שמירה על חופש הפעולה של ישראל – למניעת איום גרעיני איראני – מתבקשת מלקחי ההיסטוריה היהודית/ישראלית, שכל ישר, יציבות אזורית ושדרוג אינטרסים אמריקאים. לעומת זאת, ויתור על הזכות הטבעית להגנה עצמית יכרסם בתדמית ההרתעה של ישראל ובריבונותה ויסכן את קיומה, יוסיף שמן למדורת הכאוס האזורי ויפגע באינטרסים אמריקאים.
ב-3 ליוני 1967 לחץ הנשיא ג'ונסון על רה"מ אשכול להימנע ממלחמת-מנע נגד הציר הפרו-סובייטי של מצרים-סוריה וירדן שאיים על קיומם של ישראל ומשטרים ערביים פרו-אמריקאים כגון סעודיה. ג'ונסון הבהיר: "ישראל תהיה לבד אם תפעל לבד, ואני לא מעלה על דעתי שתחליט לפעול כך".
ג'ונסון הזהיר את אשכול שמלחמת-מנע ישראלית תגרום לתבערה אזורית, תציג את ישראל כמדינה תוקפנית ותמנע מארה"ב לסייע לישראל. ג'ונסון נמנע מיישום ערבויות אמריקאיות ורב-לאומיות של הנשיא אייזנהאואר מ-1957, אך תבע מישראל לבטוח באופציה הדיפלומטית הרב-לאומית.
אבל, אשכול קרא תגר על ג'ונסון, פתח במלחמת-מנע נגד הציר האנטי-אמריקאי, מנע מפולת של אינטרסים אמריקאים והנחית מכה לאינטרסים סובייטים, הציל את המשטר הסעודי מציפורניו של נאצר, החיש את עלייתו לשלטון של סאדאת הפרו-אמריקאי והציג את יכולתה של ישראל להוציא ערמונים לוהטים מהאש ללא סיוע אמריקאי. אשכול הפך את ישראל מ"מדינת חסות" ל"שותפה אסטרטגית".
אשכול הבין שקריאת תגר – בהגנה על הביטחון הלאומי – מביאה למחיר מדיני ודיפלומטי קצר-טווח אך לשדרוג גיאו-פוליטי ארוך טווח. הוא ידע שהעם היהודי עומד תמיד בפני התנגדות כוחות גלובליים ואזוריים למימוש של – והגנה חד-צדדית על – ריבונותו, אך זוכה להערכה על פעולות חד-צדדיות מונחות-עקרונות מול מתנגדיו.
מאז 1948 שדרוג דרמטי של הביטחון הלאומי מחייב פעולה חד-צדדית מתריסה.
לדוגמא, ב-1948/9 הכריז בן גוריון על הקמת המדינה, סיפח את מערב ירושלים והכריז עליה כבירת ישראל, הקים שכונות יהודיות בירושלים וסירב להפסיק את "כיבוש הנגב" ולקלוט פליטים ערביים, למרות אמברגו צבאי אמריקאי, איום באמברגו כלכלי ולחצים מבית. לעומתיות בן גוריון הביאה להערכה מחודשת של הרמטכ"ל האמריקאי, עומאר בראדלי, שהציע ב-1952 להתייחס לישראל כבעלת-ברית אסטרטגית בכירה.
ב-1967 סיפח אשכול את מזרח ירושלים והורה לבנות מעבר ל"קו הירוק" על אף התנגדות עזה מבית, ארה"ב והעולם.
ב-1977 יזם בגין את המו"מ הישיר עם מצרים חרף התנגדות הנשיא קרטר שפעל לכינוס ועידה בינלאומית נועדה להתמקד בעניין הפלשתיני וירושלים.
ב-1981 העריך בגין שמחיר עיראק גרעינית מגמד את מחיר המתקפה למניעת עיראק גרעינית. הוא הבין שאין תוחלת לאופציה הדיפלומטית ושרוב מדינות ערב ראו בעיראק גרעינית איום קיומי. לכן הוא תקף את הכור הגרעיני, למרות האיום באמברגו צבאי אמריקאי, מסע ההפחדה מבית ומערכת הכפשה אמריקאית ובינלאומית. הצעד החד-צדדי של ישראל מנע הידרדרות אזורית, חסך מארה"ב עימות גרעיני מול עיראק ב-1991 ושדרג באופן דרמטי את מעמדה האסטרטגי ארוך-הטווח של ישראל.
ב-2012 יודע נתניהו שסנקציות ויוזמות רב-לאומיות אינן אפקטיביות מכיוון שרוסיה, סין, יפן, הודו וחלק מאירופה אינן משתפות פעולה, ומכיוון שהסנקציות משולות לגבינה שוויצרית. הוא למד שסנקציות מעניקות לאיראן זמן נוסף לפיתוח/רכש יכולת גרעינית, כפי שהיה עם פקיסטן וצפון קוריאה הגרעיניות. הוא הסיק שלוח הזמנים האיראני אינו-צפוי. הוא מעריך שאיראן גרעינית תביא לקריסה טראומטית של משטרים פרו-אמריקאים במפרץ ומשטר אספקת ומחירי הנפט; תאיץ את הפצת הנשק הגרעיני; תעודד טרור אסלאמי בעולם ועשרות תאי-טרור רדומים בארה"ב; ותקדם נוכחות צבאית איראנית בוונצואלה, בוליביה, אקוודור ומכסיקו. הוא סבור שמתקפת-מנע היא תנאי להתקוממות האופוזיציה באיראן. כמו בגין, הוא החליט שמחיר מתקפת-מנע מתגמד לעומת מחיר איום גרעיני על ישראל: הפסקת העלייה, שיבת יורדים והשקעות-חוץ ותיירות; האצת הירידה; הפיכת ישראל לבת-ערובה בידי אויביה.
נתניהו מודע לפתגם היהודי: "אם אין אני לי מי לי… אם לא עכשיו אימתי" (פרקי אבות א:14).
