תום פרידמן (ת.פ.), בעל טור ב"ניו יורק טיימס", נחשב למומחה למזרח התיכון. האמנם?
בינואר וביוני 2000, ערב עליית בשאר אסאד לשלטון, הוקסם ת.פ. מהרקע של השליט שבדרך: רופא עיניים שהשתלם בבריטניה; נשוי לאזרחית בריטית ממוצא סורי; שולט בצרפתית ובאנגלית; נשיא התאחדות האינטרנט הסורית. הוא טען שמי שהפך ל"קצב מדמשק" יכול ללכת בדרכו של דנג סיאו פינג שהוביל את סין לרפורמות כלכליות ולמודרניזציה מרחיקות-לכת ולהתפייסות עם ארה"ב. ת.פ. סבר שבשאר אסאד מסוגל להביא לליברליזציה של סוריה, למשוך השקעות זרות, ליזום נורמליזציה עם ישראל, לגרום למהפך חיובי של גישת הערבים כלפי ישראל, ולכן לנתק את הקשר האסטרטגי עם איראן ולהביא קץ למעורבות איראן בלבנון.
הוא טען שנסיגה ישראלית מרמת הגולן היא התנאי להתפתחויות אלו. אבל, כפי שהיה צפוי, בשאר בחר ללכת בעקבות אביו ולשחוט את ההנחות של ת.פ. ואת מתנגדיו הסורים, ללא שום קשר לרמת הגולן, למדיניות או לקיום ישראל.
באוגוסט 2006 אמר ת.פ. לתחנת הרדיו האמריקאית, NPR, שסוריה איננה בעלת-ברית טבעית של איראן, ושסוריה יכולה לחדש את תפקידה המסורתי כבעלת-ברית של הציר הפרו-אמריקאי של ירדן, סעודיה ומצרים. ת.פ. שכתב את ההיסטוריה המודרנית של סוריה שהיא אנט-אמריקאית מ-1946 ובעלת-ברית איראנית מ-1979.
ביוני 2009 כתב ת.פ.: "לראשונה מזה זמן רב יש רוח גבית, במזרח התיכון, לכוחות ההגינות, הדמוקרטיה והפלורליזם". להערכתו, הפצת האינטרנט, תרבות הבלוגים, ה"יוטיוב" והמסרונים באמצעות הטלפון הסלולרי מחזקת את מעמד ארה"ב במזה"ת. ת.פ. האמין בחזון המזה"ת הפועל בהשראת גלובליזציה, מודרניזציה, דמוקרטיה ואינטרנט. אבל, הרחוב הערבי הגועש, ממרוקו ועד המפרץ הפרסי, שומט את הקרקע מתחת לחזון ת.פ..
בפברואר 2011 קבע ת.פ.: "האחים המוסלמים אינם שולטים באירועים במצרים…. כל גוף רעיוני שינסה לחטוף את המהפכה המצרית מהצעירים יפסיד במערכה…. המהפכה נטולת-אידיאולוגיה…. הדובר הראשי של המהפכה הוא איש בכיר במשרדי "גוגל" בקהיר…." לדעתו, "הדמוקרטיה התנערה בכיכר תחריר כמו נמר…שיערוף את ראש כל מי שינסה להחזירו לכלוב…. מדובר באחד מהניצחונות הדגולים של נפש האדם…."
ת.פ. המעיט בעוצמת הזינוק של האחים המוסלמים שהם תנועה על-לאומית. הוא התעלם משורשיות הסיסמא של "האחים": "אללה הוא יעדנו, הקוראן הוא חוקנו, הנביא הוא מנהיגנו, הג'יהאד הוא דרכנו, והקרבת חיינו למען אללה היא השאיפה הנעלה ביותר". חזון "האחים" הוא לגבש את מעמד השריעה כמסד החוקתי והחוקי של מדינות האסלאם ו"הכופרים" כמבוא לשיקום שלטון הח'ליפות המוסלמית.
דעותיו הפרו-פלשתיניות של ת.פ. אפיינו את פעילותו באוניברסיטת ברנדייס במסגרת ארגוני שמאל רדיקלי כגון "ברירה" ו"קבוצת השלום המזה"תי שתמכו בערפאת בשנות ה-70'. נטייתו הפרו-אש"פית התחזקה בעת שירותו ככתב "אסושאייטד פרס" ו"ניו יורק טיימס" בלבנון. הוא נהג להצניע את אינוס ושדידת לבנון ע"י ערפאת ומחמוד עבאס, ואת קשריהם ההדוקים עם הטרור הבינלאומי, ולשבח את ההגנה שאש"פ העניק לעיתונאים הזרים.
בספטמבר 1993 הגדיר ת.פ. את ערפאת כמדינאי שוחר-שלום והתייחס בסימטריה מוסרית לאב הטיפוס של מלחמה בטרור (ישראל) ולאב הטיפוס של הטרור הבינלאומי (אש"פ). הוא העניק רוח גבית לאסטרטגית ההונאה של ערפאת ולהצהרות מוליכות-השולל שנשא בבית הלבן: "אדוני הנשיא, אני מבטיח לך ולעם האמריקאי שאני מונחה ע"י ערכי החירות, הצדק וזכויות האדם…."
ביולי 2000, שאל ת.פ.: "מיהו ערפאת? האם הוא נלסון מנדלה או [הזמר] ווילי נלסון?" אבל התיק האישי של ערפאת מוכיח שערפאת ראוי למטפורה שונה: "מיהו ערפאת? ג'ק המרטש או החונק מבוסטון?"
האם תום פרידמן טועה או מטעה?
