בספטמבר 2012 הזירה הבין-אסלאמית רותחת וחושפת את הפיצול האלים והשורשי הדתי, שבטי, אתני, רעיוני וגיאוגרפי, ללא קשר לסכסוך הערבי-ישראלי והעניין הפלשתיני.
שפיכות הדמים בסוריה הגיעה לרף שהציב אסאד האב בחאמה ב-1982: הקרבות בין צבא תורכיה לארגונים הכורדים עברו להילוך גבוה יותר: והמלחמה הפנימית, הדתית והעדתית בעיראק מחריפה. עיראק הפכה לזירת קרבות בין הרוב השיעי (60%) , המבקש לנקום במיעוט הסוני (20%) על דיכוי והפלייה מאז המאה ה-17. העימות ההיסטורי בין הרוב הערבי בעיראק לבין המיעוט הכורדי (15%) המגבש את עצמאותו מאז 2003, מוסיף שמן למדורת האלימות העיראקית. העובדה שרה"מ הוא שיעי, נורי אל-מאליקי, הנשיא הוא כורדי, ג'לאל טלבאני, וסגן הנשיא הוא סוני, טאריק אל-האשמי, אינה מיישרת את ההדורים הבין-אסלאמיים בעיראק.
העימות הסוני-שיעי המזעזע את המזרח התיכון מאז המאה ה-7, החמיר מאז פינוי עיראק ע"י הצבא האמריקאי וכתוצאה מהתחדשות האימפריאליזם האיראני. נסיגת האמריקאים מעיראק, הפינוי הצפוי של הצבא האמריקאי מאפגניסטן, נטישת מוברק ע"י ארה"ב ונסיקת "האחים המוסלמים" וגופים אסלאמיים נוספים ממרוקו ועד המפרץ הפרסי, מעניקים רוח גבית לאיראן ורוח נגדית למשטרים ערביים פרו-אמריקאים.
"החורף הערבי" הטקטוני מביא להתפרצויות לבה כתוצאה מהחלשת שלושה מוקדי עוצמה רעיונית וצבאית ערביים: קהיר, דמשק ובגדד. התמוטטות המשטרים של מוברק, קדאפי ובן עלי שנתפשו כדיקטטורים חסינים בפני מתנגדים מבית מלמדת על הזעזועים הצפויים ב"רחוב הערבי" בחודשים ובשנים הקרובים. מלחמת אזרחים בין-שבטית ובין-דתית גועשת בתימן, במעורבות צבא סעודי. סעודיה ואיראן מעורבות במהומות בבחריין בין הרוב המדוכא השיעי לבין שלטון המיעוט הסוני, שתוצאותיו הרות גורל לגבי עתיד כווית, סעודיה ושאר מדינות המפרץ. איום מידי וברור מרחף מעל הגבולות המלאכותיים של מדינות ערב, שעוצבו ע"י העותומנים, הבריטים והצרפתים, ללא זיקה להרכב וליריבויות האתניים והשבטיים של האוכלוסייה.
ב-22 לאוגוסט 2011 ציין הפרשן התורכי, בוראק בקדיל ביומון התורכי "הורייאט" את מוקדי הקטל הבין-אסלאמי: "רצח העם בסודן ובבנגלהדש (1.25 מיליון הרוגים ב-1971), 200,000 הקורבנות של מלחמת האזרחים באלג'יר בשנים 2006-1991, מיליון הרוגי מלחמת עיראק-איראן, 300,000 השיעים והכורדים שנרצחו ע"י צדאם חוסיין, 80,000 האיראנים שנטבחו ע"י חומייני עם עלייתו לשלטון, 25,000 הרוגי "ספטמבר השחור" (1970) בירדן, 20,000 קורבנות אסאד האב בחאמה, 150,000 קורבנות הטרור הפנים-עיראקי… כ-11 מיליון מוסלמים נקטלו מ-1948, 35,000 מהם נהרגו במלחמות ערב-ישראל – 1/315".
על האלימות האסלאמית אפשר ללמוד מעוצמתם של החינוך לשנאה במדינות האסלאם ושנאת המומרים. לפי פרופסור ברנרד לואיס, בר-הסמכא המוביל בנושאי האסלאם (Leaving Islam Apostates Speak Out, 2003): "[לפי האסלאם] המרת דת האסלאם היא חטא ופשע- בגידה ועריקה מהקהילה האסלאמית – והמומר ארור בעולם הזה ובעולם הבא. המומר מהווה אבר מת שיש לקטוע אותו." סקר דעת קהל שהתקיים במדינות מוסלמיות ב-2 לדצמבר 2010 ע"י חברת הסקרים האמריקאית, Pew, מצא שמרבית המוסלמים תומכים בחקיקה המתירה עונש מוות למומרים, קטיעת יד לגנבים ורגימה למוות של נואפים. למשל, 76% של הפקיסטנים תומכים בעונש מוות למומרים.
אשליות "האביב הערבי", האסלאם – דת השלום", "קואליציה ערבית" ודו-קיום של שלום בין מוסלמים מתנפצות אל סלעי המציאות הבין-אסלאמית. 2012 נחשפת כפרשת דרכים של מלחמות בין-אסלאמיות ללא קשר לסכסוך הערבי-ישראלי ולעניין הפלשתיני.
