הצבת כוח רב-לאומי בדרום לבנון מהווה נטל – ולא נכס – ביטחוני, כפי שרומזים התקרית בין מטוסי קרב ישראלים לבין ספינת מלחמה גרמנית, איום הכוח הצרפתי ליירט מטוסים ישראלים, וסירוב יוניפי"ל לפרק את חיזבאללה מנשקו.
הצבת כוח רב-לאומי בדרום לבנון נידונה לכישלון, משבשת את מלחמתנו בטרור, מחמירה את יחסינו עם מדינות הכוח, מכרסמת בתדמיתנו האסטרטגית וההרתעתית בוושינגטון ובמזרח התיכון, יוצרת אשליית בטחון לטווח הקצר, אך פוגעת בביטחון לטווח הארוך.
כישלון צפוי מראש
ב-1993 נסוג צבא ארה"ב מסומלי לאחר שגופות חייליו נגררו ברחובות מוגדישו. ב-1984 נסו חיילי ארה"ב וצרפת מלבנון בהשראת 300 קורבנות פיצוץ מפקדת ה"מארינס" ושגרירות ארה"ב בבירות ע"י הטרור השיעי ובגיבוי סוריה ואש"ף. לעומת זאת, כוח יוניפי"ל נמנע מעימות עם החיזבאללה, ולכן אינו מהווה מטרה לטרור. כך גם ינהגו חיילי הכוח הרב-לאומי בדרום לבנון, שלא יקריבו את חייהם למען יציבות לבנון ובטחון ישראל.
ב-1967 נטש כוח UNEF את חצי האי סיני כתוצאה מלחץ מצרי, וסלל את הדרך למלחמת "ששת הימים". כוח אונדו"פ הבינלאומי המוצב בגולן מ-1974, ישהה שם כל עוד ישרת אינטרס סורי, ויתנדף אם דמשק תרצה בכך. בניגוד לתקדימי קוסובו, בוסניה וסיני (שם מוצב ה-MFO מאז הסכם השלום עם מצרים), אין הצדדים הבכירים לעימות בלבנון מסכימים על מטרות הכוח הרב-לאומי בלבנון. אירן, סוריה וחיזבאללה ישלימו עם נוכחות הכוח הרב-לאומי כל עוד היא מסייעת לשיקום יכולות חיזבאללה, להחלשת ישראל ולפגיעה באינטרס ארה"ב. חוסר-הסכמה עמוק בין הצדדים היא מרשם לכישלון, שמשמעותו פינוי חד-צדדי של הכוח הרב-לאומי, והזרמת אדרנלין לורידי טרוריסטים ברחבי האזור.
נכס לטרור, נטל על ישראל
טילים, נשק, תחמושת וכוח אדם זורמים למתקני חיזבאללה דרך סוריה והים התיכון בחסות החלטה 1701 של האו"מ. הפרשנות המעשית להחלטה אינה בידי ישראל, אלא בידי האו"ם ומדינות הכוח הרב-לאומי, והיא קרובה מאד לפרשנות חיזבאללה, סוריה ואיראן, ורחוקה מאד מזו של ישראל. לכן, הכוח רואה בשמירה על שלום חייליו ועל ריבונות לבנון וביציאת צה"ל מלבנון – ולא בשמירה על שלום הצפון ובפירוק חיזבאללה מנשקו – את משימותיו. לכן, הכוח אינו מצויד במערכות נשק שנועדו להילחם בטרור, לא ימנע אספקת נשק מחיזבאללה, לא יעצור טרוריסטים, ולא יחפש ולא יחרים נשק ללא אישור ממשלת לבנון. כפי שנוכחות יוניפי"ל סייעה להתבצרות חיזבאללה מאז נסיגת צה"ל ב-2000, כן תסייע נוכחות הכוח הרב-לאומי ויוניפי"ל לשיקום חיזבאללה בעקבות נסיגת צה"ל ב-2006. החיילים הזרים מהווים מגן אנושי עבור הטרוריסטים ומכשול אנושי בפני צה"ל, הנרתע ממרדף חם אחר טרוריסטים ומהפצצת בסיסיהם, כאשר הם מרופדים באלפי חיילי הכוח הרב-לאומי ויוניפי"ל.
כרסום במעמדנו האסטרטגי
הטחת האשמות, מתיחות, ומשברים בין ישראל לבין האו"ם והמדינות המשתתפות בכוח הרב-לאומי יהפכו לשגרה, במיוחד אם כוח דומה יוצב בעזה וביו"ש. פגיעה אפשרית בחיילי הכוח הרב-לאומי, כתוצאה ממלחמה נוספת בין ישראל לבין חיזבאללה, ידרדרו את יחסי ישראל עם הקהילה הבינלאומית, העלולה להפנות אצבע מאשימה כלפי ישראל. האם ישראל זקוקה לכותרות עיתונים הטוענות שחיילי צרפת, גרמניה, איטליה או ארה"ב נהרגו על גבול ישראל?! האם ישראל רוצה לאבד את תדמיתה הקלאסית כמדינה המבקשת מערכות נשק זרות להגנתה, אך מסרבת שחייל זר יגן עליה?! איזו חגיגה לאנטישמיות, הגואה עם כל גילוי חולשה יהודי, ומרכינה ראש עם כל גילוי עוצמה?!
תורכיה והודו אינן דורשות הצבת כוח רב-לאומי על גבולן עם סוריה ופקיסטן למיגור הטרור הכורדי והמוסלמי. הן מבינות שכוח בינלאומי על גבולן מגביל את ריבונותן וכושר תימרונן. הן משוכנעות שהנכונות לשלם מחיר כבד עבור ריבונות היא תנאי בל-יעבור לריבונות, ולכן זוכות להערכה אסטרטגית – לצד ביקורת דיפלומטית – במערב. לעומתן, פניית ישראל לקבלני-משנה למלחמה בטרור הלבנוני (כוח רב-לאומי) ובטרור הפלסטיני (רש"פ) מאכזבת את ידידי ישראל בארה"ב, המתוסכלים מכשלי המלחמה בחיזבאללה. הם חוששים שישראל המתריסה של "אוזיראק" ו"אנטבה" הופכת מיצרן של בטחון לאומי המאריך את ידה הארוכה של ארה"ב וראוי להרחבת שיתוף הפעולה, לצרכן של בטחון לאומי הנזקק ליד המושטת של ארה"ב והמערב.
על הממשלה לבחון שוב את סוגיית הכוח הרב-לאומי, כדי להבין מדוע ממשלות ישראל – עד 1993 – ראו בו חוח רב-לאומי בישבנה של המדינה.