הכי פופולרים

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3ezfHhU

ערבויות ביטחון של נשיא ארה"ב אינן חרותות בסלע, ובדרך כלל אינן מחייבות את הנשיאים הבאים. האמנם?

לפי סעיף 4 בהסכם הגז: "הצדדים מבינים שארה"ב מתכוונת… לסייע בביסוס ובקיום של אווירה חיובית ובונה לניהול דיונים וליישוב מוצלח של חילוקי דעות כלשהם במהירות האפשרית."

סעיף 4 הוא דוגמא קלסית למאפייני ערבויות הביטחון שמעניקה ארה"ב למדינות שונות מאז הקמתה ב-1776: היעדר-ספציפיות, עירפול מכוון, היעדר מימוש אוטומטי, פתח לפרשנויות שונות ומנוגדות, דרכי מילוט ממימוש בשעת מבחן, אם המימוש אינו משרת את טובתה של ארה"ב (ולא של ישראל).

לדוגמא, ברית נאט"ו הנחשבת להתחייבות הביטחונית המוצקה ביותר של ארה"ב לבעלות בריתה, מציינת בסעיף 5 שכל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."   כפי שהיא מוצאת לנכון….

זרעי ההרס הנוכחי באוקראינה נזרעו ב"מזכר בודפשט" מ-5 דצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקות אוקראינה ממאגר הנשק הגרעיני שהיה השלישי בגודלו בעולם. ב-2014 (כיבוש חצי האי קרים על ידי רוסיה) ו-2022 (פלישת רוסיה לאוקראינה) נחשפו ההבטחות הביטחוניות בערוותן. אז הבטיחו….

על ישראל להיות ערה למציאות זאת, ולא לשגות באשליות לגבי תוקף הערבויות של ארה"ב, שנועדו – בראש ובראשונה – לקדם את אינטרס ארה"ב, ולא להיגרר אחר אינטרסים של מדינות זרות. לכן, נוסח הערבויות מאפשר לארה"ב, תמיד, להפעיל שיקול דעת האם להתחמק ממימושן.

כמו כן, חוקת ארה"ב אינה רואה בחתימה נשיאותית על התחייבות בינלאומית סוף פסוק, אלא מחייבת אשרור על ידי 2/3 הסנאט (67 מ-100 הסנטורים). הסכם בינלאומי שאינו מאושרר אינו מחייב את ארה"ב, ולכן יכולה הייתה ארה"ב לפרוש ב-2018 מהסכם הגרעין שנחתם אך לא אושרר ב-2015. אשרור הסנאט אינו מובן-מאליו, מכיוון שחוקת ארה"ב שואפת למנוע מצב של נשיא-מלכותי, אינה מעניקה לנשיא סמכות בלעדית, ולכן שומרת על איזון בין הרשות המחוקקת והמבצעת בנושאי פנים וחוץ.

לדוגמא, ב-1999 ו-2000 חתם הנשיא קלינטון על הסכמים בינלאומיים לאיסור ניסויים גרעיניים והקמת בית-הדין הבינלאומי. אבל, ההסכם הראשון לא זכה אפילו לרוב רגיל בסנאט (51:48), והשני לא הובא להצבעה נוכח ההתנגדות הגורפת בסנאט.

טיוואן, דרום ויטנאם (ז"ל) וניו-זילנד חשו על בשרן את האמינות המוגבלת של ערבויות ארה"ב, כאשר זו ביטלה חד-צדדית ב-1979, 1975 ו-1986 את הסכמי ההגנה שנחתמו עימן ב-1955, 1973 ו-1951.

הצגת הערבויות של ארה"ב בהסכם הגז כהישג מלמדת על אי-הכרת סוגיית הערבויות האמריקאיות ואי-הפקת לקחים משגיאות העבר.  לדוגמא:

*ב-2000 לא מומשה התחייבות הנשיא קלינטון להעניק 800 מיליון דולרים למימון נסיגת צה"ל מלבנון, עקב הסתייגות שני בתי הקונגרס שהם בעלי "כח הארנק" בארה"ב.

*ב-1979 – לקראת סיום המו"מ לשלום בין ישראל למצרים – ניסה הנשיא קארטר להשחיל התייחסות למו"מ עתידי על רמת הגולן. בתגובה, הציג רה"מ בגין בפני קארטר את התחייבות הנשיא פורד מ-1975 (בתמורה לנסיגת ישראל ממפרץ סואץ למעבר המיתלה בחצי האי סיני): "ארה"ב תעניק משקל רב לעמדת ישראל שכל הסכם עם סוריה יתבסס על נוכחות ישראל בגולן". קארטר הזכיר לבגין שהוא אינו כפוף להתחייבויות בלתי-מאושררות של קודמיו בבית הלבן.

*ב-1967 דרש רה"מ אשכול מהנשיא ג'ונסון לממש את התחייבות הנשיא אייזנהאואר מ-1957 – שניתנה תמורת נסיגת ישראל מסיני – לפעול נגד הפרת פירוז חצי האי סיני על ידי מצרים, נוכח היערכות מצרים למלחמה. בתגובה הבהיר ג'ונסון שלפי חוקת ארה"ב התחייבות נשיאותית בלתי-מאושררת אינה מחייבת אותו. הוא הוסיף שהוא אמנם טקסני גבוה, אבל נשיא נמוך מול קונגרס המתנגד למעורבות צבאית מעבר לים.

לסיכום, הסכמים מדיניים עם ארה"ב חייבים להרחיב – ולא לצמצם – את כח ההרתעה של ישראל ואת עצמאות פעולתה הביטחונית והמדינית. הם חייבים לקדם – ולא להסיג – את מעמד ישראל כיצרן-ביטחון לאומי ולא כצרכן-ביטחון לאומי, כמכפלן-עוצמה עבור ארה"ב, כנכס ולא נטל אסטרטגי.

שילוב ערבויות בהסכם הגז מלמד שישראל נחושה ללמוד מתקדימים על ידי חזרה על – ולא הימנעות מ- שגיאות העבר.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

פוסטים אחרונים

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 16 ינואר 2024, bit.ly/41XejKl

English edition  bit.ly/3tIU2eV

רצועת עזה מועדת לטרור, כפי שציין רמטכ"ל ארה"ב, הגנרל ארל ווילר, במסמך שהגיש למזכיר ההגנה ב-29 ליוני 1967.  הרצועה נושקת לחצי האי סיני, המהווה זירה לטרור אסלאמי בהנחיית "האחים המוסלמים", דאע"ש ואיראן.

פוטנציאל הטרור מחייב שליטה ישראלית ביטחונית בלעדית, ולא ערבויות של – או הסכם הגנה עם – ארה"ב, וגם לא כוח בינלאומי, שכמובן לא יחרף נפשו למען ישראל.

ב-1983 פינתה ארה"ב את החיילים שהשתתפו בכוח השלום הרב-לאומי בלבנון, אחרי ש-260 אמריקאים נהרגו בפיצוץ שתי מכוניות תופת של חיזבאללה בשגרירות ארה"ב ומגורי המארינס בביירות.

ערבויות ביטחון והסכם הגנה

הפרופ' מיכלה פומרנץ מהאוניברסיטה העברית מציינת שיישום ערבויות הביטחון של – והסכמי הגנה עם – ארה"ב נקבע רק לפי אינטרס ארה"ב. כמו כן יש בהם עירפול מכוון, היעדר מנגנון הפעלה אוטומטי, הכפפה לחוקת ארה"ב, ודרכי-מילוט המאפשרים אי-מימוש הערבויות והסכם ההגנה. מאפיינים אלו הביאו במקרים רבים לליבוי עימותים.

לדוגמא, בדצמבר 1994 חתמו ארה"ב, בריטניה ורוסיה על "מזכר בודפשט" המבטיח שלמות טריטוריאלית של אוקראינה, ואוסר על רוסיה להפעיל כוח צבאי או כלכלי נגד אוקראינה, חוץ מהגנה עצמית. אוקראינה העבירה לרוסיה את המערך הגרעיני שלה, שהיה השלישי בגודלו בעולם! כיבוש חצי האי קרים וחבל דונבאס על ידי רוסיה, וההרס באוקראינה, ממחישים את אשליית ערבויות הביטחון. 

ב-1954 חתם הנשיא אייזנהאואר על הסכם הגנה עם טייוואן, שבוטל ב-1979 על ידי הנשיא קארטר, בתמיכת הקונגרס, לאור תמיכת סין בארה"ב מול ברה"מ. ארה"ב הכירה ב"סין אחת" וב"טייוואן כחלק מסין". עליונות האינטרס האמריקאי ממחישה שהסכמי הגנה אינם חרוטים בסלע.

בנובמבר 1956 מסר אייזנהאואר לישראל מזכר התחייבות בתמורה לנסיגתה מחצי האי סיני: "לאף מדינה [מצרים] אין זכות למנוע בכוח שיט חופשי במפרץ [סואץ] ובמיצרי [טיראן]…. ארה"ב נכונה לפעול כדי להבטיח שיט חופשי….". ישראל השתכנעה שארה"ב תמנע הפרות מצריות.  אבל, ב-1967 כאשר ישראל הציגה בפני הנשיא ג'ונסון את ההפרות המצריות וההכנות למלחמה בישראל, הבהיר ג'ונסון שמזכר איינהאואר לא אושרר על ידי 2/3 הסנאט, ואין תמיכה בקונגרס למעורבות צבאית של ארה"ב: "אני טקסני גבוה, אבל ללא תמיכת הקונגרס אני נשיא נמוך… והמזכר לא שווה מטבע שחוק של 10 סנטים".  ההפרות המצריות, פינוי משקיפי האו"מ, והיעדר אמינות הערבויות, הביאו למלחמה ב-1967.

הערפול המכוון המאפיין ערבויות ביטחון ניכר גם באמנת נאט"ו (סעיף 5): "מוסכם על המדינות החברות להתייחס למתקפה צבאית על אחת כמתקפה על כולן…. וכל אחת תסייע למדינה המותקפת בכל אמצעי, כפי שתמצא לנכון, כולל כוח מזויין….".

כוח בינלאומי

כוח בינלאומי אינו עומד במבחן הזמן, צבאית ומדינית. הוא מביא לאשליית-ביטחון, מעניק רוח גבית לטרור ורוח נגדית לישראל. כוח בינלאומי בעזה יהיה מטרה לטרור אסלאמי, יפגע ביחסי ישראל ומדינות הכוח הבינלאומי, ויוסיף דלק למדורת האנטישמיות. הוא יחייב את צה"ל לתאם כל פעילות נגד הטרור עם הכוח הבינלאומי, ויהפוך את ישראל ממכפלן עוצמה עבור ארה"ב לנטל ביטחוני.

לדוגמא, ב-1978 הוקם יוניפי"ל כדי לקדם שלום וביטחון, וב-2006 הוגדל כוחו ל-10,000 חיילים, כדי להחזיר את המשילות הלבנונית לדרום, "שיהיה חופשי מנוכחות מזויינת שאיננה של ממשלת לבנון ויוניפי"ל, ולא יאפשר שום פעילות עוינת….". אבל, הרפיסות השורשית של כוח בינלאומי הקלה על השתלטות חיזבאללה על לבנון בכלל, והדרום בפרט, ועל תקיפת אזרחים בישראל, שהביאו למלחמה הנוכחית.

ב-2007 השתלט חמאס על רצועת עזה, והמשקיפים האירופאים ברחו ממעבר רפיח, ובכך הקלו על הזינוק בהברחת הנשק לרצועה.

ב-18 למאי 1967 התפנה כוח האו"מ מעזה וסיני, למרות הפרות בוטות של הצבא המצרי, וסלל את הדרך למלחמה.

השורה התחתונה

ביטחון ישראל מחייב שליטה צבאית ישראלית בלעדית ברצועת עזה, ולא ערבויות ביטחון וכוח בינלאומי, שאינם נשלטים על ידי ישראל, ותורמים לאשליה ביטחונית. לפי פרופ' אלן דאוטי מאוניברסיטת נוטרדאם: "יעילות הערבויות תלויה באינטרס ובנכונות הצד הערב לפעול נגד איומים…. חשש ארה"ב מהשלכה שלילית על היחסים עם מדינות ערב השפיע על אי-תגובה יעילה להפרות מצרים ב-1967…. ערבויות ביטחון הן ברכה מעורפלת….".

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3ezfHhU

ערבויות ביטחון של נשיא ארה"ב אינן חרותות בסלע, ובדרך כלל אינן מחייבות את הנשיאים הבאים. האמנם?

לפי סעיף 4 בהסכם הגז: "הצדדים מבינים שארה"ב מתכוונת… לסייע בביסוס ובקיום של אווירה חיובית ובונה לניהול דיונים וליישוב מוצלח של חילוקי דעות כלשהם במהירות האפשרית."

סעיף 4 הוא דוגמא קלסית למאפייני ערבויות הביטחון שמעניקה ארה"ב למדינות שונות מאז הקמתה ב-1776: היעדר-ספציפיות, עירפול מכוון, היעדר מימוש אוטומטי, פתח לפרשנויות שונות ומנוגדות, דרכי מילוט ממימוש בשעת מבחן, אם המימוש אינו משרת את טובתה של ארה"ב (ולא של ישראל).

לדוגמא, ברית נאט"ו הנחשבת להתחייבות הביטחונית המוצקה ביותר של ארה"ב לבעלות בריתה, מציינת בסעיף 5 שכל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."   כפי שהיא מוצאת לנכון….

זרעי ההרס הנוכחי באוקראינה נזרעו ב"מזכר בודפשט" מ-5 דצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקות אוקראינה ממאגר הנשק הגרעיני שהיה השלישי בגודלו בעולם. ב-2014 (כיבוש חצי האי קרים על ידי רוסיה) ו-2022 (פלישת רוסיה לאוקראינה) נחשפו ההבטחות הביטחוניות בערוותן. אז הבטיחו….

על ישראל להיות ערה למציאות זאת, ולא לשגות באשליות לגבי תוקף הערבויות של ארה"ב, שנועדו – בראש ובראשונה – לקדם את אינטרס ארה"ב, ולא להיגרר אחר אינטרסים של מדינות זרות. לכן, נוסח הערבויות מאפשר לארה"ב, תמיד, להפעיל שיקול דעת האם להתחמק ממימושן.

כמו כן, חוקת ארה"ב אינה רואה בחתימה נשיאותית על התחייבות בינלאומית סוף פסוק, אלא מחייבת אשרור על ידי 2/3 הסנאט (67 מ-100 הסנטורים). הסכם בינלאומי שאינו מאושרר אינו מחייב את ארה"ב, ולכן יכולה הייתה ארה"ב לפרוש ב-2018 מהסכם הגרעין שנחתם אך לא אושרר ב-2015. אשרור הסנאט אינו מובן-מאליו, מכיוון שחוקת ארה"ב שואפת למנוע מצב של נשיא-מלכותי, אינה מעניקה לנשיא סמכות בלעדית, ולכן שומרת על איזון בין הרשות המחוקקת והמבצעת בנושאי פנים וחוץ.

לדוגמא, ב-1999 ו-2000 חתם הנשיא קלינטון על הסכמים בינלאומיים לאיסור ניסויים גרעיניים והקמת בית-הדין הבינלאומי. אבל, ההסכם הראשון לא זכה אפילו לרוב רגיל בסנאט (51:48), והשני לא הובא להצבעה נוכח ההתנגדות הגורפת בסנאט.

טיוואן, דרום ויטנאם (ז"ל) וניו-זילנד חשו על בשרן את האמינות המוגבלת של ערבויות ארה"ב, כאשר זו ביטלה חד-צדדית ב-1979, 1975 ו-1986 את הסכמי ההגנה שנחתמו עימן ב-1955, 1973 ו-1951.

הצגת הערבויות של ארה"ב בהסכם הגז כהישג מלמדת על אי-הכרת סוגיית הערבויות האמריקאיות ואי-הפקת לקחים משגיאות העבר.  לדוגמא:

*ב-2000 לא מומשה התחייבות הנשיא קלינטון להעניק 800 מיליון דולרים למימון נסיגת צה"ל מלבנון, עקב הסתייגות שני בתי הקונגרס שהם בעלי "כח הארנק" בארה"ב.

*ב-1979 – לקראת סיום המו"מ לשלום בין ישראל למצרים – ניסה הנשיא קארטר להשחיל התייחסות למו"מ עתידי על רמת הגולן. בתגובה, הציג רה"מ בגין בפני קארטר את התחייבות הנשיא פורד מ-1975 (בתמורה לנסיגת ישראל ממפרץ סואץ למעבר המיתלה בחצי האי סיני): "ארה"ב תעניק משקל רב לעמדת ישראל שכל הסכם עם סוריה יתבסס על נוכחות ישראל בגולן". קארטר הזכיר לבגין שהוא אינו כפוף להתחייבויות בלתי-מאושררות של קודמיו בבית הלבן.

*ב-1967 דרש רה"מ אשכול מהנשיא ג'ונסון לממש את התחייבות הנשיא אייזנהאואר מ-1957 – שניתנה תמורת נסיגת ישראל מסיני – לפעול נגד הפרת פירוז חצי האי סיני על ידי מצרים, נוכח היערכות מצרים למלחמה. בתגובה הבהיר ג'ונסון שלפי חוקת ארה"ב התחייבות נשיאותית בלתי-מאושררת אינה מחייבת אותו. הוא הוסיף שהוא אמנם טקסני גבוה, אבל נשיא נמוך מול קונגרס המתנגד למעורבות צבאית מעבר לים.

לסיכום, הסכמים מדיניים עם ארה"ב חייבים להרחיב – ולא לצמצם – את כח ההרתעה של ישראל ואת עצמאות פעולתה הביטחונית והמדינית. הם חייבים לקדם – ולא להסיג – את מעמד ישראל כיצרן-ביטחון לאומי ולא כצרכן-ביטחון לאומי, כמכפלן-עוצמה עבור ארה"ב, כנכס ולא נטל אסטרטגי.

שילוב ערבויות בהסכם הגז מלמד שישראל נחושה ללמוד מתקדימים על ידי חזרה על – ולא הימנעות מ- שגיאות העבר.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

"מידה", https://bit.ly/2Yt9gCo

גם כאשר אנו עומדים בפני ממשל אמריקני אוהד, בכל הקשור להחלטות ישראליות גורליות אי-אפשר להתנות את קידומן של ההחלטות בהסכמת ארה"ב.

כאשר ישראל מקבלת החלטות מדיניות גורליות מול נשיא אמריקני, היא חייבת לשאול: האם התחייבות בינלאומית של נשיא אמריקאי מחייבת את הנשיאים הבאים אחריו?

ההיסטוריה של ארה"ב, מאז הקמתה ב-1776, מוכיחה שהתשובה שלילית. תוקף ומהות ההתחייבויות הבינלאומיות של ארה"ב כפופים לחוקת ארה"ב, מאזן הכוחות בין הקונגרס לבין הנשיא בארה"ב, ואינטרס ארה"ב כפי שמגדיר אותו הנשיא המכהן בזמן מימוש ההתחייבות, ולא הנשיא שיזם את ההתחייבות.

התחייבויות מוגבלות וזמניות

פרופ' מיכלה פומרנץ מהאוניברסיטה העברית מציגה מספר מאפיינים קריטיים של התחייבויות ארה"ב. לדוגמא, אי-ספציפיות, המאפיינת גם את תכנית טראמפ. התכנית מתייחסת לשליטה ביטחונית מירבית של ישראל מנהר הירדן עד לים התיכון. אבל מי מגדיר "שליטה מירבית"? האם יועצי טראמפ או יועצי ביידן? מכסימליסטים או מינימליסטים? לכל יועץ תפישת עולם שונה המחזקת או מחלישה את ה"שליטה".

גם רשימת ההתחייבויות שעל הפלסטינים למלא כתנאי להקמת מדינה פלסטינית נתונה לפרשנויות מחמירות או מקילות. אסכולת טראמפ טוענת שעל הפלסטינים להפוך לקנדים כדי לקבל מדינה, אך אסכולת ביידן (ואסכולה-אחות בישראל) טוענת שהפלסטינים זכאים למדינה כבר עכשיו, וכי על ישראל להפגין נדיבות מפליגה בכל הקשור לעמידת הפלסטינים בתנאים.

לראיה, ב-1993 ערפאת ומחמוד עבאס קיבלו על עצמם, לכאורה, שורה של התחייבויות, כולל ביטול "האמנה הפלסטינית", הכרה בישראל ובירושלים כבירת ישראל, מלחמה בטרור ובחינוך לשנאה, ועוד. אבל, למרות הפרות מיידיות, בוטות ושיטתיות של ההתחייבויות הללו, ערפאת הפך למבקר מתמיד בבית-הלבן וקיבל פרס נובל לשלום. ערפאת ומחמוד עבאס אף זכו לעדויות-אופי מחמיאות, חיבוקים ולחיצות-יד מהנשיאים קלינטון ואובמה ומכל ראשי הממשלה מ-1993 ועד היום, ולכן קיבלו את חברון (1997) וסיוע שנתי אמריקאי של כ-400 מיליון דולרים (שקוצץ על-ידי הנשיא טראמפ).

מאפיין שני של התחייבויות ארה"ב הוא אי-אוטומטיות, לפיו מימוש התחייבויות נתון לשיקול הנשיא, ומותנה בתפישת עולמו והערכתו את השפעת המימוש – או הימנעות ממימוש – על אינטרס ארה"ב.

מאפיין שלישי הוא שכל התחייבות פתוחה לפרשנויות, והפרשנות הקובעת היא של הנשיא בכפוף לאינטרס ארה"ב, תוך דחיקת פרשנויות והסתייגויות הצד השני לקרן זווית.

דוגמא לדברים היא ברית ההגנה של מדינות נאט"ו. הברית פתוחה לפרשנויות, אינה ספציפית ואינה אוטומטית: "המדינות החברות מסכימות שהתקפה על אחת מהן תחשב כהתקפה על כולן…. כל מדינה… תסייע למדינה המותקפת… באופן שתמצא לנכון, כולל שימוש בכח צבאי". הנקודה ברורה לכל מתבונן.

איזונים ובלמים בממשל

מבחינה הממשל האמריקני, כדי לאשרר התחייבות בינלאומית על הנשיא להשיג תמיכה של 2/3 בסנאט (67 סנטורים). תמיכה כזו אינה מציאותית היום לאור מאזן הכוחות בסנאט (53 רפובליקנים ו-47 דמוקרטים), והשלילה הסוחפת של הדמוקרטים את יוזמות הנשיא טראמפ.

למשל, בשנים 1999 ו-2000 חתם הנשיא קלינטון על הסכמים בינלאומיים לאיסור ניסויים גרעיניים והקמת בית-הדין הבינלאומי. אבל ההסכם הראשון לא זכה אפילו לרוב בסנאט (51:48), והשני כלל לא הובא להצבעה נוכח ההתנגדות הגורפת בסנאט.

על מגבלות התחייבויות הממשל האמריקני אפשר גם ללמוד מגורל הסכמי ההגנה בין ארה"ב לניו-זילנד (1951) ובין ארה"ב לטייוואן (1955), שבוטלו חד-צדדית על-ידי האמריקנים ב- 1986 ו-1979. יכולתו של נשיא להתחמק  ממימוש התחייבויות בינלאומיות קיבלה גושפנקה ממשרד המשפטים האמריקאי ב-15 לנובמבר 2001: "לנשיא יש סמכות חוקתית לבטל ולהשעות אמנות בינלאומיות".

ומה לגבי ישראל?

בשנת 2000 התחייב קלינטון להעניק 800 מיליון דולרים למימון נסיגת צה"ל מלבנון. אלא שהמימון המובטח לא הגיע עקב הסתייגות הקונגרס שהוא בעל "כח הארנק" בארה"ב.

ב-1967 – נוכח הכנות המלחמה של מצרים, סוריה וירדן – פנה רה"מ אשכול לנשיא ג'ונסון ודרש לממש את התחייבות הנשיא אייזנהאואר מ-1957 (שניתנה כדי לשכנע את ישראל לסגת מחצי האי סיני).  התחייבות אייזנהאואר נתפשה בישראל כמחוייבות ארה"ב למעורבות צבאית בתגובה להפרה מצרית של פירוז סיני והטלת סגר על נמל אילת.

אבל הנשיא ג'ונסון הבהיר לאשכול שלפי חוקת ארה"ב התחייבות נשיאותית אינה מחייבת את הנשיאים הבאים. הוא הוסיף שהוא אמנם טקסני גבוה אבל נשיא נמוך מול קונגרס המתנגד למעורבות צבאית מעבר לים. ג'ונסון אף הזהיר שאם ישראל תפעל לבד – היא תישאר לבד. מזכירי החוץ וההגנה, ראסק ומקנמארה, הזהירו שישראל "תשכח מארה"ב" אם תפתח במלחמת-מנע.

למזלה של ישראל, אשכול לא המתין ל"אור ירוק" מהבית-הלבן כדי לממש את עצמאות הפעולה המדינית והביטחונית של ישראל, ופתח במתקפת מנע ששיחררה את ישראל מאיום קיומי.

ב- 1979 – לקראת סיום המו"מ לשלום בין ישראל למצרים – ניסה הנשיא קארטר להשחיל להסכם גם התייחסות למו"מ עתידי על רמת הגולן. בתגובה, הציג רה"מ בגין בפני קארטר את התחייבות הנשיא פורד מ-1975 (בתמורה לנסיגת ישראל ממפרץ סואץ למעבר המיתלה בחצי האי סיני): "ארה"ב תעניק משקל רב לעמדת ישראל שכל הסכם עם סוריה יתבסס על נוכחות ישראל בגולן". קארטר בתגובה הזכיר לבגין שהוא אינו כפוף להתחייבויות קודמו בבית הלבן.

ישראל הריבונית

העובדות הנ"ל אינן מהוות ביקורת על ארה"ב, הדבקה בחוקתה ושוקדת על האינטרסים שלה, אלא תזכורת למעצבי-מדיניות ודעת קהל בישראל על הצורך להכיר את מגבלות ההתחייבויות של ארה"ב, וללמוד מתקדימים כדי שלא לחזור על שגיאות גורליות.

בכל הקשור לפרשנויות של ההתחייבויות – ולאור הזעזועים בזירה הפוליטית בארה"ב ובמזרח-התיכון – מן הראוי להתנהל לפי התרחיש הגרוע (פרשנות מאכזבת על-ידי נשיא ארה"ב) ולא התרחיש הטוב ביותר (תמיכת הנשיא בפרשנות הישראלית).

כתוצאה מכך על ישראל לדבוק במסורת ראשי הממשלה בן-גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, ולשמור על עצמאות הפעולה המדינית והביטחונית – ולא להמתין ל"אור ירוק" מארה"ב – גם לגבי החלת החוק הישראלי ביו"ש ובקעת הירדן.

כך פעל בן-גוריון, כאשר הכריז על הקמת המדינה למרות התנגדות חריפה של מחלקת המדינה, הפנטגון, ה-CIA, ה"ניו יורק טיימס", והתלבטות הנשיא טרומן עד הרגע האחרון. כך הוא פעל כאשר הגדיל את שטח המדינה ב-30% כתוצאה ממלחמת השחרור, חרף האיומים מארה"ב והקהיליה הבינלאומית.

כך פעל אשכול כאשר פתח במלחמת מנע ב-1967, איחד את ירושלים והקים את השכונות והישובים הראשונים מעבר ל"קו הירוק". כך פעלה גולדה מאיר שהרחיבה את הנוכחות היהודית מעבר ל"קו הירוק".  כך פעל בגין שהפציץ את הכור הגרעיני בעיראק והחיל את החוק הישראלי ברמת הגולן. וכך פעל שמיר כאשר תיגבר את נוכחות ישראל ביו"ש. הפעולות הללו ספגו בזמנן ביקורת רבה, אך שידרגו את ההערכה ארוכת-הטווח לתדמית ההרתעה של ישראל. הזמן גם הוכיח שמדובר בצעדי מדיניות נבונים ביותר. זה הזמן לגלות את אותן נחישות ועוצמה.

ראיון עם שמעון כהן ל"ריבונות", כתב עת מדיני, 14 פברואר 2020

את הדיל של טראמפ רואה יורם אטינגר, ציר ישראל לשעבר בוושינגטון, כהוכחה מדאיגה מאוד לנתק בין רוקמי התכנית למציאות הים תיכונית, וכשהנתק הזה מתערבב עם יחס מקל מדי להתנהלות הפלשתינית מאז שנות החמישים, התוצאה עלולה להיות טראגית.

*"ההנחה שמדינה פלשתינית יכולה להיות מפורזת ומנותקת מטרור ומחינוך לשנאה, מחד, והמציאות במזרח התיכון, מאידך, הם דבר והיפוכו", אומר אטינגר המונה אחת לאחת את מגרעות התכנית, ונדמה שכל אחת מהן אמורה להוות פרוז'קטור אזהרה למדינאי ישראל.

*"ישראל היא מדינה עצמאית וריבונית, וככזו היא חייבת לשמור לעצמה את עצמאות ההחלטה המדינית והצבאית, כמו שעשה בן גוריון במהלך מלחמת השחרור כשעמד מול לחצים אמריקאיים ובינלאומיים אדירים. למרות הלחצים הללו הוא סיפח את מערב ירושלים למדינה היהודית ולא הסכים לפנות שטחים בנגב ובגליל שהעולם ראה בהם ככבושים", הוא אומר ומזכיר גם את צעדיו של לוי אשכול בעת איחוד ירושלים והבנייה בה בניגוד ללחצים מוושינגטון.

"בדצמבר 81 בגין הכריז על החלת החוק בגולן. הנשיא רייגן, שהיה אוהד ישראל, הודיע לו שהוא משעה הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני שהיה המתקדם ביותר בין המדינות, ומקפיא אספקת מערכות נשק לישראל. בגין הגיב לכך ואמר ששום איום ועונש לא ירתיעו אותו מסיפוח רמת הגולן. היום המצב הרבה יותר נוח לישראל. הסיבה לכך היא ששליטת ישראל בבקעת הירדן וביו"ש מקדמת את ההרתעה הישראלית ובכך היא תורמת למעמדה של ישראל כמכפילת כוח עבור האמריקאים". אטינגר קובע כי "ישראל חזקה ביו"ש ובבקעה היא תעודת ביטוח לבית המלוכה ההאשמי ולמדינות הפרו אמריקאיות במפרץ הפרסי".

*אטינגר מעגן את טיעוניו גם בניסיונו הדיפלומטי ובהיכרות עם המדינאות האמריקאית. את הבטחותיו של טראמפ לערבות אמריקאית שתמנע התחמשות טרוריסטית של הישות הפלשתינית שתוקם, הוא מציע להכניס לפרופורציות המותאמות לחוקה האמריקאית. "צריך לברך על ערבויות והתחייבויות אמריקאיות, אבל לא ליפול למלכודת שסבורה שהבטחה של טראמפ תחייב גם את ממשיכו. החוקה האמריקאית מבהירה באופן ברור שהבטחה נשיאותית ללא גיבוי של שני שליש מהסנאט לא מחייבת אף נשיא שבא אחרי הנשיא המתחייב, וגם הנשיא המתחייב עצמו יכול לחזור בו בהתאם לסיטואציה המשתנה".

לביטול התחייבויות מהסוג הזה, מציין אטינגר, יש לא מעט תקדימים. אחד מהם, מימיו של ג'ימי קרטר שביטל באבחה אחת הסכם חתום עם טאיוון לאחר שהגיע למסקנה שכדאי להעדיף את האינטרס הסיני על פני ההסכם החתום. תקדים נוסף נוגע לנו: "בן גוריון נסוג מסיני לאחר התחייבות אמריקאית שאם מצרים תפר את הפירוז ותטיל סגר על מצרי טיראן ארה"ב תפעל להסרת הסגר והחזרת הפירוז", מזכיר אטינגר ומוסיף את סופה של ההתחייבות הזו כאשר בימים שטרם מלחמת ששת הימים נסגרו מיצרי טיראן. "לוי אשכול פנה לג'ונסון והראה את ההתחייבות של אייזנהאואר והתשובה הייתה שמדובר בהחלטה נשיאותית שניתן לבטלה. בלשונו הציורים הוסיף ג'ונסון ש'זה לא שווה גם מטבע של עשרה סנט'. מסתבר שבן גוריון ויועציו לא ידעו את המבוך של הממשל האמריקאי והחוקה האמריקאית".

*"מעבר לכך", מזכיר אטינגר למי שבמקרה שכח, "טראמפ אינו נשיא לעד. במקרה הטוב ביותר הוא יהיה נשיא עד 2025, ובמקרה הפחות טוב עד 2021. אם אכן טראמפ לא יהיה בבית הלבן ב-2021 הוא יוחלף בנשיא דמוקרטי שהדבר החשוב ביותר בעיניו יהיה לנתץ כל דבר שיש עליו טביעות אצבע של טראמפ. אני יכול לראות בעיני רוחי שיחה בין נשיא דמוקרטי, שתפיסתו יונית מאוד ואולטרה אולטרה ליבראלית, ולא חסרים מועמדים כאלה, עם ראש ממשלת ישראל בעתיד שישאל למה ארה"ב לא מגיבה למחסני נשק במדינה הפלשתינית העתידה לקום ומתעלמת מההסתה שנמשכת. הנשיא ישיב לו שהוא לא טראמפ. הוא דווקא מבין את רצונם של הפלשתינים שאיש לא מצפה שיהפכו ביעף למלאכים".

בעתיד, מזהיר אטינגר, אם חלילה תקום כאן מדינה פלשתינית איש בעולם לא יקבל את שלילת זכותה כמדינה ריבונית לחימוש כוחות הביטחון שלה.

"מעבר לכך, איש לא יודע מה תהיינה התוצאות בבחירות הקרובות בישראל, אבל בהחלט יש אפשרות שתקום כאן ממשלת שמאל. האם מישהו מעלה על דעתו שהפרשנות של ראש ממשלה משמאל לדבקות פלשתינית בהתחייבויות היא חרוטה בסלע? בשום פנים".

*בסקירה היסטורית שהוא מבצע על פני המזרח התיכון מוכיח יורם אטינגר כי ככל שניתן לפלשתינים יותר חופש כך עלה רף הטרור שהם יצרו. כך היה בירדן לפני ספטמבר השחור, כך היה בהמשך גם בלבנון כשהפלשתינים שהמלך הירדני גירש מארצו הציתו שם מלחמות אזרחים והיו גם אחראים לפלישה הסורית ללבנון. עוד הוא מזכיר את 400 אלף הפלשתינים שנקלטו מאז שנות החמישים בכווית, שם קיבלו מרחב פעולה פיננסי, חברתי ופוליטי אך בתמורה העניקו סיוע צבאי ומודיעיני לפלישה של סאדאם חוסיין למדינה. "גם אצלנו הם קיבלו מה שלא ניתן להם בשום מקום. הבאנו לכאן מאה אלף מהם מטוניס, הבטחנו להם רווחה וחופש וקיבלנו חינוך לשנאה חסרת תקדים וטרור חסר תקדים".

*ברוח זו משוכנע אטינגר כי המחוות הכלכליות שמבטיח טראמפ לפלשתינים והאמונה שלו בכך שבכוחן יהיה למתן אותם הן הוכחה לניתוק מהמציאות המזרח תיכונית. "אני לא אומר בביטחון מלא שזה יתממש כך, אבל במזרח התיכון חשוב מאוד להכיר את הזירה של 1,400 השנים האחרונות מאז הופעת האיסלאם. התרחיש הטוב ביותר לא קיים במזרח התיכון. זה אזור של תרחישים גרועים ורעים. זה אולי נעים לשמוע תרחישים טובים על התמערבות והשתלבות הפלשתינים בהלך הרוח המתקדם, אבל ישראל חייבת להכין את עצמה לתרחיש הרע ביותר ולא לטוב ביותר".

*אטינגר אינו מתעלם מיכולותיה הצבאיות של ישראל, ועם זאת הוא מטיל ספק ביכולת הישראלית לעמוד מול תרחישים קשים שעשויים להתגלגל לפתחה. "כדי להבין את הצפוי ביהודה ושומרון מספיק להחמיר את התרחש בעזה פי כמה וכמה. מטרת הטרור היא לא להרוג ישראלים אלא לפגוע במורל ובכוח העמידה, לייצר פסימיות לגבי העתיד, מה שעלול לגרור הגירה מהארץ. אם לא ניתן יהיה לנסוע בכביש שש או בכביש אחד ובכבישים אחרים באופן בטוח, ובנוסף הדברים ילוו בתרחישים עזתיים בשפלה, קיים חשש של ממש שחלקים נרחבים בציבור יאבדו את אמונם בהנהגה וביכולת העמידה ויעזבו".

*לנוכח כל אלה סבור אטינגר כי "ישראל חייבת לספח את בקעת הירדן ובשום פנים ואופן לא כחלק מעסקת חבילה שיש בה מדינה פלשתינית. זו עסקה שעלולה להיות הדבר שיעביר את תהליך אוסלו מהילוך ראשון או שני להילוך חמישי".

"ישראל היום", https://bit.ly/2lLac4g

English edition  https://bit.ly/2kF0zDX

בניגוד למחשבה המקובעת, הסכם הגנה חיובי משדרג עצמאות ביטחונית של ישראל ושולל תלות בצבא ארה"ב והצבתו בגבולות ישראל.

הסכם הגנה מעשי לא בא להגן על ישראל אלא לקדם עמידה בפני אתגרים ואיומים משותפים: יכולות קונבנציונליות, בליסטיות וגרעיניות של האייתולות באיראן, טרור אסלאמי גלובלי, איומים קיומיים על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, אלימות והפכפכות במזרח התיכון, וקידום יתרון טכנולוגי ביטחוני של ארה"ב וישראל.

הסכם הגנה בעל-ערך שופך אור על הכביש הדו-סטרי בין ישראל לארה"ב: הרחבת מערכות נשק אמריקאיות המוצבות בישראל לשימוש ארה"ב וישראל בזמן חרום; העמקת שתופי פעולה מודיעיניים, לוחמה בטרור ואימונים משותפים; טיפוח יתרון איכותי ישראלי על ידי אספקה משודרגת של מערכות נשק מתוחכמות לישראל; שדרוג מתקני נמלי חיפה ואשדוד לצרכי הצי ה-6; הקמת קרנות משותפות לעידוד שתופי פעולה בין תעשיות ביטחוניות בתחומי חלל, בליסטיקה, לוחמת סייבר, בינה אנושית, רובוטיקה, כלי טיס לא-מאויישים, וכו'.

הסכם הגנה יעיל ממנף יכולות מבצעיות וטכנולוגיות של ישראל לקידום מעמד ארה"ב בצומת הקריטית של הים התיכון-אירופה-אפריקה-אסיה, המהווה מוקד טרור איסלמי גלובלי, הפצת טכנולוגיות בליסטיות וגרעיניות, והתפרצויות אלימות מקומית ובין-מוסלמית. חיוניות ישראל משתדרגת ככל שאירופה מתמוססת. ככל שמתעצמת תדמית ההרתעה הישראלית כן קטן הצורך האמריקאי להגדיל נוכחות צבאית במזרח התיכון.

הסכם הגנה ראוי ידגיש את מעמד ישראל כמעבדה חסכונית בתנאי קרב של תעשיות ביטחוניות בארה"ב, החוסכת לארה"ב מליארדי דולרים של מחקר ופיתוח, מרחיבה יצור ויצוא נשק אמריקאי ואת היקף התעסוקה בארה"ב. נסיון הקרב הישראלי תורם לגיבוש תורות לחימה של צבא ארה"ב.

הסכם הגנה מוצלח אינו מצמצם את חופש הפעולה של ישראל שהפך אותה מנטל לנכס אסטרטגי של ארה"ב. לדוגמא, ב-1981 ו-2007 השמידה ישראל כורים גרעיניים בעיראק וסוריה – למרות התנגדות ארה"ב – ובכך מנעה מארה"ב עימות גרעיני במלחמת המפרץ ב-1991, ומלחמות אזרחים גרעיניות בעיראק ובסוריה. ב-1967 פתחה ישראל במלחמת-מנע – חרף התנגדות ארה"ב – ריסקה את צבא נאצר הפרו-סובייטי שפעל להפלת משטרים ערביים פרו-אמריקאים, ומנעה פגיעה דרמטית באינטרס ארה"ב.

הסכם הגנה מוצלח עוסק באיומים אזוריים וגלובלים ולא בסכסוך הערבי-ישראלי ובעניין הפלסטיני שאינו גורם מפתח בזעזועי המזרח התיכון, לא בבת-עין של מנהיגי ערב, ולא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי.

אל לישראל להתפתות להסכם הגנה תמורת נסיגה מרכסי יו"ש, מכיוון שכל הסכם הגנה אמריקאי כפוף לחוקת ואינטרס ארה"ב, פתוח לפרשנויות ועמוס דרכי-מילוט. לדוגמא, ברית נאט"ו מחייבת לשקול "צעדים ראויים" מול תוקפנות; ב-1972 פרשה ארה"ב מהסכם עם ברה"מ על הגבלת טילים בליסטים; ב-1979 פרשה מהסכם הגנה עם טאייוואן; ב-1985 פרשה מהסכם ביטחון עם ניו זילנד; ב-1967 לא מימש הנשיא ג'ונסון את התחייבות הנשיא אייזנהאואר מ-1957 לפעול צבאית נגד חסימת מיצרי טיראן על ידי מצרים בטענה – הנכונה – שהתחייבות נשיא אינה מחייבת את הבאים אחריו.

הסכמי הגנה הפיכים; נסיגה מרכסי יו"ש אינה הפיכה, אלא במחיר דמים.

ערבויות ביטחון אמריקאיות חייבות להרחיב – ולא לצמצם – את עצמאות הפעולה של ישראל, לשדרג – ולא להסיג – את תרומת ישראל לארה"ב. על ערבויות ביטחון לשדרג את יכולות ישראל כשותף אסטרטגי בכיר של ארה"ב המייצר ביטחון לאומי (נכס), ולא לדרדר את ישראל לרמה של מדינת חסות הצורכת ביטחון לאומי (נטל).

הכפפת עצמאות הפעולה הישראלית לערבויות ביטחון אמריקאיות עלולה להיות קטלנית, כפי שהיה במלחמת יום הכיפורים. רה"מ גולדה מאיר נמנעה ממתקפת-מנע לשיבוש המתקפה המצרית-סורית, כדי להבהיר לארה"ב שישראל היא הקורבן ולא התוקפן. ישראל עמדה על סף השמדה והטראומה עדין מכרסמת בתודעה הלאומית.

העדפת ערבויות ביטחון אמריקאיות על פני עצמאות הפעולה תמנע מארה"ב תרומה אסטרטגית כגון הפצצת הכור העיראקי ב-1981, שהצילה את סעודיה, כווית ומדינות המפרץ מציפורניו של צדאם חוסיין, וחסכה לארה"ב עימות גרעיני מול עיראק ב-1991.

שיעבוד עצמאות הפעולה לערבויות ביטחון אמריקאיות מתעלם מלקחי העבר וממגבלות שורשיות של הערבויות, ועלול לפגוע אנושות בריבונות ובכוח ההרתעה של ישראל.

ב-1954נחתמה ואושררה ברית הגנה ארה"ב-טייוואן, אך ב-1978 הודיע הנשיא קרטר, חד-צדדית, על ביטולה ב-1980. ב-1973 חתמה ארה"ב על הסכם שלום עם דרום וצפון וייטנאם, אך ב-1975 לא פעלה נגד השתלטות הצפון על הדרום.

חוקת ארה"ב מאפשרת התחמקות מהתחייבויות בינלאומיות ומשעבדת אותן לשיקול בלעדי אמריקאי. ניסוחן מעורפל, ונטול מימוש אוטומטי.

חוקת ארה"ב אינה רואה בחתימת נשיא על התחייבות בינלאומית סוף פסוק. היא דורשת אשרור בריתות על ידי 2/3 הסנאט, שאינו מעניק לנשיא סמכות בלעדית מחשש להפרת האיזון בין הרשות המחוקקת והמבצעת השוות בעוצמתן. ב-1999 דחה הסנאט את האמנה לצמצום ניסויים גרעיניים שנחתמה ע"י הנשיא קלינטון. הסכמי נשיא שאינם זוכים לאשרור סנאט אינם מחייבים את ארה"ב.

מ-1950 עד 1955 התחייבה ארה"ב לספק לישראל מערכות נשק להרתעת הערבים. אי-מימוש ההתחייבות הקצין את התוקפנות הערבית ותרם לפריצת מלחמת 1956.

בפברואר 1957 הגיעו ישראל וארה"ב להבנות על נסיגת ישראל מסיני. בניגוד לפרשנות ארה"ב, ישראל ראתה בכך התחייבות אמריקאית לפעולה צבאית לשמירת חופש השיט הישראלי במצרי טיראן. במאי 1967 חסמה מצרים את מצרי טיראן, פלשה לסיני, הקימה פקוד משותף עם סוריה וירדן והכריזה על מטרתה להשמדת ישראל. ירושלים ציפתה למימוש הבנות 1957, אך וושינגטון העדיפה פעילות רב-לאומית בחסות האו"מ. הנשיא ג'ונסון לחץ להימנע מיוזמה צבאית ישראלית והזהיר: "ישראל תישאר לבד, אם תפעל לבד". מזכירי המדינה וההגנה, ראסק ומקנמארה, הבהירו: "אם ישראל תפתח במלחמה, עליה לשכוח מארה"ב…" העמדה האמריקאית עודדה את הערבים וחייבה את ישראל למתקפת-מנע.

ב-1970 התחייבה ארה"ב למנוע את ניוד הטילים המצריים לכיוון תעלת סואץ. הטילים התקרבו לתעלה, ארה"ב נמנעה מתגובה נאותה וישראל שלמה מחיר איום ב-1973. ב-1991 הסכימה ישראל לא להגיב לטילים מעיראק. ארה"ב התחייבה להקדיש 30% מהפצצות האוויר להשמדת משגרי טילים במערב עיראק. אבל, רק 3% הוקדשו ואף משגר טילים לא נפגע.

וויתור על הזכות הטבעית לעצמאות הפעולה הצבאית– במיוחד במזרח התיכון האלים, הבוגדני והתזזיתי – מבטאת נחישות ללמוד מהעבר ע"י חזרה על – ולא הפקת לקח מ- שגיאות קריטיות.

1.

  • מורכבות נושא ההתנחלויות.
    אם בנייה יהודית ביו"ש משבשת את המו"מ ע"י קביעת עובדות בשטח, מדוע מותרת שם בנייה ערבית הגדולה עשרות מונים?! אם עקירת ישובים יהודיים ביו"ש מקדמת שלום, מדוע עקירת ישובים ערביים מסכנת שלום?! הקריאה לעקירת ערבים מתחומי "הקו הירוק" אינה מוסרית, אך מדוע הקריאה לעקירת יהודים מיו"ש מוסרית?! אם 300,000 יהודים ביו"ש הם מכשול לשלום, מדוע 1.5 מיליון ערבים ב"קו הירוק" הם דו-קיום בשלום?! אם ההתנחלויות ביו"ש הן (ה)מכשול לשלום, מדוע הוקם אש"פ ב-1964?! מדוע פרץ הטרור הפלסטיני בשנות ה-20', ה-30' וה-40'?! מדוע פרצו מלחמות 1948/9, 1956 ו-1967?! מדוע פרץ טרור חסר-תקדים בעקבות אוסלו 1993 ועקירת 25 התנחלויות ב-2005?! לפי המשפט הבינלאומי, נוכחות ישראל ביו"ש מעוגנת בזכות ההגנה העצמית, הריבון האחרון ביו"ש היה המנדט הבריטי שהועיד (בסעיף 6) את יו"ש להתיישבות יהודית, והחלטת מועצת הביטחון 242 והסכם אוסלו אינם אוסרים על בנייה יהודית ביו"ש. הקפאת, האטת ועקירת הבנייה היהודית הקצינו את הלחץ והטרור – מה תהיה השלכת הקפאה נוספת?!

 

  1. הבטחות, ערבויות והתחייבויות של נשיאי ארה"ב אינן "כסף בבנק". הן עתירות דרכי-מילוט, עמומות, משוללות מנגנון הפעלה אוטומטי ומיושמות רק אם משרתות את אינטרס ארה"ב. אפילו החוזה המחייב ביותר של ארה"ב – עם נאט"ו – משאיר את הפעלת הכוח הצבאי האמריקאי לשיקול הדעת של וושינגטון.

 

  1. תקדימים של התחייבויות אמריקאיות מעוררים תהיות.
    הסכם הגנה עם טייוואן נחתם ב-1954 ע"י הנשיא אייזנהאואר אך בוטל ב-1979 ע"י הנשיא קרטר. ב-1957 נסוגה ישראל מסיני תמורת התחייבות נשיאותית של אייזנהאואר לשלוח צבא אמריקאי לעזרת ישראל אם מצרים תפלוש לסיני. ב-1967 התנער הנשיא ג'ונסון ממחויבות קודמו. ב-1975 שלח הנשיא פורד מכתב לרה"מ רבין – בתמורה לנסיגה בסיני – ובו ציין "שארה"ב תעניק משקל כבד לעמדת ישראל שכל הסכם שלום עם סוריה יהיה מבוסס על הישארות ישראל ברמת הגולן." ב-1979 הבהיר קרטר שהמכתב לא מחייב אותו. ב-1991 הבטיח הנשיא בוש לשקול בחיוב הענקת ערבויות להלוואות בסך 10 מיליארד דולרים בתמורה להבלגת ישראל נוכח מתקפת טילים מעיראק. ישראל הבליגה אך בוש התכחש להבטחה. ב-2000 הבטיח הנשיא קלינטון 800 מיליון דולרים למימון הנסיגה מלבנון. המימון לא הגיע עד היום.

 

  1. נשיא אמריקאי אינו כל-יכול והקונגרס יכול להעניק לישראל את מבוקשה. נשיא אמריקאי אינו "הממשל" אלא שליש "ממשל" ושקול בעוצמתו לשליש נוסף, הקונגרס. נשיא אינו ראש המפלגה, אינו קובע את רשימת המועמדים לקונגרס, אינו קובע מי יהיו מנהיגי הקונגרס, אינו קובע אלו חוקים ידונו בקונגרס ומוגבל ע"י מערכת איזונים וריסונים וע"י הפרדה מוחלטת בינו לבין הקונגרס. הקונגרס – ולא הנשיא – סיים את המעורבות הצבאית האמריקאית בוייטנאם, לאוס, קמבודיה, אנגולה וניקרגואה, הביא ליציאת היהודים מברה"מ, קיצץ את סיוע החוץ לתורכיה, האיץ את נפילת המשטר הלבן בדרום אפריקה, ועוד. ב-1991 כפה הקונגרס על בוש העברת מערכות נשק בשווי 700 מיליון דולרים ומענק חרום בסך 650 מיליון דולרים לישראל, ואת שדרוג מתקני נמל חיפה לצרכי הצי ה-6.
  2. הקונגרס שותף בעיצוב מדיניות חוץ וביטחון ומופקד על התחיקה. השפעת הקונגרס נוסקת בעתות משבר כלכלי (היום) והשפעת הנשיא נוסקת בעתות משבר ביטחוני. תוחלת החיים הפוליטיים של מנהיגי הקונגרס ארוכה יותר מתוחלת החיים הפוליטיים של נשיאים. ב-1995 וב-1999התכוון הקונגרס להורות לנשיא להעתיק את שגרירות ארה"ב לירושלים, אך ראשי ממשלת ישראל פעלו לסירוס התחיקה. באוקטובר 1998 – לפני כינוס "וועידת וואיי" – הבהירו מנהיגי הדמוקרטים בקונגרס לנשיא קלינטון שלא יניחו ללחוץ על ישראל, אך רה"מ הישראלי איגף אותם משמאל. הקונגרס – "בעל המאה" בוושינגטון – יכול ליזום, להשעות, לשנות, לבטל ולכפות מדיניות על הנשיא. הקונגרס יכול להורות לנשיא להטיל וטו באו"מ ולספק לישראל מערכות ביטחוניות חיוניות.

 

האם ממשלת ישראל תלמד מההיסטוריה ע"י חזרה על – או הימנעות מ- שגיאות הרות אסון?!

ההמתנה הדרוכה של ראש הממשלה והשרים למכתב הנשיא אובמה המפרט את התחייבויות ארה"ב – בתמורה להארכת הקפאת הבנייה היהודית ביו"ש – מעוררת תהיות לגבי הבנתם את משמעות ואמינות המכתב?

תקדימים מבהירים שהבטחות, ערבויות והתחייבויות של נשיאי ארה"ב אינן "כסף בבנק". הן עתירות דרכי-מילוט, עמומות, מועדות לפרשנויות מנוגדות, משוללות מנגנון הפעלה אוטומטי ומיושמות רק אם משרתות את אינטרס ארה"ב. אפילו החוזה המחייב ביותר של ארה"ב – עם נאט"ו – משאיר את הפעלת הכוח הצבאי האמריקאי לשיקול הדעת של וושינגטון.

לדוגמא, הסכם הגנה עם טייוואן נחתם ב-1954 ע"י הנשיא אייזנהאואר אך בוטל ב-1979 ע"י הנשיא קרטר. ב-1957 נסוגה ישראל מסיני תמורת התחייבות נשיאותית של אייזנהאואר לשלוח צבא אמריקאי לעזרת ישראל אם מצרים תפלוש לסיני. ב-1967 פלשה מצרים לסיני, אך הנשיא ג'ונסון התנער ממחויבות קודמו. ב-1975 שלח הנשיא פורד מכתב לרה"מ רבין – בתמורה לנסיגה בסיני – ובו ציין "שארה"ב תעניק משקל כבד לעמדת ישראל שכל הסכם שלום עם סוריה יהיה מבוסס על הישארות ישראל ברמת הגולן." אבל, ב-1979 הבהיר קרטר שהמכתב לא מחייב אותו. ב-1982 התחייב הנשיא רייגן שמטוסי אפ-15 שנמכרו לסעודיה לא יוצבו בבסיס חיל האויר בטאבוק, דרומית לאילת. אבל, ב-2003 הם הוצבו בטאבוק באישור הנשיא בוש. ב-1991 הבטיח הנשיא בוש לרה"מ שמיר – בתמורה להסכמת ישראל להבליג על מתקפת טילים צפויה מעיראק – לשקול בחיוב הענקת ערבויות להלוואות בסך 10 מיליארד דולרים ולייעד 30% מההפצצות במערב עיראק לחיסול משגרי טילי ה"סקאד". ישראל הבליגה, אך רק 3% מההפצצות יועדו לחיסול המשגרים, אף משגר לא חוסל ובוש מנע משמיר את הערבויות להלוואות . ב-2000 הבטיח הנשיא קלינטון 800 מיליון דולרים למימון הנסיגה מלבנון. ישראל נסוגה, אך המימון לא הגיע עד היום.

בניגוד לדעה המקובלת בירושלים, נשיא אמריקאי אינו כל-יכול והקונגרס יכול להעניק לישראל את מבוקשה. נשיא אמריקאי אינו "הממשל" אלא שליש "ממשל" ושקול בעוצמתו לשליש נוסף, שני בתי הקונגרס. נשיא אינו ראש המפלגה, אינו קובע את רשימת המועמדים לקונגרס, אינו קובע מי יהיו מנהיגי הקונגרס, אינו קובע אלו חוקים ידונו בקונגרס ומוגבל ע"י מערכת איזונים וריסונים וע"י הפרדה מוחלטת בינו לבין הקונגרס. הקונגרס – ולא הנשיא – סיים את המעורבות הצבאית האמריקאית בוייטנאם, לאוס, קמבודיה, אנגולה וניקרגואה, הביא ליציאת היהודים מברה"מ ע"י "תיקון ג'קסון-ואניק", קיצץ את סיוע החוץ לתורכיה עקב פלישתה לקפריסין, האיץ את נפילת המשטר הלבן בדרום אפריקה ומעכב עד היום את אשרור ההסכם לצמצום ניסויים גרעיניים שנחתם ע"י קלינטון ב-1999. ב-1990 סיכל הקונגרס את ניסיון הנשיא בוש לקצץ 5% מסיוע החוץ לישראל. ב-1991 כפה הקונגרס על בוש העברת מערכות נשק בשווי 700 מיליון דולרים ומענק חרום בסך 650 מיליון דולרים לישראל, את הגברת שתוף הפעולה עם ישראל במלחמה בטרור ואת שדרוג מתקני נמל חיפה לצרכי הצי ה-6.

לפי החוקה האמריקאית, הקונגרס הוא שותף בעיצוב מדיניות חוץ וביטחון ומופקד על התחיקה. השפעת הקונגרס נוסקת בעתות משבר כלכלי (היום) והשפעת הנשיא נוסקת בעתות משבר ביטחוני. תוחלת החיים הפוליטיים של מנהיגי הקונגרס ארוכה יותר מתוחלת החיים הפוליטיים של נשיאים. ב-1995 וב-1999התכוון הקונגרס להורות לנשיא להעתיק את שגרירות ארה"ב לירושלים, אך ראשי ממשלת ישראל פעלו לסירוס התחיקה. באוקטובר 1998 – לפני כינוס "וועידת וואיי" – הבהירו מנהיגי הדמוקרטים בקונגרס לנשיא קלינטון שלא יניחו ללחוץ על ישראל, אך רה"מ הישראלי איגף אותם משמאל. הקונגרס – "בעל המאה" בוושינגטון – יכול ליזום, להשעות, לשנות, לבטל ולכפות מדיניות על הנשיא. הקונגרס יכול להורות לנשיא להטיל וטו באו"מ ולספק לישראל מערכות ביטחוניות חיוניות.

האם ממשלת ישראל תלמד מההיסטוריה ע"י חזרה על – או הימנעות מ- שגיאות קריטיות?!

סרטונים אחרונים

Play Video

The Abolitionist Movement inspired by Passover

Passover, in general, and the Biblical Exodus, in particular inspired the Abolitionist anti-slavery movement.
Play Video

Welcome to the rebranded EttingerReport website

Play Video

The US diplomatic option toward Iran is self-destructive

The US diplomatic option induced the transformation of Iran from "the American policeman of the Gulf" to “the largest anti-American venomous octopus in the world.”
Play Video

Palestinian state – is it consistent with US interests?

A Palestinian state west of the Jordan River would cause the demise of the pro-US Hashemite regime east of the River, transforming Jordan into a platform of anti-US Islamic terrorism with ripple effects into the Arabian Peninsula, threatening all pro-US, oil producing Arab regimes, a bonanza to US enemies and rivals and a setback to the US.

ניוזלטר

הזמינו הרצאות וראיונות

דמוגרפיה

איראן

ישראל וארה"ב מול איראן: האם לומדים משגיאות העבר?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 18 אפריל 2024, bit.ly/3JnBa9x

ישראל אסירת-תודה לארה"ב ובעלות בריתה הערביות על הסיוע במלחמה באיראן. אבל מלחמתה של ישראל באיראן – המהווה איום קיומי לכל בעלות הברית הערביות של ארה"ב – תורמת לביטחון הלאומי וביטחון הפנים של סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, ירדן, מצרים, מרוקו וגם ארה"ב.

ראש ה-FBI, כריס ריי, הצהיר בעדותו בקונגרס שפגיעה בישראל – כמו שהיה ב-7 לאוקטובר – מהווה מקור השראה לטרור איראני/אסלאמי נגד יעדים אמריקאים ברחבי העולם ועל אדמת ארה"ב.

ישראל היא אב-טיפוס ללוחמה בטרור ומוצב קדמי של ארה"ב באזור קריטי לסחר הבינלאומי ושיווק נפט וגז טבעי ומוקד טרור אסלאמי/איראני אנטי-אמריקאי. ישראל חוסכת לארה"ב מיליארדי דולרים הכרוכים ביצור והצבה של נושאות מטוסים אמריקאיות נוספות באוקיינוס ההודי והים התיכון ומספר חטיבות במזרח התיכון. פגיעה בישראל נתפסת בעיני איראן וגרורותיה כפגיעה בארה"ב.

איראן וחיזבאללה פועלים משנות ה-80' בדרום ומרכז אמריקה – יחד עם ברוני הסמים, ארגוני טרור וממשלות אנטי-אמריקאיות – ומגבירות את נוכחותן על גבול ארה"ב-מקסיקו ובתוך ארה"ב, כדי לקדם את חזון האייתולות: הכנעת "השטן הגדול האמריקאי".  איראן גם פועלת להפלת המשטרים הסונים הערביים הפרו-אמריקאים במפרץ הפרסי, מרוקו, מצרים וירדן.

לאחרונה איראן מגבירה חתרנות וטרור בירדן מבסיסים בעיראק וסוריה, תוך מינוף 2 מיליון הפליטים הסורים בצפון ירדן, הפעילות החתרנית הענפה של "האחים המוסלמים" בירדן, הפיצול בין השבטים הבדווים, והרוב הפלסטיני בירדן, המאיימים על יציבות השלטון ההאשמי.  הפלת המשטר ההאשמי תקצין את האיום האיראני והפלסטיני על ישראל, ותשלים את כיתור סעודיה ע"י איראן ובעלות-בריתה.

אבל, משטר האייתולות חייב את התעצמותו הצבאית הדרמטית מאז עלייתו לשלטון בפברואר 1979 למדיניות הכושלת של מחלקת המדינה האמריקאית, הדבקה באופציה הדיפלומטית, שוללת את האופציה הצבאית, ומאמינה שבוננזה פיננסית ודיפלומטית תשכנע את האייתולות לזנוח חזון בן 1,400 שנים, להסכים לדו-קיום בשלום, ולקיים הסכמים. מחלקת המדינה מתעלמת מהמציאות הוולקנית במזרח התיכון ומאיום הטרור האיראני על אדמת ארה"ב, הממחישים שתנאי להרגעת המצב הוא שינוי – ולא מו"מ עם – המשטר באיראן.

אמנם הנשיא ביידן מאיים על האייתולות DON’T, אבל במקביל הוא משעה ומרכך סנקציות כלכליות שהוטלו על האייתולות בהיקף של יותר מ-100 מיליארד דולרים, שרובם מושקע בשדרוג יכולות הטרור של איראן, חיזבאללה וחמאס.

ביידן פועל להרתעת איראן, אך במקביל לוחץ על ישראל להימנע מפעולות-מנע עצמאיות נגד איראן, לעבור מהאופציה הצבאית מול חמאס לאופציה הדיפלומטית, ובכך מגביר את תלות ישראל בארה"ב, פוגע בכוח ההרתעה של ישראל, ומתמרץ טרור אנטי-ישראלי.

תקדימי העבר מוכיחים שעל ישראל להגיב ללחץ האמריקאי על ידי העדפת אינטרס ביטחוני ארוך-טווח על פני נוחיות-מדינית קיצרת-טווח. לדוגמא, היענות ללחץ מנעה את הכרעת החמאס ב-17 השנים האחרונות וסללה את הדרך להתעצמותו ולמחדל האיום של ה-7 לאוקטובר. לעומת זאת, הדיפת הלחץ להימנע מהשמדת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 – שכלל גם השעיית אספקת מטוסי קרב והסכמים ביטחוניים – שיחררה את ישראל, סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, עומאן וכווית מאיום קיומי, וחסכה מארה"ב ב-1991 עימות גרעיני מול צדאם חוסיין. כך גם היה בעבר, כאשר ישראל הדפה לחץ כבד של ארה"ב שהיה פוגע בכוח ההרתעה של ישראל, ומונע את הפיכתה לבסיס הקדמי היעיל ביותר של ארה"ב שאינו דורש הצבת חיילים אמריקאים: לחץ אמריקאי להימנע מהחלת החוק הישראלי על רמת הגולן ב-1981; לחץ לא לפתןח במלחמת מנע ב-1967; לחץ להימנע מאיחוד ירושלים ובנייה יהודית מעבר ל"קו הירוק" ב-1967; לחץ כבד להימנע מהחלת החוק הישראלי בירושלים המערבית, מערב הגליל, וחלקים ניכרים בשפלה ובנגב ב-1949; ועוד.

תקדימי העבר ממחישים שהיענות ללחץ אמריקאי פוגעת בביטחון ישראל, ואילו הדיפת הלחץ מקדמת את ביטחון ישראל וגם אינטרסים חיוניים של ארה"ב.

בינואר 1991 – עם פתיחת "מלחמת המפרץ" – דרשה ארה"ב מישראל להימנע מתגובה לפגיעת טילי "סקאד" עיראקים בגוש דן. ראש הממשלה שמיר נענה לדרישה, מכיוון שזאת הייתה, בראש ובראשונה, מלחמתה של ארה"ב לשחרור כווית ובלימת צדאם חוסיין.  באפריל 2024 ארה"ב דורשת מישראל להימנע מתגובה למתקפת טילים איראנית, למרות שזאת בראש ובראשונה – בניגוד ל"מלחמת המפרץ" – מלחמתה של ישראל במשטר האייתולות.

הפקת לקחי 7 לאוקטובר מחייבת להימנע ממדיניות של תגובה, הכלה ומתקפות נקודתיות, ולנקוט במלחמת-מנע (שהייתה מונעת את מחדל ה-7 לאוקטובר) ומתקפות מערכתיות ולא רק נקודתיות. איראן אינה מסתירה את חזונה ופעילותה לחיסול "הישות הציונית". מחיר מלחמת-מנע היום יתגמד לעומת מחיר מלחמת-תגובה בעתיד הקרוב מול איראן משודרגת ואולי אף גרעינית.

יהודה ושומרון

ישראל-סעודיה ושליטה ישראלית על רכסי יו"ש (סרטון)

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823

*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;

*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;

*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;

*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.

ירושלים

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

חגים יהודיים

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

גולן

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

טרור איסלמי

חמאס ופלסטינים: שלובים או נפרדים?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 3 ינואר 2023, bit.ly/41Imdai

English edition  bit.ly/489Wxpq

תפישת העולם המערבית נחושה להפריד בין חמאס לבין האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. אבל היא מנוגדת למציאות המזרח תיכונית, החושפת שילוב ברור בין חמאס לבין רוב הפלסטינים (גם ביו"ש), חברתית, חינוכית, תרבותית, רעיונית ודתית.

המציאות המזרח תיכונית גם מציגה את חמאס כמדינת טרור ולא רק ארגון טרור. לכן, רוב ערביי עזה חגגו בהתלהבות את זוועות ה-7 לאוקטובר, ורואים בטרור אב-טיפוס של גבורה במסגרת מלחמת-קודש לקידום חזון עקירת "הישות הכופרת היהודית".

פוטנציאל הטרור של אוכלוסיית עזה הודגש עוד ב-29 ליוני 1967, במסמך של הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל ארל ווילר, שהוגש למזכיר ההגנה האמריקאי, רוברט מקנאמארה. המסמך הציג את מפת גבולות הביטחון המינימלי של ישראל, שכללה את רמת הגולן, רכסי יו"ש, רצועת החוף מאילת לשארם א-שייך ו… רצועת עזה: "[רצועת עזה] מהווה מובלעת של חתרנות וטרור, ושליטה בה תקנה לישראל יתרון צבאי…. עזה מהווה אתר אמונים של הטרור הפלסטיני….. שליטת ישראל ברצועת עזה תצמצם את איום הטרור ב-80%…."

פוטנציאל הטרור של ערביי עזה ממונף מ-1947 על ידי "האחים המוסלמים", שהוא ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם, שהקים את חמאס ב-1988. עזה הייתה בין חמישה הסניפים שהוקמו על ידי "האחים המוסלמים" בתחום המנדט הבריטי (חיפה, יפו, שכם, ירושלים ועזה). הסניף העזתי היה צמוד למרכז "האחים המוסלמים" במצרים, ופעל בעיקר בקרב המעמד הבינוני. אבל, משנות ה-90' הרחיב חמאס את פעילותו בקרב ערביי עזה והפך לגורם מרכזי בזירה החברתית, רעיונית ודתית.

הזדהות ערביי עזה עם "האחים המוסלמים" וחמאס גדלה בהדרגה מאז החתימה על הסכם אוסלו ב-1993, בעקבות החלטת ערפאת ומחמוד עבאס להקים את מערכת החינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), ההסתה במסגדים והאדרת הטרור. בתחילה הביאה הנחלת הטרור לשדרוג מעמד הרשות הפלסטינית, אך  עד מהרה הזניקה את התמיכה בחמאס, שהפך לחלק בלתי-נפרד מהתרבות העזתית ומודל-לחיקוי עבור רוב הנוער הפלסטיני.

מודעות הרשות הפלסטינית להזדהות הגוברת עם חמאס – ולהפיכת חמאס מארגון טרור למדינת טרור בעזה (תחילה) – גרמה להחלטת הרשות הפלסטינית להימנע מקיום בחירות מאז 2005 מחשש  לניצחון סוחף של חמאס. תגובת ערביי עזה לטבח ופרעות ה-7 לאוקטובר הבהירה שהחמאס הוא אכן בשר מבשרה של האוכלוסייה העזתית, ושיוקרת חמאס הרקיעה שחקים בעזה וביו"ש.

כדי להקל על גיבוש הצעות לפתרון סכסוכים, המערב מעדיף ליצור מציאות אלטרנטיבית, אופטימית, צפויה ונוחה יותר ממציאות המזרח תיכונית – בת 1,400 השנים – שהיא מתסכלת, אלימה, בלתי-צפויה ובלתי-נוחה. מכאן ההנחה של מעצבי מדיניות מערביים שחמאס וערביי עזה אינם משולבים, אלא נפרדים, תרבותית ורעיונית, ולכן האוכלוסייה היא לכאורה חפה-מפשע ואין לפגוע בה.

אבל, המציאות המזרח תיכונית מתעדת שמהות החמאס מבטאת את הערכים, תפישת העולם והחינוך של רוב ערביי עזה, השולחים את ילדיהם למערכת החינוך של חמאס, למסגדי החמאס ולהתקהלויות ההמוניות המשבחות את טרור חמאס.

בניגוד לתובנה המקובלת במערב, חמאס אינו ארגון טרור כמו "הנתיב הזוהר" בפרו, "הבריגדות האדומות" באיטליה, "הפעולה הישירה" בצרפת, "הכוחות המזויינים המהפכניים" בקולומביה וגם לא דאע"ש בסוריה ועיראק, וארגוני טרור נוספים המייצגים מיעוט וגורמי שוליים במדינותיהם, ומפעילים טרור נגד רוב האוכלוסייה, והממסד הממשלתי, תרבותי, חינוכי ודתי. בניגוד לארגוני טרור אלו חמאס הוא מדינת הטרור של רצועת עזה, חלק בלתי-נפרד של התשתית החינוכית, תרבותית ודתית של עזה, וזוכה להזדהות מצד רוב תושבי הרצועה. חמאס זוכה לתמיכה רחבה יותר מהתמיכה של תושבי סוריה במשטר אסאד, תושבי איראן במשטר האייתולות, ויותר מהתמיכה שזכו סדאם חוסיין בעיראק וקדאפי בלוב.

מדיניות מערבית המתעלמת ממציאות המזרח התיכון – כפי שמאפיין את מדיניות המערב כלפי איראן – אינה מכירה בשילוב בין חמאס ורוב גדול של ערביי רצועת עזה, מנסה לבלום את מתקפת צה"ל, מזרימה אדרנלין לוורידי חמאס, מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי האנטי-מערבי, ומקשה על מלחמת ישראל והמערב בטרור האסלאמי.