תומכי ההיפרדות מיו"ש יודעים שהיפרדות 1994 מ-40% מיו"ש, היפרדות 1997 מחברון והיפרדות 2005 מעזה הביאו לשטחים-תמורת-טרור ולא לשטחים-תמורת-שלום.
הם יודעים שבן גוריון לא נפרד מ- אלא הרחיב את – שטח המדינה ב-40% בעקבות מלחמת השחרור, תוך הדיפת לחץ ברוטלי (כולל אמברגו צבאי) של ארה"ב, אירופה והאו"מ.
הם יודעים שאשכול סיפח את ירושלים העתיקה והמזרחית – המהווים את השטח הרגיש ביותר בסכסוך עם הפלשתינים, הרחיב את גבולות העיר והניח את המסד להרחבה דרמטית של הבניה בירושלים המזרחית, תוך קריאת תגר על התנגדות עזה, גינויים ואיומים של הנשיא האמריקאי והעולם כולו.
הם יודעים שבגין החיל את החוק הישראלי על רמת הגולן למרות הלחץ הכבד ועל אף סדרת עונשים, כולל השעיית משלוחי מערכות נשק מ- ואימונים משותפים עם – ארה"ב. כמו בן גוריון ואשכול, גם בגין נקט בצעד לא-פופולרי שהביא למשבר קצר-טווח ששדרג את ההערכה האסטרטגית ארוכת-הטווח כלפי ישראל ואת ההתייחסות להרחבת גבולות המדינה.
אבל, רבים מתומכי ההיפרדות מיו"ש חרדים מתחזיות נביאי הזעם הדמוגרפי הטוענים שישראל תהפוך למדינה דו-לאומית אם לא תיפרד מיו"ש, ושהזמן הדמוגרפי פועל לכאורה לטובת הערבים, מכיוון שהאוכלוסייה הערבית צעירה יותר, ולכן כביכול מתרבה מהר יותר. הם מהדהדים את הנתונים המנופחים של הרשות הפלשתינית ללא בדיקה עצמאית.
בניגוד לראשי הממשלה מבן גוריון ועד שמיר, משעבדים תומכי ההיפרדות את החזון הציוני מונחה-המציאות לתחזיות זעם מבית מדרשו של הממסד הדמוגרפי הישראלי
הטועה באופן שיטתי משנות ה-40: המעיט בהערכת הפריון היהודי, האדיר את הערכת הפריון הערבי, שלל את הסיכוי לכל גלי העלייה וחזה רוב ערבי במדינת ישראל.
תומכי ההיפרדות מונחית-הדמוגרפיה טועים, או מטעים. הם מתעלמים ממציאות דמוגרפית ומגמות דמוגרפיות ארוכות-טווח, המתעדות רוח-גבית דמוגרפית יהודית חסרת-תקדים והתמערבות דמוגרפית ערבית חסרת-תקדים ומונחית-מודרניזציה. התופעה מאפיינת את יו"ש, עזה ו"הקו הירוק" ואת כל העולם המוסלמי חוץ ממדינות התת-סהרה. הזמן פועל לטובת הצד היהודי.
לדוגמא:
*מ-1995 עד 2013 זינק מספר הלידות היהודיות בישראל ב-65% מ-80,400 ל-132,000, למרות הירידה המתונה בשיעור הפריון (מספר לידות לאישה) במגזר החרדי,
אך עקב הגידול חסר-התקדים בפריון החילוני. מספר הלידות הערביות בישראל גדל באותה תקופה רק ב-8% מ-36,000 ל-39,000. הלידות היהודיות כוללות גם את כ-300,000 עולי ברה"מ המוכרים כיהודים לפי חוק השבות אך לא לפי ההלכה.
*לפי ספר השנה של ה-CIA שיעור הפריון הערבי ביו"ש היה 5.34 לידות ב-1995 ו-2.83 ב-2014 ובמגמת ירידה.
*ב-1995 היו הלידות היהודיות 69% מסך הלידות בישראל וב-2013 למעלה מ-77% ובמגמה לכיוון 80%.
*ב-1995 היו 2.3 לידות יהודיות במקביל לכל לידה ערבית בישראל וב-2013 3.3 לידות.
*שיא פער הפריון הערבי-יהודי בישראל היה ב-1969: 6 לידות לאישה. הפער הצטמצם ל-0.4 ב-2013, ואינו קיים בקרב בנות העשרים והשלושים.
*ב-2013 היה הפריון היהודי 3.04 לידות לאישה ובמגמת גידול: 3.4 כאשר שני בני הזוג הם ילידי הארץ. הפריון היהודי במגמת גידול מעל 3 והפריון הערבי במגמת ירידה מ-3.
*שיעור הפריון היהודי בישראל גבוה מכל מדינה ערבית חוץ מתימן, עיראק וירדן.
האוכלוסייה היהודית הופכת לצעירה יותר באופן יחסי (עם השלכות חיוביות כלכליות וביטחוניות) והערבייה למבוגרת יותר.
*בשנת 2000 גדלה האוכלוסייה הערבית בישראל ב-0.24% וב-2013 רק ב-0.06% . המומנטום הדמוגרפי הערבי מגיע לקיצו והמומנטום הדמוגרפי היהודי צובר תאוצה שתגדיל בהדרגה את הרוב היהודי ב"קו הירוק" (80%) ובשטח המשולב של יהודה, שומרון והקו הירוק" (66%).
*הרוב היהודי נהנה ממאזן הגירה-חיובי שנתי (עלייה, ירידה וחזרה), והמיעוט הערבי מאופיין ע"י מאזן הגירה-שלילי שנתי (20,000 מיו"ש ב-2013). מדיניות עלייה פרו-אקטיבית מבית מדרשת של בן גוריון, אשכול ושמיר עשויה להביא ל-500,000 עולים ב-10-5 השנים הבאות.
הרצל ובן גוריון לא השתעבדו לממסד הדמוגרפי היהודי שטען כי מיעוט יהודי של 8% בשנת 1898 ו-38% ב-1947 דן לכישלון את החזון הציוני. בן גוריון קיבל את תכנית החלוקה למרות שכללה מדינה יהודית עם רוב יהודי של 55% בלבד. כל ראשי הממשלה, עד 1992, הבינו שדמוגרפיה אינה סטטית, אינה לינארית וניתנת לעיצוב, במיוחד ע"י מדיניות עלייה פרו-אקטיבית. בן גוריון, אשכול ושמיר לא המתינו – אלא יצרו – גלי עלייה האחראים לאיתנות הדמוגרפית, הכלכלית, הטכנולוגית, המדעית, החקלאית, הרפואית והצבאית של ישראל.
האבות המייסדים לא הניחו לקשיים דמוגרפים לעצב או לצמצם את החזון הציוני, אלא עיצבו והרחיבו את הדמוגרפיה כדי לקדם את החזון הציוני: התחברות אל – ולא היפרדות מ- ארץ ישראל.
