"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3ezfHhU
ערבויות ביטחון של נשיא ארה"ב אינן חרותות בסלע, ובדרך כלל אינן מחייבות את הנשיאים הבאים. האמנם?
לפי סעיף 4 בהסכם הגז: "הצדדים מבינים שארה"ב מתכוונת… לסייע בביסוס ובקיום של אווירה חיובית ובונה לניהול דיונים וליישוב מוצלח של חילוקי דעות כלשהם במהירות האפשרית."
סעיף 4 הוא דוגמא קלסית למאפייני ערבויות הביטחון שמעניקה ארה"ב למדינות שונות מאז הקמתה ב-1776: היעדר-ספציפיות, עירפול מכוון, היעדר מימוש אוטומטי, פתח לפרשנויות שונות ומנוגדות, דרכי מילוט ממימוש בשעת מבחן, אם המימוש אינו משרת את טובתה של ארה"ב (ולא של ישראל).
לדוגמא, ברית נאט"ו הנחשבת להתחייבות הביטחונית המוצקה ביותר של ארה"ב לבעלות בריתה, מציינת בסעיף 5 שכל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…." כפי שהיא מוצאת לנכון….
זרעי ההרס הנוכחי באוקראינה נזרעו ב"מזכר בודפשט" מ-5 דצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקות אוקראינה ממאגר הנשק הגרעיני שהיה השלישי בגודלו בעולם. ב-2014 (כיבוש חצי האי קרים על ידי רוסיה) ו-2022 (פלישת רוסיה לאוקראינה) נחשפו ההבטחות הביטחוניות בערוותן. אז הבטיחו….
על ישראל להיות ערה למציאות זאת, ולא לשגות באשליות לגבי תוקף הערבויות של ארה"ב, שנועדו – בראש ובראשונה – לקדם את אינטרס ארה"ב, ולא להיגרר אחר אינטרסים של מדינות זרות. לכן, נוסח הערבויות מאפשר לארה"ב, תמיד, להפעיל שיקול דעת האם להתחמק ממימושן.
כמו כן, חוקת ארה"ב אינה רואה בחתימה נשיאותית על התחייבות בינלאומית סוף פסוק, אלא מחייבת אשרור על ידי 2/3 הסנאט (67 מ-100 הסנטורים). הסכם בינלאומי שאינו מאושרר אינו מחייב את ארה"ב, ולכן יכולה הייתה ארה"ב לפרוש ב-2018 מהסכם הגרעין שנחתם אך לא אושרר ב-2015. אשרור הסנאט אינו מובן-מאליו, מכיוון שחוקת ארה"ב שואפת למנוע מצב של נשיא-מלכותי, אינה מעניקה לנשיא סמכות בלעדית, ולכן שומרת על איזון בין הרשות המחוקקת והמבצעת בנושאי פנים וחוץ.
לדוגמא, ב-1999 ו-2000 חתם הנשיא קלינטון על הסכמים בינלאומיים לאיסור ניסויים גרעיניים והקמת בית-הדין הבינלאומי. אבל, ההסכם הראשון לא זכה אפילו לרוב רגיל בסנאט (51:48), והשני לא הובא להצבעה נוכח ההתנגדות הגורפת בסנאט.
טיוואן, דרום ויטנאם (ז"ל) וניו-זילנד חשו על בשרן את האמינות המוגבלת של ערבויות ארה"ב, כאשר זו ביטלה חד-צדדית ב-1979, 1975 ו-1986 את הסכמי ההגנה שנחתמו עימן ב-1955, 1973 ו-1951.
הצגת הערבויות של ארה"ב בהסכם הגז כהישג מלמדת על אי-הכרת סוגיית הערבויות האמריקאיות ואי-הפקת לקחים משגיאות העבר. לדוגמא:
*ב-2000 לא מומשה התחייבות הנשיא קלינטון להעניק 800 מיליון דולרים למימון נסיגת צה"ל מלבנון, עקב הסתייגות שני בתי הקונגרס שהם בעלי "כח הארנק" בארה"ב.
*ב-1979 – לקראת סיום המו"מ לשלום בין ישראל למצרים – ניסה הנשיא קארטר להשחיל התייחסות למו"מ עתידי על רמת הגולן. בתגובה, הציג רה"מ בגין בפני קארטר את התחייבות הנשיא פורד מ-1975 (בתמורה לנסיגת ישראל ממפרץ סואץ למעבר המיתלה בחצי האי סיני): "ארה"ב תעניק משקל רב לעמדת ישראל שכל הסכם עם סוריה יתבסס על נוכחות ישראל בגולן". קארטר הזכיר לבגין שהוא אינו כפוף להתחייבויות בלתי-מאושררות של קודמיו בבית הלבן.
*ב-1967 דרש רה"מ אשכול מהנשיא ג'ונסון לממש את התחייבות הנשיא אייזנהאואר מ-1957 – שניתנה תמורת נסיגת ישראל מסיני – לפעול נגד הפרת פירוז חצי האי סיני על ידי מצרים, נוכח היערכות מצרים למלחמה. בתגובה הבהיר ג'ונסון שלפי חוקת ארה"ב התחייבות נשיאותית בלתי-מאושררת אינה מחייבת אותו. הוא הוסיף שהוא אמנם טקסני גבוה, אבל נשיא נמוך מול קונגרס המתנגד למעורבות צבאית מעבר לים.
לסיכום, הסכמים מדיניים עם ארה"ב חייבים להרחיב – ולא לצמצם – את כח ההרתעה של ישראל ואת עצמאות פעולתה הביטחונית והמדינית. הם חייבים לקדם – ולא להסיג – את מעמד ישראל כיצרן-ביטחון לאומי ולא כצרכן-ביטחון לאומי, כמכפלן-עוצמה עבור ארה"ב, כנכס ולא נטל אסטרטגי.
שילוב ערבויות בהסכם הגז מלמד שישראל נחושה ללמוד מתקדימים על ידי חזרה על – ולא הימנעות מ- שגיאות העבר.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3VLDSuy
English edition https://bit.ly/3TafFML
מעצבי הסכם שטחי הים והגז – כולל ערבויות ארה"ב – מייצגים את מדיניות מחלקת המדינה, המתנפצת בשיטתיות על צוקי המזרח התיכון. לטענתם, ההסכם ימנע עימות צבאי מיידי עם חיזבאללה, יקדם את היציבות בלבנון, ישחררה ממלתעות חיזבאללה (איראן), יעניק רוח גבית למתינות, יצמצם את מימדי הטרור ויקרב את השלום עם לבנון. האמנם?
חיזבאללה ולבנון
*ארגון הטרור חיזבאללה, שהוקם ומופעל על ידי משטר האייתולות באיראן, הוא הגורם הדומיננטי – פוליטית, צבאית, דתית, חברתית, חינוכית ותקשורתית – בלבנון המתפוררת והבלתי-נשלטת. כמו כל אזור בלתי-נשלט (כגון תימן, עיראק, סוריה, לוב, אפגניסטן ומשולש הגבולות ארגנטינה-פרגוואי-ברזיל), לבנון מהווה קרקע פוריה לטרור והברחת נשק וסמים, שהם היתרון היחסי של חיזבאללה.
*חיזבאללה התעצם באופן דרמטי מאז הקמתו ב-1982 על ידי אנשי דת שיעים מנג'אף, שהיו ממקורבי אייתוללה חומייני. הארגון פועל להפצת המהפיכה השיעית-אסלאמית, להרחבת השליטה האיראנית מהמפרץ הפרסי דרך עיראק, סוריה ולבנון עד לים התיכון, ולכרסום מעמד ארה"ב במזרח התיכון. תדמית הארגון השתדרגה מאז תרומתו הגדולה להישרדות שלטון אסד בסוריה.
*חיזבאללה מהווה ציר מרכזי בפעילות האנטי-אמריקאית של משטר האייתולות במזרח התיכון, במערב וצפון אפריקה ובאמריקה הלטינית (עד גבול ארה"ב-מכסיקו), ונהנה מסיוע פיננסי ואספקת טילים וכלי-טיס-בלתי-מאויישים קטלניים מאיראן.
*מעמדו הדומיננטי של חיזבאללה בלבנון גרם לסעודיה, איחוד האמירויות ובחריין להפנות עורף ללבנון, ולהשעות את הסיוע הפיננסי למדינה המרוסקת, פן ישרת את יעדי חיזבאללה.
הסכם שטחי הים והגז לעומת הסכמי אברהם
*הסכמי אברהם, כמו גם העמקת הקשרים עם סעודיה והסכמי השלום עם מצרים וירדן, גובשו עם משטרים יציבים (יחסית למזרח התיכון המאופיין על ידי משטרים ארעיים), פרו-אמריקאים, אנטי-איראנים ואנטי-טרור אסלאמי. מדיניות משטרים אלו אינה חורגת מביצור מעמדם בגבולות מדינותיהם.
לעומת זאת, הסכם שטחי המים והגז נחתם עם מדינה חסרת-שליטה ועתירת פיצולים דתיים, אתנים, גיאוגרפים ופוליטים, הממונפים ומתודלקים על ידי חיזבאללה האנטי-אמריקאי ופרו-איראני, המהווה זרוע מובילה של הטרור האסלאמי במזרח התיכון וברחבי העולם. חיזבאללה פועל להפצת חזון האייתולות להקמת חברה שיעית עולמית, להפיכת הרפובליקה הלבנונית לענף של "הרפובליקה האסלאמית", להפלת המשטרים הסונים ("המשומדים") ולניצחון המהפיכה השיעית אסלאמית על המערב "הכופר", ובראש וראשונה "השטן הגדול האמריקאי".
*הסכמי השלום של ישראל עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו – כמו גם שדרוג היחסים המסחריים והביטחוניים עם סעודיה – נחתמו עם משטרים הרואים בדו-קיום בשלום עם ישראל אינטרס מוביל בתחומי ביטחון פנים וחוץ. משטרים אלו אינם רואים בעקירת "הישות היהודית הכופרת" מ"בית האסלאם" (המזרח התיכון) מטרה חשובה יותר מקידום יציבותם הפנימית והאזורית, וחלקם (במיוחד איחוד האמירויות) אף עושה שינוי מהפכני וחיובי כלפי המדינה היהודית במערכת החינוך (בניגוד להקצנה של מערכת החינוך הפלסטינית).
לעומת זאת, הסכם שטחי המים והגז נחתם עם מדינה הנמצאת תחת מגף החיזבאללה, הרואה בדו-קיום בשלום עם המדינה היהודית תועבה וטומאה, ומבהיר באופן שיטתי – כמו משטר האייתולות – שדבקות בחזון השיעי אסלאמי (כולל עקירת הישות היהודית "הכופרת") עולה בחשיבותה על בוננזה כלכלית ודיפלומטית המוצעת על ידי ארה"ב והמערב.
חיזבאללה ופטרונו האיראני רואים בישראל את המוצב הקדמי היעיל ביותר של "השטן האמריקאי הגדול" ושל המשטרים הערבים הסונים.
*ההנחה שחיזבאללה יתמתן כתוצאה מהטבות כלכליות מפליגות מתעלמת מהתנהלות החיזבאללה מאז הקמתו, כמו גם התנהלות פטרון החיזבאללה – משטר האייתולות – מאז עלייתו לשלטון בפברואר ,1979. שניהם מפגינים דבקות בחתרנות, טרור, הפצת מערכות נשק מתקדמות למשטרים אנטי-אמריקאים, הברחת סמים והלבנת הון במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית, למרות המיליארדים שהורעפו ומובטחים על ידי ארה"ב והמערב. העדפת חזון פנטי, חינוך לשנאה, הסתה וטרור מאפיינים גם את התנהלות הרשות הפלסטינית וחמאס, למרות המחוות חסרות-התקדים של ישראל ב-1993 (תהליך אוסלו) ו-2005 (היתנתקות), והסיוע הפיננסי הנדיב של ארה"ב והמערב.
*הסכמי השלום של ישראל עם מדינות ערב הם פועל יוצא של יכולות צבאיות, טכנולוגיות ודיפלומטיות של ישראל, כולל פעילותה הביטחונית והשיטתית נגד איראן וחיזבאללה, יכולתה לעמוד בלחצים של ארה"ב, ונכונותה להתעמת עם נשיאי ארה"ב, שהביאה למתיחויות קצרות-טווח אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח.
מדינות ערב המתונות והפרו-אמריקאיות רואות בכח ההרתעה של ישראל נכס חשוב לביטחונן הפנימי והחיצוני.
לעומת זאת, הסכם שטחי המים והגז נחתם בהשראת איום חיזבאללה במתקפת טילים וכלי-טיס-בלתי-מאוישים. ההסכם מדגיש ויתור של 100% על 860 קמ"ר של מים כלכליים השנויים במחלוקת (וכוללים כ-10 קמ"ר של מים בריבונות ישראל), בהנחה – המנותקת ממציאות המזרח התיכון והתנהלות חיזבאללה – שימנע את מתקפת החיזבאללה. כלומר, כניעה לאיומי חיזבאללה ולחץ נשיא ארה"ב, במקום מכת-מנע צבאית להסרת האיום והרתעת הטרור.
*הסכם שטחי המים והגז משקף את תפישת העולם של מחלקת המדינה ומכרסם בתדמית ההרתעה של ישראל, שהפכה את ישראל (מ-1967) למכפלן-עוצמה מוביל של ארה"ב ובעלת-ברית נחשקת עבור המשטרים הערביים המתונים.
השורה התחתונה
*מעצבי הסכם שטחי המים והגז מתעלמים מתקדימי המזרח התיכון המבהירים שטרוריסטים (כגון משטר האייתולות, מוג'אהידין, חיזבאללה, פלסטינים) נושכים – ולא מכבדים – את היד המזינה אותם.
*מעצבי הסכם שטחי המים והגז גם מתעלמים מתקדימים הממחישים שפייסנות, מחוות, ויתורים ל- ונסיגה נוכח – טרור מעוררים ומקצינים את תיאבון הטרוריסטים.
*הסכם שטחי המים והגז מהווה ניצחון של תפישת עולם מערבית על מציאות המזרח התיכון, תוך הקרבת ביטחון לאומי ארוך-טווח על מזבח נוחיות ביטחונית קצרת-טווח.
*כאשר חלק משמעותי של הציבור האיראני – ובמיוחד נשים – מתקומם נגד משטר הדיכוי באיראן ודורש את שינוי המשטר, יוזמת ארה"ב את הסכם שטחי המים והגז, המשחק לידי חיזבאללה ופטרונם האיראני, וחוזרת על המשגה הטראגי של 2009, כאשר הנשיא אובמה הפנה עורף להתקוממות העממית באיראן, והניח לאייתולות לטבוח באזרחים בלתי-חמושים.
*הסכם שטחי המים והגז מעניק רוח-גבית לחיזבאללה ולאייתולות, ובמקביל משתוקקת ארה"ב לחתום על הסכם גרעין חדש, מתנגדת לאופציית שינוי-משטר בטהרן, שוללת את האופצייה הצבאית (שרק היא יכולה לבחון את כוונות האייתולות), מתמידה באופצייה הדיפלומטית המשדרגת בהתמדה את מעמד משטר האייתולות, וסבורה שמחוות נדיבות ישכנעו את האייתולות לזנוח את חזונם הפנטי, לבחור בדו-קיום בשלום ולדבוק בהסכמים.
*על רקע המציאות הנ"ל אפשר להעריך שהסכם שטחי הים והגז ימנע – אולי – עימות מיידי עם חיזבאללה, אך יביא לעימות חריף יותר בטווח הבינוני; לא יקדם את היציבות בלבנון; לא ישחררה ממלתעות חיזבאללה (איראן); יעניק רוח גבית ליעדי חיזבאללה; יקצין את הטרור וירחיק את השלום בין ישראל ולבנון.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3ezfHhU
ערבויות ביטחון של נשיא ארה"ב אינן חרותות בסלע, ובדרך כלל אינן מחייבות את הנשיאים הבאים. האמנם?
לפי סעיף 4 בהסכם הגז: "הצדדים מבינים שארה"ב מתכוונת… לסייע בביסוס ובקיום של אווירה חיובית ובונה לניהול דיונים וליישוב מוצלח של חילוקי דעות כלשהם במהירות האפשרית."
סעיף 4 הוא דוגמא קלסית למאפייני ערבויות הביטחון שמעניקה ארה"ב למדינות שונות מאז הקמתה ב-1776: היעדר-ספציפיות, עירפול מכוון, היעדר מימוש אוטומטי, פתח לפרשנויות שונות ומנוגדות, דרכי מילוט ממימוש בשעת מבחן, אם המימוש אינו משרת את טובתה של ארה"ב (ולא של ישראל).
לדוגמא, ברית נאט"ו הנחשבת להתחייבות הביטחונית המוצקה ביותר של ארה"ב לבעלות בריתה, מציינת בסעיף 5 שכל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…." כפי שהיא מוצאת לנכון….
זרעי ההרס הנוכחי באוקראינה נזרעו ב"מזכר בודפשט" מ-5 דצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקות אוקראינה ממאגר הנשק הגרעיני שהיה השלישי בגודלו בעולם. ב-2014 (כיבוש חצי האי קרים על ידי רוסיה) ו-2022 (פלישת רוסיה לאוקראינה) נחשפו ההבטחות הביטחוניות בערוותן. אז הבטיחו….
על ישראל להיות ערה למציאות זאת, ולא לשגות באשליות לגבי תוקף הערבויות של ארה"ב, שנועדו – בראש ובראשונה – לקדם את אינטרס ארה"ב, ולא להיגרר אחר אינטרסים של מדינות זרות. לכן, נוסח הערבויות מאפשר לארה"ב, תמיד, להפעיל שיקול דעת האם להתחמק ממימושן.
כמו כן, חוקת ארה"ב אינה רואה בחתימה נשיאותית על התחייבות בינלאומית סוף פסוק, אלא מחייבת אשרור על ידי 2/3 הסנאט (67 מ-100 הסנטורים). הסכם בינלאומי שאינו מאושרר אינו מחייב את ארה"ב, ולכן יכולה הייתה ארה"ב לפרוש ב-2018 מהסכם הגרעין שנחתם אך לא אושרר ב-2015. אשרור הסנאט אינו מובן-מאליו, מכיוון שחוקת ארה"ב שואפת למנוע מצב של נשיא-מלכותי, אינה מעניקה לנשיא סמכות בלעדית, ולכן שומרת על איזון בין הרשות המחוקקת והמבצעת בנושאי פנים וחוץ.
לדוגמא, ב-1999 ו-2000 חתם הנשיא קלינטון על הסכמים בינלאומיים לאיסור ניסויים גרעיניים והקמת בית-הדין הבינלאומי. אבל, ההסכם הראשון לא זכה אפילו לרוב רגיל בסנאט (51:48), והשני לא הובא להצבעה נוכח ההתנגדות הגורפת בסנאט.
טיוואן, דרום ויטנאם (ז"ל) וניו-זילנד חשו על בשרן את האמינות המוגבלת של ערבויות ארה"ב, כאשר זו ביטלה חד-צדדית ב-1979, 1975 ו-1986 את הסכמי ההגנה שנחתמו עימן ב-1955, 1973 ו-1951.
הצגת הערבויות של ארה"ב בהסכם הגז כהישג מלמדת על אי-הכרת סוגיית הערבויות האמריקאיות ואי-הפקת לקחים משגיאות העבר. לדוגמא:
*ב-2000 לא מומשה התחייבות הנשיא קלינטון להעניק 800 מיליון דולרים למימון נסיגת צה"ל מלבנון, עקב הסתייגות שני בתי הקונגרס שהם בעלי "כח הארנק" בארה"ב.
*ב-1979 – לקראת סיום המו"מ לשלום בין ישראל למצרים – ניסה הנשיא קארטר להשחיל התייחסות למו"מ עתידי על רמת הגולן. בתגובה, הציג רה"מ בגין בפני קארטר את התחייבות הנשיא פורד מ-1975 (בתמורה לנסיגת ישראל ממפרץ סואץ למעבר המיתלה בחצי האי סיני): "ארה"ב תעניק משקל רב לעמדת ישראל שכל הסכם עם סוריה יתבסס על נוכחות ישראל בגולן". קארטר הזכיר לבגין שהוא אינו כפוף להתחייבויות בלתי-מאושררות של קודמיו בבית הלבן.
*ב-1967 דרש רה"מ אשכול מהנשיא ג'ונסון לממש את התחייבות הנשיא אייזנהאואר מ-1957 – שניתנה תמורת נסיגת ישראל מסיני – לפעול נגד הפרת פירוז חצי האי סיני על ידי מצרים, נוכח היערכות מצרים למלחמה. בתגובה הבהיר ג'ונסון שלפי חוקת ארה"ב התחייבות נשיאותית בלתי-מאושררת אינה מחייבת אותו. הוא הוסיף שהוא אמנם טקסני גבוה, אבל נשיא נמוך מול קונגרס המתנגד למעורבות צבאית מעבר לים.
לסיכום, הסכמים מדיניים עם ארה"ב חייבים להרחיב – ולא לצמצם – את כח ההרתעה של ישראל ואת עצמאות פעולתה הביטחונית והמדינית. הם חייבים לקדם – ולא להסיג – את מעמד ישראל כיצרן-ביטחון לאומי ולא כצרכן-ביטחון לאומי, כמכפלן-עוצמה עבור ארה"ב, כנכס ולא נטל אסטרטגי.
שילוב ערבויות בהסכם הגז מלמד שישראל נחושה ללמוד מתקדימים על ידי חזרה על – ולא הימנעות מ- שגיאות העבר.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
4 ספטמבר 2026,
https://bit.ly/3UPm5X5 English edition
ההנחה שסנקציות כלכליות מרחיקות-לכת עשויות למוטט – או למתן – את משטר האייתוללה, מתעלמת ממרכזיות הפנאטיות האפוקליפטית בעיצוב החוקה, אסטרטגיה, מדיניות ומערכת החינוך של המשטר. הסנקציות גם לא יפסיקו את המלחמה בת 47 השנים נגד ארה"ב, המתנהלת – ללא קשר לקיום ישראל – במזרח התיכון, באמריקה הלטינית ועל אדמת ארה"ב.
47 שנות סנקציות כלכליות ומו"מ בהובלת ארה"ב הפכו את איראן מ"שוטר המפרץ האמריקני" למחולל מוביל ואנטי-אמריקני של מלחמות, טרור, סחר סמים והלבנת הון. יתרה מכך, מדיניות ארה"ב מ-1979 קידמה את משטר האייתוללה מכוח גיאו-אסטרטגי משני/שלישוני ב-1979 לכוח גלובלי ב-2026, עם נוכחות אסטרטגית מהמפרץ הפרסי דרך קרן אפריקה, צפון ומרכז אפריקה, אמריקה הלטינית, ועד אדמת ארה"ב.
סנקציות כלכליות ומו"מ מעניקים למשטר האייתוללה את האפשרות למשוך זמן יקר, בציפייה שבחירות אמצע-הכהונה בנובמבר 2026 יחלישו/ישתקו את הנשיא טראמפ, יסיטו את תשומת ליבו מסוגיות בינלאומיות, ירככו את מדיניות ארה"ב כלפי איראן, ויובילו לממשל נוח יותר לאיראן ב-2029.
ההנחה שמשטר האייתוללה מונחה על ידי המוטו המערבי Money Talks, מתעלמת מהעובדה שבטהראן Ideology Walks, והדבקות בפנאטיות אפוקליפטית גוברת על פיתויים פיננסיים ודיפלומטיים.
חמור מכך, הימנעות מפעולה לשינוי משטר באיראן מצטיירת – אזורית וגלובלית – כהססנות וחולשה, המעניקים רוח גבית לסין, רוסיה, צפון קוריאה והטרור האסלאמי, ומעודדת אותם להעמיק נוכחות אסטרטגית ברחבי העולם, כולל באמריקה הלטינית, "הבטן הרכה של ארה"ב". התמקדות הדיון הציבורי בארה"ב ובמערב כולו על מחיר המאמץ לשינוי משטר באיראן מביא להתעלמות-יחסית מהמחיר הקטסטרופלי של אי-שינוי משטר באיראן:
^הופעה צפויה של הכוח הגרעיני האפוקליפטי הראשוןבהיסטוריה האנושית;
^שחיקת כוח ההרתעה של ארה"ב;
^תעוזה גוברת של משטר האייתוללה, סין, רוסיה וטרור אסלאמי אנטי-אמריקני;
^ערעור יציבות משטרים ערביים פרו-אמריקניים, ובמיוחד מדינות נפט;
^התקרבות לסין ורוסיה מצד סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות, בחריין וכווית.
האופי האפוקליפטי של משטר האייתוללה משדרג את כוח עמידתו מול סנקציות כלכליות, ומודגש בחוקת 1979, תוכניות הלימודים (שהן בבואה אותנטית ביותר של תפישת עולמו של המשטר), דרשות המסגדים והתקשורת הרשמית. מכאן, שמשטר האייתוללה מחוייב לג'יהאד, להכנעת המערב ה"כופר", וליצוא המהפכה האסלאמית ברחבי העולם, תוך כדי שפיכות דמים של "הכופרים", ונכונות "המאמינים" לקבל עליהם סבל והקרבת-חיים. אלו הן דוקטרינות מעשיות ומבצעיות שנועדו להביא לכאוס הסולל את הדרך לגאולה – שובו של האימאם ה-12, מוחמד אל-מהדי, שנעלם במאה ה-10, ומיוצג כיום על ידי האייתוללה, ה"מנהיג העליון".
הקריאה להקרבת-חיים מודגשת באסלאם, כאשר לשהידים מובטח מקום בגן עדן, כמתועד בקוראן 3: 169–171 – "אל תחשבו כי מתים הם אלה שנפלו למען אלוהים; הם חיים אצל ריבונם, זוכים לכל מחיה…". לכך נוספה מורשת אייתוללה ח'ומייני, שקידמה הקרבת-חיים רצונית (איסתשהאד), המתמקדת ב"שהיד הגדול אימאם חוסיין בן עלי" שנהרג בקרב כרבלא בשנת 680. למעשה, "משמרות המהפכה האסלאמית" משלבות את האידאולוגיה האפוקליפטית המהדיסטית בתוכנית האימונים, מכשירות את הקרקע לשובו של האימאם ה-12, ומלחמה נחרצת בסונים ה"משומדים" ובמערב ה"כופר".
ב-2026, השיעה התרייסרית של איראן מקובלת על רוב מוחלט של מוסלמים שיעים: 60% בעיראק, 35% בלבנון ו-12% בערב הסעודית, בעיקר במחוז המזרחי עתיר-הנפט.
משטר האייתוללה הקים את "כלכלת ההתנגדות" שהובילה לשליטת המשטר (במיוחד "משמרות המהפכה") ב-60% מכלכלת איראן, כולל "השוק השחור", סחר יבשתי וימי לא חוקי בנפט, ומנגנוני עקיפה של הסנקציות הבינלאומיות.
"ציר עקיפת הסנקציות" ממנף את האסטרטגיה האנטי-אמריקאית של סין, רוסיה וצפון קוריאה, כולל מערכות סחר חליפין שאינן משתמשות בדולר, יצוא נפט (בעיקר לסין) בנתיבים יבשתיים, דרך נמלי הים הכספי ובאמצעות צד שלישי, "חברות קש", והעברות מספינה-לספינה. כמו כן, רוסיה מספקת לאיראן ציוד צבאי קריטי, מודיעין לווייני וטכנולוגיה גרעינית בתמורה למל"טים ומערכות בליסטיות איראניות. 47 שנים של סנקציות כלכליות פיתחו התמחות איראנית ייחודית בעקיפת סנקציות.
סנקציות כלכליות המוטלות על משטרים רודנים, מושרשי אידאולוגיה – ובוודאי משטר אפוקליפטי –גורמות למצוקה חמורה לאוכלוסייה ולא למשטר, אך אינן מביאות להתמתנות משטר או להתמוטטותו. לדוגמא, הסנקציות הכלכליות של ארה"ב והאו"ם בין 1979–2026 נגד משטר האייתוללה – במקביל לניהול מו"מ – הביאו לשדרוג יכולות מסחריות וצבאיות של המשטר, והחמירו את דיכוי מפגינים ומיעוטים דתיים ואתניים. החרם הכלכלי ואמברגו הנפט של האו"ם בין 1990–2003 נגד עיראק של סדאם חוסיין הביאו להחמרת הדיכוי הפנימי; האמברגו הפיננסי והמסחרי של ארה"ב/האו"ם משנות ה-50 עד 2026 נגד צפון קוריאה הביאו לרעב באוכלוסייה, יכולות גרעיניות ובליסטיות משודרגות, והחרפת העריצות. האמברגו המסחרי והפיננסי של ארה"ב בין 1960–2026 על קובה הביאו לשחיקה כלכלית חמורה ולשלטון מרכזי אכזרי יותר. הסנקציות המערביות המקיפות בין 2022–2026 נגד רוסיה הסיטו את סחר האנרגיה הרוסית לאסיה, העבירו את רוסיה לכלכלת מלחמה בסמכות איתנה של פוטין, אך נכשלו בעצירת או האטת המלחמה באוקראינה.
סנקציות כלכליות אינן יעילות מול משטרים עריצים, מונחי-אידאולוגיה קיצונית, הנחושים להיאחז בשלטון בכל מחיר, שאינם שוקלים להקריב אידאולוגיה על מזבח רווחה כלכלית ונוחיות דיפלומטית. במאבק מול משטר האייתוללה, תפישת Money Talks הובסה באופן מוחץ ע"י Ideology Walks.
סנקציות כלכליות ומו"מ אינם תחליף לשינוי משטר. הם מחזקים את משטר האייתוללה, ומערערים את כוח ההרתעה של ארה"ב, הנחשפת כ"אצנית למרחקים קצרים", שאינה מסוגלת לעמוד בנחישות ובמחיר הנדרשים למרוץ מרתון, שהוא תנאי מוקדם למאבק במשטרי טרור. המשך המדיניות הנוכחית הוא איום קיומי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, שמאז 1979 חש את מאכלת משטר האייתוללה על צווארו.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823
*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;
*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;
*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;
*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.
"מידה" https://bit.ly/3mRILTa
English edition https://bit.ly/3nRXqNv
אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.
לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.
אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.
ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי
הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.
לפי "חוק השגרירות בירושלים":
"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….
"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….
"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….
"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."
ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"
המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).
דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.
על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק; ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).
ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב
הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.
בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.
לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב. לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.
הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים
ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.
ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.
ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.
ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.
ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.
בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן! כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.
"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).
ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.
טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, “מחשבה שנייה: יוזמה אמריקאית–ישראלית”
30 מרץ 2026
bit.ly/414qrJU English edition
מורשת חג הפסח הטביעה חותם עמוק על המתיישבים הראשונים (המאה ה-17) והאבות המייסדים (המאה ה-18) של ארצות הברית – ששלטו בנבכי התנ"ך – ועל עיצוב תרבות וחוקת ארה"ב. הנשיא הראשון ומנהיג המרד נגד המלך הבריטי, ג׳ורג׳ וושינגטון, זכה לכינוי “משה האמריקאי”, והנשיא השני, ג׳ון אדאמס, כונה “יהושע האמריקאי".
המתיישבים הראשונים, שהגיעו מבריטניה והולנד, ראו עצמם כ“העם הנבחר המודרני" שיצא מ“מצרים המודרנית”, השתחרר מעולו של המלך ג'יימס הראשון ("פרעה המודרני"), חווה את “יציאת מצרים המודרנית” ואת “קריעת ים סוף המודרנית” (8 שבועות ההפלגה באוקיינוס האטלנטי), והפליג ל“ישראל החדשה”, “כנען החדשה” ו“הארץ המובטחת המודרנית”.
המתיישבים הראשונים והאבות המייסדים הושפעו ע"י פילוסופים בריטים וצרפתים, אך גם מתפיסת החירות של מורשת משה רבנו וחג הפסח. הדבר בא לידי ביטוי ב"פעמון החירות" – ציון דרך היסטורי בארה"ב – עליו מופיע הפסוק "וקראתם דרור לארץ ולכל יושביה" ומקור הפסוק (ספר ויקרא פרק כ״ה, פסוק 10) שהוא ליבת מוסד היובל, המהווה את אב-טיפוס תנ"כי של רעיון החירות. מורשת משה רבנו השפיעה גם על עיצוב חוקת ארה"ב (1787)וזכויות האדם (10 תיקוני החוקה הראשונים מ-1791). התנ״ך – ובמיוחד ספר דברים – צוטט ע"י האבות המייסדים בתדירות רבה יותר מכל פילוסוף אירופי.
מקור המונח “שיטת הממשל הפדרלית” הוא המילה הלטינית foedus שמשמעותה “ברית ואמנה ייחודיים”. האבות המייסדים ראו עצמם כ“עם הברית המודרני", וראו באמנה שהשתית משה רבנו ב-40 שנות המסע ממצרים לארץ הישראל מקור השראה לשיטה הפוליטית שהונהגה בארה"ב.
האב המייסד החילוני, בנג'מין פרנקלין, התייחס במפורש לספר שמותבדיוניו על מנהיגות אזרחית וסדר ציבורי. במהלך ועידת החוקה הזכיר פרנקלין את עצת יתרו למשה בשמות י״ח, פסוק 21, שעל בסיסה עוצב מבנה שלטון של שלוש רשויות, הפרדת סמכויות וסמכויותיהם של 12 נשיאי/ראשי השבטים. משה שימש השראה לרשות המבצעת, אהרון – לרשות השופטת, 70 הזקנים – לרשות המחוקקת ונשיאי השבטים – למושלי המדינות.
בשנת 1776 הציעו בנג'מין פרנקלין ותומס ג׳פרסון (הנשיא השלישי של ארה"ב) שהחותם הרשמי של ארצות הברית יהיה מבוסס על מורשת פסח: משה אוחז במטה ומרכבות פרעה טובעות בים, ובני ישראל צועדים בעקבות עמוד ענן ועמוד אש. הכתובת המוצעת הייתה: “מרד בעריץ הוא ציות לאלוהים.” החותם שנבחר מבליט את הנשר ומעליו 13 כוכבים של 13 המדינות הראשונות של ארה"ב, המסודרים בצורת מגן דוד.
האב המייסד תומאס פֵיין – שהיה אחראי לגיוס תמיכת הרוב ביוזמת וושינגטון למרוד בשלטון הבריטי – טען בסיפרו בן 47 העמודים “Common Sense” – שכונה “מלט המהפכה” – שהתנ״ך הוא כתב אשמה משכנע נגד המלוכה.
התנועה לביטול העבדות (Abolitionist Movement), ובמיוחד הנשיא אברהם לינקולן ולוחם החירות פרדריק דאגלאס, הושפעו עמוקות ממורשת יציאת מצרים ומדמותו של משה. הארייט טאבמן, ממנהיגי הברחת עבדים ממדינות הדרום למדינות הצפון, כונתה Mama Moses, וכותרת המאבק של מרטין לותר קינג הייתה “שלח את עמי”, אותו הידהדו לפניו הזמרים פול רובסון ולואי ארמסטרונג.
משה רבנו הפך (גם היום) לסמל החוק והחירות בשיח הפוליטי האמריקאי – דמות מופת המשלבת חוק מוסרי, נחישות והתנגדות לעריצות.
אולם מליאת בית הנבחרים, אולמות בית המשפט העליון ואולם הקריאה המרכזי בספריית הקונגרס מציגים פסלים ותבליטים של משה ועשרת הדיברות. למעלה מ-200 אנדרטאות של לוחות הברית מוצבות באתרים מרכזיים בארה"ב.
ב-28 ביוני 2005 קבע נשיא בית המשפט העליון, ויליאם רנקוויסט, שייצג את דעת הרוב, כי לעשרת הדיברות יש משמעות היסטורית ייחודית בתרבות ובמשפט האמריקאי, ולכן מותר להציבם באתרים רשמיים (כגון מדשאת בניין הקפיטול בטקסס). הוא הדגיש כי לעשרת הדיברות “משמעות היסטורית בלתי ניתנת להכחשה” החורגת מהמימד הדתי. הוא הוסיף: “מאז 1935 ניצב משה, אוחז בשני לוחות שעליהם חקוקים קטעים מן הדיברות, כתובים בעברית, לצד מחוקקים היסטוריים נוספים בבית המשפט העליון…. פסל גדול של משה עם עשרת הדיברות בבניין ג׳פרסון של ספריית הקונגרס. מדליון לוחות ועשרת הדיברות מעטר את רצפת ארכיון המדינה…. במשרד המשפטים פסל שכותרתו ‘רוח החוק’ מציג את שני לוחות הברית. מול בניין רונלד רייגן בוושינגטון ניצב פסל הכולל את תבליט עשרת הדיברות, ובחזית בית המשפט הפדרלי פסל בגובה 24 רגל המציג את עשרת הדיברות. פניו של משה מתנוססים גם באולם מליאת בית הנבחרים… משה היה מחוקק ומנהיג דתי, ועשרת הדיברות נושאים משמעות היסטורית שאין עליה עוררין…”
חג חירות עתיר אחדות ומצומצם אבדות
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS
English edition https://bit.ly/3hNd0Y6
ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.
הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.
לדוגמא:
*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".
*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.
*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.
*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."
כפי שהיא מוצאת לנכון….
*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.
*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.
*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).
*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.
*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.
*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.
המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.
בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.
על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
9 באוקטובר 2026
English edition https://bit.ly/3VYYvYt
ב-10 באפריל 2006 נשא מועמר קדאפי נאום בטימבוקטו, מאלי: "50 מיליון מוסלמים הנמצאים באירופה יהפכו אותה ליבשת מוסלמית בתוך כמה עשורים… אללה יעניק לאסלאם ניצחון ללא חרבות, ללא רובים…"
משמעויות ההגירה בעיני המערב והאסלאם שונות זו מזו באופן יסודי – אידיאולוגית, דתית, משפטית, חברתית, כלכלית, טקטית ואסטרטגית. תפישת המערב מונחית ע"י עקרונות חילוניים, מוסריים, משפטיים וחברתיים-כלכליים, ומתמקדת בזכויות, גבולות, שווקי עבודה והגנה הומניטרית מכוח המשפט הבינלאומי. לעומת זאת, תפישת האסלאם את מוסד ההגירה (הִיגְ'רָה) היא דוקטרינרית, תיאולוגית, אידיאולוגית ואסטרטגית, ומושרשת במורשת הנביא מוחמד והקוראן בת 1,400 שנים. למעשה, ההיג'רה מציינת את תחילת מנין השנים המוסלמי (היג'רי).
פרופ' קלי מ. גרינהיל, מדעי המדינה ב-MIT ובאוניברסיטת טאפטס, מחברת הספר Weapons of Mass Migration (הוצאת אוניברסיטת קורנל, 2016), תיעדה את השיטה של קדאפי וארדואן להפחיד את מערב אירופה באיום של הגירה אסלאמית מכוונת.
דוקטרינת ההיג'רה
דוקטרינת ההיג'רה מתייחסת להגירת הנביא מוחמד ממכה לחבש ומדינה כהחלטה אלוהית וצעד אסטרטגי שנועדו להתארגן מחדש, להרחיב את בסיס העוצמה של מוחמד והאסלאם למען אללה, ולהכשיר את הקרקע לג'יהאד-מזוין.
הקוראן והחדית' (תיעוד מעשיו ואמירותיו של מוחמד) מציגים את ההיג'רה כאב-טיפוס של ג'יהאד לא-אלים "למען אללה", כשההגירה והלחימה משולבות כמעשי פולחן משלימים במצוות אללה. ההיג'רה הייתה שלב מקדים של הג'יהאד ורכיב מרכזי ומתמשך בו להכנעת אויבים.
מבחינה לשונית ודתית, הקוראן משלב אמונה-הגירה-לחימה. למשל, לפי הקוראן 8:74: "אלה שהאמינו, נדדו [היגרו], ולחמו למען אללה… הם המאמינים האמיתיים". ההיג'רה אינה רק מעבר מקום, אלא מאבק אסטרטגי בעל משמעות רוחנית למען אללה.
ציוני דרך של ההיג'רה
*בשנת 615 היגר הנביא מוחמד לאתיופיה ובשנת 622 למדינה, וכך ביסס את התקדים האסלאמי של היג'רה (הגירה) – מהלך המקדם את ניצחון "בית האסלאם" על "בית הכופרים". ההיג'רה של מוחמד נועדה להיחלץ מתבוסה מול שבט קורייש הלא-מוסלמי במכה,הקמת בסיס אסטרטגי חלופי ושדרוג יכולות לקראת הכנעת שבט קורייש. ההשתלטות על מכה בשנת 630 הכשירה את הקרקע לכיבושים צבאיים נרחבים ולאסלאמיזציה אזורית ועולמית. סורות 4:97-100 ו-8:72-75 בקוראן הן המקור המרכזי בסוגיית ההיג'רה, המכיר בתפקידה היסודי בעיצוב האסטרטגיה והטקטיקה האסלאמיות.
*בשנת 670 היגרו לוחמים מוסלמים ומשפחותיהם/שבטיהם לאמצאר (עיירות/מחנות צבא), כגון בצרה, כופה, פוסטאט וקיירואן, שנועדו לשמש בסיס לערביזציה/אסלאמיזציה רחבת היקף של שטחים כבושים בחצי האי ערב ובמזרח התיכון כולו, במצרים, ובהמשך גם בצפון אפריקה ועד דרום ספרד. במאה ה-11 היגרו שבטים טורקמנים לאנטוליה והפכו בהדרגה את האזור מיווני-נוצרי לטורקי-מוסלמי. במאות ה-14 עד ה-16 הסתייעה ההתפשטות העות'מאנית/אסלאמית בהגירה מבצעית אל הבלקן, ובכלל זה בולגריה, סרביה, יוון, דרום קרואטיה, אלבניה ובוסניה-הרצגובינה. בשנת 1804 הוביל עות'מאן דן פודיו היג'רה במערב אפריקה, לפני שניהל את ג'יהאד סוקוטו בשטחן של ניגריה וקמרון של ימינו.
*במאות ה-20 וה-21 הציגו אנשי רוח אסלאמים את מושג ההיג'רה כמתודולוגיית טרור מהפכנית. למשל סייד קוטב, האידיאולוג הרדיקלי/טרוריסטי המוביל של "האחים המוסלמים" בשנות ה-50' וה-60', ושוכרי מוסטפא, מייסדה ומנהיגה של הקבוצה האסלאמית "תכפיר ואל-היג'רה" בשנות ה-60' וה-70'. כמו כן, אל-קאעידה ודאע"ש השתמשו במושג ההיג'רה כדי למשוך לוחמים זרים לאזורים שמחוץ לשליטת המדינה, כמו אזורי הגבול האפגניים-פקיסטניים בשנות ה-80' וה-90', ומזרח סוריה ומערב עיראק ב-2014.
השורה התחתונה
*בעוד שהפרשנות המערבית להגירה שואפת לשלב מהגרים מוסלמים, הפרשנות האסלאמית להיג'רה שואפת להשתלט על ה"כופר" המערבי.
*הפרשנות המערבית והפרשנות האסלאמית להגירה מהוות דבר והיפוכו.
*מודעות להבדל התהומי בין שתי הפרשנויות חיונית לדמוקרטיות המערביות כדי להימנע מתוצאות קטלניות.
