ראשית אני מבקש לומר, שאני מאד מעריך ומכבד ומוקיר את תרומתו של המכון הזה לחקר הסוגיות הרבות שנוגעות לירושלים… אבל – בנוגע לסוגייה שלפנינו – ההתיישבות היהודית בשמעון הצדיק – שייח ג'רח, דרכנו חלוקות…
ניהול הסכסוך עדיף על ניסיון לפתור אותו
נקודת המוצא שאני מחזיק בה היא נקודת מוצא שגורסת שפתרון של חלוקה בירושלים ינציח את הסכסוך לעוד דורות רבים, ינביט זרעים של שנאה, מירמור וחשבונות הסטוריים נוספים, ויהיה רע מאד לשתי האוכלוסיות היהודית והערבית. מכיוון שכך – המשך ניהול הסכסוך כאן בירושלים, עדיף על נסיון לפתור אותו, שכן הסכסוך על ירושלים הוא בגדר בעיה שנכון יותר לחיות איתה בדרגת קושי כזו או אחרת. פתרון כביכול, רק יעצים את הקושי ואת הסכסוך ולא יקל עליו. והסכם אוסלו הוא דוגמא מצויינת לפתרון שהעצים קשיים והחריף בעיות במקום להקל ולפתור אותן.
נזקי החלוקה בשטח: במישורים הביטחוניים והדמוגרפיים
במסגרת עבודה שנעשתה ב"מרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה", הרחבתי מאד בנזקי החלוקה, לא רק מבחינה ערכית, הסטורית, יהודית, אלא בעיקר מבחינה פרקטית – מעשית, אך מכיוון שזה לא הנושא שעל הפרק היום – אנסה לתמצת את הדברים בכמה משפטים. חלוקה תהיה מסוכנת מאד מבחינה בטחונית ( דמיינו את קו החלוקה עם עשרות מוקדי תבערה דומים למוקד של גילה – בית ג'אלה לפני עשר שנים) והיא אף עלולה לפגוע בנו דמוגרפית במקום להועיל לנו. ישנה סבירות גבוהה לכך שתוצאותיה יהיו הגירה גדולה של ערבים שאנו מבקשים להיפרד מהם, אל תוך הצד היהודי ומנגד עזיבה גדולה של יהודים את ירושלים, כפי שקרה כבר בחלוקה קודמת של העיר ב-48 . חלוקה עלולה להגביל מאד את חופש הדת והגישה למקומות הקדושים ליהודים ולנוצרים, וחלוקה תפגע קשות בעיר גם מבחינה אורבאנית, תחזיר את החלק היהודי שלה למעמד של עיר קצה -וכפי שהגדיר זאת אהוד אולמרט בעבר, לפני שהמיר את דעתו: "חלוקה תיצור בעיות במרקם העירוני שיהפכו את החיים בירושלים לגהינום וזאת מעבר לסכנה הבטחונית".
מרבית ערביי ירושלים אינם מעוניינים בחלוקה
נקודת מוצא נוספת שאני מבקש לעמוד מאחוריה – ואני מעריך שהמנהיגות הפוליטית של הפלסטינים ושל ערביי מזרח ירושלים, כמו גם ההנהגה הדתית שלהם, לא מייצגת בנקודה הזאת את מרבית האוכלוסיה הפלסטינית שחיה בתחומי ירושלים – היא שמרבית תושבי מזרח ירושלים לא מעוניינים בחלוקת העיר. ושהם מעדיפים, כרע במיעוטו מבחינתם, להמשיך ולחיות תחת השלטון הישראלי.
השלטון הישראלי אמנם הפלה לרעה בצורה בוטה ולא מוצדקת את ערביי ירושלים בכל הקשור לתחומי התשתיות, השירותים העירוניים והפיתוח, אבל ערביי מזרח העיר נהנים מהטבות חומריות רבות, כמו דמי הביטוח הלאומי, זכאות לקצבאות שונות, חופש תנועה, חופש ביטוי רב יחסית, חופש דת, נגישות למקומות עבודה, ועוד ועוד.
פער עמוק בין ההנהגה הפלסטינית לתושבים
ערביי מזרח ירושלים גם מאד מאד חוששים משלטון הרש"פ, חוששים עד כדי כך שהם מפחדים לומר זאת בפומבי, שמא יבולע להם. ההתרשמות הזאת, או ההערכה הזאת שלי מבוססת על הפער העמוק בין ההצהרות של ההנהגה הפוליטית והדתית של הפלסטינים, לבין מה שכל אחד מאיתנו יכול לשמוע מה'עמך' הפלסטיני, בשיחות רחוב מזדמנות, בשיחות רחוב יזומות, ובשיחות רבות רבות שלא לייחוס ולא לציטוט עם מגוון של תושבים. מכיוון שחלוקת ירושלים היא פתרון רע מאד לטעמי, מובן שבהתיישבות היהודית בשמעון הצדיק, שעשויה לתרום לטרפודה – יש כבר יתרון אחד: היא תורמת ולא פוגעת באינטרס חיוני של מדינת ישראל, שהוא מניעת חלוקתה של ירושלים.
ההתיישבות היהודית באיזורים צפופי אוכלוסיה ערבית במזרח ירושלים – ריאקציה לתוכניות החלוקה.
בעקרון – צודק מי שמעדיף, שבירושלים כעיר אחת, לא מחולקת, יחיו אוכלוסיות בני עדות שונות, אלא לצד אלה, ולא אלה בתוך אלה, אבל המציאות שנוצרה, הן מצד הפלסטינים, הן מצד ארה"ב ובעיקר בתוכנו אנו – יצרה מערכת של מנופים שמנסה להטות את הכף לכיוון של חלוקה. מערכת המנופים הזאת, שהתגברה מאד בשנים האחרונות, הביאה בהכרח ליצירת מערכת נגדית של מנופים, שהופכת את ההתיישבות היהודית באיזורים כמו עיר דוד, או העיר העתיקה, או שמעון הצדיק או הר הזיתים, האיזורים היותר משמעותיים מבחינה הסטורית לעם היהודי, למובנת ואף לנחוצה, לא רק מכוח זכות הסטורית או דתית, ולא רק מכוח זכויות קניין, אלא – ואני שם את הדברים על השולחן – מכיוון שמדובר בפעילות שנועדה לתקוע מקלות בגלגלי תוכניות החלוקה, שהיא לא רק פסולה ערכית, אלא גם רעה לתושבים ורעה לשלום. ממשלות ישראל לדורותיהם תקעו מקלות דומים בגלגלי החלוקה לאורך השנים. גם פעולותיהן לא היו אידיאולוגיות בלבד. הן ביקשו למנוע את חלוקת העיר מחדש, הצהירו על כך ולכן – ולו מהבחינה הזאת – ההתיישבות בשמעון הצדיק, שמלכתחילה ראוי היה שתכוון על ידי הממשלה – היא מעשה ציוני שתועלת בצידו, והיא תורמת לאינטרס הישראלי, ולא פוגעת בו.
שכונת שמעון הצדיק איננה שכונת קצה
שמעון הצדיק- שייח ג'ראח אינה איזו שכונת קצה כמו א-רם, או קלנדיה, שלגרסת רבים מהיושבים כאן ניתן לוותר עליהן. שמעון הצדיק-שייח ג'ראח היא שכונה מרכזית בירושלים, השוכנת במרחק אפסי מהקמפוס האוניברסיטאי על הר הצופים ומבית החולים הדסה השוכן אף הוא על ההר, סמוך מאד למשרדי המטה הארצי של משטרת ישראל. איזור שמעון הצדיק-שייח ג'ראח אינו חטיבה מבודדת ותלושה, שניתן לדון בעתידה, בנפרד מעתידה של הנוכחות הישראלית הנושקת לו. הוא חלק חיוני במרחב שמחבר את מערב ירושלים להר הצופים.
השכונה תורמת לרצף התיישבות יהודי ומונעת את הפיכת הר הצופים למובלעת
במסגרת המרחב הזה – ההתיישבות היהודית בשמעון הצדיק-שייח ג'ראח, תורמת לרצף שבין רמות אשכול, סנהדריה, הגבעה הצרפתית ומעלות דפנה, שבהן חיים כיום עשרות אלפי ישראלים לבין הר הצופים, שבמשך 19 שנה תיפקד כמובלעת ישראלית מנותקת ממערב העיר. הרצף הזה הוא אינטרס חיוני של מדינת ישראל. ההתיישבות היהודית בשמעון הצדק תורמת לרצף הזה, ולכן היא תורמת ולא פוגעת באינטרס חיוני של מדינת ישראל.
בשכונת שמעון הצדיק קיימים מוסדות שלטוניים רבים
כדי להבטיח שהר הצופים לא ינותק שנית, נבנו לא רק רמות אשכול ובנותיה. בשכונת שייח ג'ראח עצמה הוקמו מוסדות שלטון ישראלים רבים: הבולטים שבהם הם קריית הממשלה, שבה עובדים מדי יום אלפי ישראלים. המטה הארצי של משטרת ישראל, שכבר הזכרנו כאן, מרכז רפואי גדול של קופת חולים הכללית. ומלונות בתוואי שמוביל לשייח ג'ראח ולהר הצופים. כדי להבטיח את האינטרס הישראלי באיזור, כלל צו ההפקעה ששר האוצר פרסם בינואר 1968, 3345 דונם של קרקעות באיזור, שכללו את שטחי ההפקר לשעבר, רצועת קרקע צרה משני עבריו של כביש רמאללה עד לבתי שייח ג'ראח, את כל שטח האוניברסיטה והדסה, את מורדות הר הצופים ואת המדרונות הצפוניים של הר הזיתים. היו שם 326 חלקות, עם 1500 בעלים, רובם ערבים, אך גם חלקים ניכרים בבעלות יהודית. מתחום ההפקעה הוצאו חלק מן המבנים המאוכלסים ערבים, אולם חלקם נכללו בה. ההתיישבות בשמעון הצדיק באותו איזור ממש, אינה מוסרית פחות מהצעד ההוא, למרות שהזמנים שונים.
צידוקים הסטוריים ולאומיים ליישוב השכונה.
…רבים רואים את ההתיישבות היהודית בשיח ג'ראח-שמעון הצדיק כמעשה של צדק הסטורי, שכן במקום נרצחו באכזריות 78 אנשי שיירת הדסה, רופאים ואחיות וסטודנטים שביקשו להגיע אל ההר ערב הקמת המדינה. אני מבקש להזכיר כאן כי תולדות הציונות ובניינו המחודש של הישוב היהודי בארץ ערב הקמת המדינה ואחריה, רצופים בצידוקים הסטוריים מן הסוג הזה. כך למשל מעלה החמשה שנוסד עשר שנים לפני קום המדינה הוקם לזכר החמשה שנרצחו במהלך סלילת דרך, בהר הרוח הנמצא מדרום לקיבוץ. קרית שמונה שקמה לאחר הקמת המדינה, מנציחה בשמה את יוסף טרומפלדור ועוד שבעה מחברי תל חי שנפלו בקרבות שם. ישובים יהודים בארץ התפתחו סביב ובשל קרבתם לסמלי קדושה: ירושלים וחברון כמובן, אבל גם צפת ומירון ומקומות נוספים. ההסתכלות הביקורתית על הלגיטימציה ששואבים המתיישבים בשמעון הצדיק מהקרבה לקבר שמעון הצדיק ולמקום הרצחם של 78 הרופאים והאחיות, בדרך להר הצופים, ממש במקום שבו הם התיישבו עכשיו, היא לכן תמוהה בלשון המעטה, אלא אם כן בטל תוקפו של המיתוס הציוני, או חלקים ממנו, דווקא במרכזה ובליבה של ירושלים.
בעולם אין סימטריה בין תוקפן למותקף.
…לאורך השנים מדינת ישראל גרסה, בצדק רב, שאין סימטריה [בין תביעות של יהודים לשוב למקומות שאותם הם נאלצו לעזוב ב -48 לבין תביעות של ערבים לשוב למקומות שאותם הם נאלצו לעזוב ב-48]. גם ברחבי העולם אין סימטריה בין תוקפן למותקף בכל מה שקשור לרכוש. לא בקפריסין, וגם לא באירופה של אחרי מלחמת העולם השניה, ואין סיבה שרק כאן תהיה סימטריה כזאת.
אפשר להבין את המצוקה האישית של אנשים בשמעון הצדיק שבית המשפט כופה עליהם היום לעזוב את הבתים שבהם הם מתגוררים. אפשר גם להבין את הקושי ההסברתי 'למכור' פינוי כזה, אבל ברמה העקרונית: אין סימטריה: מכיוון שהצד התוקפן, שפרע והרג ביהודים, אותו צד שסירב לקבל את החלטת החלוקה ולא היה מוכן להשלים עם הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, הצד שפתח במלחמה בגזרת ירושלים ב – 67' לא יכול לדרוש סימטריה ושוויון בין מי שנאלץ לעזוב את ביתו, מכיוון שפרעו בו ואיימו עליו ורצחו אותו ומכיוון שהוא הסכים להחלטת האו"ם על החלוקה, לבין מי שפרע, ורצח והרג ולא ציית להחלטה של אומות העולם ולכן איבד את רכושו.
איני משפטן, אבל שוחחתי עם כמה, מהבכירים שביניהם והבנתי מהם שיש תקדימים בינלאומיים שניתן להיתלות בהם, תקדימים שמלמדים על כך שההתייחסות של החוק הבינלאומי והפסיקה הבינלאומית לרכושו של תוקפן שפתח במלחמה, וכתוצאה ממנה הפסיד רכוש, אינה זהה להתייחסות אל רכושו של מי שהותקף במלחמה, וכתוצאה ממנה הפסיד את רכושו. ומה שטוב לכל העולם, בתחום הזה, אסור שיהיה שונה רק כשמדובר במדינת ישראל.
תביעה פלסטינית להשבת רכוש קיימת ללא קשר לשכונת שמעון הצדיק
צריך לציין – הפלסטינים פתחו את תיקי 48 בסוגיית השבת הרכוש, הרבה לפני ההתיישבות בשמעון הצדיק. הם אף פעם לא ויתרו על הרכוש הזה. הם העלו ויעלו את העניין הזה במו"מ מולנו, ולכן לא שמעון הצדיק או התיישבות דומה אחרת, היא שתביא אותם או לא תביא אותם להעלות עניין זה…בלי שום קשר לשמעון הצדיק. כשיפרוץ כאן השלום, וכאשר יעמוד על הפרק הסכם כולל, ישראל תצטרך אולי לפצות את מי שביתו נותר בתחומי מדינת ישראל והוא אינו יכול לחזור אליו, או להתקזז מול רכוש יהודי עצום שנותר במדינות ערב. אבל נקודת המוצא של מדינת ישראל הייתה ועודנה שאין סימטריה בין רכוש ערבי שנותר כאן, לבין רכוש יהודי שנותר שם, וזו נקודת מוצא שצריך לדבוק בה.
רבים מהחיכוכים בשמעון הצדיק: תוצאה של הפרות חוק של התושבים הערבים
…הרבה מאד מהחיכוכים בשמעון הצדיק היו יכולים להימנע אם התושבים [הערביים], שנהנים ממעמד של דיירים מוגנים ברכוש בבעלות יהודית ( ועל כך אין מחלוקת) לא היו מספקים לבעלים היהודיים תירוצים משפטיים למכביר כדי להוציא אותם משם, והיו עושים את הדבר הטריוויאלי: נמנעים מפלישות לשטחים שאינם בבעלותם, נמנעים מבנייה לא חוקית ובעיקר משלמים לבעלי הבית שלהם את דמי השכירות.
תושבים ערבים מוסתים על ידי גורמים חיצוניים
אלא שרבים מהם בחרו שלא לעשות זאת, ובמקרים רבים הוסתו לכך על ידי גורמים חיצוניים, יהודים וערבים. אפילו בית המשפט העיר ברוח זאת כמה פעמים בעבר, ורק כדי לסבר את האוזן אקרא משפטים אחדים מפסק דינו של השופט יצחק שמעוני מספטמבר 1999. כותב שם השופט: "בית המשפט ביוזמתו, הפנה הצעה לנתבעים" ( הכוונה לדיירים הערבים, שנדרשים לפנות את הדירות שבהם הם מתגוררים) "הפנה הצעה לנתבעים לשלם את דמי השכירות הנדרשים לאלתר. בא כוח התובעים" ( כלומר – בעל הבית היהודי) "הסכים לכך, ובפועל, לבד מהעלאת טיעוני סרק, ב"כ הנתבעים ( הדיירים הערבים), לא עשה כן, ובכך לא שירת את האינטרסים הקיומיים של הנתבעים, וזאת בלשון המעטה". הפסיקות של בתי המשפט ( השלום, המחוזי והעליון), על התנהלות הדיירים מלאות במילים קשות מאד, ובביקורת, על דרך התנהלותם, לעיתים תוך בזיון בית המשפט, והן מלמדות משהו על מניעיהם, בעיקר על מניעיהם של אלה שהסיתו אותם לאורך השנים, ויעצו להם עצות אחיתופל.
הגישה [שבקריאה לעקור את היהודים משמעון הצדיק-שיך ג'ראח] עלולה לערער מוסרית את הבסיס שעליו קמה ההתיישבות היהודית בכל השטח שסופח לירושלים ב-67'
[הקריאה לעקור את] התיישבות בשמעון הצדיק עלולה להשמיט, לפחות מוסרית, את הקרקע מתחת להתיישבות באיזורים אחרים בירושלים ובארץ. כי אם יש חשש שבעקבות חזרת יהודים לבתים ואדמות שאותם הם נאלצו לעזוב ב-48, יתבעו ערבים לחזור לבתים ואדמות שאותם הם עזבו ב-48 – מדוע חשש כזה אינו נובע מחזרת יהודים לרובע היהודי, לנווה יעקב, לעטרות, לעיר דוד, לגוש עציון ואולי לעוד מקומות בארץ? היכן עובר הגבול? האם הפעולות השונות שממשלת ישראל נקטה בהן כדי ליישב יהודים באיזורי ירושלים המאוחדת, באיזורים שסופחו לירושלים לאחר מלחמת ששת הימים. האם הפעולות השלטוניות הללו של הפקעת קרקעות ( גם מיהודים אגב, אבל בעיקר מערבים) כדי להקים שרשרת של שכונות יהודיות, כדי ליצור רצפים יהודים, כדי לממש את הציונות כאן בירושלים, בציון, לא הייתה עלולה להביא ואולי אף הביאה ל"כבילת ידי הממשלה במו"מ על הסדרי שלום עתידיים"? האם היא לא היוותה פוטנציאל ל"יצירת חסם נוסף במו"מ המדיני על עתיד ירושלים?" האם העובדה שמדינת ישראל, ולא עמותה פרטית אידיאולוגית, לא נמנעה מלפעול בדרך הזאת, למרות שהיה ברור שהדרך הזאת כובלת אותה במו"מ לשלום, למרות שהיה ברור שהדרך הזאת נועדה למנוע חלוקה מחודשת של ירושלים, האם העובדה הזאת אינה מעידה על כך שלאורך שלשה וחצי עשורים מדינת ישראל אמרה לעצמה, לעמה, לעם היהודי, שאין הסדר בכל מחיר ושאם המחיר הוא חלוקת ירושלים אז אין הסדר?
הפעילות של קניית בתים וקרקעות מוסרית יותר מהפקעה
אז מה נשתנה? האם החלטנו לבטל את הציונות? דווקא כאן בלב ציון? האם הפעילות של הגורמים האידיאולוגיים מוסרית פחות מהפעולות שבהן נקטו ממשלות ישראל בירושלים? לטעמי אגב – קניית בתים וקרקעות כפי שנוהגות עמותות כעטרת כהנים, ואלעד ואחרות – מוסרית פי כמה מאשר הפקעה, הדרך שבה נקטה המדינה לאורך שנים רבות. כי שם אתה לוקח בכפיה, וכאן אתה משלם, ואיש לא מכריח את המוכר למכור. במאמר מוסגר צריך לומר שלא זו בלבד שאין מי שמכריח את המוכר למכור, יש מי שמאיים עליו בפסק דין מוות ובאלימות שלא למכור – אבל מול זאת לא שמענו מחאה מוסרית מהמפגינים בשייח ג'ראח.
מדוע הפגיעה ביכולת לחלק את ירושלים מותרת לממשלה אך אסורה על גורמים פרטיים?
על כל פנים מה נשתנה? מדוע מה שסיכן את האפשרות לחלק את ירושלים מחדש היה מותר לממשלה עד לפני שלשה וחצי עשורים, ואולי גם מותר לה היום – ראו העימות האחרון עם הממשל בארה"ב – אך אסור לעמותות יהודיות כמו זו בשמעון הצדיק. בעבר הלא – רחוק ממשלת ישראל תמכה בגלוי או בסתר בעמותות מסוג זה, משום שסברה שהאינטרס של המדינה הוא שהם יעשו את מה שהיא אינה יכולה אולי לעשות, או יכולה לעשות ביותר קושי.
הקריאה לחלק מחדש את ירושלים -ללא מנדט מהציבור
מה שהשתנה הוא שקמו אנשים וגם מנהיגים, ללא מנדט ציבורי, בניגוד מוחלט לכל שבועותיהם, ונדריהם בעבר ומבלי לשאול את הציבור החליטו שמותר לחלק את ירושלים מחדש. הציבור להערכתי לא ייתן מנדט לכך. להערכתי, הציבור היהודי ברובו עדיין מתנגד לכך ומבין שחלוקה כזאת פסולה לא רק מנקודת מבט ציונית, הסטורית , יהודית, אלא רעה מאד מבחינה פרקטית.
על ממשלת ישראל לקחת את המושכות מהעמותות ולהוביל את המלאכה בעצמה
לסיום: מכיוון שהסיכויים לסיום הסכסוך בירושלים נמוכים, ומכיוון שחלוקה לא זו בלבד שלא תועיל, היא תזיק, אני מציע שממשלת ישראל היא שתנהל את הסכסוך הזה, בחוכמה , בתבונה, בשיקול דעת, תיטול מידיה של העמותה שעוסקת בהתיישבות בשמעון הצדיק את המושכות, ותעשה את המלאכה הזאת בעצמה. זה לא מופרך. זה כבר התרחש בעבר. ממשלות אשכול וגולדה, הפעילו במנהל מקרקעי ישראל אגף בשם איגום, שרכש אדמות ומבנים במזרח ירושלים, במטרה ליישב בהם יהודים. כך למשל נרכשה החלקה סמוך לשער הפרחים בתוך העיר העתיקה. זו הייתה פעם מדיניות ממשלתית. מדיניות ממשלתית נכונה, וחבל שחדלנו ממנה.
השמאל הציוני ששינה את עמדתו מוביל כעת את התסיסה
במשך שנים היה השמאל הציוני שותף לתפיסה בדבר אחדות ירושלים ולמערכה נגד חלוקתה מחדש. במשך שנים הוא היה שותף להתיישבות היהודית באיזורים שאינם צפופי אוכלוסיה ערבית וחלקו תמך גם בהתיישבות באיזורי צפופי אוכלוסיה ערבית בירושלים, מתוך הבנה שמנקודת המבט היהודית-הציונית ( לא הערבית) – ירושלים, היא פלנטה אחרת. הוא היה נכון להתפשר על שטחים ומתיישבים בחבלי ארץ אחרים, למען ירושלים.
בשנים האחרונות השמאל הציוני שינה את עמדתו, והכניס את ירושלים למעגל המחלוקת הפנימית. זה הגורם המרכזי לשינוי בגישתה המעשית ( לא העקרונית) , של ארה"ב לשאלת ירושלים, וזה גם הגורם המרכזי לתסיסה בשייח ג'ראח. אני מקווה שהציבור היהודי הרחב, עם משאל עם או בלי משאל עם, לא ילך שולל אחרי השינוי הזה, וידבק באחדותה של העיר הזאת ובמחוייבות ההסטורית, היהודית והמעשית שלו אליה.
