ההחלטה להקפיא את הבנייה היהודית בפועל – ביו"ש ובירושלים המזרחית – מאז השבעת הממשלה הנוכחית, מבוססת על הנחות מוטעות:
- ההקפאה לא מרככת – אלא מקשיחה – את התנגדות הנשיא אובמה למדיניות ההתנחלויות בפרט ולמדיניות ישראל בכלל. לדוגמא, נאום "שתי-מדינות-לשני-עמים" ב-14 ליוני באוניברסיטת בר אילן הסלים את דרישות אובמה מרה"מ נתניהו. כמו כן, נכונות נתניהו לשחרר מאות טרוריסטים פלסטינים תמורת גלעד שליט הביאה לדרישת אובמה לשחרור מסיבי עוד יותר של טרוריסטים.
- ההקפאה לא ממתנת – אלא מרטיבה – את תאבון אש"פ (אבו מאזן) וחמאס (האנייה). ההקפאה מקצינה את תביעותיהם ומתדלקת את טרור אש"פ וחמאס. ויתורים סוחפים של רה"מ לשעבר, ברק, באוקטובר 2000 נענו באינתיפאדה רצחנית. ויתורים חסרי-תקדים של רה"מ לשעבר, אולמרט, כולל פתיחת "תיבת פנדורה" של פליטי 1948, נדחו על ידי אבו מאזן.
- ההקפאה משרישה את התפישה המוטעית כאילו הנוכחות היהודית ביו"ש היא מכשול לשלום וכאילו קיימת הקבלה בין הקפאת הנוכחות היהודית לבין הקפאת הטרור הפלסטיני. כך מסיטה ההקפאה את תשומת הלב מהמכשולים הקריטיים לשלום: החינוך לשנאה המונחל על ידי אבו מאזן מאז 1994 וההתנגדות הערבית לקיומה – ולא רק לגודלה – של המדינה היהודית.
- כניעת נתניהו לתכתיבי אובמה במישור הפלסטיני לא תשנה את גישתו של אובמה לסכנה האיראנית ולצרכי ישראל. כניעה לתכתיבי נשיא אמריקאי לא מהווים תנאי לשיתוף פעולה אסטרטגי עם ארה"ב. היעדר כוח-עמידה מול לחץ מכרסם בתדמית האסטרטגית של ישראל בוושינגטון ובמזרח התיכון. תפישת הכניעה לתכתיבי נשיא כמרכיב בשיתוף הפעולה עם ארה"ב מתעלמת מעוצמת הקונגרס האמריקאי, במיוחד בכל הקשור לשיתוף פעולה עם ישראל, ופוגעת קשות בביטחונה הלאומי של ישראל.
האם הבנייה היהודית ביו"ש מהווה מכשול לשלום?
- בספטמבר 2005 עקרה ישראל 25 התנחלויות בעזה ובשומרון. עזה הפכה ל"יודנריין". העקירה סללה את הדרך לעליית החמאס לשלטון, הסלימה הברחת, יצור ושיגור טילים לישובי הנגב וכפתה על ישראל את המלחמה בעזה בדצמבר 2008 ואולי אף את המלחמה הבאה בעזה.
- אובמה רואה בהתנחלויות את שורש העוינות הערבית כלפי ישראל. אך המתקפה הערבית/פלסטינית על ישראל לא פרצה כתוצאה מהתנחלויות. ההתנחלויות הוקמו רק לאחר מלחמת 1967, הרבה לאחר הקמת אש"פ ב-1964, מלחמות 1956 ו–1948, טבח יהודי חברון וגירוש יהודי עזה ב-1929, עקירת יישובי גוש עציון וטבח מתיישביו בשנות ה- 20, ה-30 וה-40 והריסת כפר דרום ב–1948.
- 3. אם 300,000 יהודים (17%) – לצד 1.5 מיליון ערביי יו"ש – הם מכשול לשלום, מדוע 1.4 מיליון ערבים (20%) לצד 6 מיליון יהודי "הקו הירוק" הם דוגמא לדו-קיום בשלום?!
- אם עקירת ישובים ערבים ב"קו הירוק" תהווה הפרה של זכויות האדם, מדוע עקירת ישובים יהודים ביו"ש מהווה תרומה לזכויות האדם ולשלום?!
- אם אובמה מצדיק התנגדות פלסטינית לנוכחות יהודית ביו"ש האם יצדיק התנגדות ישראלית לנוכחות ערבית בתחומי "הקו הירוק"?! אם נוכחות יהודית ביו"ש – תחת שלטון פלסטיני – תהווה הזמנה ללינץ' – מה יש להסיק מכך על כוונות הפלסטינים ועל זהות המכשול האמיתי לשלום?!
- אם הבניה היהודית ביו"ש מהווה הצבה חד-צדדית של עובדות בשטח, מדוע אין מתייחסים כך לבניה הערבית ביו"ש הגדולה עשרות מונים מהבניה היהודית?! האם אין הלחץ האמריקאי להקפאה חד-צדדית של הבנייה היהודית מלמד שאין מדובר במשא ומתן, אלא ב"משחק מכור" המסרס את עקרון ה"תן וקח"?
- ריבונות ירדן ביו"ש הוכרה רק על ידי בריטניה ופקיסטן. הריבון האחרון ביו"ש, לפי האו"מ, היה המנדט הבריטי מ-1922 שהועיד את האזור לבית לאומי יהודי. סעיף 6 של המנדט מציין את זכות ההתיישבות היהודית ביו"ש, אותה הגדיר כערש ההיסטוריה היהודית. השופט סטיב שוויבל, הנשיא לשעבר של בית המשפט הבינלאומי בהאג, קבע שנוכחות ישראל ביו"ש מעוגנת בזכות ההגנה העצמית, ולכן אינה מהווה "כיבוש". יוג'ין רוסטאו, ממחברי החלטת מועצת הביטחון 242, טען שליהודים הזכות להתיישב ביו"ש גם לפי 242. גם הסכם אוסלו וגרורותיו אינם אוסרים על התיישבות יהודית ביו"ש. ישראל אינה מיישבת על אדמות פרטיות, אלא על אדמות מדינה, ואינה עוקרת ערבים כדי להקים התנחלויות.
הקפאת הבנייה היהודית ביו"ש אינה מכשירה את הזירה המזרח תיכונית לשלום. ההקפאה מרתיחה את הזירה.
