שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 15 אוגוסט 2023

English edition

גיבוש מושכל של הסכם בין ישראל וסעודיה (שדרוג יחסים או שלום) שולל זחיחות דעת, ומחייב תשומת לב למאפייני הזירה הבין-ערבית, לאינטרס הסעודי, להתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים ולתדמית ההרתעה הישראלית.   

1. זירת ההסכם היא בין-ערבית, המאופיינת מאז המאה ה-7 על ידי אלימות, אי-סובלנות, פיצול שורשי (שבטי, גיאוגרפי, דתי ורעיוני), נאמנות מקומית עליונה על נאמנות לאומית, היעדר דו-קיום בשלום ודמוקרטיה, ושליטים עריצים המגיעים לשלטון (ונפרדים מהשלטון) בכוח הזרוע. מכאן ארעיות השליטים, מדיניותם והסכמיהם.

ארעיות השליטים מתועדת על ידי "הצונאמי הערבי" (הנקרא בזחיחות "אביב ערבי") המשתולל מ-2010, וחילופי שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים), ועוד.   

ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן תרומה קריטית ל"הסכמי אברהם", והוא מפגין אומץ לב ונחישות בהנהגת שינוי תרבותי דרמטי וחיובי (כולל דתי) של ארצו. אבל, איומים מחוץ ומבית ומאבקי כוח בתוך משפחת המלוכה, ובינה לבין הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, חושפים שמאפייני הסכם עם סעודיה הם מזרח תיכוניים ולא מערביים.  

2. אינטרס סעודי – ולא פלסטיני – מנחה את התייחסות יורש העצר לישראל, הרואה בה נכס ביטחוני, טכנולוגי ודיפלומטי לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי ועושרה הפיננסי.  ליורש העצר אין אשליות לגבי הר הגעש המזרח תיכוני (כולל איראן, למרות חידוש היחסים הדיפלומטים), וישראל נתפסת כבעלת ברית אמינה מול אויבים משותפים (איראן השיעית והטרור הסוני), במיוחד על רקע הכרסום בכוח ההרתעה של ארה"ב ונאט"ו. הטכנולוגיות הביטחוניות והאזרחיות של ישראל נתפסות כמנוף לגיוון כלכלת סעודיה, הקטנת תלותה בנפט וגז טבעי, והרחבת מקורות ההכנסה הלאומית. יורש העצר גם מודע למעמד המיוחד של ישראל בשני בתי הקונגרס (למרות עוינות האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית), השולטים על "הארנק" האמריקאי ובעלי עוצמה שקולה לנשיא, גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות ואישור של חוזה הגנה הדרושים לסעודיה.

3. ההתנהלות הבין-ערבית הפלסטינית – כולל טרור פלסטיני במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית – קובעת את התייחסות יורש העצר לסוגייה הפלסטינית. הוא גם ער לשיתוף הפעולה הפלסטיני עם ארגוני טרור ברחבי העולם, ובמיוחד "האחים המוסלמים", וכן עם משטר האייתולות, צפון קוריאה, וונצואלה, קובה והגוש הסובייטי. לדעתו, מדינה פלסטינית תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון. לכן הוא מגביל את תמיכתו בפלסטינים למלל (ולא למעש), אינו מקריב אינטרסים סעודים על המזבח הפלסטיני, ואינו מעניק לפלסטינים זכות ווטו על תהליך ההשלמה עם ישראל, המקדם את "חזון 2030".

4. תדמית ההרתעה של ישראל היא התמריץ המרכזי לסעודיה להעמקת הקשר עם ישראל. סעודיה מעריכה את נכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכן עם הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה).  ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה ולא ישראל-מורתעת.

מ-1967 שידרגה ישראל את כוח ההרתעה עקב השליטה על רכסי יו"ש ורמת הגולן, שהם ערש ההיסטוריה, הדת והתרבות היהודים, וגם המינימום החיוני לביטחון ישראל במזרח התיכון הוולקני וההפכפך, שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.

נסיגה מרכסי יו"ש שהם גורם ביטחון קבוע, תמורת הסכם עם סעודיה שהוא גורם ביטחון משתנה במזרח התיכון, תכרסם בכוח ההרתעה. נסיגה תהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב, למדינה מתמרצת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב, תחריף אי-יציבות אזורית ואיומים על המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ותהווה סכנה קיומית לישראל.

ואכן, גלי טרור התפרצו בעקבות מחוות מרחיקות-לכת של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והשמדת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה.

לסיכום, סעודיה פועלת לפי מציאות המזרח התיכון והאינטרס שלה, ולא לפי האינטרס הפלסטיני.  למרות שסעודיה אינה רואה במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", היא מכבדת את כוח ההרתעה של ישראל, את דבקותה בעקרונות היסטוריים וביטחוניים, את נכונותה לעמוד בלחץ אמריקאי, ובמיוחד את תרומתה לקידום "חזון 2030" של יורש העצר, ומכאן הסכמים להרחבת שיתופי הפעולה ואולי אף הסכם שלום.

"מידה", https://bit.ly/44qUR9M

English edition  https://bit.ly/43HJQR1

סעודיה-איראן: חידוש יחסים דיפלומטים

*סעודיה אינה מניחה לחידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן להאפיל על מציאות המזרח התיכון ההפכפך. היא אינה מקילה ראש בהתנהלות השיטתית של משטר האייתולות באיראן, המחנך את עמו לשנאת והדברת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים; מפגין חתרנות, טרור, והפצת טילים ומטוסים זעירים וקטלניים ללא-טייס לגופים פורעי-חוק במזרח התיכון וברחבי העולם; מתסיס מלחמות אזרחים; מקדם חזון שיעי, פנאטי, מגלומני וחסר-פשרות; מייצא את המהפיכה השיעית ברחבי העולם ושואף להפיל כל משטר סוני. בניגוד לתפישת העולם המערבית, סעודיה מכירה בעובדה שמשטר האייתולות אינו מוכן להקריב את חזונו האלים בן 1,400 השנים על מזבח מחוות דיפלומטיות ומענקים פיננסים חסרי-תקדים.

*זה לא המקרה הראשון של חידוש יחסים דיפלומטים בין שתי המדינות. ב-1988 ו-2016 נותקו היחסים הדיפלומטים בין השתיים בעקבות חתרנות איראנית בסעודיה ותגובה חריפה של ריאד.

*חידוש הקשרים הדיפלומטים במרץ 2023 התקיים בתיווך סין, הממנפת את התסכול הסעודי מכרסום האמינות האסטרטגית של ארה"ב, המחייב את סעודיה להתקרב למעצמה אחרת המסוגלת – אולי – להרתיע את משטר האייתולות.  חידוש היחסים הדיפלומטים בין סעודיה לאיראן מהווה הישג גיאו-אסטרטגי משמעותי לסין ופגיעה קשה ומתמשכת בתדמית-ההרתעה של ארה"ב באזור שהיה עד לאחרונה "מגרש בייתי" של ארה"ב.

*תדמית ההרתעה של ארה"ב ספגה סידרת מהלומות – כפי שרואות זאת סעודיה וכל המדינות הערביות, הסוניות והפרו-ארה"ב – עם החתימה על הסכם הגרעין ב-2015; הפינוי/בריחה של צבא ארה"ב מאפגניסטן ב-2021; החיזור השיטתי של ארה"ב אחרי משטר האייתלות באיראן, "האחים המוסלמים" והטרור החות'י בתימן, המהווים איום קטלני, ברור ומיידי על סעודיה וכל המדינות הסוניות-ערביות. כל זאת במקביל ללחץ שיטתי של הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, כולל השעיית אספקת מערכות לחימה מתקדמות.

*מדיניות ארה"ב דוחפת את סעודיה, וגם את איחוד האמירויות ומצרים, לזרועות סין ורוסיה, ביטחונית וכלכלית, כולל מו"מ סעודי-סיני על הקמת כור גרעיני למטרות אזרחיות, שיקדם את "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי.

"חזון 2030" של  יורש העצר הסעודי ומעורבות ישראל

*שיתוף פעולה יעיל בין סעודיה וישראל מותנה בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של שתי המדינות.

*שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים חסרי-תקדים בין סעודיה לבין ישראל, ותפקידה המרכזי של סעודיה בהחלטת איחוד האמירויות , בחריין, מרוקו וסודן לחתום הסכמי שלום עם ישראל, מבוססים על הערכה סעודית שלישראל ערך-מוסף ייחודי בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה.

*יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, מעריך שישראל חיונית לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי בין המזרח הרחוק לבין אירופה ונוכחות בנתיבי-ים קריטיים במפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי, הים הערבי וים סוף.

*"חזון 2030" פועל למודרניזציה דרמטית בתחומי דת, תרבות, חברה, כלכלה, טכנולוגיה, דיפלומטיה וביטחון לאומי, ורואה ביכולותיה של ישראל תרומה משמעותית לקידומו.

*יורש העצר הסעודי – כמו שליטי איחוד האמירויות ובחריין – פועל לגיוון התשתית הכלכלית הנשענת היום, באופן סוחף, על נפט וגז טבעי המועדים לתזזיתיות מחירים, ומאוימים על ידי מקורות אנרגיה זולה ונקיה יותר. שליטים אלו רואים בפריצת-הדרך הטכנולוגית הביטחונית והאזרחית של ישראל אמצעי ייחודי לשדרוג הכלכלה, להקטנה משמעותית של התלות בנפט וגז טבעי, להרחבת מקורות ההכנסה הלאומית, ולשדרוג הביטחון הלאומי.

*עתיד "חזון 2030" – המנוגד לערכים הפוריטנים של הדת והתרבות בסעודיה – וגם עתיד היחסים עם ישראל תלויים ביציבות הפנימית ומעמדו של מוחמד בן סלמן. יורש העצר נחוש בדעתו להתגבר על – ולכרסם בסמכותיות הדתית של – הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, שנהנה עד לעידן מוחמד בן סלמן מיוקרת-על בתחומי הדת וכבעל-ברית קריטי (מ-1744) של משפחת המלוכה.

*יורש העצר ימשיך לקדם את שיתופי הפעולה עם ישראל כל עוד יתרמו ל"חזון 2030", וכל עוד יצליח לנטרל את השפעת הוואהאבים.

הערך-המוסף של ישראל בהקשר המזרח תיכוני

*קידום היעדים השאפתניים של יורש העצר תלוי ברמת הזעזועים האזוריים, צמצום השפעתם של גורמים אלימים כגון משטר האייתולות באיראן; חתרנות השיעים בעידוד איראן באזור רווי-הנפט במזרח סעודיה; "האחים המוסלמים"; החות'ים בתימן הנהנים מסיוע איראני; חיזבאללה; חמאס והרשות הפלסטינית (הנתפסת בעיני יורש העצר כפוטנציאל התססה אזורית).

*למרות חידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן, סעודיה מודעת למציאות המזרח תיכונית הדומה להר געש המתפרץ מדי פעם באופן בלתי-צפוי, כפי שמעידה ההיסטוריה של 1,400 שנות האסלאם, וכפי שמעיד הצונאמי הערבי (המוגדר כ"אביב ערבי" על ידי תפישת העולם המערבית) שהתפרץ בסוף 2010 וממשיך לזעזע את הרחוב הערבי. יורש העצר גם אינו מתעלם מהקשר ההדוק בין ארדואן לבין קטאר (המקורבת לאייתולות ותומכת ב"אחים המוסלמים") ו"האחים המוסלמים", גם לא מהיריבות הצבאית עם ארדואן במלחמת האזרחים בלוב, וכמובן לא מהחזון המגלומני של ארדואן לחידוש האימפריה העותומנית ששלטה על חלק נרחב מסעודיה.

*על יציבות השלטון של בית סעוד ומימוש "חזון 2030" מעיב הכרסום המהותי בכוח ההרתעה של ארה"ב, המעניק רוח גבית לאיומים על ריאד. יורש העצר מתוסכל מ-43 שנות אופציה דיפלומטית במדיניות ארה"ב כלפי איראן; החיזור האמריקאי אחר "האחים המוסלמים"; והלגיטימציה האמריקאית לחות'ים בתימן. הוא גם מודע לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only), לרפיסות אירופה מול הטרור האסלאמי, ולחולשה השורשית של המשטרים הערביים. כל אלו מקרבים את סעודיה (בלית ברירה) לסין ורוסיה, צבאית וכלכלית.

*על רקע התסכול הסעודי ממדיניות ארה"ב, NATO ואירופה, ישראל בולטת – למרות חילוקי-דעות חריפים בנושאי דת ומדיניות – כ"סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר באזור. הסוגייה הפלסטינית מתגמדת בעיני סעודיה בהשוואה לאיומים והאתגרים העומדים בראש סדר העדיפויות של ריאד.

*ישראל גם נתפסת כבעלת ברית אמינה ובעלת קשרים מיוחדים בשני בתי הקונגרס בפרט (שהם השולטים על "הארנק" ובעלי עוצמה השקולה לנשיא גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות) ובוושינגטון וארה"ב בכלל.

*תדמית-ההרתעה של ישראל היא הגורם המרכזי להעמקת הקשר סעודיה-ישראל. היא מתייחסת ליכולות צבאיות, מודיעין וטכנולוגיה, וגם לנכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכך גם מול הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה), הכלת החוק הישראלי ברמת הגולן ובירושלים המאוחדת, והתנגדות פומבית של ישראל למדיניות ארה"ב כלפי איראן, כולל פעילות אינטנסיבית בקונגרס.

*ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה והודפת לחצים. לעומת זאת, ישראל-נרתעת מאבדת מחיוניותה בעיני סעודיה (כמו גם בעיני ארה"ב!).

סעודיה – אינטרסים והסוגייה הפלסטינית

*כפי שמתועד לעיל, האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה חשובים יותר – ועצמאיים מ- הסוגייה הפלסטינית.

*העמקת שיתופי הפעולה ישראל-סעודיה, ותפקידה המרכזי של סעודיה בגיבוש "הסכמי אברהם", מנוגדים לתפישת העולם המערבית הגורסת שהסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, ושהקמת מדינה פלסטינית הוא תנאי-מוקדם לקידום שלום ישראלי-ערבי.

*בניגוד לתפישת העולם המערבית, יורש העצר הסעודי משוכנע שהסוגייה הפלסטינית איננה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא בבת-עין ערבית, ולא גורם מוביל של התפרצויות גועשות ברחוב הערבי.

*לעומת המלל הסעודי והערבי הפרו-פלסטיני, ההתנהלות הסעודית והערבית כלפי הפלסטינים היא אדישה-שלילית. הכלל המזרח תיכוני: "על מילים אין משלמים מכס" ידוע לסעודיה ולערבים. לכן סעודיה והערבים לא פועלים צבאית, פיננסית ומדינית לפי אינטרסים פלסטינים, אלא לפי אינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלהם.

*בעוד המערב ממעיט במשקל התנהלות-העבר של הפלסטינים, יורש העצר הסעודי קובע את יחסו לאופציית המדינה הפלסטינית, במיוחד, לפי ההתנהלות הפלסטינית במישור הבין-ערבי, המאופיינת על ידי חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה. סעודיה אינה שוכחת את – ואינה סולחת על – הסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין לכווית, שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלסטינים; שיתוף הפעולה המבצעי של הפלסטינים עם ארגוני טרור מהמזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית; והקשרים ההדוקים של ההנהגה הפלסטינית עם משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, ובעבר עם גרמניה הנאצית והגוש הסובייטי.  סעודיה סבורה שהתנהלות העבר מלמדת על ההתנהלות הצפויה של המדינה פלסטינית.

סעודיה ו"הסכמי אברהם"

*סעודיה אינה רואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי בעיצוב אינטרסים ביטחוניים וכלכליים, לעומת "הסכמי אברהם" המהווים גורם כבד-משקל בקידום אינטרסים אלה. לכן היא פעלה להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ולקידום הסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.

*קידום "הסכמי אברהם" מותנה בהפקת לקחים מהכישלון הסידרתי של עשרות הצעות מערביות ובינלאומיות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שהתרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתמקדו באינטרסים פלסטינים. "הסכמי אברהם" נחתמו מכיוון שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, התמקדו באינטרסים ערביים, ובכך שללו מהפלסטינים את כוח הווטו.

*לכן, תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה באינטרסים ערביים ולא פלסטינים.

*תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה במיוחד ביציבות וזהות השלטון בסעודיה ובשאר המדינות הערביות החתומות על הסכמי השלום. יציבות המשטרים הערביים מאוימת על ידי מאפיינים בני 1,400 שנים של הזירה הבין-ערבית הגועשת כגון: זהות/נאמנות מקומית עליונה על זהות/נאמנות לאומית; פיצול אלים פנימי ואזורי, שבטי, דתי, רעיוני ופוליטי; חוסר-סובלנות אלימה פנימית ואזורית, דתית, שבטית, רעיונית וגיאוגרפית; היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי; משטר מיעוט עריץ העולה לשלטון בכוח הזרוע ומהווה מטרה לניסיונות הפיכה; היעדר דמוקרטיה, בחירות חופשיות וזכויות אדם; הפכפכות וזמניות של משטרים, מדיניותם והסכמיהם.

*זמניות המשטרים, המדיניות וההסכמים הערביים/איסלמיים במזרח התיכון מתועדת על ידי הצונאמי הערבי המשתולל ברחוב הערבי מ-2010, בנוסף לחילופי-שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים מהקמת "לבנון המרונית-דרוזית" בתחילת המאה ה-18, דרך   "לבנון הגדולה" שהוקמה ב-1920, "לבנון העצמאית מ-1943, ועד השתלטות חיזבאללה על לבנון), ועוד.

*ההתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים, מאפייני הזירה המזרח תיכונית, והאיומים הקטלניים על המשטר הסעודי מבהירים ש"הסכמי אברהם", יציבות המזרח התיכון ואינטרסים של ארה"ב יפגעו אם תקום מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן. מדינה פלסטינית  עלולה להביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר הירדן; להפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, שתהייה זירה לטרור אסלאמי אזורי ובינלאומי, שימונף על ידי משטר האייתולות כדי להדק את חגורת החנק סביב סעודיה ולהחריף את האיום על ישראל. המהפך הירדני עלול להביא לתגובת שרשרת שלילית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על יציבות המשטרים במדינות הנפט הסוניות הפרו-אמריקאיות, ובמיוחד סעודיה; תפגע ביצוא הנפט והגז הטבעי מהמפרץ הפרסי; תזניק את מחיר הנפט והגז הטבעי; תשבש את הסחר הבינלאומי; תפגע בכלכלה המערבית; ותעניק רוח-גבית למשטר האייתולות, לטרור האסלאמי, לסין ורוסיה, ורוח-נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות ובראשן סעודיה.

*האם סעודיה ומדינות ערב החתומות על הסכמי שלום עם ישראל רואות בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להמשך הקשר הפורה עם ישראל? העובדה שמאז 1948 מדינות אלו לא פעלו – צבאית, פיננסית ומדינית – להקמת מדינה פלסטינית מהווה תשובה רועמת!

סעודיה וצרכי הביטחון של ישראל

*הידוק הקשרים עם סעודיה חיוני לביטחונה ושגשוגה של ישראל, אך הוא משני בהשוואה לחיוניות השליטה על רכסי יהודה ושומרון, שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים, וגם המינימום החיוני לביטחונה הלאומי של ישראל במזרח התיכון הוולקני, הפכפך ותזזיתי שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.

*אופיו הבלתי-צפוי, הבלתי-דמוקרטי והאלים של המזרח התיכון (במישור הבין-ערבי/אסלאמי) מגדיר מדיניות והסכמים כגורמי ביטחון משתנים, לעומת טופוגרפיה ועומק גיאוגרפי (כגון רכסי יהודה ושומרון שהם "רמת הגולן" של 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל) שהם גורמי ביטחון קבועים במציאות הביטחונית הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. השליטה על הגורמים הקבועים מבטיחים את ביטחונה הלאומי של ישראל, ומשדרגים את כוח ההרתעה באופן שהפך אותה – מאז 1967 – למכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב.

*הסכם שלום עם סעודיה יפגע אנושות בביטחון הלאומי אם יותנה בוויתור ישראלי על השליטה ברכסי יהודה ושומרון, מכיוון שיהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב למדינה מושכת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב.

*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן חרף לחץ ברוטלי של ארה"ב, ולמרות אזהרות מבית ("המוסד", אמ"ן, שרי ביטחון לשעבר) ומחוץ שמהלכים אלו יביאו לנטישת מצרים את הסכם השלום מ-1979 ולהתפרצות טרור ומלחמה. אבל, מצרים פעלה בהתאם לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה, גינתה את צעדי ישראל, אך המשיכה לדבוק בתהליך השלום מכיוון שמשרת את האינטרסים שלה.

*מחלקת המדינה ו"התקשורת העילית" בארה"ב (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948) – וגורמים מובילים בממסד הביטחוני והפוליטי בישראל – מזהירים את ישראל, בשיטתיות, שהתיישבות יהודית מעבר ל"קו הירוק" תמנע הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב ותביא לגל טרור ערבי. אבל, למרות עיבוי ההתיישבות, שש מדינות ערביות חתמו על הסכמי שלום כדי לקדם אינטרסים שלהן. לעומת זאת, הטרור הערבי הגיע לממדים חסרי-תקדים – כצפוי – בעקבות מחוות חסרות-תקדים של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

*סעודיה וכל מדינות ערב פועלות לפי האינטרסים שלהן ולא לפי תפישות עולם מערביות המנותקות ממציאות המזרח התיכון, וגם לא לפי סדר היום הפלסטיני.

סעודיה ומדינות ערב המתונות-יחסית אינן רואות במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", אבל הן מעריכות את יכולותיה הביטחוניות והטכנולוגיות, ובמיוחד את כוח ההרתעה שלה, ומכירות בתרומתה הייחודית לאינטרסים שלהן, ומכאן החתימה על הסכמי שלום והרחבה חסרת-תקדים של שיתופי-פעולה.

https://bit.ly/3Zf0O5Y"מידה", 22 פברואר 2023,

English edition  https://bit.ly/3lFI3tZ

מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבאן משוכנעים שמחוות ישראליות דרמטיות לרשות הפלסטינית הן תנאי מוקדם להרחבת הסכמי אברהם, שידרוג יחסי ישראל-סעודיה ואולי אף הסכם שלום עם סעודיה.  האם עמדה זאת תואמת את מציאות המזרח התיכון?

אינטרס ערבי

*הסכמי אברהם ותפקידה הקריטי של סעודיה כמנוע מאחורי ההסכמים, היו מונחי אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ודיפלומטים של סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.

*החלטת המדינות הערביות להגיע להסכם שלום עם ישראל לא נבעה מהשתכנעותן שישראל אכן שואפת לדו-קיום בשלום, ולא מנכונותן להיפרד ממספר תפישות-יסוד של האסלאם, אלא מהערכתן שיכולותיה הביטחוניות, הטכנולוגיות והדיפלומטיות של ישראל הן חיוניות לעמידה מול אויבים משותפים: משטר האייתולות באיראן וטרור "האחים המוסלמים".

*סעודיה ו-6 מדינות ערב (כולל מצרים וירדן) השותפות להסכמי שלום עם ישראל מבינות שהמזרח התיכון דומה להר געש היורק לבה רותחת באופן בלתי-צפוי, כפי שמלמדות 1.400 השנים האחרונות של המציאות הבינערבית הסוערת – פנימית ואזורית – וכפי שמלמד הצונאמי הערבי שפרץ בסוף 2010 ועדין משתולל ברחוב הערבי.

*מדינות ערביות אלו שואפות לצמצם את כוחם של גופים פורעי-חוק, ולכן חוששות מאופיה של מדינה פלסטינית, לאור ההתנהלות הפלסטינית האלימה בזירה הבינערבית והבינלאומית, שהפך את הפלסטינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה בינערביים.

*מדינות אלו מודאגות מהכרסום שחל לאחרונה בכח ההרתעה של ארה"ב, שהוא מרכיב חיוני בביטחונן הלאומי, כמו גם מהתוצאות הרות-האסון של 43 שנות האופציה הדיפלומטית של ארה"ב כלפי משטר האייתולות (הפועל להפלת כל משטר סוני ערבי), המעניקה רוח גבית עזה לטרור, הפצת סמים ויכולות קונבנציונליות ובליסטיות קטלניות של איראן מהמפרץ הפרסי, דרך רחבי המזרח התיכון, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ועד אמריקה הלטינית. מדינות ערב הסוניות הפרו-אמריקאיות חוששות מהשלכות החיבוק שמעניקה ארה"ב ל"אחים המוסלמים", שהם ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם עם אגפים דתיים, חינוכיים, סיעודיים ופוליטים. הן גם ערות לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only?), לרפיסות האירופאית ולחולשת המשטרים הערביים.

תפקידה של ישראל

*סעודיה ו-6 המדינות שחתמו על הסכם שלום עם ישראל חשות את מאכלת האייתולות ו"האחים המוסלמים" על צווארן. הן רואות בישראל את "סוכן ביטוח החיים" היעיל ביותר – ואולי היחיד – באזור. הן מעריכות את ישראל כמכפלן-עוצמה היעיל ביותר של ארה"ב במזרח התיכון, ומכירות בכח ההרתעה שפיתחה מאז 1967, כפי שמפגינה בפעילות הצבאיות נגד איראן (בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן) ונגד הטרור הפלסטיני והלבנוני. הן אף מכבדות את יכולות ישראל בתחום המודיעין, האימונים וגיבוש תורות לחימה.

*מדינות אלו רואות בישראל שותף-אמין ב"יום סגריר", ובמיוחד עקב נכונות ישראל להדוף לחץ אמריקאי כאשר מדובר בעקרונות היסטוריים וביטחוניים כגון ירושלים,יו"ש ואיראן. הן גם שואפות למנף את מעמדה החיובי של ישראל בקרב הציבור האמריקאי ונבחריו בשני בתי הקונגרס לשידרוג קשרים ביטחוניים ואזרחיים עם ארה"ב.

*סעודיה, איחוד האמרויות ובחריין מתמקדות במאמץ לגוון  את תשתיתן הכלכלית, מכיוון שהן ערות לסכנות הטמונות בתלות-רבה-מדי בנפט וגז טבעי, החשופים לאי-יציבות מחירים ולאיום הכחדה מצד חידושים טכנולוגים היוצרים אנרגיה נקיה וזולה יותר. הן מכירות בישראל כמעצמה טכנולוגית העשוייה לסייע להן בהשתחררות מהתלות בנפט וגז טבעי, גיוון מקורות ההכנסה ויצירת מקומות עבודה נוספים, במקביל לשיפור מצבן הביטחוני.

*הסכמי אברהם – בנוסף להסכמי השלום עם מצרים וירדן – וההרחבה חסרת-התקדים של שתופי הפעולה בין ישראל לסעודיה, מבהירים שמשקל אינטרס ערבי חיוני עשוי לעלות על משקלם של עקרונות מרכזיים באסלאם, כגון ההתנגדות בת 1,400 שנים לריבונות "כופרים" ב"בית האסלאם".  אינטרסים חיוניים עשויים אף להוביל להתמתנות דרמטית של  מערכת החינוך (המהווה בבואה נאמנה של מדיניות וחזון השלטון). ואכן, בניגוד לרשות הפלסטינית הדבקה ב- ומקצינה את – החינוך לשנאה, איחוד האמירויות עקרה את החינוך לשנאת ישראל ויהודים ושתלה חינוך לאהדת ישראל ויהודים.

תוחלת החיים של הסכמי אברהם

*הסכמי אברהם באו לעולם עקב הנחישות להימנע מהשגיאה השיטתית של מחלקת המדינה, שניכשלה בכל אחת מהצעותיה לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, בגלל התמקדותן בסוגייה הפלסטינית כאילו הייתה נושא מרכזי בסכסוך ובהוויה המדינית הערבית. הסכמי אברהם התמקדו בסדר העדיפויות ואינטרסים ערביים, עקפו את הסוגייה הפלסטינית שאיננה מככבת בסדר היום הערבי, שללו מהפלסטינים את כח הוטו, ולכן באו לאוויר העולם.

*תוחלת החיים של הסכמי אברהם תלוייה ביציבות המשטרים השותפים להסכמים.

*הסכמי אברהם הביאו לצעדים ראשונים של התמתנות מדינית ודתית ונכונות לדו-קיום בשלום, המשוועים לתמיכת ארה"ב במדינות המעורבות, ולא ללחץ על מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות.

*אבל, אין להתעלם מהאיומים ברורים, מיידיים וקטלניים על הסכמי שלום במזרח התיכון, הדומה להר געש הפולט לבה באופן בלתי-צפוי, ומאופיין ע"י פיצול, אי-יציבות, אי-סובלנות, אלימות, עריצות והיעדר דמוקרטיה, המביאים למשטרים זמניים (המגיעים לשלטון באלימות ולא בבחירות חופשיות), ולכן למדיניות והסכמים זמניים; וכל זאת במישור הבינערבי! תמיכה נחושה של ארה"ב בהסכמי אברהם – בניגוד לקרירות שמפגינה מחלקת המדינה – תצמצם את הסכנה לעתיד ההסכמים.

*על זמניות המשטרים הערביים – ולכן זמניות מדיניותם והסכמיהם – וההשלכות הפנימיות, אזוריות ועולמיות, אפשר ללמוד מהצונאמי הערבי (הנקרא בטעות "אביב ערבי") המשתולל ברחוב הערבי מסוף 2010.  כך גם שינויי משטר במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, 1963 – פעמיים, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים משנות ה-90', 1990, 1962), ועוד.

*יציבות המשטרים השותפים להסכמי אברהם תעורער ע"י מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן (בהתחשב ברקורד הפלסטיני הבינערבי והעולמי), שתביא להפלת המשטר ההאשמי המתון-יחסית מזרחית לנהר; תהפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת דוגמת לוב, סוריה, עיראק ותימן, ולזירת טרור אסלאמי אזורי ועולמי; תגרום לתרחיש דומינו העלול להפיל את המשטרים מפיקי הנפט והמתונים-יחסית בחצי האי ערב; ולהעניק רוח גבית עזה למשטר האייתולות, סין ורוסיה ורוח נגדית הרסנית לארה"ב ובעלות-בריתה.

*מדיניות והסכמי שלום הם מרכיבים משתנים במכלול הביטחון הלאומי במזרח התיכון הבלתי-צפוי, בלתי-יציב ואלים, שאין בו דו-קיום בשלום בינערבי מאז המאה ה-7. לעומת זאת, טופוגרפיה וגיאוגרפיה כמו רכסי יו"ש והגולן הם מרכיבים קבועים במסגרת גבולות הביטחון המינימליים של ישראל במציאות הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. מרכיבים קבועים אלו משדרגים באופן דרמטי את כח ההרתעה של ישראל והופכים אותה למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב ומדינות הסכמי אברהם.

*ככל שמתעצם כח ההרתעה הישראלי, משתדרגת יציבות מדינות הסכמי אברהם, וכן נחלשים משטרים וארגונים האחראים להפצת טרור וסמים ומאיימים על יציבות המזרח התיכון והעולם, ובמיוחד על הביטחון הלאומי וביטחון הפנים של מדינות הסכמי אברהם וארה"ב.

*האם המשטרים הערביים הקשורים להסכמי אברהם לא ישדרגו את קשריהם עם ישראל – אותה הם רואים כמרכיב חשוב לביטחונם וכלכלתם – אלא אם כן ישראל תבצע מחוות משמעותיות לפלסטינים, אותם הם מגדירים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות בינערביים?! האם משטרים אלו יקריבו את יציבותם/קיומם על מזבח הסוגייה הפלסטינית?!

העובדה שהם חתמו על הסכמי שלום עם ישראל מבלי להתנותם במחוות לפלסטינים, ומגבילים את הסיוע לפלסטינים בעיקר למישור המילולי ולא המעשי, מספקים תשובה נחרצת לשתי השאלות.

"חדשות מחלקה ראשונה", 17 ינואר 2023, https://bit.ly/3HDwVGx

English edition   https://bit.ly/3HDgGJC

סעודיה – סדר עדיפויות

*מחלקת המדינה (מחמ"ד) וממסד מדיניות החוץ המערבי טוענים שהסוגייה הפלסטינית מככבת בסדר העדיפויות הסעודי, ולכן מסיקים ששדרוג שיתוף הפעולה ישראל-סעודיה – וכמובן השגת הסכם שלום – מחייב מחוות ישראליות  משמעותיות לפלסטינים, כולל הקמת מדינה פלסטינית.

*אבל, בניגוד למחמ"ד, האיש החזק בסעודיה, יורש העצר מוחמד בן סלמן (MBS) אינו כולל את הסוגייה הפלסטינית בצמרת סדר העדיפויות שלו.

*שלא כמו מחמ"ד, MBS מכיר בעובדה שהסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, לא בבת-עין ערבית, וודאי שלא גורם מרכזי בהתפרצויות הוולקניות במזרח התיכון.

*לעומת מחמ"ד, MBS מעניק משקל רב להתנהלות הפלסטינים במישור הבינערבי, הכוללת מידה גדושה של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה, ובמיוחד כפי שהפגינה המעורבות הפלסטינית בפלישת צדאם חוסיין לכווית (שהייתה המארחת הערבייה הנדיבה ביותר של הפלסטינים). MBS גם מודע לשיתוף הפעולה הפלסטיני ארוך-השנים עם ארגוני טרור בינלאומיים, טרור "האחים המוסלמים" ומשטר האייתולות (המהווים איום ברור ומיידי על קיום המשטר בסעודיה), צפון קוריאה, קובה וונצואלה.

*במקביל, MBS מתמקד ביעד אסטרטגי משנה-משחק להפיכת סעודיה  למעצמה מודרנית אזורית ובינלאומית על ידי הגברת היציבות במפרץ הפרסי ובמזרח התיכון הרחב, צמצום מרחב התמרון של ישויות פורעות-חוק (כגון משטר האייתולות ו"האחים המוסלמים"), מניעת הופעת גורמים פורעי-חוק נוספים (כמו החתרנות השיעית במחוז הסעודי המזרחי העשיר בנפט, השבטים החות'ים בתימן הנתמכים על ידי האייתולות, חיזבאללה ומדינה פלסטינית פורעת-חוק), והרחבה דרמטית של השקעות בתשתיות, בתעשייה שאיננה מבוססת-נפט וגז טבעי, ובהשתחררות מהתלות במקורות האנרגיה על ידי חדשנות טכנולוגית.

*למרות אמונתו המוסלמית האדוקה, ועל אף הברית בת 280 השנים בין משפחת סעוד לבין הממסד הוואהאבי הפנדמנטליסטי במרכז ודרום מערב סעודיה, MBS מכיר בחיוניות הצבאית והטכנולוגית של ישראל – ובמעמדה המיוחד בקרב רוב המצביעים והמחוקקים בארה"ב – לקידום יעדיו השאפתניים.

*מאז הפך לאיש החזק בסעודיה, פעל MBS להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים בין סעודיה לישראל, והיה מאיץ חיוני להסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן. הוא עשה זאת בהתאם לסדר העדיפויות הסעודי, וללא-קשר לסוגייה הפלסטינית.

*שלא כמו מחמ"ד וממסד מדיניות החוץ המערבי, מדינות ערביות אלו – כמו גם מצרים וירדן שחתמו על הסכמי שלום לפניהן – אינן מקריבות את מציאות המזרח התיכון ואת האינטרסים שלהן על מזבח הרהורי-הלב והסוגייה הפלסטינית.

ישראל-סעודיה: הסכם שלום?

*הסכם שלום אמיתי בין ישראל לבין סעודיה חייב להיות פועל-יוצא של האינטרסים שלהן.

*אינטרס סעודיה להרחבת הקשרים עם ישראל – ואולי אף להגיע להסכם שלום – אינו פועל-יוצא של כמיהת ישראל לשלום וגם לא של מחוות ישראל לפלסטינים, אלא פועל-יוצא של הערכה סעודית את כח-ההרתעה הישראלי הצבאי והטכנולוגי, ושל הפעלת שריר צבאי יעיל על ידי ישראל נגד משטר האייתולות, נגד הטרור הפלסטיני והאסלאמי, וגם של נכונות ישראל להדוף לחץ אמריקאי בהקשר האיראני והפלסטיני.

*ביום סגריר, MBS מעדיף ישראל-מרתיעה ודווקאית על פני ישראל-נסוגה.

*ישראל-מרתיעה היא נכס צאן ברזל עבור MBS, ואילו ישראל-נסוגה מאבדת את חיוניותה עבור סעודיה.

*הסכם שלום ישראל-סעודיה יהיה בלתי-מעשי אם יכלול נסיגה מהטופוגרפיה הדומיננטית של רכסי יהודה ושומרון – שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים – והקמת מדינה פלסטינית. הסכם כזה יהפוך את ישראל  ממרתיעת-טרור ומכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב וסעודיה למתמרצת-טרור ונטל על ארה"ב.

*נסיגה ישראלית לרצועת חוף צרה (24-14 ק"מ), הנשלטת על ידי מדינה פלסטינית ברכסי יו"ש, תביא למחמאות גורפות אך קצרות-טווח ממחמ"ד (עד גל הלחצים הבא), אבל תפגע אנושות בכח ההרתעה ארוך-הטווח, תמחוק את חיוניותה הביטחונית של ישראל עבור ארה"ב וסעודיה, ותשמוט את הקרקע מתחת לביטחונה הלאומי של ישראל.

*לעומת מחמ"ד הרואה בהסכם שלום מסד מרכזי של ביטחון לאומי, המציאות בת 1,400 שנים של המזרח התיכון האלים, הבלתי-צפוי והבלתי-דמוקרטי מאופיינת על ידי משטרים העולים לשלטון בכח-הזרוע ולא בכח-הקלפי, ולכן הם זמניים, כמו מדיניותם והסכמיהם. לכן, למרות החשיבות הרבה של הסכמי שלום במזרח התיכון, אין להקריב למענם נכסי צאן ברזל ביטחוניים קבועים כמו רכסי יהודה ושומרון השולטים על 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל, כולל ירושלים, תל אביב ושפלת החוף, נתב"ג וכביש 6.

*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן, למרות לחץ כבד אמריקאי ואזהרות שפעולות אלו יביאו להסתלקות מצרים מהסכם השלום ולהתפרצות וולקניות אנטי-ישראליות במזרח התיכון.  אבל, סעודיה נשמה לרווחה וברכה – בחשאי – את ישראל, ואילו  מצרים גינתה את הפעולות, אך פעלה לפי האינטרס הלאומי, ולכן לא זנחה את הסכם השלום. למרות זאת – תוך הפניית עורף לסדר העדיפויות הערבי – מחמ"ד מתמידה בלחץ ואזהרות שבנייה מעבר ל"קו הירוק" (גם בירושלים), ואי-הכרה במרכזיות (כביכול) של הסוגייה הפלסטינית, יביאו לשפיכות דמים ולקבורת תהליך השלום ישראל-ערב.

*חרף תפישת העולם של מחמ"ד המתבטאת בכישלון שיטתי במזרח התיכון, ולמרות המלל הערבי הפרו-פלסטיני, המעש הערבי כלפי הפלסטינים הוא אדיש-עד-שלילי. הערבים לא פועלים צבאית (ובקושי פועלים פיננסית ודיפלומטית) למען הפלסטינים, אלא למען האינטרסים המדינתיים שלהם, המושפעים לטובה מישראל עוצמתית והודפת לחצים.

*יורש העצר, מוחמד בן סלמן יביא להסכם שלום עם ישראל, אם הדבר ישרת את יעדיו האסטרטגים השאפתניים, ואם יוכל להתגבר על התנגדות הוואהבים הפנדמנטליסטים, וללא קשר לסוגייה הפלסטינית.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2NF3JGc

English edition  https://bit.ly/2P1wNbk

מדיניות ארה"ב במזה"ת

מאז המאה ה-7 המזה"ת הוא מוקד מלחמות וטרור אזוריים וגלובלים. האזור מתסכל מדינאים אמריקאים הפועלים לקידום דו-קיום בשלום, זכויות אדם, דמוקרטיה וחוק בינלאומי, אך יוזמותיהם גורמות – במקרים רבים – להחרפת זעזועים מדיניים וחברתיים, טרור, מלחמות, והפרה גסה יותר של זכויות אדם.

לדוגמא:

ב-1978/79התכוונה ארה"ב לקדם דמוקרטיה וזכויות אדם באיראן, אך תמיכתה באייתולה חומייני הגולה בפריז ותקיעת סכין בגבו של השאה הפרו-אמריקאי תרמו להפיכת איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" למוקד טרור אזורי ועולמי, ולאויב המר ביותר של ארה"ב ובעלות בריתה הערביות.

ב-1990 התייחסה ארה"ב לצדאם חוסיין כבעל ברית – מכיוון שהיה "אויבו של אויבי", איראן – ולכן ראתה בו שותף מודיעיני ומסחרי, והעניקה לו (במפגש צדאם עם שגרירת ארה"ב) "אור ירוק" לפלישה לכווית, שהביאה לשתי "מלחמות מפרץ", מלחמת אזרחים, והחמרת איומי איראן והטרור האסלאמי.

ב-2003 ("מלחמת המפרץ 2") חיסלה ארה"ב את משטר צדאם חוסיין, ריסקה את שלטון הממסד הסוני, העלתה לשלטון את הממסד השיעי הנתמך על ידי איראן, ובכך תרמה להתפרצות מלחמת אזרחים וגל טרור, המשרתים את האייתולות באיראן.

ב-2009 השפילה ארה"ב את הנשיא מובארק (בזמן ביקור אובמה המצרים) וחיבקה את "האחים המוסלמים", מתוך כוונה לקדם זכויות אדם ודמוקרטיה. מדיניות זאת הזניקה את "האחים" לשלטון ב-2012/13 והעניקה רוח גבית לפעילותם הפוליטית והטרוריסטית – בשיתוף פעולה עם תורכיה ואיראן – להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

ב-2011 הובילה ארה"ב מתקפה צבאית שהפילה את שלטון קדאפי, במטרה לבלום טבח של קדאפי בבני עמו. אבל חיסול קדאפי – למרות שמאז 2003 שינה עורו והפך ללוחם מוביל בטרור האסלאמי, והעביר לארה"ב את תשתית הגרעין – הפך את לוב לזירת מלחמות אזרחים, בסיס טרור אסלאמי והפרת זכויות אדם קשה שבעתיים.

ב-2011 קידמה ארה"ב בברכה את גל שפיכות הדמים ברחוב הערבי כאילו היה "אביב ערבי", "מצעד הדמוקרטיה" ו"מהפיכת הנוער ופייסבוק". הסירוב להכיר במציאות של "צונאמי הערבי", תרם לערעור יציבות המזרח התיכון ועודד ארגונים פורעי-חוק להחריף את המאמץ להפיל משטרים ערביים פרו-אמריקאים.

הסכם הגרעין מ-2015 ראה באיראן השיעית שותף אמין למו"מ, הנכון לדו-קיום בשלום וחלוקת-השפעה עם מדינות המפרץ הסוניות. אבל המציאות מתעדת שההסכם העניק לגיטימציה לשלטון האייתולות, והזרים לאיראן 150 מיליארד דולרים להחרפת הדיכוי של תושבי איראן, ולליבוי מלחמות (תימן, עיראק, סוריה ולבנון), פיתוח יכולות בליסטיות, המשך פיתוח גרעיני, הגברת הטרור וקידום חזון דתי, פנאטי, מגלומני להשתלטות על המפרץ הפרסי, האוקינוס ההודי, הים האדום, קרן אפריקה, המזרח התיכון, ועוד, תוך כדי פגיעה קשה באינטרסים של ארה"ב, "השטן הגדול".

ב-2021 ארה"ב מפעילה לחץ על סעודיה בגין הפרת זכויות אדם ודמוקרטיה, בנוסף לגינוי מעורבותה הצבאית במלחמת האזרחים בתימן, הפוגעת באופן קשה באוכלוסייה האזרחית. אבל, הלחץ על סעודיה הפרו-אמריקאית, הוצאת השבטים החות'ים התימנים-שיעים מרשימת ארגוני הטרור, והשינוי החיובי בהתייחסות ארה"ב לאיראן (תוך הימנעות מהאשמתה בהפרת זכויות אדם ודמוקרטיה…), מעניקים רוח-גבית לחות'ים, המחריפים – בסיוע איראני – את השיגור השיטתי והמכוון של טילים וכלי-טיס-לא-מאויישים-מתאבדים למרכזים עירוניים ומתקני נפט בסעודיה.

השינוי במדיניות ארה"ב מביא להגברת המאמץ האיראני להפלת המשטר הסעודי, כולל סיוע גובר לחות'ים במלחמת האזרחים בתימן שפרצה ב-2015, בהמשך למלחמות האזרחים מ-2015-2009, 1979, 1970-1962, ועוד.

איראן רואה בעימות עם מדינות ערב הסוניות המשך מלחמה בת 1,400 שנים בין השיעים לסונים.

מציאות המזרח התיכון

ציוני הדרך הנ"ל במדיניות החוץ של ארה"ב, שופכים אור על הפער העצום בין תובנות מקובלות במערב לבין המציאות המזרח תיכונית:

1. מציאות מזרח תיכונית מחד, ויציבות מדינית ודו-קיום בשלום מאידך, מהווים דבר והיפוכו.
2. הזהות והנאמנות המקומית, חמולתית, שבטית, אתנית, דתית, גיאוגרפית ורעיונית מוצקות יותר מזהות ונאמנות לאומית שהן חדשות-יחסית ומאד פריכות במזרח התיכון.
3. המזרח התיכון מאופיין על ידי משטרים רודניים, המייצגים מיעוט חזק, שהם בעלי לגיטימציה מוגבלת. הם עולים לשלטון, ומאבדים שלטון, באופן אלים.
4. תוחלת החיים של משטרי המזרח התיכון היא זמנית, ולכן מביאה למדיניות זמנית, בריתות והסכמים זמניים והפכפכים (לדוגמא, מצרים לפני ואחרי 1952; עיראק לפני ואחרי 1958; לוב לפני ואחרי 1969, ולפני ואחרי 2003; איראן לפני ואחרי 1979; תורכיה לפני ואחרי 2003; מצרים לפני ואחרי 2012/13; וכו').
5. מוסדות דמוקרטים כגון בחירות חופשיות וזכויות הפרט זרים למזרח התיכון.
6. הציפיה לשלום בינערבי אינה בהישג-יד בטווח הקצר, אם בכלל מציאותית על רקע קריסה תכופה של הסדר המדיני במדינות ערביות (לדוגמא, לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן), המאכלת על צוואר רוב המשטרים הערביים, שיגרת טרור ומלחמות מאז המאה ה-7; וכישלון שיטתי של יוזמות פיוס ושלום.
7. פער בלתי ניתן לגישור בין כמיהת המערב למזרח תיכון של שלום, דמוקרטיה וזכויות אזרח, לבין מציאות המזרח התיכון. לעומת המערב הנוטה לסגוד להווה ולטווח הקצר וממעיט בחשיבותה של ההיסטוריה והדת, המזרח התיכון סוגד לשורשים היסטורים דתיים ואתנים (לא שוכח ולא סולח….).

לפי פרופסור אלי כדורי (London School of Economics, היסטוריון פורץ-דרך של המזרח התיכון): "היוזמה להביא דמוקרטיה למזרח התיכון משולה ליוזמה להזרים נחל מים במעלה-הר."

מסקנות

*על רקע זעזועי המזרח התיכון, לאור חשיבות המזרח התיכון לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים של ארה"ב, ושאיפתה לצמצם את הנוכחות הצבאית באיזור, ישראל מהווה את בעלת-הברית היעילה, האמינה והדמוקרטית ביותר במזרח התיכון, המאריכה את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב ללא צורך בתוספת כח אדם אמריקאי.

*בניגוד לתובנה המקובלת, הסכסוך הערבי-ישראלי אינו "הסכסוך המזרח תיכוני", הסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, ואינה בבת-עין ערבית.

*על ישראל לקבוע את צרכי הביטחון שלה לפי מגבלות המציאות המזרח תיכונית ולא לפי ערכים, כמיהות ותפישות עולם מערביות. כלומר: על גבולות ביטחון לעמוד בפני תרחישים גרועים מזרח תיכוניים, ולא בפני תרחישים חיוביים ומחממי-לב מערביים.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2Z3DivY

English edition  https://bit.ly/3qjQDMo

עצת מומחה

הנשיא ביידן שב לטפח את הקשר עם האחים המוסלמים, כפי שהיה בתקופת הנשיא אובמה, ולמורת רוח מנהיגי המדינות הערביות הפרו-אמריקאיות, הרואים ב"אחים" איום ברור, מיידי וקיומי.

סר ג'ון ג'נקינס, מומחה בריטי לאחים המוסלמים ולמזרח התיכון, שהיה ראש הסניף המזרח תיכוני של "המכון הבינלאומי ללימודים אסטרטגים", מעניק עצה ראויה למעצבי מדיניות חוץ וביטחון במערב ובישראל:

"יש להתגבר על הפיתוי להתייחס לאחים המוסלמים לפי דפוסי התרבות שלנו…. אין לבחון את העולם במשקפיים מערביות ומונחי לאומיות אירופאית המסלפים את [מציאות המזרח התיכון]…. האיסלמיות, ובמרכזה האחים המוסלמים – כמו כל אידיאולוגיה עריצה, טוטאלית ובלתי-הגיונית – מהווה אתגר רעיוני לעקרונות המערביים…."

אימוץ – או עימות מול – האחים המוסלמים

מעצבי מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן – ובראשם מזכיר המדינה טוני בלינקן, סגניתו וונדי שרמן, היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, ראש ה-CIA המיועד וויליאם ברנס ומנהלת סוכנויות המודיעין הלאומיות אבריל היינס – אינם ערים לעצתו של ג'נקינס, המנוסה ברזי המזרח התיכון.

הם גם ממעיטים במשקל האידיאולוגיה וההתנהלות של האחים המוסלמים, המדגישים את חזון הקמת ישות אסלאמית גלובלית, שאינה מושחתת, המקבלת עליה את דין האסלאם, מדיחה את המערב ממעמד הבכורה הגיאו-אסטרטגי, ומפילה את כל המשטרים הלאומיים (מוסלמים ואחרים) באמצעים מדיניים, מלחמתיים וטרור.

מכאן חתירת האחים המוסלמים להפלת המשטרים במצרים, סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, עומאן, מרוקו, ירדן, בנגלדש, פקיסטן, הודו, ועוד.

אבל, "האחים" מיומנים באומנות ההטעייה את המערב על ידי פעולה דו-ראשית: "שומר-המסך" פוליטי המתמקד בדיפלומטיה, פוליטיקה וגיוס-כספים, והמנוע המבצעי-חתרני-טרוריסטי האחראי על מימוש החזון.

למרות זאת, מעצבי מדיניות החוץ והביטחון של ביידן סבורים שהטרור האסלאמי הוא מונחה-יאוש ו"האחים" הם ארגונים פוליטים, לא-אלימים, המתקוממים נגד משטרים עריצים כדי לשדרג זכויות אדם ודמוקרטיה. תפישת עולם זאת מפורטת במסמך של "קרן קרנגי לשלום עולמי", המבטאת את עמדותיהם של אנשי ביידן, ובראשה עמד עד לאחרונה וויליאם ברנס המיועד לראשות ה-CIA.

התנהלות בכירי ביידן

מדיניות הנשיא ביידן כלפי האחים המוסלמים עקבית עם מדיניות הנשיא קארטר כלפי אייתולה חומייני, אותו ראה קארטר כגולה פוליטי (בפריז), המתנגד בדרכי-שלום לשלטון העריץ של השאה הפרסי ושואף לזכויות אדם ודמוקרטיה.

תפישת עולם זאת העניקה ב-1978/79 רוח גבית להשתלטות חומייני על איראן, תקעה סכין בגב השאה,  והפכה את איראן מבעלת-ברית מובילה של ארה"ב לאויב מר, ומוקד לחתרנות נגד משטרים פרו-אמריקאים ולהפצת טרור ברחבי העולם.

תפישת עולם זאת הביאה את מעצבי מדיניות ביידן להמעיט במשקל ההתנהלות פורעת-החוק והטרוריסטית של משטר האייתולות, ולראותו כשותף אמין למו"מ ולדו-קיום בשלום עם שכנותיו הערביות-סוניות, ומסוגל להפסיק את משטר הדיכוי האכזר, ולהינתק מחזונו הפנאטי ומגלומני. ביידן ואנשיו אף הודיעו על הסרת האופציה הצבאית משולחן המו"מ, שהיא תנאי בל-יעבור למו"מ יעיל עם משטרים פורעי-חוק.

למעצבי-המדיניות המובילים של ביידן היה תפקיד מרכזי ביזום וגיבוש הסכם הגרעים מ-2015. ב-2021 הם שואפים לחזור ולהצטרף להסכם הגרעין בתיקונים מסויימים, כחלק ממשימתם למחוק ככל האפשר את "מורשת טראמפ".

תפישת עולם דומה הביאה את הנשיא אובמה ב-2009 לחבק את האחים המוסלמים במצרים ולזרוק את הנשיא מובראק לכלבים (כפי שעשה קארטר לשאה הפרסי), תוך האשמתו בהפרת זכויות אדם ואי-קידום דמוקרטיה. מדיניות זאת תימרצה את חתרנות "האחים" נגד  המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, וכירסמה באמינות וכוח ההרתעה של ארה"ב. ב-2021 חוזר הנשיא ביידן על מדיניות ההתקרבות ל"אחים", העלולה להתגלות שוב כבומראנג הרסני.

מדיניות מונחית-זכויות אדם ודמוקרטיה הייתה בבסיס המתקפה הצבאית של נאט"ו – בהנהגת ארה"ב – על קדאפי ב-2011. המתקפה הפילה את משטר קדאפי, אך הביאה תוהו ובוהו ללוב, שהפכה במה למלחמות אזרחים, טרור אסלאמי בינלאומי והפרת זכויות אדם חמורה מאי-פעם.

מציאות המזרח התיכון

לפי סר ג'נקינס (שם), "[האחים המוסלמים] ממשיכים לאיים על הבסיס החוקתי של רוב המדינות המוסלמיות…. האסלאמיסטים הם מהפכנים במלוא מובן המילה, וההיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון מבהירה שמהפכנות הורסת, בניגוד לציפיות של גורמים שונים במערב…. כפי שחנה ארנדט כתבה: 'אלימות מביאה לשינויים בעולם, אך השינוי הצפוי הוא, בדרך כלל, עולם אלים יותר….'"

"האחים המוסלמים הם התנועה האסלאמיסטית ההמונית הראשונה, ונוסדה על ידי חסן אל בנא באיסמעיליה ב-1928…. בתחילת דרכו יתכן וראה בג'יהאד  פעולה לשדרוג חברתי באמצעות הטפה ושכנוע לא-אלימים. אבל מהר מאד התחיל להטיף להקרבת-חיים, לבוז לחיים גשמיים, להעלות על-נס התאבדות בשרות אללה, ולהקים ארגוני לוחמים למתקפות – כולל רצח – על השלטונות. סייד קוטב [שהוצא להורג ב-1966] היה האידיאולוג הבולט של "האחים", וכתביו  ממשיכים להנחות את הפעילות האלימה של "האחים"….

"האסלאם הפוליטי [כגון האחים המוסלמים] דוחה כל מערכת מדינית שאינה אסלאמיסטית, פועל להפיל כל משטר שאינו אסלאמיסטי, במטרה להקים חברה אסלאמיסטית גלובלית. האחים המוסלמים… מתנכרים לסובלנות, בחירה חופשית, חופש הפרט, ושוויון זכויות בלי קשר למין ודת…."

האם הנשיא ביידן ומעצבי מדיניותו יבחנו – או ידחו – את משנתו העומדת במבחן המציאות של סר ג'נקינס בעל הנסיון העשיר בעולם המוסלמי?

האם הם ימשיכו לפעול לפי ערכי יסוד של הדמוקרטיה המערבית במזרח התיכון העריץ, בוגדני, הפכפך, אלים ומתסכל?

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3ruJbyz

English edition  https://bit.ly/2McRa4h

התנהלות מחלקת המדינה

זהות מעצבי מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן מלמדת על שידרוג השפעתה של מחלקת המדינה (מחמ"ד), ומכאן הצורך לבחון את התנהלות מחמ"ד כדי להימנע משגיאות העבר.

לדוגמא:

*ב-1948 הובילה מחמ"ד את התנגדות הממסד הוושינגטוני להקמת המדינה היהודית ולהכרה בה. הנימוק היה שהמדינה היהודית נידונה להשמדה בידי צבאות ערב, תהייה פרו-סובייטית (עקב מוצא מנהיגיה…), תפגע ביחסי ארה"ב-ערב ובאספקת נפט המפרץ הפרסי, ותתרום לזעזועי המזרח התיכון. סגן מזכיר המדינה, רוברט לאווט טען: "הכרה במדינה היהודית משולה לקניית חתול בשק".

*בשנות ה-50' חיזרה ארה"ב אחרי נשיא מצרים, עבד אל נאצר, ראתה בו בעל-ברית פוטנציאלי והעניקה לו סיוע אזרחי נדיב. אבל נאצר הפך לבעל-ברית מרכזי של ברה"מ, תמך במשטרים אנטי-מערביים באפריקה, שילהב תחושות אנטי אמריקאיות במזרח התיכון, ופעל להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

*ב-1978/79 בגדה ארה"ב בבעל-בריתה המרכזי, השאה הפרסי, ואימצה לחיקה את אייתולה חומייני – כולל שתוף פעולה מודיעיני בחודשים הראשונים לשלטון האייתולות – בהנחה שחומייני היה שוחר חירות, דמוקרטיה וזכויות אדם, ניתן לשליטה, וחתר לקשר חיובי עם ארה"ב.

*ב-1990-1980 ראתה ארה"ב בצדאם חוסיין את "אויבו של אויבי (איראן) הוא ידידי (צדאם)", שתוגמל בהסכם לשיתוף-פעולה מודיעיני, אספקת מערכות מתקדמות לשימוש אזרחי וביטחוני, וערבויות להלוואות בסך 5 מיליארד דולרים.

ארה"ב אף "נתנה אור ירוק" לפלישת עיראק לכווית (אוגוסט 1990) כאשר – 8 ימים לפני הפלישה – ביקש צדאם חוסיין משגרירת ארה"ב בבגדד, אפריל גילאספי, לדעת מה תהייה תגובת ארה"ב אם עיראק תפעיל צבא להשבת "הפרובינציה ה-19" (כווית) למולדת העיראקית. תשובת השגרירה – שקיבלה אישור ממחמ"ד – הייתה: "זה עניין בינערבי".

*ב-2000-1993 ראה הממסד הוושינגטוני בערפאת מנהיג שואף שלום הראוי לפרס נובל לשלום ולסיוע שנתי אמריקאי, תוך התעלמות מחזונו החיסולי המתועד במסמכי היסוד של הפתח' (1959) ואש"פ (1964), מערכת החינוך לשנאה והטרור השיטתי.

*ב-2009 אימצה ארה"ב לחיקה את "האחים המוסלמים" והגדירה אותם כגוף פוליטי וחילוני, תוך התעלמות ממהותם האנטי-אמריקאית והטרוריסטית, וחתרנותם נגד כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ובמיוחד משטר מובארק במצרים. הפניית העורף למובארק סללה את הדרך לעליית "האחים" לשלטון במצרים ב-2012/13, שהייתה סיוט קיומי לסעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, עומאן, ירדן ומרוקו.

*עד התפרצות מלחמות האזרחים להפלת בשאר אל אסד ב-2011 ראתה אותו מחמ"ד כפוטנציאל למנהיג מתון עקב הרקע שלו: רופא עיניים בלונדון, נשוי לבריטית ונשיא התאחדות האינטרנט הסורית. גם חאפז אל אסד היה מושא לציפיות חיוביות – למרות שהיה "הקצב מדמשק" – ונחשב לשותף אמין למשא ומתן, שהצדיק לחץ על ישראל לנסיגה מרמת הגולן.

*ב-2011 היה למחמ"ד תפקיד מרכזי בשכנוע הנשיא אובמה ליזום מתקפה צבאית של נאט"ו להפלת קדאפי עקב הפרות גסות של זכויות אדם. אבל מחמ"ד התעלמה מהפיכת קדאפי מטרוריסט ללוחם מרכזי בטרור האסלאמי, שהעביר את תשתית הגרעין מלוב לארה"ב. הפלת קדאפי הפכה את לוב למדינה בלתי-נשלטת, לזירת מלחמות אזרחים ולבסיס מוביל של הטרור האסלאמי.

*ב-2011 קיבל הממסד הוושינגטוני את  התפרצות האלימות ברחוב הערבי כאילו הייתה צעדה לדמוקרטיה, התקדמות לדו-קיום בשלום, מהפיכת פייסבוק, מהפיכת הצעירים – אביב ערבי בהתגלמותו.

אבל בחינת המציאות מבהירה שמדובר בצונאמי ערבי החושף את הטרור, האלימות, החתרנות ומאבקי הכוח שורשיים, שבטיים, אתניים, דתיים, רעיוניים, מקומיים ואזוריים בינערביים ובין-אסלאמים.

*ב-2015 נחתם הסכם הגרעין עם איראן שהעניק למשטר האייתולות 150 מיליארד דולרים לשידרוג פיתוח טילים בליסטים, ומכונת מלחמה וטרור להתפשטותם במזה"ת, אסיה, אפריקה ושאר העולם. יוזמי ההסכם הנמנים על בכירי נשיאות ביידן (כגון ראש ה-CIA וויליאם ברנס והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן) שללו את האופציה הצבאית (למגינת לב רוב האיראנים), וראו באייתולות ברי-שיח אמינים, הנכונים לדו-קיום בשלום וחלוקת-השפעה עם המשטרים הסונים במפרץ הפרסי, למרות התנהלותם הפנאטית והמגלומנית השיטתית מאז עלייתם לשלטון ב-1979.

מציאות המזרח התיכון

לאור התנהלות מחלקת המדינה, המתעדת ניתוק ממציאות המזרח התיכון, ראוי שמעצבי מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן – כמו מעצבי מדיניות בישראל – ילמדו את ספריו ומאמריו של פרופ' אלי כדורי (London School of Economics and Political Science), שהיה היסטוריון מוביל של המזרח התיכון, שמחקריו עומדים במבחן המציאות.

לדברי פרופ' כדורי (The Chatham House Version): "ההנחה ההגיונית שאי-יציבות המזרח התיכון היא תופעה שורשית אינה זוכה לאהדה רבה בבריטניה וארה"ב….

"האמצעי הפשוט והיעיל ביותר להכרת המציאות הוא היכולת להבדיל בין מלל לבין התנהלות…. מנהגים, נורמות ושפה [מזרח תיכוניים] בלתי-מוכרים תורמים לבלבול ולמבוכה [במערב]…. לעתים קרובות, הנחות והערכות אינן נבחנות מול המציאות, אלא נשארות בגדר דוקטרינות בלתי-מוחשיות, כאשר הערכת אישים [מזרח תיכוניים]  מתבססת על מוצא-פי האישים ולא על התנהלותם….

"מונחים פוליטים של מערביים אומצו ע"י העולם, ללא קשר לערכים ולמסורת המערביים, ובכך מרוקנים מונחים אלו מתוכן, והופכים למצג-שווא המציג את הרודן [המזרח תיכוני] כאילו היה חוקתי, ואת הערמומי כאילו היה ישר-דרך….

"הסכסוך הפלסטיני-ישראלי הוא משני….  הסכסוך העכשווי הוא ערבי-ישראלי…. בהקשר הרחב ישראל אינה הגורם החשוב ביותר, שהוא היריבויות הבינערביות…. פתרון הסוגייה הפלסטינית יתרום מעט – אפילו אם יביא להשמדת ישראל – מכיוון שאז יפרצו המאבקים הבינערביים על השלל ועל נושאים מסובכים יותר לפיתרון. פיתרון הסוגייה הפלסטינית לא יביא לשלום….

"דוקטרינות רהוטות לא יקדמו את המצב, ותשובות פשטניות יוליכו שולל. התוהו ובוהו במזרח התיכון הוא שורשי, והיעלמות ישראל… לא תרפא ולא תשפר את המצב. המאמץ לכפות על המזרח התיכון מודרניזציה, דמוקרטיה והתמערבות עלול להוסיף שמן למדורה המזרח תיכונית….

"[במזרח התיכון] כח פוליטי הוא קפריזי/גחמני, נרכש באלימות ומתבסס על ידי דיכוי…. יציבות פוליטית היא רעועה ועל-תנאי…. מציאות יציבה אינה מוכרת, והנתינים חרדים מנחת זרועו של השלטון…. חתרנות, בוגדנות ומלחמות אזרחים מאפיינים את ההיסטוריה של המזרח התיכון….

"התייחסות האיסלאם ליחסים בינלאומיים מכירה בשני מצבים: מלחמה נגד 'הכופר' או קבלת מרות 'המאמין' על ידי 'הכופר'. הסכם שלום עם 'הכופר' הוא למעשה המשך העוינות עד הכרה בשלטון האסלאמי…. דו-קיום בשלום, קדושת בריתות, צדק חברתי וכיבוד הזולת הם זרים ואף בלתי-מובנים במציאות המזרח תיכונית…. (שם, עמודים 12-1)"

מסקנה

ב-2021, עשר שנים לאחר התפרצות הצונאמי הערבי – ובניגוד למדיניות מחלקת המדינה, אך בהתאמה מלאה למחקרי פרופ' כדורי – הרחוב הערבי נשלט על ידי דפוסי התנהגות בני 1,400 שנים: אי-יציבות, הפכפכות, חוסר-סובלנות, אלימות, דריסת זכויות אדם, שלטון עריץ, טרור ומלחמות בינערביים ובין-אסלאמים, משטרי מיעוט זמניים ופגיעים וכך גם מדיניותם והסכמיהם, כאשר הצונאמי הערבי/אסלאמי עדין לא הגיע לשיאו.

את כשלונות מחמ"ד אפשר לייחס – לפי פרופ' אלי כדורי – ל"הפגנה שיטתית ומתמשכת של אשליות, הערכות שגויות והתנהלות מגושמת (שם, עמוד ix)".

האם מעצבי מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן יחזרו על – או ימנעו מ – שגיאות העבר, בכל הקשור לאיראן והמזרח התיכון, שהם מוקד הפצה גלובלי של פנטיות, חתרנות, טרור, מלחמות וטכנולוגיות בליסטיות וגרעיניות?

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3nPYmjy

English edition https://bit.ly/3nFoei2

וויליאם (ביל) ברנס היה מבכירי מחלקת המדינה, ומייצג נאמן את תפישת העולם השורשית שלה:

*העדפת קואליציה רב-לאומית על פני מדיניות חוץ חד-לאומית של ארה"ב;

*איפוק צבאי ומרכזיות הדיפלומטיה או דיפלומטיה-כוחנית;

*מדיניות חוץ מונחית-משא ומתן, חק בינלאומי, זכויות אדם ודמוקרטיה;

*התנגדות ליוזמות להפלת משטרים פורעי-חוק;

*מרכזיות הסוגייה הפלסטינית בסדר היום המזרח תיכוני;

*תפישת הטרור האסלאמי והפלסטיני כמונחה-יאוש;

*התייחסות לצונאמי הערבי שפרץ ב-2011 כ"אביב ערבי" עתיר-תקוות לדמוקרטיה, זכויות אדם ודו-קיום בשלום.

ברנס היה סגן מזכיר המדינה ועוזר מזכיר המדינה לענייני המזה"ת בתקופת הנשיאים אובמה ובוש. הוא הניח את אבני היסוד (יחד עם ג'ייק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי המיועד) להסכם הגרעין עם איראן (2015); נטל חלק מרכזי בגיבוש המתקפה הצבאית על לוב ב-2011 שהפכה את לוב לזירת מלחמת אזרחים ובסיס טרור איסלאמי בינלאומי; תרם להפניית עורף למובראק הפרו-אמריקאי וחיבוק "האחים המוסלמים" האנטי-אמריקאים במצרים (2009); והיה חלק ממסד מחלקת המדינה שראה בצדאם חוסיין בעל-ברית והעניק (שלא במתכוון) "אור ירוק" לפלישה לכווית באוגוסט 1990, כאשר הבהיר לצדאם שסכסוך עיראק-כווית הוא בינערבי ואינו מעניינה של ארה"ב.

מ-2015 ברנס מכהן כנשיא "קרן קרנגי לשלום בינלאומי", המקדמת את תפישת העולם של מחלקת המדינה.

אגף המזה"ת של הקרן עמוס בכתבות והערכות פרו-פלסטיניות, ביקורתיות כלפי ישראל ומדיניות ארה"ב במזה"ת בארבע השנים האחרונות, כולל ההכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים. בין הכתבות: "הדמוקרטיה הישראלית בנסיגה", "התנגדות עממית פלסטינית", "אחריות ישראל למשבר הכלכלי הפלסטיני", "פשיעה בנשק חם במגזר הפלסטיני בישראל", וכו'.

קרן קרנגי מטיחה ביקורת במצרים וסעודיה בגין הפרת זכויות אדם והיעדר דמוקרטיה, אך במקביל מתייחסת ל"אחים המוסלמים" כארגון פוליטי לגיטימי, למרות ש"האחים" משליטים טרור במזה"ת מ-1952 ומהווים איום ברור ומיידי על קיום המשטרים במצרים, סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין וירדן.

איראן

מינוי ברנס לראשות ה-CIA מדגישה את נחישות הנשיא ביידן לחזור ולהצטרף להסכם הגרעין עם איראן, במאמץ להרחיב את תכולתו (בתוספת התייחסות ליכולות הבליסטיות של איראן ומעורבותה בטרור והתססת האזור) ולהאריך את תוקפו של ההסכם.

לפי ברנס, "עלינו למצוא דרך להצטרף להסכם גרעין מעודכן, שלא יהיה תרופת פלא למדיניות האלימה האזורית והפנימית של המשטר באיראן, אך יהיה צעד חיוני לעמידה בפני איומים איראנים וצמצומם…."

הסכם הגרעין עם איראן מייצג תפישת עולם המניחה שמשטר האייתולות הוא שותף אמין למו"מ, לדו-קיום בשלום ולחלוקת-השפעה עם ערביי המפרץ.

ברנס טוען שהסרת הסנקציות במסגרת הסכם הגרעין מ-2015 (שהפשיר נכסים איראנים בשווי של 150 מיליאד דולרים) "חשפה את פגיעות משטר האייתולות", מכיוון שנטלה מטהראן את האפשרות להאשים את ארה"ב בקשיים כלכליים הנובעים משחיתות וניהול כושל. לדעתו, נטישת ההסכם על ידי הנשיא טראמפ הייתה "הזנחה מסוכנת של מכשיר הדיפלומטיה" בדומה למדיניות החד-צדדית של הנשיא בוש שהובילה למלחמת המפרץ השנייה ב-2003. כלומר, "נסיון כפייה במקום דיפלומטיה".

ההתלבטות בפני ברנס ותומכים נוספים בהצטרפות להסכם הגרעין היא: האם הנמר האיראני אכן מסוגל להחליף חברבורות ולא רק טקטיקות?!

סעודיה

לפי ברנס, "עלינו לתמוך בסעודיה ומדינות המפרץ הערביות מול איומים ביטחוניים של איראן וגורמים נוספים ולקדם יוזמות לחדשנות מדינית וכלכלית. אבל על סעודיה ובעלות בריתה להפסיק את המלחמה הקטסטרופלית בתימן, ולחדול ממעורבות במאבקים הפנימיים בלוב וסודן…."

סעודיה, כמו מצרים, מצפה לחיצי ביקורת מהנשיא ביידן ואנשיו בגין מצב זכויות האדם והדמוקרטיה, כולל המאבק ב"אחים המוסלמים" שהוא ארגון הטרור האסלאמי הגדול בעולם, המפעיל ארגונים פוליטים ברחבי העולם, כולל בארה"ב. סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים מצפות ללחץ אמריקאי עקב מעורבותן הצבאית בלוב, סודן ותימן, הנלחמות באיראן ובעלות בריתה (בתימן) ובטרור האסלאמי הסוני (בלוב וסודן).

ישראל

וויליאם ברנס מתאר בזכרונותיו את מאמציו להגביר את הלחץ על ישראל כאשר היה עוזר מזכיר המדינה (ג'יימס בייקר) לענייני המזה"ת. הוא תומך עקבי בהקמת מדינה פלסטינית, וביוני 2002 אמר לבכיר ישראלי: "הפלסטינים סולדים מהכיבוש הישראלי אפילו יותר מסלידתם את ערפאת".

יחד עם זאת, ברנס מדגיש "שמחויבותנו לביטחון ישראל מושרשת בתודעתנו, ואנו מתפעלים מהפיכת ישראל לכח אזורי מבחינה צבאית וכלכלית. אבל ביטחון ישראל וקיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית לא יקודם על ידי מדינה אחת מערבית לירדן עם רוב ערבי ".

כמו ממסד מחלקת המדינה, גם ברנס אינו מודע למציאות הדמוגרפית מערבית לירדן, המפריכה את מיתוס "השד הדמוגרפי הערבי", ומתעדת את התמערבות הדמוגרפיה הערבית ואת הרוח הגבית חסרת התקדים של הפריון היהודי.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3pKANtS

English edition   https://bit.ly/2L8gbg5

תפישת עולם

התנהלות ג'ייק (יעקב-ירמיהו) סאליבן כיועץ בכיר של מזכירת המדינה הילארי קלינטון ויועץ בכיר של הנשיא אובמה וסגנו ביידן, מלמדים על מרכיבים מרכזיים בתפישת עולמו:

*זיקה עמוקה לאירופה – תרבותית, רעיונית וגיאו-אסטרטגית;

*מדיניות רב-לאומית ושתופי פעולה עם אירופה, האו"מ וארגונים בינלאומיים;

*מדיניות מונחית זכויות אדם ודמוקרטיה [למרות שמשטרים ערביים מפירים בשיטתיות זכויות האדם ורואים בדמוקרטיה איום קיומי];

*הזדהות עם תפישת העולם המסורתית של מחלקת המדינה [למרות כישלונותיה השיטתיים במזרח התיכון];

*צמצום מרכיבים צבאיים והרחבת מרכיבים אזרחיים בתקציב הביטחון [בעולם סוער הזקוק לשידרוג כח ההרתעה של ארה"ב];

*מכנה-משותף רעיוני בין סאליבן לבין אנטוני בלינקן, מזכיר המדינה המיועד, והקשר האישי בינם לבין הנשיא-המיועד, מלמד שהשניים יהיו ציר מרכזי בגיבוש מדיניות החוץ והביטחון של ג'ו ביידן.

איראן

סאליבן היה שחקן מרכזי בניהול המו"מ על הסכם הגרעין מ-2015. הוא מתנגד ליוזמות לשינוי המשטר באיראן, ומעריך שאפשר לנהל מו"מ חיובי ולהגיע לדו-קיום בשלום עם האייתולות. לכן הוא יפעל להסרת הלחץ הצבאי והכלכלי על איראן, ולהצטרפות מחודשת להסכם הגרעין – בדרישה להארכת תוקפו והרחבת נושאיו – כאמצעי לשיפור האמון ושתוף הפעולה בין ארה"ב לקהיליה הבינלאומית.

אבל, כל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות מתנגדות להסכם הגרעין, כפי שמציג "ערב ניוז" הסעודי ב-28 לדצמבר 2020: "יש להתמקד ביעד המקורי של הסכם הגרעין שמטרתו הייתה להפוך את איראן למדינה נורמלית שאינה מאיימת על ביטחון מדינות העולם. אין לקבל הסכם המונע מאיראן להוות איום ב-15-10 שנות ההסכם, אך יאפשר לה לחזור ולאיים עם תום ההסכם. אין באיראן כח המסוגל למתן את משטר האייתולות. מעצבי ההסכם המעיטו בהערכת ההשפעה השלילית של ההסכם על תוקפנות איראן. ההסכם איפשר לאיראן למנף אותו לתמיכתה במשטרים וארגונים פורעי-חוק במזרח התיכון, לקידום פיתוח טילים בליסטים, לרכישת מערכות נשק ולחיזוק משטר האייתולות הרודני".

למעשה, הסכם הגרעין מ-2015 – שהוא דוגמא להתנהלות רב-לאומית מבית מדרשו של סאליבן – לא הסיט את האייתולות מחזונם הפנאטי והמגלומני להשתלט על המפרץ הפרסי, המזרח התיכון, העולם המוסלמי ושאר אזורי העולם.  ההסכם העניק רוח גבית פיננסית ומדינית לשדרוג מעמדה האזורי של איראן – בברכת ארה"ב – ולאיים על קיומם של כל המשטרים הערבים הפרו-אמריקאים, תוך החרפת טרור ומלחמות במזרח התיכון, מרכז אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית (שם האייתולות משתפות פעולה עם חיזבאללה וחמאס בהפצת טרור וסמים), וכל זאת במטרה לפגוע ב"שטן האמריקאי הגדול".

סעודיה

סאליבן מתייחס לסעודיה ומצרים הפרו-אמריקאיות בנשימה אחת עם אויבות ויריבות של ארה"ב כגון צפון קוריאה, סין, רוסיה ותורכיה.

הוא מטיח ביקורת פומבית בסעודיה על הפרת זכויות אדם והיעדר דמוקרטיה, במקביל להיעדר ביקורת קשה (אם בכלל) כלפי האייתולות בגין חינוך לשנאת "כופרים" ו"סוטים", דיכוי האוכלוסייה, כולל תליית וסקילת מתנגדי האייתולות ולהט"בים, ואפליית מיעוטים אתנים ודתיים כמו ערבים, אזארים, תורכים, באלוצ'ים, בהאים, זורואסטרים, יהודים ונוצרים.

סאליבן משתעשע בהנחה שאפשר להגיע לדו-קיום בשלום ולחלוקת-השפעה בין משטר האייתולות השיעי ומשטרי ערב הסונים.

הוא מתנגד למעורבות צבאית של סעודיה בתימן במלחמה בחות'ים השיעים ובעלי-בריתם האייתולות, הממנפים את תימן כבסיס לערעור השלטון הסעודי. סאליבן מאשים את סעודיה בהרג אזרחים חפים מפשע והפרת זכויות אדם בתימן.

הוא מקל ראש ב- או מתעלם מ- העובדה שמציאות המזרח תיכונית המוסלמית מתנהלת 1,400 שנים לפי עקרונות שאינם מכירים בערכים מערביים כגון חופש, סובלנות ודו-קיום בשלום.  מציאות המזרח התיכון מאפשרת לארה"ב בחירה בין משטרים מוסלמים דורסי זכויות אדם פרו או אנטי-אמריקאים.

הוא נוטה להמליץ על השעיית יצוא מערכות נשק מתקדמות לסעודיה, כאמצעי לחץ לשינוי התנהלות בית סעוד. צעד כזה עלול להביא את סעודיה לרכישת הנשק ברוסיה, סין או אירופה.

מצרים

הנשיא הפרו-אמריקאי, סיסי, מוטרד מתפישת העולם של סאליבן, המאשימה אותו בהפרה סוחפת של זכויות אדם, אך רואה ב"אחים המוסלמים" ארגון לגיטימי, פוליטי ואזרחי, למרות שמדובר בארגון הטרור האסלאמי הגדול בעולם, הפועל להפלת השלטון הצבאי והאזרחי במצרים מאז 1952.

סאליבן מקל ראש בעוצמת איום "האחים המוסלמים" על שלום האזור והעולם. ב-2009 תמך בהחלטת הנשיא אובמה לחבק את "האחים המוסלמים" האנטי-אמריקאים ולזנוח את שלטון מובראק הפרו-אמריקאי, ובכך תרם לכרסום באמינות ארה"ב, הפלת מובראק ב-2011 ועלייתם לשלטון של "האחים" ב-2012-

2013.  חידוש מדיניות זאת עלולה להדק את יחסי סיסי עם רוסיה, המקיימת קשרים אזרחיים וצבאיים עם מצרים משנות ה-50'.

לוב

סאליבן תרם רבות לעיצוב המתקפה הצבאית של נאט"ו ב-2011 – בהנהגת ארה"ב – על קדאפי, שנועדה לשים קץ למלחמה האכזרית של קדאפי במתנגדיו מבית. שלטון קדאפי חוסל, אך לוב הפכה לזירת מלחמות אזרחים עם מעורבות זרה (רוסיה, תורכיה, קטאר, איחוד האמירויות, צרפת, איטליה, יוון). לוב גם הפכה לבסיס טרור אסלאמי הפועל באפריקה, מצרים, סוריה, עיראק, תימן ואירופה. המתקפה על לוב התבצעה חרף שינוי דרכו של קדאפי, מאז 2003, ממנהיג טרור ללוחם נחוש בטרור האסלאמי, ולמקור מודיעין ייחודי על הטרור האסלאמי, בנוסף לנכונותו להעביר את תשתית הגרעין הלובית לארה"ב.

ישראל

סאליבן שותף לתובנה השגוייה כאילו הסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, מוקד זעזועים אזוריים ושורש הסכסוך הערבי-ישראלי. הוא נוטה להמעיט במשקל ההקשר האזורי והעולמי של יחסי ארה"ב-ישראל – החיוני לאינטרסים אמריקאים הרבה יותר מהסוגייה הפלסטינית – המתעד את ישראל כמכפלן כח ייחודי עבור ארה"ב, המסייע למאבק ארה"ב ומשטרים ערביים פרו-אמריקאים באיומי האייתולות, "האחים המוסלמים" וארדואן, ולפיתוח משותף של טכנולוגיות מתקדמות ביטחוניות ואזרחיות.

תהליך השלום

האם סאליבן יסיק מסקנות נכונות מכישלון כל יוזמות השלום שהתמקדו בסוגייה הפלסטינית, ולכן העניקו לפלסטינים זכות ווטו?

האם סאליבן מודע לעוצמת ההסתייגות הערבית מרעיון המדינה הפלסטינית אותה הם רואים כדלק למדורת המזרח התיכון?

האם סאליבן מודע למטרה האסטרטגית הפלסטינית שאינה מתמקדת בגודלה – אלא בקיומה – של המדינה היהודית, כפי שמתעדת מערכת החינוך הפלסטינית וההתנהלות הפלסטינית משנות ה-20' של המאה הקודמת?

האם סאליבן יעקוף את הסוגייה הפלסטינית ויתמקד באינטרסים המשותפים של ארה"ב, ישראל ומדינות ערב – כפי שפעלו יוזמי הסכמי השלום והנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו – ובכך יתרום להרחבת מעגל השלום?