ההנחה שחל כרסום במעמדה של ישראל בארה"ב מבוססת על תובנות מופרכות.
לדוגמא, מקובל לחשוב שהתוהו ובוהו ברחוב הערבי פוגע במשקלה האסטרטגי של ישראל. אבל, זעזועי המזרח התיכון מאיימים על קיום – וחושפים את חוסר היציבות וחוסר האמינות – של כל משטר ערבי. אי-הסדר המזרח תיכוני שופך אור על ייחודיות ישראל כמדינה יציבה, אמינה, בעלת יכולות ביטחוניות ואזרחיות, דמוקרטית ובעלת-ברית ללא-תנאי של ארה"ב. הערך המוסף של ישראל לארה"ב משודרג על רקע הפינוי הצפוי של כוחות ארה"ב מעיראק (עד סוף 2011) ומאפגניסטן (עד סוף 2014), שיקצר את הזרוע האסטרטגית האמריקאית במזרח התיכון, ועלול לגרום להתפרצות הרי געש צבאיים ומדיניים שיגבירו את האיום על קיום משטרים ערביים פרו-אמריקאים.
כאשר הזרוע האסטרטגית האמריקאית מתקצרת ותדמית ההרתעה של ארה"ב – בתקופת אובמה – נפגעת, האינטרסים הכלכליים והביטחוניים של ארה"ב במזרח התיכון נשארים קבועים, אך האיומים גוברים, חדירת רוסיה וסין למזרח התיכון מתעצמת ובעלי-ברית ערביים נחשפים במערומיהם. ישראל היא בעלת-הברית היחידה במזרח התיכון, הגועש והבוגדני, המסוגלת להאריך את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב ללא נוכחות אנשי צבא אמריקאים.
לכן, זה הזמן לשדרג, להרחיב ולהעמיק את שיתופי הפעולה האסטרטגים והאזרחיים בין ישראל לארה"ב לתועלת-הדדית: שדרוג מתקני נמלי חיפה ואשדוד לצרכי הצי ה-6; הצבה מראש של מטוסי קרב, טילים, טנקים, מערכות לוחמה בטרור אמריקאים בישראל לצרכים אמריקאים; הרחבת שיתוף הפעולה בין התעשיות הביטחוניות של ישראל וארה"ב; השוואת מעמדה של ישראל למעמד בריטניה ואוסטרליה בכל הקשור להסרת חסמים בשיתוף הפעולה; וכו'.
התובנה המקובלת היא שתמיכת הציבור האמריקאי בישראל נחלשת בהדרגה. אבל, ב-15 לספטמבר פרסם עיתון הקונגרס, The Hill, סקר דעת קהל המתעד תמיכה גבוהה ביותר של הבוחר האמריקאי בישראל. התמיכה חוצה קווי מפלגות, דת, אידיאולוגיה, מין וכלכלה. התמיכה גוברת, במיוחד, בקרב גוש הבוחרים העצמאיים, שאינם מזדהים כדמוקרטים או רפובליקאים, שהוא הגוש הפוליטי הקריטי ביותר בכל מערכת בחירות בארה"ב. למשל, 63% מהעצמאיים טוענים שחשוב להם שמדיניות ארה"ב כלפי ישראל תהיה חיובית. 76% מהעצמאיים סבורים שאובמה תומך דיו (26%) או אינו תומך דיו (50%) בישראל. לפי סקרי דעת קהל של "גאלופ" מ-2010 ו-2011 התמיכה בישראל מתעצמת ומציבה את ישראל בין 5-7 המדינות האהודות בעולם, בעוד הפלסטינים נועלים את הרשימה יחד עם איראן וצפון קוריאה.
התובנה המקובלת היא שהמתיחות בין ראש הממשלה נתניהו לבין הנשיא אובמה בהקשר הפלסטיני מבטאת נסיגה בשיתוף הפעולה האסטרטגי בין שתי המדינות. אבל, שיתוף הפעולה האסטרטגי נסק באופן דרמטי בשנים 1993-1948 כאשר ראשי ממשלה ישראליים דחו בדרך כלל לחצים ברוטלים של נשיאים אמריקאים לויתורים סוחפים. לדוגמא, טרומן הפעיל אמברגו צבאי כדי לדחות את הכרזת העצמאות, לבטל את "כיבוש הנגב" ולהימנע מסיפוח ירושלים המערבית. ג'ונסון איים על ישראל בסנקציות ב-1967 אם תפתח במכת מנע ותספח את ירושלים המזרחית. רייגן לחץ להימנע מהפצצת הכור הגרעיני בעיראק, הפעיל אמברגו צבאי לאחר ההפצצה, שלח חיילים וטנקים אמריקאים לבלימת צה"ל בלבנון ב-1982 והכיר רשמית באש"פ. בוש (האב) התנגד לכל תחיקה פרו-ישראלית בקונגרס וניסה לקצץ את סיוע החוץ לישראל. במבט לאחור, המתיחויות השגרתיות בין וושינגטון לבין ירושלים בהקשר הערבי-ישראלי והפלסטיני היוו רק מהמורות בנתיב של זינוק חסר-תקדים ביחסי ישראל-ארה"ב.
התובנה המקובלת היא שיחסי ישראל-ארה"ב סבים על ציר הסכסוך הערבי-ישראלי. אבל, הקשר הייחודי בין ישראל לבין ארה"ב יונק מערכים משותפים יהודים-נוצרים העולים בחיוניותם על ערכי השלום והדמוקרטיה המודרניים. הערכים המשותפים השתרשו מאז המאה ה-17, עם הפלגת המתיישבים הראשונים באוקיינוס האטלנטי ("ים סוף המודרני") ועגינתם ביבשת אמריקה ("כנען החדשה"), היוו מקור השראה למרד נגד בריטניה ("מצרים המודרנית"), גיבשו את המסד המוסרי, המשפטי והפוליטי של החברה האמריקאית ("עם הברית המודרני") עד עצם היום הזה, כפי שמעידים גם פסליו של משה רבנו – וההתייחסות לעשרת הדיברות – באולם מליאת בית הנבחרים ובבית המשפט העליון בוושינגטון. המסד הערכי המשותף מקל על שיתוף פעולה פורה מול איומים – ולקידום אינטרסים – משותפים, למרות אי-הסכמה עקבית בנושאי הסכסוך הערבי-ישראלי.
ללא שום קשר לעניין הפלסטיני, ארה"ב מגבירה את מינוף היתרונות התחרותיים של כוח האדם היצירתי הישראלי בתחומים אזרחיים וביטחוניים. לדברי ג'ורג' גילדר, "גורו" הייטק אמריקאי, "ביטחונה וצמיחתה של ארה"ב תלויים יותר ויותר בהתעצמות הטכנולוגית והכלכלית של ישראל… ארה"ב זקוקה לישראל כפי שישראל זקוקה לארה"ב."
למרות תובנות מקובלות – אך מופרכות – יחסי ישראל-ארה"ב מתגבשים במהירות לכביש דו-סטרי המניב תועלת הדדית למנהיגת העולם החופשי ולבעלת-בריתה הייחודית במזרח התיכון, תוך קריאת תיגר על השמיים המתקדרים במזרח התיכון בפרט ובעולם בכלל.
