תפריט
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS
English edition https://bit.ly/3hNd0Y6
ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.
הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.
לדוגמא:
*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".
*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.
*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.
*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."
כפי שהיא מוצאת לנכון….
*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.
*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.
*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).
*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.
*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.
*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.
המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.
בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.
על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).
"מידה", https://bit.ly/2Yt9gCo
גם כאשר אנו עומדים בפני ממשל אמריקני אוהד, בכל הקשור להחלטות ישראליות גורליות אי-אפשר להתנות את קידומן של ההחלטות בהסכמת ארה"ב.
כאשר ישראל מקבלת החלטות מדיניות גורליות מול נשיא אמריקני, היא חייבת לשאול: האם התחייבות בינלאומית של נשיא אמריקאי מחייבת את הנשיאים הבאים אחריו?
ההיסטוריה של ארה"ב, מאז הקמתה ב-1776, מוכיחה שהתשובה שלילית. תוקף ומהות ההתחייבויות הבינלאומיות של ארה"ב כפופים לחוקת ארה"ב, מאזן הכוחות בין הקונגרס לבין הנשיא בארה"ב, ואינטרס ארה"ב כפי שמגדיר אותו הנשיא המכהן בזמן מימוש ההתחייבות, ולא הנשיא שיזם את ההתחייבות.
התחייבויות מוגבלות וזמניות
פרופ' מיכלה פומרנץ מהאוניברסיטה העברית מציגה מספר מאפיינים קריטיים של התחייבויות ארה"ב. לדוגמא, אי-ספציפיות, המאפיינת גם את תכנית טראמפ. התכנית מתייחסת לשליטה ביטחונית מירבית של ישראל מנהר הירדן עד לים התיכון. אבל מי מגדיר "שליטה מירבית"? האם יועצי טראמפ או יועצי ביידן? מכסימליסטים או מינימליסטים? לכל יועץ תפישת עולם שונה המחזקת או מחלישה את ה"שליטה".
גם רשימת ההתחייבויות שעל הפלסטינים למלא כתנאי להקמת מדינה פלסטינית נתונה לפרשנויות מחמירות או מקילות. אסכולת טראמפ טוענת שעל הפלסטינים להפוך לקנדים כדי לקבל מדינה, אך אסכולת ביידן (ואסכולה-אחות בישראל) טוענת שהפלסטינים זכאים למדינה כבר עכשיו, וכי על ישראל להפגין נדיבות מפליגה בכל הקשור לעמידת הפלסטינים בתנאים.
לראיה, ב-1993 ערפאת ומחמוד עבאס קיבלו על עצמם, לכאורה, שורה של התחייבויות, כולל ביטול "האמנה הפלסטינית", הכרה בישראל ובירושלים כבירת ישראל, מלחמה בטרור ובחינוך לשנאה, ועוד. אבל, למרות הפרות מיידיות, בוטות ושיטתיות של ההתחייבויות הללו, ערפאת הפך למבקר מתמיד בבית-הלבן וקיבל פרס נובל לשלום. ערפאת ומחמוד עבאס אף זכו לעדויות-אופי מחמיאות, חיבוקים ולחיצות-יד מהנשיאים קלינטון ואובמה ומכל ראשי הממשלה מ-1993 ועד היום, ולכן קיבלו את חברון (1997) וסיוע שנתי אמריקאי של כ-400 מיליון דולרים (שקוצץ על-ידי הנשיא טראמפ).
מאפיין שני של התחייבויות ארה"ב הוא אי-אוטומטיות, לפיו מימוש התחייבויות נתון לשיקול הנשיא, ומותנה בתפישת עולמו והערכתו את השפעת המימוש – או הימנעות ממימוש – על אינטרס ארה"ב.
מאפיין שלישי הוא שכל התחייבות פתוחה לפרשנויות, והפרשנות הקובעת היא של הנשיא בכפוף לאינטרס ארה"ב, תוך דחיקת פרשנויות והסתייגויות הצד השני לקרן זווית.
דוגמא לדברים היא ברית ההגנה של מדינות נאט"ו. הברית פתוחה לפרשנויות, אינה ספציפית ואינה אוטומטית: "המדינות החברות מסכימות שהתקפה על אחת מהן תחשב כהתקפה על כולן…. כל מדינה… תסייע למדינה המותקפת… באופן שתמצא לנכון, כולל שימוש בכח צבאי". הנקודה ברורה לכל מתבונן.
איזונים ובלמים בממשל
מבחינה הממשל האמריקני, כדי לאשרר התחייבות בינלאומית על הנשיא להשיג תמיכה של 2/3 בסנאט (67 סנטורים). תמיכה כזו אינה מציאותית היום לאור מאזן הכוחות בסנאט (53 רפובליקנים ו-47 דמוקרטים), והשלילה הסוחפת של הדמוקרטים את יוזמות הנשיא טראמפ.
למשל, בשנים 1999 ו-2000 חתם הנשיא קלינטון על הסכמים בינלאומיים לאיסור ניסויים גרעיניים והקמת בית-הדין הבינלאומי. אבל ההסכם הראשון לא זכה אפילו לרוב בסנאט (51:48), והשני כלל לא הובא להצבעה נוכח ההתנגדות הגורפת בסנאט.
על מגבלות התחייבויות הממשל האמריקני אפשר גם ללמוד מגורל הסכמי ההגנה בין ארה"ב לניו-זילנד (1951) ובין ארה"ב לטייוואן (1955), שבוטלו חד-צדדית על-ידי האמריקנים ב- 1986 ו-1979. יכולתו של נשיא להתחמק ממימוש התחייבויות בינלאומיות קיבלה גושפנקה ממשרד המשפטים האמריקאי ב-15 לנובמבר 2001: "לנשיא יש סמכות חוקתית לבטל ולהשעות אמנות בינלאומיות".
ומה לגבי ישראל?
בשנת 2000 התחייב קלינטון להעניק 800 מיליון דולרים למימון נסיגת צה"ל מלבנון. אלא שהמימון המובטח לא הגיע עקב הסתייגות הקונגרס שהוא בעל "כח הארנק" בארה"ב.
ב-1967 – נוכח הכנות המלחמה של מצרים, סוריה וירדן – פנה רה"מ אשכול לנשיא ג'ונסון ודרש לממש את התחייבות הנשיא אייזנהאואר מ-1957 (שניתנה כדי לשכנע את ישראל לסגת מחצי האי סיני). התחייבות אייזנהאואר נתפשה בישראל כמחוייבות ארה"ב למעורבות צבאית בתגובה להפרה מצרית של פירוז סיני והטלת סגר על נמל אילת.
אבל הנשיא ג'ונסון הבהיר לאשכול שלפי חוקת ארה"ב התחייבות נשיאותית אינה מחייבת את הנשיאים הבאים. הוא הוסיף שהוא אמנם טקסני גבוה אבל נשיא נמוך מול קונגרס המתנגד למעורבות צבאית מעבר לים. ג'ונסון אף הזהיר שאם ישראל תפעל לבד – היא תישאר לבד. מזכירי החוץ וההגנה, ראסק ומקנמארה, הזהירו שישראל "תשכח מארה"ב" אם תפתח במלחמת-מנע.
למזלה של ישראל, אשכול לא המתין ל"אור ירוק" מהבית-הלבן כדי לממש את עצמאות הפעולה המדינית והביטחונית של ישראל, ופתח במתקפת מנע ששיחררה את ישראל מאיום קיומי.
ב- 1979 – לקראת סיום המו"מ לשלום בין ישראל למצרים – ניסה הנשיא קארטר להשחיל להסכם גם התייחסות למו"מ עתידי על רמת הגולן. בתגובה, הציג רה"מ בגין בפני קארטר את התחייבות הנשיא פורד מ-1975 (בתמורה לנסיגת ישראל ממפרץ סואץ למעבר המיתלה בחצי האי סיני): "ארה"ב תעניק משקל רב לעמדת ישראל שכל הסכם עם סוריה יתבסס על נוכחות ישראל בגולן". קארטר בתגובה הזכיר לבגין שהוא אינו כפוף להתחייבויות קודמו בבית הלבן.
ישראל הריבונית
העובדות הנ"ל אינן מהוות ביקורת על ארה"ב, הדבקה בחוקתה ושוקדת על האינטרסים שלה, אלא תזכורת למעצבי-מדיניות ודעת קהל בישראל על הצורך להכיר את מגבלות ההתחייבויות של ארה"ב, וללמוד מתקדימים כדי שלא לחזור על שגיאות גורליות.
בכל הקשור לפרשנויות של ההתחייבויות – ולאור הזעזועים בזירה הפוליטית בארה"ב ובמזרח-התיכון – מן הראוי להתנהל לפי התרחיש הגרוע (פרשנות מאכזבת על-ידי נשיא ארה"ב) ולא התרחיש הטוב ביותר (תמיכת הנשיא בפרשנות הישראלית).
כתוצאה מכך על ישראל לדבוק במסורת ראשי הממשלה בן-גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, ולשמור על עצמאות הפעולה המדינית והביטחונית – ולא להמתין ל"אור ירוק" מארה"ב – גם לגבי החלת החוק הישראלי ביו"ש ובקעת הירדן.
כך פעל בן-גוריון, כאשר הכריז על הקמת המדינה למרות התנגדות חריפה של מחלקת המדינה, הפנטגון, ה-CIA, ה"ניו יורק טיימס", והתלבטות הנשיא טרומן עד הרגע האחרון. כך הוא פעל כאשר הגדיל את שטח המדינה ב-30% כתוצאה ממלחמת השחרור, חרף האיומים מארה"ב והקהיליה הבינלאומית.
כך פעל אשכול כאשר פתח במלחמת מנע ב-1967, איחד את ירושלים והקים את השכונות והישובים הראשונים מעבר ל"קו הירוק". כך פעלה גולדה מאיר שהרחיבה את הנוכחות היהודית מעבר ל"קו הירוק". כך פעל בגין שהפציץ את הכור הגרעיני בעיראק והחיל את החוק הישראלי ברמת הגולן. וכך פעל שמיר כאשר תיגבר את נוכחות ישראל ביו"ש. הפעולות הללו ספגו בזמנן ביקורת רבה, אך שידרגו את ההערכה ארוכת-הטווח לתדמית ההרתעה של ישראל. הזמן גם הוכיח שמדובר בצעדי מדיניות נבונים ביותר. זה הזמן לגלות את אותן נחישות ועוצמה.
ראיון עם שמעון כהן ל"ריבונות", כתב עת מדיני, 14 פברואר 2020
את הדיל של טראמפ רואה יורם אטינגר, ציר ישראל לשעבר בוושינגטון, כהוכחה מדאיגה מאוד לנתק בין רוקמי התכנית למציאות הים תיכונית, וכשהנתק הזה מתערבב עם יחס מקל מדי להתנהלות הפלשתינית מאז שנות החמישים, התוצאה עלולה להיות טראגית.
*"ההנחה שמדינה פלשתינית יכולה להיות מפורזת ומנותקת מטרור ומחינוך לשנאה, מחד, והמציאות במזרח התיכון, מאידך, הם דבר והיפוכו", אומר אטינגר המונה אחת לאחת את מגרעות התכנית, ונדמה שכל אחת מהן אמורה להוות פרוז'קטור אזהרה למדינאי ישראל.
*"ישראל היא מדינה עצמאית וריבונית, וככזו היא חייבת לשמור לעצמה את עצמאות ההחלטה המדינית והצבאית, כמו שעשה בן גוריון במהלך מלחמת השחרור כשעמד מול לחצים אמריקאיים ובינלאומיים אדירים. למרות הלחצים הללו הוא סיפח את מערב ירושלים למדינה היהודית ולא הסכים לפנות שטחים בנגב ובגליל שהעולם ראה בהם ככבושים", הוא אומר ומזכיר גם את צעדיו של לוי אשכול בעת איחוד ירושלים והבנייה בה בניגוד ללחצים מוושינגטון.
"בדצמבר 81 בגין הכריז על החלת החוק בגולן. הנשיא רייגן, שהיה אוהד ישראל, הודיע לו שהוא משעה הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני שהיה המתקדם ביותר בין המדינות, ומקפיא אספקת מערכות נשק לישראל. בגין הגיב לכך ואמר ששום איום ועונש לא ירתיעו אותו מסיפוח רמת הגולן. היום המצב הרבה יותר נוח לישראל. הסיבה לכך היא ששליטת ישראל בבקעת הירדן וביו"ש מקדמת את ההרתעה הישראלית ובכך היא תורמת למעמדה של ישראל כמכפילת כוח עבור האמריקאים". אטינגר קובע כי "ישראל חזקה ביו"ש ובבקעה היא תעודת ביטוח לבית המלוכה ההאשמי ולמדינות הפרו אמריקאיות במפרץ הפרסי".
*אטינגר מעגן את טיעוניו גם בניסיונו הדיפלומטי ובהיכרות עם המדינאות האמריקאית. את הבטחותיו של טראמפ לערבות אמריקאית שתמנע התחמשות טרוריסטית של הישות הפלשתינית שתוקם, הוא מציע להכניס לפרופורציות המותאמות לחוקה האמריקאית. "צריך לברך על ערבויות והתחייבויות אמריקאיות, אבל לא ליפול למלכודת שסבורה שהבטחה של טראמפ תחייב גם את ממשיכו. החוקה האמריקאית מבהירה באופן ברור שהבטחה נשיאותית ללא גיבוי של שני שליש מהסנאט לא מחייבת אף נשיא שבא אחרי הנשיא המתחייב, וגם הנשיא המתחייב עצמו יכול לחזור בו בהתאם לסיטואציה המשתנה".
לביטול התחייבויות מהסוג הזה, מציין אטינגר, יש לא מעט תקדימים. אחד מהם, מימיו של ג'ימי קרטר שביטל באבחה אחת הסכם חתום עם טאיוון לאחר שהגיע למסקנה שכדאי להעדיף את האינטרס הסיני על פני ההסכם החתום. תקדים נוסף נוגע לנו: "בן גוריון נסוג מסיני לאחר התחייבות אמריקאית שאם מצרים תפר את הפירוז ותטיל סגר על מצרי טיראן ארה"ב תפעל להסרת הסגר והחזרת הפירוז", מזכיר אטינגר ומוסיף את סופה של ההתחייבות הזו כאשר בימים שטרם מלחמת ששת הימים נסגרו מיצרי טיראן. "לוי אשכול פנה לג'ונסון והראה את ההתחייבות של אייזנהאואר והתשובה הייתה שמדובר בהחלטה נשיאותית שניתן לבטלה. בלשונו הציורים הוסיף ג'ונסון ש'זה לא שווה גם מטבע של עשרה סנט'. מסתבר שבן גוריון ויועציו לא ידעו את המבוך של הממשל האמריקאי והחוקה האמריקאית".
*"מעבר לכך", מזכיר אטינגר למי שבמקרה שכח, "טראמפ אינו נשיא לעד. במקרה הטוב ביותר הוא יהיה נשיא עד 2025, ובמקרה הפחות טוב עד 2021. אם אכן טראמפ לא יהיה בבית הלבן ב-2021 הוא יוחלף בנשיא דמוקרטי שהדבר החשוב ביותר בעיניו יהיה לנתץ כל דבר שיש עליו טביעות אצבע של טראמפ. אני יכול לראות בעיני רוחי שיחה בין נשיא דמוקרטי, שתפיסתו יונית מאוד ואולטרה אולטרה ליבראלית, ולא חסרים מועמדים כאלה, עם ראש ממשלת ישראל בעתיד שישאל למה ארה"ב לא מגיבה למחסני נשק במדינה הפלשתינית העתידה לקום ומתעלמת מההסתה שנמשכת. הנשיא ישיב לו שהוא לא טראמפ. הוא דווקא מבין את רצונם של הפלשתינים שאיש לא מצפה שיהפכו ביעף למלאכים".
בעתיד, מזהיר אטינגר, אם חלילה תקום כאן מדינה פלשתינית איש בעולם לא יקבל את שלילת זכותה כמדינה ריבונית לחימוש כוחות הביטחון שלה.
"מעבר לכך, איש לא יודע מה תהיינה התוצאות בבחירות הקרובות בישראל, אבל בהחלט יש אפשרות שתקום כאן ממשלת שמאל. האם מישהו מעלה על דעתו שהפרשנות של ראש ממשלה משמאל לדבקות פלשתינית בהתחייבויות היא חרוטה בסלע? בשום פנים".
*בסקירה היסטורית שהוא מבצע על פני המזרח התיכון מוכיח יורם אטינגר כי ככל שניתן לפלשתינים יותר חופש כך עלה רף הטרור שהם יצרו. כך היה בירדן לפני ספטמבר השחור, כך היה בהמשך גם בלבנון כשהפלשתינים שהמלך הירדני גירש מארצו הציתו שם מלחמות אזרחים והיו גם אחראים לפלישה הסורית ללבנון. עוד הוא מזכיר את 400 אלף הפלשתינים שנקלטו מאז שנות החמישים בכווית, שם קיבלו מרחב פעולה פיננסי, חברתי ופוליטי אך בתמורה העניקו סיוע צבאי ומודיעיני לפלישה של סאדאם חוסיין למדינה. "גם אצלנו הם קיבלו מה שלא ניתן להם בשום מקום. הבאנו לכאן מאה אלף מהם מטוניס, הבטחנו להם רווחה וחופש וקיבלנו חינוך לשנאה חסרת תקדים וטרור חסר תקדים".
*ברוח זו משוכנע אטינגר כי המחוות הכלכליות שמבטיח טראמפ לפלשתינים והאמונה שלו בכך שבכוחן יהיה למתן אותם הן הוכחה לניתוק מהמציאות המזרח תיכונית. "אני לא אומר בביטחון מלא שזה יתממש כך, אבל במזרח התיכון חשוב מאוד להכיר את הזירה של 1,400 השנים האחרונות מאז הופעת האיסלאם. התרחיש הטוב ביותר לא קיים במזרח התיכון. זה אזור של תרחישים גרועים ורעים. זה אולי נעים לשמוע תרחישים טובים על התמערבות והשתלבות הפלשתינים בהלך הרוח המתקדם, אבל ישראל חייבת להכין את עצמה לתרחיש הרע ביותר ולא לטוב ביותר".
*אטינגר אינו מתעלם מיכולותיה הצבאיות של ישראל, ועם זאת הוא מטיל ספק ביכולת הישראלית לעמוד מול תרחישים קשים שעשויים להתגלגל לפתחה. "כדי להבין את הצפוי ביהודה ושומרון מספיק להחמיר את התרחש בעזה פי כמה וכמה. מטרת הטרור היא לא להרוג ישראלים אלא לפגוע במורל ובכוח העמידה, לייצר פסימיות לגבי העתיד, מה שעלול לגרור הגירה מהארץ. אם לא ניתן יהיה לנסוע בכביש שש או בכביש אחד ובכבישים אחרים באופן בטוח, ובנוסף הדברים ילוו בתרחישים עזתיים בשפלה, קיים חשש של ממש שחלקים נרחבים בציבור יאבדו את אמונם בהנהגה וביכולת העמידה ויעזבו".
*לנוכח כל אלה סבור אטינגר כי "ישראל חייבת לספח את בקעת הירדן ובשום פנים ואופן לא כחלק מעסקת חבילה שיש בה מדינה פלשתינית. זו עסקה שעלולה להיות הדבר שיעביר את תהליך אוסלו מהילוך ראשון או שני להילוך חמישי".
"ישראל היום", https://bit.ly/2lLac4g
English edition https://bit.ly/2kF0zDX
בניגוד למחשבה המקובעת, הסכם הגנה חיובי משדרג עצמאות ביטחונית של ישראל ושולל תלות בצבא ארה"ב והצבתו בגבולות ישראל.
הסכם הגנה מעשי לא בא להגן על ישראל אלא לקדם עמידה בפני אתגרים ואיומים משותפים: יכולות קונבנציונליות, בליסטיות וגרעיניות של האייתולות באיראן, טרור אסלאמי גלובלי, איומים קיומיים על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, אלימות והפכפכות במזרח התיכון, וקידום יתרון טכנולוגי ביטחוני של ארה"ב וישראל.
הסכם הגנה בעל-ערך שופך אור על הכביש הדו-סטרי בין ישראל לארה"ב: הרחבת מערכות נשק אמריקאיות המוצבות בישראל לשימוש ארה"ב וישראל בזמן חרום; העמקת שתופי פעולה מודיעיניים, לוחמה בטרור ואימונים משותפים; טיפוח יתרון איכותי ישראלי על ידי אספקה משודרגת של מערכות נשק מתוחכמות לישראל; שדרוג מתקני נמלי חיפה ואשדוד לצרכי הצי ה-6; הקמת קרנות משותפות לעידוד שתופי פעולה בין תעשיות ביטחוניות בתחומי חלל, בליסטיקה, לוחמת סייבר, בינה אנושית, רובוטיקה, כלי טיס לא-מאויישים, וכו'.
הסכם הגנה יעיל ממנף יכולות מבצעיות וטכנולוגיות של ישראל לקידום מעמד ארה"ב בצומת הקריטית של הים התיכון-אירופה-אפריקה-אסיה, המהווה מוקד טרור איסלמי גלובלי, הפצת טכנולוגיות בליסטיות וגרעיניות, והתפרצויות אלימות מקומית ובין-מוסלמית. חיוניות ישראל משתדרגת ככל שאירופה מתמוססת. ככל שמתעצמת תדמית ההרתעה הישראלית כן קטן הצורך האמריקאי להגדיל נוכחות צבאית במזרח התיכון.
הסכם הגנה ראוי ידגיש את מעמד ישראל כמעבדה חסכונית בתנאי קרב של תעשיות ביטחוניות בארה"ב, החוסכת לארה"ב מליארדי דולרים של מחקר ופיתוח, מרחיבה יצור ויצוא נשק אמריקאי ואת היקף התעסוקה בארה"ב. נסיון הקרב הישראלי תורם לגיבוש תורות לחימה של צבא ארה"ב.
הסכם הגנה מוצלח אינו מצמצם את חופש הפעולה של ישראל שהפך אותה מנטל לנכס אסטרטגי של ארה"ב. לדוגמא, ב-1981 ו-2007 השמידה ישראל כורים גרעיניים בעיראק וסוריה – למרות התנגדות ארה"ב – ובכך מנעה מארה"ב עימות גרעיני במלחמת המפרץ ב-1991, ומלחמות אזרחים גרעיניות בעיראק ובסוריה. ב-1967 פתחה ישראל במלחמת-מנע – חרף התנגדות ארה"ב – ריסקה את צבא נאצר הפרו-סובייטי שפעל להפלת משטרים ערביים פרו-אמריקאים, ומנעה פגיעה דרמטית באינטרס ארה"ב.
הסכם הגנה מוצלח עוסק באיומים אזוריים וגלובלים ולא בסכסוך הערבי-ישראלי ובעניין הפלסטיני שאינו גורם מפתח בזעזועי המזרח התיכון, לא בבת-עין של מנהיגי ערב, ולא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי.
אל לישראל להתפתות להסכם הגנה תמורת נסיגה מרכסי יו"ש, מכיוון שכל הסכם הגנה אמריקאי כפוף לחוקת ואינטרס ארה"ב, פתוח לפרשנויות ועמוס דרכי-מילוט. לדוגמא, ברית נאט"ו מחייבת לשקול "צעדים ראויים" מול תוקפנות; ב-1972 פרשה ארה"ב מהסכם עם ברה"מ על הגבלת טילים בליסטים; ב-1979 פרשה מהסכם הגנה עם טאייוואן; ב-1985 פרשה מהסכם ביטחון עם ניו זילנד; ב-1967 לא מימש הנשיא ג'ונסון את התחייבות הנשיא אייזנהאואר מ-1957 לפעול צבאית נגד חסימת מיצרי טיראן על ידי מצרים בטענה – הנכונה – שהתחייבות נשיא אינה מחייבת את הבאים אחריו.
הסכמי הגנה הפיכים; נסיגה מרכסי יו"ש אינה הפיכה, אלא במחיר דמים.
ערבויות ביטחון אמריקאיות חייבות להרחיב – ולא לצמצם – את עצמאות הפעולה של ישראל, לשדרג – ולא להסיג – את תרומת ישראל לארה"ב. על ערבויות ביטחון לשדרג את יכולות ישראל כשותף אסטרטגי בכיר של ארה"ב המייצר ביטחון לאומי (נכס), ולא לדרדר את ישראל לרמה של מדינת חסות הצורכת ביטחון לאומי (נטל).
הכפפת עצמאות הפעולה הישראלית לערבויות ביטחון אמריקאיות עלולה להיות קטלנית, כפי שהיה במלחמת יום הכיפורים. רה"מ גולדה מאיר נמנעה ממתקפת-מנע לשיבוש המתקפה המצרית-סורית, כדי להבהיר לארה"ב שישראל היא הקורבן ולא התוקפן. ישראל עמדה על סף השמדה והטראומה עדין מכרסמת בתודעה הלאומית.
העדפת ערבויות ביטחון אמריקאיות על פני עצמאות הפעולה תמנע מארה"ב תרומה אסטרטגית כגון הפצצת הכור העיראקי ב-1981, שהצילה את סעודיה, כווית ומדינות המפרץ מציפורניו של צדאם חוסיין, וחסכה לארה"ב עימות גרעיני מול עיראק ב-1991.
שיעבוד עצמאות הפעולה לערבויות ביטחון אמריקאיות מתעלם מלקחי העבר וממגבלות שורשיות של הערבויות, ועלול לפגוע אנושות בריבונות ובכוח ההרתעה של ישראל.
ב-1954נחתמה ואושררה ברית הגנה ארה"ב-טייוואן, אך ב-1978 הודיע הנשיא קרטר, חד-צדדית, על ביטולה ב-1980. ב-1973 חתמה ארה"ב על הסכם שלום עם דרום וצפון וייטנאם, אך ב-1975 לא פעלה נגד השתלטות הצפון על הדרום.
חוקת ארה"ב מאפשרת התחמקות מהתחייבויות בינלאומיות ומשעבדת אותן לשיקול בלעדי אמריקאי. ניסוחן מעורפל, ונטול מימוש אוטומטי.
חוקת ארה"ב אינה רואה בחתימת נשיא על התחייבות בינלאומית סוף פסוק. היא דורשת אשרור בריתות על ידי 2/3 הסנאט, שאינו מעניק לנשיא סמכות בלעדית מחשש להפרת האיזון בין הרשות המחוקקת והמבצעת השוות בעוצמתן. ב-1999 דחה הסנאט את האמנה לצמצום ניסויים גרעיניים שנחתמה ע"י הנשיא קלינטון. הסכמי נשיא שאינם זוכים לאשרור סנאט אינם מחייבים את ארה"ב.
מ-1950 עד 1955 התחייבה ארה"ב לספק לישראל מערכות נשק להרתעת הערבים. אי-מימוש ההתחייבות הקצין את התוקפנות הערבית ותרם לפריצת מלחמת 1956.
בפברואר 1957 הגיעו ישראל וארה"ב להבנות על נסיגת ישראל מסיני. בניגוד לפרשנות ארה"ב, ישראל ראתה בכך התחייבות אמריקאית לפעולה צבאית לשמירת חופש השיט הישראלי במצרי טיראן. במאי 1967 חסמה מצרים את מצרי טיראן, פלשה לסיני, הקימה פקוד משותף עם סוריה וירדן והכריזה על מטרתה להשמדת ישראל. ירושלים ציפתה למימוש הבנות 1957, אך וושינגטון העדיפה פעילות רב-לאומית בחסות האו"מ. הנשיא ג'ונסון לחץ להימנע מיוזמה צבאית ישראלית והזהיר: "ישראל תישאר לבד, אם תפעל לבד". מזכירי המדינה וההגנה, ראסק ומקנמארה, הבהירו: "אם ישראל תפתח במלחמה, עליה לשכוח מארה"ב…" העמדה האמריקאית עודדה את הערבים וחייבה את ישראל למתקפת-מנע.
ב-1970 התחייבה ארה"ב למנוע את ניוד הטילים המצריים לכיוון תעלת סואץ. הטילים התקרבו לתעלה, ארה"ב נמנעה מתגובה נאותה וישראל שלמה מחיר איום ב-1973. ב-1991 הסכימה ישראל לא להגיב לטילים מעיראק. ארה"ב התחייבה להקדיש 30% מהפצצות האוויר להשמדת משגרי טילים במערב עיראק. אבל, רק 3% הוקדשו ואף משגר טילים לא נפגע.
וויתור על הזכות הטבעית לעצמאות הפעולה הצבאית– במיוחד במזרח התיכון האלים, הבוגדני והתזזיתי – מבטאת נחישות ללמוד מהעבר ע"י חזרה על – ולא הפקת לקח מ- שגיאות קריטיות.
1.
האם ממשלת ישראל תלמד מההיסטוריה ע"י חזרה על – או הימנעות מ- שגיאות הרות אסון?!
ההמתנה הדרוכה של ראש הממשלה והשרים למכתב הנשיא אובמה המפרט את התחייבויות ארה"ב – בתמורה להארכת הקפאת הבנייה היהודית ביו"ש – מעוררת תהיות לגבי הבנתם את משמעות ואמינות המכתב?
תקדימים מבהירים שהבטחות, ערבויות והתחייבויות של נשיאי ארה"ב אינן "כסף בבנק". הן עתירות דרכי-מילוט, עמומות, מועדות לפרשנויות מנוגדות, משוללות מנגנון הפעלה אוטומטי ומיושמות רק אם משרתות את אינטרס ארה"ב. אפילו החוזה המחייב ביותר של ארה"ב – עם נאט"ו – משאיר את הפעלת הכוח הצבאי האמריקאי לשיקול הדעת של וושינגטון.
לדוגמא, הסכם הגנה עם טייוואן נחתם ב-1954 ע"י הנשיא אייזנהאואר אך בוטל ב-1979 ע"י הנשיא קרטר. ב-1957 נסוגה ישראל מסיני תמורת התחייבות נשיאותית של אייזנהאואר לשלוח צבא אמריקאי לעזרת ישראל אם מצרים תפלוש לסיני. ב-1967 פלשה מצרים לסיני, אך הנשיא ג'ונסון התנער ממחויבות קודמו. ב-1975 שלח הנשיא פורד מכתב לרה"מ רבין – בתמורה לנסיגה בסיני – ובו ציין "שארה"ב תעניק משקל כבד לעמדת ישראל שכל הסכם שלום עם סוריה יהיה מבוסס על הישארות ישראל ברמת הגולן." אבל, ב-1979 הבהיר קרטר שהמכתב לא מחייב אותו. ב-1982 התחייב הנשיא רייגן שמטוסי אפ-15 שנמכרו לסעודיה לא יוצבו בבסיס חיל האויר בטאבוק, דרומית לאילת. אבל, ב-2003 הם הוצבו בטאבוק באישור הנשיא בוש. ב-1991 הבטיח הנשיא בוש לרה"מ שמיר – בתמורה להסכמת ישראל להבליג על מתקפת טילים צפויה מעיראק – לשקול בחיוב הענקת ערבויות להלוואות בסך 10 מיליארד דולרים ולייעד 30% מההפצצות במערב עיראק לחיסול משגרי טילי ה"סקאד". ישראל הבליגה, אך רק 3% מההפצצות יועדו לחיסול המשגרים, אף משגר לא חוסל ובוש מנע משמיר את הערבויות להלוואות . ב-2000 הבטיח הנשיא קלינטון 800 מיליון דולרים למימון הנסיגה מלבנון. ישראל נסוגה, אך המימון לא הגיע עד היום.
בניגוד לדעה המקובלת בירושלים, נשיא אמריקאי אינו כל-יכול והקונגרס יכול להעניק לישראל את מבוקשה. נשיא אמריקאי אינו "הממשל" אלא שליש "ממשל" ושקול בעוצמתו לשליש נוסף, שני בתי הקונגרס. נשיא אינו ראש המפלגה, אינו קובע את רשימת המועמדים לקונגרס, אינו קובע מי יהיו מנהיגי הקונגרס, אינו קובע אלו חוקים ידונו בקונגרס ומוגבל ע"י מערכת איזונים וריסונים וע"י הפרדה מוחלטת בינו לבין הקונגרס. הקונגרס – ולא הנשיא – סיים את המעורבות הצבאית האמריקאית בוייטנאם, לאוס, קמבודיה, אנגולה וניקרגואה, הביא ליציאת היהודים מברה"מ ע"י "תיקון ג'קסון-ואניק", קיצץ את סיוע החוץ לתורכיה עקב פלישתה לקפריסין, האיץ את נפילת המשטר הלבן בדרום אפריקה ומעכב עד היום את אשרור ההסכם לצמצום ניסויים גרעיניים שנחתם ע"י קלינטון ב-1999. ב-1990 סיכל הקונגרס את ניסיון הנשיא בוש לקצץ 5% מסיוע החוץ לישראל. ב-1991 כפה הקונגרס על בוש העברת מערכות נשק בשווי 700 מיליון דולרים ומענק חרום בסך 650 מיליון דולרים לישראל, את הגברת שתוף הפעולה עם ישראל במלחמה בטרור ואת שדרוג מתקני נמל חיפה לצרכי הצי ה-6.
לפי החוקה האמריקאית, הקונגרס הוא שותף בעיצוב מדיניות חוץ וביטחון ומופקד על התחיקה. השפעת הקונגרס נוסקת בעתות משבר כלכלי (היום) והשפעת הנשיא נוסקת בעתות משבר ביטחוני. תוחלת החיים הפוליטיים של מנהיגי הקונגרס ארוכה יותר מתוחלת החיים הפוליטיים של נשיאים. ב-1995 וב-1999התכוון הקונגרס להורות לנשיא להעתיק את שגרירות ארה"ב לירושלים, אך ראשי ממשלת ישראל פעלו לסירוס התחיקה. באוקטובר 1998 – לפני כינוס "וועידת וואיי" – הבהירו מנהיגי הדמוקרטים בקונגרס לנשיא קלינטון שלא יניחו ללחוץ על ישראל, אך רה"מ הישראלי איגף אותם משמאל. הקונגרס – "בעל המאה" בוושינגטון – יכול ליזום, להשעות, לשנות, לבטל ולכפות מדיניות על הנשיא. הקונגרס יכול להורות לנשיא להטיל וטו באו"מ ולספק לישראל מערכות ביטחוניות חיוניות.
האם ממשלת ישראל תלמד מההיסטוריה ע"י חזרה על – או הימנעות מ- שגיאות קריטיות?!
הנשיא אובמה מתנער מהסכמות קודמו, הנשיא בוש, שהסכים – כביכול – לריבונות ישראל בגושי ההתנחלויות ולבנייה יהודית ביו"ש לפי צרכי הגידול הטבעי. מה מלמד הדבר על תוקף הבטחות אובמה?!
הדיון על "חבילת ההבטחות" של הנשיא אובמה, תמורת המשך הקפאת הבנייה היהודית מעבר ל"קו הירוק" ביו"ש ובירושלים, מעיד על כשל בהבנת המבוך הוושינגטוני ועל אי-הפקת לקחים מגורל הבטחות וערבויות אמריקאיות קודמות, על השלמה עם זיקה-מלאכותית ומזיקה בין האיום האיראני ושיתוף הפעולה האסטרטגי ישראל-ארה"ב לבין העניין הפלסטיני.
בדיקה של מנגנון הבטחות, ערבויות ובריתות של ארה"ב מבהירה שהן מאופיינות על ידי שלושה גורמים. 1. חוסר-ספציפיות ועמעום שנועדו לספק דרכי מילוט מיישום ההתחייבות. 2. היעדר מנגנון הפעלה אוטומטי המאפשר דחייה והימנעות מיישום ההתחייבות. 3. אי-מימוש ההתחייבות אם הדבר יפגע באינטרס אמריקאי. לדוגמא, הברית המחייבת ביותר של ארה"ב, עם נאט"ו, מציינת שארה"ב תשקול – ולא תתחייב – לשלוח צבא לעזרת חברת נאט"ו. ב-1954 חתם הנשיא אייזנהאואר על הסכם הגנה עם טייוואן. אבל, ב-1979 ביטל הנשיא קרטר את ההסכם, באופן חד-צדדי, בתמיכת בית המשפט העליון והקונגרס.
המשמעות של התחייבות נשיאותית מוגבלת על ידי החוקה האמריקאית, המושתתת על מניעת דיקטטורה של הרשות המבצעת (הנשיא), ועל ידי מערכת ריסונים ובלמים והפרדה מוחלטת בין הרשויות, המצמצמת את השפעת הנשיא על הרשות המחוקקת/קונגרס (בית הנבחרים והסנאט). לכן, נשיא אמריקאי אינו כל-יכול אלא שווה-עוצמה לרשות המחוקקת, שהיא "בעלת המאה" בוושינגטון. הנשיא מתחלק עם הקונגרס בעיצוב מדיניות – גם כלפי האו"מ, אספקת נשק, מלחמה ושלום – ואינו יכול לחייב את ארה"ב בפני העולם, אלא בהסכמת הקונגרס.
לדוגמא, הנשיא קלינטון חתם בספטמבר 1999 על הסכם למניעת ניסויים של נשק גרעיני, אך הסנאט נמנע עד היום מאשרור ההסכם. ב-1957 העניק הנשיא אייזנהאואר לישראל התחייבות נשיאותית – תמורת נסיגה מחצי האי סיני – למשלוח צבא אמריקאי כדי להגן על ישראל ממתקפה מצרית. אבל, ב-1967 התכחש הנשיא ג'ונסון להתחייבות, טען שאין לו את תמיכת הציבור והקונגרס למעורבות צבאית ובכך סלל את הדרך ל"מלחמת ששת הימים". ב-1975 שלח הנשיא פורד מכתב לרה"מ רבין וציין "שארה"ב תעניק משקל כבד לעמדת ישראל שכל הסכם שלום עם סוריה יהיה מבוסס על הישארות ישראל ברמת הגולן." אבל, ב-1979 טען הנשיא קרטר – בצדק – שמכתב פורד לא חייב את פורד ואת הנשיאים שנבחרו בעקבותיו לתמוך בהישארות ישראל ברמת הגולן. ב-1982 הסכים הקונגרס למכירת מטוסי אפ-15 לסעודיה בתנאי שלא יוצבו בבסיס טאבוק הקרוב לאילת. אבל ב-2003 הועברו המטוסים לטאבוק בהסכמת הנשיא בוש שטען כי הנסיבות השתנו. ב-1991 הבטיח הנשיא בוש לראש הממשלה שמיר שישקול בחיוב אישור ערבויות להלוואות בסך 10 מיליארד דולרים בתמורה להימנעות ישראל מתגובה צבאית לפגיעה מטילי ה"סקאד" של עיראק. אבל, ישראל עמדה בהתחייבותה ואילו בוש התכחש להבטחתו ואף התנגד לסיוע מיוחד לישראל, אשר הוענק עקב תמיכת הקונגרס ולמרות התנגדות הנשיא. ב-2000 הבטיח הנשיא קלינטון לרה"מ ברק 800 מיליון דולרים למימון הנסיגה מלבנון כדי לחזק את תמיכת הציבור בנסיגה. ישראל נסוגה, אך הסיוע עדין לא הגיע.
הסכמה לויתור מוחשי של ישראל בתמורה להבטחות שאינן חרוטות בסלע אלא – בדרך כלל – על קרח, מבטאת ניתוק מהמציאות הפוליטית בארה"ב ואי-הפקת לקח מתקדימים מכוננים, תוך פגיעה באינטרסים חיוניים של ישראל.
אין בסיס לטענה כי הסכמה להמשך ההקפאה – תמורת "חבילת הבטחות" – חיונית למאבק המשותף מול איראן, היות ואין זיקה בין האיום האיראני לבין ההתנחלויות. מאמץ הגרעין האיראני נועד לקדם יעד אסטרטגי איראני מהמאה השביעית: דומיננטיות איראנית במפרץ הפרסי ובמזרח התיכון, וללא שום קשר למדיניות ישראל או לקיום ישראל. המכשול העיקרי לקידום היעד האיראני הוא מעורבות ארה"ב ונאט"ו במפרץ הפרסי, במזרח בתיכון ובאוקיינוס ההודי, ולכן הן המטרה המרכזית ליכולת הגרעין האיראני, ללא שום קשר לישראל.
היגררות אחר טענת הזיקה המלאכותית בין העניין הפלסטיני לבין האיום האיראני ושיתוף הפעולה האסטרטגי ישראל-ארה"ב משעבדת אינטרסים חיוניים של ישראל וארה"ב לגחמות הטרור הפלסטיני ופוגעת באינטרסים אלו.
איום השליח המיוחד של הנשיא אובמה, הסנטור ג'ורג' מיטצ'ל, לפגוע בערבויות לישראל אם לא תשביע את רצון וושינגטון, מהווה שעון מעורר למשתעשעים באשליות. הראיון שהעניק מיטצ'ל לרשת הטלוויזיה הציבורית בארה"ב מפריך את המסר היוצא מירושלים, כאילו ממשל אובמה הולך לקראת ישראל.
מיטצ'ל, הבוחר את מילותיו בקפידה, מבהיר שאין שכר – אלא עונש – לכניעה ללחץ. הלקח נכון שבעתיים בבית ספרו של רם עמנואל, ראש סגל הבית הלבן, הידוע ככריש בעל המלתעות החדות ביותר בוושינגטון. רם עמנואל וידידו האישי משיקאגו, הנשיא אובמה, חיככו ידיים בסיפוק, כאשר ראש הממשלה דהר לאוניברסיטת בר-אילן, עם שובו ממקלחת קרה בבית הלבן, והודיע על שינוי של 180 מעלות בתפישת עולמו: הכרה ביהודה ושומרון כמולדת העם הפלסטיני. הם הבינו שהתפנית הופנמה, כאשר ראש הממשלה חזר על כך בנאום שנישא בעצרת האו"ם בניו יורק וכאשר הקפיא – מאז ראשית כהונתו – את הבנייה היהודית בירושלים המזרחית וביו"ש. לכן, הם מכים על הברזל בעודו חם. הם לוחצים להאצה של לוח הזמנים, להוצאת בקעת הירדן ממפת הביטחון של ישראל, לשחרור מסיבי של טרוריסטים פלסטינים, להימנעות מבנייה אפילו בשכונת גילה בירושלים ומנופפים באיום הערבויות – לחץ פסיכולוגי שקשה לממשו.
התקפלות ישראל בפני אובמה מהווה תופעה חריגה בזירה הפנים-אמריקאית והבינלאומית שאינה מאירה פניה לנשיא הטרי. צניחתו בסקרים היא החדה ביותר מאז 1975. מספר הולך וגדל של מחוקקים דמוקרטים מתרחקים ממנו מחשש לגורלם בבחירות המתקרבות, והאבטלה הגבוהה, הגרעון הקציבי הגבוה ביותר מאז 1945 והידרדרות המצב באפגניסטן ובעיראק הופכים במהירות ל"כרטיס הביקור" שלו. בסיס הכוח הליברלי מאוכזב מנכונות אובמה לסרס הצעות חוק כדי להביא לאישורן בקונגרס, למרות הרוב הדמוקרטי המסיבי. הרפובליקנים שואבים עידוד מכישלונותיו והגוש העצמאי (30% מציבור הבוחרים) שהעניק לו את הניצחון הסוחף ב-2008 מפנה לו עורף ב-2010. מאז כניסתו לבית הלבן, בינואר 2009, הוא סופג סטירות לחי מאיראן, רוסיה, סין, צפון קוריאה, ונצואלה, עיראק, אפגניסטן ופקיסטן ולהערות ציניות מצרפת ומערב אירופה. אבל, ירושלים פועלת כאילו היא עומדת בפני "בולדוזר" שאין לעמוד בפניו.
ב-1992 – בעיצומו של המאבק על הערבויות – אמר לי מנהיג הרוב בסנאט, ג'ורג' מיטצ'ל: "האם ישראל אינה יודעת שארה"ב היא לא מונרכיה, שהנשיא אינו כל-יכול ושהקונגרס שקול בעוצמתו לנשיא?!" ב-2010 ממשלת ישראל עדין לא יודעת זאת. במקום למנף את מוקדי התמיכה הקריטיים בקונגרס – הקובעים את גורל מדיניות אובמה – היא רואה בקונגרס "שחקן משנה". ירושלים נרתעת מאיומי רם עמנואל "להימנע מעקיפת הממשל דרך הקונגרס". היא אינה מבינה שקבלת תכתיבו של רם עמנואל מהווה סטירת לחי לדמוקרטיה האמריקאית, לציבור האמריקאי ולנציגיו בקונגרס ופגיעה חמורה באינטרסים חיוניים של ישראל.
הראיון של מיטצ'ל, במלואו, מלמד על נחישות אובמה להכתיב לישראל נסיגה לקווי 1949/1967, כולל עקירת ההתיישבות היהודית בגולן וביו"ש, חלוקת ירושלים, פתיחת הדיון על שיבת פליטי 1948 וחילופי שטחים. זוהי גישה הנובעת מתפישת העולם של אובמה הרואה באו"ם מכשיר מרכזי לעיצוב יחסים בינלאומיים, השואף לאמץ דפוסי מדיניות אירופאים, הסבור שהפקידות הבכירה במחלקת המדינה היא "אורים ותומים", המשוכנע שהמערב אשם בהתלקחות הטרור האנטי-מערבי והרואה בישראל חלק מן העולם המערבי המנצל ובערבים חלק מהעולם השלישי המנוצל.
מול האתגר של ממשל אובמה, על ממשלת ישראל לאמץ את דפוס ההתנהגות של כל ראשי הממשלה מבן גוריון ועד שמיר: קידום אינטרסים ישראלים על ידי הדיפת לחץ אמריקאי. כך עשה בן גוריון, כאשר הכריז על הקמת המדינה למרות לחץ ברוטאלי מוושינגטון וכאשר הקים את הכור הגרעיני בדימונה מול לחץ הנשיא קנדי. כך עשו לוי אשכול וגולדה מאיר, כאשר הקימו את רמות אשכול, רמות, נווה יעקב וגילה בתגובה ללחץ נשיאותי, כך פעל בגין כאשר הפציץ את הכור הגרעיני בעיראק על אף לחץ אמריקאי, אירופאי, בינלאומי ופנימי, ועוד. התנהגות המנהיגים הישראלים גרמה למתיחות קיצרת-טווח אך לשדרוג ארוך-טווח של מעמדנו האסטרטגי בוושינגטון ובמזרח התיכון.
ב-2010 יש לישראל מסה קריטית דמוגרפית, כלכלית, צבאית וטכנולוגית, ותשתית תמיכה בארה"ב, שלא עמדו לרשות מנהיגי 1992-1948. האם יש לממשלת ישראל ב-2010 את החזון, התבונה ועמוד השדרה כדי למנף את המסה הקריטית ולקדם אינטרסים חיוניים, תוך הדיפת לחצי ממשל אובמה?
מערכת היחסים עם ארה"ב מהווה עמוד שדרה ביטחוני, דיפלומטי, פיננסי, מסחרי וטכנולוגי של ישראל. אבל, לנשיא האמריקאי אין בלעדיות על עיצוב מערכת היחסים, גם אם למפלגתו רוב סוחף בשני בתי הקונגרס האמריקאי. חלק ניכר מתוכן היחסים מעוצב על ידי הסנאט ובית הנבחרים, ולעתים אף בניגוד לעמדת הנשיא. למעשה, ישראל אינה נושא חוץ שגרתי ונהנית מתשתית-ערכית-ייחודית שהונחה לפני הקמת ארה"ב ב-1776. מערכת היחסים אינה חד-סטרית, אלא דו-סטרית המניבה פירות לשני הצדדים. איך תושפע מערכת היחסים על ידי ממשל אובמה?
ההקשר הרחב של יחסי ישראל-ארה"ב
לכאורה, הנשיא אובמה ייהנה מתמיכה אוטומטית של בית נבחרים וסנאט דמוקרטים, אך תקדים קלינטון מוכיח שנשיא אמריקאי אינו כל-יכול, גם אם מפלגתו שולטת בקונגרס. המחוקקים האמריקאים נאמנים – בראש ובראשונה – לבוחרים באזורי הבחירה ובמדינות המגיעים לקלפי מדי שנתיים, לעקרון הפרדת הרשויות החזק מנאמנות מפלגתית, לעצמאות המוחלטת של הרשות המחוקקת (לדוגמא, הנשיא אינו קובע מי יהיו מנהיגי המחוקקים) ולמנגנון הריסונים והאיזונים ולביזור הסמכויות המונעים עריצות של הממשל/נשיא. ב-1992 נבחר קלינטון לצד רוב דמוקרטי מוחץ בגבעת הקפיטול. אבל, נחישותו לכפות את מדיניותו על המחוקקים הביאה לכישלונו ולרוב רפובליקני בקונגרס ב-1994.
לא כל נשיאי ארה"ב נמנו על ידידי ישראל, אך הקונגרס – הבבואה האמינה ביותר של הציבור האמריקאי – מהווה מבצר ידידות שיטתי ובעל-עוצמה מ-1948. הקונגרס הוא "בעל המאה" בוושינגטון וביכולתו לשנות, לעכב וליזום מדיניות. מאז מלחמת ויטנאם, "וואטרגייט", "איראנגייט" והגלובליזציה מגביר הקונגרס מעורבותו בענייני חוץ. הקונגרס הביא להפסקת מעורבות צבאית אמריקאית בויטנאם, ניקרגואה ואנגולה, לשינוי המדיניות כלפי דרום אפריקה, לפתיחת שערי ברה"מ לעלייה מסיבית, לסיוע חירום לישראל ב-1991, למימון פרוייקט "החץ", ועוד. הקונגרס אף התנגד ללחץ הנשיא אייזנהאואר לנסיגה מסיני ב-1957, אך ממשלת ישראל איגפה את הקונגרס משמאל…
הברית בין המדינה היהודית לבין ארה"ב שרדה גם נשיאים ביקורתיים, בעיקר, עקב המסד הערכי שהונח במאה ה-17 ע"י פוריטנים בריטים. הם נטשו – לשיטתם – את "מצרים המודרנית", חצו את "ים סוף המודרני" והגיעו ל"כנען החדשה". אבות החוקה האמריקאית שאבו השראה מהתנ"ך, מהאוטונומיה של 12 השבטים, מ-70 הזקנים, מחלוקת הסמכויות בין משה, אהרן ויהושע וממרד המכבים. פסלי משה רבנו מוצבים באולם המליאה של בית הנבחרים ובבית המשפט העליון בוושינגטון, ולוחות הברית מקבלים את פני המבקרים בבנין הקונגרס בבירת טקסס, אוסטין.
עוצמת הקשר הישראלי-אמריקאי נובעת גם מעקרון WIN-WIN אסטרטגי, החורג מההקשר הצר של הסכסוך הערבי-ישראלי. מזכיר המדינה לשעבר, הגנרל הייג, טוען שישראל שקולה לנושאת מטוסים אמריקאית הגדולה, החסכונית והקרבית ביותר שאי-אפשר להטביעה, שאין צורך להציב עליה אף חייל אמריקאי, העוגנת באזור קריטי לאינטרס האמריקאי. היעלמות ישראל תחייב את ארה"ב להציב באזור נושאות מטוסים ועשרות אלפי חיילים בעלות של עשרות מיליארדי דולרים לשנה.
השפעת ממשל אובמה על יחסי ישראל-ארה"ב
יועציו הרשמיים והבלתי-רשמיים של אובמה, לענייני חוץ וביטחון, הם בוגרי ממשלי קארטר וקלינטון המאופיינים ע"י ציוני-דרך דרמטיים בתחום הביטחון הלאומי. ממשל קארטר תרם לנפילת השאה הפרסי וסלל את הדרך לעליית חומייני, שגרמה להתפרצות הר געש היורק לבה עד היום. ממשל קלינטון גילה רפיסות כלפי הטרור האיסלמי מ"מגדלי התאומים הראשון" ב-1993, דרך פיצוץ שגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה ב-1998 ועד הפיגוע במשחתת אמריקאית ב-2000 , שסללה את הדרך ל"מגדלי התאומים השני" ב-2001.
אובמה ויועציו רואים באו"ם – המהווה מגרש בייתי לאויבי ישראל וארה"ב – גורם מרכזי בעיצוב יחסים בינלאומיים. הם רואים בפקידות הבכירה של מחלקת המדינה – הגוף הביקורתי ביותר כלפי ישראל בוושינגטון – אורים ותומים בזירה הבינלאומית. תפישת העולם של מערב אירופה – המהווה זירה בעייתית עבור ישראל – מהווה עבורם גורם לחיקוי, והעולם השלישי (כולל הערבים) נתפש כ"דוד" לעומת העולם המערבי (כולל ישראל) הנתפש כ"גולית".
לפי אובמה, בין הדמוקרטיות המערביות לבין משטרים שאינם דמוקרטים קיים עימות תרבותי ורעיוני, הניתן לטיפול במו"מ דיפלומטי, תגבור סיוע חוץ וקשרי תרבות ומדע, תוך הורדת פרופיל צבאי. חשיבות "נושאת המטוסים הישראלית" יורדת בהתאם. אובמה רואה בטרור המוסלמי איום של מיעוט קיצוני, הנובע – בעיקר – מייאוש כלכלי וגם ממדיניות שגויה של ארה"ב, ומהווה אתגר לרשויות החוק ולקהילה הבינלאומית, יותר מאשר לזרועות הביטחון ולארה"ב.
אובמה רואה בסכסוך הערבי-ישראלי, ולא בערכים, איומים ואינטרסים אזוריים משותפים, את ציר היחסים עם ישראל. הוא משוכנע שהנושא הפלסטיני הוא שורש הסכסוך (למרות שאף מלחמה עם הערבים לא פרצה עקב הנושא הפלסטיני), שורש זעזועי המזרח התיכון (למרות שהם בני 1,400 שנים), יהלום הכתר של המדיניות הערבית (המרעיפה על הפלסטינים מלל ולא משאבים) וגורם מרכזי לטרור המוסלמי (בן 1,400 שנים). לכן, הוא מחייב מעורבות נמרצת של ארה"ב ומצדד בנסיגה לקווי 1949, כולל חלוקת ירושלים. ככל שתעמיק מעורבות ארה"ב, יגבר הלחץ על ישראל, וארה"ב תהפוך ליותר ניטראלית ופחות-בעלת-ברית-מיוחדת של ישראל.
אבל, יכולת אובמה לעסוק בסכסוך הערבי-ישראלי תתכווץ עקב אתגרי פנים (כלכלה מרוסקת) וחוץ (מלחמות עיראק ואפגניסטן, טרור מוסלמי, איראן, רוסיה, סין, וכו'), ותצטמצם לאור מגבלות כוח הנשיאות ומעמדה הייחודי של ישראל בציבור האמריקאי ובקרב נציגיו בקונגרס. האם ישראל תמנף את המצב כדי להימנע מ"ויתורים מכאיבים", או שמא תעודד את אובמה למעורבות מונחית קווי 1949?
מדיניות נשיאי ארה"ב כלפי ישראל נגזרת – בעיקר – מתפישת עולם גלובאלית ואזורית, ולא מהצהרות ומניירות עמדה של מערכת בחירות.
תפישת עולם מעצבת את מעמד ישראל – בעיני הנשיא – כנכס או נטל אסטרטגי ואת עמדת הנשיא כלפי ירושלים, יו"ש והגולן. תפישת עולם קובעת את עוצמת כוח-ההרתעה האמריקאי מול איומים גלובליים ומזרח תיכוניים, המשפיעה ישירות על ביטחונה הלאומי של ישראל.
לדוגמא, הנשיא ניקסון לא נמנה על ידידי יהדות ארה"ב, לא הוביל יוזמות פרו-ישראליות בתקופת כהונתו כסנטור מקליפורניה, וזכה רק ל-15% מקולות היהודים בבחירות לנשיאות ב-1968. אבל, תפישת עולמו הכירה בחיוניות ישראל לאינטרסים אמריקאים, כפי שהוכח ב-1970, כאשר גיוס כללי של צה"ל הסיג את הפלישה הסורית ומנע מפולת פרו-סובייטית מירדן ועד המפרץ הפרסי. תפישת העולם הניעה את ניקסון הרפובליקני לאשר משלוחי נשק קריטיים לישראל באוקטובר 1973, למרות אמברגו הנפט הערבי ולחץ ידידי סעודיה במגזר העסקי ובממשל, ועל אף דפוס ההצבעה הדמוקרטי של רוב יהודי ארה"ב.
לעומת זאת, לנשיא קלינטון יש יחס חיובי ליהדות, ליהדות ארה"ב ולמדינה היהודית עוד מתקופת כהונתו כמושל ארקנסו. אבל, תפישת עולמו ראתה בעראפת לוחם שחרור לאומי, הפכה אותו למבקר-הכי-מתמיד בבית הלבן, המעיטה בחומרת איום הטרור המוסלמי, תרמה להתעצמותו מ-1993 (הניסיון הראשון לפוצץ את "מגדלי התאומים") ועד הצונאמי של 9/11 ב-2001, והוסיפה שמן למדורת הזעזועים במזרח התיכון.
מדיניות ממשל אובאמה או מקיין כלפי ישראל תעוצב במידה רבה על ידי תפישת העולם שלהם ובמיוחד של יועציהם לגבי הנושאים הבאים:
1. לפי מקקיין, העולם מהווה זירה למלחמת עולם שלישית בין הדמוקרטיות המערביות לבין משטרי וארגוני טרור מוסלמים/ערבים. לפי אובמה, מדובר בעימות מול מיעוט מוסלמי קיצוני הניתן לטיפול במו"מ דיפלומטי, סיוע חוץ, קשרי תרבות והורדת הפרופיל הצבאי. תפישת עולמו של מקקיין מדגישה – בעוד תפישת העולם של אובמה מצניעה – את תרומתה האסטרטגית של ישראל. לפי מקקיין, יחסי ישראל-ארה"ב סבים על ציר אינטרסים ואיומים אזורים וגלובליים משותפים לשתי המדינות, שהוא חשוב יותר לארה"ב מציר הסכסוך הערבי-ישראלי רווי המחלוקות בין ירושלים לוושינגטון.
תפישת העולם של אובמה תתקבל בברכה על ידי תומכי הסגת ישראל לקווי 1949, כולל חלוקת ירושלים ופתיחת "תיבת פנדורה" של הפליטים הפלסטינים. לעומת זאת, תפישת העולם של מקקיין תהווה רוח גבית לסבורים שנסיגה תהפוך את ישראל מכוח מרתיע לשק חבטות, מיצרן לצרכן של ביטחון לאומי, מנכס לנטל התלוי ברצון טוב (שלא קיים) של שכניו ובערבויות אמריקאיות ובינלאומיות שהוכחו כחסרות ערך, וכל זאת בשכונה האלימה, ההפכפכה והבוגדנית בעולם.
The Ettinger Report 2023 © All Rights Reserved
"מידה", https://bit.ly/44qUR9M
English edition https://bit.ly/43HJQR1
סעודיה-איראן: חידוש יחסים דיפלומטים
*סעודיה אינה מניחה לחידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן להאפיל על מציאות המזרח התיכון ההפכפך. היא אינה מקילה ראש בהתנהלות השיטתית של משטר האייתולות באיראן, המחנך את עמו לשנאת והדברת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים; מפגין חתרנות, טרור, והפצת טילים ומטוסים זעירים וקטלניים ללא-טייס לגופים פורעי-חוק במזרח התיכון וברחבי העולם; מתסיס מלחמות אזרחים; מקדם חזון שיעי, פנאטי, מגלומני וחסר-פשרות; מייצא את המהפיכה השיעית ברחבי העולם ושואף להפיל כל משטר סוני. בניגוד לתפישת העולם המערבית, סעודיה מכירה בעובדה שמשטר האייתולות אינו מוכן להקריב את חזונו האלים בן 1,400 השנים על מזבח מחוות דיפלומטיות ומענקים פיננסים חסרי-תקדים.
*זה לא המקרה הראשון של חידוש יחסים דיפלומטים בין שתי המדינות. ב-1988 ו-2016 נותקו היחסים הדיפלומטים בין השתיים בעקבות חתרנות איראנית בסעודיה ותגובה חריפה של ריאד.
*חידוש הקשרים הדיפלומטים במרץ 2023 התקיים בתיווך סין, הממנפת את התסכול הסעודי מכרסום האמינות האסטרטגית של ארה"ב, המחייב את סעודיה להתקרב למעצמה אחרת המסוגלת – אולי – להרתיע את משטר האייתולות. חידוש היחסים הדיפלומטים בין סעודיה לאיראן מהווה הישג גיאו-אסטרטגי משמעותי לסין ופגיעה קשה ומתמשכת בתדמית-ההרתעה של ארה"ב באזור שהיה עד לאחרונה "מגרש בייתי" של ארה"ב.
*תדמית ההרתעה של ארה"ב ספגה סידרת מהלומות – כפי שרואות זאת סעודיה וכל המדינות הערביות, הסוניות והפרו-ארה"ב – עם החתימה על הסכם הגרעין ב-2015; הפינוי/בריחה של צבא ארה"ב מאפגניסטן ב-2021; החיזור השיטתי של ארה"ב אחרי משטר האייתלות באיראן, "האחים המוסלמים" והטרור החות'י בתימן, המהווים איום קטלני, ברור ומיידי על סעודיה וכל המדינות הסוניות-ערביות. כל זאת במקביל ללחץ שיטתי של הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, כולל השעיית אספקת מערכות לחימה מתקדמות.
*מדיניות ארה"ב דוחפת את סעודיה, וגם את איחוד האמירויות ומצרים, לזרועות סין ורוסיה, ביטחונית וכלכלית, כולל מו"מ סעודי-סיני על הקמת כור גרעיני למטרות אזרחיות, שיקדם את "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי.
"חזון 2030" של יורש העצר הסעודי ומעורבות ישראל
*שיתוף פעולה יעיל בין סעודיה וישראל מותנה בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של שתי המדינות.
*שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים חסרי-תקדים בין סעודיה לבין ישראל, ותפקידה המרכזי של סעודיה בהחלטת איחוד האמירויות , בחריין, מרוקו וסודן לחתום הסכמי שלום עם ישראל, מבוססים על הערכה סעודית שלישראל ערך-מוסף ייחודי בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה.
*יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, מעריך שישראל חיונית לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי בין המזרח הרחוק לבין אירופה ונוכחות בנתיבי-ים קריטיים במפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי, הים הערבי וים סוף.
*"חזון 2030" פועל למודרניזציה דרמטית בתחומי דת, תרבות, חברה, כלכלה, טכנולוגיה, דיפלומטיה וביטחון לאומי, ורואה ביכולותיה של ישראל תרומה משמעותית לקידומו.
*יורש העצר הסעודי – כמו שליטי איחוד האמירויות ובחריין – פועל לגיוון התשתית הכלכלית הנשענת היום, באופן סוחף, על נפט וגז טבעי המועדים לתזזיתיות מחירים, ומאוימים על ידי מקורות אנרגיה זולה ונקיה יותר. שליטים אלו רואים בפריצת-הדרך הטכנולוגית הביטחונית והאזרחית של ישראל אמצעי ייחודי לשדרוג הכלכלה, להקטנה משמעותית של התלות בנפט וגז טבעי, להרחבת מקורות ההכנסה הלאומית, ולשדרוג הביטחון הלאומי.
*עתיד "חזון 2030" – המנוגד לערכים הפוריטנים של הדת והתרבות בסעודיה – וגם עתיד היחסים עם ישראל תלויים ביציבות הפנימית ומעמדו של מוחמד בן סלמן. יורש העצר נחוש בדעתו להתגבר על – ולכרסם בסמכותיות הדתית של – הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, שנהנה עד לעידן מוחמד בן סלמן מיוקרת-על בתחומי הדת וכבעל-ברית קריטי (מ-1744) של משפחת המלוכה.
*יורש העצר ימשיך לקדם את שיתופי הפעולה עם ישראל כל עוד יתרמו ל"חזון 2030", וכל עוד יצליח לנטרל את השפעת הוואהאבים.
הערך-המוסף של ישראל בהקשר המזרח תיכוני
*קידום היעדים השאפתניים של יורש העצר תלוי ברמת הזעזועים האזוריים, צמצום השפעתם של גורמים אלימים כגון משטר האייתולות באיראן; חתרנות השיעים בעידוד איראן באזור רווי-הנפט במזרח סעודיה; "האחים המוסלמים"; החות'ים בתימן הנהנים מסיוע איראני; חיזבאללה; חמאס והרשות הפלסטינית (הנתפסת בעיני יורש העצר כפוטנציאל התססה אזורית).
*למרות חידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן, סעודיה מודעת למציאות המזרח תיכונית הדומה להר געש המתפרץ מדי פעם באופן בלתי-צפוי, כפי שמעידה ההיסטוריה של 1,400 שנות האסלאם, וכפי שמעיד הצונאמי הערבי (המוגדר כ"אביב ערבי" על ידי תפישת העולם המערבית) שהתפרץ בסוף 2010 וממשיך לזעזע את הרחוב הערבי. יורש העצר גם אינו מתעלם מהקשר ההדוק בין ארדואן לבין קטאר (המקורבת לאייתולות ותומכת ב"אחים המוסלמים") ו"האחים המוסלמים", גם לא מהיריבות הצבאית עם ארדואן במלחמת האזרחים בלוב, וכמובן לא מהחזון המגלומני של ארדואן לחידוש האימפריה העותומנית ששלטה על חלק נרחב מסעודיה.
*על יציבות השלטון של בית סעוד ומימוש "חזון 2030" מעיב הכרסום המהותי בכוח ההרתעה של ארה"ב, המעניק רוח גבית לאיומים על ריאד. יורש העצר מתוסכל מ-43 שנות אופציה דיפלומטית במדיניות ארה"ב כלפי איראן; החיזור האמריקאי אחר "האחים המוסלמים"; והלגיטימציה האמריקאית לחות'ים בתימן. הוא גם מודע לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only), לרפיסות אירופה מול הטרור האסלאמי, ולחולשה השורשית של המשטרים הערביים. כל אלו מקרבים את סעודיה (בלית ברירה) לסין ורוסיה, צבאית וכלכלית.
*על רקע התסכול הסעודי ממדיניות ארה"ב, NATO ואירופה, ישראל בולטת – למרות חילוקי-דעות חריפים בנושאי דת ומדיניות – כ"סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר באזור. הסוגייה הפלסטינית מתגמדת בעיני סעודיה בהשוואה לאיומים והאתגרים העומדים בראש סדר העדיפויות של ריאד.
*ישראל גם נתפסת כבעלת ברית אמינה ובעלת קשרים מיוחדים בשני בתי הקונגרס בפרט (שהם השולטים על "הארנק" ובעלי עוצמה השקולה לנשיא גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות) ובוושינגטון וארה"ב בכלל.
*תדמית-ההרתעה של ישראל היא הגורם המרכזי להעמקת הקשר סעודיה-ישראל. היא מתייחסת ליכולות צבאיות, מודיעין וטכנולוגיה, וגם לנכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכך גם מול הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה), הכלת החוק הישראלי ברמת הגולן ובירושלים המאוחדת, והתנגדות פומבית של ישראל למדיניות ארה"ב כלפי איראן, כולל פעילות אינטנסיבית בקונגרס.
*ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה והודפת לחצים. לעומת זאת, ישראל-נרתעת מאבדת מחיוניותה בעיני סעודיה (כמו גם בעיני ארה"ב!).
סעודיה – אינטרסים והסוגייה הפלסטינית
*כפי שמתועד לעיל, האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה חשובים יותר – ועצמאיים מ- הסוגייה הפלסטינית.
*העמקת שיתופי הפעולה ישראל-סעודיה, ותפקידה המרכזי של סעודיה בגיבוש "הסכמי אברהם", מנוגדים לתפישת העולם המערבית הגורסת שהסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, ושהקמת מדינה פלסטינית הוא תנאי-מוקדם לקידום שלום ישראלי-ערבי.
*בניגוד לתפישת העולם המערבית, יורש העצר הסעודי משוכנע שהסוגייה הפלסטינית איננה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא בבת-עין ערבית, ולא גורם מוביל של התפרצויות גועשות ברחוב הערבי.
*לעומת המלל הסעודי והערבי הפרו-פלסטיני, ההתנהלות הסעודית והערבית כלפי הפלסטינים היא אדישה-שלילית. הכלל המזרח תיכוני: "על מילים אין משלמים מכס" ידוע לסעודיה ולערבים. לכן סעודיה והערבים לא פועלים צבאית, פיננסית ומדינית לפי אינטרסים פלסטינים, אלא לפי אינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלהם.
*בעוד המערב ממעיט במשקל התנהלות-העבר של הפלסטינים, יורש העצר הסעודי קובע את יחסו לאופציית המדינה הפלסטינית, במיוחד, לפי ההתנהלות הפלסטינית במישור הבין-ערבי, המאופיינת על ידי חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה. סעודיה אינה שוכחת את – ואינה סולחת על – הסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין לכווית, שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלסטינים; שיתוף הפעולה המבצעי של הפלסטינים עם ארגוני טרור מהמזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית; והקשרים ההדוקים של ההנהגה הפלסטינית עם משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, ובעבר עם גרמניה הנאצית והגוש הסובייטי. סעודיה סבורה שהתנהלות העבר מלמדת על ההתנהלות הצפויה של המדינה פלסטינית.
סעודיה ו"הסכמי אברהם"
*סעודיה אינה רואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי בעיצוב אינטרסים ביטחוניים וכלכליים, לעומת "הסכמי אברהם" המהווים גורם כבד-משקל בקידום אינטרסים אלה. לכן היא פעלה להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ולקידום הסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.
*קידום "הסכמי אברהם" מותנה בהפקת לקחים מהכישלון הסידרתי של עשרות הצעות מערביות ובינלאומיות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שהתרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתמקדו באינטרסים פלסטינים. "הסכמי אברהם" נחתמו מכיוון שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, התמקדו באינטרסים ערביים, ובכך שללו מהפלסטינים את כוח הווטו.
*לכן, תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה באינטרסים ערביים ולא פלסטינים.
*תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה במיוחד ביציבות וזהות השלטון בסעודיה ובשאר המדינות הערביות החתומות על הסכמי השלום. יציבות המשטרים הערביים מאוימת על ידי מאפיינים בני 1,400 שנים של הזירה הבין-ערבית הגועשת כגון: זהות/נאמנות מקומית עליונה על זהות/נאמנות לאומית; פיצול אלים פנימי ואזורי, שבטי, דתי, רעיוני ופוליטי; חוסר-סובלנות אלימה פנימית ואזורית, דתית, שבטית, רעיונית וגיאוגרפית; היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי; משטר מיעוט עריץ העולה לשלטון בכוח הזרוע ומהווה מטרה לניסיונות הפיכה; היעדר דמוקרטיה, בחירות חופשיות וזכויות אדם; הפכפכות וזמניות של משטרים, מדיניותם והסכמיהם.
*זמניות המשטרים, המדיניות וההסכמים הערביים/איסלמיים במזרח התיכון מתועדת על ידי הצונאמי הערבי המשתולל ברחוב הערבי מ-2010, בנוסף לחילופי-שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים מהקמת "לבנון המרונית-דרוזית" בתחילת המאה ה-18, דרך "לבנון הגדולה" שהוקמה ב-1920, "לבנון העצמאית מ-1943, ועד השתלטות חיזבאללה על לבנון), ועוד.
*ההתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים, מאפייני הזירה המזרח תיכונית, והאיומים הקטלניים על המשטר הסעודי מבהירים ש"הסכמי אברהם", יציבות המזרח התיכון ואינטרסים של ארה"ב יפגעו אם תקום מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן. מדינה פלסטינית עלולה להביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר הירדן; להפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, שתהייה זירה לטרור אסלאמי אזורי ובינלאומי, שימונף על ידי משטר האייתולות כדי להדק את חגורת החנק סביב סעודיה ולהחריף את האיום על ישראל. המהפך הירדני עלול להביא לתגובת שרשרת שלילית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על יציבות המשטרים במדינות הנפט הסוניות הפרו-אמריקאיות, ובמיוחד סעודיה; תפגע ביצוא הנפט והגז הטבעי מהמפרץ הפרסי; תזניק את מחיר הנפט והגז הטבעי; תשבש את הסחר הבינלאומי; תפגע בכלכלה המערבית; ותעניק רוח-גבית למשטר האייתולות, לטרור האסלאמי, לסין ורוסיה, ורוח-נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות ובראשן סעודיה.
*האם סעודיה ומדינות ערב החתומות על הסכמי שלום עם ישראל רואות בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להמשך הקשר הפורה עם ישראל? העובדה שמאז 1948 מדינות אלו לא פעלו – צבאית, פיננסית ומדינית – להקמת מדינה פלסטינית מהווה תשובה רועמת!
סעודיה וצרכי הביטחון של ישראל
*הידוק הקשרים עם סעודיה חיוני לביטחונה ושגשוגה של ישראל, אך הוא משני בהשוואה לחיוניות השליטה על רכסי יהודה ושומרון, שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים, וגם המינימום החיוני לביטחונה הלאומי של ישראל במזרח התיכון הוולקני, הפכפך ותזזיתי שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.
*אופיו הבלתי-צפוי, הבלתי-דמוקרטי והאלים של המזרח התיכון (במישור הבין-ערבי/אסלאמי) מגדיר מדיניות והסכמים כגורמי ביטחון משתנים, לעומת טופוגרפיה ועומק גיאוגרפי (כגון רכסי יהודה ושומרון שהם "רמת הגולן" של 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל) שהם גורמי ביטחון קבועים במציאות הביטחונית הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. השליטה על הגורמים הקבועים מבטיחים את ביטחונה הלאומי של ישראל, ומשדרגים את כוח ההרתעה באופן שהפך אותה – מאז 1967 – למכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב.
*הסכם שלום עם סעודיה יפגע אנושות בביטחון הלאומי אם יותנה בוויתור ישראלי על השליטה ברכסי יהודה ושומרון, מכיוון שיהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב למדינה מושכת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב.
*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן חרף לחץ ברוטלי של ארה"ב, ולמרות אזהרות מבית ("המוסד", אמ"ן, שרי ביטחון לשעבר) ומחוץ שמהלכים אלו יביאו לנטישת מצרים את הסכם השלום מ-1979 ולהתפרצות טרור ומלחמה. אבל, מצרים פעלה בהתאם לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה, גינתה את צעדי ישראל, אך המשיכה לדבוק בתהליך השלום מכיוון שמשרת את האינטרסים שלה.
*מחלקת המדינה ו"התקשורת העילית" בארה"ב (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948) – וגורמים מובילים בממסד הביטחוני והפוליטי בישראל – מזהירים את ישראל, בשיטתיות, שהתיישבות יהודית מעבר ל"קו הירוק" תמנע הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב ותביא לגל טרור ערבי. אבל, למרות עיבוי ההתיישבות, שש מדינות ערביות חתמו על הסכמי שלום כדי לקדם אינטרסים שלהן. לעומת זאת, הטרור הערבי הגיע לממדים חסרי-תקדים – כצפוי – בעקבות מחוות חסרות-תקדים של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.
*סעודיה וכל מדינות ערב פועלות לפי האינטרסים שלהן ולא לפי תפישות עולם מערביות המנותקות ממציאות המזרח התיכון, וגם לא לפי סדר היום הפלסטיני.
סעודיה ומדינות ערב המתונות-יחסית אינן רואות במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", אבל הן מעריכות את יכולותיה הביטחוניות והטכנולוגיות, ובמיוחד את כוח ההרתעה שלה, ומכירות בתרומתה הייחודית לאינטרסים שלהן, ומכאן החתימה על הסכמי שלום והרחבה חסרת-תקדים של שיתופי-פעולה.
"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition https://bit.ly/3KvGjwe
ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור
*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.
*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.
*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".
*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.
*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.
*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.
המלחמה בטרור
*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.
*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.
* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.
*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.
*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.
*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).
*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.
*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.
*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.
*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.
*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.
*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.
השורה התחתונה
*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.
*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.
*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.
"מידה" https://bit.ly/3mRILTa
English edition https://bit.ly/3nRXqNv
אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.
לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.
אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.
ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי
הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.
לפי "חוק השגרירות בירושלים":
"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….
"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….
"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….
"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."
ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"
המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).
דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.
על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק; ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).
ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב
הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.
בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.
לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב. לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.
הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים
ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.
ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.
ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.
ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.
ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.
בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן! כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.
"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).
ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.
טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.
"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9
English edition https://bit.ly/2SbCQ9B
מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.
ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.
ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."
ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו. אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."
בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה. תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!" העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.
המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.
הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.
ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.
שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS
English edition https://bit.ly/3hNd0Y6
ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.
הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.
לדוגמא:
*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".
*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.
*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.
*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."
כפי שהיא מוצאת לנכון….
*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.
*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.
*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).
*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.
*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.
*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.
המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.
בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.
על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).
