את תכנית מזכיר המדינה, ג'ון קארי – המצמצמת את רוחבה של ישראל ל-25-15 ק"מ כאשר המזרח התיכון גועש – יש לבחון מול התנהלותו בתחום המדיני.
קארי היה חבר במועדון הקטן של סנטורים – יחד עם מזכיר ההגנה צ'אק הייגל מזכירת המדינה לשעבר, הילארי קלינטון – שראו באסד מנהיג נדיב, רפורמטור ואמין. עד פרוץ מלחמת האזרחים, קארי היה נוסע-מתמיד לדמשק ונהג לסעוד עם "חברי היקר, אסד." בספטמבר 2009, כאשר אסד פעל עם איראן וחיזבאללה לליבוי הטרור ולהרג אמריקאים בעיראק, טען קארי ש"לסוריה תפקיד חיוני בקידום השלום והיציבות." בפברואר 2010 אמר למנהיג קטאר שנסיגה מהגולן והקמת בירה פלשתינית בירושלים הם תנאי לשלום. במרץ 2011 טען ש"סוריה תשתנה במקביל להידוק קשריה עם המערב." ואכן, לאחר כ-200,000 הרוגים ושני מיליון פליטים סוריה משתנה…לרעה. בספטמבר 2013 הוא זיהה "התחזקות גורמים מתונים בקרב האופוזיציה לאסד", למרות שזו מורכבת מ"האחים המוסלמים" וארגונים ג'יהאדיסטים, הפועלים באמצעות טרור להשגת יעדים מגלומניים החורגים מגבולות סוריה וחותרים תחת אינטרסים וערכים מערביים.
כאשר ארה"ב מאוימת על ידי זעזועים חסרי תקדים מהמפרץ הפרסי ועד צפון מערב אפריקה, שליטי ירדן ומפיקות נפט ערביות פרו-אמריקאיות חוששים לקיומם, ותאי-טרור אסלאמי מתפשטים על אדמת ארה"ב, קארי מתמקד בנושא הפלשתיני המהווה ציר מרכזי במלל – אך לא במעש – הערבי. בניגוד לתפישת העולם של קארי, העניין הפלשתיני אינו קשור במישרין או עקיפין ל"צונאמי הערבי", אינו בבת-העין של המדינאים הערבים ואינו לב הסכסוך הערבי-ישראלי.
קארי לוחץ לכיווץ ישראל ל"קווי אושוויץ" – לפי אבא אבן – למרות התנפצות אשליית האביב הערבי והתקדרות הצונאמי הערבי, המדגיש 1,400 שנות היעדר דמוקרטיה ושלום-כולל בין-ערבי, אי-קיום הסכמים בין-ערביים והחרפת אי-יציבות, תזזיתיות, שנאת האחר ואלימות במזרח התיכון. קארי דן על הסכם באזור המאופיין על ידי הסכמים החתומים – בדרך כלל – על קרח, ולא חרותים בסלע. קארי משעבד את המציאות הרותחת לתפישת עולמו האידילית: "ישראל הייתה בטוחה יותר אילו הייתה משתלבת באזור. דמיינו מה יעשה פתרון שתי המדינות לישראל, פלשתין, ירדן והאזור. דמיינו מה זה יחולל במסחר, תיירות, טכנולוגיה ודור העתיד הישראלי והפלשתיני. דמיינו את ישראל ושכנותיה ככוח כלכלי באזור…. חישבו על השווקים והגשרים שיוקמו על ידי השלום. חישבו על זרם ההשקעות הזרות וההזדמנויות…. יש להאמין שהשלום אפשרי…. ישראל תהנה מיחסי שלום עם 22 מדינות ערביות ו-35 מדינות מוסלמיות…. אין זה דמיוני לתאר סדר חדש במזרח התיכון…."
אבל, המדינה היהודית הגיעה להישגים חסרי-תקדים בתחומים האזרחיים והביטחוניים ומהווה אתר מועדף למאות ענקי היי-טק אמריקאיואירופאים, היות והשכילה לדחות הרהורי-לב, ככל שהם מפתים, ולאמץ תפישת עולם מציאותית. ראשי ממשלה מבן גוריון ועד שמיר קיבלו החלטות קשות ודחו תכתיבים אמריקאים ובינלאומיים – להוציא מקרים חריגים – ספגו ביקורת קצרת-טווח, אך זכו להערכה ארוכת-טווח ושדרגו באופן דרמטי את שתוף הפעולה האסטרטגי עם ארה"ב.
