ישראל יכולה להדוף את לחצי הנשיא אובמה להימנע ממכת-מנע נגד איראן, חיזבאללה וחמאס, להקפיא בנייה יהודית מעבר ל"קו הירוק", לסגת ל"קו הירוק", לחלק את ירושלים ולבצע ויתורים מכאיבים.
לחץ נשיאותי מהווה חלק בלתי-נפרד ביחסי ישראל-ארה"ב, במקביל לפרו-ישראליות מוצקה מצד הציבור האמריקאי ונציגיו בקונגרס.
לכן, על הממשלה לאמץ את התנהלות ראשי ממשלה מ-1948 (בן גוריון) עד 1992 (שמיר) שדחו, בדרך כלל, לחץ נשיאותי, אך השכילו לשדרג באופן דרמטי את שיתוף הפעולה האסטרטגי, למרות – וכנראה עקב – קריאת התגר על וושינגטון.
עד 1992 הבינו ראשי הממשלה שלחץ נשיאותי בא-עם-התפקיד; שאין להקריב אסטרטגיה על מזבח ההימנעות מלחץ; ושהדיפת לחץ תורמת לתדמית ההרתעה ולהרחבת שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארה"ב. הם לא חתרו לפופולאריות אלא להערכה ארוכת-טווח.
לדוגמא, ב-1948 הטילה ארה"ב אמברגו על המזרח התיכון כדי ללחוץ על בן גוריון להימנע מהכרזת עצמאות ולהסכים למנדט של האו"מ. ארה"ב לחצה "לסיום כיבושי הנגב", לבנאום ירושלים ולפיצוי הפליטים הערביים. לדברי השגריר האמריקאי, ג'יימס מקדונלד (שליחותי בישראל, 1951, ע' 49), "[בן גוריון] הזהיר את הנשיא טרומן ואת מחלקת המדינה לבל יניחו שאפשר ללחוץ על ישראל לוותר בנושאים החיוניים לעצמאותה ולביטחונה…." כוח העמידה של בן גוריון שכנע את ארה"ב להעריך מחדש את מדיניותה כלפי המדינה היהודית.
ב-26 למאי 1967 הזהיר הנשיא ג'ונסון את רה"מ אשכול ממכת-מנע נגד מצרים וסוריה: "ישראל לא תישאר לבד, אלא אם כן תפעל לבד!" אבל, אשכול קרא תיגר על ג'ונסון וצה"ל הביס את בעלות הברית של ברה"מ, סוריה ומצרים שפעלו, גם, להפלת משטרים פרו-אמריקאים במפרץ הפרסי. ארה"ב למדה שישראל מסוגלת להוציא ערמונים אזוריים לוהטים מן האש ללא סיוע של כוח אמריקאי.
ב-20 לדצמבר 1981 אמר רה"מ בגין לשגריר האמריקאי: "ב-7 ליוני השמדנו את הכור הגרעיני העיראקי…ואתם החלטתם להעניש אותנו…. יותר מאוחר, הפצצנו את מפקדת אש"פ בבירות… ואז השעיתם את אספקת מטוסי אפ-15. הכנסת אישרה את "חוק הגולן", ושוב הכרזתם שתענישו אותנו…. האם אנחנו מדינת-וסל או רפובליקת בננות?" ב-1982 דחה בגין את "תכנית רייגן" לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, אבל ב-1983 חידשה ארה"ב את ההסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי. באוקטובר 1991 הודה מזכיר ההגנה, צ'ייני, לישראל על השמדת הכור הגרעיני העיראקי ב-1981 שחסכה לארה"ב עימות גרעיני ב-1991.
רה"מ שמיר התעמת, תכופות, עם הנשיאים רייגן (ובמיוחד עם) בוש, אך זכה להרחיב את שיתוף הפעולה האסטרטגי באופן חסר-תקדים באפריל 1988, בעיצומה של האינתיפאדה, ובעקבות מלחמת המפרץ ב-1991. ארה"ב מעדיפה בעלת-ברית שהיא "אגוז קשה לפיצוח" ולא "שק חבטות".
יחסי ישראל-ארה"ב אינם סבים על ציר הסכסוך הערבי-ישראלי, אלא על ציר ערכים, איומים ואינטרסים אזוריים וגלובליים משותפים. ארה"ב מבקרת את ישראל בהקשר הסכסוך הערבי-ישראלי, אך מכירה בתרומתה הייחודית ללוחמה בטרור, הגנה נגד טילים, מודיעין, טקטיקה מבצעית, שדרוג תעשיות ביטחוניות ואזרחיות, הרתעת משטרים אנטי-אמריקאים וסיוע למשטרים פרו-אמריקאים.
כניעה ללחץ נשיאותי, והתעלמות מתקדימי העבר ומתמיכה ייחודית של הבוחר האמריקאי (71% לפי סקר גאלופ מפברואר) והקונגרס (השקול בעוצמתו לנשיא), מהווים סטירת לחי לדמוקרטיה האמריקאית ופגיעה חמורה באינטרס הישראלי.