ערב החתימה על "הסכם אוסלו", התריע ראש העיר בית לחם, אליאס פריג', בפני ראש הממשלה רבין: "אם לא תספח את בית לחם לירושלים הגדולה, תדון את העיר להיות שופעת-כנסיות אך דלת-נוצרים." לפני אוסלו, אמר ראש העיר בית ג'אלא, פראח אל-עראג', לבעל הטור המפורסם, וויליאם ספאייר: "התחזקות אש"פ תאיץ את בריחת הנוצרים לאמריקה הלטינית." עם סיום מלחמת 1967, הזהיר ראש העיר בית לחם, אליאס בנדאק, את שר הביטחון דיין: "אי-סיפוח בית ג'אלא לירושלים הגדולה יפגע אנושות באופי הנוצרי של בית ג'אלא."
ואכן, מאז הקמת הרשות הפלשתינית הפך הרוב הנוצרי ברמאללה, בית לחם ובית ג'אלא למיעוט זעיר, עקב רדיפת הנוצרים חברתית, כלכלית ואף גופנית. יותר נוצרים מערים אלו מתגוררים באמריקה הלטינית מאשר נשארו בעיר ילדותם.
אפלייה אלימה של נוצרים היא חלק בלתי-נפרד מההוויה במדינות ערב. לדוגמא, עד המאה ה-10 שבטים נוצרים נטבחו, גורשו או התאסלמו בסעודיה, שאינה מעניקה אזרחות ל"כופרים", ואוסרת על "כופרים" המבקרים או עובדים בתחומיה להתפלל או להציג פריטי-דת בפומבי. נשיא מצרים סיסי פועל אמנם להקלת האפלייה נגד המיעוט הקופטי, אך חטיפת נשים קופטיות, תקיפות ואפלייה מערכתית הם עדין מנת חלקו של המיעוט בעל השורשים הפרעונים.
רדיפת נוצרים במדינות האסלאם מבוססת על מורשת מוחמד השולטת במערכות החברה, המדיניות, התרבות, המשפט, הצבא והחינוך ברחוב הערבי, ומאפיינת את הממסד הפוליטי הערבי שאינו חילוני כנהוג במערב. לפי הקוראן, היהודים והנוצרים – "אנשי הספר" שדחו את האסלאם – סטו מדרך הישר, הם אויבי האל ועליהם להשתעבד לאסלאם, שרק היא הדת הלגיטימית והעליונה, המנהלת ג'יהאד נגד "בית הכופרים".
התייחסות טיפוסית של הקוראן לנוצרים, ו"כופרים" נוספים, מופיעה בסורא 5, פסוקים 60 ו-86: "אלוהים קללם ושפך חמתו עליהם, ועשה אותם קופים [יהודים] וחזירים [נוצרים]…. יורשי גיהנום הם."
לרדיפת הנוצרים יש מסגרת חוקית-מוסלמית המבוססת על "חוזה עומאר" מהמאה ה-7 ועקרון "הד'ימי", המגדיר את מעמד האזרחים "הכופרים", הכפופים ל- ומוגנים על ידי – האסלאם, בתנאי שיקבלו את עליונות האסלאם. לפי סורא 9, פסוק 29: "הילחמו באנשים…שאינם מחזיקים בדת האמת – אלה שהוענק להם הספר – עד שישלמו את הג'יזיה ["מס כופרים"] בעודם מושפלים." בפני הד'ימי שלוש אפשרויות: התאסלמות, השלמה עם מעמד הד'ימי או הוצאה להורג.
מאז המפלה הצבאית בשערי וינה ב-1683 נישלו מעצמות "כופרות, נחותות ויהירות" נוצריות את האסלאם ממעמדו כמעצמת-על, וערכים ותפישות-עולם נוצרים חודרים ל"בית המאמינים". תחושת העלבון המוסלמית, והנחישות לשקם את מעמד-העל המגלומני הביאו להתפרצויות זעם מוסלמית והוסיפו שמן למדורת הטרור האסלמי.
הממסדים הדתי והפוליטי המוסלמים רואים במודרניזציה ובזכויות האדם הנוצרים/מערביים איומים ברורים, מיידיים וקטלניים. אך הם מתעודדים מהכרסום הדרמטי בכוח ההרתעה המערבי ומהמדיניות המערבית הפייסנית, המהווים רוח גבית לזעם ולטרור המוסלמי נגד העולם הנוצרי/מערבי, למרות מדיניותו הביקורתית ולעתים עוינת כלפי ישראל.
בד בבד עם הלחץ על ישראל לסגת ל"קווי 1967", הרחוב הערבי זועק: "אחרי שבת מגיע יום ראשון", כלומר – אחרי חיסול היהודים יגיע תור הנוצרים. ואכן, כנסיות, מנזרים, בתי קברות, בתי ספר ובתים נוצרים מהווים מטרה לתוקפנות מוסלמית. לדוגמא, באפריל-מאי 2002 השתלטו 200 טרוריסטים מוסלמים על כנסיית הקבר בבית לחם, בזזו אותה והטמינו בה מטעני-צד.
הרחבת נוכחות אש"פ בלבנון מ-1970 האיצה את בריחת הנוצרים והפכה אותם למיעוט דל-שרירים. הקמת הרשות הפלשתינית (בפיקוד אש"פ) ב-1993 החמירה את רדיפת הנוצרים ובריחתם מיו"ש. אבל, הותיקן והעולם הנוצרי/מערבי ממשיכים להקריב את המיעוטים הנוצרים במזרח התיכון על מזבח הרהורי-הלב, התקינות-הפוליטית והפייסנות.