נאום אבו מאזן בעצרת האו"מ ב-23 לספטמבר 2011, ומערכת החינוך שעיצב ברשות הפלסטינית, מחזקים את העובדה שהתנחלויות "הקו הירוק" – ולא התנחלויות יו"ש – הם שורש הסכסוך הפלסטיני-ישראלי.
אבו מאזן הדגיש בנאומו את "הכיבוש בן 63 השנים" מ-1948, המככב בספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית. אבו מאזן ציין שהסמכות הפלסטינית הגבוהה ביותר היא אש"פ, שנוסד ב-1964 – שלוש שנים לפני מלחמת 1967 ולפני הקמת התנחלויות יו"ש הנוכחיות. אבו מאזן אף שלל כל שורשים יהודיים בין הירדן לבין הים התיכון.
שורש הסכסוך הפלסטיני-ישראלי אינו התנחלויות יו"ש, או גודלה של המדינה היהודית, אלא קיומה של המדינה היהודית.
הקפאת התנחלויות מסיטה את תשומת הלב משורש הסכסוך. הקפאת התנחלויות היא מכשול לשלום, מכיוון שמהווה כניעה ללחץ, לכן גוררת החרפת לחץ, מקצינה תביעות ערביות, מסלימה טרור ערבי ומכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל במזרח התיכון, שאינו מאפשר השגת שלום אלא אם כן הוא מונחה-הרתעה.
ישראל של "הקו הירוק" הייתה מוקד גלי הטרור הערבי בשנות ה-20, ה-30 ה-40 וה-50 ומלחמות 1948-9, 1956 ו-1967.
בשנת 2000, רה"מ ברק היה נכון לסגת מכל התנחלויות 1967 ולחלק את ירושלים. תגובת אבו מאזן וערפאת הייתה מערכה חסרת-תקדים של "טרור מתאבדים" בישובי "הקו הירוק", המכונים "התנחלויות" על ידי אבו מאזן וספרי הלימוד ששילב במערכת החינוך לשנאה הפלסטינית.
עקירת 25 התנחלויות ביו"ש ובעזה הביאה למתקפת טילים חסרת-תקדים – ההולכת ומתעצמת ומתרחבת מעבר ל"עוטף עזה" – על ישובי "הקו הירוק".
אם 350,000 יהודים בקרב 1.6 מיליון ערביי יו"ש מהווים מכשול לשלום, האם 1.5 מיליון ערבים בקרב 6 מיליון יהודי "הקו הירוק" מהווים מכשול בלתי-עביר לשלום?!
אם יש להקפיא את הבנייה בהתנחלויות יו"ש כדי שלא לקבוע עובדות בשטח המשפיעות על המו"מ לשלום, האם אין גם להקפיא את הבנייה הערבית ביו"ש, אלא אם כן יש כוונה לקבוע עובדות בשטח ולהשפיע על המו"מ לשלום?!
אם עקירת ישובים יהודיים מקדמת את השלום, מדוע עקירת ישובים ערביים פוגעת בשלום?!
עקירת ישובים ערביים איננה מוסרית; כך גם יש להתייחס לעקירת ישובים יהודיים!
אין להשלים עם התנגדות לנוכחות ערבית בתחומי "הקן הירוק"; כך גם יש להתייחס להתנגדות לנוכחות יהודית ביו"ש.
מבנים ביו"ש, המוגדרים כבלתי-חוקיים, נהרסים ע"י רשויות האכיפה; כן גם יש להרוס את 1,100 המבנים הערביים הבלתי-חוקיים המוקמים מדי שנה בירושלים ואלפי המבנים הערביים הבלתי-חוקיים ביו"ש.
הכיבוש הירדני ביו"ש (1950-1967) הוכר רק ע"י בריטניה ופקיסטן. הריבונות המעודכנת ביותר על יו"ש, שקיבלה גושפנקא בינלאומית, הייתה המנדט הבריטי שהוענק ע"י "חבר הלאומים" (ומוכר ע"י האו"מ) ב-1922. המנדט הגדיר את יו"ש כחלק בלתי-נפרד מהבית הלאומי היהודי. סעיף 6 של המנדט הבריטי מכיר בזכות היהודית להתנחל ביו"ש. השופט סטיבן שוובל, שהיה נשיא בית המשפט הבינלאומי העליון לצדק, קבע שישראל איננה "כובש" ביו"ש, מכיוון שנוכחותה ביו"ש, מ-1967, מעוגנת בזכות ההגנה העצמית. יוג'ין רוסטאו, שהיה ממנסחי החלטת מועצת הביטחון 242, דקן בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל וכיהן כתת-מזכיר המדינה האמריקאי, טען שהחלטה 242 מאפשרת התנחלות יהודית ביו"ש. גם הסכם אוסלו אינו אוסר על התנחלות יהודית ביו"ש. ממשלות ישראל מאשרות הקמת התנחלויות יהודיות רק על אדמות מדינה, ולא על אדמות פרטיות.
דו-קיום בשלום מחד ועקירת ישובים יהודיים או ערביים מאידך מהווים דבר והיפוכו. "שלום בר קיימא" ו"שטחי יודנריין" מנוגדים האחד לרעהו. מבחן הלקמוס לכוונות הערבים – לשלום או למלחמה – הוא מידת סובלנותם כלפי התנחלויות יהודיות ביו"ש.
התנחלויות יהודיות ביו"ש אינן שורש הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. התנחלויות יהודיות ביו"ש ממוקמות על שורש 4,000 שנות לאום ודת יהודיים. הן ממוקמות במסד הביטחון הלאומי של המדינה היהודית, המספק גם 40% ממקורות המים של ישראל. הרכסים והאקוואפרים ביו"ש מהווים את "רמת הגולן" של ירושלים, ת"א, חיפה ורצועת החוף הצרה (25-12 ק"מ), המאכלסת 80% מתשתיות האוכלוסין, התעבורה, העסקים, הבריאות, החינוך, המדע והחקלאות.
הקפאת ההתנחלויות היהודיות ביו"ש איננה מקדמת שלום אלא פייסנות ונסיגה, ולכן מרחיקה את השלום ומקדמת מלחמה וטרור.
