היוזמה הצרפתית לחידוש המו"מ הישראלי-פלשתיני מצטרפת לרשימה ארוכה של יוזמות לפתרון הסוגייה הפלשתינית שנכשלו עקב ההנחה השגויה שהעניין הפלשתיני הוא לב הסכסוך.
מכאן, החיזור הנואש אחר מנהיגי הטרור הפלשתיני האש"פי – המקהה חושים מוסריים, ביטחוניים ומדיניים – שהגיע לשפל מוסרי בהענקת פרס נובל לשלום לערפאת, והתעלמות מתפישת העולם של ערפאת ומחמוד עבאס, המתבטאת באופן האמין ביותר בחינוך לשנאה השיטתי מאז 1993 בגני ילדים, בתי ספר, מסגדים ותקשורת המונית.
בניגוד לתובנה המקובלת, צבאות ערב לא פתחו במלחמת 1948 למען הפלשתינים, אלא למניעת הקמתה של מדינה יהודית "כופרת", ולקידום אינטרסים לאומיים, באמצעות כיבוש שטחים בעלי חשיבות אסטרטגית והיסטורית בין נהר הירדן לים התיכון.
ירדן הצטרפה למלחמה כדי להתפשט עד ירושלים והים התיכון, כצעד לקראת הנהגה בין-ערבית. מצרים לא הייתה ערוכה למלחמה ב-1948, אך שאפה לבלום את ירדן. עיראק רצתה למנף את המלחמה כדי לשלוט על צינור הנפט מכירכוך לחיפה. סוריה ראתה במלחמה הזדמנות להשתלט על שטחים בדרום "סוריה הגדולה".
בתום המלחמה כבשה עיראק את השומרון והעבירה אותו לירדן ולא לפלשתינים. ירדן כבשה את יהודה ובאפריל 1950 סיפחה את יהודה ושומרון לגדה המזרחית, אסרה פעילות פלשתינית וגרשה פעילים פלשתינים. מצרים כבשה את רצועת עזה, אסרה פעילות פלשתינית והטילה עוצר לילי. סוריה כבשה וסיפחה את אל-חאמה ברמת הגולן ולא העבירה אותה לפלשתינים.
ב-1948 הקימה הליגה הערבית את "ממשלת כל פלשתין", אך כמחלקה בליגה הערבית שפורקה ב-1959.
מלחמת סיני פרצה ב-1956 ללא קשר לעניין הפלשתיני, עקב המגלומניה של נשיא מצרים, נאצר, ששאף להשתלט על העולם הערבי, הקים פיקוד צבאי משותף עם סוריה וירדן, חתם על עיסקת נשק דרמטית עם צ'כוסלובקיה, הלאים את תעלת סואץ מבריטניה וצרפת, סייע למרד האלג'ירי נגד צרפת, הטיל סגר על נמל אילת, והפעיל טרור אנטי-ישראלי מעזה, במטרה להשתלט על שטחים בנגב.
גם מלחמת 1967 לא פרצה עקב העניין הפלשתיני, אלא בתגובה לסגר מצרי נוסף על נמל אילת, חדירה מסיבית של צבא מצרים לחצי האי סיני בניגוד להסכם הפירוז מ-1957, הקמת פיקוד צבאי משותף מצרים-סוריה-ירדן להשמדת ישראל, הפגזה סורית על ישובים ישראלים והפגזה ירדנית על ירושלים. כך גם לגבי מלחמת 1973 שנועדה לחסל את המדינה היהודית ולקדם אינטרסים של מצרים, סוריה, ירדן ועיראק.
מנהיגי ערב מעתירים על הפלשתינים מלל, אך לא מעש, ולכן לא השתתפו באף מערכה בין ישראל לפלשתינים. לדוגמא, מלחמת שלום הגליל פרצה ב-6 ליוני 1982, אך מנהיגי ערב התכנסו לדון בסיוע לאש"פ רק בספטמבר, לאחר גירוש אש"פ מבירות. מנהיגי ערב גם לא השתמשו בנשק הנפט, או בנשק צבאי, כדי לסייע לפלשתינים באינתיפאדה הראשונה והשנייה ובמלחמות ישראל בטרור החמאסי.
כדי להימנע מחזרה סדרתית על שגיאות קריטיות, על מדינות המערב ללמוד מנסיון העבר על ידי התנתקות מ- ולא חזרה על – הנחות יסוד פשטניות ושגויות כגון מרכזיות לכאורה של העניין הפלשתיני.
