק טוראן, נשיא לשעבר של "החברה ההיסטורית הטורקית", טען כי 12.5 מיליון מוסלמים נהרגו במלחמות בין־מוסלמיות מאז 1993.

המלחמות הבין-מוסלמיות הביאו גם למיליוני פליטים מוסלמים, כמו 20 מיליון פליטים במלחמות האזרחים בסוריה ועיראק; 10 מיליון פליטים במלחמת פקיסטן–בנגלדש; 8 מיליון פליטים באזור הסאהל באפריקה, ועוד.

מהמאה ה-7, ללא קשר לישראל, היעדר דו־קיום בשלום בין-מוסלמי – דתי, אתני, שבטי, גאוגרפי ורעיוני — הוא מאפיין כרוני ומבני של המזה"ת, המביא לטרור ומלחמות בין “המאמינים” המוסלמים לבין עצמם, נגד “המשומדים” הסונים/שיעים, ונגד “הכופר” המערבי, ובמיוחד “השטן האמריקאי הגדול”.

מלחמות וטרור בין־מוסלמים אינם מונחי-ייאוש, אלא מונחי-אידאולוגיה, דת ושבטיות, החשובים בעיני הלוחמים הרבה יותר משיקולים פיננסים ודיפלומטים.

דוגמאות לשדה הקטל המוסלמי מאז 1948

*מלחמות אזרחים בסודאן, 1955–הווה: 2,600,000–3,000,000 הרוגים.

*מלחמות אזרחים באפגניסטן, 1978–הווה: 1,500,000–2,000,000 הרוגים.

*מלחמת בנגלדש–פקיסטן, 1971: 1,500,000 הרוגים.

*מלחמת אזרחים בבנגלדש לאחר עצמאות 1971: 150,000 הרוגים.

*מלחמת איראן–עיראק, 1980–1988: 1,000,000–1,200,000 הרוגים.

*מלחמות אזרחים בסוריה, 2011–2025: 600,000–700,000 הרוגים.

*מלחמות אזרחים בתימן, 1962–הווה: 600,000–700,000 הרוגים.

*מלחמות אזרחים בסומליה, 1991–הווה: 500,000–850,000 הרוגים.

*מלחמות אזרחים בעיראק, 1961–הווה: 500,000–750,000 הרוגים.

*מלחמות דאע"ש בעיראק ובסוריה: 100,000–200,000 הרוגים.

*מלחמת אזרחים באלג׳יריה, 1991–2002: 100,000–200,000 הרוגים.

*מלחמת האזרחים בלבנון, 1975–1990: 100,000–150,000 הרוגים.

*טרור ג׳יהאדיסטי באזור הסאהל, 2009–הווה: 100,000–150,000 הרוגים.

*מתנגדי המשטר שהוצאו להורג באיראן, 1979–הווה: 100,000 הרוגים.

*מלחמות אזרחים בצ׳אד, 1966–1990: 40,000–100,000 הרוגים.

*מלחמות אזרחים בלוצ׳יסטן-פקיסטן, 1948–הווה: 45,000–80,000 הרוגים.

*קרבות פקיסטן-ג׳יהאדיסטים, 2004–הווה: 70,000 הרוגים.

*מלחמות טורקיה-כורדים, 1984–הווה: 40,000–50,000 הרוגים.

*מלחמות ניגריה–בוקו חאראם, 2009–הווה: 35,000–50,000 הרוגים.

*מלחמות אזרחים בלוב, 2011–הווה: 25,000–50,000 הרוגים.

*מלחמות לוב–צ׳אד–ג׳יהאדיסטים, 1978–הווה: 10,000–30,000 הרוגים.

*קרבות איראן-כורדים, 1979–הווה: 30,000 הרוגים.

*קרבות מאלי–ג׳יהאדיסטים, 2012–הווה: 15,000–30,000 הרוגים.

*מלחמת אזרחים בירדן, “ספטמבר השחור”, 1970: 10,000–25,000 הרוגים.

*קרבות מצרים-ג׳יהאדיסטים בסיני, 2011–הווה: 10,000 הרוגים.

*ועוד.

שדה הקטל הבין־מוסלמי הוא בר-משמעות לגבי מדיניות ישראל וארה״ב במזה"ת, שהוא מאז ומתמיד בלתי-צפוי, הפכפך, נטול-סובלנות, אלים, מפוצל, רודני ועתיר משטרים והסכמים שבריריים וזמניים.

היעדר דו־קיום בשלום בין-מוסלמי מודגש ע"י שורה ארוכה של מלחמות בין־מוסלמיות, אין ספור תהליכי מו"מ, והסכמי הפסקת אש ושלום שבריריים. המציאות האלימה וההפכפכה מציגה את המזה"ת כאזור שבו מו"מ מהווה הפוגה טקטית והמשך הלחימה באמצעים אחרים, כשהוא נתמך בתקייה – הסתרה והעמדת פנים, שהיא טקטיקת לוחמה המושרשת באסלאם מאז המאה ה-7.

הסכמים עם אויבים – ובוודאי עם “כופרים” – אינם יציבים יותר מהמשטרים ומדיניותם. ההסכמים מקבלים השראה מהסכם חודייבייה שגיבש הנביא מוחמד ב-628, וקיבע את טקטיקת הניצחון המוסלמי באמצעות הסכמים, שחייבים לבטלם כאשר משיגים עליונות צבאית.

עוצמת המלחמות והטרור הבין־מוסלמים, הנמשכים 1,400 שנה, מלמדת כי גורמים רדיקליים במזרח התיכון – כמו משטר האייתוללה, חיזבאללה וחמאס — רואים במו"מ והסכמים הפוגה טקטית, הסדרים פונקציונליים ולא מחייבים לטוח ארוך, כלומר הודנה – הפסקת אש זמנית. מבחינתם, מדובר באמצעי להכנעת האויבים, ולא להגיע לדו־קיום בשלום. אין בהם מחויבות משותפת לעמידה בהסכמים. כמו כן, גורמים חזקים במזה"ת אינם מנהלים מו"מ עם גורמים חלשים מהם, אלא מכניעים ומשעבדים אותם (לדוגמא, אל-ג'ולאני מול הדרוזים והעלאווים). לפיכך, יוזמה למשא ומתן במזרח התיכון נתפסת כחוסר-ביטחון, הססנות וחולשה, ומעודדת גורמי טרור (לדוגמא, ישראל-אש"פ וגל הטרור בעקבות הסכם אוסלו 1993).

מלחמות וטרור בין־מוסלמיים הם גורמים קבועים במזרח התיכון זה 1,400 שנים, ולעומתם מו"מ והסכמים הם גורמים משתנים במזרח התיכון.

מציאות זו מחריפה את האתגר הקיומי של ישראל ואת הצורך לשדרג את כוח ההרתעה, אשר יש להעריכו לפי המציאות האלימה והמתסכלת במזה"ת, ולא לפי המציאות החלופית והנוחה של הלך הרוח המערבי. משקלם המרכזי של מלחמות וטרור בין־מוסלמיים מדגיש את הפשטנות והסכנה בהצעה שישראל תוותר על המרכיב החיוני ביותר לביטחונה הלאומי – רכסי יהודה ושומרון ורמת הגולן, נכסים קבועים החולשים על 80% מהתשתיות והאוכלוסייה בישראל — בתמורה להסכמי נורמליזציה ושלום, שהם נכסים משתנים במזה"ת.

התפיסה האסטרטגית מונחית-המציאות המזה"תית של ישראל הפכה אותה (בניגוד לנאט"ו, יפן, דרום קוריאה, קנדה ואוסטרליה) למכפיל-כוח ומכפיל-דולרי היעיל ביותר עבור ארה״ב.  ישראל מרתיעה גורמים אלימים ומהווה “סוכן ביטוח חיים” האמין ביותר של כל המשטרים הערביים המתונים-יחסית, מול האיומים הקיומיים מצד משטר האייתוללה ו"האחים המוסלמים". כוח ההרתעה הישראלי הביא שש מדינות ערביות לחתום על הסכמי שלום עם ישראל, והניע מדינות ערביות נוספות, כמו ערב הסעודית, להרחיב את שיתוף הפעולה עם ישראל בתחומי הביטחון, טכנולוגיה, חקלאות והשקייה. ישראל היא בעלת ברית ייחודית של ארה״ב באזור המאופיין ע"י משטרים לא־דמוקרטיים, בלתי-יציבים, מועדים-לאלימות והפכפכים.

היקפם האכזרי של העימותים הבין־מוסלמיים חושף את פשטנות השקפת העולם המערבית הרואה בסכסוך ערב–ישראל את “הסכסוך המזרח תיכוני”, ובסוגיה הפלסטינית את שורש הסכסוך ערב–ישראל, מקור לזעזועי המזה"ת ובבת-עין של מדינות ערב. המערב מתעלם מהתייחסות הערבים לפלסטינים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות בין־ערביים. מכאן גם כישלון של עשרות יוזמות מערביות לפתרון הסכסוך ערב–ישראל, כולל הסוגייה הפלסטינית.

למעשה, היקף הקטל הבין־מוסלמי ומשמעותו מגמדים את המשמעות האזורית והעולמית של הסכסוך ערב–ישראל והסוגייה הפלסטינית.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב”
7 באוגוסט 2026

English edition https://bit.ly/4z1bkRd

*האנטי־אמריקאיות מושרשת בחוקה, מערכת החינוך, דרשות המסגדים ובתקשורת הרשמית של משטר האייתוללה, כמו גם בשימוש יומיומי בולט של מונחים המתייחסים לארה"ב: "כוח עולמי יהיר, עריץ, מדכא ומשחית” ו"השטן הגדול". מונחים אלה מהווים אבן יסוד במהות המכוננת ובאידיאולוגיה המרכזית של המשטר, כולל המדיניות כלפי ארצות הברית.

*משטר האייתוללה רואה בארה"ב את המגה-מכשול בדרך להשגת המגה-יעד, שהוא כינון "השיעה התריסריונית"  (המאמינה בהופעתו המחודשת והגואלת של האימאם ה-12 שנעלם במאה ה-10) כדת הלגיטימית הבלעדית ברחבי העולם. ארה"ב גם נתפסת כמגה-איום תרבותי, גיאו-אסטרטגי, רעיוני ודתי.

חוקת האייתוללה מ-1979

*החוקה נמנעת מאזכור שמות של מדינות זרות, כדי לשמר על מסגרת כלל-עולמית. אבל, האנטי־אמריקאיות מושרשת באמצעות מונחים כמו "אימפריאליזם”, "יהירות עולמית”, "דיכוי”, "הגמוניה תוקפנית”, "קולוניאליזם”, "עמידה איתנה”, ו"כוחות ההתנגדות”, תוך הינדוס התודעה שארה"ב היא אם-כל-חטאת והגורם המרכזי שאליו המונחים מתייחסים. העוינות כלפי ארה"ב היא מבנית, ולא רק מילולית.

לדוגמא:

*המבוא לחוקה מציג את המהפכה האסלאמית כ"אנטי-עריצות” ו"אנטי־קולוניאליזם”, ומחייב את איראן ל"שחרור כל העמים המקופחים והמדוכאים…. המהפכה האיראנית [האסלאמית], שהיא תנועה לניצחון המדוכאים על היהירים, מספקת בסיס להמשך המהפכה בתוך איראן ומחוצה לה…."

*סעיף 2(6)(ג): הרפובליקה האסלאמית שוללת כל צורה של דיכוי — הן את הפעלתו והן את הכניעה לו — ואת השליטה, הן את כפייתה והן את קבלתה.

*סעיף 3(5): הרפובליקה האסלאמית מחויבת לחיסול מוחלט של האימפריאליזם ולמניעת השפעה זרה.

*סעיף 3(6): הרפובליקה האסלאמית מחויבת לחיסול "כל צורות העריצות”.

*סעיף 152, העוסק בעקרונות מדיניות החוץ, מצהיר: "מדיניות החוץ של הרפובליקה האסלאמית של איראן מבוססת על דחיית כל צורות הרודנות — הן הפעלתה והן הכניעה לה — על שמירת העצמאות הכוללת ושלמותה הטריטוריאלית של המדינה, על הגנת זכויותיהם של כל המוסלמים, על אי־הזדהות עם מעצמות־על, ועל קיום יחסי שלום עם כל המדינות שאינן לוחמות ברפובליקה האסלאמית”.

*סעיף 154: "[הרפובליקה האסלאמית] נמנעת בקפדנות מכל צורה של התערבות בענייניהן הפנימיים של אומות אחרות, ותומכת במאבק הצודק של המדוכאים (mustaz'afin) נגד המדכאים (mustakbirin) בכל פינה בעולם [ובכלל זה באמריקה הלטינית]”.

תוכניות הלימודים בבתי הספר

*מעצבי-מדיניות בארה"ב מסתמכים במידה רבה על התבטאויות פומביות והתחייבויות-לכאורה של נציגי משטר האייתוללה ומנהלי המו"מ מטעמו — הבקיאים באמנות ה"תַקִּייָּה" בת 1,400 השנים (הטעיית בר-השיח תוך שימוש מתוחכם במילים). הם נוטים להתעלם מהעובדה שהביטוי האותנטי והמהימן ביותר של האסטרטגיה, הטקטיקה והחזון האפוקליפטיים, המגלומניים והאנטי-אמריקאים של משטר האייתוללה נמצא בספרי הלימוד בבתי הספר באיראן, כפי שזה קיים בכל חברה רודנית.

*על מרכזיות תוכניות הלמודים אפשר ללמוד מהעובדה שמפברואר 1979, לא הצליחו לחץ ומחוות אמריקאיות דרמטיות בהיקפן – פיננסית ודיפלומטית – להביא למיתון תוכנית הלימודים של האייתוללה, בפרט, והתנהלות משטר האייתוללה, בכלל. האידיאולוגיה של משטר האייתוללה קודמת לכל שיקול פיננסי ודיפלומטי.

Impact-se ספרי הלימוד האיראניים, מאי 2026

*כיתה ט׳, 2024–2025, ספר "כוננות בהגנה”, עמ׳ 31: צילומים של עשרת המלחים האמריקאים שנפלו בשבי הצי האיראני במפרץ הפרסי ב־12 בינואר 2016, בצורה משפילה וכנועה, כורעים ברך כשידיהם מאחורי ראשיהם.

*כיתה ח׳, 2024–2025, ספר "לימודי חברה — אזרחות, היסטוריה וגיאוגרפיה", עמ׳ 130: גינוי משטרים סוניים המתנגדים להגמוניה של משטר האייתוללה, אבל מקיימים קשרים הדוקים עם ארצות הברית והמערב. משטרים אלה מוצגים כמשתפי פעולה בוגדניים.

דרשות יום שישי

*דרשות ימי שישי מתקיימות בפיקוח "מועצת אימאמים של תפילות יום השישי". הדרשות מהדהדות את המסרים האנטי־אמריקאים של האייתוללה, ובמיוחד כאשר, בכל שנה, הדרשות מציינות את 4 בנובמבר 1979 — יום ההשתלטות על שגרירות ארה"ב בטהראן, שהובילה להחזקת יותר מ־50 אמריקאים כבני ערובה במשך 444 ימים.

לדוגמא:

"ארה"ב היא השטן הגדול (Shaytan-e Bozorg), אויב מספר אחד של העמים המקופחים והמדוכאים בעולם, ופועלת בהתמדה לשליטה במשאבי העולם”.

ב־4 בנובמבר 2015 — שלושה וחצי חודשים לאחר הסכם ה־JCPOA שהעניק למשטר האייתוללה מיליארדי דולרים של הטבות פיננסיות ודיפלומטיות בהובלת ארצות הברית — ציין אייתוללה חמינאי את "היום הלאומי למאבק ביהירות העולמית”(ההשתלטות על שגרירות ארה"ב), ואמר ש"מוות לאמריקה” היא שאיפה הגיונית המעוגנת בחוקה.

*ב־3 בנובמבר 2023, במדרשה השיעית הגדולה באיראן בעיר קום, הטיף אימאם מוחמד סעידי ש"איראן הנחיתה מכה קשה על ארה"ב ע"י הקריאה 'מוות לאמריקה'…. זו אינה רק סיסמא. זו אסטרטגיה מהפכנית…. ההשתלטות על מאורת הריגול האמריקאית הייתה ביטוי לאסטרטגיה”.

*האימאם מוחמד מהדי חוסייני דרש: "הסיסמאות [האנטי־אמריקאיות] יוצרות קשר אסטרטגי וחזית רחבה [של העמים מדוכאים]”.

*דרשת יום שישי בטהראן, 17 בינואר 2020: "הממשל האמריקאי המרושע טוען שהוא עומד לצד העם האיראני. הוא משקר. אתה עומד לצד העם האיראני כדי לנעוץ בליבו פגיון מורעל… האויב הוא המרכז העולמי של שליטה יהירה, שארה"ב היא אחד הביטויים הגדולים ביותר שלו”.

התקשורת הרשמית

*"קַיְיהָאן" הוא יומון המזוהה עם הקו הנוקשה של האייתוללה, שעורכו הראשי מתמנה בידי האייתוללה. כמו הטלוויזיה הרשמית של איראן, "קייהאן" מציג באופן שגרתי את ארה"ב כ"שטנית, בוגדנית, יהירה, עריצה, מושחתת ורודפת מלחמות”.  "לא ננוח עד שנניף את דגל האסלאם מעל הבית הלבן" היא קריאה שגרתית של היומון.

השורה התחתונה

*האם קובעי המדיניות בארה"ב נחושים להימנע מ- או לחזור על – גל הטעויות הקריטיות שביצעו ב-47 השנים האחרונות? טעויות אלה מיוצגות במיוחד ע"י מדיניות המו"מ (במקום מדיניות של שינוי-משטר), שהושקה ב-1978, כאשר ארה"ב יזמה מו"מ עם אייתוללה ח׳ומייני במקום גלותו בפריז לפני שסללה את דרכו לשלטון באיראן, במקביל ל"תקיעת סכין בגבו של בעל בריתה, השאה הפרסי.

*קובעי המדיניות בארה"ב מתמקדים בהערכת המחיר של שינוי-משטר באיראן, ואינם מעניקים משקל ראוי למחיר הקטסטרופלי של הימנעות משינוי-משטר! למשל, הפגיעה הדרמטית בכוח ההרתעה של ארה"ב, שעלולה להוביל להופעה ראשונה בהיסטוריה האנושית של כוח גרעיני אפוקליפטי (סין, רוסיה, צפון קוריאה ופקיסטן אינן אפוקליפטיות); להתחזקות רשת תאי הטרור האסלאמי על אדמת ארצות הברית; לחיזוק חדירתה של סין לאמריקה הלטינית; להפלת כל המשטרים הערביים הפרו־אמריקאיים, שמאכלת האייתוללה ו"האחים המוסלמים" מונחת כבר היום על צווארם; ועוד.

*האם קובעי המדיניות האמריקאים מודעים לכך שנחש יכול להשיל את עורו, אך לא את טבעו?!