"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2NF3JGc

English edition  https://bit.ly/2P1wNbk

מדיניות ארה"ב במזה"ת

מאז המאה ה-7 המזה"ת הוא מוקד מלחמות וטרור אזוריים וגלובלים. האזור מתסכל מדינאים אמריקאים הפועלים לקידום דו-קיום בשלום, זכויות אדם, דמוקרטיה וחוק בינלאומי, אך יוזמותיהם גורמות – במקרים רבים – להחרפת זעזועים מדיניים וחברתיים, טרור, מלחמות, והפרה גסה יותר של זכויות אדם.

לדוגמא:

ב-1978/79התכוונה ארה"ב לקדם דמוקרטיה וזכויות אדם באיראן, אך תמיכתה באייתולה חומייני הגולה בפריז ותקיעת סכין בגבו של השאה הפרו-אמריקאי תרמו להפיכת איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" למוקד טרור אזורי ועולמי, ולאויב המר ביותר של ארה"ב ובעלות בריתה הערביות.

ב-1990 התייחסה ארה"ב לצדאם חוסיין כבעל ברית – מכיוון שהיה "אויבו של אויבי", איראן – ולכן ראתה בו שותף מודיעיני ומסחרי, והעניקה לו (במפגש צדאם עם שגרירת ארה"ב) "אור ירוק" לפלישה לכווית, שהביאה לשתי "מלחמות מפרץ", מלחמת אזרחים, והחמרת איומי איראן והטרור האסלאמי.

ב-2003 ("מלחמת המפרץ 2") חיסלה ארה"ב את משטר צדאם חוסיין, ריסקה את שלטון הממסד הסוני, העלתה לשלטון את הממסד השיעי הנתמך על ידי איראן, ובכך תרמה להתפרצות מלחמת אזרחים וגל טרור, המשרתים את האייתולות באיראן.

ב-2009 השפילה ארה"ב את הנשיא מובארק (בזמן ביקור אובמה המצרים) וחיבקה את "האחים המוסלמים", מתוך כוונה לקדם זכויות אדם ודמוקרטיה. מדיניות זאת הזניקה את "האחים" לשלטון ב-2012/13 והעניקה רוח גבית לפעילותם הפוליטית והטרוריסטית – בשיתוף פעולה עם תורכיה ואיראן – להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

ב-2011 הובילה ארה"ב מתקפה צבאית שהפילה את שלטון קדאפי, במטרה לבלום טבח של קדאפי בבני עמו. אבל חיסול קדאפי – למרות שמאז 2003 שינה עורו והפך ללוחם מוביל בטרור האסלאמי, והעביר לארה"ב את תשתית הגרעין – הפך את לוב לזירת מלחמות אזרחים, בסיס טרור אסלאמי והפרת זכויות אדם קשה שבעתיים.

ב-2011 קידמה ארה"ב בברכה את גל שפיכות הדמים ברחוב הערבי כאילו היה "אביב ערבי", "מצעד הדמוקרטיה" ו"מהפיכת הנוער ופייסבוק". הסירוב להכיר במציאות של "צונאמי הערבי", תרם לערעור יציבות המזרח התיכון ועודד ארגונים פורעי-חוק להחריף את המאמץ להפיל משטרים ערביים פרו-אמריקאים.

הסכם הגרעין מ-2015 ראה באיראן השיעית שותף אמין למו"מ, הנכון לדו-קיום בשלום וחלוקת-השפעה עם מדינות המפרץ הסוניות. אבל המציאות מתעדת שההסכם העניק לגיטימציה לשלטון האייתולות, והזרים לאיראן 150 מיליארד דולרים להחרפת הדיכוי של תושבי איראן, ולליבוי מלחמות (תימן, עיראק, סוריה ולבנון), פיתוח יכולות בליסטיות, המשך פיתוח גרעיני, הגברת הטרור וקידום חזון דתי, פנאטי, מגלומני להשתלטות על המפרץ הפרסי, האוקינוס ההודי, הים האדום, קרן אפריקה, המזרח התיכון, ועוד, תוך כדי פגיעה קשה באינטרסים של ארה"ב, "השטן הגדול".

ב-2021 ארה"ב מפעילה לחץ על סעודיה בגין הפרת זכויות אדם ודמוקרטיה, בנוסף לגינוי מעורבותה הצבאית במלחמת האזרחים בתימן, הפוגעת באופן קשה באוכלוסייה האזרחית. אבל, הלחץ על סעודיה הפרו-אמריקאית, הוצאת השבטים החות'ים התימנים-שיעים מרשימת ארגוני הטרור, והשינוי החיובי בהתייחסות ארה"ב לאיראן (תוך הימנעות מהאשמתה בהפרת זכויות אדם ודמוקרטיה…), מעניקים רוח-גבית לחות'ים, המחריפים – בסיוע איראני – את השיגור השיטתי והמכוון של טילים וכלי-טיס-לא-מאויישים-מתאבדים למרכזים עירוניים ומתקני נפט בסעודיה.

השינוי במדיניות ארה"ב מביא להגברת המאמץ האיראני להפלת המשטר הסעודי, כולל סיוע גובר לחות'ים במלחמת האזרחים בתימן שפרצה ב-2015, בהמשך למלחמות האזרחים מ-2015-2009, 1979, 1970-1962, ועוד.

איראן רואה בעימות עם מדינות ערב הסוניות המשך מלחמה בת 1,400 שנים בין השיעים לסונים.

מציאות המזרח התיכון

ציוני הדרך הנ"ל במדיניות החוץ של ארה"ב, שופכים אור על הפער העצום בין תובנות מקובלות במערב לבין המציאות המזרח תיכונית:

1. מציאות מזרח תיכונית מחד, ויציבות מדינית ודו-קיום בשלום מאידך, מהווים דבר והיפוכו.
2. הזהות והנאמנות המקומית, חמולתית, שבטית, אתנית, דתית, גיאוגרפית ורעיונית מוצקות יותר מזהות ונאמנות לאומית שהן חדשות-יחסית ומאד פריכות במזרח התיכון.
3. המזרח התיכון מאופיין על ידי משטרים רודניים, המייצגים מיעוט חזק, שהם בעלי לגיטימציה מוגבלת. הם עולים לשלטון, ומאבדים שלטון, באופן אלים.
4. תוחלת החיים של משטרי המזרח התיכון היא זמנית, ולכן מביאה למדיניות זמנית, בריתות והסכמים זמניים והפכפכים (לדוגמא, מצרים לפני ואחרי 1952; עיראק לפני ואחרי 1958; לוב לפני ואחרי 1969, ולפני ואחרי 2003; איראן לפני ואחרי 1979; תורכיה לפני ואחרי 2003; מצרים לפני ואחרי 2012/13; וכו').
5. מוסדות דמוקרטים כגון בחירות חופשיות וזכויות הפרט זרים למזרח התיכון.
6. הציפיה לשלום בינערבי אינה בהישג-יד בטווח הקצר, אם בכלל מציאותית על רקע קריסה תכופה של הסדר המדיני במדינות ערביות (לדוגמא, לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן), המאכלת על צוואר רוב המשטרים הערביים, שיגרת טרור ומלחמות מאז המאה ה-7; וכישלון שיטתי של יוזמות פיוס ושלום.
7. פער בלתי ניתן לגישור בין כמיהת המערב למזרח תיכון של שלום, דמוקרטיה וזכויות אזרח, לבין מציאות המזרח התיכון. לעומת המערב הנוטה לסגוד להווה ולטווח הקצר וממעיט בחשיבותה של ההיסטוריה והדת, המזרח התיכון סוגד לשורשים היסטורים דתיים ואתנים (לא שוכח ולא סולח….).

לפי פרופסור אלי כדורי (London School of Economics, היסטוריון פורץ-דרך של המזרח התיכון): "היוזמה להביא דמוקרטיה למזרח התיכון משולה ליוזמה להזרים נחל מים במעלה-הר."

מסקנות

*על רקע זעזועי המזרח התיכון, לאור חשיבות המזרח התיכון לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים של ארה"ב, ושאיפתה לצמצם את הנוכחות הצבאית באיזור, ישראל מהווה את בעלת-הברית היעילה, האמינה והדמוקרטית ביותר במזרח התיכון, המאריכה את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב ללא צורך בתוספת כח אדם אמריקאי.

*בניגוד לתובנה המקובלת, הסכסוך הערבי-ישראלי אינו "הסכסוך המזרח תיכוני", הסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, ואינה בבת-עין ערבית.

*על ישראל לקבוע את צרכי הביטחון שלה לפי מגבלות המציאות המזרח תיכונית ולא לפי ערכים, כמיהות ותפישות עולם מערביות. כלומר: על גבולות ביטחון לעמוד בפני תרחישים גרועים מזרח תיכוניים, ולא בפני תרחישים חיוביים ומחממי-לב מערביים.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2Z3DivY

English edition  https://bit.ly/3qjQDMo

עצת מומחה

הנשיא ביידן שב לטפח את הקשר עם האחים המוסלמים, כפי שהיה בתקופת הנשיא אובמה, ולמורת רוח מנהיגי המדינות הערביות הפרו-אמריקאיות, הרואים ב"אחים" איום ברור, מיידי וקיומי.

סר ג'ון ג'נקינס, מומחה בריטי לאחים המוסלמים ולמזרח התיכון, שהיה ראש הסניף המזרח תיכוני של "המכון הבינלאומי ללימודים אסטרטגים", מעניק עצה ראויה למעצבי מדיניות חוץ וביטחון במערב ובישראל:

"יש להתגבר על הפיתוי להתייחס לאחים המוסלמים לפי דפוסי התרבות שלנו…. אין לבחון את העולם במשקפיים מערביות ומונחי לאומיות אירופאית המסלפים את [מציאות המזרח התיכון]…. האיסלמיות, ובמרכזה האחים המוסלמים – כמו כל אידיאולוגיה עריצה, טוטאלית ובלתי-הגיונית – מהווה אתגר רעיוני לעקרונות המערביים…."

אימוץ – או עימות מול – האחים המוסלמים

מעצבי מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן – ובראשם מזכיר המדינה טוני בלינקן, סגניתו וונדי שרמן, היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, ראש ה-CIA המיועד וויליאם ברנס ומנהלת סוכנויות המודיעין הלאומיות אבריל היינס – אינם ערים לעצתו של ג'נקינס, המנוסה ברזי המזרח התיכון.

הם גם ממעיטים במשקל האידיאולוגיה וההתנהלות של האחים המוסלמים, המדגישים את חזון הקמת ישות אסלאמית גלובלית, שאינה מושחתת, המקבלת עליה את דין האסלאם, מדיחה את המערב ממעמד הבכורה הגיאו-אסטרטגי, ומפילה את כל המשטרים הלאומיים (מוסלמים ואחרים) באמצעים מדיניים, מלחמתיים וטרור.

מכאן חתירת האחים המוסלמים להפלת המשטרים במצרים, סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, עומאן, מרוקו, ירדן, בנגלדש, פקיסטן, הודו, ועוד.

אבל, "האחים" מיומנים באומנות ההטעייה את המערב על ידי פעולה דו-ראשית: "שומר-המסך" פוליטי המתמקד בדיפלומטיה, פוליטיקה וגיוס-כספים, והמנוע המבצעי-חתרני-טרוריסטי האחראי על מימוש החזון.

למרות זאת, מעצבי מדיניות החוץ והביטחון של ביידן סבורים שהטרור האסלאמי הוא מונחה-יאוש ו"האחים" הם ארגונים פוליטים, לא-אלימים, המתקוממים נגד משטרים עריצים כדי לשדרג זכויות אדם ודמוקרטיה. תפישת עולם זאת מפורטת במסמך של "קרן קרנגי לשלום עולמי", המבטאת את עמדותיהם של אנשי ביידן, ובראשה עמד עד לאחרונה וויליאם ברנס המיועד לראשות ה-CIA.

התנהלות בכירי ביידן

מדיניות הנשיא ביידן כלפי האחים המוסלמים עקבית עם מדיניות הנשיא קארטר כלפי אייתולה חומייני, אותו ראה קארטר כגולה פוליטי (בפריז), המתנגד בדרכי-שלום לשלטון העריץ של השאה הפרסי ושואף לזכויות אדם ודמוקרטיה.

תפישת עולם זאת העניקה ב-1978/79 רוח גבית להשתלטות חומייני על איראן, תקעה סכין בגב השאה,  והפכה את איראן מבעלת-ברית מובילה של ארה"ב לאויב מר, ומוקד לחתרנות נגד משטרים פרו-אמריקאים ולהפצת טרור ברחבי העולם.

תפישת עולם זאת הביאה את מעצבי מדיניות ביידן להמעיט במשקל ההתנהלות פורעת-החוק והטרוריסטית של משטר האייתולות, ולראותו כשותף אמין למו"מ ולדו-קיום בשלום עם שכנותיו הערביות-סוניות, ומסוגל להפסיק את משטר הדיכוי האכזר, ולהינתק מחזונו הפנאטי ומגלומני. ביידן ואנשיו אף הודיעו על הסרת האופציה הצבאית משולחן המו"מ, שהיא תנאי בל-יעבור למו"מ יעיל עם משטרים פורעי-חוק.

למעצבי-המדיניות המובילים של ביידן היה תפקיד מרכזי ביזום וגיבוש הסכם הגרעים מ-2015. ב-2021 הם שואפים לחזור ולהצטרף להסכם הגרעין בתיקונים מסויימים, כחלק ממשימתם למחוק ככל האפשר את "מורשת טראמפ".

תפישת עולם דומה הביאה את הנשיא אובמה ב-2009 לחבק את האחים המוסלמים במצרים ולזרוק את הנשיא מובראק לכלבים (כפי שעשה קארטר לשאה הפרסי), תוך האשמתו בהפרת זכויות אדם ואי-קידום דמוקרטיה. מדיניות זאת תימרצה את חתרנות "האחים" נגד  המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, וכירסמה באמינות וכוח ההרתעה של ארה"ב. ב-2021 חוזר הנשיא ביידן על מדיניות ההתקרבות ל"אחים", העלולה להתגלות שוב כבומראנג הרסני.

מדיניות מונחית-זכויות אדם ודמוקרטיה הייתה בבסיס המתקפה הצבאית של נאט"ו – בהנהגת ארה"ב – על קדאפי ב-2011. המתקפה הפילה את משטר קדאפי, אך הביאה תוהו ובוהו ללוב, שהפכה במה למלחמות אזרחים, טרור אסלאמי בינלאומי והפרת זכויות אדם חמורה מאי-פעם.

מציאות המזרח התיכון

לפי סר ג'נקינס (שם), "[האחים המוסלמים] ממשיכים לאיים על הבסיס החוקתי של רוב המדינות המוסלמיות…. האסלאמיסטים הם מהפכנים במלוא מובן המילה, וההיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון מבהירה שמהפכנות הורסת, בניגוד לציפיות של גורמים שונים במערב…. כפי שחנה ארנדט כתבה: 'אלימות מביאה לשינויים בעולם, אך השינוי הצפוי הוא, בדרך כלל, עולם אלים יותר….'"

"האחים המוסלמים הם התנועה האסלאמיסטית ההמונית הראשונה, ונוסדה על ידי חסן אל בנא באיסמעיליה ב-1928…. בתחילת דרכו יתכן וראה בג'יהאד  פעולה לשדרוג חברתי באמצעות הטפה ושכנוע לא-אלימים. אבל מהר מאד התחיל להטיף להקרבת-חיים, לבוז לחיים גשמיים, להעלות על-נס התאבדות בשרות אללה, ולהקים ארגוני לוחמים למתקפות – כולל רצח – על השלטונות. סייד קוטב [שהוצא להורג ב-1966] היה האידיאולוג הבולט של "האחים", וכתביו  ממשיכים להנחות את הפעילות האלימה של "האחים"….

"האסלאם הפוליטי [כגון האחים המוסלמים] דוחה כל מערכת מדינית שאינה אסלאמיסטית, פועל להפיל כל משטר שאינו אסלאמיסטי, במטרה להקים חברה אסלאמיסטית גלובלית. האחים המוסלמים… מתנכרים לסובלנות, בחירה חופשית, חופש הפרט, ושוויון זכויות בלי קשר למין ודת…."

האם הנשיא ביידן ומעצבי מדיניותו יבחנו – או ידחו – את משנתו העומדת במבחן המציאות של סר ג'נקינס בעל הנסיון העשיר בעולם המוסלמי?

האם הם ימשיכו לפעול לפי ערכי יסוד של הדמוקרטיה המערבית במזרח התיכון העריץ, בוגדני, הפכפך, אלים ומתסכל?

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3ruJbyz

English edition  https://bit.ly/2McRa4h

התנהלות מחלקת המדינה

זהות מעצבי מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן מלמדת על שידרוג השפעתה של מחלקת המדינה (מחמ"ד), ומכאן הצורך לבחון את התנהלות מחמ"ד כדי להימנע משגיאות העבר.

לדוגמא:

*ב-1948 הובילה מחמ"ד את התנגדות הממסד הוושינגטוני להקמת המדינה היהודית ולהכרה בה. הנימוק היה שהמדינה היהודית נידונה להשמדה בידי צבאות ערב, תהייה פרו-סובייטית (עקב מוצא מנהיגיה…), תפגע ביחסי ארה"ב-ערב ובאספקת נפט המפרץ הפרסי, ותתרום לזעזועי המזרח התיכון. סגן מזכיר המדינה, רוברט לאווט טען: "הכרה במדינה היהודית משולה לקניית חתול בשק".

*בשנות ה-50' חיזרה ארה"ב אחרי נשיא מצרים, עבד אל נאצר, ראתה בו בעל-ברית פוטנציאלי והעניקה לו סיוע אזרחי נדיב. אבל נאצר הפך לבעל-ברית מרכזי של ברה"מ, תמך במשטרים אנטי-מערביים באפריקה, שילהב תחושות אנטי אמריקאיות במזרח התיכון, ופעל להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

*ב-1978/79 בגדה ארה"ב בבעל-בריתה המרכזי, השאה הפרסי, ואימצה לחיקה את אייתולה חומייני – כולל שתוף פעולה מודיעיני בחודשים הראשונים לשלטון האייתולות – בהנחה שחומייני היה שוחר חירות, דמוקרטיה וזכויות אדם, ניתן לשליטה, וחתר לקשר חיובי עם ארה"ב.

*ב-1990-1980 ראתה ארה"ב בצדאם חוסיין את "אויבו של אויבי (איראן) הוא ידידי (צדאם)", שתוגמל בהסכם לשיתוף-פעולה מודיעיני, אספקת מערכות מתקדמות לשימוש אזרחי וביטחוני, וערבויות להלוואות בסך 5 מיליארד דולרים.

ארה"ב אף "נתנה אור ירוק" לפלישת עיראק לכווית (אוגוסט 1990) כאשר – 8 ימים לפני הפלישה – ביקש צדאם חוסיין משגרירת ארה"ב בבגדד, אפריל גילאספי, לדעת מה תהייה תגובת ארה"ב אם עיראק תפעיל צבא להשבת "הפרובינציה ה-19" (כווית) למולדת העיראקית. תשובת השגרירה – שקיבלה אישור ממחמ"ד – הייתה: "זה עניין בינערבי".

*ב-2000-1993 ראה הממסד הוושינגטוני בערפאת מנהיג שואף שלום הראוי לפרס נובל לשלום ולסיוע שנתי אמריקאי, תוך התעלמות מחזונו החיסולי המתועד במסמכי היסוד של הפתח' (1959) ואש"פ (1964), מערכת החינוך לשנאה והטרור השיטתי.

*ב-2009 אימצה ארה"ב לחיקה את "האחים המוסלמים" והגדירה אותם כגוף פוליטי וחילוני, תוך התעלמות ממהותם האנטי-אמריקאית והטרוריסטית, וחתרנותם נגד כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ובמיוחד משטר מובארק במצרים. הפניית העורף למובארק סללה את הדרך לעליית "האחים" לשלטון במצרים ב-2012/13, שהייתה סיוט קיומי לסעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, עומאן, ירדן ומרוקו.

*עד התפרצות מלחמות האזרחים להפלת בשאר אל אסד ב-2011 ראתה אותו מחמ"ד כפוטנציאל למנהיג מתון עקב הרקע שלו: רופא עיניים בלונדון, נשוי לבריטית ונשיא התאחדות האינטרנט הסורית. גם חאפז אל אסד היה מושא לציפיות חיוביות – למרות שהיה "הקצב מדמשק" – ונחשב לשותף אמין למשא ומתן, שהצדיק לחץ על ישראל לנסיגה מרמת הגולן.

*ב-2011 היה למחמ"ד תפקיד מרכזי בשכנוע הנשיא אובמה ליזום מתקפה צבאית של נאט"ו להפלת קדאפי עקב הפרות גסות של זכויות אדם. אבל מחמ"ד התעלמה מהפיכת קדאפי מטרוריסט ללוחם מרכזי בטרור האסלאמי, שהעביר את תשתית הגרעין מלוב לארה"ב. הפלת קדאפי הפכה את לוב למדינה בלתי-נשלטת, לזירת מלחמות אזרחים ולבסיס מוביל של הטרור האסלאמי.

*ב-2011 קיבל הממסד הוושינגטוני את  התפרצות האלימות ברחוב הערבי כאילו הייתה צעדה לדמוקרטיה, התקדמות לדו-קיום בשלום, מהפיכת פייסבוק, מהפיכת הצעירים – אביב ערבי בהתגלמותו.

אבל בחינת המציאות מבהירה שמדובר בצונאמי ערבי החושף את הטרור, האלימות, החתרנות ומאבקי הכוח שורשיים, שבטיים, אתניים, דתיים, רעיוניים, מקומיים ואזוריים בינערביים ובין-אסלאמים.

*ב-2015 נחתם הסכם הגרעין עם איראן שהעניק למשטר האייתולות 150 מיליארד דולרים לשידרוג פיתוח טילים בליסטים, ומכונת מלחמה וטרור להתפשטותם במזה"ת, אסיה, אפריקה ושאר העולם. יוזמי ההסכם הנמנים על בכירי נשיאות ביידן (כגון ראש ה-CIA וויליאם ברנס והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן) שללו את האופציה הצבאית (למגינת לב רוב האיראנים), וראו באייתולות ברי-שיח אמינים, הנכונים לדו-קיום בשלום וחלוקת-השפעה עם המשטרים הסונים במפרץ הפרסי, למרות התנהלותם הפנאטית והמגלומנית השיטתית מאז עלייתם לשלטון ב-1979.

מציאות המזרח התיכון

לאור התנהלות מחלקת המדינה, המתעדת ניתוק ממציאות המזרח התיכון, ראוי שמעצבי מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן – כמו מעצבי מדיניות בישראל – ילמדו את ספריו ומאמריו של פרופ' אלי כדורי (London School of Economics and Political Science), שהיה היסטוריון מוביל של המזרח התיכון, שמחקריו עומדים במבחן המציאות.

לדברי פרופ' כדורי (The Chatham House Version): "ההנחה ההגיונית שאי-יציבות המזרח התיכון היא תופעה שורשית אינה זוכה לאהדה רבה בבריטניה וארה"ב….

"האמצעי הפשוט והיעיל ביותר להכרת המציאות הוא היכולת להבדיל בין מלל לבין התנהלות…. מנהגים, נורמות ושפה [מזרח תיכוניים] בלתי-מוכרים תורמים לבלבול ולמבוכה [במערב]…. לעתים קרובות, הנחות והערכות אינן נבחנות מול המציאות, אלא נשארות בגדר דוקטרינות בלתי-מוחשיות, כאשר הערכת אישים [מזרח תיכוניים]  מתבססת על מוצא-פי האישים ולא על התנהלותם….

"מונחים פוליטים של מערביים אומצו ע"י העולם, ללא קשר לערכים ולמסורת המערביים, ובכך מרוקנים מונחים אלו מתוכן, והופכים למצג-שווא המציג את הרודן [המזרח תיכוני] כאילו היה חוקתי, ואת הערמומי כאילו היה ישר-דרך….

"הסכסוך הפלסטיני-ישראלי הוא משני….  הסכסוך העכשווי הוא ערבי-ישראלי…. בהקשר הרחב ישראל אינה הגורם החשוב ביותר, שהוא היריבויות הבינערביות…. פתרון הסוגייה הפלסטינית יתרום מעט – אפילו אם יביא להשמדת ישראל – מכיוון שאז יפרצו המאבקים הבינערביים על השלל ועל נושאים מסובכים יותר לפיתרון. פיתרון הסוגייה הפלסטינית לא יביא לשלום….

"דוקטרינות רהוטות לא יקדמו את המצב, ותשובות פשטניות יוליכו שולל. התוהו ובוהו במזרח התיכון הוא שורשי, והיעלמות ישראל… לא תרפא ולא תשפר את המצב. המאמץ לכפות על המזרח התיכון מודרניזציה, דמוקרטיה והתמערבות עלול להוסיף שמן למדורה המזרח תיכונית….

"[במזרח התיכון] כח פוליטי הוא קפריזי/גחמני, נרכש באלימות ומתבסס על ידי דיכוי…. יציבות פוליטית היא רעועה ועל-תנאי…. מציאות יציבה אינה מוכרת, והנתינים חרדים מנחת זרועו של השלטון…. חתרנות, בוגדנות ומלחמות אזרחים מאפיינים את ההיסטוריה של המזרח התיכון….

"התייחסות האיסלאם ליחסים בינלאומיים מכירה בשני מצבים: מלחמה נגד 'הכופר' או קבלת מרות 'המאמין' על ידי 'הכופר'. הסכם שלום עם 'הכופר' הוא למעשה המשך העוינות עד הכרה בשלטון האסלאמי…. דו-קיום בשלום, קדושת בריתות, צדק חברתי וכיבוד הזולת הם זרים ואף בלתי-מובנים במציאות המזרח תיכונית…. (שם, עמודים 12-1)"

מסקנה

ב-2021, עשר שנים לאחר התפרצות הצונאמי הערבי – ובניגוד למדיניות מחלקת המדינה, אך בהתאמה מלאה למחקרי פרופ' כדורי – הרחוב הערבי נשלט על ידי דפוסי התנהגות בני 1,400 שנים: אי-יציבות, הפכפכות, חוסר-סובלנות, אלימות, דריסת זכויות אדם, שלטון עריץ, טרור ומלחמות בינערביים ובין-אסלאמים, משטרי מיעוט זמניים ופגיעים וכך גם מדיניותם והסכמיהם, כאשר הצונאמי הערבי/אסלאמי עדין לא הגיע לשיאו.

את כשלונות מחמ"ד אפשר לייחס – לפי פרופ' אלי כדורי – ל"הפגנה שיטתית ומתמשכת של אשליות, הערכות שגויות והתנהלות מגושמת (שם, עמוד ix)".

האם מעצבי מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן יחזרו על – או ימנעו מ – שגיאות העבר, בכל הקשור לאיראן והמזרח התיכון, שהם מוקד הפצה גלובלי של פנטיות, חתרנות, טרור, מלחמות וטכנולוגיות בליסטיות וגרעיניות?

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3nPYmjy

English edition https://bit.ly/3nFoei2

וויליאם (ביל) ברנס היה מבכירי מחלקת המדינה, ומייצג נאמן את תפישת העולם השורשית שלה:

*העדפת קואליציה רב-לאומית על פני מדיניות חוץ חד-לאומית של ארה"ב;

*איפוק צבאי ומרכזיות הדיפלומטיה או דיפלומטיה-כוחנית;

*מדיניות חוץ מונחית-משא ומתן, חק בינלאומי, זכויות אדם ודמוקרטיה;

*התנגדות ליוזמות להפלת משטרים פורעי-חוק;

*מרכזיות הסוגייה הפלסטינית בסדר היום המזרח תיכוני;

*תפישת הטרור האסלאמי והפלסטיני כמונחה-יאוש;

*התייחסות לצונאמי הערבי שפרץ ב-2011 כ"אביב ערבי" עתיר-תקוות לדמוקרטיה, זכויות אדם ודו-קיום בשלום.

ברנס היה סגן מזכיר המדינה ועוזר מזכיר המדינה לענייני המזה"ת בתקופת הנשיאים אובמה ובוש. הוא הניח את אבני היסוד (יחד עם ג'ייק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי המיועד) להסכם הגרעין עם איראן (2015); נטל חלק מרכזי בגיבוש המתקפה הצבאית על לוב ב-2011 שהפכה את לוב לזירת מלחמת אזרחים ובסיס טרור איסלאמי בינלאומי; תרם להפניית עורף למובראק הפרו-אמריקאי וחיבוק "האחים המוסלמים" האנטי-אמריקאים במצרים (2009); והיה חלק ממסד מחלקת המדינה שראה בצדאם חוסיין בעל-ברית והעניק (שלא במתכוון) "אור ירוק" לפלישה לכווית באוגוסט 1990, כאשר הבהיר לצדאם שסכסוך עיראק-כווית הוא בינערבי ואינו מעניינה של ארה"ב.

מ-2015 ברנס מכהן כנשיא "קרן קרנגי לשלום בינלאומי", המקדמת את תפישת העולם של מחלקת המדינה.

אגף המזה"ת של הקרן עמוס בכתבות והערכות פרו-פלסטיניות, ביקורתיות כלפי ישראל ומדיניות ארה"ב במזה"ת בארבע השנים האחרונות, כולל ההכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים. בין הכתבות: "הדמוקרטיה הישראלית בנסיגה", "התנגדות עממית פלסטינית", "אחריות ישראל למשבר הכלכלי הפלסטיני", "פשיעה בנשק חם במגזר הפלסטיני בישראל", וכו'.

קרן קרנגי מטיחה ביקורת במצרים וסעודיה בגין הפרת זכויות אדם והיעדר דמוקרטיה, אך במקביל מתייחסת ל"אחים המוסלמים" כארגון פוליטי לגיטימי, למרות ש"האחים" משליטים טרור במזה"ת מ-1952 ומהווים איום ברור ומיידי על קיום המשטרים במצרים, סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין וירדן.

איראן

מינוי ברנס לראשות ה-CIA מדגישה את נחישות הנשיא ביידן לחזור ולהצטרף להסכם הגרעין עם איראן, במאמץ להרחיב את תכולתו (בתוספת התייחסות ליכולות הבליסטיות של איראן ומעורבותה בטרור והתססת האזור) ולהאריך את תוקפו של ההסכם.

לפי ברנס, "עלינו למצוא דרך להצטרף להסכם גרעין מעודכן, שלא יהיה תרופת פלא למדיניות האלימה האזורית והפנימית של המשטר באיראן, אך יהיה צעד חיוני לעמידה בפני איומים איראנים וצמצומם…."

הסכם הגרעין עם איראן מייצג תפישת עולם המניחה שמשטר האייתולות הוא שותף אמין למו"מ, לדו-קיום בשלום ולחלוקת-השפעה עם ערביי המפרץ.

ברנס טוען שהסרת הסנקציות במסגרת הסכם הגרעין מ-2015 (שהפשיר נכסים איראנים בשווי של 150 מיליאד דולרים) "חשפה את פגיעות משטר האייתולות", מכיוון שנטלה מטהראן את האפשרות להאשים את ארה"ב בקשיים כלכליים הנובעים משחיתות וניהול כושל. לדעתו, נטישת ההסכם על ידי הנשיא טראמפ הייתה "הזנחה מסוכנת של מכשיר הדיפלומטיה" בדומה למדיניות החד-צדדית של הנשיא בוש שהובילה למלחמת המפרץ השנייה ב-2003. כלומר, "נסיון כפייה במקום דיפלומטיה".

ההתלבטות בפני ברנס ותומכים נוספים בהצטרפות להסכם הגרעין היא: האם הנמר האיראני אכן מסוגל להחליף חברבורות ולא רק טקטיקות?!

סעודיה

לפי ברנס, "עלינו לתמוך בסעודיה ומדינות המפרץ הערביות מול איומים ביטחוניים של איראן וגורמים נוספים ולקדם יוזמות לחדשנות מדינית וכלכלית. אבל על סעודיה ובעלות בריתה להפסיק את המלחמה הקטסטרופלית בתימן, ולחדול ממעורבות במאבקים הפנימיים בלוב וסודן…."

סעודיה, כמו מצרים, מצפה לחיצי ביקורת מהנשיא ביידן ואנשיו בגין מצב זכויות האדם והדמוקרטיה, כולל המאבק ב"אחים המוסלמים" שהוא ארגון הטרור האסלאמי הגדול בעולם, המפעיל ארגונים פוליטים ברחבי העולם, כולל בארה"ב. סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים מצפות ללחץ אמריקאי עקב מעורבותן הצבאית בלוב, סודן ותימן, הנלחמות באיראן ובעלות בריתה (בתימן) ובטרור האסלאמי הסוני (בלוב וסודן).

ישראל

וויליאם ברנס מתאר בזכרונותיו את מאמציו להגביר את הלחץ על ישראל כאשר היה עוזר מזכיר המדינה (ג'יימס בייקר) לענייני המזה"ת. הוא תומך עקבי בהקמת מדינה פלסטינית, וביוני 2002 אמר לבכיר ישראלי: "הפלסטינים סולדים מהכיבוש הישראלי אפילו יותר מסלידתם את ערפאת".

יחד עם זאת, ברנס מדגיש "שמחויבותנו לביטחון ישראל מושרשת בתודעתנו, ואנו מתפעלים מהפיכת ישראל לכח אזורי מבחינה צבאית וכלכלית. אבל ביטחון ישראל וקיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית לא יקודם על ידי מדינה אחת מערבית לירדן עם רוב ערבי ".

כמו ממסד מחלקת המדינה, גם ברנס אינו מודע למציאות הדמוגרפית מערבית לירדן, המפריכה את מיתוס "השד הדמוגרפי הערבי", ומתעדת את התמערבות הדמוגרפיה הערבית ואת הרוח הגבית חסרת התקדים של הפריון היהודי.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3pKANtS

English edition   https://bit.ly/2L8gbg5

תפישת עולם

התנהלות ג'ייק (יעקב-ירמיהו) סאליבן כיועץ בכיר של מזכירת המדינה הילארי קלינטון ויועץ בכיר של הנשיא אובמה וסגנו ביידן, מלמדים על מרכיבים מרכזיים בתפישת עולמו:

*זיקה עמוקה לאירופה – תרבותית, רעיונית וגיאו-אסטרטגית;

*מדיניות רב-לאומית ושתופי פעולה עם אירופה, האו"מ וארגונים בינלאומיים;

*מדיניות מונחית זכויות אדם ודמוקרטיה [למרות שמשטרים ערביים מפירים בשיטתיות זכויות האדם ורואים בדמוקרטיה איום קיומי];

*הזדהות עם תפישת העולם המסורתית של מחלקת המדינה [למרות כישלונותיה השיטתיים במזרח התיכון];

*צמצום מרכיבים צבאיים והרחבת מרכיבים אזרחיים בתקציב הביטחון [בעולם סוער הזקוק לשידרוג כח ההרתעה של ארה"ב];

*מכנה-משותף רעיוני בין סאליבן לבין אנטוני בלינקן, מזכיר המדינה המיועד, והקשר האישי בינם לבין הנשיא-המיועד, מלמד שהשניים יהיו ציר מרכזי בגיבוש מדיניות החוץ והביטחון של ג'ו ביידן.

איראן

סאליבן היה שחקן מרכזי בניהול המו"מ על הסכם הגרעין מ-2015. הוא מתנגד ליוזמות לשינוי המשטר באיראן, ומעריך שאפשר לנהל מו"מ חיובי ולהגיע לדו-קיום בשלום עם האייתולות. לכן הוא יפעל להסרת הלחץ הצבאי והכלכלי על איראן, ולהצטרפות מחודשת להסכם הגרעין – בדרישה להארכת תוקפו והרחבת נושאיו – כאמצעי לשיפור האמון ושתוף הפעולה בין ארה"ב לקהיליה הבינלאומית.

אבל, כל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות מתנגדות להסכם הגרעין, כפי שמציג "ערב ניוז" הסעודי ב-28 לדצמבר 2020: "יש להתמקד ביעד המקורי של הסכם הגרעין שמטרתו הייתה להפוך את איראן למדינה נורמלית שאינה מאיימת על ביטחון מדינות העולם. אין לקבל הסכם המונע מאיראן להוות איום ב-15-10 שנות ההסכם, אך יאפשר לה לחזור ולאיים עם תום ההסכם. אין באיראן כח המסוגל למתן את משטר האייתולות. מעצבי ההסכם המעיטו בהערכת ההשפעה השלילית של ההסכם על תוקפנות איראן. ההסכם איפשר לאיראן למנף אותו לתמיכתה במשטרים וארגונים פורעי-חוק במזרח התיכון, לקידום פיתוח טילים בליסטים, לרכישת מערכות נשק ולחיזוק משטר האייתולות הרודני".

למעשה, הסכם הגרעין מ-2015 – שהוא דוגמא להתנהלות רב-לאומית מבית מדרשו של סאליבן – לא הסיט את האייתולות מחזונם הפנאטי והמגלומני להשתלט על המפרץ הפרסי, המזרח התיכון, העולם המוסלמי ושאר אזורי העולם.  ההסכם העניק רוח גבית פיננסית ומדינית לשדרוג מעמדה האזורי של איראן – בברכת ארה"ב – ולאיים על קיומם של כל המשטרים הערבים הפרו-אמריקאים, תוך החרפת טרור ומלחמות במזרח התיכון, מרכז אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית (שם האייתולות משתפות פעולה עם חיזבאללה וחמאס בהפצת טרור וסמים), וכל זאת במטרה לפגוע ב"שטן האמריקאי הגדול".

סעודיה

סאליבן מתייחס לסעודיה ומצרים הפרו-אמריקאיות בנשימה אחת עם אויבות ויריבות של ארה"ב כגון צפון קוריאה, סין, רוסיה ותורכיה.

הוא מטיח ביקורת פומבית בסעודיה על הפרת זכויות אדם והיעדר דמוקרטיה, במקביל להיעדר ביקורת קשה (אם בכלל) כלפי האייתולות בגין חינוך לשנאת "כופרים" ו"סוטים", דיכוי האוכלוסייה, כולל תליית וסקילת מתנגדי האייתולות ולהט"בים, ואפליית מיעוטים אתנים ודתיים כמו ערבים, אזארים, תורכים, באלוצ'ים, בהאים, זורואסטרים, יהודים ונוצרים.

סאליבן משתעשע בהנחה שאפשר להגיע לדו-קיום בשלום ולחלוקת-השפעה בין משטר האייתולות השיעי ומשטרי ערב הסונים.

הוא מתנגד למעורבות צבאית של סעודיה בתימן במלחמה בחות'ים השיעים ובעלי-בריתם האייתולות, הממנפים את תימן כבסיס לערעור השלטון הסעודי. סאליבן מאשים את סעודיה בהרג אזרחים חפים מפשע והפרת זכויות אדם בתימן.

הוא מקל ראש ב- או מתעלם מ- העובדה שמציאות המזרח תיכונית המוסלמית מתנהלת 1,400 שנים לפי עקרונות שאינם מכירים בערכים מערביים כגון חופש, סובלנות ודו-קיום בשלום.  מציאות המזרח התיכון מאפשרת לארה"ב בחירה בין משטרים מוסלמים דורסי זכויות אדם פרו או אנטי-אמריקאים.

הוא נוטה להמליץ על השעיית יצוא מערכות נשק מתקדמות לסעודיה, כאמצעי לחץ לשינוי התנהלות בית סעוד. צעד כזה עלול להביא את סעודיה לרכישת הנשק ברוסיה, סין או אירופה.

מצרים

הנשיא הפרו-אמריקאי, סיסי, מוטרד מתפישת העולם של סאליבן, המאשימה אותו בהפרה סוחפת של זכויות אדם, אך רואה ב"אחים המוסלמים" ארגון לגיטימי, פוליטי ואזרחי, למרות שמדובר בארגון הטרור האסלאמי הגדול בעולם, הפועל להפלת השלטון הצבאי והאזרחי במצרים מאז 1952.

סאליבן מקל ראש בעוצמת איום "האחים המוסלמים" על שלום האזור והעולם. ב-2009 תמך בהחלטת הנשיא אובמה לחבק את "האחים המוסלמים" האנטי-אמריקאים ולזנוח את שלטון מובראק הפרו-אמריקאי, ובכך תרם לכרסום באמינות ארה"ב, הפלת מובראק ב-2011 ועלייתם לשלטון של "האחים" ב-2012-

2013.  חידוש מדיניות זאת עלולה להדק את יחסי סיסי עם רוסיה, המקיימת קשרים אזרחיים וצבאיים עם מצרים משנות ה-50'.

לוב

סאליבן תרם רבות לעיצוב המתקפה הצבאית של נאט"ו ב-2011 – בהנהגת ארה"ב – על קדאפי, שנועדה לשים קץ למלחמה האכזרית של קדאפי במתנגדיו מבית. שלטון קדאפי חוסל, אך לוב הפכה לזירת מלחמות אזרחים עם מעורבות זרה (רוסיה, תורכיה, קטאר, איחוד האמירויות, צרפת, איטליה, יוון). לוב גם הפכה לבסיס טרור אסלאמי הפועל באפריקה, מצרים, סוריה, עיראק, תימן ואירופה. המתקפה על לוב התבצעה חרף שינוי דרכו של קדאפי, מאז 2003, ממנהיג טרור ללוחם נחוש בטרור האסלאמי, ולמקור מודיעין ייחודי על הטרור האסלאמי, בנוסף לנכונותו להעביר את תשתית הגרעין הלובית לארה"ב.

ישראל

סאליבן שותף לתובנה השגוייה כאילו הסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, מוקד זעזועים אזוריים ושורש הסכסוך הערבי-ישראלי. הוא נוטה להמעיט במשקל ההקשר האזורי והעולמי של יחסי ארה"ב-ישראל – החיוני לאינטרסים אמריקאים הרבה יותר מהסוגייה הפלסטינית – המתעד את ישראל כמכפלן כח ייחודי עבור ארה"ב, המסייע למאבק ארה"ב ומשטרים ערביים פרו-אמריקאים באיומי האייתולות, "האחים המוסלמים" וארדואן, ולפיתוח משותף של טכנולוגיות מתקדמות ביטחוניות ואזרחיות.

תהליך השלום

האם סאליבן יסיק מסקנות נכונות מכישלון כל יוזמות השלום שהתמקדו בסוגייה הפלסטינית, ולכן העניקו לפלסטינים זכות ווטו?

האם סאליבן מודע לעוצמת ההסתייגות הערבית מרעיון המדינה הפלסטינית אותה הם רואים כדלק למדורת המזרח התיכון?

האם סאליבן מודע למטרה האסטרטגית הפלסטינית שאינה מתמקדת בגודלה – אלא בקיומה – של המדינה היהודית, כפי שמתעדת מערכת החינוך הפלסטינית וההתנהלות הפלסטינית משנות ה-20' של המאה הקודמת?

האם סאליבן יעקוף את הסוגייה הפלסטינית ויתמקד באינטרסים המשותפים של ארה"ב, ישראל ומדינות ערב – כפי שפעלו יוזמי הסכמי השלום והנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו – ובכך יתרום להרחבת מעגל השלום?

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3q0wn2S

English edition  https://bit.ly/33glwYQ

דר' אלברט אליס, מאבות הפסיכולוגיה הקוגניטיבית-התנהגותית, טוען שהבנת התנהלות העבר חיונית להערכה אמינה של התנהלות העתיד: "התחזית היעילה ביותר לגבי התנהגות עתידית מתבססת על התנהגות העבר".

גישה זאת נכונה גם לגבי הערכת תיפקודו העתידי של אנתוני בלינקן, מזכיר המדינה המיועד, שיהיה המעצב המרכזי של מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא הנבחר ביידן. עבודתו עם ביידן, מאז 2002, עשויה להעניק לו השפעה דומה לזו של מזכירי המדינה הנרי קיסינג'ר וג'ים בייקר, כשעיצבו את מדיניות הנשיאים ניקסון ובוש האב.

ישראל. בלינקן מתנגד לסיפוח של – והרחבת בנייה ב- כל חלק ביו"ש ומזרח ירושלים, ורואה בנסיגה ישראלית תנאי מוקדם לשלום. הוא סבור שהקמת מדינה פלסטינית תציל את ישראל משואה דמוגרפית (ומתעלם מהמציאות הדמוגרפית החושפת את מיתוס "השד הדמוגרפי"). אבל, בלינקן מדגיש: "סיוע החוץ לישראל אינו נתון לדיון ולא יהפוך מנוף-לחץ לויתורים ישראלים לפלסטינים…. ביטחון ישראל הוא אינטרס אמריקאי…. ישראל עומדת, יום יום, בפני סכנות קיומיות."

פלסטינים. בלינקן מאמין שהקמת מדינה פלסטינית ביו"ש, עזה ומזרח ירושלים היא כורח המציאות ופיתרון הוגן. הוא רואה בנושא הפלסטיני סוגיה של זכויות אדם, למרות החינוך לשנאה וההסתה הפלסטינים והטרור האנטי-יהודי ואנטי-ערבי בן 100 השנים. חרף המציאות המזרח תיכונית,  בלינקן רואה בענין הפלסטיני נושא מרכזי בסדר היום הערבי ובחתירה לשלום ישראל-ערב.

בלינקן יפעל לחידוש הסיוע הכספי לרש"פ (שהושעה עקב תמיכתה הכספית במשפחות טרור והאדרת טרוריסטים) ולאונר"א (שהושעה עקב מימון חינוך לשנאה), ולפתיחה מחדש של משרד אש"פ בוושינגטון וקונסוליה אמריקאית במזרח ירושלים.

לוב. תפישת העולם של בלינקן מונחית על ידי האמונה שהנחלת זכויות אדם ודמוקרטיה לחברות הערביות היא הבסיס לקידום דו-קיום בשלום. ב-2011, כאשר היה יועצו לביטחון לאומי של סגן הנשיא, ביידן, פעל בנחישות למתקפה צבאית נגד קדאפי "כדי עצור את הטבח שקדאפי מבצע בבני עמו". המלחמה במפיר זכויות האדם קדאפי הפכה את לוב לזירת טרור של ארגוני טרור אסלאמים מפירי זכויות אדם הפועלים בלוב, מצרים, אפריקה, סוריה, עיראק, תימן ואירופה. המלחמה בקדאפי – שהביאה לחיסולו – התעלמה מהעובדה שמ-2003 הפך קדאפי ממלבה-טרור ללוחם אכזרי בטרור האסלאמי, שהעניק לארה"ב מודיעין חיוני על ארגוני טרור אסלאמים, והעביר לארה"ב את תשתיות הגרעין והטילים הבליסטים שלו.

למרות כוונותיו החיוביות של בלינקן, במציאות המזרח תיכונית הברירה היא בין משטר ערבי פרו-מערבי מפיר זכויות אדם לבין משטר ערבי אנטי-מערבי מפיר זכויות אדם.

"האביב הערבי". כישלון המדיניות כלפי לוב מלמד על תפישת העולם של רבים בממסד מדיניות החוץ והביטחון – כולל בלינקן – שעיצבו את מדיניות ארה"ב ב-2011/12 כלפי ההתפרצות הוולקנית של אלימות ערבית ממרוקו בצפון מערב אפריקה, דרך מצרים וחצי האי ערב עד בחרין במפרץ הפרסי. בלינקן בחן את ההתפרצות – שהיא תופעה שורשית במזרח התיכון מאז המאה השביעית –  במשקפי זכויות אדם, תוך התעלמות מהמורכבות הדתית, היסטורית, אתנית ושבטית של מאבקי הכח באזור נטול דמוקרטיה וזכויות אדם.

בלינקן וחבריו לממסד התייחסו להתפרצות הוולקנית כ"אביב ערבי", "מהפיכת הצעירים ופייסבוק" ו"מצעד הדמוקרטיה", למרות שמדובר בצונאמי ערבי המשתולל עד היום.

ערב הסעודית. בלינקן הודיע על כוונתו להעריך מחדש את המדיניות כלפי סעודיה ולהוציא "כרטיס צהוב" (אזהרה) ליורש העצר מוחמד בן-סלמן, אליו הוא מתייחס כ"אימפולסיבי וחסר אחריות", בגין הפרה שיטתית של זכויות אדם (ובמיוחד חיסול העיתונאי חאשוקג'י). בלינקן מתעלם מהשפעת שינוי המדיניות על דירבון הטרור הסוני ("האחים המוסלמים") והשיעי הפועל להפלת המשטר הסעודי וכל משטר ערבי פרו-אמריקאי, להתפשטות הטרור האסלאמי ברחבי העולם, ולהקמת מדינה פאן-אסלמית פנדמנטליסטית אנטי-מערבית.

בלינקן שוקל להתנות יצוא מערכות נשק מתוחכמות לסעודיה בשיפור מצב זכויות האדם (ובכך יקדם יצוא נשק סיני, רוסי ואירופאי למפרץ הפרסי). הוא גם הודיע על התנגדותו למעורבות הצבאית הסעודית במלחמת האזרחים בתימן, שהפכה לזירת פעולה של צבא האייתולות ובעלי בריתם במטרה למוטט את המשטר הסעודי. הוא גם מאיץ בסעודיה למתן את מדיניותה כלפי קטאר, שהיא בעלת ברית של האייתולות באיראן וארדואן התורקי, ומממנת מובילה של "האחים המוסלמים" – שלושה מוקדי איום קיומי על סעודיה.

מצרים. ב-2009 בלינקן תמך במדיניות מונחית-זכויות אדם כלפי מצרים, במסגרתה ארה"ב חיבקה את "האחים המוסלמים" האנטי-מערביים (ארגון הטרור האסלאמי הגדול בעולם) והרחיקה את מובארק הפרו-אמריקאי, ובכך העניקה רוח-גבית לעליית "האחים" לשלטון ב-2012/13 והפלת מובראק (בדומה למדיניות הנשיא קרטר שתקע סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייע לאייתוללה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן). בלינקן התחייב לשים דגש על זכויות האדם במצרים, אך הברירה בפניו היא בין משטר פרו-אמריקאי או אנטי-אמריקאי ששניהם מפירים זכויות אדם.

איראן. תפישת העולם הקוסמופוליטנית-בינלאומית של בלינקן דוגלת בהנהגה משותפת (בניגוד לתפישה הדוגלת בעצמאות מדיניות החוץ והביטחון האמריקאית), ומכאן השתתפותו הפעילה בגיבוש הסכם הגרעין, יחד עם מדינות אירופה והאו"מ, ב-2015. לכן הוא יפעל להצטרפות מחודשת של ארה"ב להסכם קשיח וארוך יותר, תוך כדי הסטת תשומת הלב מהפרת זכויות האדם באיראן, וצמצום היקף הסנקציות הכלכליות על איראן.  כך הוא יעניק תנופה לכלכלת האייתולות (הקרובה להתמוטטות) ולמאמציהם להשתלט על המפרץ הפרסי והמזרח התיכון, תוך כדי הרחבת רשת הטרור הבינלאומית ממרכז אסיה עד דרום ומרכז אמריקה.

האם אנתוני בלינקן ילמד מתקדימי העבר על ידי חזרה עליהם או הימנעות מהם?

האם הוא יתאים את המלצותיו למציאות המזרח התיכון, או יהיה נחוש לשעבד לתפישת עולמו הנאורה את מציאות המזרח התיכון האלימה, הפכפכה ונטולת דו-קיום בשלום בינערבי מזה 1,400 שנים?

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3pINFl0

English edition https://bit.ly/37RszKK

האם הנשיא הבא של ארה"ב יתמיד במדיניות המכירה בעוצמת איום טרור "האחים המוסלמים" על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי ומתון-יחסית,  אירופה, ארה"ב והעולם כולו?

האם גם הנשיא הבא של ארה"ב יכיר בהשפעה המכרעת של איומי האייתולות ו"האחים המוסלמים" על מגמת ההתקרבות הערבית לישראל, כולל העמקת שתופי הפעולה עם ערב הסעודית והסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין?

ההיסטוריון והמזרחן הנודע, פרופסור אלברט חוראני מאוניברסיטת אוקספורד (A History of the Arab Peoples, עמ' 446-445) ציין את עקרונות "האחים המוסלמים": "שלילה מוחלטת של כל חברה שאינה אסלאמית לחלוטין…. חברה אסלאמית מקבלת על עצמה את ריבונות וסמכות האל [אללה] ומתנהלת אך ורק לפי עקרונות הקוראן…. כל חברה אחרת היא חברת ג'אהליה (חסרת תרבות ובורה), בין אם היא קומוניסטית, קפיטליסטית, לאומנית, או מתיימרת להיות אסלאמית, אך אינה מתנהלת לפי השעריה [ההלכה האסלאמית]…. עליונות המערב בחברה האנושית מתקרבת לקיצה… מכיוון שהמערב מיצה עצמו והתרוקן מערכים שהזניקו אותו לפסגה… הגיע שעתו של עידן האיסלאם…."

"האחים המוסלמים" הם ארגון הטרור האסלאמי הגדול בעולם – הנתמך בעיקר על ידי ארדואן התורכי, האייטולות מאיראן וקטאר – עם תאים וארגונים פוליטים ברחבי העולם, כולל בארה"ב.  ה"האחים" שואפים לשחרר את הערבים מהשפעת "הכופר" המערבי – שעיצב את מפת המזרח התיכון – להפיל את המשטרים הערביים באופן חתרני ומהפכני, להחזיר את החברה הערבית לאסלאם, להקים משטר פאן-אסלאמי בחסות אלוהית, להפיץ את האסלאם בעולם באמצעות טרור ופעילות פוליטית במסגרת "מפלגת החופש והצדק" בלוב, "מפלגת נדא" בתוניסיה, "מפלגת הצדק והפיתוח" במרוקו, "חזית הפעולה האסלאמית" בירדן, "תנועת החוקה האסלאמית" בכווית, "מפלגת הרווחה" בהודו, "ג'מאעת א-אסלאמי" בהודו, פקיסטן ובנגלדש, ועוד.

"האחים המוסלמים" טוענים שכל משטר ערבי – וכל משטר הטוען שהוא אסלאמי – שאינו  מבוסס על השעריה הוא משטר משומד (גרוע מכופר) ומהווה יעד לג'יהאד (מלחמת מצווה למען אללה).

ארגון "האחים המוסלמים" נוסד במצרים ב-1928 על ידי חסן אל-בנא, והשתתף במאמץ לשחרור מצרים מהשלטון הבריטי. מ-1952, עם הפלת המלך פארוק על ידי "הקצינים החופשיים" (נגיב, נאצר, עאמר, סאדאת ואחרים), התמקדו "האחים" בחתרנות וטרור נגד השלטונות במצרים, ירדן, ערב הסעודית, איחוד האמירויות ובחרין. פעילותם מתנהלת לפי תורתו הבלתי-מתפשרת של סייד קוטב (שניתלה במצרים ב-1966), שהביאה להקמת ארגוני טרור אסלאמי ברחבי העולם כמו אל קעידה וחמאס, במקביל למאבק בשחיתות וחוסר השוויון  בחברות הערביות.

ב-1949 רצחו "האחים" את ראש ממשלת מצרים, מחמוד נוקראשי; ב-1954 נכשלו בנסיון התנקשות בנשיא מצרים, נאצר; ב-1981 נרצח סאדאת על ידי פלג של "האחים", הג'יהאד האסלאמי, שהתמזג באל קעידה, ומפעיל טרור נגד ישראל וארה"ב.

ב-2013-2011 עלו "האחים" לשלטון במצרים וזכו לתמיכה פומבית (גם לפני עלייתם לשלטון) של הנשיא אובמה וסגנו ביידן.

ב-2020 פרושה רשת "האחים" – טרור וארגונים פוליטים – ברחבי העולם ממרכז ודרום אסיה, המזרח התיכון, אירופה, אפריקה, דרום ומרכז אמריקה וארה"ב.

המזרחן הידוע, פרופסור פואד עג'אמי שעמד בראש לימודי המזרח התיכון באוניברסיטה היוקרתית ג'ונס הופקינס כתב (The Arab Predicament, עמ' 134) ש"האחים המוסלמים" פועלים לקידום חזון מוחמד, שלמות האסלאם, קידוש ההקרבה על מזבח האסלאם, ונצחון האסלאם על היהודים הרואים עצמם כעם הנבחר.

פרופסור חוראני (שם, עמ' 446-445) מוסיף: "המקבלים על עצמם את יעדי ה'אחים' הופכים ללוחמים ואוחזים בכל האמצעים, כולל ג'יהאד…להשמיד כל צורה של עבודת אלילים מזוייפים, וכל משוכה בדרך להשלטת האסלאם…. פועלים להקמת חברה אסלאמית עולמית…. עידן המערב הסתיים…. רק האסלאם מעניק תקווה לאנושות…. 'האחים' נכונים להקרבת חיים למען אללה…."

האם הנשיא הבא של ארה"ב שוב לא יקל ראש באיום הטרור האסלאמי בכלל ואיום "האחים המוסלמים" בפרט, ויתמיד בתמיכה הנוכחית של וושינגטון במלחמת בעלות-בריתה הערביות נגד חתרנות וטרור "האחים"?

האם הנשיא הבא של ארה"ב יתמיד בלחץ הפיננסי והצבאי על האייתולות המעניקים סיוע רב ל"אחים"?

האם הנשיא הבא של ארה"ב יפתח שוב את דלתות הבית הלבן ומחלקת המדינה בפני פעילים וארגונים הקשורים ל"אחים המוסלמים" בארה"ב (כמו CAIR, ISNA, MAS) ויחדש את הקשר האינטימי עמם – שנקטע ב-4  השנים האחרונות – כולל מנויים בכירים ברשות המבצעת?

"מידה", https://bit.ly/3iSK28i

English edition  https://bit.ly/3kqHaj3

עמדת ערב הסעודית

על עמדת ערב הסעודית כלפי הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין אפשר ללמוד ממאמרו של סלמן אל-דוסארי, העורך הראשי לשעבר של היומון הסעודי "א-שארק אל-אווסט", המבטא את עמדות בית המלוכה הסעודי:

"התגובה הזועמת [הפלסטינית] מוכיחה שאיחוד האמירויות צדק בהחלטה לקדם את השלום במזרח התיכון…. הביקורת הקשה [הפלסטינית] על הסכם השלום בין ישראל לבחריין מעניקה סימוכין להנחה שתמיכת בחריין ושאר מדינות המפרץ הערביות בסוגיה הפלסטינית נענתה באלימות, תוקפנות וכפיות-תודה [פלסטינים]….

"יש יותר מנתיב אחד לשלום, לא רק דרך הרשות הפלסטינית….

"ב-2011 עמדה בחריין בפני האיום הקיומי החמור ביותר בעידן המודרני…. איראן תמכה  בניסיון להפיל את השלטון בבחריין… אבל מנהיגי חמאס ופלגים פלסטינים נוספים המשיכו לשדרג את קשריהם עם איראן…. לא התקיימה אף הפגנת תמיכה פלסטינית בבחריין [שהייתה תומכת נדיבה בפלסטינים]….

"היחסים עם תל אביב הם כורח המציאות לאור החתירה לשלום ויציבות, ולאור הנסיבות במזרח התיכון…."

נסיבות המזרח התיכון

בעוד התובנה המקובלת מתמקדת ב- ומחבקת את – הסוגיה הפלסטינית, הסכמי השלום שופכים אור על המציאות המזרח תיכונית:

1. ככל שמאכלת האייתולות, "האחים המוסלמים" וארדואן (השואף לשקם את האימפריה העותומנית ותומך מרכזי ב"אחים המוסלמים") מתקרבת לצוואר המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, כן מתמקד סדר היום הערבי בנושאים קיומיים המגמדים את הסוגייה הפלסטינית ואת חילוקי הדעות עם ישראל.
2. ככל שמקצינים האיומים, כן עולה חיוניות כח-ההרתעה הישראלי בעיני סעודיה ושאר מדינות המפרץ הערביות כמו גם ירדן ומצרים.
3. ככל שארה"ב מצמצמת את נוכחותה הצבאית במזרח התיכון, כן עולה משקלה של ישראל כמכפלן-כח ייחודי עבור ארה"ב ומדינות ערב הפרו-מערביות, המאפשר לארה"ב לצמצם את מספר נושאות מטוסים וחטיבות הצבא בים התיכון, המזרח התיכון והאוקינוס ההודי.
4. התמריץ המרכזי להחלטת המדינות הערביות הפרו-אמריקאיות להעמיק ולהרחיב את שתופי הפעולה עם ישראל – כולל הסכמי שלום – הוא מעמד ישראל כמקור תמיכה יעיל מול איומים קיומיים המשותפים לה ולערבים.
5. ככל שכלכלת ערביי המפרץ תלויה יותר במאגרי נפט וגז טבעי – המאבדים בהדרגה את ערכם – כן גובר הצורך לגוון את תשתיות הכלכלה, וכן עולה חשיבות ישראל כמקור של טכנולוגיות מתקדמות החיוניות לגיוון התשתית הכלכלית.
6. מדינות ערב הפרו-אמריקאיות מבקשות למנף את מעמדה המיוחד של ישראל בקרב רוב הציבור האמריקאי ונבחריו בשני בתי הקונגרס, כדי לקדם שתופי פעולה עם ארה"ב.
7. ככל שהערבים מודעים יותר לתשואה הגבוהה מההתקרבות לישראל, וככל שמתגברים האיומים הקיומיים, כן נחשפת שיטתיות ההתנהלות השלילית הפלסטינית – מנקודת מבט ערבית – ובמיוחד הקירבה הפלסטינית לגורמים מאיימים במזרח התיכון (כגון האייתולות, "האחים המוסלמים" וצדאם חוסיין) וברחבי העולם (כגון גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, צפון קוריאה, קובה, וונצואלה וארגוני טרור באמריקה הלטינית, אירופה, אפריקה ואסיה). מכאן התדמית הפלסטינית, בעיני הערבים (ובמיוחד ערביי המפרץ), כאב-טיפוס לכפיות-טובה ולחתרנות וטרור אנטי-ערביים.
8. ההתקרבות הדרמטית של מדינות ערביות לישראל מצביעה על הפער השיטתי בין המלל הערבי המחבק את הפלסטינים לבין ההתנהלות הערבית החובטת בהם, כתוצאה מטרור פלסטיני נגד מדינות ערביות-מארחות כמו מצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית. מכאן ההסתייגות הערבית מרעיון המדינה הפלסטינית. הערבים עושים שימוש תכוף באימרה המזרח תיכונית: "על מילים אין משלמים מכס".
9. הסכמי השלום עם איחוד האמירויות, בחריין, ירדן ומצרים ושיתופי הפעולה המסתעפים עם מדינות ערב – חרף לחצים ואיומים פלסטינים – מדגישים את העובדה שבניגוד לתובנה המקובלת, הסוגייה הפלסטינית איננה לב הסכסוך הערבי-ישראלי, מוקד זעזועי המזה"ת, ולא בבת-עין של מנהיגי ערב.
10. הסכמי השלום עם מדינות ערב מפריכים גם את ההנחה כאילו הסכמי שלום מותנים בויתורים של ישראל לפלסטינים, ובמיוחד נסיגה משטחים חיוניים.
11. הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, והתגובה הערבית והמוסלמית, מוכיחים שיסוד ההתקדמות לשלום הוא ישראל עוצמתית ומרתיעה, ולא ישראל פייסנית ונסוגה.
12. כח ההרתעה של ישראל שודרג באופן דרמטי מאז 1967, עם השליטה ברמת הגולן ורכסי ההרים של יו"ש. נסיגה מאזורים שולטים אלו – גיאוגרפית, טופוגרפית והיסטורית – תהפוך את ישראל מנכס אסטרטגי התורם לארה"ב וידידותיה הערביות לנטל אסטרטגי התלוי בתרומת ארה"ב.
13. נסיגת ישראל מרכסי יו"ש תכרסם אנושות בכח ההרתעה של ישראל, באזור (המזרח התיכון) המאופיין על ידי תזזיתיות אלימה וארעיות משטרים, מדיניות והסכמים. נסיגה תחריף את האיום על קיום המדינה ותשלול מהמשטרים הערביים הפרו-אמריקאים גורם מרתיע מול האיומים הקיומיים של האייתולות, "האחים המוסלמים" וארדואן.

"מידה", https://bit.ly/312aZ2E

English edition  https://bit.ly/3ame0hg

שידרוג ישראלי

עוצמה ביטחונית, טכנולוגית ומדינית של ישראל בזירה האזורית והבינלאומית הביאו את איחוד שבע האמירויות – הכלכלה השנייה במזרח התיכון – לחתימת הסכם נורמליזציה מלאה עם ישראל. מאפיינים גיאו-אסטרטגים אלו הביאו את סעודיה (הכלכלה הראשונה), עומאן, בחריין, כווית, כמו גם מצרים וירדן, לשדרג באופן חסר-תקדים את שיתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי עם ישראל.

איחוד האמירויות רואה בשיתוף פעולה עם ישראל ערך-מוסף קריטי לעמידה מול איומים קיומיים, ברורים ומיידיים כגון איראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש, אל קאעידה, הסיוע התורכי ל"אחים המוסלמים" והבסיס הצבאי התורכי בקטאר העויינת (כ-5,000 חיילים). איחוד האמירויות, כמו כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, רואה בישראל בעלת ברית יעילה, אמינה וייחודית בכל הקשור למודיעין מבצעי, אימון יחידות לוחמה בטרור, הנחלת שיטות לחימה ואספקת מערכות לחימה מתוחכמות.

משקלה הביטחוני של ישראל גובר נוכח החשש שניצחון המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ו ביידן, בבחירות נובמבר 2020, יחזיר את יחסי ארה"ב-איראן לעידן הפייסני של אובמה, יעניק רוח גבית לשאיפת איראן להשתלט על המפרץ הפרסי וכל המזרח התיכון, ילבה את אש הטרור והטילים הבליסטים של האייתולות, ויביא להפלת משטרים ערביים פרו-אמריקאים.

לאחר שנים של סיוע פיננסי לטרור האיסלאמי, חל מהפך במדיניות איחוד האמירויות (כמו במדיניות סעודיה) שהביא להשתתפות צבאית ופיננסית משמעותית במלחמה בטרור האסלאמי. לדוגמא, איחוד האמירויות פירסם רשימה של 82 ארגוני טרור – המהווים יעד לחיסול – הפועלים בפקיסטן, אפגניסטן, הודו, המפרץ הפרסי, תימן, עיראק, סוריה. לוב, טוניסיה, מאלי, ניג'ר, בורקינה פאסו, ניגריה וגם בגרמניה ונורבגיה.

אמנם לאמירויות מאגרי נפט ה-7 בהיקפם בעולם, אך הן מודעות לכרסום במשקל הגיאו-אסטרטגי של כח הנפט. לכן הן רואות בישראל – הנתפסת כמעצמה מדעית, טכנולוגית, חקלאית ורפואית – בעלת ברית חיונית במשימה החשובה לגיוון הכלכלה ושחרורה מתלות בנפט.

האיחוד פועל לייצוב ושידרוג הקשרים עם ארה"ב, וסבור (כמו רוב מדינות העולם) שלישראל השפעה רבה על מדיניות ארה"ב, כולל היקף ואיכות אספקת מערכות נשק מתקדמות למדינות ערב. מכאן השאיפה למנף את מעמד ישראל בארה"ב לשדרוג תדמית האמירויות בקרב הבוחרים האמריקאים ונבחריהם בבית הנבחרים, בסנאט ובבית הלבן.

בידוד פלסטיני

הסכם האמירויות עם ישראל הוא ביטוי למדיניות הערבית שאינה מקריבה אינטרסים חיוניים על מזבח העניין הפלסטיני, ואף רואה בפלסטינים מוקד אלימות.

ההסכם גם מהווה דוגמא לפער העמוק ורב-השנים בין המלל הערבי הפרו-פלסטיני לבין ההתנהלות הערבית המתנכרת כלפי הפלסטינים. לדוגמא, בשנים האחרונות התפתחו שיתופי הפעולה עם ישראל  באופן חסר-תקדים למרות הקיפאון במישור הפלסטיני, על אפם וחמתם של הפלסטינים, ותוך כדי הבעת הסתייגות (ערבית) מהטרור הפלסטיני ביו"ש ובעזה.

כמו כן, לעומת המלל המופשט של האמירויות המציין שההסכם נועד להסיר את איום החלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון, הרי שההתנהלות המוחשית של האמירויות – בשעה שישראל ממשיכה לשלוט באזורים שנועדו להחלת החוק – מתבטאת בשידרוג משמעותי של שתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ובשכנוע בחריין להצטרף להסכם הנורמליזציה המלאה, למרות מחאות ואיומים פלסטינים.

כך היה גם בחתימת הסכמי השלום עם מצרים וירדן, חרף התנגדות פלסטינית נחרצת. כך מתנהלות סעודיה, בחריין, עומאן וכווית המרחיבות את הקשרים עם ישראל. כך היא ההתנהלות הערבית מאז 1948 כאשר מצרים וירדן כבשו את רצועת עזה ויו"ש, לא העבירו את השליטה לערביי המקום ואסרו על פעילות פוליטית עצמאית. "הליגה הערבית" הקימה ב-1948, בעזה, את "ממשלת כל פלסטין", אך היגלתה אותה לקהיר ב-1949, וביטלה אותה ב-1959.

התנהלות האמירויות ושאר מדינות ערב מהווה תיזכורת לעובדה שהפלסטינים נתפסים על ידי מדינות ערב כגורם משני במזרח התיכון ואב-טיפוס לחתרנות, טרור, הפרת הסכמים וכפיות-תודה.

התנהלות הערבים כלפי הפלסטינים מבטאת את לקחי הטרור הפלסטיני במישור הבינערבי והפנים-פלסטיני. המסקנה הערבית היא שהצהרות השלום הפלסטיניות מופרכות בעקביות על ידי התנהלות פלסטינית אלימה, וככל שגדל היקף הסמכות הפלסטינית, כן מחריף הטרור הפלסטיני. כך ארע במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית בעקבות הענקת סמכויות פעולה לפלסטינים על אדמתן, וכך גם היה בישראל בעקבות הסכמי אוסלו וחברון, פיסגת קאמפ דיוויד 2000 וההינתקות.

הערבים מניחים שישראל אינה מתעלמת מתקדימי המזרח התיכון, הגיעה למסקנה דומה, ולכן לא תאפשר הקמת מדינה פלסטינית שתסכן את קיומה ותוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, המאיימת לכלות כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

"אור ירוק" אמריקאי כתנאי להחלת החוק הישראלי?

בניגוד לתובנה המקובלת, ליווי ("אור ירוק") אמריקאי אינו תנאי-מוקדם להחלה מוצלחת של החוק הישראלי בבקעת הירדן וההתיישבות היהודית ביו"ש.  כך הוכיחה החלת החוק הישראלי על ידי רה"מ בן גוריון (שטחים נרחבים בנגב, גליל, שפלת החוף ומערב ירושלים, למרות לחץ כבד של ארה"ב והעולם), רה"מ אשכול (ירושלים המזרחית חרף התנגדות חריפה של ארה"ב והעולם) ורה"מ בגין (רמת הגולן על אף השעיית הסכם שתוף פעולה ביטחוני עם ארה"ב ואספקת מטוסי קרב). החלת החוק בוצעה בעבר בתנאים גיאו-אסטרטגים נחותים בהרבה ממעמדנו הנוכחי.

למעשה, הפגנת עצמאות הפעולה הביטחונית והמדינית, והדיפת לחץ אמריקאי, הפכו את ישראל מנטל אסטרטגי לבעלת-ברית אסטרטגית מובילה של ארה"ב.

בניגוד לתובנה המקובלת, השגת הסכם עם איחוד האמירויות אינה מצדיקה השעייה/ביטול של החלת החוק הישראלי. החלת החוק קריטית להסרת סימני השאלה מעל נחישות ישראל לשלוט בשטחים החיוניים לביטחונה הלאומי, ומהווים את שורש ההיסטוריה, התרבות והדת היהודיים. אמנם, ההסכם עם האמירויות תורם למעמדנו הגיאו-אסטרטגי, אך אין לו השלכה קריטית (קרובה לזו של רכסי יו"ש ובקעת הירדן) על הביטחון הלאומי.

כמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן, גם ההסכם עם איחוד האמירויות אינו מונחה בעיקר על ידי מאוויי-שלום ותחושות פרו-ישראליות, אלא על ידי הערכה עמוקה לתדמית ההרתעה של ישראל. ישראל היא שחקן מרכזי במערך הביטחון הלאומי של ברי-השיח הערביים, הרתעת משטרים פורעי-חוק המאיימים על ברי-השיח, והמאמץ לצמצם את זעזועי המזרח התיכון. הססנות ורתיעה של ישראל מהחלת החוק (כולל הרחבת תשתיות ומגורים) מכרסמים בתדמית ההרתעה ויכרסמו בהערכה הערבית, האמריקאית והבינלאומית לכח ההרתעה הישראלי.

על ישראל וארה"ב להפיק לקחים מהתנהלות האמירויות, שהיא פועל יוצא של מציאות המזרח התיכון, המתעדת את מרכזיות ישראל לעומת משקלו המשני של העניין הפלסטיני. אל לישראל ולארה"ב להיסחף אחר מלל האמירויות המסלף את מציאות המזרח התיכון ומנפח באופן מלאכותי את משקל העניין הפלסטיני.