תפריט
"מידה", https://bit.ly/35hoqgg
English edition https://bit.ly/3lkaKHy, https://bit.ly/30HZ8Gw
השפה הערבית, חלק ב', כיתה ה', עמודים 61-51 ולימודי חברה, חלק א', עמוד 40 – בתכנית הלימודים של הרש"פ, 2020 – מהללים את דלאל מוגרבי, שהובילה את טבח 38 אזרחים, כולל 13 ילדים (רובם נוסעי שני אוטובוסים) ופציעתם של 72 אזרחים במרץ 1978. הספרים מעודדים את התלמידים ללכת בעקבותיה של "כתר האומה… ואב-טיפוס של ההתנגדות הפלסטינית… שמאבקה יהיה חקוק לעד בראשנו וליבנו."
מערכת חינוך – בבואת הנהגה וחברה
מערכת חינוך היא הבבואה האמינה ביותר של זהות, ערכי יסוד, תרבות, התנהלות, תפישת עולם וחזון מעצבי המערכת בפרט והחברה בכלל.
למערכת החינוך תפקיד מרכזי בעיצוב אישיות הפרט והחברה, במיוחד בחברות טוטליטריות כמו הרש"פ. מערכת החינוך הפלסטינית מעוצבת על ידי מחמוד עבאס מאז 1993, כאשר הקים אותה במסגרת תפקידו כסגנו של ערפאת. מערכת החינוך הפלסטינית היא מוצר-לוואי גם של אמנות פת"ח ואש"פ (1959, 1964 ו-1968) ו"תכנית השלבים" (10 הנקודות) של אש"פ (1974) המציגות את החזון הפלסטיני.
מערכת חינוך בחברות שאינן דמוקרטיות משקפת את תפישת העולם של ההנהגה באופן אמין יותר מאשר הצהרות דיפלומטיות, תדרוכים וראיונות תקשורת, המהווים "שומרי מסך" שנועדו להסתיר את החזון המוצג – נאמנה – על ידי ספרי הלימוד של מערכת החינוך.
חברות חופשיות רואות במערכת החינוך אמצעי להנחלת ערכי מוסר, העשרת ההשכלה ושדרוג רמת החיים. לעומתם, משטרי דיכוי רואים במערכת החינוך אמצעי להנחלת ערכים אלימים המבססים את שלטונם, שטיפת-מוח וקידום חזון, כולל עידוד טרור.
חברות חופשיות מטפחות את מערכת החינוך כחממת סובלנות, דו-קיום בשלום וחדשנות. לעומתם, משטרי דיכוי מטפחים את מערכת החינוך כחממת קנאות ואי-סובלנות אלימה.
הדגשים בספרי הלימוד הפלסטינים, 2021-2020
דו"ח ספטמבר 2020 על ספרי הלימוד הפלסטינים היוצא לאור על ידי מכון IMPACT-se, החוקר את מערכות החינוך במדינות מוסלמיות, מתעד החמרה ברמת ההסתה, קריאה לאלימות ועידוד טרור ברש"פ. לדוגמא:
*הצגת היהודים כאויבי איסלאם מושחתים;
*הוקעת ההיסטוריה היהודית בשטח בין נהר הירדן לים התיכון כזיוף;
*תיאור ישראל ותושביה היהודים כבלתי-אנושיים;
*הצגה רהוטה של הכוונה לחסל את ישראל ותושביה היהודים;
*סירוב לדו-קיום בשלום עם ישראל ושלילת הסכם השלום ישראל-מצרים;
*האדרת טרור אנטי-ישראלי וג'יהאד כמשימה אישית דוגמת טבח האתלטים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972;
*הצגת טרור-נשים כאב-טיפוס למאבק בישראל;
*תמריצים דתיים לטרור (כגון 72 בתולות בגן עדן);
* מאות מפות המציגות את פלסטין בכל השטח מנהר הירדן ועד הים התיכון;
תיעוד ההחמרה בהסתה הפלסטינית
*חינוך איסאלמי, חלק 2, כיתה ה', עמודים 79-74: עידוד התלמידות להרוג ולהיהרג במאבק ב"כיבוש הציוני", ולאמץ את מורשת נשים שפעלו כך בהיסטוריה המוסלמית.
*חינוך איסלאמי, חלק 2, כיתה ח', עמוד 93: עידוד התלמידים לקיים את מצוות הג'יהאד למען אללה והמולדת.
*חינוך איסלאמי, חלק 1, כיתה ז', עמודים 89-85: פרק שלם מוקדש להקרבת-חיים בשירות אללה וקריאת תיגר על האויבים הכופרים כקורבן נשגב, המושרש בהיסטוריה האיסלאמית, שזור במציאות הפלסטינית ומוביל לגן עדן.
*חינוך איסלאמי, חלק 1, עמודים 16-10: לפי הקוראן "אללה הזהיר שהיהודים מפיצי שחיתות באמצעות חטא ויוהרה…. שחיתות היהודים הביאה ותביא להשמדתם…."
*חינוך איסלאמי, חלק 1, עמודים 117-114: "לפי האיסלאם, מלחמה בכופרים היא צורך לגיטימי…. לפני מלחמה בכופרים יש לתת להם אפשרות לבחור בין התאסלמות לבין השתעבדות לאיסלאם [כאזרח נחות – ד'ימי]…. מלחמה בכופרים מוגדרת כג'יהאד… נגד המתנגדים להפצת האיסלאם במדינות נוספות. יעדי הג'יהאד נשגבים… בניגוד ליעדים של מלחמות הכופרים…."
*היסטוריה, חלק 2, כיתה יא', עמוד 52: "הפדאיונים [מתאבדים]… פעלו לפגוע ביעדים של האויב בחו"ל, כמו [אולימפיאדת] במינכן 1972 [טבח 11 אתלטים ישראלים ושוטר גרמני]…."
*השפה הערבית, חלק 1, עמודים 15-14: "חאליל אל סכאכיני [מחנך אנטי-ציוני, שיבח את היטלר על שחשף את חולשת היהודים, עודד רצח יהודים ישראלים, חברו של חאג' אמין אל-חוסייני] מפאר את דפי ההיסטוריה… מאיר את האפילה בלילות חשוכים… כתר האומה… מונצח בדפי ההיסטוריה…."
*חינוך איסלאמי, חלק 1, כיתה ט', עמוד 13: "אללה הוכיח יכולתו להשמיד את אויביו…. אללה מבקש לקבל את פני המאמינים הנכונים להקריב את חייהם ולכבדם בהקרבת חיים, לסלוח לחטאיהם ולשדרג את מעמדם בגן עדן…."
*חינוך איסלאמי, כיתה יב', עמוד 16: "אל תאמרו שהמקריבים חייהם למען אללה הם מתים. הם חיים. הקרבת חיים היא מעמד נשגב בעיני אללה…. המקריבים את חייהם חיים עם אלוהיהם. הם עברו מהחיים שאנו מכירים לחיים שאיננו חווים…."
*לימודי חברה, חלק 1, כיתה ו', עמוד 54: "מפת פלסטין [אחת ממאות המופיעות בספרי הלימוד] משתרעת מהים התיכון במערב לנהר הירדן במזרח, מלבנון וסוריה בצפון למפרץ עקבה ומצרים בדרום, שטח של כ-27,000 קמ"ר."
*חינוך איסלאמי, חלק 2, כיתה ח', עמודים 52-49: הקרבת חיים בשדה הקרב היא חלק בלתי-נפרד מג'יהאד, המוצג על ידי פסוקי הקוראן כמלחמה פיזית המתגמלת את משתתפיה. "הג'יהאד מתבסס על הקוראן הקדוש ועל המורשת של הנביא [מוחמד]…. הגמול ממתין ללוחמי הג'יהאד…. אין להתייחס אליהם כמתים…."
*השפה הערבית, חלק 1, כיתה יא', עמודים 76-74: פואמה מאדירה את זיכרו של טרוריסט שרצח 16 נוסעי אוטובוס [מספר 405] מת"א לירושלים והגיע לאושר הנכסף בגן עדן. לוחמי הג'יהאד ניצבים בדרכים ובוהקים ככוכבים…. הולדתם המחודשת תגיח ממעמקי המוות והחשכה…."
מערכת החינוך הפלסטינית ותהליך השלום
מעצבי מדיניות ודעת קהל נוטים להמעיט במרכזיות מערכת החינוך בהוויה הפלסטינית. מערכת החינוך היא הבבואה הנאמנה ביותר של ערכי וחזון ההנהגה והחברה הפלסטינים, למרות שמנוגדת לדיפלומטיה ויחסי הציבור הפלסטינים, שהם "שומר מסך" בעטיפה מתונה.
המסרים של ספרי הלימוד הפלסטינים, מגן הילדים ועד יב', עקביים עם התנהלות אלימה וטרוריסטית פלסטינית במישור הבינערבי, ומלמדים על הצפוי לאיזור אם תקום מדינה פלסטינית.
מערכת החינוך הפלסטינית היא החממה הפוריה ביותר לגידול טרוריסטים שטיפחה כמעט שני דורות של "לוחמים בשירות אללה".
רבים ממעצבי מדיניות ודעת קהל מגנים נחרצות אנשים וארגונים המטיפים לחינוך לשנאה בישראל, אך מתעלמים מתנאי מוקדם לפתיחת תהליך שלום עם הפלסטינים: עקירת – ולא רק שינוי של – מערכת החינוך לשנאה וההסתה הפלסטינית.
לכן, חינוך לשנאה מחד, ותהליך שלום מאידך, הם דבר והיפוכו!
https://bit.ly/3ahrmtV ,"חדשות מחלקה ראשונה"
English edition https://bit.ly/39TJTfR
האם האייתולות באיראן, חמאס וחיזבאללה מונחים, בעיקר, על ידי כמיהה לאיכות חיים משודרגת או ערכי אסלאם קשוחים?
מאבק ארוך שנים מתחולל בין האסלאם הקלאסי, התובע ישום קפדני של הקוראן והשריעה ("חוקי האלוהים"), לבין הרפורמיסטים הקוראים להתאמת האסלאם למאה ה-21 על ידי שנוי עקרונות "מיושנים" של הקוראן והשריעה מהמאה ה-7.
האסכולה הקלאסית מונהגת על ידי אחמד א-טייב, בר הסמכא המוביל באסלאם הסוני, אימאם אוניברסיטת אל-אזהאר בקהיר שנוסדה ב-975 לספירה. משקל רב גם ל"אחים המוסלמים", ארגון הטרור האסלאמי הגדול ביותר, שנוסד במצרים ב-1928, נתמך על ידי הנשיא התורכי ארדואן, מאיים על כל משטר ערבי מתון-יחסית.
בין הקוראים למודרניזציה של האסלאם הנשיא המצרי א-סיסי, ונשיא אוניברסיטת קהיר מוחמד אל-חושט (ולפניהם אתאטורק בתחילת המאה ה-20, שהישגיו הדרמטים הולכים ומתפוגגים בטורקיה של ארדואן). א-סיסי רואה ב"אחים המוסלמים" איום קטלני על שלטונו ושלטון מנהיגים ערבים מתונים, וטוען שריענון האסלאם הוא תנאי לבלימת ההקצנה של הדור הצעיר ולצמצום זעזועי המזרח התיכון.
דומיננטיות האסכולה הקלסית בלטה בינואר 2020 ב"וועידת אל-אזהאר לחדשנות במחשבה האסלאמית", בהשתתפות אישים דתיים ופוליטים מ-46 מדינות מוסלמיות. הוועידה קיבלה בתשואות את קריאת אימאם אל-אזהאר לחדשנות, אך תוך היצמדות קשיחה לקוראן ולשריעה, והטחת ביקורת קשה ברפורמיסטים. לעומת זאת, הייתה תגובה צוננת ושלילית לדברי נשיא אוניברסיטת קהיר שקרא לבטל עקרונות אסלאמים "מיושנים".
הודעת הסיום של הוועידה מאתגרת מעצבי מדיניות ודעת קהל הנוטים להתעלם מהתפקיד המרכזי של הקוראן והשריעה בעיצוב חזון, חינוך ומדיניות של האייתולות, "האחים המוסלמים", ארדואן, חמאס וגם הרשות הפלסטינית. האם ישויות אלו מונחות, בעיקר, על ידי שקולי כלכלה ורווחה או עקרונות האסלאם?
האוזן הישראלית מתבשמת מהכרזת אימאם אל-אזהאר "שג'יהאד אינו שם נרדף למלחמה ונועד להגנה…. ושהשריעה אוסרת על עוינות למתנגדי האסלאם….", אך מתעלמת מההדגשה "שחדשנות האסלאם כפופה לטקסטים בלתי-ניתנים לערעור [קוראן ושריעה]." קיימת נטיה להקריב את המציאות על מזבח הכמיהה לרגיעה, ולהתעלם מהעובדה שהאסלאם נוסד במאה ה-7 בעיר מכה, התפשט לרחבי חצי האי ערב, המזרח התיכון, תורכיה, צפון אפריקה, ספרד ואזורים נוספים באסיה ואפריקה. ההתפשטות חסרת-התקדים לא הייתה בדרכי שלום ולא הייתה הגנתית, אלא מונחית-ג'יהאד תוקפני וטרוריסטי.
ב-2020 ניכרת החרפה של תוקפנות מונחית-ג'יהאד, כפי שמבטאת מערכת החינוך באיראן וגם ברשות הפלסטינית. התוקפנות מבוססת על ערכי-יסוד בני 1,400 שנים של הקוראן והשריעה כגון:
*האסלאם היא הדת הלגיטימית היחידה שנועדה לשלוט בעולם בצו אלוהי;
*על "הכופרים" להשתעבד ל"מאמינים" מרצון או בכח;
*התגייסות לג'יהאד היא שליחות אלוהית המעניקה למתגייס 72 בתולות בגן עדן;
*הטרור נועד לקעקע את בטחון "הכופר" ביכולת ממשלתו להגן מפני האסלאם;
*הסכם עם "כופר" הוא הפסקת אש זמנית כצעד להתעצמות והכרעת ה"כופר";
*כפל-לשון והטעייה הם אמצעי לחימה ב"כופר", תוך דבקות במשימה להכנעתו.
ערכים אלו נראים לתרבות המערבית כארכאים, הרסניים, בלתי-הגיוניים ובלתי-מוסריים, אך הם מהווים נכסי צאן ברזל בשכונה המזרח תיכונית.
ביטחון ישראל מחייב הכרה בדומיננטיות האסלאם הקלאסי בעיצוב החזון והטקטיקה של אויבינו; בהבנת התפקיד המרכזי של החינוך-לשנאה בהקצנת הדור הצעיר ודרבון הטרור; בהבנת ודחיית הטקטיקה של כפל-לשון; והיצמדות למציאות המזרח התיכון ולא להרהורי לב מפתים מבית המדרש המערבי.
"ישראל היום", https://bit.ly/2ZvFeej
English edition https://bit.ly/2ZibyX7
טרוריסטים פלסטינים הם בוגרי מערכת החינוך הפלסטינית בגני ילדים, בתי ספר ומסגדים. המערכת נשלטת על ידי צמרת אש"פ, מעצבת את ערכי ותפישת העולם של החברה הפלסטינית, ומהווה בבואה של חזון מעצביה – ערפאת ומחמוד עבאס.
זהות החברה הפלסטינית מעוצבת גם על ידי הניסיון ההיסטורי, אך זה מוצג ומסולף על ידי מערכת החינוך, המעצבת את אופי הדור הבא.
מערכת החינוך היא הביטוי האותנטי ביותר של מציאות, טקטיקה ואסטרטגיה פלסטינים, המוסווים על ידי "שומר מסך" הכולל הצהרות דיפלומטיות, תדרוכים וראיונות פלסטינים הנעימים לאוזן.
"שומר המסך" המעודן נועד להוליך שולל מעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב המונחים על ידי הרהורי-לב, ראייה פשטנית של מציאות המזרח התיכון וכמיהה לדו-קיום בשלום, חרף המציאות הפלסטינית, ולמרות העובדה שבמזרח התיכון אין עדין דו-קיום בשלום ארוך-טווח בינערבי, וודאי שלא דו-קיום בשלום בין "מאמינים" ל"כופרים".
מכאן שחינוך לשנאה מחד ודו-קיום בשלום מאידך הם דבר והיפוכו, השופך אור על פגם שורשי בגישה הרואה במדינה פלסטינית מרכיב בפאזל השלום. הגישה מתעלמת ממרכזיות החינוך בהשרשת האלימות, טרור, אנטי-ישראליות, אנטישמיות ואנטי-מערביות של אותה מדינה.
תנאי בל-יעבור לדו-קיום בשלום ישראלי-פלסטיני הוא עקירה, ולא רק מיתון, של מערכת החינוך לשנאה והעוסקים בה.
מחקר של פרופ' אלדד פרדו מהאוניברסיטה העברית, חוקר האסלאם, המזרח התיכון ומערכת החינוך הפלסטינית (במסגרת מכון IMPACT-se) מתעד את הקצנת מערכת החינוך הפלסטינית בכל הקשור להאדרת הטרור, הקרבת-חיים על מזבח האסלאם ושלילת קיומה של ישראל.
לדוגמא, האדרת זיכרה של דלאל מוגראבי שהשתתפה ב"טרור כביש החוף" ב-1978 – 39 נרצחים ו-72 פצועים. לפי הכרך השני של "השפה הערבית" לכיתות ה': " דלאל מוגראבי מפגינה במאבקה נחישות וגבורה ההופכים אותה לאלמותית בליבותינו ומחשבותינו…." הרשות הפלסטינית מציגה את מוגראבי כסמל למתאבדים, וקוראת על שמה בתי ספר, מרכזי נוער, מרכזי נשים, סמינרים וכיכרות.
לפי ספרי הלימוד הפלסטינים הסכסוך אינו על גודל – אלא על קיום – המדינה היהודית, ו"הכיבוש" כולל גם את "הקו הירוק" (תל אביב, חיפה, צפת, נצרת, טבריה, הנגב, וכו'). לדוגמא, הכרך הראשון של "לימודי חברה" לכיתות ו': "פלסטינה משתרעת בין הים התיכון ונהר הירדן ובין לבנון וסוריה לבין מפרץ עקבה ומצרים…."
תכנית הלימודים מדגישה את הקרבת החיים על מזבח האסלאם כשליחות עליונה: "אללה שואף לקבל מתאבדים מבין המאמינים ולכבדם במעמד של קדוש מעונה, למחול על חטאיהם ולהאדיר את מעמדם בגן עדן…. יהיו להם 72 נשים מבין הבתולות…. אני מתחייב להקריב את דמי ולהרוות בו את האדמה כדי לחסל את הכובשים והזרים מארצי…." (הכרך הראשון של "חינוך אסלאמי" לכיתות ט' והכרך השני של "לשוננו היפה" לכיתות ג').
המשך ההתמקדות במלל הדיפלומטי המרגיע, וההתעלמות מהתפקיד הקריטי של מערכת החינוך בעיצוב וליבוי הטרור הפלסטיני, עלולים לממש את אופציית המדינה הפלסטינית שתיישם את הערכים והנורמות של מערכת החינוך הפלסטינית.
רשות הפלסטינית – אויב או פרטנר?
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
18 אוקטובר 2018
האם הרשות הפלשתינית חותרת לדו-קיום בשלום עם ישראל? האם הרשות מתמקדת בגודלה – או קיומה – של ישראל?
בסרטון הקצרצר הבא נביא תשובות ברורות ומתועדות לשאלות אלו.
מוזמנים להקדיש ארבע דקות לצפייה בסרטון שהופק ע"י Boomerang – Fighting for Israel.
לצפייה ב-40 הסרטונים של המהדורה האנגלית וב-14 הסרטונים הראשונים של המהדורה העברית: https://bit.ly/2rgyMMh
האם תשקול/תשקלי להעביר לחבריך/חברותיך לרשת?
סוגיית "המחבל הבודד"
האם ההגדרה "מחבל בודד" נגזרת ממציאות המזה"ת והרקורד הפלשתיני?
בסרטון הקצרצר הבא נציג את שורשי הטרור האסלאמי ומציאות המזרח התיכון, השומטים את הקרקע מתחת לאשליית "המחבל הבודד", הפוגעת במלחמה בטרור.
מוזמנים להקדיש כמה דקות ללימוד והעמקה תוך כדי צפייה בסרטון הקצרצר שהופק ע"י Boomerang – Fighting for Israel.
לצפייה ב-40 הסרטונים של המהדורה האנגלית וב-13 הסרטונים הראשונים של המהדורה העברית: https://bit.ly/2rgyMMh
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2LW9qwl
English edition https://bit.ly/2LJ5rEl
"מספר המתאבדים באינתיפאדה הראשונה היה 2,026 ובשנייה 5,050. כמה היו בשתי האינתיפאדות?" כך לומדים תלמידי כיתה ד' ברשות הפלשתינית (ספר מתמטיקה, חלק 1, עמ' 25).
מערכת החינוך והתקשורת הרשמית הפלשתיניות משקפות את תפישת העולם וערכי היסוד של הרשות הפלשתינית, כנהוג במשטר דיקטטורי.
מערכת החינוך היא הכלי היעיל ביותר לעיצוב דמות החברה והנוער הפלשתינים כדי לקדם את יעדי הרשות הפלשתינית.
האנטי-ישראליות ואנטישמיות במערכת החינוך ובתקשורת הרשמית הפלשתיניות חושפים את היעד האסטרטגי של הרשות הפלשתינית: הרס – ולא רק צמצום גודל – הישות היהודית.
לדוגמא, "היכן הפרשים [הדוהרים] לשחרר את מסגד אל-אקצא מאגרוף הכפירה השטני?" (כיתה ז', השפה הערבית, חלק א', עמ' 66). "היהודים לא עמדו בהסכם [עם הנביא מוחמד] ופעלו בבוגדנות ואיבה שהכריחו את המוסלמים להילחם בהם" (כיתה ז', חינוך מוסלמי, חלק א', עמ' 50). "ג'יהאד [מלחמת מצווה מחייבת] הוא אחד משערי גן עדן" (כיתה ז', השפה הערבית, חלק 2, עמ' 92).
הציטוטים הם ממחקר יוני 2018 של דר' ארנון גרויס, שבדק למעלה מ-200 ספרי לימוד בכל שטחי הרשות הפלשתינית, ביוזמת "המרכז לחקר מדיניות המזרח התיכון", ופורסם ע"י "מרכז המידע למודיעין וטרור ע"ש מאיר עמית".
לפי המחקר: "ספרי הלימוד הפלשתינים מתמקדים בדה-לגיטימציה ודמוניזציה של קיום ישראל ותושביה היהודים; אינדוקטרינציה למלחמה ב- ולא שלום עם – ישראל…. הספרים אינם רומזים על אפשרות לפתרון הסכסוך בדרכי שלום…. מטיפים למאבק אלים לשחרור כל-פלשתין, ומדגישים שהכיבוש המקורי היה ב-1948, לא ב-1967…."
לפי מחקר אפריל 2017 של פרופ' אלדד פרדו מהאוניברסיטה העברית, מנהל מחקר ב"מכון לחקר סובלנות ושלום בחינוך", ספרי הלימוד הפלשתינים (ביו"ש ובעזה) מאמצים את "תורת השלבים" של אש"פ, הקוראת למחיקת ישראל בשלבים. ספרי הלימוד מגדירים את מדינת ישראל כ"שטחים כבושים מ-1948". ולכן, "מערכת החינוך הפלשתינית יצרה לאומיות פלשתינית המנוגדת לקיום ישראל."
לפי פרדו, "ספרי הלימוד החדשים של כיתות א'-ד' קיצונים מקודמיהם…. המאבק בישראל וחיסולה הם הנושא המרכזי…. את הילדים אפשר להקריב על מזבח מטרה זאת…. המתאבדים מככבים בשיעורי חשבון…. ספרי הלימוד של כיתות י"א-י"ב משתמשים בדת לליבוי שנאה וקריאה למלחמת-נצח במזרח התיכון…."
לפי דר' גרויס ספרי הלימוד "מגדירים את הקמת ישראל ככיבוש…. ישראל אינה מוגדרת כמדינה ריבונית ואינה מופיעה במפות, גם לא בגבולות 1949…. (כתה ה', לימודי חברה, חלק 1, עמ' 22; כיתה ד', התפתחות לאומית וחברתית, חלק 1, עמ' 7; כיתה ג', מדע וחיים, חלק 1, עמ' 65). תלמידי כיתה ה' לומדים כי דלאל אל-מוגרבי שפיקדה על טבח 35 נוסעי אוטובוס בכביש החוף ב-1978 היא "גיבורה לנצח בלב ובתודעה…." (השפה הערבית, חלק 2, עמ' 51). תלמידי כיתה ט' לומדים "שבקבוקי מולוטוב שפגעו באוטובוס ישראלי גרמו למסיבת ברביקיו…." (השפה הערבית, חלק 1, עמ' 61).
נ.ב. מערכת החינוך הפלשתינית הוקמה על ידי מחמוד עבאס וערפאת השייכים לאגף הפלשתיני "המתון"….
בניגוד לתנועות שחרור לאומיות, הטרור הפלשתיני פוגע במכוון ובשיטתיות באזרחים ערבים ויהודים, ולעתים אף באנשי ביטחון.
הטרור הפלשתיני פגע במדינות ערב כמו ירדן (במיוחד ב-1970-1968(, לבנון (בעיקר ב-1971-1982), כווית (סיוע לפלישת סדאם חוסיין ב-1990), עיראק וסוריה (סיוע לשלטון הדיכוי של סדאם חוסיין ואסאד) ומצרים (שתוף פעולה עם טרור "האחים המוסלמים"). משטרים ערבים רואים בטרור הפלשתיני איום ברור ומיידי לביטחון פנים ולכן מכים בו מעת לעת ("ספטמבר השחור" בירדן ב-1970) ומגרשים תושבים פלשתינים (300,000 מכווית ב-1991). הם מרעיפים על הפלשתינים מלל אך לא משאבים.
הרשות הפלשתינית מפעילה טרור-פנים ושוללת מערביי יו"ש ועזה זכויות אזרח. לכן בריחת נוצרים מרמאללה, בית לחם ובית ג'אלה, זינוק במימדי מאזן ההגירה-השלילי של מוסלמים מיו"ש (25,000 ב-2014, 20,000 ב-2013), נהירה לירושלים ובריחה מעזה דרך הים.
הטרור הפלשתיני פועל נגד משטרים ערביים פרו-אמריקאים, ומשתף פעולה עם האייתולות באיראן, טאליבן, אל קעידה ודאע"ש. לדוגמא, המורה הרוחני של בן לאדן היה עבדאללה עזאם מהשומרון.
הטרור הפלשתיני הוא שלוחה של הטרור האסלאמי הפועל במזרח התיכון מאז הופעת האסלאם במאה השביעית. החמרת הטרור האסלאמי ברחבי העולם מעניקה רוח גבית לטרור הפלשתיני.
הטרור הפלשתיני האנטי-יהודי פעיל, לפחות, משנות ה-20', הרבה לפני הקמת המדינה והשיבה ליו"ש. שתוף הפעולה המתועד עם הנאצים נועד למנוע את הקמת – ולא לצמצם את מימדי –המדינה היהודית. מפת הדרכים של הטרור הפלשתיני מפורטת ב"אמנה הפלשתינית" שיצאה לאור ב-1964, שלוש שנים לפני איחוד ירושלים.
קו היצור של טרוריסטים פלשתינים היא מערכת החינוך לשנאה בגני הילדים, בתי הספר, מסגדים ותקשורת שהוקמה על ידי מחמוד עבאס ב-1993, ומדגישה את החובה להקריב חיים במלחמה נגד "כופרים" שהשתלטו על אדמת וואקף שנועדה, לכאורה, לריבונות מוסלמית. הרשות הפלשתינית אף מעודדת את הטרור על ידי סיוע למשפחות טרוריסטים והנצחת שמותיהם על ידי שמות רחובות, כיכרות ואירועי ספורט.
הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל.
כדי לצמצם באופן דרמטי את הטרור הפלשתיני יש לשקם את כוח ההרתעה, לעבור מרדיפה אחר יתושי הטרור לייבוש ביצת הטרור, מתגובה למניעה, ממתקפה מרוסנת למתקפה בלתי-פרופורציונאלית, מענישת הטרוריסטים בלבד לענישת משפחותיהם וקהילותיהם המגלות חוסר אחראיות, ומהכלה של החינוך לשנאה לעקירתו מהשורש כתנאי לקיום כל מגע (ישיר ועקיף) עם הרשות הפלשתינית.
כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף להרוס את נחישות ישראל, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.
אופי הרשות הפלשתינית – הזוכה ל-17% אהדה בארה"ב לעומת 70% של ישראל – מקומם את רוב ערביי יו"ש נגד מחמוד עבאס, מביא את רוב ערביי ירושלים להעדיף ריבונות ישראלית, ומשדרג את פופולריות חמאס ברחוב הערבי.
אופי הרשות הפלשתינית מבטא שילוב נדיר של שחיתות, מעילה בכספי ציבור, נפוטיזם, חינוך לשנאה, הסתה, טרור, הפרת-הסכמים ושלילת זכויות אזרח, המביאים להגירה גוברת ולבריחת נוצרים.
אופי הרשות הפלשתינית גובש על ידי ערפאת, מחמוד עבאס ופלשתינאים נוספים שהגיעו מאז 1993 מבסיסי טרור בסודן, תימן, עיראק, לבנון, לוב ותוניסיה והשתלטו על ערביי יו"ש ועזה. ב-2003 גער בי נכבד פלשתיני: "מעולם לא נסלח לכם על שכפיתם עלינו את הנהגת אש"פ – סדום ועמורה – מתוניס!"
למרות זאת, ארה"ב היא התורמת המובילה לרשות הפלשתינית: 500 מיליון דולרים סיוע אזרחי וביטחוני, בנוסף ל-250 מיליון דולרים לאונר"א המטפלת במחנות הפליטים הפלשתינים. אבל, התרומה הנדיבה לא הביאה לעקירת החינוך לשנאה וההסתה, לנכונות לדו-קיום בשלום עם המדינה היהודית ולקידום הדמוקרטיה וזכויות האדם ברשות הפלשתינית.
בספטמבר 1993, ערב החתימה על "הסכם אוסלו", ביקשו מנהיגים נוצרים מבית לחם ובית ג'אלה מרה"מ רבין להשאיר את שתי הערים – שהשתייכו לאזור ירושלים בתקופת העותומנים והבריטים – בשליטת ישראל. רה"מ סרב והמנהיגים הנוצרים הזהירו מפני שלטון אכזרי של הרשות הפלשתינית שיהפוך את שתי הערים לעתירות כנסיות אך דלילות נוצרים. ב-2015 הפך הרוב הנוצרי בבית לחם למיעוט של 15%.
לפני החתימה על "הסכם אוסלו" הצגתי את בעל הטור האמריקאי, וויליאם סאפייר, בפני ראש העיר בית ג'אלה לשעבר, פארא אל-עראג', שטען: "עקב בריחה גוברת של נוצרים מבית ג'אלה יהיו בקרוב במדינת בליז במרכז אמריקה יותר נוצרים מבית ג'אלה מאשר אלו שיעזו להישאר בעיר מולדתם." ב-2015 מגיעים המהגרים הנוצרים להישגים מרשימים בבליז, לעומת דיכוי אזרחי ודתי של משפחותיהם בבית ג'אלה.
השחיתות המשפחתית של מחמוד עבאס – שתאוות הבצע זיכתה אותו בכינוי "מיסטר 20%" – נחשפה במאמרו של העיתונאי האנטי-ישראלי, סטפן לנדמן, שהאשים את עבאס "בשוחד, השקעות מפוקפקות וחשבונות בנק נסתרים… הכנסה של כמיליון דולרים לחודש…. לעבאס מספר חשבונות בנק בירדן…. והוא מצפה למטוס פרטי חדש מרוסיה…. בניו, טאריק ויאסר, יוצאים נשכרים מעסקאות של הרש"פ…." לדברי החוקר הוושינגטוני, ג'ונתן שנזר, "עושרם של הבנים הפך לסלע מחלוקת בחברה הפלשתינית…. ליאסר מונופול על מכירת סיגריות אמריקאיות והוא יו"ר חברת תשתיות גדולה… וזוכה להכנסה שנתית של 35 מיליון דולרים…. לטאריק שאפתנות עסקית דומה…."
פעיל זכויות האדם הפלשתיני, באסם עיד, טוען: "הפלשתינים זקוקים למוסדות דמוקרטים שישימו קץ להפרת זכויות האדם ע"י הרש"פ…. מחמוד עבאס עומד בראש משטר רודני ומושחת המנצל מענקים בינלאומיים לחיזוק שלטונו ולא לקידום החברה הפלשתינית. לכן, רוב ערביי ירושלים מעדיפים שלטון ישראלי ולא פלשתיני…."
על הקונגרס האמריקאי לפעול באופן מוסרי ובהגיון בריא ולהתנות את המשך הסיוע הנדיב לרש"פ בשינוי דרמטי של אופי משטרו של מחמוד עבאס.
מפגש פברואר 2012 בין מחמוד עבאס, יו"ר הרש"פ, לבין חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס, שופך אור על המכנה המשותף האסטרטגי הקיים ביניהם, למרות חילוקי הדעות הטקטיים: "תכנית השלבים" להקמת מדינה פלשתינית בכל שטחי פלשתין העותומאנית/מנדטורית.
בנאומו בעצרת האו"ם ב-23 לספטמבר 2011 טען עבאס, המכהן גם כיו"ר אש"פ ופת"ח (שהוקמו ב-1964 ו-1959!), שאש"פ והחלטותיו מהווים את הסמכות העליונה של הפלסטינים וש"הכיבוש" נמשך מ-1948.
ב-14 לאוגוסט 2009 חתם עבאס את הועידה ה-6 של הפת"ח שאשררה את התקנון והתכנית המדינית של הארגון הקוראים להמשך המאבק – בדרכי שלום ומלחמה – עד לחיסול המדינה היהודית. מדיניות הפת"ח מתבססת על "טענת השיבה" של פליטי 1948, הגדרה עצמית, מדינה עצמאית ועשר הנקודות של "תכנית השלבים" שגובשה בהחלטות "המועצה הלאומית הפלשתינית" של אש"פ מיוני 1974. לדוגמא, סעיף 2 קורא להקמת רשות לאומית על כל חלק מפלשתין; סעיף 3 מציין שהסדר חלקי אינו מהווה ויתור על המטרה הסופית של שחרור כל פלשתין מהירדן ועד לים התיכון; סעיף 4 מדגיש שכל צעד שחרור יהיה שלב בהגשמת היעד לשחרור כל פלשתין; סעיף 8 מחייב את הרשות הלאומית הפלשתינית להיאבק להשלמת שחרור כל פלשתין.
בספטמבר 1993, ערב החתימה על הסכמי אוסלו, אמר ערפאת בנאום ששודר ברדיו עמאן שהסכמי אוסלו "יהיו הבסיס למדינה פלשתינית בהתאם להחלטות המועצה הלאומית הפלשתינית מיוני 1974".
מחמוד עבאס מבדיל בין מטרה זמנית, המוכתבת על ידי מציאות זמנית של מגבלות מאזן כוח, לבין מטרה קבועה המוכתבת על ידי "זכות פלשתינית, טבעית, היסטורית, חוקית וקבועה" וייעוד פלשתיני, ערבי ומוסלמי. השגת המטרה הזמנית (יו"ש ועזה) מקדמת את – ואינה באה במקום ואינה מוותרת על – המטרה הקבועה (יפו וחיפה) שבליבה מימוש "טענת השיבה". לכן, הוא אינו רואה בקבלת החלטות האו"מ, במו"מ עם ישראל וב"שחרור כיבושי 1967" פשרה או מתינות, אלא פרגמטיות ומקפצה. עבאס מבחין בין "שלום שלבי וזמני" עם ישראל לבין "שלום סופי וקבוע" שיושג רק עם הגשמת המטרה הקבועה – חיסול ישראל. לדעתו, ויתור על חלק מהמולדת עלול להביא לאובדן כל המולדת. לכן הוא מטפח את "טענת השיבה" לצפת, לגליל, לחיפה, ליפו, לאשקלון ולנגב – ושלילת כל זכות יהודית בפלשתינה – בגני הילדים, בבתי הספר, במסגדים ובתקשורת של הרש"פ. לכן הוא טוען לייצוג ערביי "הקו הירוק". ולכן הוא רואה את הרש"פ כהתחדשות העצמאות הפלשתינית וראשית הקץ של המדינה היהודית "הצלבנית".
מחמוד עבאס הוא מוסלמי מאמין. תפישת עולמו מעוגנת בעקרונות האסלאם הרואים בכל פלשתין אדמת הקדש (וואקף) שאסור לוותר עליה – ייהרג ובל יעבור! את מלחמותיו הפנימיות והחיצוניות הוא מנהל לפי עקרונות האסלאם, כולל "הסכם חודייביה" המשפיע גם על ניהול סכסוכים בין-ערביים.
לפי פרופ' מאג'יד חאדורי, שהיה בר-הסמכא המוביל בדיני שלום ומלחמה באסלאם (War and Peace in the Law of Islam, Johns Hopkins Press, 1955), אללה מבטיח למאמיניו ניצחון סופי; ויתור על המאבק מהווה כפירה; לפי תקדים "הסכם חודייביה" משנת 628 – שהופר ב-630 והביא לכיבוש מכה – מותר למוסלמי להסכים לשלום זמני כדי להתעשת ולהמשיך במלחמת הקודש; המצב הטבעי של היחסים בין האסלאם (הדת הלגיטימית היחידה…) לבין מדינות כופרות הוא מלחמה; הסכם שלום הוא אמצעי להכרעה ולא יעד לדו-קיום.
מערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1994, האדרת טרוריסטים פלשתינים ומשפחותיהם ושטיפת מוח שיטתית באמצעות מסגדים ואמצעי תקשורת הנשלטים על ידי עבאס נועדו לקדם את "תכנית השלבים" המנחה את מחמוד עבאס ו"המחנה המתון" הפלשתיני. התכנית מהווה מכנה משותף אסטרטגי בין עבאס לבין משעל ו"המחנה הקיצוני".
קריסת ההסכמים הישראלים-פלסטינים, שנחתמו מאוסלו (1993) ועד היום, נובעת מהתעלמות מנהיגי ישראל וארה"ב משורש הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ליבת הסכסוך היא שלילת קיומה – ולא גודלה – של ישות שאינה מוסלמית על אדמה שהיא, בעיני המוסלמים, "אדמת הקדש" מוסלמי.
ב-9 לינואר 2012, הדגיש מקורבו של מחמוד עבאס, המופתי הירושלמי מוחמד חוסיין, שכל שטחה של ישראל היא "אדמת הקדש" מוסלמי משנת 637 ולנצח. בדברים שנשא בעצרת הפת"ח, שמחמוד עבאס הוא מנהיגה, ושודרו בטלוויזיה הרשמית של מחמוד עבאס, קרא המופתי להרוג יהודים כדי לזרז את תחיית המתים המוסלמים. קריאת המופתי השתרשה בתודעה הפלסטינית, בסיוע מערכת החינוך של מחמוד עבאס, כפי שמלמד סקר יולי 2011 של הסוקר האמריקאי הדמוקרטי-ליברלי, סטנלי גרינברג, מקורבם של ביל קלינטון וטוני בלייר: 73% מהפלסטינים רואים בהרג יהודים מקפצה ליום הדין. ב-27 למרץ 2010 הכריז מחמוד עבאס: "כל ירושלים וסביבותיה הן אדמת הקדש ופיקדון מאללה. יש לעשות הכול להצלתן מסכנת הייהוד".
עקרון "אדמת הקדש" קבוע, חזק מכל מנהיג ומדיניות חולפים, וחל על כל שטח שנשלט אי-פעם על ידי האסלאם. הוא חלק בלתי-נפרד ממורשת מוחמד והחוק האסלאמי, במיוחד על רקע נסיקת "האחים המוסלמים" הרואים באללה, בקוראן, במוחמד, בג'יהאד ובהקרבת חיים את היעד, החוקה, המנהיג, הדרך והשאיפה הנעלה בהתאמה. הנאמנות ל"אדמת הקדש" מחייבת מוסלמים ל"מלחמת קודש" ולשיקום ריבונות האסלאם בפיליפינים, תאילנד, חלקי סין, קשמיר, צ'צנייה, ישראל, בוסניה-הרצגובינה, ספרד, פורטוגל, ועוד.
על מרכזיות "אדמת הקדש" בהוויה המוסלמית אפשר ללמוד מהתייחסותה לאנדלוסיה – שמו הערבי של מרבית חצי האי האיברי – שנשלטה על ידי האסלאם מ-711 ועד 1492. תור הזהב המוסלמי לא היה בין הירדן לים התיכון, אלא באנדלוסיה, ובמיוחד ארמון/מבצר אלהמברה בגרנדה. בתחילת המאה ה-8 כבשו מוסלמים את חצי האי האיברי, דרום צרפת, סיציליה וחוף איטליה והכריזו עליהם כ"בית האסלאם". ב-1492 השתחררה ספרד משלטון המוסלמים, הרואים עדין את "אל-אנדלוס" כ"אדמת הקדש". 191 ספרדים נרצחו ו-1,800 נפצעו בפעולות טרור מוסלמי במדריד במרץ 2004, שנועדו לתקן את "העוול של אנדלוסיה". סעודיה מקימה בקורדובה – שהייתה בירת אנדלוסיה – את המסגד השני בגודלו בעולם ומסגדים צצים כפטריות ברחבי ספרד.
לפי פרופ' אפרים קארש, ראש למודי המזרח התיכון ב"קינגס קולג'" בלונדון, בספרו "אמפריאליזם מוסלמי", בהוצאת אוניברסיטת ייל, 2007: "ב-1980 היו באפגניסטן מפות שציינו את אזור קסיניאנג בסין ושטחים גדולים בברית המועצות כ"אדמת הקדש" הכבושה באופן זמני…. השייך קארדאווי, המנהיג הרוחני של 'האחים המוסלמים', מהדהד את דברי מוחמד שקונסטנטינופול תהיה הראשונה ליפול בידי המוסלמים ואחריה רומא ושאר אירופה…"
הכרה בריבונות זרה על "אדמת הקדש" היא השפלה, בגידה ושיעבוד אישיים, ערביים ומוסלמים. אבל, לפי תקדים "הסכם חודייביה" משנת 628 – המסביר את ההפכפכנות המדינית הערבית ואת "תורת השלבים" – אפשר לחתום על הסכם טקטי-זמני המוותר על "אדמת הקדש", אך אין לזנוח את האסטרטגיה הקבועה של שחרור "אדמת ההקדש".
המשך מדיניות "שטחים-תמורת-שלום" מבטא נחישות ללמוד משגיאות העבר על ידי חזרה עליהן; משחק לידי אויבי המדינה; מתעלם משורש העוינות הערבית; מסלים ציפיות ערביות; ומחריף את האלימות והטרור באזור.
פניו של מחמוד עבאס, יו"ר הרשות הפלסטינית, נחשפו במפגשו המתוקשר עם הטרוריסטית אמנא מונא, המכונה בפי חבריה לטרור – "השטן מביר נבאללה". בניגוד לתדמיתו המתונה, מחמוד עבאס היה יועצו הנאמן ביותר של ערפאת יותר מחמישים שנים; ייסד מערכת חינוך והסתה לשנאת יהודים ולהאדרת טרוריסטים בכלל ומתאבדים בפרט; מעביר קצבאות חודשיות למשפחות טרוריסטים; קורא רחובות, כיכרות ותחרויות ספורט על שם טרוריסטים; היה אחראי על הלוגיסטיקה של "טבח מינכן"; עשה דוקטורט המכחיש את השואה באוניברסיטת מוסקבה והשתלם בק.ג.ב.; היה אחראי על קשרי אש"פ עם המשטרים האפלים של הגוש הקומוניסטי; תמך בפלישת צדאם חוסיין לכווית; וגורש ממצרים, סוריה וירדן עקב פעילות חתרנית.
התייחסות מחמוד עבאס לטרוריסטים – המתמקדים ברצח אזרחים בשיטתיות ובכוונה תחילה – כ"לוחמי חופש" עקבית עם מרכזיות הטרור בהיסטוריה המוסלמית. שלושה מארבעת החליפים הראשונים נרצחו, מלחמות בית אומייה-בית עבאס וסונים-שיעים אופיינו ע"י טרור, ומשטרים מוסלמים בעידן המודרני תופסים שלטון – מחזיקים בו ומאבדים אותו – באמצעי אלימות וטרור. כבר ב-1829 כתב ג'והן אדאמס, הנשיא ה-6 של ארה"ב, שהייתה מטרה לטרור ברברי-מוסלמי מצפון אפריקה: "עקרונות האסלאם מובילים למלחמה מתמדת באלו המכחישים שמוחמד הוא נביא האלוהים".
אמנם רוב המוסלמים אינם טרוריסטים, אך רוב הטרוריסטים הם מוסלמים, התוקפים בעיקר חברות מוסלמיות ומייצאים את הטרור לרחבי העולם: ארה"ב, הודו, בריטניה, רוסיה, אוסטרליה, הולנד, ארגנטינה, סרי-לנקה, ישראל, תאילנד, קולומביה, ספרד, צרפת, ניגריה ועוד.
משטר מחמוד עבאס שולט ברשות הפלסטינית מאז הקמתה ב-1993 וחינך דור שלם לשנאת יהודים באמצעות מערכות החינוך, הדת והתקשורת הנשלטות על ידו. לדוגמא, סורה 2, פסוק 91 קובעת שהיהודים הם רוצחי נביאים; סורה 5, פסוק 82 בקוראן מתריעה שהיהודים והנוצרים שונאים את המוסלמים; סורה 5 , פסוק 60 מציינת שהיהודים הם בני קופים וחזירים; סורה 5, פסוק 64 טוענת שהיהודים ארורים; סורה 5, פסוק 51 מזהירה מהתחברות ליהודים ונוצרים; סורה 1, פסוק 7 מאשימה שהיהודים זייפו את כתבי הקודש; לפי סורה 9, פסוק 29 על היהודים לשלם מס גולגולת ולהיות מושפלים; הלכות המסורת המוסלמית קובעות שהרג יהודים מקרב את הגאולה.
מערכת האינדוקטרינציה של מחמוד עבאס משרישה את האדרת המתאבדים בפרט והטרוריסטים בכלל. חלק גדול מהפלסטינים מאמין שגן עדן הוא נחלת המתאבדים, המקדמים את "מלחמת המצווה" ביהודים; שהמתאבדים לא ילקו במחלות, עוני והשפלה, וייהנו מחברתן של 72 בתולות, שחורות-עין ויפהפיות ומכוח גברא של 100 גברים, מנעורי-נצח, ממחילה על כל חטאיהם, ממיטות מצופות יהלומים ומהזכות להביא עמם לגן עדן 70 בני משפחה וחברים.
ב-2002, אמרה הגברת הראשונה, לורה בוש, ל"אל פאסו טיימס": איך אוכל להזדהות עם אם פלסטינית השולחת את בתה לרצוח ולהתאבד? לא אוכל!"
חינוך לשנאה מונחה-טרור, והתעלמות בוטה מזכויות אדם, הם שורש הטרור המוסלמי מאז המאה השביעית, הגורם המרכזי ל-1,400 שנים של שפיכות דמים בין-ערבית ויסוד הסכסוך הערבי-ישראלי.
ההתמקדות ב"מפות דרכים", ביוזמות של "הרביעייה", בוויתורים ישראלים כואבים, ביוזמות אמריקאיות ובהחלטות או"מ לא הביאו לשלום בין ישראל לרשות הפלסטינית. הם מסיטים את תשומת הלב מהמכשול המרכזי: חינוך לשנאה ביוזמת הרשות הפלסטינית. הם שופכים שמן על מדורת הטרור שהייתה חלשה הרבה יותר לפני "הסכמי אוסלו".
חתירה לשלום בר-קיימא מחד וחינוך לשנאה מאידך הם דבר והיפוכו. חתירה לשלום אמת – להבדיל מחתירה להסכם שלום פורמלי – מחייבת עקירת החינוך לשנאה כתנאי-מוקדם לכל מו"מ.
The Ettinger Report 2023 © All Rights Reserved
"מידה", https://bit.ly/44qUR9M
English edition https://bit.ly/43HJQR1
סעודיה-איראן: חידוש יחסים דיפלומטים
*סעודיה אינה מניחה לחידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן להאפיל על מציאות המזרח התיכון ההפכפך. היא אינה מקילה ראש בהתנהלות השיטתית של משטר האייתולות באיראן, המחנך את עמו לשנאת והדברת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים; מפגין חתרנות, טרור, והפצת טילים ומטוסים זעירים וקטלניים ללא-טייס לגופים פורעי-חוק במזרח התיכון וברחבי העולם; מתסיס מלחמות אזרחים; מקדם חזון שיעי, פנאטי, מגלומני וחסר-פשרות; מייצא את המהפיכה השיעית ברחבי העולם ושואף להפיל כל משטר סוני. בניגוד לתפישת העולם המערבית, סעודיה מכירה בעובדה שמשטר האייתולות אינו מוכן להקריב את חזונו האלים בן 1,400 השנים על מזבח מחוות דיפלומטיות ומענקים פיננסים חסרי-תקדים.
*זה לא המקרה הראשון של חידוש יחסים דיפלומטים בין שתי המדינות. ב-1988 ו-2016 נותקו היחסים הדיפלומטים בין השתיים בעקבות חתרנות איראנית בסעודיה ותגובה חריפה של ריאד.
*חידוש הקשרים הדיפלומטים במרץ 2023 התקיים בתיווך סין, הממנפת את התסכול הסעודי מכרסום האמינות האסטרטגית של ארה"ב, המחייב את סעודיה להתקרב למעצמה אחרת המסוגלת – אולי – להרתיע את משטר האייתולות. חידוש היחסים הדיפלומטים בין סעודיה לאיראן מהווה הישג גיאו-אסטרטגי משמעותי לסין ופגיעה קשה ומתמשכת בתדמית-ההרתעה של ארה"ב באזור שהיה עד לאחרונה "מגרש בייתי" של ארה"ב.
*תדמית ההרתעה של ארה"ב ספגה סידרת מהלומות – כפי שרואות זאת סעודיה וכל המדינות הערביות, הסוניות והפרו-ארה"ב – עם החתימה על הסכם הגרעין ב-2015; הפינוי/בריחה של צבא ארה"ב מאפגניסטן ב-2021; החיזור השיטתי של ארה"ב אחרי משטר האייתלות באיראן, "האחים המוסלמים" והטרור החות'י בתימן, המהווים איום קטלני, ברור ומיידי על סעודיה וכל המדינות הסוניות-ערביות. כל זאת במקביל ללחץ שיטתי של הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, כולל השעיית אספקת מערכות לחימה מתקדמות.
*מדיניות ארה"ב דוחפת את סעודיה, וגם את איחוד האמירויות ומצרים, לזרועות סין ורוסיה, ביטחונית וכלכלית, כולל מו"מ סעודי-סיני על הקמת כור גרעיני למטרות אזרחיות, שיקדם את "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי.
"חזון 2030" של יורש העצר הסעודי ומעורבות ישראל
*שיתוף פעולה יעיל בין סעודיה וישראל מותנה בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של שתי המדינות.
*שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים חסרי-תקדים בין סעודיה לבין ישראל, ותפקידה המרכזי של סעודיה בהחלטת איחוד האמירויות , בחריין, מרוקו וסודן לחתום הסכמי שלום עם ישראל, מבוססים על הערכה סעודית שלישראל ערך-מוסף ייחודי בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה.
*יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, מעריך שישראל חיונית לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי בין המזרח הרחוק לבין אירופה ונוכחות בנתיבי-ים קריטיים במפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי, הים הערבי וים סוף.
*"חזון 2030" פועל למודרניזציה דרמטית בתחומי דת, תרבות, חברה, כלכלה, טכנולוגיה, דיפלומטיה וביטחון לאומי, ורואה ביכולותיה של ישראל תרומה משמעותית לקידומו.
*יורש העצר הסעודי – כמו שליטי איחוד האמירויות ובחריין – פועל לגיוון התשתית הכלכלית הנשענת היום, באופן סוחף, על נפט וגז טבעי המועדים לתזזיתיות מחירים, ומאוימים על ידי מקורות אנרגיה זולה ונקיה יותר. שליטים אלו רואים בפריצת-הדרך הטכנולוגית הביטחונית והאזרחית של ישראל אמצעי ייחודי לשדרוג הכלכלה, להקטנה משמעותית של התלות בנפט וגז טבעי, להרחבת מקורות ההכנסה הלאומית, ולשדרוג הביטחון הלאומי.
*עתיד "חזון 2030" – המנוגד לערכים הפוריטנים של הדת והתרבות בסעודיה – וגם עתיד היחסים עם ישראל תלויים ביציבות הפנימית ומעמדו של מוחמד בן סלמן. יורש העצר נחוש בדעתו להתגבר על – ולכרסם בסמכותיות הדתית של – הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, שנהנה עד לעידן מוחמד בן סלמן מיוקרת-על בתחומי הדת וכבעל-ברית קריטי (מ-1744) של משפחת המלוכה.
*יורש העצר ימשיך לקדם את שיתופי הפעולה עם ישראל כל עוד יתרמו ל"חזון 2030", וכל עוד יצליח לנטרל את השפעת הוואהאבים.
הערך-המוסף של ישראל בהקשר המזרח תיכוני
*קידום היעדים השאפתניים של יורש העצר תלוי ברמת הזעזועים האזוריים, צמצום השפעתם של גורמים אלימים כגון משטר האייתולות באיראן; חתרנות השיעים בעידוד איראן באזור רווי-הנפט במזרח סעודיה; "האחים המוסלמים"; החות'ים בתימן הנהנים מסיוע איראני; חיזבאללה; חמאס והרשות הפלסטינית (הנתפסת בעיני יורש העצר כפוטנציאל התססה אזורית).
*למרות חידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן, סעודיה מודעת למציאות המזרח תיכונית הדומה להר געש המתפרץ מדי פעם באופן בלתי-צפוי, כפי שמעידה ההיסטוריה של 1,400 שנות האסלאם, וכפי שמעיד הצונאמי הערבי (המוגדר כ"אביב ערבי" על ידי תפישת העולם המערבית) שהתפרץ בסוף 2010 וממשיך לזעזע את הרחוב הערבי. יורש העצר גם אינו מתעלם מהקשר ההדוק בין ארדואן לבין קטאר (המקורבת לאייתולות ותומכת ב"אחים המוסלמים") ו"האחים המוסלמים", גם לא מהיריבות הצבאית עם ארדואן במלחמת האזרחים בלוב, וכמובן לא מהחזון המגלומני של ארדואן לחידוש האימפריה העותומנית ששלטה על חלק נרחב מסעודיה.
*על יציבות השלטון של בית סעוד ומימוש "חזון 2030" מעיב הכרסום המהותי בכוח ההרתעה של ארה"ב, המעניק רוח גבית לאיומים על ריאד. יורש העצר מתוסכל מ-43 שנות אופציה דיפלומטית במדיניות ארה"ב כלפי איראן; החיזור האמריקאי אחר "האחים המוסלמים"; והלגיטימציה האמריקאית לחות'ים בתימן. הוא גם מודע לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only), לרפיסות אירופה מול הטרור האסלאמי, ולחולשה השורשית של המשטרים הערביים. כל אלו מקרבים את סעודיה (בלית ברירה) לסין ורוסיה, צבאית וכלכלית.
*על רקע התסכול הסעודי ממדיניות ארה"ב, NATO ואירופה, ישראל בולטת – למרות חילוקי-דעות חריפים בנושאי דת ומדיניות – כ"סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר באזור. הסוגייה הפלסטינית מתגמדת בעיני סעודיה בהשוואה לאיומים והאתגרים העומדים בראש סדר העדיפויות של ריאד.
*ישראל גם נתפסת כבעלת ברית אמינה ובעלת קשרים מיוחדים בשני בתי הקונגרס בפרט (שהם השולטים על "הארנק" ובעלי עוצמה השקולה לנשיא גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות) ובוושינגטון וארה"ב בכלל.
*תדמית-ההרתעה של ישראל היא הגורם המרכזי להעמקת הקשר סעודיה-ישראל. היא מתייחסת ליכולות צבאיות, מודיעין וטכנולוגיה, וגם לנכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכך גם מול הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה), הכלת החוק הישראלי ברמת הגולן ובירושלים המאוחדת, והתנגדות פומבית של ישראל למדיניות ארה"ב כלפי איראן, כולל פעילות אינטנסיבית בקונגרס.
*ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה והודפת לחצים. לעומת זאת, ישראל-נרתעת מאבדת מחיוניותה בעיני סעודיה (כמו גם בעיני ארה"ב!).
סעודיה – אינטרסים והסוגייה הפלסטינית
*כפי שמתועד לעיל, האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה חשובים יותר – ועצמאיים מ- הסוגייה הפלסטינית.
*העמקת שיתופי הפעולה ישראל-סעודיה, ותפקידה המרכזי של סעודיה בגיבוש "הסכמי אברהם", מנוגדים לתפישת העולם המערבית הגורסת שהסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, ושהקמת מדינה פלסטינית הוא תנאי-מוקדם לקידום שלום ישראלי-ערבי.
*בניגוד לתפישת העולם המערבית, יורש העצר הסעודי משוכנע שהסוגייה הפלסטינית איננה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא בבת-עין ערבית, ולא גורם מוביל של התפרצויות גועשות ברחוב הערבי.
*לעומת המלל הסעודי והערבי הפרו-פלסטיני, ההתנהלות הסעודית והערבית כלפי הפלסטינים היא אדישה-שלילית. הכלל המזרח תיכוני: "על מילים אין משלמים מכס" ידוע לסעודיה ולערבים. לכן סעודיה והערבים לא פועלים צבאית, פיננסית ומדינית לפי אינטרסים פלסטינים, אלא לפי אינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלהם.
*בעוד המערב ממעיט במשקל התנהלות-העבר של הפלסטינים, יורש העצר הסעודי קובע את יחסו לאופציית המדינה הפלסטינית, במיוחד, לפי ההתנהלות הפלסטינית במישור הבין-ערבי, המאופיינת על ידי חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה. סעודיה אינה שוכחת את – ואינה סולחת על – הסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין לכווית, שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלסטינים; שיתוף הפעולה המבצעי של הפלסטינים עם ארגוני טרור מהמזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית; והקשרים ההדוקים של ההנהגה הפלסטינית עם משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, ובעבר עם גרמניה הנאצית והגוש הסובייטי. סעודיה סבורה שהתנהלות העבר מלמדת על ההתנהלות הצפויה של המדינה פלסטינית.
סעודיה ו"הסכמי אברהם"
*סעודיה אינה רואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי בעיצוב אינטרסים ביטחוניים וכלכליים, לעומת "הסכמי אברהם" המהווים גורם כבד-משקל בקידום אינטרסים אלה. לכן היא פעלה להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ולקידום הסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.
*קידום "הסכמי אברהם" מותנה בהפקת לקחים מהכישלון הסידרתי של עשרות הצעות מערביות ובינלאומיות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שהתרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתמקדו באינטרסים פלסטינים. "הסכמי אברהם" נחתמו מכיוון שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, התמקדו באינטרסים ערביים, ובכך שללו מהפלסטינים את כוח הווטו.
*לכן, תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה באינטרסים ערביים ולא פלסטינים.
*תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה במיוחד ביציבות וזהות השלטון בסעודיה ובשאר המדינות הערביות החתומות על הסכמי השלום. יציבות המשטרים הערביים מאוימת על ידי מאפיינים בני 1,400 שנים של הזירה הבין-ערבית הגועשת כגון: זהות/נאמנות מקומית עליונה על זהות/נאמנות לאומית; פיצול אלים פנימי ואזורי, שבטי, דתי, רעיוני ופוליטי; חוסר-סובלנות אלימה פנימית ואזורית, דתית, שבטית, רעיונית וגיאוגרפית; היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי; משטר מיעוט עריץ העולה לשלטון בכוח הזרוע ומהווה מטרה לניסיונות הפיכה; היעדר דמוקרטיה, בחירות חופשיות וזכויות אדם; הפכפכות וזמניות של משטרים, מדיניותם והסכמיהם.
*זמניות המשטרים, המדיניות וההסכמים הערביים/איסלמיים במזרח התיכון מתועדת על ידי הצונאמי הערבי המשתולל ברחוב הערבי מ-2010, בנוסף לחילופי-שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים מהקמת "לבנון המרונית-דרוזית" בתחילת המאה ה-18, דרך "לבנון הגדולה" שהוקמה ב-1920, "לבנון העצמאית מ-1943, ועד השתלטות חיזבאללה על לבנון), ועוד.
*ההתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים, מאפייני הזירה המזרח תיכונית, והאיומים הקטלניים על המשטר הסעודי מבהירים ש"הסכמי אברהם", יציבות המזרח התיכון ואינטרסים של ארה"ב יפגעו אם תקום מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן. מדינה פלסטינית עלולה להביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר הירדן; להפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, שתהייה זירה לטרור אסלאמי אזורי ובינלאומי, שימונף על ידי משטר האייתולות כדי להדק את חגורת החנק סביב סעודיה ולהחריף את האיום על ישראל. המהפך הירדני עלול להביא לתגובת שרשרת שלילית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על יציבות המשטרים במדינות הנפט הסוניות הפרו-אמריקאיות, ובמיוחד סעודיה; תפגע ביצוא הנפט והגז הטבעי מהמפרץ הפרסי; תזניק את מחיר הנפט והגז הטבעי; תשבש את הסחר הבינלאומי; תפגע בכלכלה המערבית; ותעניק רוח-גבית למשטר האייתולות, לטרור האסלאמי, לסין ורוסיה, ורוח-נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות ובראשן סעודיה.
*האם סעודיה ומדינות ערב החתומות על הסכמי שלום עם ישראל רואות בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להמשך הקשר הפורה עם ישראל? העובדה שמאז 1948 מדינות אלו לא פעלו – צבאית, פיננסית ומדינית – להקמת מדינה פלסטינית מהווה תשובה רועמת!
סעודיה וצרכי הביטחון של ישראל
*הידוק הקשרים עם סעודיה חיוני לביטחונה ושגשוגה של ישראל, אך הוא משני בהשוואה לחיוניות השליטה על רכסי יהודה ושומרון, שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים, וגם המינימום החיוני לביטחונה הלאומי של ישראל במזרח התיכון הוולקני, הפכפך ותזזיתי שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.
*אופיו הבלתי-צפוי, הבלתי-דמוקרטי והאלים של המזרח התיכון (במישור הבין-ערבי/אסלאמי) מגדיר מדיניות והסכמים כגורמי ביטחון משתנים, לעומת טופוגרפיה ועומק גיאוגרפי (כגון רכסי יהודה ושומרון שהם "רמת הגולן" של 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל) שהם גורמי ביטחון קבועים במציאות הביטחונית הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. השליטה על הגורמים הקבועים מבטיחים את ביטחונה הלאומי של ישראל, ומשדרגים את כוח ההרתעה באופן שהפך אותה – מאז 1967 – למכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב.
*הסכם שלום עם סעודיה יפגע אנושות בביטחון הלאומי אם יותנה בוויתור ישראלי על השליטה ברכסי יהודה ושומרון, מכיוון שיהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב למדינה מושכת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב.
*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן חרף לחץ ברוטלי של ארה"ב, ולמרות אזהרות מבית ("המוסד", אמ"ן, שרי ביטחון לשעבר) ומחוץ שמהלכים אלו יביאו לנטישת מצרים את הסכם השלום מ-1979 ולהתפרצות טרור ומלחמה. אבל, מצרים פעלה בהתאם לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה, גינתה את צעדי ישראל, אך המשיכה לדבוק בתהליך השלום מכיוון שמשרת את האינטרסים שלה.
*מחלקת המדינה ו"התקשורת העילית" בארה"ב (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948) – וגורמים מובילים בממסד הביטחוני והפוליטי בישראל – מזהירים את ישראל, בשיטתיות, שהתיישבות יהודית מעבר ל"קו הירוק" תמנע הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב ותביא לגל טרור ערבי. אבל, למרות עיבוי ההתיישבות, שש מדינות ערביות חתמו על הסכמי שלום כדי לקדם אינטרסים שלהן. לעומת זאת, הטרור הערבי הגיע לממדים חסרי-תקדים – כצפוי – בעקבות מחוות חסרות-תקדים של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.
*סעודיה וכל מדינות ערב פועלות לפי האינטרסים שלהן ולא לפי תפישות עולם מערביות המנותקות ממציאות המזרח התיכון, וגם לא לפי סדר היום הפלסטיני.
סעודיה ומדינות ערב המתונות-יחסית אינן רואות במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", אבל הן מעריכות את יכולותיה הביטחוניות והטכנולוגיות, ובמיוחד את כוח ההרתעה שלה, ומכירות בתרומתה הייחודית לאינטרסים שלהן, ומכאן החתימה על הסכמי שלום והרחבה חסרת-תקדים של שיתופי-פעולה.
"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition https://bit.ly/3KvGjwe
ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור
*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.
*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.
*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".
*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.
*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.
*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.
המלחמה בטרור
*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.
*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.
* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.
*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.
*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.
*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).
*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.
*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.
*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.
*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.
*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.
*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.
השורה התחתונה
*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.
*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.
*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.
"מידה" https://bit.ly/3mRILTa
English edition https://bit.ly/3nRXqNv
אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.
לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.
אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.
ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי
הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.
לפי "חוק השגרירות בירושלים":
"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….
"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….
"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….
"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."
ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"
המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).
דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.
על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק; ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).
ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב
הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.
בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.
לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב. לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.
הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים
ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.
ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.
ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.
ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.
ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.
בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן! כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.
"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).
ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.
טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.
"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9
English edition https://bit.ly/2SbCQ9B
מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.
ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.
ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."
ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו. אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."
בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה. תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!" העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.
המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.
הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.
ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.
שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS
English edition https://bit.ly/3hNd0Y6
ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.
הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.
לדוגמא:
*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".
*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.
*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.
*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."
כפי שהיא מוצאת לנכון….
*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.
*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.
*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).
*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.
*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.
*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.
המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.
בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.
על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).
