ב- 2 לנובמבר 2010 החליט המצביע האמריקאי שהנשיא אובמה מנותק מהזירה הפנימית בארה"ב והנחית מכה קשה למפלגה הדמוקרטית בשני בתי הקונגרס בוושינגטון, בבתי המחוקקים ובארמונות המושלים של 50 המדינות. ב-19 למאי 2011 הבהיר הנשיא אובמה, בנאומו על המזרח התיכון, שהוא מנותק גם מהזירה המזרח תיכונית.
אובמה מתיימר להנחיל דמוקרטיה לעמי ערב לראשונה לאחר 1,400 שנות רודנות, טרור כנורמה פוליטית, חוסר-וודאות ובוגדנות. הוא מעדיף לפעול לפי מציאות וירטואלית של "אביב ערבי" ולא להתמודד עם מציאות מזרח תיכונית של "חורף ערבי סוער". הוא מאמין שהזעזועים הוולקניים במדינות ערב הם "מאבק עממי להגדרה עצמית", מכיוון "שהדיכוי אינו עובד יותר". הוא משווה את מאבקי הכוח האלימים השבטיים, האתניים, הדתיים, הרעיוניים והגיאוגרפיים המתסיסים את הרחוב הערבי למרד האמריקאי נגד השלטון הבריטי ולמאבק השחורים לזכויות אדם בארה"ב. אובמה מניח, כנראה, ששני מיליון מצרים שבאו לכיכר א-תחריר להאזין לדרשתו של השייך קארדאווי – הנמנה על הנהגת "האחים המוסלמים" – ממחזרים את מורשתם של ג'ורג' וושינגטון ומרטין לותר קינג.
אובמה מציע למחול "למצרים הדמוקרטית" על חוב בסך מיליארד דולרים, ולהזרים מיליארדי דולרים למצרים ולתוניסיה, אותן הוא מכנה "אוונגארד של גל הדמוקרטיה… העשוי להיות דוגמא לבחירות חופשיות, מוסדות דמוקרטיים והנהגות אחראיות". הוא מצפה שהזרמת ההון תעודד כלכלה חופשית ויזמות פרטית, למרות היעדר תשתית ערכית וחינוכית ראויה שהיא תנאי בל-יעבור לדמוקרטיה ולכלכלה חופשית.
בנאום כה מרכזי על מדיניות חדשה במזרח התיכון, כאשר "רכבת השדים" הערבית טסה ללא נווט ומאיימת על אינטרסים אמריקאים חיוניים, כאשר רוסיה וסין מעמיקות את חדירתן לאזור, כאשר הנסיגה האמריקאית מעיראק ואפגניסטן עלולה לגרום להתפרצות לבה לוהטת, אובמה אינו מתייחס לאיומים ברורים ומיידיים כגון איראן גרעינית, טרור מוסלמי ורכישת מערכות נשק מתוחכמות להשמדה המונית על ידי ישויות טרור. הנשיא האמריקאי שטען בפברואר 2010 "שאסד יכול למלא תפקיד קונסטרוקטיבי במזרח התיכון", סבור שהוא שומע את משק כנפי הדמוקרטיה, אך הוא שומע את משק כנפי "העיט הטורף" המרחף מעל המזרח התיכון.
מנהיגי המפרץ הפרסי חרדים מהאיום האיראני, מסכנות קטלניות מבית ומהתפרצות אפשרית של "הר געש" עיראקי. שאר מנהיגי ערב חרדים לקיומם נוכח זעזועים קטלניים מבית, אשר גם להם אין שום קשר לישראל, לסכסוך הערבי-ישראלי או לעניין הפלסטיני. אבל, אובמה משוכנע שלסכסוך הערבי-ישראלי תפקיד מרכזי בטלטלות האזור, ושהעניין הפלסטיני מהווה את בבת-עינה של המדיניות הערבית. לכן הוא מנסה להפעיל לחץ לפתרון העניין הפלסטיני, ובמיוחד על ישראל הרגישה יותר ללחצים כמו כל משטר דמוקרטי. לכן הוא מתעלם מהאהדה הגורפת לבן-לאדן ולצדאם חוסיין ברחוב הפלסטיני וממעורבות טרוריסטים פלסטינים בעיראק ובאפגניסטן; לכן הוא מתעלם ממעורבות אבו-מאזן בחתרנות וטרור בין-ערביים; לכן הוא קובע סימטריה מוסרית משוללת-יסוד בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית; לכן הוא מתעלם מהחינוך השיטתי להשמדת ישראל ולשנאת ארה"ב במוסדות הרשות הפלסטינית, המנציח את הסכסוך ומהווה קו-ייצור למתאבדים; ולכן הוא מתעלם מהטרור הפלסטיני חסר התקדים המכה בישראל מאז הביאה להקמת הרשות הפלסטינית ונסוגה מכל רצועת עזה ו-40% משטחי יו"ש.
אובמה לוחץ לחלוקת ירושלים ולנסיגה מלאה לקווי 1949, למרות שלקחי העבר מוכיחים שהסכסוך איננו על גודלה – אלא על קיומה – של המדינה היהודית. עמדתו מנותקת ממדיניות קודמיו בבית הלבן, מקצינה את ציפיות ועמדות הפלסטינים, מרחיקה אותם משולחן המו"מ לטובת "בא כוחם" מהבית הלבן, מבהירה שאין עונש – אלא שכר – לטרור הפלסטיני, ושומטת את הקרקע מתחת למעמדו כ"מתווך הוגן".
עמדת אובמה מנותקת מעמדת רוב מכריע של הציבור האמריקאי ושל נבחריו בקונגרס, היכולים ליזום, לבלום ולהשעות מדיניות ולהפוך על פיה את מדיניות הנשיא. לכן עמדת אובמה אינה ישימה, אלא אם כן רה"מ נתניהו יתעלם ממנופי תמיכה אדירים וייכנע ללחץ של נשיא חלש, הזקוק לתמיכת הקונגרס ומאבד במהירות את "בונוס חיסול בן לאדן". המחוקקים גם מתנגדים למתקפה הפלסטינית באו"ם. לכן אובמה הבהיר – בניגוד לרצונו אך עקב רצון ועוצמת הקונגרס – שהוא מתנגד ליוזמה הפלסטינית באו"ם ושלא יהיה צונאמי בספטמבר!
