"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3UaEs4F

הרפורמה השיפוטית היא נושא זניח – אם בכלל – בסדר העדיפויות של הנשיא ביידן, מזכיר המדינה בלינקן והיועץ לביטחון לאומי סאליבן, בהשוואה לעשרות או מאות נושאי פנים, חוץ וביטחון המעסיקים אותם 24/7.

לכן, הנשיא ביידן ויועציו לא מקדישים את הזמן הדרוש לבחינת פרטי הרפורמה השיפוטית, אלא רואים בה – ובמחלוקת סביבה – אמצעי לחץ על ממשלת ישראל, לשנוי מדיניותה בסוגייה הפלסטינית (לקדם הקמת מדינה פלסטינית על רכסי יו"ש וחלוקת ירושלים) ובסוגייה האיראנית (להימנע מאופציה צבאית מרחיקת-לכת ולתמוך באופציה הדיפלומטית).

הרפורמה השיפוטית והדמוקרטיה בארה"ב

אילו הנשיא ויועציו היו מתייחסים לרפורמה המשפטית לגופו של עניין, ולא כאמצעי לחץ בנושאים שונים לחלוטין, היו מבחינים שהיא מאמצת מרכיבים מרכזיים בדמוקרטיה האמריקאית, המונעים מהרשות השופטת להפוך לרשות השולטת, ומעניקים לרשויות המחוקקת והמבצעת את הסמכות לממש את האחריות שקיבלו מהבוחר/ת.

לדוגמא:

*ראש הרשות המבצעת ומחוקקים אמריקאים (סנטורים) – ולא שופטים, עורכי דין ואישי ציבור – ממנים את שופטי בית המשפט העליון ושורה ארוכה של שופטים פדרלים. נשיא ורוב דמוקרטי בסנט ממנים מספר שופטים עליונים, ושופטים נוספים ממונים כאשר יש נשיא ורוב רפובליקני בסנט; וכך נשמר האיזון הרעיוני של הרכב השופטים.

*היועצים המשפטיים בארה"ב ממונים ומפוטרים על ידי – וכפופים ל – ראש הראשות המבצעת וחברי הקבינט (שרים). הם מייעצים וחוות דעתם אינה מחייבת.

*התיקון ה-10 לחוקת ארה"ב אוסר על בית המשפט העליון לדון בנושאים שאינם מצויינים באופן מפורש בחוקה.

*בית המשפט העליון בארה"ב הוא סמכות עליונה על פני נדבכים נמוכים יותר של הרשות השופטת; הוא אינו סמכות עליונה על – אלא שווה במשקלה ל- רשות המחוקקת והמבצעת.

*הרשות השופטת בארה"ב אינה פוסקת לפי "עילת הסבירות" אלא לפי לשון החוק.

*בית המשפט העליון בארה"ב אינו יכול לבטל סעיפי חוקה (חוקי יסוד).

*בית המשפט העליון בארה"ב אינו יכול לבטל תחיקות של הרשות המחוקקת, אלא אם כן הם מנוגדים – באופן מפורש – לחוקה (חוקי יסוד).

*בית המשפט העליון בארה"ב אינו יכול לבטל תחיקות על ידי שלושה – מתשעת – שופטי בית המשפט העליון.

לחץ הנשיא ביידן – ההקשר הרחב

*הלחץ הנשיאותי על ישראל מבטא את החזרת מחלקת המדינה (שהתנגדה להקמת המדינה ב-1948 ומטיחה בה ביקורת קשה ושיטתית) למרכז הבמה של עיצוב מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב, לאחר שהורחקה משם בתקופת טראמפ.

*הלחץ הנוכחי מייצג את תפישת העולם הרב-לאומית וקוסמופוליטנית של מחלקת המדינה, ובמיוחד של מזכיר המדינה בלינקן והיועץ לביטחון לאומי סאליבן, השואפת למדיניות משותפת עם האו"מ, ארגונים בינלאומיים ואירופה, בניגוד למדיניות המדגישה את אינטרס ארה"ב (America First). זאת תפישת עולם הבוחנת את המזרח התיכון במשקפיים מערביות, ומאמינה שמחוות פיננסיות דרמטיות ישכנעו את האייתולות והפלסטינים לזנוח את חזונם הפנאטי-חיסולי, להתמקד בשדרוג רמת החיים ולא בחתרנות וטרור, לדבוק בדו-קיום בשלום ולקיים הסכמים.

*לחץ הנשיא ביידן אינו חריג בהקשר הרחב של יחסי ישראל-ארה"ב, הכוללים לחץ של כל נשיא אמריקאי מאז 1948 (להוציא את הנשיא טראמפ), המלווה בדרך כלל במתיחות זמנית, איומים, ולעתים אף עונשים כגון אי-הטלת וטו על גינוי ישראל באו"מ והשעיית אספקת מערכות לחימה והסכמים לשיתוף פעולה ביטחוני.

*במקביל ללחץ השיגרתי שמפעילים נשיאי ארה"ב מאז הקמת המדינה – ובניגוד לרואי השחורות המתעלמים ממעמדה האסטרטגי הייחודי של ישראל – השתדרגו שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים מעבר לציפיות האופטימיות ביותר. ארה"ב פועלת לפי האינטרסים שלה, ולכן מכירה ביכולות הייחודיות הצבאיות והטכנולוגיות של ישראל, שהפכה למכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב. התרומה הייחודית של ישראל לתעשייה הביטחונית, לתעשיות ההייטק, לכוחות המזוינים, למודיעין ולכח ההרתעה של ארה"ב מאפילים על אי-הסכמות בנושאים פחות-חשובים לארה"ב (כגון הסוגייה הפלסטינית).

*המתיחות הנוכחית ביחסי ישראל-ארה"ב היא מתונה מאד בהשוואה לתקדימים החמורים, כגון המתיחות בין הנשיא אובמה לראש הממשלה נתניהו עקב ההתנגדות הפעילה להסכם הגרעין עם משטר האייתולות; התנגדות ברוטלית של נשיא ארה"ב להפצצת הכור הגרעיני בעיראק ולהחלת החוק הישראלי ברמת הגולן; התנגדות נשיאי ארה"ב לאיחוד ירושלים וחידוש ההתיישבות היהודית בירושלים רבתי, יו"ש ורמת הגולן; התנגדות נשיא ארה"ב ל"כיבושי 1948" בשפלה, גליל, נגב ומערב ירושלים; ועוד.

*ההיסטוריה מוכיחה שלחצים של נשיאי ארה"ב (לנסיגות וויתורים סוחפים, להימנעות מהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה, להימנעות ממלחמת-מנע ב-1967, וכו') התבססו על הנחות שגויות, שהיו פוגעות בארה"ב אם ישראל הייתה נכנעת ללחץ. לדוגמא, אי-הפצצת הכור הגרעיני בעיראק הייתה עלולה לגרום לעימות גרעיני במלחמת המפרץ הראשונה.

*רוב ראשי הממשלה – ובמיוחד מתקופת בן גוריון עד תום כהונת שמיר – הדפו את מרבית הלחצים הנשיאותיים, ובכך החריפו חילוקי-דעות ומתיחות, והביאו לפגיעה קצרת-טווח בפופולריות של ישראל ושלהם.  אבל, העמידה בלחצים (תוך מינוף התמיכה הרחבה בשני בתי הקונגרס, שהם שקולי-עוצמה לנשיא) הביאה לשדרוג ארוך-טווח בהערכה האסטרטגית כלפי ישראל ולהרחבת שיתופי הפעולה הביטחוניים. ביום סגריר, ארה"ב מעדיפה בעלת-ברית שאינה מרכינה ראש בפני לחץ ודבקה בעקרונותיה ואינטרסיה.

*כניעה ללחץ נשיא ארה"ב מבטאת התעלמות מתקדימי העבר, ויתור על בסיס תמיכה מסורתי בשני בתי הקונגרס, פגיעה באינטרס ישראלי, כרסום בתדמית ההרתעה של ישראל, והקרנת חולשה המעניקה רוח-גבית לגופים פורעי-חוק אנטי-ישראלים ואנטי-אמריקאים, ושופכת דלק למדורות הטרור והמלחמה.

"חדשות מחלקה ראשונה", מרץ 20 2023, https://bit.ly/3JwcxHl

  English edition  https://bit.ly/40ed8nH

המציאות הדמוגרפית מערבית לירדן

ב-2023, ישראל היא החברה המודרנית היחידה המאופיינת על ידי שיעור פריון גבוה-יחסית – המהווה רוח-גבית לכלכלה, לטכנולוגיה ולביטחון – ואינה תלויה בהגירת עובדים זרים.

ב-2023, בניגוד לתחזיות הממסד הסטטיסטי והדמוגרפי הישראלי מאז סוף המאה ה-19 ושנות ה-40', שיעור הפריון היהודי גבוה משיעורי הפריון של המדינות המוסלמיות חוץ ממדינות התת-סהרה ועיראק.

ב-2023 (למעשה נתוני 2021 של הלמ"ס), ממשיך הפריון היהודי (3.13 לידות לאישה) להיות גבוה מהפריון הערבי (2.85) – כפי שמתרחש מ-2016 – וגם מהפריון הערבי-מוסלמי (3.01), כפי שמתרחש מ-2020.

ב-2023 שיעור הפריון היהודי בישראל גבוה מכל מדינה ערבית חוץ מעיראק.

ב-2023, נמשך המרוץ (שהתחיל בשנות ה-90') בין שיעורי הפריון היהודי והערבי, לעומת המרוץ בין שיעור הפריון הערבי  לבין העלייה היהודית ששרר עד שנות ה-90' (כאשר שיעור הפריון היהודי היה נמוך-יחסית).

ב-2023 נמשכת מגמת ההתמערבות של הדמוגרפיה הערבית כפועל יוצא של מודרניזציה, מעבר מהכפר אל העיר, שידרוג מעמד האישה, השתלבות האישה בלימודים גבוהים ועבודה ושימוש גובר באמצעי-מניעה.

ב-2023 בניגוד לתובנה המקובלת עד לאחרונה, ישראל אינה מאויימת על ידי "פצצת זמן דמוגרפית ערבית" בשטח המשולב של יו"ש  ו"הקו הירוק",  אלא מאופיינת על ידי תנופה דמוגרפית יהודית של שיעור פריון ומאזן הגירה.

ב-2023 הממסד הישראלי נוקט בשיטת "השקט התעשייתי" (מול הרשות הפלסטינית) וממשיך להדהד את הנתונים הדמוגרפים של הלמ"ס הפלסטינית ללא בדיקת-נאותות, המתעדת ניפוח מלאכותי של 100% במספר ערביי יו"ש: ספירת תושבים השוהים בחו"ל למעלה משנה; ספירה כפולה של ערביי ירושלים; התעלמות ממאזן הגירה שלילי; ספירה כפולה של ערביי/יות יו"ש ועזה הנשואים לערביי/יות ישראל; ניפוח נתוני לידה וכיווץ נתוני פטירה (נא ראה נתונים בהמשך).

ב-2023 ישראל עומדת בפני פוטנציאל עלייה של כ-500,000 יהודים מאוקראינה, רוסיה, מדינות נוספות בברה"מ לשעבר, צרפת, בריטניה, גרמניה, ארגנטינה  וארה"ב, שמימושו מחייב מעבר למדיניות עלייה פרו-אקטיבית ובראש סדר העדיפויות הלאומי.

ב-2023 נמשך (מאז 1995) המומנטום הדמוגרפי היהודי, במיוחד במגזר  החילוני, במקביל לירידה מתונה בשיעור הפריון החרדי.

תנופה דמוגרפית יהודית

*מספר הלידות היהודיות בישראל ב-2022 (137,566) היה גבוה ב-71% ממספר הלידות ב-1995 (80,400), בעוד מספר הלידות הערביות (43,417) היה גבוה ב-19% מלידות 1995 (36,500), כפי שפורסם ב"ירחון פברואר 2023" של הלמ"ס.

*ב-2022 היה מספר הלידות היהודיות (137,566) 76% מסך הלידות (180,983) בישראל בהשוואה ל-69% ב-1995.

*שיעור הפריון היהודי-חילוני גדל מאז 1995.

*נשות ישראל שניות לאיסלנד בהצטרפות לשוק העבודה, ומפגינות התאמה-חיובית נדירה בין שיעור הפריון לבין רמת העיור, חינוך, הכנסה וגיל הנשואין.

*בשנות ה-60' היה שיעור הפריון הערבי גבוה ב-6 לידות לאישה משיעור הפריון היהודי. ב-2015 נעלם הפער – 3.13 לידות לאישה היהודיה והערביה, כתוצאה מהתמערבות דרמטית של הדמוגרפיה הערבית: שדרוג מעמד האישה, גיל נשואין גבוה יותר (24), השתלבות בחינוך גבוה ובשוק העבודה, ותקופת פריון קצרה יותר (45-25 ולא 55-16) . ב-2021 שיעור הפריון היהודי היה 3.13 לידות לאישה (3.27 כאשר בני הזוג הם ילידי הארץ), לעומת שיעור פריון ערבי של 2.85 ושיעור פריון ערבי-מוסלמי של 3.01 (שיעור הפריון של ערביי יו"ש – 3.02). שיעור הפריון הממוצע ב-OECD הוא 1.61.

*הגידול בשיעור הפריון היהודי נובע מרמה גבוהה-יחסית של אופטימיות, פטריוטיות, זיקה לשורשים, אחריות קהילתית, אווירת-ספר (אתגר ביטחוני), יחס חיובי לגידול ילדים וצמצום היקף ההפלות (34% בהשוואה ל-1990).

*ב-2022 היו 45,271 פטירות יהודיות בישראל בהשוואה ל-31,575 ב-1996; גידול של 43% (כאשר היקף האוכלוסין כמעט הוכפל!) – מאפיין מגמה של אוכלוסייה צעירה יותר. ב-2022 היו 6,314 פטירות ערביות בישראל בהשוואה ל-3,089 ב-1996; גידול של 104% – מאפיין מגמת הזדקנות.

*ב-2022 תוחלת החיים בישראל הייתה 80.5 – גברים ו- 84.6 – נשים.  תוחלת החיים של ערביי ישראל (גברים – 78 ו-נשים – 82) גבוהה מארה"ב (73.2 – גברים, 79.1 – נשים). תוחלת החיים של ערביי יו"ש: גברים – 74, נשים – 78.

*ב-2022 היה מספר הפטירות היהודיות 33% ממספר הלידות היהודיות בהשוואה ל-40% ב-1995 – מאפיין מגמה של אוכלוסייה צעירה יותר. ב-2022 היה מספר הפטירות הערביות 14.5% ממספר הלידות הערביות בהשוואה ל-8% ב-1995 – מאפיין מגמת הזדקנות.

*מאז 1995 מתרחבת התשתית הצעירה של האוכלוסייה היהודית בישראל, המעניקה בסיס להמשך התנופה הדמוגרפית והכלכלית (לפחות) בדור הקרוב.

*התנופה הדמוגרפית היהודית מתוגברת גם על ידי מאזן הגירה חיובי הכולל עלייה שנתית וצמצום של היקף  ה"ירידה": מתוספת של 14,200 "יורדים" ב-1990 לתוספת של 10,800 ב-2020 (במקביל להכפלת האוכלוסייה מ-1990!), שהיא גבוהה מהממוצע של כ-7,000 תוספת "יורדים" במספר שנים קודמות. יתכן והנתון החריג של 2020 מבטא את השפעת הקורונה על התחבורה האווירית.

התמערבות הדמוגרפיה  הערבית

*התמערבות דרמטית של שיעור הפריון מ-9 לידות לאישה בשנות ה-60' ל-3.02 ב-2022 לפי "ספר השנה של ה-CIA". ההתמערבות היא תוצאה של מעבר סוחף מהכפר אל העיר (מ-70% כפריים ב-1967 ל-77% עירוניים ב-2022), בנוסף לעלייה בגיל הנשואין (מגיל 15 ל-24), הרחבת השימוש באמצעי מניעה (70% מהנשים הערביות ביו"ש), העמקת השתלבות הנשים הערביות במערכות החינוך והתעסוקה, קיצור תקופת הפריון (מגיל 16 עד 55 לגיל 25 עד 45), ועוד.

*גיל החציון של ערביי יו"ש הוא 22 לעומת 18 ב-2005.

*מגמת התמערבות הדמוגרפיה מאפיינת את  כל העולם המוסלמי חוץ ממדינות התת-סהרה ("ספר השנה של ה-CIA"): ירדן (דומה ליו"ש) – 2.9 לידות לאישה, איראן – 1.9, סעודיה – 1.9, מרוקו – 2.27, עיראק – 3.17, מצרים – 2.76,  תימן – 2.91, איחוד האמירויות – 1,62, וכו'.

*היקף הפטירות מדווח במספרים נמוכים מהמציאות – כפי שמלמדים מחקרים עוד מתקופת המנדט הבריטי – משיקולים פיננסים  ומדיניים. לדוגמא, מפקד האוכלוסין הפלסטיני של 2007 כלל את ילידי…1845.

ניפוח מלאכותי של נתוני הלמ"ס הפלסטיני

*המנהל האזרחי, בפרט, והממסד הישראלי, בכלל, אינם מבצעים בדיקת-נאותות (ראיית חשבון) של נתוני הלמ"ס הפלסטיני. ולראייה, המנהל האזרחי אינו מדווח את העובדות המתועדות והמשמעותיות להלן:

*500,000 תושבי  חוץ (רובם מיו"ש), השוהים מחוץ לאזור למעלה משנה כלולים במפקד האוכלוסין הפלסטיני, בניגוד לנוהל המקובל העולם, הגורע ממפקד האוכלוסין תושבים השוהים מחוץ למדינת-הבית למעלה משנה. מספרם היה 325,000 במפקד האוכלוסין של 1997 (לפי ראש הלמ"ס הפלסטיני), גדל ל-400,000 ב-2005 (לפי וועדת הבחירות הפלסטינית), ומתרחב מדי יום בגין לידות.

*375,000 ערביי ירושלים הם בעלי ת.ז. ישראלית ונספרים פעמיים – ע"י ישראל וע"י הרשות הפלסטינית. מספרם גדל מדי יום עקב  לידות.

*למעלה מ-150,000 ערביי יו"ש (במיוחד) ועזה נשואים לערביי ישראל, הפכו לתושבי-קבע או לאזרחים, ונספרים פעמיים ע"י ישראל וע"י הרשות  הפלסטינית.

*390,000 ערבים שהיגרו מיו"ש מאז מפקד האוכלוסין של 1997 לא נוכו ממפקד האוכלוסין הפלסטיני, המתעלם ממאזן ההגירה השלילי (היקף היציאות עולה  על הכניסות) של כ-20,000 לשנה בשנים האחרונות.  רוב המהגרים הם צעירים. מאזן הגירה שלילי מאפיין את יו"ש,  לפחות, מאז הסיפוח הירדני של אפריל 1950.  לדוגמא, 15,466 ב-2022, 28,000 ב-2021, 26,357 ב-2019, 15,173 ב-2017 ו-16,393 ב-2015 לפי תיעוד שוטף של "רשות  האוכלוסין וההגירה".

*32% ניפוח מלאכותי של נתוני-לידה ע"י הרשות הפלסטינית תועדו ב-2006 ע"י דו"ח "הבנק העולמי" (עמ' 8 סעיף 6), כאשר הרשות הפלסטינית טענה לגידול של 8% במספר הלידות, אך "הבנק העולמי" תיעד צמצום  של 24%.

*העובדות לעיל מתעדות ניפוח מלאכותי של 1.6 מיליון ערבים –  כלומר,  אוכלוסייה  ערבית של 1.4 מיליון ולא 3 מיליון.

השורה התחתונה   

*התנופה הדמוגרפית מהווה רוח גבית לצמיחה ישראלית, אזרחית  וביטחונית, שהיא בסיס הפיכת ישראל לבעלת-ברית אסטרטגית של ארה"ב, והיותה מכפלן-עוצמה ייחודי עבור  ארה"ב.

*ב-1897 היה בשטח המשולב של יו"ש ו"הקו הירוק" מיעוט יהודי של 9%, שהתרחב ל-39% ב-1947 והפך לרוב של 69% ב-2022 (7.5 מיליון יהודים, 2 מיליון ערביי "הקו הירוק" ו-1.4 מיליון ערביי יו"ש), הנהנה מרוח-גבית של  שיעור פריון ומאזן-הגירה.

*בניגוד לתובנה המקובלת, אין "פצצת זמן דמוגרפית ערבית"; יש תנופה דמוגרפית יהודית חסרת-תקדים.

"מידה", 28 פברואר, 2023, https://bit.ly/3yhfJBz

English edition  https://bit.ly/3lVqpCM

*הצטרפות ארה"ב לגינוי ישראל במועצת הביטחון של האו"מ מייצגת את החזרת תפישת העולם של ממסד מחלקת המדינה למרכז הבמה של מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב. זו הפעם הראשונה בשש השנים האחרונות שארה"ב מאפשרת למועצת הביטחון לגנות את ישראל.

*תפישת עולם זאת אינה רק עוינת לישראל, כפי שמאפיין את מחלקת המדינה מאז שהובילה את ההתנגדות להקמת מדינה יהודית ב-1948 ול"כיבושי 1948".

*תפישת העולם של מחלקת המדינה פוגעת באינטרס ארה"ב, כאשר היא משעבדת מדיניות חוץ וביטחון לאומי חד-לאומית ועצמאית – כלפי משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", הסוגייה הפלסטינית, וכו' – למדיניות רב-לאומית משותפת עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ועם אירופה הרופסת והפייסנית כלפי משטרי טרור.

*תפישת עולם זאת מקריבה את מציאות המזרח התיכון על מזבח הרהורי-לב, כפי שמתעדת ההנחה שמדינה פלסטינית ביו"ש תגשים את החזון הפלסטיני, תקדם את השלום, תצמצם את הטרור ואת זעזועי האזור ותשדרג את האינטרס האמריקאי.

*אבל, מציאות המזה"ת בכלל, ושל ירדן בפרט, יחד עם ההתנהלות פורעת-החוק הפלסטינית במישור הבינערבי והעולמי, מלמדים שמדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תגרום להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי והמתון-יחסית מזרחית לנהר, ותביא לתופעות לוואי הרסניות כגון:

^החלפת המשטר ההאשמי ע"י משטר טרור פלסטיני, משטר טרור "האחים המוסלמים", או משטר טרור אחר;

^הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק או תימן, שתמונף ע"י משטר האייתולות כדי להדק את החגורה סביב סעודיה וישראל;

^הפיכת ירדן לזירת טרור איסלאמי אזורית ועולמית;

^תופעת-דומינו הרסנית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על קיום כל משטרי המדינות הפרו-אמריקאיות, המתונות-יחסית ומפיקות הנפט;

^הפיכת אספקת נפט סדירה מהמפרץ הפרסי לבן-ערובה בידי משטרי טרור אנטי-אמריקאים ועלייה חדה במחיר הנפט;

^עליית רמת-הסיכון של נתיבי השיט של הסחר בין אסיה לאירופה באוקינוס ההודי, ים סוף ותעלת סואץ;

^החרפת השפעתם של מוקדי הפצת-טרור, סמים ומערכות נשק מתוחכמות למשטרים רדיקלים ברחבי העולם, כולל אמריקה הלטינית;

^רוח גבית ליריבי ואויבי ארה"ב ורוח נגדית לכלכלת וביטחון ארה"ב ובעלות-בריתה.

*ממסד מחלקת המדינה – העומד מאחורי התמיכה בהחלטות אנטי-ישראליות באו"מ – משוכנע שהטרור הפלסטיני, האסלאמי והאיראני הוא מונחה-יאוש ולא מונחה-חזון פנאטי וחיסולי. הוא מתעלם מ-100 שנות טרור פלסטיני המונחה ע"י חזון עקירת הישות היהודית "הכופרת" מ"בית האסלאם", כפי שמתועד באמנה של הפתח' (1959) ואש"פ (1964), 8 ו-3 שנים לפני מלחמת ששת הימים.

*טענת מחלקת המדינה כאילו מדינה פלסטינית מערבית לירדן תקדם שלום ויציבות, ואילו שלטון ישראל ביו"ש מהווה מכשול לשלום וליציבות, מתעלמת מהרקורד הפלסטיני הגורם להתייחסות מדינות ערב לפלסטינים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור, שחיתות ובוגדנות בינערביים.

*עמדת מחלקת המדינה כאילו הסוגייה הפלסטינית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי ובבת-עין ערבית נחשפת במערומיה ע"י שתוף הפעולה חסר-התקדים בין ישראל לסעודיה והסכמי השלום עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, שהתעלמו ממחלקת המדינה, עקפו את הסוגייה הפלסטינית – כפי שעשו מצרים וירדן – ולכן התממשו (אם כי תוחלת חייהם תלויה ביציבות האזור וששת המשטרים הערביים).

*מחלקת המדינה מקלה-ראש במרכזיות מערכת החינוך-לשנאה של הרשות הפלסטינית, שהפכה לקו-ייצור היעיל ביותר של טרוריסטים (שאינם "בודדים"!) ולביטוי אותנטי ביותר של תפישת העולם והחזון של ההנהגה הפלסטינית.

*מחלקת המדינה גם מתעלמת מהמשקל הרב של ההסתה המתקיימת במסגדי הרשות הפלסטינית, האדרת טרוריסטים בכיכרות ומבני ציבור של הרשות הפלסטינית והמענקים החודשיים למשפחות של טרוריסטים. כל אלה מצביעים על כישלון צפוי של מדיניות (של מחלקת המדינה) המתבססת על מלל דיפלומטי פלסטיני מתון-יחסית, למרות שהוא מנוגד לחלוטין למעש הטרוריסטי ופורע החוק של הרשות הפלסטינית.

*השתוקקות מחלקת המדינה לפרוש "שטיח אדום" בפני אישים פלסטינים – בניגוד ל"מרבד המעופש" המקבל את פניהם במדינות ערב – החתירה להקמת מדינה פלסטינית, והחיזור (הקטלני?) אחרי משטר האייתולות ו"האחים המוסלמים", מתפרשים כסממני חולשה ע"י יריבי ואויבי ארה"ב.

*הנסיון מלמד שחולשה מהווה הזמנה ל"זאבים", כולל "זאבים" השואפים להכניע את "השטן האמריקאי הגדול" במזרח התיכון, אפריקה, אמריקה הלטינית וגם על אדמת ארה"ב (כפי שלמדנו מהמתקפה על מגדלי התאומים בניו יורק). במציאות זאת על מחלקת המדינה לשדרג את יכולות בעלת בריתה היעילה ביותר – המהווה מכפלן עוצמה ייחודי עבור ארה"ב – ולא לפעול לסירוס כח ההרתעה שלה ע"י הסגתה מרכסי יו"ש חזרה ל"קווי אושוויץ" (כפי שהגדיר אבא אבן ה"יונה הצחורה" את "הקו הירוק").

https://bit.ly/3Zf0O5Y"מידה", 22 פברואר 2023,

English edition  https://bit.ly/3lFI3tZ

מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבאן משוכנעים שמחוות ישראליות דרמטיות לרשות הפלסטינית הן תנאי מוקדם להרחבת הסכמי אברהם, שידרוג יחסי ישראל-סעודיה ואולי אף הסכם שלום עם סעודיה.  האם עמדה זאת תואמת את מציאות המזרח התיכון?

אינטרס ערבי

*הסכמי אברהם ותפקידה הקריטי של סעודיה כמנוע מאחורי ההסכמים, היו מונחי אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ודיפלומטים של סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.

*החלטת המדינות הערביות להגיע להסכם שלום עם ישראל לא נבעה מהשתכנעותן שישראל אכן שואפת לדו-קיום בשלום, ולא מנכונותן להיפרד ממספר תפישות-יסוד של האסלאם, אלא מהערכתן שיכולותיה הביטחוניות, הטכנולוגיות והדיפלומטיות של ישראל הן חיוניות לעמידה מול אויבים משותפים: משטר האייתולות באיראן וטרור "האחים המוסלמים".

*סעודיה ו-6 מדינות ערב (כולל מצרים וירדן) השותפות להסכמי שלום עם ישראל מבינות שהמזרח התיכון דומה להר געש היורק לבה רותחת באופן בלתי-צפוי, כפי שמלמדות 1.400 השנים האחרונות של המציאות הבינערבית הסוערת – פנימית ואזורית – וכפי שמלמד הצונאמי הערבי שפרץ בסוף 2010 ועדין משתולל ברחוב הערבי.

*מדינות ערביות אלו שואפות לצמצם את כוחם של גופים פורעי-חוק, ולכן חוששות מאופיה של מדינה פלסטינית, לאור ההתנהלות הפלסטינית האלימה בזירה הבינערבית והבינלאומית, שהפך את הפלסטינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה בינערביים.

*מדינות אלו מודאגות מהכרסום שחל לאחרונה בכח ההרתעה של ארה"ב, שהוא מרכיב חיוני בביטחונן הלאומי, כמו גם מהתוצאות הרות-האסון של 43 שנות האופציה הדיפלומטית של ארה"ב כלפי משטר האייתולות (הפועל להפלת כל משטר סוני ערבי), המעניקה רוח גבית עזה לטרור, הפצת סמים ויכולות קונבנציונליות ובליסטיות קטלניות של איראן מהמפרץ הפרסי, דרך רחבי המזרח התיכון, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ועד אמריקה הלטינית. מדינות ערב הסוניות הפרו-אמריקאיות חוששות מהשלכות החיבוק שמעניקה ארה"ב ל"אחים המוסלמים", שהם ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם עם אגפים דתיים, חינוכיים, סיעודיים ופוליטים. הן גם ערות לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only?), לרפיסות האירופאית ולחולשת המשטרים הערביים.

תפקידה של ישראל

*סעודיה ו-6 המדינות שחתמו על הסכם שלום עם ישראל חשות את מאכלת האייתולות ו"האחים המוסלמים" על צווארן. הן רואות בישראל את "סוכן ביטוח החיים" היעיל ביותר – ואולי היחיד – באזור. הן מעריכות את ישראל כמכפלן-עוצמה היעיל ביותר של ארה"ב במזרח התיכון, ומכירות בכח ההרתעה שפיתחה מאז 1967, כפי שמפגינה בפעילות הצבאיות נגד איראן (בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן) ונגד הטרור הפלסטיני והלבנוני. הן אף מכבדות את יכולות ישראל בתחום המודיעין, האימונים וגיבוש תורות לחימה.

*מדינות אלו רואות בישראל שותף-אמין ב"יום סגריר", ובמיוחד עקב נכונות ישראל להדוף לחץ אמריקאי כאשר מדובר בעקרונות היסטוריים וביטחוניים כגון ירושלים,יו"ש ואיראן. הן גם שואפות למנף את מעמדה החיובי של ישראל בקרב הציבור האמריקאי ונבחריו בשני בתי הקונגרס לשידרוג קשרים ביטחוניים ואזרחיים עם ארה"ב.

*סעודיה, איחוד האמרויות ובחריין מתמקדות במאמץ לגוון  את תשתיתן הכלכלית, מכיוון שהן ערות לסכנות הטמונות בתלות-רבה-מדי בנפט וגז טבעי, החשופים לאי-יציבות מחירים ולאיום הכחדה מצד חידושים טכנולוגים היוצרים אנרגיה נקיה וזולה יותר. הן מכירות בישראל כמעצמה טכנולוגית העשוייה לסייע להן בהשתחררות מהתלות בנפט וגז טבעי, גיוון מקורות ההכנסה ויצירת מקומות עבודה נוספים, במקביל לשיפור מצבן הביטחוני.

*הסכמי אברהם – בנוסף להסכמי השלום עם מצרים וירדן – וההרחבה חסרת-התקדים של שתופי הפעולה בין ישראל לסעודיה, מבהירים שמשקל אינטרס ערבי חיוני עשוי לעלות על משקלם של עקרונות מרכזיים באסלאם, כגון ההתנגדות בת 1,400 שנים לריבונות "כופרים" ב"בית האסלאם".  אינטרסים חיוניים עשויים אף להוביל להתמתנות דרמטית של  מערכת החינוך (המהווה בבואה נאמנה של מדיניות וחזון השלטון). ואכן, בניגוד לרשות הפלסטינית הדבקה ב- ומקצינה את – החינוך לשנאה, איחוד האמירויות עקרה את החינוך לשנאת ישראל ויהודים ושתלה חינוך לאהדת ישראל ויהודים.

תוחלת החיים של הסכמי אברהם

*הסכמי אברהם באו לעולם עקב הנחישות להימנע מהשגיאה השיטתית של מחלקת המדינה, שניכשלה בכל אחת מהצעותיה לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, בגלל התמקדותן בסוגייה הפלסטינית כאילו הייתה נושא מרכזי בסכסוך ובהוויה המדינית הערבית. הסכמי אברהם התמקדו בסדר העדיפויות ואינטרסים ערביים, עקפו את הסוגייה הפלסטינית שאיננה מככבת בסדר היום הערבי, שללו מהפלסטינים את כח הוטו, ולכן באו לאוויר העולם.

*תוחלת החיים של הסכמי אברהם תלוייה ביציבות המשטרים השותפים להסכמים.

*הסכמי אברהם הביאו לצעדים ראשונים של התמתנות מדינית ודתית ונכונות לדו-קיום בשלום, המשוועים לתמיכת ארה"ב במדינות המעורבות, ולא ללחץ על מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות.

*אבל, אין להתעלם מהאיומים ברורים, מיידיים וקטלניים על הסכמי שלום במזרח התיכון, הדומה להר געש הפולט לבה באופן בלתי-צפוי, ומאופיין ע"י פיצול, אי-יציבות, אי-סובלנות, אלימות, עריצות והיעדר דמוקרטיה, המביאים למשטרים זמניים (המגיעים לשלטון באלימות ולא בבחירות חופשיות), ולכן למדיניות והסכמים זמניים; וכל זאת במישור הבינערבי! תמיכה נחושה של ארה"ב בהסכמי אברהם – בניגוד לקרירות שמפגינה מחלקת המדינה – תצמצם את הסכנה לעתיד ההסכמים.

*על זמניות המשטרים הערביים – ולכן זמניות מדיניותם והסכמיהם – וההשלכות הפנימיות, אזוריות ועולמיות, אפשר ללמוד מהצונאמי הערבי (הנקרא בטעות "אביב ערבי") המשתולל ברחוב הערבי מסוף 2010.  כך גם שינויי משטר במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, 1963 – פעמיים, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים משנות ה-90', 1990, 1962), ועוד.

*יציבות המשטרים השותפים להסכמי אברהם תעורער ע"י מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן (בהתחשב ברקורד הפלסטיני הבינערבי והעולמי), שתביא להפלת המשטר ההאשמי המתון-יחסית מזרחית לנהר; תהפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת דוגמת לוב, סוריה, עיראק ותימן, ולזירת טרור אסלאמי אזורי ועולמי; תגרום לתרחיש דומינו העלול להפיל את המשטרים מפיקי הנפט והמתונים-יחסית בחצי האי ערב; ולהעניק רוח גבית עזה למשטר האייתולות, סין ורוסיה ורוח נגדית הרסנית לארה"ב ובעלות-בריתה.

*מדיניות והסכמי שלום הם מרכיבים משתנים במכלול הביטחון הלאומי במזרח התיכון הבלתי-צפוי, בלתי-יציב ואלים, שאין בו דו-קיום בשלום בינערבי מאז המאה ה-7. לעומת זאת, טופוגרפיה וגיאוגרפיה כמו רכסי יו"ש והגולן הם מרכיבים קבועים במסגרת גבולות הביטחון המינימליים של ישראל במציאות הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. מרכיבים קבועים אלו משדרגים באופן דרמטי את כח ההרתעה של ישראל והופכים אותה למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב ומדינות הסכמי אברהם.

*ככל שמתעצם כח ההרתעה הישראלי, משתדרגת יציבות מדינות הסכמי אברהם, וכן נחלשים משטרים וארגונים האחראים להפצת טרור וסמים ומאיימים על יציבות המזרח התיכון והעולם, ובמיוחד על הביטחון הלאומי וביטחון הפנים של מדינות הסכמי אברהם וארה"ב.

*האם המשטרים הערביים הקשורים להסכמי אברהם לא ישדרגו את קשריהם עם ישראל – אותה הם רואים כמרכיב חשוב לביטחונם וכלכלתם – אלא אם כן ישראל תבצע מחוות משמעותיות לפלסטינים, אותם הם מגדירים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות בינערביים?! האם משטרים אלו יקריבו את יציבותם/קיומם על מזבח הסוגייה הפלסטינית?!

העובדה שהם חתמו על הסכמי שלום עם ישראל מבלי להתנותם במחוות לפלסטינים, ומגבילים את הסיוע לפלסטינים בעיקר למישור המילולי ולא המעשי, מספקים תשובה נחרצת לשתי השאלות.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3K97DSu

English edition  https://bit.ly/3YCCElH

"אי אפשר להבין ההיסטוריה היהודית, מלחמת קיומו של העם היהודי, עמידתו של העם בכל התקופות והארצות… אם לא נראה הייחוד האידאי של האומה היהודית…." (דוד בן גוריון, יחוד ויעוד, 1951).

*אתגר מרכזי לביטחון הלאומי הוא העצמת החינוך על 4,000 שנות השורשים היהודים/ציונים בארץ ישראל, תוך הדגשת הזהות היהודית/ציונית (הגדרה עצמית), חזון (ריבונות העם היהודי במולדתו) ויעוד (קיבוץ גלויות).

*ערכים אלו מאויימים ע"י תפישת עולם פוסט-ציונית, קוסמופוליטית – בנוסף לתפישת עולם אנטי ציונית החותרת לחיסול הישות הציונית – הפועלת לכרסום משקל וסילוף מהותם של השורשים והערכים היהודים/ציונים, ולהמירם בערכים אוניברסלים ורב-תרבותיים.

*הפוסט-ציונות רואה בזהות, חזון ויעוד הציונות מכשול בדרך להשתלבות בקהיליה האינטלקטואלית העולמית.

*הפוסט-ציונות גם משקפת עייפות מהמאבק היהודי/ציוני שהוא מרתון רב-דורות (ובמעלה הר תלול), ומשלה עצמה שהתנהלות שונה תהפוך את המרתון לספרינט.

*הפוסט-ציונות כמהה להיפטר מהאחריות הכרוכה בהיותנו המדינה היהודית היחידה בעולם, הכוללת בין היתר את המערכה הבלתי-נגמרת באיומים הפיזים והרוחנים על היהדות והיהודים בישראל וברחבי העולם.

*הפוסט-ציונות חוברת לחוגים ציונים נרחבים המתמכרים לאשליית ההתנתקות מהמציאות הקשה והמתסכלת של המזרח התיכון הבלתי-צפוי, הפכפך, אלים ועריץ במישור הבינערבי, והבלתי-סובלני כלפי "הכופרים". היא שואפת  להמיר מציאות בלתי-נוחה במזרח התיכון בהרהורי-לב נוחים של "מזרח תיכון חדש", המטיפים לשכתוב המציאות, ההיסטוריה, הזהות, החזון והיעוד היהודים/ציונים, כמו גם לנסיגה דרמטית מחבלי ארץ הקריטים לזהות ולבטחון הלאומי של ישראל.

*זהות, חזון ויעוד יהודיים – המשקפים את היהדות כישות היסטורית, דתית, תרבותית וגיאוגרפית – אינם רק ערכים רוחניים. הם מהווים את תשתית הביטחון הלאומי וכח העמידה הרוחני והפיזי של ישראל. ככל שהם מושרשים יותר, כן נחוש יותר כח העמידה (וההרתעה) בפני אתגרים ואיומים צבאיים, כלכליים, מדיניים, דיפלומטים ואינטלקטואלים העומדים בפני המדינה היהודית והעם היהודי.

*זהות, חזון ויעוד הם גורמים מונחי-היסטוריה וקבועים בתשתית הביטחון הלאומי. לעומתם, הסכמי ביטחון, כלכלה, מדע ושלום הם גורמים משתנים, שתוחלת חייהם תלויה בזמניות השורשית של משטרים, מדיניות והסכמים אזוריים ובינלאומים.

*ככל שמשודרגת תודעת הזהות, חזון ויעוד, כן משודרג כח העמידה (וההרתעה) של ישראל, וכן משודרגת תרומתה הייחודית – כמכפלן עוצמה – לכלכלת וביטחון ארה"ב, שתשתיתה התרבותית והאזרחית מבוססת במידה רבה על שורשים תנ"כיים.

*כדי לחזק את הזהות, חזון ויעוד היהודים/ציונים, על הנהגת המדינה לשנן את ספרו של דוד בן גוריון, יחוד ויעוד, 1951, המדגיש את:

"…. רק עיוור לא יראה שמקורות הסכסוך [עם שכנינו ועם רוב העולם] אינם אך ורק פוליטים, כלכליים או צבאיים, אלא גם אידאים…. האומה היהודית אינה יחידה לאומית ופוליטית בלבד, היא מגלמת בתוכה רצון מוסרי, ונושאת חזון היסטורי מאז הופיעה על הבמה ההיסטורית…. אי אפשר להבין ההיסטוריה היהודית, מלחמת קיומו של העם היהודי, עמידתו של העם בכל התקופות והארצות…אם לא נראה הייחוד האידאי של האומה היהודית והמאבק קשה-העורף. לא רק מאבק פיסי, כלכלי, מדיני וצבאי, אלא גם מאבק רוחני, מוסרי ורעיוני, שבו עמד ועומד העם היהודי כל הימים, ויעמוד בו עד עת קץ….

"העם היהודי…דרך לראשונה על במת ההיסטוריה לפני כארבעת אלפים שנה. כל הסביבה האתנית, המדינית והתרבותית השתנתה תכלית שנוי…ורק עם ישראל, אם כי נעקר מאדמת מכורתו קרוב לאלפיים שנה, הוא העם האחד הממשיך מסורת קדומים בלשונו ותרבותו…. תהפוכות הזמן לא שמו לאל ייחודו הלאומי….

"…. עם הקמת מדינת ישראל, כאילו הוכתר המאבק הממושך של העם העברי בניצחון סופי. אולם אין זאת אלא אשלייה מטעה ומסוכנת. לא נגמרה מלאכת הבניין וקיבוץ גלויות הוא רק בראשיתו….

"באומתנו הקטנה ישנם תמיד חוגים הנמשכים אחרי הברק והקסם של כוחות אדירים…. לתכונה זאת של התבטלות והתרפסות בפני הפריץ קראו בהיסטוריה החדשה שלנו בשם "מה יפית"…. העם היהודי…לא יוותר על חזונו ההיסטורי ומורשתו הרוחנית הגדולה…לא ירוקן עצמאותו הלאומית…ולא ישתעבד לזרים בקביעת עתידו ודרכו…. במדינת ישראל אין כל מחיצה בין היהודי ובין האדם שבתוכנו…. עצמאות אינה ניתנת לחלוקה. אין עצמאות בעניינים יהודיים ותלות בעניינים אנושיים עולמיים…. נקיים זיקתנו לעולם הגדול; זיקה אך לא קבלת מרות חיצונית…. רק מתוך עצמאות פנימית מגיעים לעצמאות חיצונית….

"שלילת הכח הפיסי היא שלילת החיים…. אין נפש בלי גוף…. אין יעוד אוניברסלי בלי קיום ממלכתי לאומי….

"הקו המנחה בחינוך הצבא, הנוער והעם הוא ייחודנו הלאומי…. הייחוד הלאומי הוא מטרה ואמצעי כאחד. הייחוד הוא זכות טבעית והיסטורית, ואמצעי באשר הוא חובה למילוי הייעוד…. הייעוד של העם היהודי…הוא קיבוץ גלויות…המשימה המרכזית של ימינו…. אין תקנה לשבות העם בלי תקנה לשבות הארץ [התיישבות]….

"אין השלום בעולם ובמזרח התיכון תלויים ברצונה של ישראל, אלא בכוחות שאין לישראל שליטה עליהם…. השכנים [שלנו] אינם מתכוונים רק להצר גבולותינו…אלא למחות מדינת ישראל מעל מפת העולם ולעקור הישוב היהודי מן השורש…לכלותנו ולהשמידנו….

"מאחורינו ארבעת אלפים שנה של מאבק ויצירה שהטביעו חותמן על תולדות האנושות ועיצבו את רוחנו, גורלנו ויעודנו…. מעטות האומות שיש להן היסטוריה רצופה במשך תקופה כה ארוכה ועבר כה עשיר…. החינוך במדינה יחטיא אם לא יפתח אוצרות גנוזים אלה לנוער כולו…. לא יתואר חינוך בישראל שאינו מושתת על התנ"ך…. אבל לא מספיקה הזיקה לארץ ישראל של מעלה….

"מדינת ישראל לא נועדה לתושביה בלבד, אלא לעם [היהודי] כולו…. גורל המדינה וגורל העם בתפוצות קשורים זה בזה…."

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3DAlJZ0

English edition  https://bit.ly/3Ye0qUX

ביקור מזכיר המדינה אנתוני בלינקן במצרים, ישראל והרש"פ (31-29 ינואר 2023) היה ציון דרך נוסף במורשתו עתירת-השגיאות במזה"ת, הפוגעת באינטרס ארה"ב, ביציבות האזור ובחתירה לשלום.

בלינקן במצרים

*במפגש עם בלינקן הדגיש הנשיא סיסי את השלכות הארועים הוולקנים בלוב, המתדלקים את מדורת המזה"ת מאז התפרצותם ב-2011, ומחריפים את הטרור האיסלאמי באפריקה ואירופה ואת טרור "האחים המוסלמים" במצרים.

*ההתפרצות באה בעקבות המתקפה הצבאית של נאט"ו, בהנהגת ארה"ב, על משטר קדאפי, שהייתה ביוזמת אישים מרכזיים בנשיאות אובמה-ביידן, שכללו את אנתוני בלינקן (שהיה היועץ לביטחון לאומי של סגן הנשיא ביידן), והונהגו על ידי מזכירת המדינה הילארי קלינטון ולצידה ג'ייק סאליבן יועצה הבכיר וראש האגף לתכנון מדיני (המכהן היום כיועץ לביטחון לאומי של הנשיא ביידן), סוזן רייס השגרירה לאו"מ וסמנטה פאואר היועצת הבכירה של הנשיא אובמה.

*המתקפה על קדאפי הייתה מונחית-זכויות אדם, אבל נכשלה קשות עקב אי-הבנת הזירה המזה"תית, המתרחש בלוב והשינוי המהותי בהתנהלות קדאפי. הרודן הלובי (שהעביר את תשתית הנשק הגרעיני לארה"ב!) לא טבח באנשים חפים מפשע אלא בטרוריסטים אסלאמים אנטי-אמריקאים, שמיהרו לרצוח את שגריר ארה"ב בלוב, כריסטופר סטיבנס, מייד לאחר שארה"ב סייעה בידם לחסל את קדאפי.

*מטרת המתקפה הייתה למנוע טבח איום ונורא של תושבי לוב על ידי קדאפי, אבל למעשה דירדרה את לוב לתוהו ובוהו של עשרות שנים, ולשפיכות דמים המגמדת את התחזיות הנוראיות ביותר של קלינטון ובלינקן.

*הפלת משטר קדאפי הפכה את לוב – שהיא הבטן הרכה של אירופה – לאחת הזירות הגדולות בעולם של טרור אסלאמי אנטי-מערבי, גן עדן למבריחי סמים ונשק, מאיץ להחרפת הטרור האסלאמי הגלובלי, מגרש בייתי של עשרות מיליציות טרור, ובמה למלחמות אזרחים עם מעורבות של תורכיה, קטאר. איטליה, מצרים, איחוד האמירויות, סעודיה וצרפת.

*מדיניותו מונחית-זכויות האדם של בלינקן התעלמה (ועדין מתעלמת) מהעובדה שבמזה"ת אין בפני ארה"ב בחירה בין מדינות ערביות המכבדות או מפירות זכויות אדם, אלא בחירה בין מדינות ערביות פרו-אמריקאיות ומדינות ערביות אנטי-אמריקאיות שכולן מפירות זכויות אדם.

*הסירוב להכיר במציאות זאת מביאה גם ללחץ צבאי, כלכלי ודיפלומטי על הנשיא סיסי הפרו-אמריקאי, יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן הפרו-אמריקאי ויורש העצר האמירתי מוחמד בן זייאד הפרו-אמריקאי לריכוך מלחמתם בטרור "האחים המוסלמים" (המוגדרים על ידי מחלקת המדינה כגוף דתי, חברתי ופוליטי לגיטימי) והטרור החות'י בתימן הנתמך על ידי איראן.

*מדיניות זאת של בלינקן – בנוסף להשתוקקות להגיע להסכם נוסף עם משטר האייתולות באיראן – דוחפת את מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות לזרועות סין ורוסיה.

בלינקן בישראל וברש"פ

למרות אכזבתו של בלינקן מההתנהלות פורעת-החוק של איראן, ועל אף הרחבת התרגילים הצבאיים המשותפים בין ארה"ב לישראל, בלינקן ממשיך לכפור בעובדה שהאופציה הדיפלומטית כלפי איראן – המיושמת מפברואר 1979 – נכשלה כישלון חרוץ, ומעניקה רוח גבית עזה לאסטרטגיה האנטי-אמריקאית של האייתולות במפרץ הפרסי, המזה"ת, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ואמריקה הלטינית (עד גבול ארה"ב-מכסיקו).

*בלינקן דוחה את טענת ישראל וכל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות שרק איום אמין באופציה צבאית לשינוי-משטר יכול להסיר את האיום האזורי והגלובלי,  הטרוריסטי, קונבנציונלי, בליסטי וגרעיני של משטר האייתולות. בלינקן עדין משוכנע שחבילה נדיבה פיננסית ודיפלומטית עשויה לשכנע את המשטר האפוקליפטי בטהרן לדבוק בדו-קיום בשלום, לנהל מו"מ אמין ולזנוח חזון דתי, פנאטי וגלובלי בן 1,400 שנים.

*מדיניות בלינקן כלפי איראן מכרסמת קשות בכח ההרתעה של ארה"ב ובאמינותה האסטרטגית בעיני בעלות בריתה הערביות, החשות את מאכלת האייתולות ו"האחים המוסלמים" על צווארן.

*לפי דובר מחלקת המדינה: "יש צורך דחוף שכל הצדדים [ישראל והרש"פ] יורידו את הלהבות… וישימו קץ למעגל האלימות הגורם לקטל רב מדי של חפים מפשע…."

*בלינקן משתמש שוב בסימטריה מוסרית – הבלתי מוסרית – שאינה מבחינה בין טרוריסטים פלסטינים המתמקדים בשיטתיות ובכוונה ברצח אזרחים (ולעתים פוגעים בחיילים), לבין חיילי צה"ל המתמקדים בשיטתיות ובכוונה בהרג טרוריסטים (ולעתים פוגעים באזרחים). הסימטריה המוסרית מדרבנת (לא בכוונה תחילה) את הטרור הפלסטיני, ונועדה לצמצם את מלחמת ישראל בטרור הפלסטיני.

*ביקור בלינקן ברמאללה מאדיר את הלגיטימיות של הרש"פ המקיימת – מאז 1993 – מערכת חינוך לשנאה השוטפת את מח הנוער הפלסטיני בשנאת ישראל והיהודים ובהתמכרות לחיסול "הישות הציונית". מערכת החינוך לשנאה מהווה בבואה אותנטית של תפישת העולם והחזון הפלסטינים, ומהדהדת את המסרים של אמנות הפתח' ואש"פ מ-1959 ו-1964, הקוראות ל"שחרור פלסטין" של טרום-1967.  מערכת החינוך הפלסטינית הפכה לחממה וקו-יצור היעילים ביותר של טרוריסטים ומתאבדים פלסטינים (שאינם "טרוריסטים בודדים" אלא טרוריסטים ממסדיים).

*בלינקן מעניק חשיבות רבה יותר למלל הדיפלומטי הפלסטיני מאשר להתנהלות החינוכית מלבת-הטרור הפלסטינית. הוא מתעלם מהעובדה  שתנאי-מוקדם למו"מ אמיתי לשלום הוא עקירת החינוך לשנאה, ההסתה במסגדים, המענקים הנדיבים למשפחות טרוריסטים והאדרת טרוריסטים על ידי אנדרטאות והנצחת שמותיהם על מוסדות ציבוריים, כולל בתי ספר.

* בלינקן משוכנע שהקמת מדינה פלסטינית היא תנאי לשדרוג יציבות המזה"ת ולחתימת הסכם שלום עם ערב הסעודית. את הגישה הזאת אפשר להעריך על רקע הכישלון הסדרתי של כל הצעות השלום של מחלקת המדינה שנכשלו עקב התעלמותן מהרקורד הפלסטיני פורע-החוק במישור הבינערבי והישראלי ומסדר העדיפויות הערבי (שאינו רואה בסוגייה הפלסטינית נושא רב-חשיבות), ובמקביל העניקו לפלסטינים כח-וטו על תהליך השלום.

*למעשה, הסכמי השלום עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, ושיפור היחסים הדרמטי עם סעודיה (שהיא מנוע מרכזי ל"הסכמי אברהם"), הושגו על ידי עקיפת הסוגייה הפלסטינית, והתמקדות באינטרסים הערביים (המקודמים על ידי שתוף פעולה בטחוני וטכנולוגי עם ישראל) ולא באינטרסים הפלסטינים.

*בניגוד לדעת בלינקן, מדינות ערב אינן מקריבות את האינטרסים שלהן על המזבח הפלסטיני.

*בלינקן מתעלם מהמציאות המזה"תית המדגישה את אי-מרכזיות הסוגייה הפלסטינית (אף מלחמה ערב-ישראל לא פרצה עקב הסוגייה הפלסטינית) ומסדר העדיפויות הערבי (אף מדינה ערבית לא הפעילה שריר צבאי – ובקושי שריר פיננסי – למען הפלסטינים), אלא אם כן סבורים שהמלל הערבי הפרו-פלסטיני משמעותי יותר מההתנהלות הערבית האדישה/שלילית כלפי הפלסטינים.

*בניגוד לבלינקן, מדינות ערב הפרו-אמריקאיות רואות בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-טובה בינערביים, ומכירות באופי העריץ, מושחת וטרוריסטי של הרש"פ. הן ניכוו מנטיית הפלסטינים לפגוע ביד המסייעת להם ומארחת אותם, כפי שהיה במצרים בתחילת שנות ה-50', סוריה – 1966, ירדן – 1970-1968, לבנון – 1982-1970 וכווית – 1990.

*מדינות אלו גם ערות לעובדה שהפלסטינים נוטים לשתף פעולה עם משטרים פורעי חוק: גרמניה הנאצית, ברה"מ והגוש הסובייטי, אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, קובה, וונצואלה וצפון קוריאה, ואימון ארגוני טרור מאמריקה הלטינית, אסיה, אפריקה ואירופה.

*השורה התחתונה היא שבניגוד סוחף להערכת בלינקן מדינה פלסטינית מערבית לירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לירדן; תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי דוגמת לוב, לבנון, סוריה ותימן; ותגרום לתגובת שרשרת שלילית ברחבי חצי האי ערב, העלולה להפיל את המשטרים במדינות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות; לזעזע את המזה"ת (לפחות); תפגע קשות באינטרסים ביטחוניים וכלכליים של ארה"ב, ותקדם אינטרסים של משטר האייתולות, רוסיה וסין.

"חדשות מחלקה ראשונה", 17 ינואר 2023, https://bit.ly/3HDwVGx

English edition   https://bit.ly/3HDgGJC

סעודיה – סדר עדיפויות

*מחלקת המדינה (מחמ"ד) וממסד מדיניות החוץ המערבי טוענים שהסוגייה הפלסטינית מככבת בסדר העדיפויות הסעודי, ולכן מסיקים ששדרוג שיתוף הפעולה ישראל-סעודיה – וכמובן השגת הסכם שלום – מחייב מחוות ישראליות  משמעותיות לפלסטינים, כולל הקמת מדינה פלסטינית.

*אבל, בניגוד למחמ"ד, האיש החזק בסעודיה, יורש העצר מוחמד בן סלמן (MBS) אינו כולל את הסוגייה הפלסטינית בצמרת סדר העדיפויות שלו.

*שלא כמו מחמ"ד, MBS מכיר בעובדה שהסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, לא בבת-עין ערבית, וודאי שלא גורם מרכזי בהתפרצויות הוולקניות במזרח התיכון.

*לעומת מחמ"ד, MBS מעניק משקל רב להתנהלות הפלסטינים במישור הבינערבי, הכוללת מידה גדושה של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה, ובמיוחד כפי שהפגינה המעורבות הפלסטינית בפלישת צדאם חוסיין לכווית (שהייתה המארחת הערבייה הנדיבה ביותר של הפלסטינים). MBS גם מודע לשיתוף הפעולה הפלסטיני ארוך-השנים עם ארגוני טרור בינלאומיים, טרור "האחים המוסלמים" ומשטר האייתולות (המהווים איום ברור ומיידי על קיום המשטר בסעודיה), צפון קוריאה, קובה וונצואלה.

*במקביל, MBS מתמקד ביעד אסטרטגי משנה-משחק להפיכת סעודיה  למעצמה מודרנית אזורית ובינלאומית על ידי הגברת היציבות במפרץ הפרסי ובמזרח התיכון הרחב, צמצום מרחב התמרון של ישויות פורעות-חוק (כגון משטר האייתולות ו"האחים המוסלמים"), מניעת הופעת גורמים פורעי-חוק נוספים (כמו החתרנות השיעית במחוז הסעודי המזרחי העשיר בנפט, השבטים החות'ים בתימן הנתמכים על ידי האייתולות, חיזבאללה ומדינה פלסטינית פורעת-חוק), והרחבה דרמטית של השקעות בתשתיות, בתעשייה שאיננה מבוססת-נפט וגז טבעי, ובהשתחררות מהתלות במקורות האנרגיה על ידי חדשנות טכנולוגית.

*למרות אמונתו המוסלמית האדוקה, ועל אף הברית בת 280 השנים בין משפחת סעוד לבין הממסד הוואהאבי הפנדמנטליסטי במרכז ודרום מערב סעודיה, MBS מכיר בחיוניות הצבאית והטכנולוגית של ישראל – ובמעמדה המיוחד בקרב רוב המצביעים והמחוקקים בארה"ב – לקידום יעדיו השאפתניים.

*מאז הפך לאיש החזק בסעודיה, פעל MBS להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים בין סעודיה לישראל, והיה מאיץ חיוני להסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן. הוא עשה זאת בהתאם לסדר העדיפויות הסעודי, וללא-קשר לסוגייה הפלסטינית.

*שלא כמו מחמ"ד וממסד מדיניות החוץ המערבי, מדינות ערביות אלו – כמו גם מצרים וירדן שחתמו על הסכמי שלום לפניהן – אינן מקריבות את מציאות המזרח התיכון ואת האינטרסים שלהן על מזבח הרהורי-הלב והסוגייה הפלסטינית.

ישראל-סעודיה: הסכם שלום?

*הסכם שלום אמיתי בין ישראל לבין סעודיה חייב להיות פועל-יוצא של האינטרסים שלהן.

*אינטרס סעודיה להרחבת הקשרים עם ישראל – ואולי אף להגיע להסכם שלום – אינו פועל-יוצא של כמיהת ישראל לשלום וגם לא של מחוות ישראל לפלסטינים, אלא פועל-יוצא של הערכה סעודית את כח-ההרתעה הישראלי הצבאי והטכנולוגי, ושל הפעלת שריר צבאי יעיל על ידי ישראל נגד משטר האייתולות, נגד הטרור הפלסטיני והאסלאמי, וגם של נכונות ישראל להדוף לחץ אמריקאי בהקשר האיראני והפלסטיני.

*ביום סגריר, MBS מעדיף ישראל-מרתיעה ודווקאית על פני ישראל-נסוגה.

*ישראל-מרתיעה היא נכס צאן ברזל עבור MBS, ואילו ישראל-נסוגה מאבדת את חיוניותה עבור סעודיה.

*הסכם שלום ישראל-סעודיה יהיה בלתי-מעשי אם יכלול נסיגה מהטופוגרפיה הדומיננטית של רכסי יהודה ושומרון – שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים – והקמת מדינה פלסטינית. הסכם כזה יהפוך את ישראל  ממרתיעת-טרור ומכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב וסעודיה למתמרצת-טרור ונטל על ארה"ב.

*נסיגה ישראלית לרצועת חוף צרה (24-14 ק"מ), הנשלטת על ידי מדינה פלסטינית ברכסי יו"ש, תביא למחמאות גורפות אך קצרות-טווח ממחמ"ד (עד גל הלחצים הבא), אבל תפגע אנושות בכח ההרתעה ארוך-הטווח, תמחוק את חיוניותה הביטחונית של ישראל עבור ארה"ב וסעודיה, ותשמוט את הקרקע מתחת לביטחונה הלאומי של ישראל.

*לעומת מחמ"ד הרואה בהסכם שלום מסד מרכזי של ביטחון לאומי, המציאות בת 1,400 שנים של המזרח התיכון האלים, הבלתי-צפוי והבלתי-דמוקרטי מאופיינת על ידי משטרים העולים לשלטון בכח-הזרוע ולא בכח-הקלפי, ולכן הם זמניים, כמו מדיניותם והסכמיהם. לכן, למרות החשיבות הרבה של הסכמי שלום במזרח התיכון, אין להקריב למענם נכסי צאן ברזל ביטחוניים קבועים כמו רכסי יהודה ושומרון השולטים על 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל, כולל ירושלים, תל אביב ושפלת החוף, נתב"ג וכביש 6.

*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן, למרות לחץ כבד אמריקאי ואזהרות שפעולות אלו יביאו להסתלקות מצרים מהסכם השלום ולהתפרצות וולקניות אנטי-ישראליות במזרח התיכון.  אבל, סעודיה נשמה לרווחה וברכה – בחשאי – את ישראל, ואילו  מצרים גינתה את הפעולות, אך פעלה לפי האינטרס הלאומי, ולכן לא זנחה את הסכם השלום. למרות זאת – תוך הפניית עורף לסדר העדיפויות הערבי – מחמ"ד מתמידה בלחץ ואזהרות שבנייה מעבר ל"קו הירוק" (גם בירושלים), ואי-הכרה במרכזיות (כביכול) של הסוגייה הפלסטינית, יביאו לשפיכות דמים ולקבורת תהליך השלום ישראל-ערב.

*חרף תפישת העולם של מחמ"ד המתבטאת בכישלון שיטתי במזרח התיכון, ולמרות המלל הערבי הפרו-פלסטיני, המעש הערבי כלפי הפלסטינים הוא אדיש-עד-שלילי. הערבים לא פועלים צבאית (ובקושי פועלים פיננסית ודיפלומטית) למען הפלסטינים, אלא למען האינטרסים המדינתיים שלהם, המושפעים לטובה מישראל עוצמתית והודפת לחצים.

*יורש העצר, מוחמד בן סלמן יביא להסכם שלום עם ישראל, אם הדבר ישרת את יעדיו האסטרטגים השאפתניים, ואם יוכל להתגבר על התנגדות הוואהבים הפנדמנטליסטים, וללא קשר לסוגייה הפלסטינית.

"חדשות מחלקה ראשונה", 8 ינואר 2023, https://bit.ly/3Gs3Bkv

English edition  https://bit.ly/3j7byUV

מזכיר המדינה טוני בלינקן – המעצב המוביל של מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן – משוכנע שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תקדם את השלום, תצמצם את אי-יציבות המזרח התיכון ותתרום לאינטרס ארה"ב.

*אבל – כמו במדיניותו כלפי משטר האייתולות באיראן – בלינקן ממעיט במשמעות ההתנהלות הפלסטינית פורעת-החוק כלפי מצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית, העריצות, השחיתות, החינוך לשנאה וההסתה לטרור המאפיינים את הרשות הפלסטינית, והשלכת גורמים אלו על אופיה האלים הצפוי של מדינה פלסטינית, והשפעתו על קיום המשטרים הערבים הפרו-אמריקאים כגון ירדן ושכנותיה בחצי האי ערב.

*בניגוד לבלינקן, הערבים מעניקים משקל ראוי להתנהלות הטרוריסטית הפלסטינית במישור הבינערבי – כפי שהם מעניקים להתנהלות הטרוריסטית של משטר האייתולות – ולכן הם משוכנעים שמדינה פלסטינית תהיה דומה יותר לסוריה, עיראק, תימן ולוב הבלתי-נשלטות והטרוריסטיות מאשר למדינות ערביות המתונות. לכן, הערבים מגבילים את תמיכתם בפלסטינים למלל מחבק במקביל למעש אדיש-עד-שלילי.

*בניגוד לתפישת העולם של בלינקן, מדינות ערב לא הפעילו מעולם שריר-צבאי (ובקושי שריר פיננסי ומדיני) למען הפלסטינים, ולא פתחו במערכה צבאית נגד ישראל עקב הסוגייה הפלסטינית.

*בניגוד לבלינקן, הערבים ערים לנטייה הפלסטינית – כמו גם האייתולות באיראן והמוג'אהידין באפגניסטן – לנשוך את היד המסייעת להם, כפי שחשו מצרים בשנות ה-50', סוריה בשנות ה-60', ירדן ב-1970-1968, לבנון ב-1982-1970 וכווית ב-1990.  ישראל חשה זאת על בשרה אחרי המחוות הדרמטיות ב-1993 (אוסלו) ו-2005 (התנתקות).

*בניגוד לבלינקן הרואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי במזרח התיכון, הערבים מבהירים במעשיהם (גם אם לא במלל) שהסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, לא בבת-עין ערבית ולא מוקד זעזועים אזוריים.

*בניגוד למדיניות בלינקן, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן לא ראו בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להסכמי שלום עם ישראל. גם סעודיה – המנוע המרכזי מאחורי "הסכמי אברהם" – לא מאפשרת לסוגייה הפלסטינית לשבש את קשריה חסרי-התקדים עם ישראל.

*בניגוד לתפישת העולם של בלינקן, סדר העדיפויות הערבי אינו מדגיש את הסוגייה הפלסטינית, אלא אינטרסים ערבים כגון העמידה בפני איומים קטלניים של משטר האייתולות וטרור "האחים המוסלמים", כח ההרתעה הצבאי של ישראל ויכולותיה הטכנולוגיות הביטחוניות והאזרחיות ותרומתן לביטחון וכלכלת מדינות ערב הסוניות.

*בניגוד לכישלון שיטתי של כל תכניות השלום של בלינקן וקודמיו במחלקת המדינה והבית הלבן (להוציא את "הסכמי אברהם" המנוגדים להתנהלות מחלקת המדינה) – שהתמקדו בסוגייה הפלסטינית – ששת הסכמי השלום נחתמו מכיוון שהתמקדו באינטרסים הערביים, עקפו את הסוגייה הפלסטינית ושללו מהפלסטינים את יכולת הווטו.

*בניגוד לבלינקן המאמין שהפלסטינים – וכך גם לגבי האייתולות – עשויים לקיים הסכמים ולאמץ דו-קיום בשלום, הערבים רואים בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-טובה.

*בניגוד לבלינקן המעוגן בהווה ובעתיד ומקל ראש בעבר, הערבים מעניקים משקל רב למסורת ארוכת-השנים של יחסים קרובים של הפלסטינים עם ישויות פורעות-חוק כגון גרמניה הנאצית, ברה"מ והגוש הסובייטי, משטר האייתולות, צדאם חוסיין, קובה, וונצואלה, צפון קוריאה, "האחים המוסלמים", וארגוני טרור באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית.

*בלינקן לוחץ על ישראל להקריב את מציאות המזרח התיכון והניסיון הערבי המורכבים, עקובי-דם ומתסכלים על מזבח הרהורי-לב הפשוטים לקליטה ושלווים.

*בלינקן לוחץ על ישראל להתנהל לפי המלל – ולא המעש – הערבי בהקשר הפלסטיני.

*בלינקן מנסה לשכנע את ישראל להתעלם מ-120 שנות טרור, חינוך לשנאה והסתה פלסטינים, כמו גם מאמנות הפת"ח ואש"פ (שבאו לעולם לפני 1967!) ולפעול כאילו הפלסטינים מתמקדים בגודלה – ולא בחיסולה – של ישראל.

*בניגוד לבלינקן הפורש בפני מנהיגים פלסטינים "שטיח אדום", הערבים פורשים בפניהם "מרבד מרוט".

*מדיניות מחלקת המדינה, המיוצגת על ידי בלינקן, נכשלה באופן שיטתי במזרח התיכון. לדוגמא, תקיעת סכין בגב השאה הפרסי והענקת רוח גבית לשלטון האייתולות; התייחסות לצדאם חוסיין כ"אויבו של אויבי הוא ידיד" עד יום הפלישה לכווית; סלילת הדרך להענקת פרס נובל לשלום לערפאת; הפלת משטר קדאפי שהפכה את לוב למוקד טרור אסלאמי עולמי וזירת מלחמות אזרחים; קבלת פני ה"צונאמי הערבי" – המזעזע את המזרח התיכון מ-2010 – כאילו היה "אביב ערבי"; התנגדות נחרצת להקמת המדינה היהודית, והפעלת לחץ כבד לנסיגת ישראל ל"קווי 1947"; ועוד.

*האם מזכיר המדינה בלינקן יתאים את מדיניותו למציאות המזרח תיכונית, או ימשיך במדיניות המנותקת מהמזרח התיכון? המשך המדיניות הנוכחית יוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, יקצין את האיומים הקטלניים על כל מנהיגי ערב הפרו-אמריקאים, ויחמיר את הפגיעה באינטרסים הכלכליים והביטחוניים של ארה"ב ובסיכוי לשלום.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3F8MrJo

English edition  https://bit.ly/3NYDBkr

לפי תפישת העולם של מחלקת המדינה, מחוות נדיבות, דיפלומטיות ופיננסיות מסוגלות לתמרץ את המזרח התיכון ההפכפך והאלים מאז המאה ה-7 לאמץ ערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, עמידה בהסכמים, דמוקרטיה וזכויות אדם. אבל, למרות שתפישת עולם זאת מונחית על ידי כוונות חיוביות, היא מוסיפה דלק למדורה המזרח תיכונית, ומעניקה רוח גבית למשטרים פורעי-חוק אנטי-אמריקאים ורוח נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות.

לדוגמא:

*מחלקת המדינה (מחמ"ד) קיבלה בברכה את ההתפרצות הוולקנית ברחוב הערבי ב-2010 (הממשיך לסעור גם היום) והגדירה אותה כ"אביב ערבי", "מהפיכת פייסבוק והצעירים" ו"מצעד שלום ודמוקרטיה". אבל, מציאות המזרח התיכון ממחישה שאין אביב – אלא צונאמי – ערבי.

*ב-1978/79 אימצה מחמ"ד לחיקה את אייתוללה חומייני שהצטייר בעיניה כאנטי-קומוניסט, מוקף ביועצים מתונים בעלי רקע מערבי, ושקוע בהענקת חירות לתושבי איראן ולא ביצוא המהפיכה האסלאמית – מהדורה איראנית של גנדי. אבל, מציאות המזרח התיכון ממחישה שמשטר האייתולות מתאכזר לאיראנים, פועל נגד "השטן האמריקאי הגדול" ובעלות בריתו הערביות, עוסק ביצוא המהפיכה השיעית-אסלאמית לרחבי העולם, ומחנך את העם האיראני לשנאת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים.

*מ-1979 מאמצת מחמ"ד את האופציה הדיפלומטית כלפי איראן (ומתנגדת לאופציה צבאית ולשינוי-משטר), בהנחה שהיא – יחד עם מחוות פיננסיות דרמטיות – עשויה לשכנע את משטר האייתולות לנהל מו"מ הוגן, לקיים דו-קיום בשלום עם השכנות הערביות הסוניות, לחדול מהפצת טרור, מערכות נשק וסמים במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית (כולל שתוף פעולה הדוק עם ברוני סמים, ארגוני טרור וממשלות אנטי-אמריקאיות המרכז ודרום אמריקה), ולזנוח חזון דתי, פנאטי ומגלומני אנטי-אמריקאי בן 1,400 שנים. אבל, 43 שנות האופציה הדיפלומטית מבהירות שהיא משחקת לידי האייתולות ובעלי-בריתם האנטי-אמריקאים מהמפרץ הפרסי ועד גבול ארה"ב-מכסיקו, מאיימת על קיומם של המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ותוקעת סכין בגבם של רוב תושבי איראן המייחלים לשנוי המשטר.

*למחמ"ד היה תפקיד מרכזי במתקפה הצבאית של נאט"ו  נגד משטר קדאפי, שהביאה להפלת הרודן הלובי ב-2011, למרות שקדאפי העביר לארה"ב את תשתית הגרעין והנשק הכימי, וחרף מלחמתו הנחרצת בטרור האסלאמי. אבל, חיסול קדאפי הפך את לוב למדינה בלתי-נשלטת, זירה למלחמות אזרחים  עם מעורבות של מדינות זרות (תורכיה, מצרים, רוסיה, איחוד האמירויות, ועוד), ובסיס לטרור אסלאמי אנטי-אמריקאי אזורי וגלובלי.

*עד להתפרצות מלחמת האזרחים בסוריה השתעשעה מחמ"ד באשליות שבשאר אסאד עשוי ליזום רפורמות חברתיות, עקב הרקע שלו כרופא עיניים בלונדון, נשיא התאחדות האינטרנט הסורית ונשואיו לבריטית ממוצא סורי. אבל מלחמת האזרחים חשפה את דמותו האכזרית של אסאד: כ-500,000 הרוגים, 7 מיליון פליטים ומספר דומה של עקורים בתחומי סוריה.

*מחמ"ד מאמצת לחיקה את "האחים המוסלמים" – שהוא ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם עם זרועות פוליטיות, חברתיות ודתיות – ובמקביל מפעילה לחץ על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים עקב מלחמתן השיטתית בטרור "האחים המוסלמים". אבל, מדינות ערב הפרו-אמריקאיות מכירות את האסטרטגיה של "האחים" הפועלים להפלת כל משטר מוסלמי-לאומי, להקמת חברה מוסלמית עולמית בחסות הקוראן, לעידוד ג'יהאד והקרבת חיים למען אללה, ולהכנעת המערב "הכופר", ובראש ובראשונה ארה"ב. מדיניות מחמ"ד דוחפת את סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים לזרועות סין ורוסיה.

*בשנים 1990-1980 התייחסה מחמ"ד לצדאם חוסיין כאילו "אויבו של אויבי הוא ידידי". אבל, גישה פשטנית זאת התפרשה על ידי צדאם כ"אור ירוק" לפלישה לכווית, שהביאה לשתי מלחמות מפרץ, מלחמת אזרחים ארוכת-שנים בעיראק (9 מיליון פליטים ועקורים), והפכה את עיראק למוקד טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי ובסיס-פעולה איראני אנטי-אמריקאי אזורי ועולמי.

*בשנות ה-50' חיזרה מחמ"ד אחרי הנשיא המצרי נאצר הפרו-סובייטי ואנטי-אמריקאי, שפעל להפלת המשטרים במדינות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות (כאשר ארה"ב הייתה תלויה ביבוא נפט מהמפרץ הפרסי). אבל נאצר התמיד בפעילותו האנטי-אמריקאית שנקטעה על ידי מלחמת "ששת הימים", שריסקה את התשתית הצבאית של נאצר, חסכה מארה"ב מכה כלכלית וביטחונית, ושללה מברה"מ בוננזה גיאו-אסטרטגית.

* מחמ"ד פורשת שטיח אדום פיננסי ודיפלומטי לרגלי מנהיגים פלסטינים, לעומת מנהיגי ערב הפורשים לרגלי הפלסטינים מרבד מרופט. בניגוד למחמ"ד, מנהיגי ערב ערים להתנהלות הפלסטינים בזירה הבינערבית, ולכן רואים בהם אב-טיפוס לטרור, חתרנות וכפיות טובה, הנושך את הידיים המסייעות לו.

*כל יוזמות השלום של מחמ"ד סבבו סביב הסוגייה הפלסטינית, ולכן התנפצו על צוקי המציאות המזרח תיכונית, המדגישה שהסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, אינה בבת-עין ערבית ואינה מוקד זעזועי המזרח התיכון.

*ב-1948 התנגדה מחמ"ד, בברוטליות, להקמת המדינה היהודית, בטענה שתהייה פרו-סובייטית, תרוסק על ידי פלישה צבאית כלל-ערבית, תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון ותסכן את אספקת נפט הערבי לארה"ב.

*ב-2022 – בניגוד להערכות מחמ"ד – ישראל מהווה את נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לכח אדם אמריקאי, עוגנת באזור קריטי לאינטרס ארה"ב, וחוסכת לארה"ב את הצורך לייצר ולהציב נושאות מטוסים אמריקאיות נוספות באוקינוס ההודי ובים התיכון, יחד עם מספר חטיבות צבא בתקציב של כ-15 מיליארד דולרים לשנה.

*כדי לקדם את אינטרס ארה"ב, על מחלקת המדינה לבסס את מדיניותה על מציאות המזרח התיכון – למרות שהיא מורכבת ומתסכלת – ולא על תפישות עולם המנותקות מהמזרח התיכון.