תפריט
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3ruJbyz
English edition https://bit.ly/2McRa4h
התנהלות מחלקת המדינה
זהות מעצבי מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן מלמדת על שידרוג השפעתה של מחלקת המדינה (מחמ"ד), ומכאן הצורך לבחון את התנהלות מחמ"ד כדי להימנע משגיאות העבר.
לדוגמא:
*ב-1948 הובילה מחמ"ד את התנגדות הממסד הוושינגטוני להקמת המדינה היהודית ולהכרה בה. הנימוק היה שהמדינה היהודית נידונה להשמדה בידי צבאות ערב, תהייה פרו-סובייטית (עקב מוצא מנהיגיה…), תפגע ביחסי ארה"ב-ערב ובאספקת נפט המפרץ הפרסי, ותתרום לזעזועי המזרח התיכון. סגן מזכיר המדינה, רוברט לאווט טען: "הכרה במדינה היהודית משולה לקניית חתול בשק".
*בשנות ה-50' חיזרה ארה"ב אחרי נשיא מצרים, עבד אל נאצר, ראתה בו בעל-ברית פוטנציאלי והעניקה לו סיוע אזרחי נדיב. אבל נאצר הפך לבעל-ברית מרכזי של ברה"מ, תמך במשטרים אנטי-מערביים באפריקה, שילהב תחושות אנטי אמריקאיות במזרח התיכון, ופעל להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.
*ב-1978/79 בגדה ארה"ב בבעל-בריתה המרכזי, השאה הפרסי, ואימצה לחיקה את אייתולה חומייני – כולל שתוף פעולה מודיעיני בחודשים הראשונים לשלטון האייתולות – בהנחה שחומייני היה שוחר חירות, דמוקרטיה וזכויות אדם, ניתן לשליטה, וחתר לקשר חיובי עם ארה"ב.
*ב-1990-1980 ראתה ארה"ב בצדאם חוסיין את "אויבו של אויבי (איראן) הוא ידידי (צדאם)", שתוגמל בהסכם לשיתוף-פעולה מודיעיני, אספקת מערכות מתקדמות לשימוש אזרחי וביטחוני, וערבויות להלוואות בסך 5 מיליארד דולרים.
ארה"ב אף "נתנה אור ירוק" לפלישת עיראק לכווית (אוגוסט 1990) כאשר – 8 ימים לפני הפלישה – ביקש צדאם חוסיין משגרירת ארה"ב בבגדד, אפריל גילאספי, לדעת מה תהייה תגובת ארה"ב אם עיראק תפעיל צבא להשבת "הפרובינציה ה-19" (כווית) למולדת העיראקית. תשובת השגרירה – שקיבלה אישור ממחמ"ד – הייתה: "זה עניין בינערבי".
*ב-2000-1993 ראה הממסד הוושינגטוני בערפאת מנהיג שואף שלום הראוי לפרס נובל לשלום ולסיוע שנתי אמריקאי, תוך התעלמות מחזונו החיסולי המתועד במסמכי היסוד של הפתח' (1959) ואש"פ (1964), מערכת החינוך לשנאה והטרור השיטתי.
*ב-2009 אימצה ארה"ב לחיקה את "האחים המוסלמים" והגדירה אותם כגוף פוליטי וחילוני, תוך התעלמות ממהותם האנטי-אמריקאית והטרוריסטית, וחתרנותם נגד כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ובמיוחד משטר מובארק במצרים. הפניית העורף למובארק סללה את הדרך לעליית "האחים" לשלטון במצרים ב-2012/13, שהייתה סיוט קיומי לסעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, עומאן, ירדן ומרוקו.
*עד התפרצות מלחמות האזרחים להפלת בשאר אל אסד ב-2011 ראתה אותו מחמ"ד כפוטנציאל למנהיג מתון עקב הרקע שלו: רופא עיניים בלונדון, נשוי לבריטית ונשיא התאחדות האינטרנט הסורית. גם חאפז אל אסד היה מושא לציפיות חיוביות – למרות שהיה "הקצב מדמשק" – ונחשב לשותף אמין למשא ומתן, שהצדיק לחץ על ישראל לנסיגה מרמת הגולן.
*ב-2011 היה למחמ"ד תפקיד מרכזי בשכנוע הנשיא אובמה ליזום מתקפה צבאית של נאט"ו להפלת קדאפי עקב הפרות גסות של זכויות אדם. אבל מחמ"ד התעלמה מהפיכת קדאפי מטרוריסט ללוחם מרכזי בטרור האסלאמי, שהעביר את תשתית הגרעין מלוב לארה"ב. הפלת קדאפי הפכה את לוב למדינה בלתי-נשלטת, לזירת מלחמות אזרחים ולבסיס מוביל של הטרור האסלאמי.
*ב-2011 קיבל הממסד הוושינגטוני את התפרצות האלימות ברחוב הערבי כאילו הייתה צעדה לדמוקרטיה, התקדמות לדו-קיום בשלום, מהפיכת פייסבוק, מהפיכת הצעירים – אביב ערבי בהתגלמותו.
אבל בחינת המציאות מבהירה שמדובר בצונאמי ערבי החושף את הטרור, האלימות, החתרנות ומאבקי הכוח שורשיים, שבטיים, אתניים, דתיים, רעיוניים, מקומיים ואזוריים בינערביים ובין-אסלאמים.
*ב-2015 נחתם הסכם הגרעין עם איראן שהעניק למשטר האייתולות 150 מיליארד דולרים לשידרוג פיתוח טילים בליסטים, ומכונת מלחמה וטרור להתפשטותם במזה"ת, אסיה, אפריקה ושאר העולם. יוזמי ההסכם הנמנים על בכירי נשיאות ביידן (כגון ראש ה-CIA וויליאם ברנס והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן) שללו את האופציה הצבאית (למגינת לב רוב האיראנים), וראו באייתולות ברי-שיח אמינים, הנכונים לדו-קיום בשלום וחלוקת-השפעה עם המשטרים הסונים במפרץ הפרסי, למרות התנהלותם הפנאטית והמגלומנית השיטתית מאז עלייתם לשלטון ב-1979.
מציאות המזרח התיכון
לאור התנהלות מחלקת המדינה, המתעדת ניתוק ממציאות המזרח התיכון, ראוי שמעצבי מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן – כמו מעצבי מדיניות בישראל – ילמדו את ספריו ומאמריו של פרופ' אלי כדורי (London School of Economics and Political Science), שהיה היסטוריון מוביל של המזרח התיכון, שמחקריו עומדים במבחן המציאות.
לדברי פרופ' כדורי (The Chatham House Version): "ההנחה ההגיונית שאי-יציבות המזרח התיכון היא תופעה שורשית אינה זוכה לאהדה רבה בבריטניה וארה"ב….
"האמצעי הפשוט והיעיל ביותר להכרת המציאות הוא היכולת להבדיל בין מלל לבין התנהלות…. מנהגים, נורמות ושפה [מזרח תיכוניים] בלתי-מוכרים תורמים לבלבול ולמבוכה [במערב]…. לעתים קרובות, הנחות והערכות אינן נבחנות מול המציאות, אלא נשארות בגדר דוקטרינות בלתי-מוחשיות, כאשר הערכת אישים [מזרח תיכוניים] מתבססת על מוצא-פי האישים ולא על התנהלותם….
"מונחים פוליטים של מערביים אומצו ע"י העולם, ללא קשר לערכים ולמסורת המערביים, ובכך מרוקנים מונחים אלו מתוכן, והופכים למצג-שווא המציג את הרודן [המזרח תיכוני] כאילו היה חוקתי, ואת הערמומי כאילו היה ישר-דרך….
"הסכסוך הפלסטיני-ישראלי הוא משני…. הסכסוך העכשווי הוא ערבי-ישראלי…. בהקשר הרחב ישראל אינה הגורם החשוב ביותר, שהוא היריבויות הבינערביות…. פתרון הסוגייה הפלסטינית יתרום מעט – אפילו אם יביא להשמדת ישראל – מכיוון שאז יפרצו המאבקים הבינערביים על השלל ועל נושאים מסובכים יותר לפיתרון. פיתרון הסוגייה הפלסטינית לא יביא לשלום….
"דוקטרינות רהוטות לא יקדמו את המצב, ותשובות פשטניות יוליכו שולל. התוהו ובוהו במזרח התיכון הוא שורשי, והיעלמות ישראל… לא תרפא ולא תשפר את המצב. המאמץ לכפות על המזרח התיכון מודרניזציה, דמוקרטיה והתמערבות עלול להוסיף שמן למדורה המזרח תיכונית….
"[במזרח התיכון] כח פוליטי הוא קפריזי/גחמני, נרכש באלימות ומתבסס על ידי דיכוי…. יציבות פוליטית היא רעועה ועל-תנאי…. מציאות יציבה אינה מוכרת, והנתינים חרדים מנחת זרועו של השלטון…. חתרנות, בוגדנות ומלחמות אזרחים מאפיינים את ההיסטוריה של המזרח התיכון….
"התייחסות האיסלאם ליחסים בינלאומיים מכירה בשני מצבים: מלחמה נגד 'הכופר' או קבלת מרות 'המאמין' על ידי 'הכופר'. הסכם שלום עם 'הכופר' הוא למעשה המשך העוינות עד הכרה בשלטון האסלאמי…. דו-קיום בשלום, קדושת בריתות, צדק חברתי וכיבוד הזולת הם זרים ואף בלתי-מובנים במציאות המזרח תיכונית…. (שם, עמודים 12-1)"
מסקנה
ב-2021, עשר שנים לאחר התפרצות הצונאמי הערבי – ובניגוד למדיניות מחלקת המדינה, אך בהתאמה מלאה למחקרי פרופ' כדורי – הרחוב הערבי נשלט על ידי דפוסי התנהגות בני 1,400 שנים: אי-יציבות, הפכפכות, חוסר-סובלנות, אלימות, דריסת זכויות אדם, שלטון עריץ, טרור ומלחמות בינערביים ובין-אסלאמים, משטרי מיעוט זמניים ופגיעים וכך גם מדיניותם והסכמיהם, כאשר הצונאמי הערבי/אסלאמי עדין לא הגיע לשיאו.
את כשלונות מחמ"ד אפשר לייחס – לפי פרופ' אלי כדורי – ל"הפגנה שיטתית ומתמשכת של אשליות, הערכות שגויות והתנהלות מגושמת (שם, עמוד ix)".
האם מעצבי מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן יחזרו על – או ימנעו מ – שגיאות העבר, בכל הקשור לאיראן והמזרח התיכון, שהם מוקד הפצה גלובלי של פנטיות, חתרנות, טרור, מלחמות וטכנולוגיות בליסטיות וגרעיניות?
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/39mc48i
English edition https://bit.ly/3beXYZb
רקע מקצועי ורעיוני
אווריל היינס – שתתאם פעילות של 17 סוכנויות מודיעין, תהייה חברת קבינט, ותניח על שולחן הנשיא דו"חות מודיעין יומיים – ידועה בדבקותה באיפוק בפעילות צבאית ולוחמה בטרור, והענקת משקל רב לחוק הבינלאומי וזכויות אדם.
היינס הייתה סגנית היועץ לביטחון לאומי, סגנית ראש ה-CIA ויועצת בכירה במחלקה המשפטית של מחלקת המדינה בתקופת הנשיא אובמה, ועוזרת בכירה בוועדת החוץ של הסנאט כאשר הנשיא-הנבחר ביידן עמד בראשה, ועוזרו הבכיר היה אנתוני בלינקן שהוא מזכיר המדינה-המיועד.
עד לאחרונה הייתה היינס עובדת בכירה ב- WestExec Advisors – המייעצת לחברות עסקיות מובילות – שהוקמה על ידי אנתוני בלינקן ומישל פלורנוי המקורבים מאד לביידן, והיו גורמים מרכזיים בגיבוש המתקפה הצבאית של אובמה על לוב ב-2011.
היינס הייתה עד לאחרונה סגנית מנהל "מרכז התוכניות הבינלאומיות של אוניברסיטת קולומביה", המעודד יוזמות בעולם השלישי, ומשתף פעולה עם "עמותת רופאים ישראלים-פלסטינים לזכויות אדם", התומכת בהטלת סנקציות על ישראל (BDS) ובהעמדת חיילים ישראלים לדין בגין פשעי מלחמה כביכול.
היינס הייתה בחבר היועצים של Foreign Policy for America, שבין חברי מועצת המנהלים שלו נמצא מייסד J Street, ג'רמי בן-עמי, הפועל להסגת ישראל לקוויי 1967. בין חברי חבר היועצים שלו: ג'וזף סירינסיונה (נשיא קרן Ploughshares הפועלת בוושינגטון לקידום אינטרסים איראנים); מזכיר המדינה המיועד אנתוני בלינקן; השגרירה המיועדת לאו"ם לינדה תומאס-גרינפילד, הקרירה כלפי ישראל; רוברט מאלי הביקורתי מאד כלפי ישראל, ומכהן כנשיא ומנכ"ל International Crisis Group שהקים ג'ורג' סורוס, המתנגד לרעין המדינה הציונית-יהודית.
איראן
לאבריל היינס, כמו אנתוני בלינקן וג'ייק סאליבן, תפישת עולם רב-לאומית המעדיפה פעילות מדינית וביטחונית המשותפת לארה"ב, אירופה, או"מ, ארגונים בינלאומיים נוספים ובעלות ברית נוספות על פני פעילות עצמאית של ארה"ב.
מכאן, תמיכתה הנחרצת בהסכם הגרעין עם איראן מ-2015, התנגדותה להטלת סנקציות על איראן וביקורתה הפומבית על חיסולו של קאסם סוליימאני, למרות שהיה המעצב והמוציא-לפועל המרכזי של פעילות הטרור והחתרנות של משטר האייתולות, וקידום היעד הפנאטי ומגלומני של השתלטות איראן על המזרח התיכון, העולם המוסלמי והעולם כולו.
כמו בלינקן וסאליבן, היינס רואה באייתולות השיעיות בר-שיח אפשרי לדו-קיום בשלום וחלוקת-השפעה עם המשטרים הסונים במפרץ הפרסי.
ב-14 לינואר 2020 אמרה היינס לחברי וועדת חוץ של בית הנבחרים בוושינגטון: "נטישת הסכם הגרעין על ידי ארה"ב גרמה למחלוקת קשה עם בעלות בריתנו האירופאיות…. כל מומחה לאיראן יסכים שלסנקציות כלכליות על איראן אין השפעה רבה על יכולת המשטר האיראני לערער את יציבות האזור…. השאלה היא לא אם היה מגיע לסוליימאני להיהרג, אלא האם הריגתו קידמה את ביטחונה הלאומי של ארה"ב…. בעלות בריתנו [האירופאיות] ראו בהריגתו הפרה של החוק הבינלאומי…. אי אפשר להבין מדוע הנשיא טראמפ לא התייעץ עם הקונגרס, בעלות בריתנו ועיראק – שעל אדמתה חוסל סוליימאני – לפני חיסולו…. כדי לקדם יציבות, ביטחון וזכויות אדם יש להגביר את שיתוף הפעולה עם בעלות בריתנו במזרח התיכון ובעולם הרחב…."
תפישת עולם דומה איפיינה את הרצאתה של היינס ב"אגודה האמריקאית לחוק בינלאומי" בינואר 2020.
בדיון שהתקיים ב-Center for American Progress ב-21 לינואר 2020 אמרה היינס שחיסול סוליימאני היפר את החוק הבינלאומי, לא היה פעולה לסיכול איום ברור ומיידי, וחרג מהיקף פעולה הנדרשת מול האיומים הקיימים.
טרור אסלאמי ופליטים
לדברי הרולד קו, ששירת עם היינס במחלקת המדינה, "היינס המליצה לאיפוק בפעילות נגד טרור [במיוחד בכל הקשור לשימוש בכלי טיס בלתי-מאויישים]…. בתפקידה כסגנית היועץ לביטחון לאומי התגברה על התנגדות להרחבת מספר הפליטים הסורים שהיגרו לארה"ב…. היא גם לחצה להעברת טרוריסטים מוסלמים ממחנה המעצר בבסיס חיל הים בגואנטנמו [למדינות עולם 3]…."
היינס טענה שקליטת פליטים סורים בארה"ב מקדמת את המלחמה בטרור, "מכיוון שקליטת הפליטים מנוגדת לתפישתם של גורמים קיצוניים….".
לדברי בן רודס, שהיה יועץ בכיר של אובמה לנושאי חוץ, "אווריל היינס תרמה יותר מכל אדם – חוץ מהנשיא אובמה – לקליטת פליטים סורים בארה"ב".
ג'והן ברנן שהמליץ למנות את היינס לסגניתו כראש ה-CIA (וגם הצהיר ש"הג'יהאד הוא מאפיין לגיטימי באיסלאם"), העיד שהוא והיינס נלחמו בנחישות נגד המלצות להרחיב את היקף הפעילות של הלוחמה בטרור.
ב-31 ליולי 2020 חתמה היינס על עצומה – יחד עם 47 בכירי מערכת הביטחון לשעבר, כולל אנתוני בלינקן – נגד האיסור שהטיל טראמפ על הגירה לארה"ב מ-13 מדינות מוסלמיות המעורבות ישירות או בעקיפין בטרור אסלאמי. לפי העצומה האיסור פוגע בביטחון הלאומי של ארה"ב….
ישראל
ב-4 למאי 2020 הצטרפה היינס למכתב שנשלח להנהגת המפלגה הדמוקרטית על ידי 32 בכירי מדיניות חוץ לשעבר, הידועים בהסתייגויותיהם ממדיניות ישראל, ובינהם בן רודס, אנתוני לייק, סטרוב טאלבוט, רוב מאלי, דן קרצר, מרטין אינדיק, ברוס ריידל, יועצים בכירים של הסנטורים הביקורתיים ברני סנדרס ואליזבת ווארן, ועוד.
המכתב, שהיה בהשראת J Street, קרא לשנות את מצע המפלגה הדמוקרטית מכיוון "שמצע המפלגה הדמוקרטית קרא בעבר למחויבות לביטחונה של ישראל וגינה את האיומים על ישראל…אך התעלם מזכויות הפלסטינים ומפעילות ישראלית הפוגעת בזכויות הפלסטינים ובסיכוי למימוש פתרון שתי המדינות תוך כדי שמירה על ביטחון שני העמים".
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/38D6peA
English edition https://bit.ly/3qz9d2I
לאחרונה נשמעה הדעה כאילו ידי ראש הממשלה הבא יהיו כבולות על ידי התחייבות שנתן [כביכול] ראש הממשלה נתניהו לנשיא טראמפ להשהות את החלת הריבונות לפחות לשלוש שנים, ולכן הסיפוח לא יהיה על הפרק בשנים הקרובות. האמנם?
ב-19 ליוני 1967 הודיעה ממשלת האחדות הלאומית בראשות לוי אשכול (ובהשתתפות מנחם בגין!) לארה"ב, מצרים וסוריה: "ישראל מציעה כריתת שלום עם מצרים וסוריה על בסיס הגבול הבינלאומי וצורכי ביטחון של ישראל". אבל ההודעה הרשמית לא מנעה מראש הממשלה מנחם בגין את החלת החוק הישראלי על רמת הגולן ב-1981.
האם ראשי הממשלה הבאים יהיו מחוייבים לנכונות ארבעה ראשי ממשלה – שהועברה לארה"ב ולסוריה – לסגת מרמת הגולן, למרות החלת החוק הישראלי? האם להבעת נכונות לסגת מרמת הגולן משקל רב-יותר מהחלת החוק הישראלי?
ב"הסכם וואיי" מ-1998 התחייב ראש הממשלה נתניהו, בפני הנשיא קלינטון וערפאת, להעביר לרשות הפלסטינית 13% מאזור C ו-14.2% מ-B. האם התחייבות זאת מחייבת את נתניהו וראשי ממשלה בעתיד?
ב"פיסגת קאמפ דיוויד" בשנת 2000 הציע ראש הממשלה ברק לנשיא קלינטון וערפאת לפנות את ישובי בקעת הירדן תמורת תחנות התרעה של צה"ל. ברק אף הציע לסגת מ-91% מיו"ש, לחלק את ירושלים (כולל ויתור על הריבונות בעיר העתיקה והר הבית), ולהעביר לרשות הפלסטינית שטחים ב"קו הירוק". ב"מפגשי טאבה" בדצמבר 2000 וינואר 2001 הציע ברק לסגת מ-97% מיו"ש (כולל בקעת הירדן) ולדון בשיבת פליטים. האם הצעות אלו כובלות את ידי ראשי הממשלה הבאים?
מדינה דמוקרטית לא מעניקה לראש ממשלה ונשיא מעמד של שליט-יחיד, ולא את היכולת לחייב את מדינותיהם באמצעות הכרזות פומביות, ללא אישרור הרשות המחוקקת. לדוגמא, הסכם בינלאומי שנחתם על ידי נשיא אמריקאי אינו מחייב את ארה"ב ללא אישרור על ידי שני שליש של הסנאט (67 סנטורים). לכן הנשיא טראמפ יכול היה לסגת ב-2018 מהסכם הגרעין עם איראן שנחתם על ידי הנשיא אובמה ב-2018, אך לא אושרר. הנשיא קלינטון חתם ב-1999 על האמנה הבינלאומית לאיסור ניסויים גרעיניים, אך הסנאט מסרב לאשררה, ולכן אינה מחייבת את ארה"ב. ב-1975 מסר הנשיא פורד לראש הממשלה רבין מסמך המכיר בחיוניות רמת הגולן לביטחון ישראל, אך ב-1979 הבהיר הנשיא קארטר שהמסמך אינו מחייב אותו מכיוון שלא אושרר על ידי הסנאט.
ב-2008 התחייב ראש הממשלה אולמרט, בפני מחמוד עבאס והנשיא בוש, להצעת שלום מרחיקת לכת: נסיגה מ-93.7% מיו"ש (כולל בקעת הירדן), העברת שטחים מאזורי עפולה, לכיש, מדבר יהודה ועוטף עזה לרשות הפלסטינית, ויתור על הריבונות בהר הבית, מנהרה בשליטה פלסטינית בין עזה ליו"ש וקליטת 5,000 פליטים. האם ההצעה מחייבת את ישראל?
ב-2009 נשא ראש הממשלה נתניהו את "נאום שתי המדינות לשני העמים". האם הנאום מחייב אותו וראשי ממשלה עתידיים?
אם ההצעות/התחייבויות הנ"ל אינן מחייבות מכיוון שנדחו על ידי הערבים, הרי שגם התחייבויות הקשורות ל"תכנית טראמפ" אינן מחייבות, מכיוון שהתכנית לא התקבלה על ידי ישראל והפלסטינים.
במקום להיתלות בהתחייבות בלתי-מאושררת של נתניהו, כתירוץ להימנע מהחלת החוק הישראלי ביו"ש – הכרוכה בעימותים מבית ועם נשיא ארה"ב – על הטוענים לראשות ממשלה לאמץ את גישת ראש הממשלה בגין. ב-1981 החיל בגין את החוק הישראלי ברמת הגולן, למרות שהיה חתום על נכונות ממשלת ישראל מ-1967 לסגת המגולן תמורת הסכם שלום, ועל אפו וחמתו של הנשיא רייגן, שהישעה אספקת מערכות נשק ל- והסכם ביטחוני עם – ישראל.
הדיפת הלחצים מבית ומחוץ, הפגנת נחישות ביטחונית ודבקות ראש הממשלה בגין במדיניות מונחית-עקרונות, הביאו – לאחר תקופה קצרה של מתיחות ביחסים עם ארה"ב – לשדרוג משמעותי של ההערכה האסטרטגית (אמריקאית וערבית) כלפי ישראל ושל ביטחונה הלאומי.
ראיון בנושא עם יורם אטינגר: https://bit.ly/3tf5LMg
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3ruJbyz
English edition https://bit.ly/2McRa4h
התנהלות מחלקת המדינה
זהות מעצבי מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן מלמדת על שידרוג השפעתה של מחלקת המדינה (מחמ"ד), ומכאן הצורך לבחון את התנהלות מחמ"ד כדי להימנע משגיאות העבר.
לדוגמא:
*ב-1948 הובילה מחמ"ד את התנגדות הממסד הוושינגטוני להקמת המדינה היהודית ולהכרה בה. הנימוק היה שהמדינה היהודית נידונה להשמדה בידי צבאות ערב, תהייה פרו-סובייטית (עקב מוצא מנהיגיה…), תפגע ביחסי ארה"ב-ערב ובאספקת נפט המפרץ הפרסי, ותתרום לזעזועי המזרח התיכון. סגן מזכיר המדינה, רוברט לאווט טען: "הכרה במדינה היהודית משולה לקניית חתול בשק".
*בשנות ה-50' חיזרה ארה"ב אחרי נשיא מצרים, עבד אל נאצר, ראתה בו בעל-ברית פוטנציאלי והעניקה לו סיוע אזרחי נדיב. אבל נאצר הפך לבעל-ברית מרכזי של ברה"מ, תמך במשטרים אנטי-מערביים באפריקה, שילהב תחושות אנטי אמריקאיות במזרח התיכון, ופעל להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.
*ב-1978/79 בגדה ארה"ב בבעל-בריתה המרכזי, השאה הפרסי, ואימצה לחיקה את אייתולה חומייני – כולל שתוף פעולה מודיעיני בחודשים הראשונים לשלטון האייתולות – בהנחה שחומייני היה שוחר חירות, דמוקרטיה וזכויות אדם, ניתן לשליטה, וחתר לקשר חיובי עם ארה"ב.
*ב-1990-1980 ראתה ארה"ב בצדאם חוסיין את "אויבו של אויבי (איראן) הוא ידידי (צדאם)", שתוגמל בהסכם לשיתוף-פעולה מודיעיני, אספקת מערכות מתקדמות לשימוש אזרחי וביטחוני, וערבויות להלוואות בסך 5 מיליארד דולרים.
ארה"ב אף "נתנה אור ירוק" לפלישת עיראק לכווית (אוגוסט 1990) כאשר – 8 ימים לפני הפלישה – ביקש צדאם חוסיין משגרירת ארה"ב בבגדד, אפריל גילאספי, לדעת מה תהייה תגובת ארה"ב אם עיראק תפעיל צבא להשבת "הפרובינציה ה-19" (כווית) למולדת העיראקית. תשובת השגרירה – שקיבלה אישור ממחמ"ד – הייתה: "זה עניין בינערבי".
*ב-2000-1993 ראה הממסד הוושינגטוני בערפאת מנהיג שואף שלום הראוי לפרס נובל לשלום ולסיוע שנתי אמריקאי, תוך התעלמות מחזונו החיסולי המתועד במסמכי היסוד של הפתח' (1959) ואש"פ (1964), מערכת החינוך לשנאה והטרור השיטתי.
*ב-2009 אימצה ארה"ב לחיקה את "האחים המוסלמים" והגדירה אותם כגוף פוליטי וחילוני, תוך התעלמות ממהותם האנטי-אמריקאית והטרוריסטית, וחתרנותם נגד כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ובמיוחד משטר מובארק במצרים. הפניית העורף למובארק סללה את הדרך לעליית "האחים" לשלטון במצרים ב-2012/13, שהייתה סיוט קיומי לסעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, עומאן, ירדן ומרוקו.
*עד התפרצות מלחמות האזרחים להפלת בשאר אל אסד ב-2011 ראתה אותו מחמ"ד כפוטנציאל למנהיג מתון עקב הרקע שלו: רופא עיניים בלונדון, נשוי לבריטית ונשיא התאחדות האינטרנט הסורית. גם חאפז אל אסד היה מושא לציפיות חיוביות – למרות שהיה "הקצב מדמשק" – ונחשב לשותף אמין למשא ומתן, שהצדיק לחץ על ישראל לנסיגה מרמת הגולן.
*ב-2011 היה למחמ"ד תפקיד מרכזי בשכנוע הנשיא אובמה ליזום מתקפה צבאית של נאט"ו להפלת קדאפי עקב הפרות גסות של זכויות אדם. אבל מחמ"ד התעלמה מהפיכת קדאפי מטרוריסט ללוחם מרכזי בטרור האסלאמי, שהעביר את תשתית הגרעין מלוב לארה"ב. הפלת קדאפי הפכה את לוב למדינה בלתי-נשלטת, לזירת מלחמות אזרחים ולבסיס מוביל של הטרור האסלאמי.
*ב-2011 קיבל הממסד הוושינגטוני את התפרצות האלימות ברחוב הערבי כאילו הייתה צעדה לדמוקרטיה, התקדמות לדו-קיום בשלום, מהפיכת פייסבוק, מהפיכת הצעירים – אביב ערבי בהתגלמותו.
אבל בחינת המציאות מבהירה שמדובר בצונאמי ערבי החושף את הטרור, האלימות, החתרנות ומאבקי הכוח שורשיים, שבטיים, אתניים, דתיים, רעיוניים, מקומיים ואזוריים בינערביים ובין-אסלאמים.
*ב-2015 נחתם הסכם הגרעין עם איראן שהעניק למשטר האייתולות 150 מיליארד דולרים לשידרוג פיתוח טילים בליסטים, ומכונת מלחמה וטרור להתפשטותם במזה"ת, אסיה, אפריקה ושאר העולם. יוזמי ההסכם הנמנים על בכירי נשיאות ביידן (כגון ראש ה-CIA וויליאם ברנס והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן) שללו את האופציה הצבאית (למגינת לב רוב האיראנים), וראו באייתולות ברי-שיח אמינים, הנכונים לדו-קיום בשלום וחלוקת-השפעה עם המשטרים הסונים במפרץ הפרסי, למרות התנהלותם הפנאטית והמגלומנית השיטתית מאז עלייתם לשלטון ב-1979.
מציאות המזרח התיכון
לאור התנהלות מחלקת המדינה, המתעדת ניתוק ממציאות המזרח התיכון, ראוי שמעצבי מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן – כמו מעצבי מדיניות בישראל – ילמדו את ספריו ומאמריו של פרופ' אלי כדורי (London School of Economics and Political Science), שהיה היסטוריון מוביל של המזרח התיכון, שמחקריו עומדים במבחן המציאות.
לדברי פרופ' כדורי (The Chatham House Version): "ההנחה ההגיונית שאי-יציבות המזרח התיכון היא תופעה שורשית אינה זוכה לאהדה רבה בבריטניה וארה"ב….
"האמצעי הפשוט והיעיל ביותר להכרת המציאות הוא היכולת להבדיל בין מלל לבין התנהלות…. מנהגים, נורמות ושפה [מזרח תיכוניים] בלתי-מוכרים תורמים לבלבול ולמבוכה [במערב]…. לעתים קרובות, הנחות והערכות אינן נבחנות מול המציאות, אלא נשארות בגדר דוקטרינות בלתי-מוחשיות, כאשר הערכת אישים [מזרח תיכוניים] מתבססת על מוצא-פי האישים ולא על התנהלותם….
"מונחים פוליטים של מערביים אומצו ע"י העולם, ללא קשר לערכים ולמסורת המערביים, ובכך מרוקנים מונחים אלו מתוכן, והופכים למצג-שווא המציג את הרודן [המזרח תיכוני] כאילו היה חוקתי, ואת הערמומי כאילו היה ישר-דרך….
"הסכסוך הפלסטיני-ישראלי הוא משני…. הסכסוך העכשווי הוא ערבי-ישראלי…. בהקשר הרחב ישראל אינה הגורם החשוב ביותר, שהוא היריבויות הבינערביות…. פתרון הסוגייה הפלסטינית יתרום מעט – אפילו אם יביא להשמדת ישראל – מכיוון שאז יפרצו המאבקים הבינערביים על השלל ועל נושאים מסובכים יותר לפיתרון. פיתרון הסוגייה הפלסטינית לא יביא לשלום….
"דוקטרינות רהוטות לא יקדמו את המצב, ותשובות פשטניות יוליכו שולל. התוהו ובוהו במזרח התיכון הוא שורשי, והיעלמות ישראל… לא תרפא ולא תשפר את המצב. המאמץ לכפות על המזרח התיכון מודרניזציה, דמוקרטיה והתמערבות עלול להוסיף שמן למדורה המזרח תיכונית….
"[במזרח התיכון] כח פוליטי הוא קפריזי/גחמני, נרכש באלימות ומתבסס על ידי דיכוי…. יציבות פוליטית היא רעועה ועל-תנאי…. מציאות יציבה אינה מוכרת, והנתינים חרדים מנחת זרועו של השלטון…. חתרנות, בוגדנות ומלחמות אזרחים מאפיינים את ההיסטוריה של המזרח התיכון….
"התייחסות האיסלאם ליחסים בינלאומיים מכירה בשני מצבים: מלחמה נגד 'הכופר' או קבלת מרות 'המאמין' על ידי 'הכופר'. הסכם שלום עם 'הכופר' הוא למעשה המשך העוינות עד הכרה בשלטון האסלאמי…. דו-קיום בשלום, קדושת בריתות, צדק חברתי וכיבוד הזולת הם זרים ואף בלתי-מובנים במציאות המזרח תיכונית…. (שם, עמודים 12-1)"
מסקנה
ב-2021, עשר שנים לאחר התפרצות הצונאמי הערבי – ובניגוד למדיניות מחלקת המדינה, אך בהתאמה מלאה למחקרי פרופ' כדורי – הרחוב הערבי נשלט על ידי דפוסי התנהגות בני 1,400 שנים: אי-יציבות, הפכפכות, חוסר-סובלנות, אלימות, דריסת זכויות אדם, שלטון עריץ, טרור ומלחמות בינערביים ובין-אסלאמים, משטרי מיעוט זמניים ופגיעים וכך גם מדיניותם והסכמיהם, כאשר הצונאמי הערבי/אסלאמי עדין לא הגיע לשיאו.
את כשלונות מחמ"ד אפשר לייחס – לפי פרופ' אלי כדורי – ל"הפגנה שיטתית ומתמשכת של אשליות, הערכות שגויות והתנהלות מגושמת (שם, עמוד ix)".
האם מעצבי מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן יחזרו על – או ימנעו מ – שגיאות העבר, בכל הקשור לאיראן והמזרח התיכון, שהם מוקד הפצה גלובלי של פנטיות, חתרנות, טרור, מלחמות וטכנולוגיות בליסטיות וגרעיניות?
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/39mc48i
English edition https://bit.ly/3beXYZb
רקע מקצועי ורעיוני
אווריל היינס – שתתאם פעילות של 17 סוכנויות מודיעין, תהייה חברת קבינט, ותניח על שולחן הנשיא דו"חות מודיעין יומיים – ידועה בדבקותה באיפוק בפעילות צבאית ולוחמה בטרור, והענקת משקל רב לחוק הבינלאומי וזכויות אדם.
היינס הייתה סגנית היועץ לביטחון לאומי, סגנית ראש ה-CIA ויועצת בכירה במחלקה המשפטית של מחלקת המדינה בתקופת הנשיא אובמה, ועוזרת בכירה בוועדת החוץ של הסנאט כאשר הנשיא-הנבחר ביידן עמד בראשה, ועוזרו הבכיר היה אנתוני בלינקן שהוא מזכיר המדינה-המיועד.
עד לאחרונה הייתה היינס עובדת בכירה ב- WestExec Advisors – המייעצת לחברות עסקיות מובילות – שהוקמה על ידי אנתוני בלינקן ומישל פלורנוי המקורבים מאד לביידן, והיו גורמים מרכזיים בגיבוש המתקפה הצבאית של אובמה על לוב ב-2011.
היינס הייתה עד לאחרונה סגנית מנהל "מרכז התוכניות הבינלאומיות של אוניברסיטת קולומביה", המעודד יוזמות בעולם השלישי, ומשתף פעולה עם "עמותת רופאים ישראלים-פלסטינים לזכויות אדם", התומכת בהטלת סנקציות על ישראל (BDS) ובהעמדת חיילים ישראלים לדין בגין פשעי מלחמה כביכול.
היינס הייתה בחבר היועצים של Foreign Policy for America, שבין חברי מועצת המנהלים שלו נמצא מייסד J Street, ג'רמי בן-עמי, הפועל להסגת ישראל לקוויי 1967. בין חברי חבר היועצים שלו: ג'וזף סירינסיונה (נשיא קרן Ploughshares הפועלת בוושינגטון לקידום אינטרסים איראנים); מזכיר המדינה המיועד אנתוני בלינקן; השגרירה המיועדת לאו"ם לינדה תומאס-גרינפילד, הקרירה כלפי ישראל; רוברט מאלי הביקורתי מאד כלפי ישראל, ומכהן כנשיא ומנכ"ל International Crisis Group שהקים ג'ורג' סורוס, המתנגד לרעין המדינה הציונית-יהודית.
איראן
לאבריל היינס, כמו אנתוני בלינקן וג'ייק סאליבן, תפישת עולם רב-לאומית המעדיפה פעילות מדינית וביטחונית המשותפת לארה"ב, אירופה, או"מ, ארגונים בינלאומיים נוספים ובעלות ברית נוספות על פני פעילות עצמאית של ארה"ב.
מכאן, תמיכתה הנחרצת בהסכם הגרעין עם איראן מ-2015, התנגדותה להטלת סנקציות על איראן וביקורתה הפומבית על חיסולו של קאסם סוליימאני, למרות שהיה המעצב והמוציא-לפועל המרכזי של פעילות הטרור והחתרנות של משטר האייתולות, וקידום היעד הפנאטי ומגלומני של השתלטות איראן על המזרח התיכון, העולם המוסלמי והעולם כולו.
כמו בלינקן וסאליבן, היינס רואה באייתולות השיעיות בר-שיח אפשרי לדו-קיום בשלום וחלוקת-השפעה עם המשטרים הסונים במפרץ הפרסי.
ב-14 לינואר 2020 אמרה היינס לחברי וועדת חוץ של בית הנבחרים בוושינגטון: "נטישת הסכם הגרעין על ידי ארה"ב גרמה למחלוקת קשה עם בעלות בריתנו האירופאיות…. כל מומחה לאיראן יסכים שלסנקציות כלכליות על איראן אין השפעה רבה על יכולת המשטר האיראני לערער את יציבות האזור…. השאלה היא לא אם היה מגיע לסוליימאני להיהרג, אלא האם הריגתו קידמה את ביטחונה הלאומי של ארה"ב…. בעלות בריתנו [האירופאיות] ראו בהריגתו הפרה של החוק הבינלאומי…. אי אפשר להבין מדוע הנשיא טראמפ לא התייעץ עם הקונגרס, בעלות בריתנו ועיראק – שעל אדמתה חוסל סוליימאני – לפני חיסולו…. כדי לקדם יציבות, ביטחון וזכויות אדם יש להגביר את שיתוף הפעולה עם בעלות בריתנו במזרח התיכון ובעולם הרחב…."
תפישת עולם דומה איפיינה את הרצאתה של היינס ב"אגודה האמריקאית לחוק בינלאומי" בינואר 2020.
בדיון שהתקיים ב-Center for American Progress ב-21 לינואר 2020 אמרה היינס שחיסול סוליימאני היפר את החוק הבינלאומי, לא היה פעולה לסיכול איום ברור ומיידי, וחרג מהיקף פעולה הנדרשת מול האיומים הקיימים.
טרור אסלאמי ופליטים
לדברי הרולד קו, ששירת עם היינס במחלקת המדינה, "היינס המליצה לאיפוק בפעילות נגד טרור [במיוחד בכל הקשור לשימוש בכלי טיס בלתי-מאויישים]…. בתפקידה כסגנית היועץ לביטחון לאומי התגברה על התנגדות להרחבת מספר הפליטים הסורים שהיגרו לארה"ב…. היא גם לחצה להעברת טרוריסטים מוסלמים ממחנה המעצר בבסיס חיל הים בגואנטנמו [למדינות עולם 3]…."
היינס טענה שקליטת פליטים סורים בארה"ב מקדמת את המלחמה בטרור, "מכיוון שקליטת הפליטים מנוגדת לתפישתם של גורמים קיצוניים….".
לדברי בן רודס, שהיה יועץ בכיר של אובמה לנושאי חוץ, "אווריל היינס תרמה יותר מכל אדם – חוץ מהנשיא אובמה – לקליטת פליטים סורים בארה"ב".
ג'והן ברנן שהמליץ למנות את היינס לסגניתו כראש ה-CIA (וגם הצהיר ש"הג'יהאד הוא מאפיין לגיטימי באיסלאם"), העיד שהוא והיינס נלחמו בנחישות נגד המלצות להרחיב את היקף הפעילות של הלוחמה בטרור.
ב-31 ליולי 2020 חתמה היינס על עצומה – יחד עם 47 בכירי מערכת הביטחון לשעבר, כולל אנתוני בלינקן – נגד האיסור שהטיל טראמפ על הגירה לארה"ב מ-13 מדינות מוסלמיות המעורבות ישירות או בעקיפין בטרור אסלאמי. לפי העצומה האיסור פוגע בביטחון הלאומי של ארה"ב….
ישראל
ב-4 למאי 2020 הצטרפה היינס למכתב שנשלח להנהגת המפלגה הדמוקרטית על ידי 32 בכירי מדיניות חוץ לשעבר, הידועים בהסתייגויותיהם ממדיניות ישראל, ובינהם בן רודס, אנתוני לייק, סטרוב טאלבוט, רוב מאלי, דן קרצר, מרטין אינדיק, ברוס ריידל, יועצים בכירים של הסנטורים הביקורתיים ברני סנדרס ואליזבת ווארן, ועוד.
המכתב, שהיה בהשראת J Street, קרא לשנות את מצע המפלגה הדמוקרטית מכיוון "שמצע המפלגה הדמוקרטית קרא בעבר למחויבות לביטחונה של ישראל וגינה את האיומים על ישראל…אך התעלם מזכויות הפלסטינים ומפעילות ישראלית הפוגעת בזכויות הפלסטינים ובסיכוי למימוש פתרון שתי המדינות תוך כדי שמירה על ביטחון שני העמים".
"ישראל היום", https://bit.ly/2FxPGLO
English edition https://bit.ly/2YfZ2TE
הכרת ארה"ב בריבונות ישראל ברמת הגולן מקדמת את ביטחונה הלאומי ומעמדה הבינלאומי של ישראל, ובמקביל מעניקה רוח גבית לאינטרסים אמריקאים במזרח התיכון.
החלטת הנשיא טראמפ – העשויה לקבל חיזוק על ידי החלטת קונגרס – שופכת אור על הסינרגיה הביטחונית בין ישראל לארה"ב, והתועלת ההדדית של שתופי הפעולה בין השתיים.
ההכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן מעצימה את תדמית ההרתעה של ישראל, שהיא מוצב קדמי ומכפלן-כח של ארה"ב במזרח התיכון, המאריך את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב מבלי לתגבר את כוחותיה באזור.
לדוגמא, ב-1970 פלשה סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית במטרה להפיל את השלטון ההאשמי ולגרום לתגובת שרשרת שתביא לקריסת המשטרים הפרו-אמריקאים בסעודיה, כווית, איחוד האמירויות, עומאן ובחריין, לקידום דרמטי של האינטרס הסובייטי, ולמהלומה חסרת-תקדים לכלכלה ולביטחון הלאומי של ארה"ב, שהייתה תלוייה מאד בנפט המפרץ הפרסי.
ב-1970 הייתה ארה"ב שקועה בבוץ הוויטנאמי, ולכן נבצר ממנה להושיט סיוע צבאי למלך חוסיין. הנשיא ריצ'רד ניקסון ביקש מרה"מ גולדה מאיר לפעול לבלימת הפלישה הסורית, ואכן כח צה"ל תוגבר ברמת הגולן, הגבול המשותף של ישראל-סוריה-ירדן, 55 ק"מ בלבד מדמשק. המסר התקיף, בגיבוי תדמית ההרתעה של ישראל, הביא לנסיגת סורית מירדן תוך 48 שעות וללא חילופי-אש בין צבאות סוריה וישראל.
ב-1970 תרמה שליטת ישראל ברמת הגולן לצמצום עימותים ואי-יציבות במזרח התיכון, לתגבור ביטחונם של משטרים ערביים פרו-אמריקאים ולבלימת מפולת אנטי-אמריקאית. תרומה זאת לאינטרס ארה"ב התרחשה ללא מעורבות צבאית אמריקאית, על משמעויותיה התקציביות והביטחוניות המכאיבות, והסיכונים הכרוכים בכך במישור הבינמעצמתי.
ב-2019 מקדמת השליטה ברמת הגולן את יכולת ישראל להצר את צעדי האייתולות מאיראן, השואפים להשתלט על עיראק, סוריה ולבנון; לצמצם את התפרצויות הלבה הסונית והשיעית מהר הגעש הסורי; להרחיק את המאכלת האנטי-אמריקאית מצווארו של כל משטר ערבי פרו-אמריקאי; ולשדרג את ביטחון בית המלוכה האשמי המאויים על ידי ההתפשטות האיראנית, 1.5 מיליון פליטים סורים בצפון ירדן, פוטנציאל חתרני של הרוב הפלסטיני ו"האחים המוסלמים" בירדן, והפיצול הפנים-בדווי.
חיוניות תדמית ההרתעה הישראלית לאינטרס ארה"ב (המשודרגת על ידי שליטה ברמת הגולן), מתגברת על רקע מציאות המזרח התיכון: המגלומניה של האייתולות באיראן הרואים בארה"ב את המכשול המרכזי בדרך להשתלטותם על המפרץ הפרסי, חצי האי ערב, המזרח התיכון ועוד; המשך הצונאמי הערבי המאיים – מאז 2010 – על כל משטר פרו-אמריקאי, וניזון מ-1,400 שנות אלימות, אי-סובלנות וחוסר וודאות במישור הבינערבי ובין-אסלאמי; מרכזיותה ההיסטורית של דמשק בליבוי עימותים בינערבים, נרקו-טרוריזם (המספק הרואין לערים הגדולות בארה"ב), טרור בינלאומי בכלל ואנטי-אמריקאי בפרט (פאן-אם 103, פיצוץ שגרירות ארה"ב ומפקדת המארינס בבירות, ועוד); והקשר השיטתי ההדוק בין סוריה לבין אויבי ויריבי ארה"ב כמו ברה"מ, רוסיה, סין, צפון קוריאה, איראן, קובה, ונצואלה, וכו'.
נסיגה מרמת הגולן תפגע בכח ההרתעה הישראלי, תחריף סכנות קיומיות, ותהפוך את ישראל מנכס לנטל אסטרטגי עבור ארה"ב.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2VcGcvd
English edition https://bit.ly/2AeO6ez
האם הסגת הכוח האמריקאי מסוריה וגיבוש תוכנית אמריקאית לפתרון הבעייה הפלסטינית הם המשך של מדיניות אמריקאית שגויה במזה"ת?
לדוגמא, ב-1948 התנגדו מחלקת המדינה, הפנטגון וסוכנות הביון להקמת מדינה יהודית – אותה ראו כבעלת ברית של מוסקבה – וטענו שהייתה משוללת בסיס קיום צבאי, כלכלי ודמוגרפי. ב-1977-79 בגדה ארה"ב בבעל בריתה, השאח הפרסי, וחיזרה אחר אייתולה חומייני, אותו ראתה כשוחר זכויות אדם ושלום. ב-1981 הענישה ארה"ב את ישראל צבאית, דיפלומטית וכלכלית עקב השמדת הכור הגרעיני בעיראק, שחסכה מארה"ב עימות גרעיני במלחמת המפרץ ב-1991. ב-1993 ו-2005 שיבחה ארה"ב את "הסכם אוסלו" וההתנתקות מעזה כמאיצי שלום וביטחון.
ב-2010-11 התייחסה ארה"ב להתפרצות "הצונאמי הערבי" כ"אביב ערבי", "מהפיכת פייסבוק" ו"מהפיכת הנוער". ב-2009-11 הקריבה ארה"ב את ממשל מובארק על מזבח קשריה עם "האחים המוסלמים", ארגון הטרור האסלמי הגדול ביותר. ב-2015 הובילה ארה"ב את הסכם הגרעין עם האייתולות, ובכך העניקה רוח-גבית דרמטית למשטר טרור אנטי-אמריקאי, הפועל להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.
חרף כישלון כל יוזמות השלום (ישראל-ערב) של ארה"ב – שאילצו את הערבים לאגוף אותן מהצד המכסימליסטי – הבית הלבן מתכוון להציג יוזמת-שלום נוספת, למרות העובדה שרק יוזמות ישירות (בין ישראל למצרים וירדן) הובילו לשלום.
המדיניות המזרח תיכונית הכושלת של ארה"ב והמערב זכתה לביקורת חריפה מצד עמודי-התווך האלמותיים של חקר המזה"ת – הפרופסורים והסופרים אלי כדורי, פי. ג'יי. ואטיקיוטיס (שניהם מאוניברסיטת לונדון) וברנרד לואיס (מאוניברסיטת פרינסטון). השלושה חושפים את נטיית המערב להקריב את מורכבות המזה"ת על מזבח הרהורי-הלב, תוך התעלמות ממאפיינים בינערביים מאז המאה ה-7 (וללא קשר לישראל): פיצול ותזזיתיות פנימיים ואזוריים, היעדר דו-קיום בשלום, אי-סובלנות אלימה, ארעיות שלטונית ומדינית ומשטרי מיעוט-רודני. הביקורת מקבלת חיזוקים מ"הצונאמי הערבי" הגועש.
פרופ' כדורי חשף את כישלון המדיניות כלפי איראן: "הנשיא קארטר נכשל במדיניותו כלפי איראן…. סייע להפלת השאח הפרסי בהנחה שהאלטרנטיבה תקדם דמוקרטיה וזכויות אדם…. שגריר ארה"ב בטהראן ומקהלה של פקידים בכירים ואקדמאים בארה"ב שרה שירי הלל לחומייני…."
לדברי פרופ' ואטיקיוטיס: "סכסוכים בינערביים ימשכו בעתיד הנראה לעין…. מאוויי הערבים אינם דומים למאוויי ארה"ב ואף מנוגדים להם…. המזה"ת עתיר סכסוכים ללא שום קשר לסכסוך הערבי-ישראלי…. הסכמים ובריתות עם משטרים ערביים הם בעייתים, מסוכנים וארעיים…." כמו כן, "אופוזיציה היא [בעיני המשטר] חתרנות; מחלוקת פוליטית היא בגידה; אין סובלנות לאופוזיציה…. חילופי שלטון אפשריים רק באמצעות מרד או הפיכה…."
פרופ' לואיס שפך אור על מאפייני איסלאם שאינם זוכים לתשומת-לב ראויה במערב: "לא-מוסלמים עשויים להנות מסובלנות אסלאמית אם יכירו בעליונות האסלאם…. שלטון אסלאמי על שאינם מוסלמים נתפס כצודק ונורמלי…. שלטון של לא-מוסלמים על מוסלמים נתפס כעלבון לחוקי האל והטבע…. העולם מתחלק לקהילת המוסלמים וקהילת 'הכופרים'…."
האם מעצבי מדיניות ארה"ב למדו שנסיון לפתור בעיות תוך התעלמות מעובדות-יסוד מחמיר את הבעיות? האם הם לומדים משגיאות על ידי הימנעות מהן או חזרה עליהן?
https://bit.ly/2t8vr0x ,"ישראל היום"
English edition https://bit.ly/2M0oXaS
הכוחות העלאווים, סונים ושיעים הפועלים בסוריה מאיימים בשיטתיות על אינטרס ארה"ב, השואף לצמצם את כושר התמרון הסורי.
ההיסטוריה מלמדת שסוריה – ביתם של החליפים הראשונים – היא זירה בלתי-צפויה, אלימה ושאפתנית, הרואה עצמה כמוקד התרחשויות בהיסטוריה האסלאמית. מכאן, בין היתר, ההשתתפות המסיבית של ארגוני טרור אסלאמיים במלחמת האזרחים בסוריה.
בעידן המודרני, סוריה הפכה למוקד הסתה נגד ארה"ב, טרור אנטי-אמריקאי (לדוגמא, פיצוץ שגרירות ארה"ב ומפקדת המארינס בביירות ופיצוץ מטוס PanAm-103), נרקו-טרוריזם, הפרת זכויות-אדם, איום על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, שתוף פעולה אסטרטגי עם האייתולות, רוסיה, סין וצפון קוריאה, וקשר הדוק עם קובה, ונצואלה, בוליביה ואקוודור האנטי-אמריקאיות.
נסיגת ישראל מרמת הגולן (55 ק"מ מדמשק) תפגע קשות בכוח ההרתעה של ישראל ובתפקודה כמוצב קדמי אמריקאי, ותעודד תוקפנות סורית בזירה הערבית ונגד ישראל. נסיגת ישראל מהגולן תלבה את החזון האסטרטגי של דמשק: שיקום השליטה בסוריה כצעד להשתלטות על "סוריה הגדולה" (הכוללת את לבנון, ירדן וישראל) ועל העולם הערבי.
למרות שסוריה שקועה במלחמות אזרחים, היא מהווה מוקד וולקני לזעזועים אזוריים כפי שמלמדים ההיסטוריה האסלאמית בת 1,400 השנים, המזרח התיכון עתיר-התהפוכות האלימות, והמעורבות העמוקה בהר הגעש הסורי מצד רוסיה, האייתולות, דאע"ש, "האחים המוסלמים" וארגוני טרור נוספים, השואפים למוטט את המשטרי הערביים.
כמו האייתולות באיראן, כך גם שליטי סוריה, רואים בנוכחות ארה"ב במזרח התיכון את המכשול העיקרי בדרך למימוש שאפתנותם האסטרטגית. מכאן שתוף הפעולה ההדוק בין סוריה לברה"מ/רוסיה, המקדם את השפעת מוסקבה במזרח התיכון ובים התיכון. לדוגמא, נמל טרטוס שהוא הבסיס הימי הרוסי היחיד בים התיכון.
ב-1970, בעיצומה של מלחמת אזרחים בירדן, פלשה סוריה לירדן, כאשר ארה"ב הייתה שקועה בבוץ הוויטנאמי, והתקשתה לסייע למלך חוסיין. בעקבות פנייה אמריקאית, התפרס צה"ל בגבול המשותף ישראל-סוריה-ירדן, הביא לנסיגה מיידית של הפלישה הסורית, שדרג את תדמית ההרתעה של ישראל וארה"ב, כרסם בתדמית סוריה וברה"מ, מנע את הפלת בית המלוכה ההאשמי ואת התפשטות "אפקט הדומינו" האנטי-אמריקאי לסעודיה ומדינות נפט פרו-אמריקאיות נוספות. ישראל מנעה מברה"מ הישג דרמטי ומארה"ב מכה כלכלית ואסטרטגית קשה, חסכה לארה"ב מיליארדי דולרים ודיון ציבורי לוהט הכרוכים בשינוע כוחות למזרח התיכון, ומנעה עימות אפשרי בין שני כוחות-העל.
ההיסטוריה ההפכפכה והאלימה של המזרח התיכון מלמדת שתופעות דומות עלולות להתרחש שוב באזורנו, במיוחד לאור התפשטות האייתולות והזעזועים הגוברים בירדן ועל גבולותיה. אבל, נסיגה מרמת הגולן תפגע קשות בכושר התמרון של ישראל ובתדמית ההרתעה שלה, ותהפוך אותה מיצרן-בטחון-לאומי עבור ארה"ב לצרכן ביטחון-לאומי במצוקה.
ב-29 ליוני 1967 מסר הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל ארל ווילר, לנשיא לינדון ג'והנסון את "מפת גבולות הביטחון המינימלים של ישראל", אותה גיבש לפי הערכת האינטרס האמריקאי: המפה כללה את רמת הגולן כחלק בלתי-נפרד מישראל.
"חדשות מחלקה ראשונה", 17 אפריל 2018, https://bit.ly/2J2qFHg
English edition https://bit.ly/2qBg5Ab
הפצצת סוריה עשויה לשקם את תדמית ההרתעה של ארה"ב – שנפגעה בתקופת אובמה – ולשדרג את מעמדה במזרח התיכון ובעולם, אם הנשיא טראמפ ילמד משגיאות קודמיו בכל הקשור למלחמה בטרור האסלאמי.
קודמיו של טראמפ הניחו שאפשר להשלים את משימת המלחמה בטרור על ידי מתקפות קצרות-טווח וטקטיות, ולהחזיר את הלוחמים הביתה במהירות. אבל גישה זאת פגעה במשימה ארוכת-הטווח והאסטרטגית של קיצוץ כנפי הטרור האסלאמי – תנאי לשמירה על ביטחון לאומי וביטחון פנים. קודמיו ניצחו במספר מבצעים צבאיים, אך לא במערכה להדברת הטרור.
לדוגמא, הנשיא קלינטון הכריז על ניצחון באוגוסט 1998 בעקבות הפצצת יעדי טרור בסודן ואפגניסטן, בתגובה לטרור-מתאבדים בשגרירויות ארה"ב בקניה ואפגניסטן שקטל חיי 224 איש. אבל המנוחה על זרי הדפנה ואי-הרחבת המלחמה בטרור הביאו להחרפתו: 17 הרוגים במתקפת אוקטובר 2000 על ספינת המלחמה "USS Cole" ו-2,996 הרוגים ו-6,000 פצועים במתקפת ספטמבר 2001 על "מגדלי התאומים" והפנטגון.
הנשיא בוש הצהיר על ניצחון בעיראק במאי 2003 מתחת לכרזה מאירת-עיניים: "המשימה הושלמה". ביוני הכריז על השלמת המשימה באפגניסטן. אבל ב-2018 עיראק ואפגניסטן הן זירה לטרור איסלאמי המתפשט ברחבי העולם.
הנשיא בוש הוציא להורג את צדאם חוסיין והדיח את חברי מפלגת הבעת' הסונים מעמדותיהם בממשלה ובצבא, ובכך תימרץ אותם לחבור לארגוני טרור סונים, החמיר את הקרע הסוני-שיעי, העביר את השלטון לרוב השיעי, וסלל את הדרך להשתלטות איראן על עיראק כגשר אסטרטגי לסוריה, לבנון והים התיכון – ביטוי לשאיפת האייתולות להשתלט על המזרח התיכון והעולם האסלאמי.
הנשיא אובמה היה נחוש להפיל את הרודן קדאפי באמצעות מתקפת נאט"ו, למרות שקדאפי העביר לארה"ב את התשתית הגרעינית, פירק את רוב התשתית הבליסטית, כימית וביולוגית, ונלחם בארגוני טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי. חיסול קדאפי הפך את לוב לזירה מובילה של הטרור האסלאמי הבינלאומי.
האם הנשיא טראמפ ימנע משגיאות קודמיו ויתמקד באיום המרכזי על הביטחון הלאומי וביטחון הפנים של ארה"ב ובעלות-בריתה הערביות?
אמנם אין להקל ראש באכזריות אסאד, אך השפעתו על התססת האזור והעולם מתגמדת בהשוואה להשפעת האייתולות, המתחזקים (לצד רוסיה) את משטר אסאד בסיוע שנתי של כ-10 מיליארד דולרים באספקת נפט, מימון רכש צבאי, קווי אשראי, מימון חיזבאללה, וכו'. התססת האזור מהווה רוח גבית למגלומניה של האייתולות השואפים לעקור את ארה"ב מהמפרץ הפרסי, חצי האי ערב, האוקינוס ההודי וכל המזרח התיכון. שדרוג המעמד האזורי והגלובלי של האייתולות מקרב את המאכלת לצוואר כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ומקל על אספקת יכולות בליסטיות, כימיות וביולוגיות לארגוני טרור אסלאמים. ככל שהאייתולות מכים שורש בעיראק ובסוריה, כן גוברת פעילותם האנטי-אמריקאית באסיה, אפריקה, מרכז ודרום אמריקה ואף בארה"ב.
מול איום האייתולות, ונוכח מציאות הכפר הגלובלי והתפשטות הטרור האסלאמי הגלובלי, אין לארה"ב את אופציית הבדלנות או אי-השלמת המשימה. עליה להחליט האם להילחם בטרור האסלאמי במזה"ת או על אדמת ארה"ב?!
בביקור שקיימתי במפעל היצור של המטוס 16F בפורט וורת', טקסס, אמר מנהל המפעל שהוא מקבל בשיטתיות, מחיל האוויר הישראלי, לקחי טיסה בתנאי-קרב שהניבו יותר מ-600 שדרוגים, שאת ערכם הוא העריך ב"מגה-מליארדי דולרים". אפשר להניח ש"בונוס" דומה מגיע לקופת חברת "מקדונל-דאגלאס" המייצרת את המטוס 15F.מטייס קרב אמריקאי שמעתי שהוא הפיק תועלת ייחודית באימונים משותפים עם טייסים ישראלים: "הטייס הישראלי נמצא בטווח רדאר וטילי אויב גם בטיסות אימון, ולכן חייב לטוס תמיד בתחושת להיות-או לחדול, להיות יצירתי ונועז יותר מטייס אמריקאי, ולמתוח את יכולות המטוס האמריקאי מעבר לטיסה השגרתית המתבצעת על ידינו."
ללא שום קשר לישראל, תשתית נשק בלתי-קונבנציונאלי בידי משטרים פורעי-חוק כגון אסד, האחים המוסלמים או אל-קעידה, תאיץ את הפצתו; תהפוך איומים טקטיים לאסטרטגיים; תעניק רוח גבית להתגרענות ולמגלומניה של איראן; תחמיר איומים קיומיים על ירדן, סעודיה ומדינות ערביות מפיקות נפט ופרו-אמריקאיות נוספות; תקל על העברת נשק בלתי-קונבנציונאלי לארגוני טרור מוסלמים אנטי-אמריקאים; ותעניק אדרנלין לעשרות תאי טרור רדומים בארה"ב. לכן, תשתית נשק בלתי-קונבנציונאלית בסוריה מהווה איום ברור ומידי לאינטרסים כלכליים וביטחוניים אמריקאים.
אבל, תפישת עולם שגוייה של הנשיא אובמה מכרסמת בתדמית האסטרטגית של ארה"ב ומעניקה רוח-גבית לצונאמי הערבי.
לדוגמא, מאז כניסתו לבית הלבן דבק אובמה במדיניות רב-לאומית הרואה באו"מ את עושה-המשחק הבינלאומי על חשבון מדיניות עצמאית של ארה"ב. אובמה מסתייג מהגאווה האמריקאית על ייחודיות מוסרית, צבאית ומנהיגותית, מתנצל על עוולות אמריקאיות ומבטיח "להנהיג מאחור". אבל, נוכח האתגר הסורי נותרה ארה"ב מבודדת.
בתגובה, הכריז אובמה על יוזמה צבאית עצמאית של ארה"ב אשר – בניגוד להכרזת מלחמה – אינה זקוקה לאישור הקונגרס. אך מיד חזר בו והעביר את האחריות לקונגרס. הוא משעבד את עצמאות ההחלטה האמריקאית ליוזמה רב-לאומית בהנהגת רוסיה: בעלת-ברית וספק נשק עיקרי של סוריה ואיראן; המכשול העיקרי לסנקציות אפקטיביות נגד איראן; והיריב החמור ביותר של ארה"ב באו"מ וברחבי העולם. אובמה משתף פעולה עם יוזמה רוסית לפיקוח בינלאומי שלא הניב פירות בצפון קוריאה ואיראן, ובמקום פעולה מידית מסכים ללוח זמנים ארוך המשחק לידי רוסיה וסוריה .
ב-6 לספטמבר אמרה סמנתה פאואר, שגרירת ארה"ב לאו"מ ויועצת קרובה של אובמה, כי ציפתה שאיראן ורוסיה יפנו עורף לאסד. רדידות פאואר נחשפה על ידי היועץ לביטחון לאומי של המנהיג העליון האיראני, חאמנאי: "התקפה על סוריה תפורש כמתקפה על איראן", ועל ידי תגבור המחויבות הצבאית הרוסית לסוריה ואיראן. ב-3 לספטמבר טען מזכיר המדינה, קארי, בפני וועדות הקונגרס שהמתינות גוברת בקרב מתנגדי אסד. קארי גם ראה בצונאמי הערבי את "המעבר לדמוקרטיה" ונמנה על מיעוט בוושינגטון שטען – עד להתלקחות מלחמת האזרחים – שאסד אמין, קונסטרוקטיבי ושואף שלום.
בניגוד לשאיפות אסד המוגבלות לגבולות סוריה, שאיפות האחים המוסלמים ואל קעידה מתפרשות על פני העולם המוסלמי ומשם ל"עולם הכופרים". שני הארגונים הם גופי טרור אנטי-אמריקאים, מונחי-שריעה, אנטי-דמוקרטים, חסרי-סובלנות כלפי מוסלמים ו"כופרים". ככל שנחלש משטר ערבי דיקטטורי-צבאי, כן מתחזק הטרור המוסלמי. אבל, אובמה וראש ה-CIA ויועצו הקרוב, ג'ון ברנן, אינם מכירים בטרור ג'יהדיסטי מכיוון "שג'יהאד הוא תהליך לטיהור הנפש".
כדי להשמיד את תשתית הנשק הבלתי-קונבנציונאלי בסוריה יש להימנע משגיאות העבר, לגבש מדיניות אמריקאית הנובעת מהמציאות המורכבת במזרח התיכון ולא מהרהורי-לב פשטניים, ולנקוט בפעולה צבאית, ממוקדת ומסיבית שאינה משועבדת לאינטרסים מנוגדים של רוסיה ומרבית חברות האו"מ.
The Ettinger Report 2023 © כל הזכויות שמורות
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"חדשות מחלקה ראשונה", 7 אוגוסט 2003
"מפקד הצי האיראני הודיע שספינות מלחמה איראניות יעגנו בתעלת פנמה [המכילה 5% מהסחר הימי העולמי] עד סוף 2023."
לפי "דוקטרינת מונרו", המהווה ציר מרכזי במדיניות הביטחון הלאומי של ארה"ב מ-1823, כל מעורבות של מדינה זרה במערך המדיני של יבשת אמריקה עלולה להיחשב כפעולה עוינת נגד ארה"ב. אבל, בנובמבר 2013 הצהיר ג'ון קארי, מזכיר המדינה של ממשל אובמה-ביידן: "עידן דוקטרינת מונרו חלף לו."
האם העמקת המעורבות של איראן באמריקה הלטינית מהווה איום על ארה"ב, ומה היא מלמדת על האופציה הדיפלומטית?
חזון האייתולות והתבססותם באמריקה הלטינית
*מאז השתלטותם על איראן ב-1 פברואר 1979 ממנפים האייתולות את האופציה הדיפלומטית האמריקאית – הכוללת מחוות בהיקף מיליארדי דולרים – כמנוע מרכזי לקידום אסטרטגיה אנטי-אמריקאית אזורית ועולמית.
*איום האייתולות על אינטרסים אמריקאים אינו מוגבל למזרח התיכון, אפריקה ואירופה, אלא גולש לאמריקה הלטינית מדרום צ'ילי עד גבול ארה"ב-מקסיקו. האייתולות תוקעים אצבע בעין של ארה"ב באזור רגיש המשפיע ישירות על ביטחון הפנים בארה"ב.
*מתחילת שנות ה-80' רואים האייתולות באמריקה הלטינית את הבטן הרכה של ארה"ב ויעד מועדף להתבססות מדינית וצבאית – יחד עם חיזבאללה – לקידום חזון אסטרטגי בן 1,400 שנים: הפלת המשטרים ה"משומדים" הסונים והכנעת "הכופרים" המערביים. כדי לקדם את המגה-יעד, יש להכניע את המגה-משוכה ("השטן הגדול האמריקאי"), לפתח את המגה-יכולת (טילים בליסטים וגרעין) ולאמץ תפישת עולם אפוקליפטית.
*חדירת האייתולות לאמריקה הלטינית ממנפת את סדר היום האנטי-אמריקאי של רוב ממשלות האזור, המאפיל על ההבדלים המהותיים בינן לבין האייתולות בתחומי דת, חברה ודמוקרטיה. השאיפה המשותפת לערעור מעמד ארה"ב במרכז ודרום אמריקה מסייעת לאייתולות להקים תאי-טרור רדומים בארה"ב, כפי שהם עושים באירופה.
*האייתולות מתמקדים במשולש הגבולות הגדול ארגנטינה-פאראגוואי-ברזיל ובמשולש הגבולות הקטן צ'ילי-פרו-בוליביה – המהווים גן עדן לטרוריסטים, מבריחי סמים ונשק ומלביני כספים – כמו גם בוונצואלה, קובה וניקרגואה האנטי-אמריקאיות. הם מעמיקים את שיתוף הפעולה עם ברוני הסמים של מקסיקו, קולומביה, ברזיל ובוליביה, מפעילים מחנות אמונים לטרוריסטים ומפתחים תשתית תקשורתית מתקדמת, מרכזי תרבות והמרה לאיסלאם שיעי. האייתולות משווקים לאזור – ומקיימים ניסויים של – טכנולוגיות בליסטיות, מטוסים זעירים וקטלנים ללא-טייס וציוד לחפירת מנהרות.
שיטות פעולה של האייתולות באמריקה הלטינית
*"פורום המזרח התיכון וצפון אפריקה" בקמברידג' מדווח שספינות מלחמה איראניות קיבלו אישור לעגון בברזיל בדרכן לתעלת פנמה, כביטוי להעמקת השתרשות האייתולות באמריקה הלטינית ב-40 השנים האחרונות.
*לפי "וויקיליקס", מהנדסי גרעין איראנים שוהים בוונצואלה כדי לאתר מרבצי אורניום ולשדרג את יכולות הגרעין של וונצואלה.
*הסכם שיתוף פעולה ל-20 שנים בין איראן לוונצואלה בתחומי צבא, כלכלה ונפט מעניק לאיראן 10,000 קמ"ר בתחומי וונצואלה למטרות שונות, כולל ניסויים בליסטים. הסכמים דומים נחתמו עם קובה, ניקרגואה ובוליביה.
*וונצואלה מנפיקה דרכונים מזוייפים לאישים וטרוריסטים איראנים כדי לעקוף סנקציות אמריקאיות ובינלאומיות.
*"מינהלת אכיפת הסמים" בארה"ב (DEA) מעריכה שפעילות הברחת סמים ונשק של חיזבאללה באמריקה הלטינית מסתכמת ב-2 מיליארד דולרים לשנה, ומשפיעה על הברחת סמים לאירופה, אפריקה והמזרח התיכון, במקביל לפעילות מודיעינית אנטי-אמריקאית ואנטי-ישראלית.
השורה התחתונה
הגברת ההתנהלות פורעת-החוק של האייתולות מיום השתלטותם על איראן, והעמקת פעילותם האנטי-אמריקאית באמריקה הלטינית, ממחישים את כישלון האופציה הדיפלומטית, המהווה מנוע מרכזי להתעצמות האיום האיראני על ארה"ב. התעצמות האייתולות באמריקה הלטינית מלמדת על כישלון ההנחה של מחלקת המדינה שבוננזה פיננסית ודיפלומטית עשוייה להוביל את האייתולות לדו-קיום בשלום עם שכניהם הסונים, לניהול אמין של מו"מ ולזניחת חזונם הדתי-פנאטי-אימפריאליסטי.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823
*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;
*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;
*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;
*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.
"מידה" https://bit.ly/3mRILTa
English edition https://bit.ly/3nRXqNv
אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.
לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.
אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.
ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי
הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.
לפי "חוק השגרירות בירושלים":
"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….
"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….
"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….
"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."
ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"
המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).
דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.
על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק; ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).
ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב
הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.
בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.
לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב. לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.
הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים
ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.
ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.
ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.
ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.
ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.
בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן! כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.
"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).
ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.
טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.
"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9
English edition https://bit.ly/2SbCQ9B
מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.
ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.
ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."
ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו. אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."
בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה. תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!" העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.
המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.
הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.
ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.
שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS
English edition https://bit.ly/3hNd0Y6
ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.
הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.
לדוגמא:
*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".
*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.
*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.
*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."
כפי שהיא מוצאת לנכון….
*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.
*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.
*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).
*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.
*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.
*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.
המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.
בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.
על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).
"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition https://bit.ly/3KvGjwe
ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור
*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.
*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.
*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".
*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.
*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.
*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.
המלחמה בטרור
*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.
*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.
* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.
*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.
*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.
*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).
*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.
*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.
*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.
*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.
*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.
*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.
השורה התחתונה
*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.
*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.
*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.
