ירושלים

נדב שרגאי – חוקר ועיתונאי – על ירושלים

ראשית אני מבקש לומר, שאני מאד מעריך ומכבד ומוקיר את תרומתו של המכון הזה  לחקר הסוגיות הרבות שנוגעות לירושלים… אבל  – בנוגע לסוגייה שלפנינו – ההתיישבות היהודית בשמעון הצדיק – שייח ג'רח, דרכנו חלוקות…

ניהול הסכסוך עדיף על ניסיון לפתור אותו

נקודת המוצא שאני מחזיק בה היא נקודת מוצא שגורסת שפתרון של חלוקה בירושלים ינציח את הסכסוך לעוד דורות רבים, ינביט זרעים של שנאה, מירמור וחשבונות הסטוריים נוספים, ויהיה רע מאד לשתי האוכלוסיות היהודית והערבית. מכיוון שכך –  המשך ניהול הסכסוך כאן בירושלים, עדיף על נסיון לפתור אותו, שכן הסכסוך על ירושלים הוא בגדר בעיה שנכון יותר לחיות איתה בדרגת קושי כזו או אחרת.  פתרון כביכול, רק יעצים את הקושי ואת הסכסוך ולא יקל עליו.  והסכם אוסלו הוא דוגמא מצויינת לפתרון שהעצים קשיים והחריף בעיות במקום להקל ולפתור אותן.

נזקי החלוקה בשטח: במישורים הביטחוניים והדמוגרפיים

במסגרת עבודה שנעשתה ב"מרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה", הרחבתי מאד בנזקי החלוקה, לא רק מבחינה ערכית, הסטורית, יהודית,  אלא בעיקר מבחינה פרקטית – מעשית,  אך מכיוון שזה לא הנושא שעל הפרק היום –  אנסה לתמצת את הדברים בכמה משפטים. חלוקה תהיה מסוכנת מאד מבחינה בטחונית ( דמיינו את קו החלוקה עם עשרות מוקדי תבערה דומים למוקד של  גילה – בית ג'אלה לפני עשר שנים) והיא אף עלולה לפגוע בנו דמוגרפית במקום להועיל לנו.  ישנה סבירות גבוהה לכך שתוצאותיה יהיו הגירה גדולה של ערבים שאנו מבקשים להיפרד מהם, אל תוך הצד היהודי ומנגד עזיבה גדולה של יהודים את ירושלים, כפי שקרה כבר בחלוקה קודמת של העיר ב-48 . חלוקה עלולה להגביל מאד את חופש הדת והגישה למקומות הקדושים ליהודים ולנוצרים, וחלוקה תפגע קשות בעיר גם מבחינה אורבאנית, תחזיר את החלק היהודי שלה למעמד של עיר קצה  -וכפי שהגדיר זאת אהוד אולמרט בעבר, לפני שהמיר את דעתו: "חלוקה תיצור בעיות במרקם העירוני שיהפכו את החיים בירושלים לגהינום וזאת מעבר לסכנה הבטחונית".

מרבית ערביי ירושלים אינם מעוניינים בחלוקה

נקודת מוצא נוספת שאני מבקש לעמוד מאחוריה –  ואני מעריך שהמנהיגות הפוליטית של הפלסטינים ושל ערביי מזרח ירושלים, כמו גם ההנהגה הדתית שלהם, לא מייצגת בנקודה הזאת את מרבית האוכלוסיה הפלסטינית שחיה בתחומי ירושלים – היא שמרבית תושבי מזרח ירושלים לא מעוניינים בחלוקת העיר. ושהם  מעדיפים, כרע במיעוטו מבחינתם, להמשיך ולחיות תחת השלטון הישראלי.

השלטון הישראלי אמנם הפלה לרעה בצורה בוטה ולא מוצדקת את ערביי ירושלים בכל הקשור לתחומי התשתיות, השירותים העירוניים והפיתוח, אבל ערביי מזרח העיר נהנים מהטבות חומריות רבות, כמו דמי הביטוח הלאומי, זכאות לקצבאות שונות, חופש תנועה, חופש ביטוי רב יחסית, חופש דת, נגישות למקומות עבודה, ועוד ועוד.

פער עמוק בין ההנהגה הפלסטינית לתושבים

ערביי מזרח ירושלים גם מאד מאד חוששים משלטון הרש"פ, חוששים עד כדי כך שהם מפחדים לומר זאת בפומבי, שמא יבולע להם. ההתרשמות הזאת, או ההערכה הזאת שלי מבוססת על הפער העמוק בין ההצהרות של ההנהגה הפוליטית והדתית של הפלסטינים, לבין מה שכל אחד מאיתנו יכול לשמוע מה'עמך' הפלסטיני, בשיחות רחוב מזדמנות, בשיחות רחוב יזומות, ובשיחות רבות רבות שלא לייחוס ולא לציטוט עם מגוון של תושבים. מכיוון שחלוקת ירושלים היא פתרון רע מאד לטעמי, מובן שבהתיישבות היהודית בשמעון הצדיק, שעשויה לתרום לטרפודה – יש כבר יתרון אחד: היא תורמת ולא פוגעת באינטרס חיוני של מדינת ישראל, שהוא מניעת חלוקתה של ירושלים.

ההתיישבות היהודית באיזורים צפופי אוכלוסיה ערבית במזרח ירושלים – ריאקציה לתוכניות החלוקה.

בעקרון – צודק מי שמעדיף, שבירושלים כעיר אחת, לא מחולקת, יחיו אוכלוסיות בני עדות שונות, אלא לצד אלה, ולא אלה בתוך אלה, אבל המציאות שנוצרה, הן מצד הפלסטינים, הן מצד ארה"ב ובעיקר בתוכנו אנו –  יצרה מערכת של מנופים שמנסה להטות את הכף לכיוון של חלוקה. מערכת המנופים הזאת, שהתגברה מאד בשנים האחרונות, הביאה בהכרח ליצירת מערכת נגדית של מנופים, שהופכת את ההתיישבות היהודית באיזורים כמו עיר דוד, או העיר העתיקה, או שמעון הצדיק או הר הזיתים, האיזורים היותר משמעותיים מבחינה הסטורית לעם היהודי, למובנת ואף לנחוצה, לא רק  מכוח זכות הסטורית או דתית, ולא רק מכוח  זכויות קניין,  אלא  – ואני שם את הדברים על השולחן – מכיוון שמדובר בפעילות שנועדה לתקוע מקלות בגלגלי תוכניות החלוקה, שהיא לא רק פסולה ערכית, אלא גם רעה לתושבים ורעה לשלום. ממשלות ישראל לדורותיהם תקעו מקלות דומים בגלגלי החלוקה לאורך השנים. גם פעולותיהן לא היו אידיאולוגיות בלבד. הן ביקשו למנוע את חלוקת העיר מחדש,  הצהירו על כך ולכן – ולו מהבחינה הזאת –  ההתיישבות בשמעון הצדיק, שמלכתחילה ראוי היה שתכוון על ידי הממשלה – היא מעשה ציוני שתועלת בצידו, והיא תורמת לאינטרס הישראלי, ולא פוגעת בו.

שכונת שמעון הצדיק איננה שכונת קצה

שמעון הצדיק- שייח ג'ראח אינה איזו שכונת קצה כמו א-רם, או קלנדיה, שלגרסת רבים מהיושבים כאן ניתן לוותר עליהן. שמעון הצדיק-שייח ג'ראח היא שכונה מרכזית בירושלים, השוכנת במרחק אפסי מהקמפוס האוניברסיטאי על הר הצופים ומבית החולים הדסה השוכן אף הוא על ההר, סמוך מאד למשרדי המטה הארצי של משטרת ישראל. איזור שמעון הצדיק-שייח ג'ראח אינו  חטיבה מבודדת ותלושה, שניתן לדון בעתידה, בנפרד מעתידה של הנוכחות הישראלית הנושקת לו. הוא חלק חיוני במרחב שמחבר את מערב ירושלים להר הצופים.

השכונה תורמת לרצף התיישבות יהודי ומונעת את הפיכת הר הצופים למובלעת

במסגרת המרחב הזה – ההתיישבות היהודית בשמעון הצדיק-שייח ג'ראח, תורמת לרצף שבין רמות אשכול, סנהדריה, הגבעה הצרפתית ומעלות דפנה, שבהן חיים כיום עשרות אלפי ישראלים לבין הר הצופים, שבמשך 19 שנה תיפקד כמובלעת ישראלית מנותקת ממערב העיר. הרצף הזה הוא אינטרס חיוני של מדינת ישראל. ההתיישבות היהודית בשמעון הצדק תורמת לרצף הזה, ולכן היא תורמת ולא פוגעת באינטרס חיוני של מדינת ישראל.

בשכונת שמעון הצדיק קיימים מוסדות שלטוניים רבים

כדי להבטיח שהר הצופים לא ינותק שנית, נבנו לא רק רמות אשכול ובנותיה. בשכונת שייח ג'ראח עצמה הוקמו מוסדות שלטון ישראלים רבים: הבולטים שבהם הם קריית הממשלה, שבה עובדים מדי יום אלפי ישראלים. המטה הארצי של משטרת ישראל, שכבר הזכרנו כאן, מרכז רפואי גדול של קופת חולים הכללית. ומלונות בתוואי שמוביל לשייח ג'ראח ולהר הצופים. כדי להבטיח את האינטרס הישראלי באיזור, כלל צו ההפקעה ששר האוצר פרסם בינואר 1968, 3345 דונם של קרקעות באיזור, שכללו את שטחי ההפקר לשעבר, רצועת קרקע צרה משני עבריו של כביש רמאללה עד לבתי שייח ג'ראח, את כל שטח האוניברסיטה והדסה, את מורדות הר הצופים ואת המדרונות הצפוניים של הר הזיתים. היו שם 326 חלקות, עם 1500 בעלים, רובם ערבים, אך גם חלקים ניכרים בבעלות יהודית. מתחום ההפקעה הוצאו חלק מן המבנים המאוכלסים ערבים, אולם חלקם נכללו בה. ההתיישבות בשמעון הצדיק באותו איזור ממש, אינה  מוסרית פחות מהצעד ההוא, למרות שהזמנים שונים.

צידוקים הסטוריים ולאומיים ליישוב השכונה.

…רבים רואים את ההתיישבות היהודית בשיח ג'ראח-שמעון הצדיק כמעשה של צדק הסטורי, שכן במקום נרצחו באכזריות 78 אנשי שיירת הדסה, רופאים ואחיות וסטודנטים שביקשו להגיע אל ההר ערב הקמת המדינה. אני מבקש להזכיר כאן כי תולדות הציונות ובניינו המחודש של הישוב היהודי בארץ ערב הקמת המדינה ואחריה, רצופים בצידוקים הסטוריים מן הסוג הזה.  כך למשל מעלה החמשה שנוסד עשר שנים לפני קום המדינה הוקם לזכר החמשה שנרצחו במהלך סלילת דרך, בהר הרוח הנמצא מדרום לקיבוץ. קרית שמונה שקמה לאחר הקמת המדינה, מנציחה בשמה את יוסף טרומפלדור ועוד שבעה מחברי תל חי שנפלו בקרבות שם. ישובים יהודים בארץ התפתחו סביב ובשל קרבתם לסמלי קדושה: ירושלים וחברון כמובן, אבל גם צפת ומירון ומקומות נוספים. ההסתכלות הביקורתית על הלגיטימציה ששואבים המתיישבים בשמעון הצדיק מהקרבה לקבר שמעון הצדיק ולמקום הרצחם של 78 הרופאים והאחיות, בדרך להר הצופים, ממש במקום שבו הם התיישבו עכשיו, היא לכן תמוהה בלשון המעטה, אלא אם כן בטל תוקפו של המיתוס הציוני, או חלקים ממנו, דווקא במרכזה ובליבה של ירושלים.

בעולם אין סימטריה בין תוקפן למותקף.

…לאורך השנים מדינת ישראל גרסה, בצדק רב, שאין סימטריה [בין תביעות של יהודים לשוב למקומות שאותם הם נאלצו לעזוב ב -48 לבין תביעות של ערבים לשוב למקומות שאותם הם נאלצו לעזוב ב-48]. גם ברחבי העולם אין סימטריה בין תוקפן למותקף בכל מה שקשור לרכוש. לא בקפריסין, וגם לא באירופה של אחרי מלחמת העולם השניה, ואין סיבה שרק כאן תהיה סימטריה כזאת.

אפשר  להבין את המצוקה האישית של אנשים בשמעון הצדיק שבית המשפט כופה עליהם היום לעזוב את הבתים שבהם הם מתגוררים. אפשר גם להבין את הקושי ההסברתי 'למכור' פינוי כזה, אבל ברמה העקרונית: אין סימטריה: מכיוון שהצד התוקפן, שפרע והרג ביהודים, אותו צד שסירב לקבל את החלטת החלוקה ולא היה מוכן להשלים עם הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, הצד שפתח במלחמה בגזרת ירושלים ב – 67' לא יכול לדרוש סימטריה ושוויון בין מי שנאלץ לעזוב את ביתו, מכיוון שפרעו בו ואיימו עליו ורצחו אותו ומכיוון שהוא הסכים להחלטת האו"ם על החלוקה, לבין מי שפרע, ורצח והרג ולא ציית להחלטה של אומות העולם ולכן איבד את רכושו.

איני משפטן, אבל שוחחתי עם כמה, מהבכירים שביניהם והבנתי מהם שיש תקדימים בינלאומיים שניתן להיתלות בהם, תקדימים שמלמדים על כך שההתייחסות של החוק הבינלאומי והפסיקה הבינלאומית לרכושו של תוקפן שפתח במלחמה, וכתוצאה ממנה הפסיד רכוש, אינה זהה להתייחסות אל  רכושו של מי שהותקף במלחמה, וכתוצאה ממנה הפסיד את רכושו.  ומה שטוב לכל העולם, בתחום הזה, אסור שיהיה שונה רק כשמדובר במדינת ישראל.

תביעה פלסטינית להשבת רכוש קיימת ללא קשר לשכונת שמעון הצדיק

צריך לציין –  הפלסטינים פתחו את תיקי 48 בסוגיית השבת הרכוש, הרבה  לפני ההתיישבות בשמעון הצדיק. הם אף פעם לא ויתרו על הרכוש הזה. הם העלו ויעלו את העניין הזה במו"מ מולנו,  ולכן לא שמעון הצדיק או התיישבות דומה אחרת, היא שתביא אותם או לא תביא אותם להעלות עניין זה…בלי שום קשר לשמעון הצדיק. כשיפרוץ כאן השלום, וכאשר יעמוד על הפרק הסכם כולל, ישראל תצטרך אולי לפצות את מי שביתו נותר בתחומי מדינת ישראל והוא אינו יכול לחזור אליו, או להתקזז מול רכוש יהודי עצום שנותר במדינות ערב. אבל נקודת המוצא של מדינת ישראל הייתה ועודנה שאין סימטריה בין רכוש ערבי שנותר כאן, לבין רכוש יהודי שנותר שם, וזו  נקודת מוצא שצריך לדבוק בה.

רבים מהחיכוכים בשמעון הצדיק: תוצאה של הפרות חוק של התושבים הערבים

…הרבה מאד מהחיכוכים בשמעון הצדיק היו יכולים להימנע אם התושבים [הערביים], שנהנים ממעמד של דיירים מוגנים ברכוש בבעלות יהודית ( ועל כך אין מחלוקת) לא היו מספקים לבעלים היהודיים תירוצים משפטיים למכביר כדי להוציא אותם משם, והיו עושים את הדבר הטריוויאלי: נמנעים מפלישות לשטחים שאינם בבעלותם, נמנעים מבנייה לא חוקית  ובעיקר משלמים לבעלי הבית שלהם את דמי השכירות.

תושבים ערבים מוסתים על ידי גורמים חיצוניים

אלא שרבים מהם בחרו שלא לעשות זאת, ובמקרים רבים הוסתו לכך על ידי גורמים חיצוניים, יהודים וערבים.  אפילו בית המשפט העיר ברוח זאת כמה פעמים בעבר, ורק כדי לסבר את האוזן אקרא משפטים אחדים מפסק דינו של השופט יצחק שמעוני מספטמבר 1999. כותב שם השופט: "בית המשפט ביוזמתו, הפנה הצעה לנתבעים" ( הכוונה לדיירים הערבים, שנדרשים לפנות את הדירות שבהם הם מתגוררים) "הפנה הצעה לנתבעים לשלם את דמי השכירות הנדרשים לאלתר. בא כוח התובעים" ( כלומר – בעל הבית היהודי) "הסכים לכך, ובפועל, לבד מהעלאת טיעוני סרק, ב"כ הנתבעים ( הדיירים הערבים), לא עשה כן, ובכך לא שירת את האינטרסים הקיומיים של הנתבעים, וזאת בלשון המעטה". הפסיקות של בתי המשפט ( השלום, המחוזי והעליון), על התנהלות הדיירים מלאות במילים קשות מאד, ובביקורת, על דרך התנהלותם, לעיתים תוך בזיון בית המשפט, והן מלמדות משהו על מניעיהם, בעיקר על מניעיהם של אלה שהסיתו אותם לאורך השנים, ויעצו להם עצות אחיתופל.

הגישה [שבקריאה לעקור את היהודים משמעון הצדיק-שיך ג'ראח] עלולה לערער מוסרית את הבסיס שעליו קמה ההתיישבות היהודית בכל השטח שסופח לירושלים ב-67'

[הקריאה לעקור את] התיישבות בשמעון הצדיק עלולה להשמיט, לפחות מוסרית, את הקרקע מתחת להתיישבות באיזורים אחרים בירושלים ובארץ. כי אם יש חשש שבעקבות חזרת יהודים לבתים ואדמות שאותם הם נאלצו לעזוב ב-48, יתבעו ערבים לחזור לבתים ואדמות שאותם הם עזבו ב-48 – מדוע חשש כזה אינו נובע מחזרת יהודים לרובע היהודי, לנווה יעקב, לעטרות, לעיר דוד, לגוש עציון ואולי לעוד מקומות  בארץ?  היכן עובר הגבול? האם הפעולות השונות שממשלת ישראל נקטה בהן כדי ליישב יהודים באיזורי ירושלים המאוחדת, באיזורים שסופחו לירושלים לאחר מלחמת ששת הימים. האם הפעולות השלטוניות הללו של הפקעת קרקעות ( גם מיהודים אגב, אבל בעיקר מערבים) כדי להקים שרשרת של שכונות יהודיות, כדי ליצור רצפים יהודים, כדי לממש את הציונות כאן בירושלים, בציון, לא הייתה עלולה להביא ואולי אף הביאה ל"כבילת ידי הממשלה במו"מ על הסדרי שלום עתידיים"? האם היא לא היוותה פוטנציאל ל"יצירת חסם נוסף במו"מ המדיני על עתיד ירושלים?" האם העובדה שמדינת ישראל, ולא עמותה פרטית אידיאולוגית, לא נמנעה מלפעול בדרך הזאת, למרות שהיה ברור שהדרך הזאת כובלת אותה במו"מ לשלום, למרות שהיה ברור שהדרך הזאת נועדה למנוע חלוקה מחודשת של ירושלים, האם העובדה הזאת אינה מעידה על כך שלאורך שלשה וחצי עשורים מדינת ישראל אמרה לעצמה, לעמה, לעם היהודי, שאין הסדר בכל מחיר ושאם המחיר הוא חלוקת ירושלים אז אין הסדר?

הפעילות של קניית בתים וקרקעות מוסרית יותר מהפקעה

אז מה נשתנה? האם החלטנו לבטל את הציונות? דווקא כאן בלב ציון? האם הפעילות של הגורמים האידיאולוגיים מוסרית פחות מהפעולות שבהן נקטו ממשלות ישראל בירושלים? לטעמי אגב – קניית בתים וקרקעות כפי שנוהגות עמותות כעטרת כהנים, ואלעד ואחרות – מוסרית פי כמה מאשר הפקעה, הדרך שבה נקטה המדינה לאורך שנים רבות. כי שם אתה לוקח בכפיה, וכאן אתה משלם, ואיש לא מכריח את המוכר למכור. במאמר מוסגר צריך לומר שלא זו בלבד שאין מי שמכריח את המוכר למכור, יש מי שמאיים עליו בפסק דין מוות ובאלימות שלא למכור – אבל מול זאת לא שמענו מחאה מוסרית מהמפגינים בשייח ג'ראח.

מדוע הפגיעה ביכולת לחלק את ירושלים מותרת לממשלה אך אסורה על גורמים פרטיים?

על כל פנים מה נשתנה? מדוע מה שסיכן את האפשרות לחלק את ירושלים מחדש היה מותר לממשלה עד לפני שלשה וחצי עשורים, ואולי גם מותר לה היום – ראו העימות האחרון עם הממשל בארה"ב – אך אסור לעמותות יהודיות כמו זו בשמעון הצדיק. בעבר הלא – רחוק  ממשלת ישראל תמכה בגלוי או בסתר בעמותות מסוג זה, משום שסברה שהאינטרס של המדינה הוא שהם יעשו את מה שהיא אינה יכולה אולי לעשות, או יכולה לעשות ביותר קושי.

הקריאה לחלק מחדש את ירושלים -ללא מנדט מהציבור

מה שהשתנה הוא שקמו אנשים וגם מנהיגים, ללא מנדט ציבורי, בניגוד מוחלט לכל שבועותיהם, ונדריהם בעבר ומבלי לשאול את הציבור החליטו שמותר לחלק את ירושלים מחדש. הציבור להערכתי לא ייתן מנדט לכך. להערכתי, הציבור היהודי ברובו עדיין מתנגד לכך ומבין שחלוקה כזאת פסולה לא רק מנקודת מבט ציונית, הסטורית , יהודית, אלא רעה מאד מבחינה פרקטית.

על ממשלת ישראל לקחת את המושכות מהעמותות ולהוביל את המלאכה בעצמה

לסיום: מכיוון שהסיכויים לסיום הסכסוך בירושלים נמוכים, ומכיוון שחלוקה לא זו בלבד שלא תועיל, היא תזיק, אני מציע שממשלת ישראל היא שתנהל את הסכסוך הזה,  בחוכמה , בתבונה, בשיקול דעת, תיטול  מידיה של העמותה שעוסקת בהתיישבות בשמעון הצדיק את המושכות, ותעשה את המלאכה הזאת בעצמה. זה לא מופרך. זה כבר התרחש בעבר. ממשלות אשכול וגולדה, הפעילו במנהל מקרקעי ישראל אגף בשם איגום, שרכש אדמות ומבנים במזרח ירושלים, במטרה ליישב בהם יהודים. כך למשל נרכשה החלקה סמוך לשער הפרחים בתוך העיר העתיקה.  זו הייתה פעם מדיניות ממשלתית. מדיניות ממשלתית נכונה, וחבל שחדלנו ממנה.

השמאל הציוני ששינה את עמדתו מוביל כעת את התסיסה

במשך שנים היה השמאל הציוני שותף לתפיסה בדבר אחדות ירושלים ולמערכה נגד חלוקתה מחדש. במשך שנים הוא היה שותף להתיישבות היהודית באיזורים שאינם צפופי אוכלוסיה ערבית וחלקו תמך גם בהתיישבות באיזורי צפופי אוכלוסיה ערבית בירושלים,  מתוך הבנה שמנקודת המבט היהודית-הציונית ( לא הערבית) – ירושלים, היא פלנטה אחרת. הוא היה נכון להתפשר על שטחים ומתיישבים בחבלי ארץ אחרים, למען ירושלים.

בשנים האחרונות השמאל הציוני שינה את עמדתו, והכניס את ירושלים למעגל המחלוקת הפנימית. זה הגורם המרכזי לשינוי בגישתה המעשית ( לא העקרונית) , של ארה"ב לשאלת ירושלים, וזה גם הגורם המרכזי לתסיסה בשייח ג'ראח. אני  מקווה שהציבור היהודי הרחב, עם משאל עם או בלי משאל עם, לא ילך שולל אחרי השינוי הזה, וידבק באחדותה של העיר הזאת ובמחוייבות ההסטורית, היהודית והמעשית שלו אליה.

The Ettinger Report logo

הרשמה לניוזלטר

הרשמו לחדשות היומיות שלנו

באותו נושא

דמוגרפיה

איראן

ישראל וארה"ב מול איראן: האם לומדים משגיאות העבר?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 18 אפריל 2024, bit.ly/3JnBa9x

ישראל אסירת-תודה לארה"ב ובעלות בריתה הערביות על הסיוע במלחמה באיראן. אבל מלחמתה של ישראל באיראן – המהווה איום קיומי לכל בעלות הברית הערביות של ארה"ב – תורמת לביטחון הלאומי וביטחון הפנים של סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, ירדן, מצרים, מרוקו וגם ארה"ב.

ראש ה-FBI, כריס ריי, הצהיר בעדותו בקונגרס שפגיעה בישראל – כמו שהיה ב-7 לאוקטובר – מהווה מקור השראה לטרור איראני/אסלאמי נגד יעדים אמריקאים ברחבי העולם ועל אדמת ארה"ב.

ישראל היא אב-טיפוס ללוחמה בטרור ומוצב קדמי של ארה"ב באזור קריטי לסחר הבינלאומי ושיווק נפט וגז טבעי ומוקד טרור אסלאמי/איראני אנטי-אמריקאי. ישראל חוסכת לארה"ב מיליארדי דולרים הכרוכים ביצור והצבה של נושאות מטוסים אמריקאיות נוספות באוקיינוס ההודי והים התיכון ומספר חטיבות במזרח התיכון. פגיעה בישראל נתפסת בעיני איראן וגרורותיה כפגיעה בארה"ב.

איראן וחיזבאללה פועלים משנות ה-80' בדרום ומרכז אמריקה – יחד עם ברוני הסמים, ארגוני טרור וממשלות אנטי-אמריקאיות – ומגבירות את נוכחותן על גבול ארה"ב-מקסיקו ובתוך ארה"ב, כדי לקדם את חזון האייתולות: הכנעת "השטן הגדול האמריקאי".  איראן גם פועלת להפלת המשטרים הסונים הערביים הפרו-אמריקאים במפרץ הפרסי, מרוקו, מצרים וירדן.

לאחרונה איראן מגבירה חתרנות וטרור בירדן מבסיסים בעיראק וסוריה, תוך מינוף 2 מיליון הפליטים הסורים בצפון ירדן, הפעילות החתרנית הענפה של "האחים המוסלמים" בירדן, הפיצול בין השבטים הבדווים, והרוב הפלסטיני בירדן, המאיימים על יציבות השלטון ההאשמי.  הפלת המשטר ההאשמי תקצין את האיום האיראני והפלסטיני על ישראל, ותשלים את כיתור סעודיה ע"י איראן ובעלות-בריתה.

אבל, משטר האייתולות חייב את התעצמותו הצבאית הדרמטית מאז עלייתו לשלטון בפברואר 1979 למדיניות הכושלת של מחלקת המדינה האמריקאית, הדבקה באופציה הדיפלומטית, שוללת את האופציה הצבאית, ומאמינה שבוננזה פיננסית ודיפלומטית תשכנע את האייתולות לזנוח חזון בן 1,400 שנים, להסכים לדו-קיום בשלום, ולקיים הסכמים. מחלקת המדינה מתעלמת מהמציאות הוולקנית במזרח התיכון ומאיום הטרור האיראני על אדמת ארה"ב, הממחישים שתנאי להרגעת המצב הוא שינוי – ולא מו"מ עם – המשטר באיראן.

אמנם הנשיא ביידן מאיים על האייתולות DON’T, אבל במקביל הוא משעה ומרכך סנקציות כלכליות שהוטלו על האייתולות בהיקף של יותר מ-100 מיליארד דולרים, שרובם מושקע בשדרוג יכולות הטרור של איראן, חיזבאללה וחמאס.

ביידן פועל להרתעת איראן, אך במקביל לוחץ על ישראל להימנע מפעולות-מנע עצמאיות נגד איראן, לעבור מהאופציה הצבאית מול חמאס לאופציה הדיפלומטית, ובכך מגביר את תלות ישראל בארה"ב, פוגע בכוח ההרתעה של ישראל, ומתמרץ טרור אנטי-ישראלי.

תקדימי העבר מוכיחים שעל ישראל להגיב ללחץ האמריקאי על ידי העדפת אינטרס ביטחוני ארוך-טווח על פני נוחיות-מדינית קיצרת-טווח. לדוגמא, היענות ללחץ מנעה את הכרעת החמאס ב-17 השנים האחרונות וסללה את הדרך להתעצמותו ולמחדל האיום של ה-7 לאוקטובר. לעומת זאת, הדיפת הלחץ להימנע מהשמדת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 – שכלל גם השעיית אספקת מטוסי קרב והסכמים ביטחוניים – שיחררה את ישראל, סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, עומאן וכווית מאיום קיומי, וחסכה מארה"ב ב-1991 עימות גרעיני מול צדאם חוסיין. כך גם היה בעבר, כאשר ישראל הדפה לחץ כבד של ארה"ב שהיה פוגע בכוח ההרתעה של ישראל, ומונע את הפיכתה לבסיס הקדמי היעיל ביותר של ארה"ב שאינו דורש הצבת חיילים אמריקאים: לחץ אמריקאי להימנע מהחלת החוק הישראלי על רמת הגולן ב-1981; לחץ לא לפתןח במלחמת מנע ב-1967; לחץ להימנע מאיחוד ירושלים ובנייה יהודית מעבר ל"קו הירוק" ב-1967; לחץ כבד להימנע מהחלת החוק הישראלי בירושלים המערבית, מערב הגליל, וחלקים ניכרים בשפלה ובנגב ב-1949; ועוד.

תקדימי העבר ממחישים שהיענות ללחץ אמריקאי פוגעת בביטחון ישראל, ואילו הדיפת הלחץ מקדמת את ביטחון ישראל וגם אינטרסים חיוניים של ארה"ב.

בינואר 1991 – עם פתיחת "מלחמת המפרץ" – דרשה ארה"ב מישראל להימנע מתגובה לפגיעת טילי "סקאד" עיראקים בגוש דן. ראש הממשלה שמיר נענה לדרישה, מכיוון שזאת הייתה, בראש ובראשונה, מלחמתה של ארה"ב לשחרור כווית ובלימת צדאם חוסיין.  באפריל 2024 ארה"ב דורשת מישראל להימנע מתגובה למתקפת טילים איראנית, למרות שזאת בראש ובראשונה – בניגוד ל"מלחמת המפרץ" – מלחמתה של ישראל במשטר האייתולות.

הפקת לקחי 7 לאוקטובר מחייבת להימנע ממדיניות של תגובה, הכלה ומתקפות נקודתיות, ולנקוט במלחמת-מנע (שהייתה מונעת את מחדל ה-7 לאוקטובר) ומתקפות מערכתיות ולא רק נקודתיות. איראן אינה מסתירה את חזונה ופעילותה לחיסול "הישות הציונית". מחיר מלחמת-מנע היום יתגמד לעומת מחיר מלחמת-תגובה בעתיד הקרוב מול איראן משודרגת ואולי אף גרעינית.

יהודה ושומרון

ישראל-סעודיה ושליטה ישראלית על רכסי יו"ש (סרטון)

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823

*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;

*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;

*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;

*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.

ירושלים

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

חגים יהודיים

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

גולן

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

טרור איסלמי

תובנות מערביות מופרכות ע"י מציאות המזה"ת

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב" bit.ly/45nBv6a"מעריב", 13 יוני 2024

English edition bit.ly/45b1huq

תובנות מערביות חיבקו את משטר האייתולות ב-1979, תקעו סכין בגב השאה הפרסי – "השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" – והזניקו את האייתולות מישות פורעת חוק אזורית למוקד עולמי מוביל של טרור, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות לחימה, המאיים על הביטחון הלאומי במערב.

תובנות מערביות השתלטו גם על מדיניות ישראל כלפי הטרור הפלסטיני, הזניקו את חמאס מארגון טרור קטן ב-2005 למדינת טרור מבוצרת, וסללו את הדרך למחדל וטבח ה-7 באוקטובר. תובנות מערביות היכו שורש בישראל ב-1993, הביאו למו"מ עם ארגוני טרור – פת"ח ואש"פ – המונחים מאז היווסדם ב- 1959 ו-1964 (לפני 1967!) ע"י חזון "שחרור פלסטין מהנהר עד הים" ועקירת הישות הציונית. הן הביאו ליבוא 100,000 טרוריסטים מטוניס, תימן, סודן, עיראק ולבנון לירושלים, יו"ש ועזה.

מדיניות מזרח תיכונית חייבת להיות מונחית ע"י מציאות המזה"ת, ההפכפכה, אלימה ומתסכלת, ולא ע"י מציאות חלופית, המבוססת על תרחישי עתיד ספקולטיביים, צפויים ונוחים. מדיניות חייבת להימנע מ- ולא לחזור על – שגיאות גורליות.

תובנות מערביות מתעלמות ממרכזיות אידיאולוגיה פנאטית ודתית בעיצוב חזון, אסטרטגיה ומדיניות של האייתולות, "האחים המוסלמים", חמאס, חיזבאללה, החות'ים והרש"פ. בעוד המערב דבק בהפרדת דת ומדינה ו-Money Talks, האסלאם דבק בעליונות הדת בעיצוב מדיניות, ובמיוחד שלום ומלחמה, כולל מעמד האסלאם כדת הלגיטימית היחידה, המחויבת לשעבד את "הכופר" המערבי, ובמיוחד את ארה"ב. למעשה, הטרור האסלאמי רודף את ארה"ב מאז תחילת המאה ה-18, ללא קשר למדיניותה ולזהות נשיאיה.

מזכיר המדינה בלינקן והיועץ לביטחון סאליבן משוכנעים שהטרור האיראני, הפלסטיני, הלבנוני והתימני מונחה-ייאוש, ולכן יש להתמודד מולו במחוות דיפלומטיות וכספיות, שלכאורה יביאו לדו-קיום בשלום, עמידה בהסכמים והיפרדות מאידיאולוגיה פנאטית. אבל, הטרור רואה במחוות, ויתורים ונסיגות ביטוי לחולשה המעודדת אלימות. 

מזכיר המדינה בלינקן והיועץ לביטחון סאליבן לוחצים על ישראל לעבור מאופציה צבאית לדיפלומטית, במלחמתה בטרור, חרף העובדה ש-17 שנות מו"מ עם חמאס סללו את הדרך להתעצמות חמאס ול-7 באוקטובר, ולמרות שהאסלאם רואה במו"מ והסכמים עם "כופרים" אמצעי זמני להבסת אויבים. הם מקלים ראש במשקל האידיאולוגיה של חמאס ואש"פ, התובעת את חיסול ישראל, ומעצבת את מערכת החינוך, ההסתה במסגדים, האדרת טרוריסטים, ומענקים קבועים למשפחות טרוריסטים ביו"ש ובעזה.

תובנות מערביות מתעלמות מהפער העמוק בין מו"מ עקר עם טרור פלסטיני המונחה על ידי חזון שמימושו מותנה בחיסול ישראל, לבין מו"מ אפקטיבי בין ישראל למדינות ערב שמימוש חזונן הלאומי אינו מותנה בחיסול ישראל. לכן, 6 הסכמי שלום עם מדינות ערב, לעומת כישלון כל מו"מ לשלום עם ההנהגה הפלסטינית.

בלינקן וסאליבן מתמקדים במלל פלסטיני מתון, ומסיקים שמדינה פלסטינית תהייה מתוקנת ותקיים דו-קיום בשלום.  אבל, מנהיגי ערב מתמקדים במעש הפלסטיני שהפך את הפלסטינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור ובוגדנות בין-ערביים (מצרים בשנות ה-50', סוריה בשנות ה-60', ירדן ב-1970, לבנון ב-1982-1970 וכווית 1990), המשתף פעולה עם ישויות פורעות חוק כמו גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, "האחים המוסלמים", ארגוני טרור בינלאומיים, צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, רוסיה וסין. הערבים מסיקים שמדינה פלסטינית תוסיף דלק – ולא מים – למדורת המזה"ת, תביא להפלת המשטר ההאשמי, תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי, שתגלוש לחצי האי ערב, תאיים על כל המשטרים במדינות הנפט ומצרים, תהווה בוננזה לאייתולות, "האחים המוסלמים", רוסיה וסין, ומכה קשה ליציבות האזור והעולם. לכן, הערבים מסתפקים במלל, ולא במעש, להקמת מדינה פלסטינית.

בלינקן וסאליבן לוחצים לנסיגת ישראל מרכסי יו"ש – שהם רמת הגולן של ירושלים, תל אביב, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל – למותניים הצרות של 7 ק"מ מקלקיליה לכפר סבא ו-19 ק"מ מטול כרם לנתניה, במזה"ת הוולקני, אלים, הפכפך ונטול דו-קיום בשלום בין-אסלאמי. במזה"ת הנפיץ, עתיר משטרים (מדיניות והסכמים) זמניים, כוח ההרתעה הוא המרכיב החשוב ביותר של הביטחון הלאומי. עם כל החשיבות של הסכמי שלום, במזה"ת הם ארעיים, לעומת רכסי יו"ש שהם קבועים ומרתיעים.

דוגמאות נוספות לנתק בין התובנות המערביות לבין מציאות המזה"ת הן: כישלון עשרות יוזמות שלום שהתמקדו באינטרס הפלסטיני ולא הערבי; הרוח הגבית להשתלטות האייתולות על איראן ב-1979; ההתייחסות לצדאם חוסיין כבעל ברית עד יום פלישתו לכווית ב-1990, והענשת ישראל על הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981; הענקת פרס נובל לשלום לערפאת ב-1994, והכתרת מחמוד עבאס – מייסד החינוך לשנאה, ההסתה והאדרת טרוריסטים – כמנהיג מתון; קבלת פניו של בשאר אסאד ב-2000 כבשורה מתונה; הגדרת ההתפרצות הטקטונית ברחוב הערבי מ-2011 ועד היום כ"אביב ערבי" ו"מהפיכת פייסבוק והצעירים"; המתקפה הצבאית על קדאפי ב-2011 שהפכה את לוב להר געש של מלחמות אזרחים וטרור עולמי אנטי-מערבי; וכו'.  

התובנות המערביות מתמידות בניסיון לשעבד את מציאות המזה"ת למציאות חלופית מערבית, ולכן חוזרות על – ולא נמנעות מ- שגיאות קריטיות. לכן, על ישראל לבחון בספקנות מירבית כל הצעה/דרישה  מערבית כגון הקמת מדינה פלסטינית, הימנעות מהשמדת התשתית הצבאית של חמאס, והתמכרות לתגובה, הגנה והכלה במלחמה על הקיום.