חסי ישראל-ארה"ב אינם תלויים רק/בעיקר בנשיאי ארה"ב, כפי שמוכיחות 68 שנות המדינה, ובמיוחד מאז שנות ה-80' כאשר – למרות לחצים שיטתיים של נשיאי ארה"ב – שיתופי הפעולה הכלכליים, טכנולוגיים, מדעיים, חקלאיים וביטחוניים ממריאים באופן דרמטי.
לדוגמא, הנשיא טרומן לחץ על רה"מ בן גוריון להימנע מ"כיבוש" מערב ירושלים וחלקי הגליל והנגב; ג'ונסון לחץ על אשכול לא לפתוח במלחמת מנע ולא לספח את מזרח ירושלים ולבנות ב"שטחים הכבושים"; ניקסון לחץ על גולדה לסיים את "הכיבוש" ולא לבנות במזרח ירושלים; קרטר לחץ על בגין להתמקד בנסיגה מיו"ש ולא בשלום עם מצרים; רייגן לחץ על בגין לבטל את החלת החוק הישראלי על הגולן; בוש לחץ על שמיר להכיר באש"פ ולא לבנות ביו"ש. אבל, במקביל ללחץ – שכלל אמברגו צבאי, עיכובים באספקת מערכות-נשק, מניעת ערבויות על הלוואות לקליטת יהודי ברה"מ והכפשות ברוטליות פומביות – שודרג מעמד ישראל כבעלת ברית אסטרטגית בכירה באופן חסר-תקדים.
ההנחה שיחסי ישראל-ארה"ב מעוצבים מלמעלה למטה, ונקבעים על ידי הנשיא ו"האליטות", מהווה סטירת לחי לדמוקרטיה האמריקאית הרואה בבוחר האמריקאי את הציר המרכזי. לפי סקרי דעת קהל של "גאלופ", ישראל נמנית על המדינות האהודות ביותר – 71% לעומת 19% של הרש"פ – חרף המתיחות בין נתניהו לאובמה, והעוינות/ביקורת מחלקת המדינה (מאז 1948!) וה"אליטה" התקשורתית והאקדמאית.
למעשה, יחסי ישראל-ארה"ב מעוצבים מלמטה – תשתית של 400 שנות מסורת וערכים – למעלה. התשתית הוקמה במאה ה-17 עם עגינת אוניות המתיישבים הראשונים שהגיעו, לפי השקפתם, "לארץ המובטחת המודרנית" (ארה"ב), אחרי "חציית ים סוף המודרני" (האוקינוס האטלנטי) ו"יציאת מצריים המודרנית" (בריטניה). ארה"ב הוקמה במאה ה-18 על ידי "אנשי הברית (התנ"כית) המודרנית", וגם היום מככבים ציטוטים מהתנ"ך בשיח הציבורי, פוליטי ומשפטי בארה"ב, ופסלי משה רבנו מתנוססים בבית המשפט העליון ובקונגרס.
מאז הקמת המדינה אין יחסי ישראל-ארה"ב תלויים רק/בעיקר בנשיא (שאינו כל-יכול), אלא לפחות באותה מידה בקונגרס, הרשות המחוקקת החזקה בעולם, שוות-כח לנשיא. החוקה האמריקאית מעניקה לקונגרס את "כח הארנק", אך גם את היכולת להכריע בנושאי חוץ וביטחון גורליים, כגון סיום המעורבות הצבאית בקמבודיה/ויטנאם (1973), אנגולה (1976) וניקרגואה (1982-85), הפלת המשטר הלבן בדרום אפריקה (1986), סירוס סוכניות הביון (1975) ופתיחת שערי ברה"מ להגירה (1974). שני בתי הקונגרס – כמו בתי המחוקקים ב-50 המדינות – הם הבבואה הנאמנה ביותר של הציבור האמריקאי, כולל היחס החיובי, המיוחד והשיטתי כלפי המדינה היהודית, גם באזורי בחירה נטולי-יהודים.
עתיד יחסי ישראל-ארה"ב תלוי פחות ביחס הנשיא/ה לעניין הפלשתיני, ירושלים והתנחלויות, ויותר בתפישת עולמו/ה; בהקצנת אי-היציבות העולמית, הטרור האסלאמי ואיומים משותפים לישראל, ארה"ב ובעלות-בריתה הערביות; שדרוג יכולותיה הביטחוניות והאזרחיות של ישראל, ותרומתה הגוברת לביטחון ולכלכלה בארה"ב.
ללא קשר לזהות הנשיא/ה הבא/ה, ב-2017 תימשך מגמת השיפור של שיתוף הפעולה בין ארה"ב לבין ישראל – "נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם שאינה זקוקה לחיילים אמריקאים" – כתגובה לסיכונים וסיכויים משותפים, על יסוד ערכים משותפים, ובהתאם לציפיות הבוחר האמריקאי ונציגיו בקונגרס.