נאום הנשיא אובמה בעצרת האו"מ ב-21 לספטמבר 2011 העניק משנה תוקף לתפישת עולמו בנושאי ביטחון לאומי בכלל ובנושא הפלסטיני בפרט.
לדוגמא, אובמה חזר על הערכתו – והערכת מזכירת המדינה קלינטון – שהתוהו ובוהו ברחוב הערבי מהווה "מעבר לדמוקרטיה", בדמות "צעירים [בלתי-אלימים] המעבירים מסר מחאה חזק לדיקטטורות". אובמה סבור "שפטריוטיות המאגדת את תושבי בחריין חייבת להיות חזקה יותר מכיתתיות העלולה לשסע את בחריין". אובמה וקלינטון מאמינים שמורשת מרטין לותר קינג וגנדי משוחזרת ב"אביב הערבי".
אבל, המציאות היא של חורף ערבי סוער המשקף מאבקי-כוח אלימים ופיצול על רקע שבטי, אתני, דתי, רעיוני וגיאוגרפי. תנועת הטרור האנטי-מערבית של "האחים המוסלמים" צוברת עוצמה במצרים; כמעט כל הנשים המוסלמיות במצרים חוות מילה נשית (כריתת הדגדגן); אל-קעידה מתגלה כמנצח של מלחמת האזרחים בלוב; אלפי תוניסאים מתוני נסים לאי האיטלקי, למפדוזה; המיליציות השבטיות בתימן מקיזות דם במאבק על השלטון ולא על הדמוקרטיה; וכו'. בפברואר 2010 החזיר אובמה את השגריר האמריקאי לדמשק "כי אסד עשוי להיות מנהיג קונסטרוקטיבי". הציפייה לאביב ערבי עשויה להוביל לניצחון נוסף של אשליות על המציאות ולגיבוש מדיניות מונחית-אשליות העלולה להרתיח עוד יותר את התבשיל המזרח תיכוני.
אובמה מעלה על הנס את הדחת מובראק כהישג משמעותי וכורך את מובראק יחד עם קדאפי, בן-עלי התוניסאי וגבאגבו, הרודן המודח מחוף השנהב.
אבל, במציאות המזרח תיכונית התייחסות אובמה למובארק מזכירה למנהיגים ערבים פרו-אמריקאים את בגידת הנשיא קארטר בשאה הפרסי שסללה את הדרך לעליית חומייני. מדיניות אובמה כלפי מצרים נתפשת על ידי מנהיגים ערבים פרו-אמריקאים – שכולם מעורבים במאבקי הישרדות מול חתרנות שיטתית – כנטישה וככרסום עמוק בתדמית ההרתעה האמריקאית. כמיהת אובמה לדמוקרטיזציה של מדינות ערב מתפרשת על ידי כל שליט ערבי פרו-אמריקאי כאיום קטלני וכרוח גבית לחתרנים אנטי-אמריקאים.
אובמה מתגאה בהחלטה לפנות את הכוחות האמריקאים מעיראק עד סוף 2011 ומאפגניסטן עד תום 2014. הוא טוען שהפינוי "יביא לצמצום במגמת המלחמות, ומעמדת כוח".
אבל, המציאות מבהירה שמשטרים וארגונים מוסלמים וערבים רואים בפינוי את המשך מגמת הנסיגות האמריקאיות מוייטנאם וקמבודיה (1973), לבנון (1983) וסומלי (1993), המהווה רוח גבית למשטרים פורעי-חוק ורוח נגדית לבעלות בריתה של ארה"ב. הפינוי עלול לגרום להתפרצות הרי געש שיאיימו על שלמות עיראק ועל קיום המשטרים בירדן, כווית, סעודיה, בחריין, עומאן ונסיכויות המפרץ, תוך פגיעה קשה באינטרסים חיוניים של ארה"ב. פינוי הכוחות יחד עם המערבולת הערבית, החרפת גל הטרור המוסלמי, איום הגרעין האיראני, העמקת החדירה הרוסית והסינית למזרח התיכון ותשתית בת 1,400 שנים של פיצול, אלימות וטרור ערביים לא יצמצמו את מגמת המלחמות אלא יקדיחו אותה.
הנשיא אובמה מאשר מחדש את מרכזיות הנושא הפלסטיני באסטרטגיה הכוללת שלו: הנושא הפלסטיני הוא "מבחן למדיניות החוץ של ארה"ב". הוא עומד על הכללת הפליטים הערביים ו[חלוקת] ירושלים במו"מ לשלום, ומיישם סימטריה מוסרית בין ישראל – אב טיפוס ללוחמה בטרור, דמוקרטיה והזדהות עם ארה"ב – לבין הפלסטינים – אב טיפוס לטרור בינלאומי, שחיתות ודיכוי והזדהות עם אויבי ארה"ב.
אבל, המציאות הטקטונית הערבית של השנה האחרונה מוכיחה שוב שהנושא הפלסטיני לא היה אף פעם שורש זעזועי המזרח התיכון והטרור המוסלמי האנטי-אמריקאי ובבת עינם של מנהיגי ערב. האסטרטגיה של אובמה מהווה מכשול בלתי-עביר לשלום. היא מאותת לפלסטינים שאל להם לחשוש מעונש עקב – ולמעשה אף יתוגמלו על – 100 שנות טרור אנטי-יהודי, שטיפת מוח ילדיהם בחינוך לשנאה והפרה שיטתית של התחייבויות.
מבחינה טקטית – בתגובה להתעצמות ההתנגדות חוצת המפלגות בציבור ובקונגרס האמריקאים ליחסו לישראל – החליט אובמה להדגיש בנאומו בעצרת האו"מ את מצוקותיה של ישראל: "ישראל מוקפת שכנים הנלחמים בה בשיטתיות…"
אבל, רצוי להתמקד באסטרטגיה – ולא בטקטיקה – של אובמה ולזכור שנמר אינו מחליף חברבורות, רק טקטיקות.
