חוסר סובלנות אלימה ושיטתית של האסלאם כלפי "כופרים" קיבל ביטוי ברדיפת, התעללות, אפליית וגירוש 820,000 יהודים ממדינות ערב – הרבה יותר מהיקף הפליטים הערביים – שהתרחשו לפני מלחמת 1948 ונמשכו אחריה, אך נעלמו מסדר היום הבינלאומי.
ב-14 לנובמבר 1947, לפני המלחמה, הזהיר הנציג המצרי באו"מ, הייכל פאשה: "חלוקת פלשתין תגרום לטבח של יהודים רבים…. תסכן מיליון יהודים במדינות מוסלמיות…. תביא לאנטישמיות חמורה מזו שהייתה בגרמניה…." ב-19 פברואר 1947, לפני המלחמה, אמר הנציג הסורי באו"מ, פארס אל-חורי: "בלי פתרון הבעיה הפלשתינית [ללא מדינה יהודית], יקשה עלינו להגן על יהודי ערב." בנובמבר 1947 הציע ראש ממשלת עיראק, נורי סעיד, לגרש את יהודי עיראק, ושר החוץ העיראקי איים ב-28 לנובמבר 1947: "חלוקת פלשתין תביא להתנערות חסרת-שליטה של ערביי פלשתין ומדינות ערב."
ב1 מרץ 1944 הוסתו ערביי הארץ על ידי מנהיגם, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, בשידור ישיר מגרמניה הנאצית: "טבחו ביהודים והשביעו את רצון האל, ההיסטוריה והדת." ג'מאל אל-חוסייני, אחי המופתי, איים: "דם ואש ישטפו את פלשתין אם תיושם תכנית החלוקה."
לפי הערכת ה-CIA מ-1947: "הקמת מדינה יהודית עלולה להביא לשואה יהודית שנייה תוך פחות מעשר שנים."
ואכן, 820,000 יהודים גורשו ממדינות ערב, לפני ואחרי מלחמת העצמאות, איבדו רכוש של מיליארדי דולרים, וקהילות יהודיות חוו לינץ', אונס ושוד. 240,000 יהודים גורשו ממרוקו, 140,000 מאלג'יריה, 105,000 מתוניסיה, 38,000 מלוב, 70,000 ממצרים, 5,000 מלבנון, 25,000 מסוריה, 135,000 מעיראק, 55,000 מצפון תימן ו-8,000 מעדן.
בניגוד ל-320,000 הפליטים הערבים* (נא ראה פרוט בסוף המאמר), 820,000 הפליטים היהודים לא נחלצו לטרור בארצותיהם, לא שתפו פעולה עם צבאות פולשים ועם גרמניה הנאצית, ולא קיבלו מעמד פליט העובר מדור לדור, אלא נקלטו בביתם החדש (600,000 בישראל). בניגוד לשורשי הפליטים הערביים – שרובם היו מהגרים בעלי וותק של 100-20 שנים, שורשי הפליטים היהודים היו עמוקים מאד: 2,500 שנים בעיראק, 2,000-500 בסוריה וצפון אפריקה, 3,500-2,000 בתימן, וכו'.
רדיפת יהודי ערב נמשכת – לפי ציוויי הקוראן – מאז הופעת האסלאם, כאשר מוחמד חיסל, שיעבד וגירש את השבטים היהודים – קיינוקאע, נדיר וקורייט'ה – שסרבו להתאסלם, למרות שסייעו לו כאשר ברח ממכה למדינה. מקור "הטלאי הצהוב" הנאצי הוא בטלאי, חגורה, כובע ומחרוזת שהוצמדו ליהודים תחת שלטון האסלאם, בנוסף לתשלום "מס כופר" ועלבונות נוספים שהוטלו על "כופרים". ה"פרוטוקולים של זקני ציון" מהווה בסט-סלר ברחוב הערבי גם היום. מ-1936 עד 1947 היו היהודים מטרה לפוגרומים בסוריה, תימן, עיראק, מצרים ולוב.
אבל, עצרת האו"מ אישרה 130 החלטות בענין הפליטים הערבים ואף אחת בענין הפליטים היהודים, או בענין דיכוי מיעוטים במדינות האסלאם, המבטא את היעד האסטרטגי של האסלאם: שיעבוד "בית הכופרים" על ידי "בית המאמינים."
—————————————————————–
*800,000 ערבים בתחומי "הקו הירוק" לפני המלחמה ו-170,00 עם סיומה; 100,000 הורשו לחזור במסגרת "איחוד משפחות", 100,000 בעלי אמצעים עקרו לפני המלחמה ונקלטו (במיוחד בלבנון), 50,000 בדווים הצטרפו לשבטים בירדן ןמצרים, 50,000 עובדים זרים חזרו למדינותיהם, 10,000 נהרגו במלחמה. סה"כ – 320,000 פליטים ב-1949.
