האמת שלא מספרים לכם על הסכם הסיוע הביטחוני. כשבוחנים את העובדות שמעבר לספינים מגלים כי כניעה לתנאים שמבקש אובמה לכפות על ישראל בהסכם הסיוע הביטחוני תפגע באינטרס בישראלי.
אם מתבוננים מעבר למסרי תיבת התהודה של הבית הלבן, מגלים שעבור נשיא ארצות-הברית ברק אובמה הסיוע הביטחוני לישראל הוא רק כלי נוסף שנועד לתקוע טריז בינינו לבין האמריקנים.
מספרים לכם שנתניהו "מכניס" לאובמה אחרי כמעט שמונה שנות יריבות, שהוא מסכן פעם נוספת את הידידות
והיחסים בין ישראל לארצות-הברית. אחרי ראש האופוזיציה הרצוג וח"כ לפיד, אתמול נשמע לחץ גם מכיוון שרהאוצר והביטחון, כחלון וליברמן, "לשים סוף לסאגה הזו".
האמת היא שבמצב הנוכחי זו תהיה טעות חמורה. בנבכי ההסכם בקיאים רק בודדים – נתניהו עצמו, ממלא מקום
ראש המועצה לביטחון לאומי יעקב נגל, אובמה, סוזן רייס ומעט עוזרים. מצד שני, את נקודות המחלוקת יודעים כולם. לנשיא אובמה יש שתי דרישות: כספי הסיוע לא יושקעו בתעשייה הישראלית אלא ייקנו מהתעשייה האמריקנית,
וישראל לא תפנה יותר אל הקונגרס בנוגע לתקציבי ביטחון. על-פניו, יש היגיון עבור האמריקנים לדרוש כי כספי הסיוע ישמשו רק לקניית טכנולוגיה אמריקנית. במקום לתמוך בתעשייה הישראלית, אובמה רוצה לתמוך בתעשייה הצבאית האמריקנית ולדאוג לעובד האמריקני. אבל כמו תמיד עם הנשיא אובמה – זה לא כל הסיפור.
פיתוח ישראלי הוא אינטרס אמריקני חברות התעשייה הצבאית בארצות-הברית אינן מתנגדות לפיתוחים הישראלים–
ההפך הוא הנכון: הן מעודדות אותו. צרכי הביטחון הישראלי הם זרז לשיתוף פעולה וייצור משותף של הישראלים והאמריקנים, והם תורמים בסופו של דבר לתעשייה הצבאית האמריקנית. צריך לזכור שלישראל שני מאפיינים מיוחדים: היא נמצאת באופן תמידי תחת איום, ויש לה נטייה לפיתוח וחדשנות. ה'חץ', 'כיפת ברזל' ו'קלע דוד' הם דוגמאות לפיתוחים ישראלים שנוצרו בשל צורך ביטחוני ספציפי. בלי שהייתה ישראל צריכה לפתח את אלו, סביר להניח שארצות-הברית לא הייתה ממציאה אותם בעצמה. כך, ארצות-הברית נהנית משיתוף הפעולה עם ישראל פעמיים. פעם אחת בכך שישראל ממציאה יכולות שישמשו את האמריקנים בעתיד, ופעם שניה בכך שבמסגרת הסכמי הפיתוח והסיוע נקבע כי חלק מהרכיבים ייוצרו בארצות-הברית. כך מייצרת בואינג האמריקנית 40-50 אחוזים מן ה'חץ', וחברת "רייטיון" משתתפת בייצור כיפת ברזל. את כל זה מבינים עובדי וחברות התעשייה הצבאית האמריקנית. ואת זה מבינים גם חברי הקונגרס האמריקנים – ההחלטה של בית הנבחרים להגדיל את היקף הכספים שיועברו לתעשייה הביטחונית בישראל היא לא רק תוצאה של ידידות אמת בין המדינות, היא גם הבנה עמוקה של מה הבוחר האמריקני רוצה. התעשייה הישראלית אם כן אינה פוגעת בקשר בין ישראל לארה"ב. להיפך – היא יוצרת מערכת של אינטרסים משותפים בין תעשיות מקבילות, וכך מחשלת ומחזקת בחישוקים של אינטרסים כלכלים את הידידות הקיימת, המבוססת על ערכים משותפים.
אך השינוי הזה במערכת היחסים הישראלית-אמריקנית – המעבר מיחסי אחות גדולה ואחות קטנה ליחסים של אחיות בוגרות ושוות הישראלית-אמריקנית – המעבר
מיחסי אחות גדולה ואחות קטנה ליחסים של אחיות בוגרות ושוות יחסית, לא משמח
הנשיא אובמה ואחרים מעדיפים מערכת יחסים בה ארה"ב היא בעלת המאה, ולכן גם בעלת הדעה. אובמה ימשיך אמנם להצהיר
מעל כל במה כי הוא לעולם לא יפקיר את בטחונה של ישראל, אך הוא מעדיף לעשות זאת בכפוף לאינטרס האמריקניים והשקפת עולמו, בלי להיות תלוי בהתנהגות עצמאית של בעלת ברית דעתנית וקשת-עורף.
וכאן אנו מגיעים לדרישתו השנייה של אובמה: ניתוק הקשר שבין ישראל ובין הקונגרס. טריז בין ישראל לקונגרס בישראל לפעמים טועים ומשווים בין הקונגרס ובין חברי הכנסת.
הקונגרס נתפס כנספח בלתי חשוב של הממשל האמריקני. רק כך אפשר להבין כותרת בעיתונות הישראלית המספרת כי "ארצות-הברית מתנגדת להגדלת הסיוע הישראלי", כאשר בגוף המאמר מתברר כי מדובר בוויכוח בין הקונגרס ובין הנשיא (כן, שניהם אמריקנים!). בניגוד לישראל, אובמה דווקא מבין היטב את חשיבות הקונגרס במערכת, ובכל מה שנוגע לישראל בפרט.
המאבק על ההסכם בנוגע לגרעין האיראני הוא דוגמה מצוינת. קשה להתכחש לעובדה שאובמה ניצח את המאבק הזה מול נתניהו. בסופו של יום נחתם ההסכם, והניסיון לבלום אותו בקונגרס נכשל. אולם בתור מי שבילה זמן רב באותה תקופה בקונגרס, בלב ליבו של המאבק, אני יכול להעיד כי היה באמת מאבק. אובמה השקיע אין סוף משאבים כספיים, תקשורתיים ופוליטיים כדי למנוע את התנגדות הקונגרס. לנשיא אובמה חשוב כמובן להציג את עצמו כמי שמגן על ביטחונה של ישראל, בעיקר אחרי שחתם על הסכם הגרעין עם איראן. אבל את זה הוא מבקש לעשות רק על-פי התנאים שהוא מכתיב.
בשנים האחרונות חזר אובמה על המנטרה "שבתקופת נשיאותו גדל התקציב הביטחוני לישראל", אולם המאבק הזה מוכיח בדיוק את ההפך. הסכם הסיוע אמנם רב-שנתי, אך כל שנה מחדש צריך הנשיא לבקש את אישור הקונגרס להעברת התקציב. הסיוע מחולק לשניים: הסיוע הרב שנתי שנחתם מראש, ותוכנית שיתוף הפעולה בין ישראל לארצות-הברית. באשר לתוכנית שיתוף הפעולה, ניתן להבחין בכך שלמעשה כל שנה ביקש אובמה להקטין את התקציב. השנה הוא ביקש 8.145 מיליון, אולם בית הנבחרים העביר חוק שמעניק כ-600 מיליון. ואת זה אובמה מתקשה לבלוע. אז מה הוא עושה? מנסה לשכנע את נתניהו לחתום על הסכם שבו תהיה הגדלה של התקציב בסיוע, על חשבון תוכנית שיתוף הפעולה שבה לקונגרס יש יותר כוח.
ההתרצות לעמדתו של אובמה תוביל למצב שבו הוא מבטל את היכולת של מדינת ישראל לגייס את הקונגרס האמריקני לטובתה בסוגיות החשובות לה. לא להגדיל את התלות העברת הסמכות במה שנוגע לכספי הביטחון באופן בלעדי לידי הנשיא תפגע אנושות ביכולתה של ישראל לעמוד על האינטרסים שלה. הנחה סבירה היא, שבעתיד יצוצו מחלוקות נוספות בנושאים קריטיים לישראל. נניח לדוגמה שנשיא אמריקני יבקש לכפות על ישראל הכרה במדינה הפלסטינית ללא משא-ומתן. לדרישה כזאת יש התנגדות חוצת גבולות בקונגרס. ראש ממשלה ישראלי שיודע כי לנשיא הסמכות הבלעדית בנושא כספי הביטחון יהסס מאוד לפתוח בקמפיין מול הנשיא, תוך סיכון הפגיעה בביטחון ישראל. שרי הביטחון והאוצר שתוקפים היום את נתניהו שוגים בגדול ומשרתים למעשה את האינטרסים של הגורמים בארה"ב שמעדיפים לראות את ישראל חלשה, תלותית וצייתנית. העם האמריקני המיוצג בקונגרס הוא ידיד האמת של מדינת ישראל, והוא הוכיח ידידות זו עשרות פעמים.
אם הקשר בין ישראל לארצות-הברית באמת חשוב לליברמן וכחלון, מומלץ להם שישקיעו קצת יותר זמן ומשאבים בהיכרות עם הקונגרס ובפוטנציאל שקיים בחיזוק הקשרים אתו. ואם השר כחלון לא מאמין לי, אולי שפשוט ישאל את חבר מפלגתו מייקל אורן, לשעבר שגריר ישראל בארצות-הברית. הוא וודאי מבין משהו, וכן – גם
הוא קרא לנתניהו לסרב לחתום, מתוך הבנה שחתימה כזאת תתקע טריז בין ישראל לקונגרס ותפגע בשותפות האסטרטגית שבין המדינות. ______
מאיר בוחניק הוא יועץ לשעבר של חבר הקונגרס דאג למבורן. כיום הוא נשיא המרכז לקידום יחסי ישראל-ארה"ב ועובד בפורום קהלת למדיניות.
