שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 5 ספטמבר 2024, bit.ly/4ee1gZJ
English edition bit.ly/3YxfSz1
תשומת הלב התקשורתית מתמקדת בבחירות נובמבר לנשיאות ארה"ב. אבל, הבחירות לבית הנבחרים (כל 435 המושבים) ולסנאט (34 מתוך 100 המושבים) ישפיעו מאד על מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב, כולל יחסי ישראל-ארה"ב.
לפי חוקת ארה"ב ותקדימים רבים, שני בתי הקונגרס (שהם הנציגים האותנטיים ביותר של המצביעים בארה"ב) שקולי-עוצמה לנשיא, תוך מינוף איזונים ובלמים, ההופכים אותם לרשות המחוקקת החזקה בעולם. הפרדה מוחלטת בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת מבצרת את עצמאות המחוקקים, המחוייבים לבוחרים באזורי הבחירה ולא לנשיא ולמנהיגי המפלגות. המחוקקים יכולים לבלום נשיא וליזום מדיניות בנושאי פנים, חוץ וביטחון בניגוד לעמדת הנשיא. לדוגמא, ב"צוק איתן" אילץ הקונגרס את הנשיא אובמה (שרצה לסחוט ויתורים מישראל) להשלים את מלאי "כיפת ברזל", כפי שאילץ את קלינטון, אובמה וטראמפ להטיל סנקציות כלכליות על איראן, "האחים המוסלמים" במצרים ועל פוטין, וכפי שכפה על ניקסון, פורד ורייגן את הפסקת המעורבות הצבאית של ארה"ב בדרום מזרח אסיה, אנגולה וניקרגואה. עליית יהודי ברה"מ התאפשרה עקב יוזמת הקונגרס – שהפעיל על ברה"מ לחץ לפתיחת שערי ההגירה – למרות התנגדות ניקסון (שחשש מעימות בינגושי ומהתפרצות אנטישמיות בברה"מ).
מזכיר המדינה ג'ים בייקר נהג להתלונן: "אי אפשר לנהל מדיניות חוץ כאשר 535 צירי בית נבחרים וסנטורים מתיימרים לתפקד כמזכירי מדינה."
השפעת בחירות נובמבר על ישראל תיקבע, במידה רבה, על ידי מספר המחוקקים הדמוקרטים ה"פרוגרסיבים" (רדיקלים) המונים היום 96 (מ-211 צירי בית נבחרים דמוקרטים). תפישת עולמם כוללת: קיצוץ תקציב הביטחון (המביא לכרסום בכוח ההרתעה האמריקאי); מדיניות חוץ וביטחון רב-לאומית בשיתוף פעולה עם האו"מ, ארגונים בינלאומיים ואירופה; שלילת האופציה הצבאית ודבקות באופציה הדיפלומטית בעימות עם איראן וגורמי טרור נוספים; אמונה שטרור אסלאמי מונחה-ייאוש ולא אידיאולוגיה פנאטית; התעלמות ממרכזיות האסלאם הפנאטי בעיצוב מדיניות איראן, חיזבאללה וחמאס; הנחה שמחוות פיננסיות ודיפלומטיות דרמטיות יתמרצו ישויות טרור לאמץ דו-קיום בשלום ועמידה בהסכמים; התעלמות מהאיום הברור והמיידי של הטרור האסלאמי על ביטחון הפנים בארה"ב; התייחסות לישראל כישות מדכאת וכובשת ולפלסטינים כמדוכאים וכבושים; התעלמות מהרקורד הפלסטיני האלים ארוך-השנים במישור הבין-ערבי, הבינלאומי והישראלי; הנחה שהסוגייה הפלסטינית היא מוקד הסכסוך ערב-ישראל וזעזועי המזרח התיכון; לחץ לנסיגה ישראלית ל"קו הירוק" והקמת מדינה פלסטינית ביו"ש ובירתה ירושלים; התעלמות מתרומת ישראל לכלכלה ולביטחון ארה"ב, העולה בהיקפה על סיוע החוץ האמריקאי לישראל.
על השפעת הבחירות לבית הנבחרים ולסנאט על יחסי ישראל-ארה"ב אפשר ללמוד מהדוגמאות הבאות. אם יהיה רוב דמוקרטי בבית הנבחרים (הרוב הרפובליקני היום הוא 211:220), אוהדי ישראל מושבעים כגון יו"ר וועדת ההקצבות (שהחלטותיה קריטיות לתפקוד הנשיא) תום קול, יו"ר תת-וועדת ההקצבות לענייני ביטחון (המממנת שיתופי פעולה עם ישראל) תום קאלוורט, יו"ר וועדת החוץ מייק מקקול ויו"ר תת-וועדת החוץ לענייני המזרח התיכון ג'ו ווילסון, יוחלפו ע"י צירי בית הנבחרים שחלקם "פרוגרסיבים", או נתונים להשפעת "הפרוגרסיבים", ביקורתיים ואף עוינים כמו רוזה דהלאורו, בטי מקקולום, גרגורי מיקס ודין פיליפס.
אם יהיה רוב רפובליקני בסנאט (הרוב הדמוקרטי היום הוא 49:50), הרי שתומכים שיטתיים בשדרוג שיתופי הפעולה עם ישראל, המתנגדים להסכם הגרעים עם איראן, כגון הסנטורים סוזן קולינס, לינדזי גרהאם וטוד יאנג יהיו יו"ר וועדות ההקצבות, תת-וועדת ההקצבות לענייני סיוע חוץ ותת-וועדת החוץ לענייני המזרח התיכון במקום הסנטורים הדמוקרטים פט מורי, כריס קון וכריס מרפי המהדהדים את עמדות מחלקת המדינה (שהתנגדה להקמת המדינה ומטיחה בישראל ביקורת שיטתית) ותומכים בהסכם הגרעין עם איראן.
לבחירות לבית הנבחרים ולסנאט יש משקל רב לאור העוצמה שהחוקה האמריקאית מעניקה לרשות המחוקקת, כדי למנוע רודנות של הרשות המבצעת. לכן, הנשיא אינו מחוקק-על, אינו קובע את סדר היום של שני בתי הקונגרס ולא את זהות הנהגת הקונגרס ווועדותיו. נשיא ארה"ב מגיש לקונגרס הצעת תקציב, אבל הקונגרס מגבש את התקציב הסופי תוך אימוץ ודחייה של הצעות הנשיא ושילוב הצעות המחוקקים. לנשיא יש מעמד של Commander in Chief, אך רק אם מעמד זה מתאפשר ע"י הקונגרס, שהוא שווה-עוצמה לנשיא ותומך שיטתי בישראל מאז הקמתה.
