לקראת ועידת הגרעין בוושינגטון, חובה על ראש הממשלה להסיר מעל ישראל את העננה הכבדה כאילו קיימת זיקה בין המערכה למניעת הגרעין האיראני לבין הבעיה הפלסטינית.
ישראלים רבים מעניקים משנה תוקף ל"אסכולת הזיקה". הם טוענים שויתורים ישראלים בזירה הפלסטינית יסיעו לאובמה לגבש חזית אנטי-איראנית ולהקשיח את מדיניותו נגד איראן.
יועצי הנשיא אובמה טוענים להתנייה/זיקה בין קידום המאבק באיראן לבין התקדמות בנושא הפלסטיני. הם רואים בזיקה ובוועידת הגרעין כלים להחרפת הלחץ הפסיכולוגי על ראש הממשלה לסטייה דרמטית מתפישת עולמו, ולהפוך אותו לקטר המקדם את שאיפות הפלסטינים.
אבל, "אסכולת הזיקה" תלושה מהמזרח התיכון, משחקת לידי איראן, מקצינה את הציפיות, המדיניות והטרור הערביים, פוגעת באינטרס האמריקאי ומכרסמת בסיכויי השלום.
המחשבה שמדיניות ישראל מסוגלת לשנות את תפישת העולם המגובשת של אובמה מנפחת את חשיבות ישראל והנושא הפלסטיני באופן דרסטי ומזלזלת בעומק השכנוע העצמי של הנשיא האמריקאי. שום ויתור ישראלי לא ישנה את גישת אובמה לאיראן מהידברות להדברה. אף ויתור ישראלי לא יפר את אמונת אובמה שארה"ב היא כוח-נסוג, חסר ייחודיות מוסרית, כלכלית וצבאית, שעליו להימנע מיוזמות צבאיות ומדיניות חד-צדדיות.
אפילו ממשלת "מרץ" לא תזיז את אובמה ויועציו מעמדתם ש"האיסלם היה תמיד חלק מההוויה האמריקאית", שאין טרור מוסלמי גלובלי, ש"ג'יהאד הוא תהליך טיהור ומאבק לקידום יעד מוסרי", שהטרור הוא אתגר לרשויות אכיפת החוק יותר מאשר לכוחות צבאיים, ושמארי רובינסון – שהנהיגה את "ועידת דרבן" האנטישמית, אנטי-ישראלית ואנטי-אמריקאית – ראויה ל"מדלית החירות הנשיאותית" שהוענקה לה ב-12 לאוגוסט 2009.
גם ממשלת "קדימה" לא תסיט את אובמה מהערכותיו שישראל אינה בעלת-ברית ייחודית, שאוזני ארה"ב היו כרויות מדי לישראל ואטומות מדי לערבים, שישראל שייכת למערב המנצל והערבים לעולם השלישי המנוצל, שהבסיס המוסרי של המדינה היהודית הוא השואה ולא 4,000 שנות היסטוריה ושהמרשם לפתרון הסכסוך הוא קווי 1949, חלוקת ירושלים, עקירת ההתיישבות היהודית ביו"ש ובגולן, פתרון בעיית הפליטים הערבים וחילופי שטחים.
אנשי אובמה טוענים כאילו קיימת זיקה/התנייה בין בלימת מאמץ הגרעין האיראני לבין פתרון העניין הפלסטיני, כאילו העניין הפלסטיני הוא בבת העין האסטרטגית של הערבים, כאילו יש צורך בקואליציה ערבית כדי למנוע את התגרענות איראן, ולכן יש צורך כביכול לקדם את פתרון העניין הפלסטיני כדי להקל על הצטרפות הערבים לחזית האנטי-איראנית. האומנם?
מאמץ הגרעין האיראני נועד לקדם יעד מרכזי מאז המאה השביעית – שליטה במפרץ הפרסי. היכולת הגרעינית נועדה, בעיקר, להרתיע ולפגוע בגורמים המונעים את השגת היעד – ארה"ב ונאט"ו, עיראק וסעודיה. אין לנחישות לרכוש יכולת גרעינית שום זיקה לישראל – שאיננה שחקן בזירת המפרץ – וודאי שלא לנושא הפלסטיני. האם סכסוך בן פחות ממאה שנים יכול להיות סיבה למאוויים בני 1.400 שנים?! מאמץ הגרעין האיראני היה מאופיין בקנאות זהה גם ללא מדינה יהודית באגן המזרחי של הים התיכון.
כדי להשמיד את תשתית הגרעין האיראני אין לארה"ב צורך בקואליציה ערבית, כפי שהתברר מלקחי 1991. הנשיא בוש שקד אז על הקמת קואליציה ערבית ובינלאומית נגד עיראק, אך הצבאות הערביים לא תרמו למערכה. צדאם חוסיין לא הוכרע על ידי הקואליציה הדיפלומטית אלא על ידי הכוח הצבאי האמריקאי.
גם אילו קואליציה ערבית הייתה חיונית, הרי שהערבים מבהירים, באופן שיטתי, כי הם רואים בעניין הפלסטיני נושא בעל עדיפות נמוכה ואיום חתרני-פוטנציאלי. כך היה ב"ועידת ירושלים" של "הליגה הערבית" שהתכנסה בלוב ב-26 למרץ 2010. היעדרות מסיבית של מנהיגי ערב המחישה שסכסוכים בין-ערביים חשובים מירושלים. קרירות כלפי אבו-מאזן והיעדרות בעת נאומו ביטאו את המעמד הנחות של העניין הפלסטיני. מנהיגי כווית וסעודיה הוכיחו שאינם סולחים ואינם שוכחים את התפקיד המרכזי שמילא אש"פ בפלישת צדאם חוסיין לכווית ב-1990. מנהיגי מדינות המפרץ יודעים ש"אסכולת הזיקה" משעבדת את המאבק באיראן לפתרון הבעיה הפלסטינית, ולכן עלולה לסלול את הדרך ליכולת גרעינית איראנית המהווה עבורם סיוט-קטלני.
"אסכולת הזיקה" – שנועדה לחדד את הלחץ הפסיכולוגי על ישראל – מנותקת מהמציאות, משעבדת את המאבק נגד איראן לתהפוכות הנושא הפלסטיני, מעניקה לאיראן זמן לפיתוח יכולת גרעינית, משדרגת את תדמית המשטר האיראני בזירה הפנימית, שוללת מהעולם החופשי את אופציית המניעה וגוזרת עליו להסתפק באופציית התגובה שמשמעותה שואה גרעינית.
האם ראש הממשלה ישא דברים ברוח זו ויפריך את "אסכולת הזיקה" המזיקה, או האם יצטרף למקהלת ה"כאילו-זיקה" הרת-האסון, כדי להימנע מעימות עם הנשיא האמריקאי?!
