נאום הנשיא אובמה בקהיר מגביר את הלחץ הפסיכולוגי על ישראל. אובמה מכרסם במעמד הייחודי של ישראל ונוקט במדיניות-מאוזנת ובסימטריה-מוסרית כלפי ישראל (בעלת ברית דמוקרטית ואב טיפוס למלחמה בטרור) וכלפי הרשות הפלסטינית (בעלת ברית של אויבי ארה"ב ואב טיפוס לטרור וחינוך לשנאה). הוא מקווה שראש הממשלה יירתע מלחץ פסיכולוגי. אבל, אובמה לא יכול "לשבור את גבה של ישראל", או לבתק את הקשר המיוחד בין המדינה היהודית לבין ארה"ב.
למרות הנאום בקהיר, פתרון הבעיה הפלסטינית אינו בראש סדר העדיפויות של אובמה. ביטחון ארה"ב ועתיד אובמה אינם תלויים בגורל ההתנחלויות. אובמה נבחר כדי להפסיק זרימה חודשית של 500,000 איש למעגל האבטלה, כדי למנוע ממאות אלפי אמריקאים לאבד את בתיהם מדי שנה, כדי לבלום את משבר חברות האשראי וגל פשיטות הרגל של ענקיות התעשייה האמריקאית ומאות אלפי עסקים קטנים, כדי להציל את הבנקאות האמריקאית, ועוד. הוא גם מתמודד עם מלחמות עיראק ואפגניסטן, עם הר געש העלול להתפרץ כתוצאה מפינוי עיראק, עם איום גרעיני צפון קוריאני ואיראני, עם התלקחות גרעינית אפשרית בפקיסטן, עם רוסיה וסין אימפריאליסטיות והרשימה ארוכה. אילו היה אובמה מתמקד באמת בעניין הפלסטיני, היה הדבר דומה לאדם השקוע בריב שכונתי, כאשר גל צונאמי מאיים על ביתו.
השותפות הייחודית בין ישראל לבין ארה"ב אינה סבה על ציר ההתנחלויות, העניין הפלסטיני או הסכסוך הערבי-ישראלי. היא סבה על ציר של ערכים, איומים ואינטרסים אזוריים משותפים. מ-1948 ועד 1992 נהגו ראשי ממשלת ישראל לדחות את תכתיבי הממשל האמריקאי (הנסיגה מסיני ב-1957 הייתה חריג). אבל, שיתוף הפעולה עם ארה"ב העמיק כתוצאה מהמציאות האזורית וכושר העמידה של ישראל. בנובמבר 1983 ובאפריל 1988 נחתמו הסכמי שיתוף פעולה אסטרטגים חסרי-תקדים, למרות לחץ ברוטאלי אמריקאי עקב מלחמת של"ג והאינתיפאדה הראשונה. הם נחתמו בגלל תרומה ייחודית של ישראל לאינטרס ארה"ב: מלחמה בטרור המוסלמי, הגנה נגד טילים בליסטים, בלימת ברה"מ ומשטרים פורעי-חוק, אספקת מודיעין ייחודי, שדרוג התעשיות הביטחוניות והאזרחיות, ועוד. בניגוד לאובמה ואנשיו, יש בממשל, בקונגרס ובציבור בארה"ב מסה קריטית הסבורה שישראל מהווה תחליף יעיל להצבת עשרות אלפי חיילים אמריקאים ולהשקעת מיליארדי דולרים לשנה במזרח הים התיכון, גם אם היא עומדת על זכות יהודים להתיישב בערש ההיסטוריה היהודית.
ב-2009 מפעיל אובמה לחץ פסיכולוגי, המתגמד לעומת לחץ אמריקאי ובינלאומי אכזרי וממשי שנהדף על ידי ראשי ממשלת ישראל בעבר. ב-1948 הופעלו נגד בן גוריון אמברגו צבאי ואיום בסנקציות כלכליות כדי למנוע את הכרזת העצמאות ולכפות משטר נאמנות של האו"מ. הממשל האמריקאי תבע "להפסיק את כיבוש הנגב", לבנאם את ירושלים ולקלוט את הפליטים הפלסטינים ולפצותם. ב-1967 הזהיר הנשיא ג'ונסון את אשכול: "אם תפעל לבד (ותתקוף את מצרים) תישאר לבד". ב-1981 איים רייגן על בגין באמברגו צבאי ובקרע אם יופצץ הכור הגרעיני בעיראק. ברה"מ, אירופה והאו"מ הצטרפו ללחץ וראשי "המוסד" ואמ"ן, וויצמן ופרס התנגדו להפצצה. ראשי הממשלה נהגו לומר "לא", למרות שעמדה לצידם תשתית קטנה-יחסית של משאבים בישראל ומוקדי תמיכה מועטים- יחסית בארה"ב.
נשיא אמריקאי הוא רב-עוצמה, אך הוא רק אחת משלושת זרועות שלטון עצמאיות השקולות בעוצמתן. הנשיא אינו ממנה את הנהגת הקונגרס ואינו קובע מי יתמודד בבחירות לבתי המחוקקים. הקונגרס הוא בעל המאה בוושינגטון
ומהווה מבצר תמיכה בישראל. נאמנות המחוקקים היא בראש ובראשונה לבוחר ולהפרדה מוחלטת של הרשויות. לכן, רוב הסנטורים הדמוקרטים דחו את מועמד אובמה לראשות "המועצה הלאומית למודיעין", עקב תמיכת המועמד, צ'רלס פרימן, בסין ועוינותו לישראל. רוב המחוקקים הדמוקרטים התנגדו ליוזמות הסחר החופשי של הנשיא הדמוקרטי קלינטון, למעלה מ-30 צירי בית נבחרים דמוקרטים תמכו בהדחת קלינטון, ורוב דמוקרטי בשני בתי המחוקקים לא מנע התרסקות של קלינטון ב-1992-1994. משקל הקונגרס עולה בעתות משבר כלכלי ועצמאות המחוקקים מתגברת ככל שמתקרבת מערכת הבחירות לקונגרס, הנפתחת בספטמבר 2009.
האם ראש ממשלת ישראל יירתע מהלחץ הפסיכולוגי, או האם יימנף את המציאות האסטרטגית במזה"ת ובארה"ב?
