ג'ורג' מיטצ'ל, שגרירו המיוחד של הנשיא אובמה, מגיע ארצה כדי להעמיד את רה"מ נתניהו בפני מבחן: האם ילמד נתניהו מההיסטוריה על ידי חזרה על שגיאות – שתגרום לקריסה מוחלטת של אמינותו – או על ידי הימנעות משגיאות שתביא לשיקום אמינותו מבית ומחוץ?
כדי לשקם את אמינותו ואת כושר ההרתעה של ישראל – שהם תנאי מוקדם לביטחון ישראל, לשדרוג הקשר האסטרטגי עם ארה"ב ולהצלחת כל מו"מ לשלום – חובה על רה"מ נתניהו להפריך את הנחת העבודה של מיטצ'ל, קלינטון, אובמה ואבו מאזן שהוא (נתניהו) נוטה להפוך "קווים אדומים" ל"קווים ורודים".
ב-29 למאי, 2009 – חצי שנה לפני הקפאת הבנייה ושלושה שבועות לפני נאום "שתי המדינות" באוניברסיטת בר-אילן – דיווח הכתב הבכיר של ה"וושינגטון פוסט", ג'קסון דיל, כי אבו מאזן משוכנע "שרה"מ נתניהו לא יסכים להקפאה מוחלטת של הבנייה ביו"ש". אבו מאזן העריך שרק לחץ אמריקאי, לאורך מספר שנים, יוכל אולי לכפות על נתניהו הקפאה ביו"ש והכרה במדינה פלסטינית. ג'קסון דיל טען שרק "פנטזיה פלסטינית" מסוגלת להניח שנשיא אמריקאי יכול לכפות על ממשלת ישראל "ויתורים קריטיים". אבל, אבו מאזן, ה"וושינגטון פוסט" ואובמה למדו שירושלים יכולה להפוך כל "קו אדום" ל"קו ורוד".
במרץ 2009, עם כניסת נתניהו למשרד רה"מ, טענו אנשי אובמה שאפשר לאלץ את נתניהו להקפיא את הבנייה ביו"ש. הם התמידו בהערכה זאת גם כאשר פקידים בכירים מתקופת הנשיא קלינטון העריכו "שנתניהו יהדוף את הלחץ להקפאה מוחלטת ביו"ש, ידחה על הסף לחץ להקפאה בירושלים, יזכה לתמיכת רוב הציבור הנוצרי והיהודי בארה"ב ורוב המחוקקים בשני בתי הקונגרס, ויגרור את אובמה לעימות חסר-סיכוי ובלתי-רצוי לבית הלבן". אבל, גם אנשי קלינטון למדו שירושלים יכולה להפוך כל "קו אדום" ל"קו ורוד".
18 החודשים הראשונים לכהונת נתניהו רוויים ראיות שהיענות ללחץ מחריפה את הלחץ, מקצינה את ציפיות ותביעות הפלסטינים, חושפת את הסיסמא "יתנו יקבלו" בערוותה, שומטת את הקרקע מתחת למוסריות העמדה הישראלית, מכרסמת בתדמיתו של רה"מ ובתדמיתה האסטרטגית של ישראל בוושינגטון ובמזרח התיכון, ומחלישה את רוחו של העם. לעומת זאת, שמונה שנות כהונתו של רה"מ שמיר היו רוויות תרעומת וושינגטונית על קריאות התיגר מירושלים. וושינגטון התנגדה למדיניות שמיר כלפי הפלסטינים, אך העריכה את עמדותיו העקרוניות ואת כושר עמידתו מול לחצים מבית ומחוץ. לכן, היא ראתה בו בעל-ברית ייחודי מול איומים אזוריים וגלובליים, המשפיעים על אינטרסים אמריקאים הרבה יותר מגורל הנושא הפלסטיני והסכסוך הערבי-ישראלי. למרות אי-ההסכמות בין וושינגטון לשמיר בהקשר הצר-יחסית של הסכסוך הערבי-ישראלי, העמיקה וושינגטון באופן חסר-תקדים את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם שמיר בהקשר האזורי והגלובלי.
ב-14 ליוני 2009, בנאום בר-אילן, חצה נתניהו רוביקון רעיוני והביע תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית, כדי למתן את לחצי אובמה. אבל, כצפוי, הלחץ גבר, הפלסטינים שוב לא נתנו למרות שקיבלו, וב-25 לנובמבר 2009 הודיע נתניהו על הקפאת הבנייה היהודית בכל יו"ש, בעוד הבנייה הפלסטינית שוברת שיאים. הכניעה ללחץ הזרימה אדרנלין לורידי אובמה ויועציו. במרץ 2010 – כפי שהיה ברור מהכתובת על הקיר – התגבר הלחץ וההקפאה התרחבה לתחום העירוני של ירושלים מעבר ל"קו הירוק".
בספטמבר 1997 התפרץ הטרור הפלסטיני על רקע פתיחת מנהרת הכותל. וושינגטון ציפתה ל"יד ברזל" ישראלית, אך נדהמה לחזות בליטוף ידו של ערפאת. הסכמי חברון ו"וואיי", יחד עם הרתיעה מבנייה במעלה הר-הזיתים ובהר-חומה וההתעלמות ממעורבות אבו מאזן בהסתה אנטישמית ואנטי-ישראלית, בהכחשת השואה ובטיפוח הטרור הפלסטיני מכרסמים גם הם באמינות "הקווים האדומים" של ירושלים.
האם ילמד רה"מ נתניהו מהשגיאות הדרמטיות, והשלכתן ההרסנית על ביטחון ותדמית ישראל – שהם תנאי בל-יעבור – לשיתוף פעולה אסטרטגי עם ארה"ב ולהשגת שלום בר-קיימא (ולא רק הסכם שלום)? האם יעניק נתניהו סימוכין להערכתו של כתב ה"וושינגטון פוסט" שרק "פנטזיה פלסטינית" מסוגלת להניח שנשיא אמריקאי יכול לכפות על ממשלת ישראל ויתורים קריטיים? האם ישכיל נתניהו למנף את יכולותיו המרשימות, את חולשתו הפוליטית של אובמה, את המהפך הצפוי בקונגרס האמריקאי, את עוגני התמיכה האדירה חוצת-המפלגות בישראל בציבור ובקונגרס האמריקאים ואת עוצמת הקונגרס (השקולה לנשיא) בנושאי פנים וחוץ?
