"ישראל היום", https://bit.ly/2GN6yOC
English edition https://bit.ly/30Tlgvc
השגריר רון דרמר צודק בהמלצה להימנע מסערת רגשות ולפתוח את השערים בפני חברות בית הנבחרים הדמוקרטיות אילהאן עומאר (מינסוטה) וראשידה טלאייב (מישיגן) – שתי חברות קונגרס המוסלמיות הראשונות בתולדות ארה"ב – למרות קריאתן להטיל חרם כלכלי, אקדמי ותרבותי על ישראל. עמדתן מנוגדת לעמדת רוב צירי בית הנבחרים והסנאט בוושינגטון ובבתי המחוקקים במדינות השונות בארה"ב. ולראייה: ב-23 ליולי אישר בית הנבחרים, ברוב מוחץ של 17:398, את החלטה 246 המתנגדת לתנועת החרם נגד ישראל.
ישראל מפגינה קור רוח, פתיחות לעמדות ביקורתיות, והערכה לרשות המחוקקת בארה"ב, המהווה מקור תמיכה שיטתית ויעילה בישראל – לעתים בניגוד למדיניות נשיאי ארה"ב – שנים רבות לפני הקמת המדינה והופעת השדולה הפרו-ישראלית (איפ"ק). כך היה ב-1891, שש שנים לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון, כאשר מנהיגי הקונגרס הצטרפו לשופטי בית המשפט העליון, מושלים, ראשי ערים, נשיאי אוניברסיטאות, עורכי עתונים ואנשי עסקים שחתמו על "עצומת בלקסטון" שקראה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
ישראל גם ערה לעובדה שלפי חוקת ארה"ב הרשות המחוקקת היא שקולת-עוצמה לרשות המבצעת, ויכולה לכפות את רצונה על הנשיא, כפי שפעלה לסיום המעורבות הצבאית בויטנאם, אנגולה וניקרגואה, פתיחת שערי ברה"מ להגירה חופשית, וחיסול משטר ה"אפרטהייד" בדרום אפריקה.
פתיחות לביקורת איננה מקרינה חולשה, אלא נכונות לדון בחילוקי-דעות ומינוף הזדמנות להעברת מסרים חיונים. כך נהגה ישראל כאשר אירחה מחוקקים ביקורתיים.
לדוגמא, הסנטור הדמוקרטי, וויליאם פולברייט (1975-1945), שהיה יו"ר וועדת החוץ (משקל כבד לעומת משקל נוצה של שתי חברות הקונגרס הנ"ל), למרות התבטאויותיו על "שליטת היהודים וישראל בסנאט" המונעת, לכאורה, הפעלת לחץ מדיני וכלכלי לנסיגת ישראל לקווי 1967.
הסנטור הרפובליקני, צ'ארלס פרסי (1985-1967), שהיה יו"ר וועדת החוץ, תמך ב"הערכה מחדש" (שלילית) של מדיניות הנשיא פורד כלפי ישראל, פעל לצמצום סיוע החוץ לישראל, ראה בערפאת "מנהיג מתון" (בשנות ה-80'), גינה את ישראל כמדינה שאינה נכונה להתפשר, וטען שקשר הדוק עם ישראל פוגע באינטרס ארה"ב במזרח התיכון.
הסנטור הדמוקרטי מדרום דקוטה, ג'יימס אבורזק (1979-1971) קרא להשתמש במקל סיוע החוץ כדי להסיג את ישראל לקווי 1967, הזהיר מטיפוח קשרים עם ישראל מכיוון שפוגעים – לדעתו – במעמד ארה"ב במזרח התיכון, וטען שתמיכת מחוקקים בישראל אינה נובעת מאינטרס אמריקאי, אלא ממורא השדולה הפרו-ישראלית, איפ"ק.
אולם במקביל, מחוקקים בכירים המסתייגים ממדיניות ישראל אינם מונעים ביקורים של נציגי ישראל בלשכותיהם לליבון חילוקי הדעות. לדוגמא, מנהיג הרפובליקנים בסנאט, בוב דול ממדינת קנזס (1997-1961), שפתח את דלת משרדו בפני ראשי ממשלה, שרי חוץ ושגרירים ישראלים, חרף הזדהותו עם לחץ מזכיר המדינה ג'ים בייקר על ישראל, קריאתו לקיצוץ סיוע החוץ לישראל, תמיכתו הנלהבת בצדאם חוסיין עד יום הפלישה לכווית, האשמתו את ישראל באחריות חלקית לרצח איש ה-CIA, היגינס, בלבנון ב-1989, ומעורבותו בגירסת 1995 של "חוק השגרירות בירושלים" שאיפשרה לנשיא לדחות את היישום כל חצי שנה (עד מימוש החקיקה ב-2019).
כמובן שהתייחסות נאותה לציבור המחוקקים והבוחרים בארה"ב מחייבת דיווח ישראלי מתועד למשעי על זהות ברי-השיח הפלסטינים של שתי חברות הקונגרס: מחנכים לשנאה ומסיתים במסגדים, המעורבים בחתרנות וטרור נגד משטרים ערביים, מקורבים לגורמים אנטי-אמריקאים ומהווים איום ברור ומיידי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.