נתוני הפתיחה של מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב מבשרים טובות לברק אובמה, רק אם ישכיל ללמוד מלקחי העבר.
ב-2004 פגעו מלחמת עיראק ומשבר התעשייה בארה"ב ביוקרת הנשיא בוש, והכשירו את הקרקע לניצחון דמוקרטי בבחירות לנשיאות. אבל, המועמד הדמוקרטי, ג'ון קארי, לא השתחרר מתווית של יונה ליברלית מתנשאת, ובוש זכה בכהונה שנייה.
ב-1988 הכתה "פרשת איראן-גייט" ביוקרת הנשיא הרפובליקני, רייגן, והציבור האמריקאי גילה עייפות משתי כהונות רצופות רפובליקניות ב"בית הלבן". המועמד הדמוקרטי לנשיאות, דוקאקיס, הוביל ב-18% על פני המועמד הרפובליקני, בוש, אך התנהלות דוקאקיס השרישה את תדמיתו כיונה ליברלית קרירה שהפטריוטיות שלה בספק. בוש ניצח.
ב-1972 רכב המועמד הדמוקרטי, מקגאוורן, על גלי המחאה נגד מלחמת וייטנאם, שדרדרה את מצב הרוח הלאומי לשפל המדרגה. אבל, מקגאוורן שיחק לידי הטענה הרפובליקנית שאין להפקיד את הנשיאות בידי שמאלן, ליברל ויונה אינטלקטואלית קיצונית. ניקסון הרפובליקני ניצח.
ב-1960 נבחר ג'ון קנדי לנשיא הקתולי הראשון – והיחיד לפי שעה – בארה"ב בעלת הרוב הפרוטסטנטי. הוא למד משגיאות 1928 של אל סמית, המושל הקתולי-דמוקרטי של ניו יורק והמועמד הקתולי הראשון לנשיאות, שלא הצליח להצטייר כמועמד על-דתי ולכן לא זכה בתמיכת חוגים פרוטסטנטים רחבים.
האם ברק אובמה ילך בדרכם של קארי, דוקאקיס ומקגאוורן, או בדרכו של קנדי, ויהיה לנשיא השחור הראשון בתולדות ארה"ב?
האם ישכיל אובמה למנף מציאות פוליטית-כלכלית-ביטחונית המהווה הזדמנות נדירה לניצחון דמוקרטי סוחף? הציבור האמריקאי מקרין אי-אמון ערכי וביצועי במפלגה הרפובליקנית, שואף לשינוי ב"בית הלבן", ושוקל להגדיל את הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים ובסנאט. ניצחון דמוקרטי בשלושה מרוצים למושבי בית הנבחרים, שהתקיימו השנה – ופרישה גוברת של מחוקקים רפובליקנים – מעידים על ה"צונאמי" הצפוי בקונגרס בנובמבר. הבוחר האמריקאי נוטה להחליף את מפלגת הנשיאות לאחר שתי כהונות רצופות, כפי שארע לאחר כהונות הנשיאים טרומן, אייזנהאואר, ג'ונסון, ניקסון וקלינטון. השפל הכלכלי פוגע בכל מגזר בארה"ב, משבר חברות האשראי וענני אבטלה גואה ופשיטות רגל מעבר לפינה, מחירי הדלק מגבילים את חופש התנועה של הבוחרים ומחיר גואה של שרותי הבריאות והמזון מכה במיוחד במעמד הביניים, שהוא קריטי לניצחון בבחירות. למרות השיפור בתפקוד הצבא האמריקאי בעיראק, ממשיך רוב הציבור להתנגד למלחמה.
האם יכול אובמה – בעזרת אינטליגנציה ויכולות תקשורתיות מרשימות – להתגבר על משוכות גבוהות בהתמודדות מול מקקיין, שלמרות גילו (72), נהנה ממעמד של "תורקי צעיר" הקורא תיגר על הממסד הרפובליקני? בנאום בחירות בסן-פרנציסקו חשף אובמה את סלידתו מתושבי המיקרופוליטן האמריקאי – הערים בעלות 50,000 תושבים ומטה. אבל, בבחירות 2004 זכה קארי הדמוקראט בקולות המטרופוליטן (הערים הגדולות) ואילו בוש זכה במיקרופוליטן והגיע ל"בית הלבן". בבחירות המוקדמות נוצח אובמה על ידי הילארי קלינטון בכל אחת ממדינות "הצווארון הכחול", פנסילבניה, אוהיו, מערב וירג'יניה, קנטאקי ודרום דקוטה, ולא התמודד כלל במישיגן – תמיכתן היא תנאי מוקדם לניצחון בנובמבר. חלק מ"הצווארון הכחול" נמנה על "הבוחר הלבן הזועם" המתקשה לעכל מועמד שחור, ליברלי ויונה. על אובמה – הצעיר וחסר הניסיון – להתגבר גם על היריבות השורשית בין השחורים לבין ההיספנים, המגלים יחס חיובי כלפי מקקיין, מסורת, פטריוטיות ושרות צבאי, המזוהים עם המפלגה הרפובליקנית. ההיספנים מהווים גורם קריטי במדינות מפתח כגון קליפורניה, טקסס, פלורידה, נבדה, אריזונה וניו מכסיקו. הצבעות ונאומי אובמה בסנאט – וזהות יועציו – מצביעים על תפישת עולם ליברלית-יונית, כולל התנגדות להחמרת סנקציות נגד איראן ונכונות לנהל מו"מ עם משטרי טרור. פרשת הכומר הגזען, האנטי-אמריקאי והאנטישמי – וחבריו – תחייב את אובמה לתחכום רב, כדי להסביר שקשר אינטימי בן עשרים שנים לא השפיע על תפישת עולמו.
הסיבוב האחרון של מרתון הבחירות יפתח בראשית ספטמבר, ואז נלמד האם אובמה מממש, או מבזבז, אשראי חסר-התקדים בזירה הפוליטית בארה"ב.
