הדיון על מחיר מתקפת-מנע להשמדת התשתית הגרעינית האיראנית הוא בעל-ערך מוסף רק אם נועד לקדם את המתקפה, להתגבר על – ולנטרל – תגובות אפשריות של איראן ובעלות בריתה. הדיון מזיק, מתעלם מתקדימים, משחק לידי איראן ומסכן את קיומה של ישראל אם הוא מבטא הססנות, ספקנות, שלילה של מתקפת-מנע, פטליזם והנחה שישראל תוכל להשלים עם מאזן-אימה גרעיני.
ב-12 למאי 1948 החליטה "מנהלת העם", ברוב של 4:6, להכריז על הקמת המדינה ולכלול בגבולותיה את ירושלים, למרות התנגדות ארה"ב ומבית, וחרף מחיר נורא: ארה"ב מנעה סיוע צבאי, איימה בענישה כלכלית והעריכה שההכרזה תביא לשואה שנייה והפעם מידי הערבים. רה"מ בן גוריון סרב להצעת ארה"ב לדחות את הכרזת העצמאות במספר שנים, ידע שדחייה תביא לבכייה לדורות, והבין שתחזוקת עצמאות מחייבת תשלום כואב.
ב-5 לאוקטובר 1973, ערב מלחמת יום הכיפורים, דחתה רה"מ גולדה מאיר את אופציית מתקפת-מנע להדיפת סכנה ברורה ומידית של התקפה משולבת מצרית-סורית. היא חששה ממחיר מתקפת-המנע – הצטיירות אפשרית כתוקפן ופגיעה קשה ביחסים עם ארה"ב – והעדיפה להצטייר כקורבן. אבל, המחיר האיום וארוך-הטווח של המלחמה חריף שבעתיים ממחיר-אפשרי של מלחמת-מנע. ישראל לא הצטיירה כקורבן, למרות האבדות הרבות, אלא כמדינה שאיבדה את "רוח מלחמת ששת הימים" וכרסמה בתדמית ההרתעה של עצמה ובמעמדה כנכס אסטרטגי לארה"ב.
ביוני 1981,ערב השמדת הכור הגרעיני בעיראק, שקל רה"מ בגין את המחיר הנורא ביותר של מתקפת-מנע מול מחיר ההימנעות ממתקפה. ראשי "המוסד" ואמ"ן, שר הביטחון לשעבר וייצמן, ראש האופוזיציה פרס, סגן רה"מ ידין, היועץ לביטחון לאומי וראש "הוועדה לאנרגיה אטומית" התנגדו למתקפה. הם הציגו תרחיש אפוקליפטי: קרע בל-יאוחה עם ארה"ב, סנקציות חריפות, עימות מול ברה"מ ומערב אירופה, אחוי קרעים בין-מוסלמים ומתקפה כלל-אסלאמית, סכנה להסכם השלום עם מצרים ועוד. הם המעיטו בסיכויי ההצלחה והאדירו את היכולת הצבאית של עיראק. חלקם טען שהסיכוי לקבל את פני הטייסים השבים לבסיסם, קטן מהסיכוי לצפות בגופותיהם נגררות ברחובות בגדד. אבל, בגין קבע שמחיר ההימנעות עלול היה לגמד את המחיר הנורא ביותר של מתקפת-מנע; שאיום גרעיני על ישראל ישעבד את ישראל מדינית וצבאית; שאופיים האלים, הבלתי-צפוי והעוין של משטרי האזור אינו שולל מתקפה גרעינית; ושהיחס בין שטחה של ישראל לשטח מדינות ערב (0.2%) אינו מאפשר מאזן-אימה גרעיני. הוא הבין שחלון ההזדמנות להפצצת הכור עמד להיסגר. השמדת הכור גרמה לבידוד מדיני קצר-טווח, אך להערכה ושתופי-פעולה ארוכי-טווח.
ב-2012, לאחר עשור של כישלון אופציות ההידברות והסנקציות, ונוכח סיוע (פיתוח ורכש) של פקיסטן, צפון קוריאה, רוסיה וסין למאמץ הגרעין האיראני, עומדת ישראל בפני הכרעה בין מתקפת-מנע להסרת האיום הגרעיני האיראני לבין עמידה מול האיום. מתנגדי המתקפה מתריעים שמחירה הפוטנציאלי כולל: תגובה קשה של איראן, חיזבאללה וחמאס וזעם עולמי נגד ישראל עקב אפשרות של נסיקת מחיר הנפט, גל טרור ועימות במפרץ הפרסי. אבל המחיר מתגמד מול המחיר הקטלני של איום גרעיני: התרחקות משקיעים זרים וישראלים, התגברות הירידה, צמצום העלייה והחזרה, התייבשות התיירות, הקצנת תלות צבאית-מדינית-כלכלית בארה"ב, התעצמות משטר האייתולות והשתלטותו על המפרץ הפרסי והחמרת חתרנותו בעולם, הפיכת ישראל מנכס לנטל אסטרטגי – קמילה הדרגתית ללא צורך לשגר ראשי חץ גרעיניים!
מתקפת-מנע תגרום למחיר לא-קטלני קצר-טווח, אך תמנע איום-קטלני, תשדרג תדמית אסטרטגית ארוכת-טווח של ישראל, ותהווה רוח-גבית למתנגדי האייתולות באיראן.
האם ממשלת ישראל תאמץ את מורשת בן גוריון ובגין או את מורשת מתנגדיהם?
