שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, “במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה״ב”
14 אוגוסט 2026
English edition https://bit.ly/4x20EjU
מ-1948, ללא קשר לישראל, כ־11 מיליון מוסלמים נהרגו במלחמות וטרור בין־מוסלמים מפקיסטן ואפגניסטן, דרך המזרח התיכון ועד קרן אפריקה, צפון ומרכז אפריקה, לעומת 100,000 מוסלמים שנהרגו במהלך מלחמות ערב–ישראל. רפיק טוראן, נשיא לשעבר של "החברה ההיסטורית הטורקית", טען כי 12.5 מיליון מוסלמים נהרגו במלחמות בין־מוסלמיות מאז 1993.
המלחמות הבין-מוסלמיות הביאו גם למיליוני פליטים מוסלמים, כמו 20 מיליון פליטים במלחמות האזרחים בסוריה ועיראק; 10 מיליון פליטים במלחמת פקיסטן–בנגלדש; 8 מיליון פליטים באזור הסאהל באפריקה, ועוד.
מהמאה ה-7, ללא קשר לישראל, היעדר דו־קיום בשלום בין-מוסלמי – דתי, אתני, שבטי, גאוגרפי ורעיוני — הוא מאפיין כרוני ומבני של המזה"ת, המביא לטרור ומלחמות בין “המאמינים” המוסלמים לבין עצמם, נגד “המשומדים” הסונים/שיעים, ונגד “הכופר” המערבי, ובמיוחד “השטן האמריקאי הגדול”.
מלחמות וטרור בין־מוסלמים אינם מונחי-ייאוש, אלא מונחי-אידאולוגיה, דת ושבטיות, החשובים בעיני הלוחמים הרבה יותר משיקולים פיננסים ודיפלומטים.
דוגמאות לשדה הקטל המוסלמי מאז 1948
*מלחמות אזרחים בסודאן, 1955–הווה: 2,600,000–3,000,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים באפגניסטן, 1978–הווה: 1,500,000–2,000,000 הרוגים.
*מלחמת בנגלדש–פקיסטן, 1971: 1,500,000 הרוגים.
*מלחמת אזרחים בבנגלדש לאחר עצמאות 1971: 150,000 הרוגים.
*מלחמת איראן–עיראק, 1980–1988: 1,000,000–1,200,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בסוריה, 2011–2025: 600,000–700,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בתימן, 1962–הווה: 600,000–700,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בסומליה, 1991–הווה: 500,000–850,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בעיראק, 1961–הווה: 500,000–750,000 הרוגים.
*מלחמות דאע"ש בעיראק ובסוריה: 100,000–200,000 הרוגים.
*מלחמת אזרחים באלג׳יריה, 1991–2002: 100,000–200,000 הרוגים.
*מלחמת האזרחים בלבנון, 1975–1990: 100,000–150,000 הרוגים.
*טרור ג׳יהאדיסטי באזור הסאהל, 2009–הווה: 100,000–150,000 הרוגים.
*מתנגדי המשטר שהוצאו להורג באיראן, 1979–הווה: 100,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בצ׳אד, 1966–1990: 40,000–100,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בלוצ׳יסטן-פקיסטן, 1948–הווה: 45,000–80,000 הרוגים.
*קרבות פקיסטן-ג׳יהאדיסטים, 2004–הווה: 70,000 הרוגים.
*מלחמות טורקיה-כורדים, 1984–הווה: 40,000–50,000 הרוגים.
*מלחמות ניגריה–בוקו חאראם, 2009–הווה: 35,000–50,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בלוב, 2011–הווה: 25,000–50,000 הרוגים.
*מלחמות לוב–צ׳אד–ג׳יהאדיסטים, 1978–הווה: 10,000–30,000 הרוגים.
*קרבות איראן-כורדים, 1979–הווה: 30,000 הרוגים.
*קרבות מאלי–ג׳יהאדיסטים, 2012–הווה: 15,000–30,000 הרוגים.
*מלחמת אזרחים בירדן, “ספטמבר השחור”, 1970: 10,000–25,000 הרוגים.
*קרבות מצרים-ג׳יהאדיסטים בסיני, 2011–הווה: 10,000 הרוגים.
*ועוד.
שדה הקטל הבין־מוסלמי הוא בר-משמעות לגבי מדיניות ישראל וארה״ב במזה"ת, שהוא מאז ומתמיד בלתי-צפוי, הפכפך, נטול-סובלנות, אלים, מפוצל, רודני ועתיר משטרים והסכמים שבריריים וזמניים.
היעדר דו־קיום בשלום בין-מוסלמי מודגש ע"י שורה ארוכה של מלחמות בין־מוסלמיות, אין ספור תהליכי מו"מ, והסכמי הפסקת אש ושלום שבריריים. המציאות האלימה וההפכפכה מציגה את המזה"ת כאזור שבו מו"מ מהווה הפוגה טקטית והמשך הלחימה באמצעים אחרים, כשהוא נתמך בתקייה – הסתרה והעמדת פנים, שהיא טקטיקת לוחמה המושרשת באסלאם מאז המאה ה-7.
הסכמים עם אויבים – ובוודאי עם “כופרים” – אינם יציבים יותר מהמשטרים ומדיניותם. ההסכמים מקבלים השראה מהסכם חודייבייה שגיבש הנביא מוחמד ב-628, וקיבע את טקטיקת הניצחון המוסלמי באמצעות הסכמים, שחייבים לבטלם כאשר משיגים עליונות צבאית.
עוצמת המלחמות והטרור הבין־מוסלמים, הנמשכים 1,400 שנה, מלמדת כי גורמים רדיקליים במזרח התיכון – כמו משטר האייתוללה, חיזבאללה וחמאס — רואים במו"מ והסכמים הפוגה טקטית, הסדרים פונקציונליים ולא מחייבים לטוח ארוך, כלומר הודנה – הפסקת אש זמנית. מבחינתם, מדובר באמצעי להכנעת האויבים, ולא להגיע לדו־קיום בשלום. אין בהם מחויבות משותפת לעמידה בהסכמים. כמו כן, גורמים חזקים במזה"ת אינם מנהלים מו"מ עם גורמים חלשים מהם, אלא מכניעים ומשעבדים אותם (לדוגמא, אל-ג'ולאני מול הדרוזים והעלאווים). לפיכך, יוזמה למשא ומתן במזרח התיכון נתפסת כחוסר-ביטחון, הססנות וחולשה, ומעודדת גורמי טרור (לדוגמא, ישראל-אש"פ וגל הטרור בעקבות הסכם אוסלו 1993).
מלחמות וטרור בין־מוסלמיים הם גורמים קבועים במזרח התיכון זה 1,400 שנים, ולעומתם מו"מ והסכמים הם גורמים משתנים במזרח התיכון.
מציאות זו מחריפה את האתגר הקיומי של ישראל ואת הצורך לשדרג את כוח ההרתעה, אשר יש להעריכו לפי המציאות האלימה והמתסכלת במזה"ת, ולא לפי המציאות החלופית והנוחה של הלך הרוח המערבי. משקלם המרכזי של מלחמות וטרור בין־מוסלמיים מדגיש את הפשטנות והסכנה בהצעה שישראל תוותר על המרכיב החיוני ביותר לביטחונה הלאומי – רכסי יהודה ושומרון ורמת הגולן, נכסים קבועים החולשים על 80% מהתשתיות והאוכלוסייה בישראל — בתמורה להסכמי נורמליזציה ושלום, שהם נכסים משתנים במזה"ת.
התפיסה האסטרטגית מונחית-המציאות המזה"תית של ישראל הפכה אותה (בניגוד לנאט"ו, יפן, דרום קוריאה, קנדה ואוסטרליה) למכפיל-כוח ומכפיל-דולרי היעיל ביותר עבור ארה״ב. ישראל מרתיעה גורמים אלימים ומהווה “סוכן ביטוח חיים” האמין ביותר של כל המשטרים הערביים המתונים-יחסית, מול האיומים הקיומיים מצד משטר האייתוללה ו"האחים המוסלמים". כוח ההרתעה הישראלי הביא שש מדינות ערביות לחתום על הסכמי שלום עם ישראל, והניע מדינות ערביות נוספות, כמו ערב הסעודית, להרחיב את שיתוף הפעולה עם ישראל בתחומי הביטחון, טכנולוגיה, חקלאות והשקייה. ישראל היא בעלת ברית ייחודית של ארה״ב באזור המאופיין ע"י משטרים לא־דמוקרטיים, בלתי-יציבים, מועדים-לאלימות והפכפכים.
היקפם האכזרי של העימותים הבין־מוסלמיים חושף את פשטנות השקפת העולם המערבית הרואה בסכסוך ערב–ישראל את “הסכסוך המזרח תיכוני”, ובסוגיה הפלסטינית את שורש הסכסוך ערב–ישראל, מקור לזעזועי המזה"ת ובבת-עין של מדינות ערב. המערב מתעלם מהתייחסות הערבים לפלסטינים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות בין־ערביים. מכאן גם כישלון של עשרות יוזמות מערביות לפתרון הסכסוך ערב–ישראל, כולל הסוגייה הפלסטינית.
למעשה, היקף הקטל הבין־מוסלמי ומשמעותו מגמדים את המשמעות האזורית והעולמית של הסכסוך ערב–ישראל והסוגייה הפלסטינית.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
2 אוגוסט, 2026
English edition bit.ly/456NG8a
המלחמה בת 47 השנים שמנהל משטר האייתוללה נגד ארצות הברית, מאז 1979, קודמת ל- ואינה תלויה ב- זהות הנשיא אמריקאי או מדיניותו, כפי שראינו בתקופת כהונתם של קארטר, אובמה וביידן הדמוקרטים ורייגן, בוש וטראמפ הרפובליקנים.
הרקורד בן 47 השנים של משטר האייתוללה — כפי שמתועד בחוקה, תוכנית הלימודים ודרשות יום ששי במסגדים — מדגיש אנטי-אמריקאיות כאבן יסוד ב-DNA של המשטר, ולא רק עניין של מדיניות.
ה-DNA של משטר האייתוללה נגזר מאידאולוגיה שיעית קנאית ואפוקליפטית, שאינה נתונה לפשרות ומו"מ, המחייבת את ייצוא המהפכה האסלאמית-שיעית (חוקת 1979, סעיף 154), והקמת שלטון אסלאמי שיעי בלעדי על העולם, “בברכת-האל”, כדי לקדם את שובו של האימאם השנים-עשר, מוחמד אל-מהדי, שנעלם במאה ה-10. המשטר מאמין שכאוס, סבל, נהרות דםמים ונכונות להקריב חיים מאיצים את שיבת האימאם ה-12, ומכאן יוזמה של קרבות תרבותיים ודתיים במזרח התיכון, אפריקה, אמריקה הלטינית ועל אדמת ארצות הברית.
האידאולוגיה של משטר האייתוללה מחייבת הפלת משטרים סוניים “משומדים ובוגדניים”, והכרעת המערב “הכופר” – ובראש ובראשונה “השטן האמריקאי הגדול, היהיר והמדכא”. המשטר רואה בארה"ב אויב קיומי, מוסרי, בלתי-ניתן לפיוס ובלתי-לגיטימי. מאז 1979 — חרף העובדה שנשיא אמריקאי (קארטר) הוא שסלל את הדרך להפלת השאה ע"י אייתוללה חומייני – אנטי-אמריקאיות מהווה דבק רעיוני מרכזי של המשטר, ומדד לנאמנות פוליטית פנימית. לדוגמא, יום הזיכרון השנתי להשתלטות על שגרירות ארה״ב ב-4 בנובמבר 1979 (והחזקת 50 אמריקאים כבני ערובה במשך 444 ימים) מצויין ע"י הקריאה “מוות לאמריקה".
אמנם משטר האייתוללה מפגין לעיתים גמישות טקטית, כתוצאה מלחץ אמריקאי, אך התנהלותו המדינית מוכיחה שהאידאולוגיה גוברת על פיתויים ואיומים כספיים ודיפלומטיים. לדוגמא, דוקטרינת “הכלכלה הלעומתית", המונחית ע"י מצוות הג'יהאד, נכונה לקבל מציאות של צנע כלכלית ובידוד, אבל לא לאבד עצמאות רעיונית. גם תחת לחץ של סנקציות כלכליות, המשטר מעניק עדיפות גבוהה למימון נדיב של "משמרות המהפכה" ו"כוח קודס", כמו גם מימון ארגוני טרור כמו חיזבאללה, חמאס והחות'ים), והעמקת ההתבססות בת 46 השנים באמריקה הלטינית.
תהליך המו"מ מעניק למשטר האייתוללה זמן ללקק פצעים, להקל על הלחץ, להשיג ויתורים טקטיים, ולשקם ולשדרג יכולות קונבנציונליות, בליסטיות וגרעיניות בשיתוף פעולה עם סין, רוסיה וצפון קוריאה. מדינות אלו שואפות להוכיח את אמינותן ויעילותן כבעלות ברית אסטרטגיות, למרות המכה האנושה שספגו מערכות ההגנה האווירית, מטוסי הקרב והטילים הבליסטיים שלהן במלחמות 2025 ו-2026.
במזרח התיכון, יוזמה של צד חזק (כמו ישראל או ארה"ב) לנהל מו"מ מקרינה חוסר ביטחון, היסוס וחולשה, ולכן מגבירה אלימות, כפי שהוכח בגלי הטרור חסרי התקדים שפרצו בעקבות המו"מ של ישראל עם אש״ף (אוסלו 1993) ועם חמאס (מאז 2007). משטר האייתוללה לא היה מציע משא ומתן עם אויב מוכה, אלא פועל להנחית עליו מהלומת נוק-אאוט.
מדיניות מו"מ אמריקאית בת 47 שנים לא הובילה להתמתנות משטר האייתוללה, אלא חיזקה את יכולותיו האנטי-אמריקאיות. למדיניות המו"מ יש תפקיד מרכזי בזינוק משטר האייתוללה ממעמד גיאו-אסטרטגי משני למעמד אסטרטגי בינלאומי בכיר. מדיניות המו"מ גם תרמה להפיכת איראן מ“השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי” (1971–1978) למחולל עולמי אנטי-אמריקאי של טרור, מלחמות, סחר בסמים והלבנת הון.
קובעי מדיניות בארה"ב נוטים להקריב ביטחון לאומי לטווח בינוני/ארוך על מזבח הנוחיות לטווח הקצר. כך היה ב"הסכם אלג'יר" מ-1981, שהביא לשחרור 50 בני הערובה האמריקאים מנובמבר 1979, אבל בעקבותיו באו פיגועי מכוניות-התופת בשגרירות ארה״ב ובמגורי הנחתים האמריקאים בביירות ב-1983, שביצעו איראן וחיזבאללה, והביאו לרצח 258 אמריקאים. כך גם היה ב-2015 בעקבות הסכם הגרעין בהובלת ארה״ב, כאשר המשטר השקיע את רוב מאות המיליארדים שקיבל מן ההסכם בחיזוק היכולות הבליסטיות שלו ובטיפוח רשת הטרור הגלובלית שלו. יתרה מכך, קובעי המדיניות במערב נוטים להתעלם מן האיום הקטלני הברור והמיידי שמציב משטר האייתוללה.
ממסד החץ המערבי מתעלם מהסתירה המבנית בין הגדרות המו"מ לפי המערב ולפי משטר האייתוללה. בעוד המערב רואה במו"מ תהליך של win- win, פתרון בעיות, סיום עימות, חתירה לפתרון מוסכם, וגיבוש פיוס של קבע, משטר האייתוללה רואה במו"מ שלב בעימות עד להכרעת "הכופרים", חתירה להפסקת אש זמנית, והמשך המלחמה באמצעים אחרים.
בעיני קובעי המדיניות במערב, הסכם חתום הוא הישג, אך בעיני משטר האייתוללה הסכם הוא צעד טקטי להרוויח/לבזבז זמן כדי לקדם את היכולות הצבאיות, כולל הפיכתם לכוח הגרעיני האפוקליפטי הראשון בהיסטוריה האנושית, שמשמעותו מחיר קטסטרופלי לאנושות, שיקדם את היעד האסטרטגי — הכרעת "השטן האמריקאי הגדול".
עבור משטר האייתוללה אנטי-אמריקאיות אינה מדיניות הניתנת למו"מ או קלף מיקוח, אלא חלק מרכזי של ה-.DNA
האם ארצות הברית נחושה ללמוד מטעויות קריטיות ע"י חזרה עליהן, או הימנעות מהן?!
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
18 באוגוסט 2026
English edition https://bit.ly/45A0MLl
*מאז המאה ה-7, תוחלת החיים של הסכמים בין-אסלאמיים/ערביים, והסכמים בין מוסלמיים ל"כופרים", נקבעת ע"י נורמות אסלאמיות, ולא מערביות. תוחלת ימי ההסכמים נקבעת ע"י אריכות ימי משטרים, שאינם עולים לשלטון באמצעות פתק הבוחר אלא באמצעים אלימים, הגורמים לארעיות הסכמים רבים.
*התקדים המכונן של מעמד ותכלית הסכמים בזירה האסלאמית הוא חוזה חֻודייבּיה משנת 628, המהווה דוקטרינה מעצבת עד היום. הנביא מוחמד הגיע להסכם הפוגה של עשר שנים עם שבט קֻוריישׁ ה"כופר" ממכה. אבל, אחרי כשנתיים, לאחר שמוחמד שדרג יכולות צבאיות, הוא ביטל את ההסכם – בטענה ששבט חסות של קֻוריישׁ הפר אותו – כבש את מכה וכפה את האסלאם על קֻוריישׁ. משטרים מוסלמים וערבים רואים בחוזה חֻודַייבּיה אב-טיפוס-עליון של הודנה (הפוגה זמנית), המעניק גושפנקא דתית ומשפטית לביטול/הפרת הסכמים, כאשר מאזן הכוחות משתנה לטובה, בניגוד ל"סֻולח" (שלום מלא וקבוע יותר הנחתם בין "מאמינים").
*חוקת אל-מדינה משנת 622 הייתה הסכם רב-שבטי – ויסוד חוקתי של המדינה האסלאמית הראשונה – שנחתם על ידי מוחמד עם שבטים יריבים, כולל חמולות יהודיות. אבל, ההסכם נכתש בהדרגה ע"י גירוש והשמדת שבטים יריבים למוחמד.
*הפיתנה הראשונה (מלחמות האזרחים של 656–661) הייתה גורלית, והדגישה את יסודות המדיניות האסלאמית. היא התפתחה בעקבות הסכם שנכרת לאחר קרב צִפִּין בסוריה (657 לספירה) בין עלי (הח'ליף הרביעי) לבין מועאויה (שליט סוריה שערער על סמכות עלי). ההסכם קרס באופן מיידי, והוביל לרצח עלי (שלושה מתוך ארבעת הח'ליפים הראשונים נרצחו!). הוא גם הוביל לייסוד שושלת בית אומייה של מועאויה באמצעים אלימים, המקובלים עדין במזרח התיכון, ולקרע ההיסטורי בין הסונים לשיעים. מאבקי שלטון הוכרעו, בדרך כלל, במלחמות אזרחים ולא בהסכמים מחייבים של דו-קיום בשלום: שושלת עבאס נגד שושלת אומייה; המלחמות בין הח'ליפויות הפאטִמית, האומיית קורדובה, והעבאסית; והסכמי חסות עם שליטים שהחזיקו מעמד בהתאם לעמידות המשטר.
*הסכמים עות'ומאנים–ספאווים/איראנים שיעים (למשל אמסיה 1555, זֻוהאבּ 1639) נידונו מחדש בכל דור והביאו לשינויים טריטוריאליים ומדיניים תכופים.
*הדפוס האלים והשביר בלט באמנה הלבנונית הלאומית של 1943, שהייתה בתוקף כל עוד נמשך האיזון הדמוגרפי והצבאי. היא קרסה במהלך מלחמות האזרחים 1975–1989, שעדיין מאיימות על לבנון. הסכם טאיף מ-1989, שנועד לסיים את מלחמת האזרחים, ממשיך להיות מוצג בערוותו.
*הסכמי השלום עם מצרים וירדן מחזיקים מעמד נכון לעכשיו, אך תפישות העולם של שתי האוכלוסיות מעוצבות (בניגוד למתרחש באיחוד האמירויות) ע"י תוכניות לימודים, דרשות במסגדים ותקשורת רשמית המאופיינים ע"י אנטישמיות ואנטי-ישראליות. כמו כן, הפלה אפשרית של משטרי הגנרל א-סיסי והמלך עבדאללה תעלה לשלטון במצרים את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם ומסגרת-העל של חמאס), תהפוך את ירדן לזירה נוספת של טרור אסלאמי, ותעביר את היחסים עם ישראל משלום למלחמה.
*הסכמי אוסלו (1993 ו-1995) בוטלו ע"י אש"פ בטרם יבשה הדיו. כך, ערפאת הקליט לפני החתימה על מדשאת הבית הלבן, מסר ששודר בטלוויזיה הירדנית ביום החתימה ב-13 בספטמבר 1993: ההסכם עולה בקנה אחד עם "תורת השלבים" הקוראת לעקירת ישראל בשלבים. ב-10 במאי 1994 נשא ערפאת נאום במסגד ביוהנסבורג, והכריז שהסכם אוסלו תואם את "חוזה חֻודַייבּיה". כצפוי, הסכמי אוסלו הביאו לגל טרור חסר-תקדים, כפי שנגרם גם ע"י ששת ההסכמים שנחתמו עם חמאס בין 2007 ל-2023.
*משטרים והסכמים ערביים שבירים:
^מאז 1943, בסיס חיל האוויר ווילוס בלוב היה הבסיס הצבאי האמריקאי הגדול ביותר מחוץ לארה"ב. אבל הבסיס פונה ב-1970 לאחר שקדאפי הפרו-סובייטי הדיח את המלך אידריס הפרו-אמריקאי.
^איראן הייתה "השוטר האמריקאי של המפרץ" תחת שלטון השאה הפרו-אמריקאי, אך עם השתלטות משטר האייתולה ב-1979, הפכה למוקד אזורי ועולמי אנטי-אמריקאי של מלחמות, טרור, סחר בסמים והלבנת הון.
^תחת שלטון המלך פייסל השני, הצטרפה עיראק ב-1955 ל"ברית בגדאד" האנטי-סובייטית, יחד עם בריטניה, טורקיה, איראן ופקיסטן, ובתמיכת ארה"ב. אבל, הפיכת יולי 1958, שהגיעה לשיאה בתליית המלך פייסל השני, הפכה את עיראק למדינה פרו-סובייטית.
^הסכם אלג'יר בין איראן לעיראק (1975) בוטל על ידי עיראק בספטמבר 1980 (לאחר עליית משטר האייתוללה לשלטון), והוביל למלחמת עיראק–איראן (1980–1988).
^הסכם מצרים–סוריה משנת 1958 להקמת קע"מ (קהיליה ערבית מאוחדת) התפרק בספטמבר 1961 בעקבות הפיכה צבאית בסוריה.
^משנות ה-60' עד ה-80', צפון תימן הייתה פרו-אמריקנית, בעוד דרום תימן הייתה פרו-סובייטית. במהלך מלחמת המפרץ שלפני ינואר 1991, תימן המאוחדת התנגדה למלחמה נגד סדאם חוסיין. מאז 2014, החות'ים בתימן – שלוחה של משטר האייתולות – הצטרפו למועדון הזועק "מוות לאמריקה", משגרים טילים לערב הסעודית ואיחוד האמירויות, ותוקפים נתיבי שיט בינלאומיים בים סוף.
^התמכרות המערב למציאות חלופית, תוך התנערות ממציאות המזה"ת, בולטת מאז סוף 2010, כאשר צונאמי נוסף התפרץ ב"רחוב הערבי", אבל המערב עדין מתייחס לאלימות וזעזועי המזה"ת כ"אביב ערבי," המהווה קרקע פוריה למו"מ והסכמים המובילים לדו-קיום בשלום…..
^וכו'…
השורה התחתונה
*במזה"ת הלא-דמוקרטי, משטרים אסלאמים/ערבים אינם עולים לשלטון באמצעות קלפי. הם נוטים להיות ארעיים, וכך גם מדיניותם והסכמיהם, שאינם מעוגנים באדנים דמוקרטיים ומשפטיים, אלא בעקרונות ובתקדימים אסלאמיים מכוננים. עמידות ההסכמים משקפת את תוחלת החיים של המשטרים, שהפנאטים ביניהם מונחי-דת, היסטוריה ואידיאולוגיה הרבה יותר מאשר שיקולים פיננסיים ודיפלומטיים.
*ניסיונות ארה"ב לנהל מו"מ עם משטר האייתוללה, חיזבאללה וחמאס מעידים על הקלת-ראש בעובדה שה-DNA בן 1,400 השנה של ישויות אלו – כמתועד בחוקותיהן, בתוכניות הלימודים ובדרשות המסגדים – מחייב אותן להפיל את כל המשטרים הערביים הסונים הפרו-אמריקאים, ולהכניע את המערב ה"כופר", ובמיוחד את "השטן האמריקני הגדול".
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, “במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה״ב”
14 אוגוסט 2026
English edition https://bit.ly/4x20EjU
מ-1948, ללא קשר לישראל, כ־11 מיליון מוסלמים נהרגו במלחמות וטרור בין־מוסלמים מפקיסטן ואפגניסטן, דרך המזרח התיכון ועד קרן אפריקה, צפון ומרכז אפריקה, לעומת 100,000 מוסלמים שנהרגו במהלך מלחמות ערב–ישראל. רפיק טוראן, נשיא לשעבר של "החברה ההיסטורית הטורקית", טען כי 12.5 מיליון מוסלמים נהרגו במלחמות בין־מוסלמיות מאז 1993.
המלחמות הבין-מוסלמיות הביאו גם למיליוני פליטים מוסלמים, כמו 20 מיליון פליטים במלחמות האזרחים בסוריה ועיראק; 10 מיליון פליטים במלחמת פקיסטן–בנגלדש; 8 מיליון פליטים באזור הסאהל באפריקה, ועוד.
מהמאה ה-7, ללא קשר לישראל, היעדר דו־קיום בשלום בין-מוסלמי – דתי, אתני, שבטי, גאוגרפי ורעיוני — הוא מאפיין כרוני ומבני של המזה"ת, המביא לטרור ומלחמות בין “המאמינים” המוסלמים לבין עצמם, נגד “המשומדים” הסונים/שיעים, ונגד “הכופר” המערבי, ובמיוחד “השטן האמריקאי הגדול”.
מלחמות וטרור בין־מוסלמים אינם מונחי-ייאוש, אלא מונחי-אידאולוגיה, דת ושבטיות, החשובים בעיני הלוחמים הרבה יותר משיקולים פיננסים ודיפלומטים.
דוגמאות לשדה הקטל המוסלמי מאז 1948
*מלחמות אזרחים בסודאן, 1955–הווה: 2,600,000–3,000,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים באפגניסטן, 1978–הווה: 1,500,000–2,000,000 הרוגים.
*מלחמת בנגלדש–פקיסטן, 1971: 1,500,000 הרוגים.
*מלחמת אזרחים בבנגלדש לאחר עצמאות 1971: 150,000 הרוגים.
*מלחמת איראן–עיראק, 1980–1988: 1,000,000–1,200,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בסוריה, 2011–2025: 600,000–700,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בתימן, 1962–הווה: 600,000–700,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בסומליה, 1991–הווה: 500,000–850,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בעיראק, 1961–הווה: 500,000–750,000 הרוגים.
*מלחמות דאע"ש בעיראק ובסוריה: 100,000–200,000 הרוגים.
*מלחמת אזרחים באלג׳יריה, 1991–2002: 100,000–200,000 הרוגים.
*מלחמת האזרחים בלבנון, 1975–1990: 100,000–150,000 הרוגים.
*טרור ג׳יהאדיסטי באזור הסאהל, 2009–הווה: 100,000–150,000 הרוגים.
*מתנגדי המשטר שהוצאו להורג באיראן, 1979–הווה: 100,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בצ׳אד, 1966–1990: 40,000–100,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בלוצ׳יסטן-פקיסטן, 1948–הווה: 45,000–80,000 הרוגים.
*קרבות פקיסטן-ג׳יהאדיסטים, 2004–הווה: 70,000 הרוגים.
*מלחמות טורקיה-כורדים, 1984–הווה: 40,000–50,000 הרוגים.
*מלחמות ניגריה–בוקו חאראם, 2009–הווה: 35,000–50,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בלוב, 2011–הווה: 25,000–50,000 הרוגים.
*מלחמות לוב–צ׳אד–ג׳יהאדיסטים, 1978–הווה: 10,000–30,000 הרוגים.
*קרבות איראן-כורדים, 1979–הווה: 30,000 הרוגים.
*קרבות מאלי–ג׳יהאדיסטים, 2012–הווה: 15,000–30,000 הרוגים.
*מלחמת אזרחים בירדן, “ספטמבר השחור”, 1970: 10,000–25,000 הרוגים.
*קרבות מצרים-ג׳יהאדיסטים בסיני, 2011–הווה: 10,000 הרוגים.
*ועוד.
שדה הקטל הבין־מוסלמי הוא בר-משמעות לגבי מדיניות ישראל וארה״ב במזה"ת, שהוא מאז ומתמיד בלתי-צפוי, הפכפך, נטול-סובלנות, אלים, מפוצל, רודני ועתיר משטרים והסכמים שבריריים וזמניים.
היעדר דו־קיום בשלום בין-מוסלמי מודגש ע"י שורה ארוכה של מלחמות בין־מוסלמיות, אין ספור תהליכי מו"מ, והסכמי הפסקת אש ושלום שבריריים. המציאות האלימה וההפכפכה מציגה את המזה"ת כאזור שבו מו"מ מהווה הפוגה טקטית והמשך הלחימה באמצעים אחרים, כשהוא נתמך בתקייה – הסתרה והעמדת פנים, שהיא טקטיקת לוחמה המושרשת באסלאם מאז המאה ה-7.
הסכמים עם אויבים – ובוודאי עם “כופרים” – אינם יציבים יותר מהמשטרים ומדיניותם. ההסכמים מקבלים השראה מהסכם חודייבייה שגיבש הנביא מוחמד ב-628, וקיבע את טקטיקת הניצחון המוסלמי באמצעות הסכמים, שחייבים לבטלם כאשר משיגים עליונות צבאית.
עוצמת המלחמות והטרור הבין־מוסלמים, הנמשכים 1,400 שנה, מלמדת כי גורמים רדיקליים במזרח התיכון – כמו משטר האייתוללה, חיזבאללה וחמאס — רואים במו"מ והסכמים הפוגה טקטית, הסדרים פונקציונליים ולא מחייבים לטוח ארוך, כלומר הודנה – הפסקת אש זמנית. מבחינתם, מדובר באמצעי להכנעת האויבים, ולא להגיע לדו־קיום בשלום. אין בהם מחויבות משותפת לעמידה בהסכמים. כמו כן, גורמים חזקים במזה"ת אינם מנהלים מו"מ עם גורמים חלשים מהם, אלא מכניעים ומשעבדים אותם (לדוגמא, אל-ג'ולאני מול הדרוזים והעלאווים). לפיכך, יוזמה למשא ומתן במזרח התיכון נתפסת כחוסר-ביטחון, הססנות וחולשה, ומעודדת גורמי טרור (לדוגמא, ישראל-אש"פ וגל הטרור בעקבות הסכם אוסלו 1993).
מלחמות וטרור בין־מוסלמיים הם גורמים קבועים במזרח התיכון זה 1,400 שנים, ולעומתם מו"מ והסכמים הם גורמים משתנים במזרח התיכון.
מציאות זו מחריפה את האתגר הקיומי של ישראל ואת הצורך לשדרג את כוח ההרתעה, אשר יש להעריכו לפי המציאות האלימה והמתסכלת במזה"ת, ולא לפי המציאות החלופית והנוחה של הלך הרוח המערבי. משקלם המרכזי של מלחמות וטרור בין־מוסלמיים מדגיש את הפשטנות והסכנה בהצעה שישראל תוותר על המרכיב החיוני ביותר לביטחונה הלאומי – רכסי יהודה ושומרון ורמת הגולן, נכסים קבועים החולשים על 80% מהתשתיות והאוכלוסייה בישראל — בתמורה להסכמי נורמליזציה ושלום, שהם נכסים משתנים במזה"ת.
התפיסה האסטרטגית מונחית-המציאות המזה"תית של ישראל הפכה אותה (בניגוד לנאט"ו, יפן, דרום קוריאה, קנדה ואוסטרליה) למכפיל-כוח ומכפיל-דולרי היעיל ביותר עבור ארה״ב. ישראל מרתיעה גורמים אלימים ומהווה “סוכן ביטוח חיים” האמין ביותר של כל המשטרים הערביים המתונים-יחסית, מול האיומים הקיומיים מצד משטר האייתוללה ו"האחים המוסלמים". כוח ההרתעה הישראלי הביא שש מדינות ערביות לחתום על הסכמי שלום עם ישראל, והניע מדינות ערביות נוספות, כמו ערב הסעודית, להרחיב את שיתוף הפעולה עם ישראל בתחומי הביטחון, טכנולוגיה, חקלאות והשקייה. ישראל היא בעלת ברית ייחודית של ארה״ב באזור המאופיין ע"י משטרים לא־דמוקרטיים, בלתי-יציבים, מועדים-לאלימות והפכפכים.
היקפם האכזרי של העימותים הבין־מוסלמיים חושף את פשטנות השקפת העולם המערבית הרואה בסכסוך ערב–ישראל את “הסכסוך המזרח תיכוני”, ובסוגיה הפלסטינית את שורש הסכסוך ערב–ישראל, מקור לזעזועי המזה"ת ובבת-עין של מדינות ערב. המערב מתעלם מהתייחסות הערבים לפלסטינים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות בין־ערביים. מכאן גם כישלון של עשרות יוזמות מערביות לפתרון הסכסוך ערב–ישראל, כולל הסוגייה הפלסטינית.
למעשה, היקף הקטל הבין־מוסלמי ומשמעותו מגמדים את המשמעות האזורית והעולמית של הסכסוך ערב–ישראל והסוגייה הפלסטינית.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
2 אוגוסט, 2026
English edition bit.ly/456NG8a
המלחמה בת 47 השנים שמנהל משטר האייתוללה נגד ארצות הברית, מאז 1979, קודמת ל- ואינה תלויה ב- זהות הנשיא אמריקאי או מדיניותו, כפי שראינו בתקופת כהונתם של קארטר, אובמה וביידן הדמוקרטים ורייגן, בוש וטראמפ הרפובליקנים.
הרקורד בן 47 השנים של משטר האייתוללה — כפי שמתועד בחוקה, תוכנית הלימודים ודרשות יום ששי במסגדים — מדגיש אנטי-אמריקאיות כאבן יסוד ב-DNA של המשטר, ולא רק עניין של מדיניות.
ה-DNA של משטר האייתוללה נגזר מאידאולוגיה שיעית קנאית ואפוקליפטית, שאינה נתונה לפשרות ומו"מ, המחייבת את ייצוא המהפכה האסלאמית-שיעית (חוקת 1979, סעיף 154), והקמת שלטון אסלאמי שיעי בלעדי על העולם, “בברכת-האל”, כדי לקדם את שובו של האימאם השנים-עשר, מוחמד אל-מהדי, שנעלם במאה ה-10. המשטר מאמין שכאוס, סבל, נהרות דםמים ונכונות להקריב חיים מאיצים את שיבת האימאם ה-12, ומכאן יוזמה של קרבות תרבותיים ודתיים במזרח התיכון, אפריקה, אמריקה הלטינית ועל אדמת ארצות הברית.
האידאולוגיה של משטר האייתוללה מחייבת הפלת משטרים סוניים “משומדים ובוגדניים”, והכרעת המערב “הכופר” – ובראש ובראשונה “השטן האמריקאי הגדול, היהיר והמדכא”. המשטר רואה בארה"ב אויב קיומי, מוסרי, בלתי-ניתן לפיוס ובלתי-לגיטימי. מאז 1979 — חרף העובדה שנשיא אמריקאי (קארטר) הוא שסלל את הדרך להפלת השאה ע"י אייתוללה חומייני – אנטי-אמריקאיות מהווה דבק רעיוני מרכזי של המשטר, ומדד לנאמנות פוליטית פנימית. לדוגמא, יום הזיכרון השנתי להשתלטות על שגרירות ארה״ב ב-4 בנובמבר 1979 (והחזקת 50 אמריקאים כבני ערובה במשך 444 ימים) מצויין ע"י הקריאה “מוות לאמריקה".
אמנם משטר האייתוללה מפגין לעיתים גמישות טקטית, כתוצאה מלחץ אמריקאי, אך התנהלותו המדינית מוכיחה שהאידאולוגיה גוברת על פיתויים ואיומים כספיים ודיפלומטיים. לדוגמא, דוקטרינת “הכלכלה הלעומתית", המונחית ע"י מצוות הג'יהאד, נכונה לקבל מציאות של צנע כלכלית ובידוד, אבל לא לאבד עצמאות רעיונית. גם תחת לחץ של סנקציות כלכליות, המשטר מעניק עדיפות גבוהה למימון נדיב של "משמרות המהפכה" ו"כוח קודס", כמו גם מימון ארגוני טרור כמו חיזבאללה, חמאס והחות'ים), והעמקת ההתבססות בת 46 השנים באמריקה הלטינית.
תהליך המו"מ מעניק למשטר האייתוללה זמן ללקק פצעים, להקל על הלחץ, להשיג ויתורים טקטיים, ולשקם ולשדרג יכולות קונבנציונליות, בליסטיות וגרעיניות בשיתוף פעולה עם סין, רוסיה וצפון קוריאה. מדינות אלו שואפות להוכיח את אמינותן ויעילותן כבעלות ברית אסטרטגיות, למרות המכה האנושה שספגו מערכות ההגנה האווירית, מטוסי הקרב והטילים הבליסטיים שלהן במלחמות 2025 ו-2026.
במזרח התיכון, יוזמה של צד חזק (כמו ישראל או ארה"ב) לנהל מו"מ מקרינה חוסר ביטחון, היסוס וחולשה, ולכן מגבירה אלימות, כפי שהוכח בגלי הטרור חסרי התקדים שפרצו בעקבות המו"מ של ישראל עם אש״ף (אוסלו 1993) ועם חמאס (מאז 2007). משטר האייתוללה לא היה מציע משא ומתן עם אויב מוכה, אלא פועל להנחית עליו מהלומת נוק-אאוט.
מדיניות מו"מ אמריקאית בת 47 שנים לא הובילה להתמתנות משטר האייתוללה, אלא חיזקה את יכולותיו האנטי-אמריקאיות. למדיניות המו"מ יש תפקיד מרכזי בזינוק משטר האייתוללה ממעמד גיאו-אסטרטגי משני למעמד אסטרטגי בינלאומי בכיר. מדיניות המו"מ גם תרמה להפיכת איראן מ“השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי” (1971–1978) למחולל עולמי אנטי-אמריקאי של טרור, מלחמות, סחר בסמים והלבנת הון.
קובעי מדיניות בארה"ב נוטים להקריב ביטחון לאומי לטווח בינוני/ארוך על מזבח הנוחיות לטווח הקצר. כך היה ב"הסכם אלג'יר" מ-1981, שהביא לשחרור 50 בני הערובה האמריקאים מנובמבר 1979, אבל בעקבותיו באו פיגועי מכוניות-התופת בשגרירות ארה״ב ובמגורי הנחתים האמריקאים בביירות ב-1983, שביצעו איראן וחיזבאללה, והביאו לרצח 258 אמריקאים. כך גם היה ב-2015 בעקבות הסכם הגרעין בהובלת ארה״ב, כאשר המשטר השקיע את רוב מאות המיליארדים שקיבל מן ההסכם בחיזוק היכולות הבליסטיות שלו ובטיפוח רשת הטרור הגלובלית שלו. יתרה מכך, קובעי המדיניות במערב נוטים להתעלם מן האיום הקטלני הברור והמיידי שמציב משטר האייתוללה.
ממסד החץ המערבי מתעלם מהסתירה המבנית בין הגדרות המו"מ לפי המערב ולפי משטר האייתוללה. בעוד המערב רואה במו"מ תהליך של win- win, פתרון בעיות, סיום עימות, חתירה לפתרון מוסכם, וגיבוש פיוס של קבע, משטר האייתוללה רואה במו"מ שלב בעימות עד להכרעת "הכופרים", חתירה להפסקת אש זמנית, והמשך המלחמה באמצעים אחרים.
בעיני קובעי המדיניות במערב, הסכם חתום הוא הישג, אך בעיני משטר האייתוללה הסכם הוא צעד טקטי להרוויח/לבזבז זמן כדי לקדם את היכולות הצבאיות, כולל הפיכתם לכוח הגרעיני האפוקליפטי הראשון בהיסטוריה האנושית, שמשמעותו מחיר קטסטרופלי לאנושות, שיקדם את היעד האסטרטגי — הכרעת "השטן האמריקאי הגדול".
עבור משטר האייתוללה אנטי-אמריקאיות אינה מדיניות הניתנת למו"מ או קלף מיקוח, אלא חלק מרכזי של ה-.DNA
האם ארצות הברית נחושה ללמוד מטעויות קריטיות ע"י חזרה עליהן, או הימנעות מהן?!
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, “במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב”
23 יולי 2026
English edition https://bit.ly/4pBTmk7
בלי קשר לישראל, עוינות משטר האייתוללה לארה״ב מושרשת באידאולוגיה פנאטית, אפוקליפטית ושונאת "משומדים" (סונים) ו“כופרים” (מערביים) בת 1,400 שנים, המודגשת בחוקה, מערכת החינוך, דרשות המסגדים, התקשורת הרשמית והתנהלות יומיומית מדינית ומבצעית.
ללא קשר ליחסי ארה״ב–ישראל, משטר האייתוללה מחוייב להפצה עולמית של המהפכה האסלאמית, כדי להכתיר את "השיעה התריסרית" כדת הלגיטימית הבלעדית, ובחסדי האל.
למרות ישראל, משטר האייתוללה מחוייב – דתית, היסטורית ואסטרטגית – להאיץ את הופעתו מחדש של האימאם השיעי ה-12, מוחמד אל-מהדי, שנעלם במאה ה-10. ההופעה מותנית בהפלת המשטרים הסונים "המשומדים והבוגדניים” והכרעת “הכופרים" המערביים, ובעיקר “השטן האמריקני הגדול”, ומחייבת נהרות-דם והקרבת-חיים, המובילים לגאולה משיחית שיעית.
ללא קשר לקיום ישראל, הליבה הרעיונית, הדתית והגאו-אסטרטגית של הרפובליקה האסלאמית רואה בארה״ב את האויב המרכזי, משעבד העמים המדוכאים, מפיץ התרבות המשחיתה והיהירה, וגזלן המשאבים האסלאמיים. כדי להכריע את "השטן האמריקאי הגדול" משטר האייתוללה מחוייב להקמת “ציר ההתנגדות” ולניהול ג׳יהאד עד לניצחון.
ללא קשר למדיניות ישראל, משטר האייתוללה מונחה ע"י מגה-חזון, זקוק למגה-יכולות (גרעין), ומחייב התגברות על מגה-מכשול (ארה״ב).
בלי קשר למעמד ישראל במזרח התיכון, ולמרות תפקידה המרכזי של ארה״ב בסלילת הדרך להשתלטות משטר האייתוללה על איראן (1978/79), המשטר השתלט בנובמבר 1979 על שגרירות ארה״ב בטהראן, והחזיק 52 אמריקנים כבני ערובה במשך 444 ימים.
עם או בלי ישראל, מאז 1980, משטר האייתוללה – בשיתוף פעולה הדוק עם חיזבאללה – מעמיק שורשים באמריקה הלטינית, אותה הוא מגדיר כ“בטן הרכה” של ארה״ב ומרכיב מרכזי ב“ציר ההתנגדות”. משטר האייתוללה מטפח שיתוף פעולה עם ברוני סמים במקסיקו, קולומביה, בוליביה וברזיל, ומספק להם כלי טיס קטלנים בלתי-מאוישים וציוד לבניית מנהרות תת-קרקעיות ממקסיקו לקליפורניה, אריזונה, ניו מקסיקו וטקסס. משטר האייתוללה מפגין נוכחות מבצעית באזורי הגבול – הבלתי-נשלטים ומהווים גן עדן לטרור וסמים – של ארגנטינה–פרגוואי–ברזיל וצ׳ילה–בוליביה–פרו, כולל הכשרת טרוריסטים, הפצת סמים וכלי נשק והלבנת כספים בהיקף של מיליארדי דולרים.
למרות שב-1982 פעלה ארה"ב לריסון מתקפת ישראל על מאחזי אש״ף בלבנון, משטר האייתוללה וחיזבאללה ביצעו ב-1983 פיגועי תופת בשגרירות ארה״ב ובמחנה המארינס בביירות, ורצחו 270 אמריקנים. הם גם היו מעורבים בתכנון וביצוע הפיגועים בשגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה ב-1998, שבהם נהרגו 224 בני אדם, כולל 12 אמריקנים. למעלה מ-1,000 אמריקנים נרצחו במזרח התיכון על-ידי משטר האייתולות ושלוחיו בעיראק, סוריה וירדן.
ללא קשר לישראל, משטר האייתוללה מרחיב את רשת תאי הטרור הרדומים על אדמת ארה״ב, כפי שהזהיר מנהל ה- FBIבנובמבר 2023 בוועדת ביטחון המולדת של בית הנבחרים האמריקאי: “….כמדינה המובילה בעולם בתמיכה בטרור, איראן מנסה, ישירות או באמצעות ארגוני פשע בינלאומיים, להתנקש במתנגדים איראנים למשטר האייתוללה ובבכירים אמריקנים בהווה ובעבר, גם על אדמת ארה״ב…. חיזבאללה הוא שותף אסטרטגי מרכזי של איראן, ומבריח פעילי טרור לארה"ב, להקמת תשתיות ולביצוע משימות ריגול בארה״ב….”
ישראל מוצגת על ידי משטר האייתוללה – בצדק – כמוצב הקדמי האמריקאי היעיל ביותר ב“מרחב האסלאם”, ומוגדרת כ“שטן קטן”. ארה״ב מוצגת כאויב האסטרטגי הגלובלי, לעומת ישראל המוצגת כמכשיר טקטי אזורי. המשטר מבין שפגיעה ביכולות ישראל – באמצעות חמאס, חיזבאללה והחות׳ים, בנוסף לטילים בליסטיים מאיראן – יכולה לערער את המעמד הגיאו-אסטרטגי של ארה״ב. התייחסות משטר האייתוללה לישראל נגזרת מהתייחסותו לארה״ב, ואינה תלויה בסוגיה הפלסטינית או בסכסוך ערב-ישראל.
ב-2026 יכולה ארה״ב לתקן שגיאות קריטיות של נשיאי ארה"ב בשנים 1978/79–2024, שהפכו את איראן מ“השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי” למחולל טרור ומלחמות מרכזי אנטי-אמריקאי. תיקון השגיאות ומניעת החמרתן מחייב שינוי משטר באיראן.
עלות שינוי המשטר מתגמדת לעומת עלות ההימנעות מהשינוי, כפי שממחיש המחיר הקטסטרופלי בהופעתה של מעצמה גרעינית אפוקליפטית ראשונה בהיסטוריה האנושית. רתיעה משינוי משטר תערער את כוח ההרתעה האמריקאי, תגביר את העזת סין באוקיינוס השקט, אפריקה ואמריקה הלטינית, את שאפתנות רוסיה בים הבלטי ומזרח אירופה, תגביר טרור אסלאמי בארה״ב, תאיים על קיום משטרים ערביים סוניים פרו-אמריקניים, תוביל ליותר מלחמות וטרור, ותבלום את הרחבת הסכמי אברהם.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
16 יולי 2026
English edition https://bit.ly/4yjBQot
*הפער בין מלל למעש במזרח התיכון מקבל ביטוי בפתגם הערבי: “על מילים לא משלמים מכס”, או “מילים הנאמרות בלילה נמחקות ביום”.
המלל המזרח תיכוני משמש כלי נשק בלוחמה פסיכולוגית; אמצעי למשיכת זמן; מנגנון הישרדות; ,תמרון דיפלומטי; תקייה (אקרובטיקה מילולית להולכת שולל של יריבים ואויבים); שדרוג תדמית ללא סטייה מחזון/אידאולוגיה.
*מ-1978, מעצבי מדיניות בארה״ב נוקטים באופציה דיפלומטית (מו"מ) כלפי משטר האייתוללה, המרעיף על צוותי המו"מ האמריקאים מלל מפוייס, מפתה ועסקי המצניע מעש פנאטי ואפוקליפטי.
בעוד ארה"ב רואה במו"מ שלב לקראת התפייסות ודו-קיום בשלום, משטר האייתוללה רואה במו"מ את המשך המלחמה – להכרעת "השטן האמריקאי הגדול" – באמצעים אחרים. כוונות המשטר מעוגנות במעש: חוקת 1979, תוכניות לימודים, דרשות מסגדים, תקשורת רשמית, וההתנהלות השוטפת שהפכה את איראן מ“השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי” למחולל אזורי ועולמי מרכזי ואנטי-אמריקאי של טרור, מלחמות, סחר בסמים והלבנת הון במזרח התיכון, אפריקה, אמריקה הלטינית ואף על אדמת ארה״ב.
*המלל של המשטר ההאשמי קורא לישראל בשיטתיות להפסיק את המתקפה על חמאס, וקורא להפסקת אש מיידית ונסיגה ישראלית מעזה.
אבל, המעש ההאשמי – המשרת את הביטחון הלאומי הירדני – סותר באופן מוחלט את המלל, במיוחד מאז אוקטובר 2023, המעצים את החשש ההאשמי מ“ספטמבר שחור” נוסף בהשראת מתקפת הטרור החמאסי על ישראל. ירדן מודעת לשיתוף הפעולה המסורתי בין "האחים המוסלמים" לבין הטרור הפלסטיני, ורואה בחמאס – שלוחה של "האחים המוסלמים" – מוקד מרכזי לחתרנות, הסתה, הלבנת הון, סחר בסמים, טרור והברחת/ייצור רקטות, רחפנים וסמים. בנוסף, חמאס משתף פעולה עם משטר האייתוללות, ארגוני טרור פלסטיניים נוספים ו"האחים המוסלמים", שהוצאו מחוץ לחוק באפריל 2025, אף שהזרוע הפוליטית שלהם היא הסיעה הגדולה בפרלמנט הירדני. חמאס גורש מירדן ב-1999, אך חידש את פעילותו הטרוריסטית במדינה, כולל נגד בסיסים אמריקאיים. למרות המלל האנטי-ישראלי, המעש הצבאי, הכלכלי והדיפלומטי של ירדן מכיר בכך שישראל מספקת מים ומודיעין נגד טרור, הצילה את המשטר ב-1970 (כאשר כפתה על סוריה נסיגה מאדמת ירדן), וממשיכה לשמש קו הגנה קריטי של המשטר הפגיע והפרו-אמריקאי.
*המלל המצרי מגנה את מלחמת ישראל בחמאס ודורש נסיגה מלאה מעזה. אולם, בדומה לירדן, המעש המצרי נגזר מצורכי ביטחון פנים והביטחון הלאומי – במיוחד בשל זיקת חמאס ל"אחים המוסלמים", המהווים איום קיומי על משטר הגנרל סיסי. מאז הקמתם ב-1928, מנסים "האחים המוסלמים" להפיל את השלטון המרכזי במצרים, ומאז 2013 הם מוגדרים כארגון טרור. קהיר מודעת גם לברית האסטרטגית בין חמאס למשטר האייתוללה, השואף להפיל כל משטר “משומד” סוני פרו-אמריקאי, כולל זה של סיסי. בנוסף, חמאס הוצא בפועל מחוץ לחוק במצרים, כולל זרועו הפוליטית. מצרים מגבילה את פעילות חמאס ומגדירה את הזרוע הצבאית שלו (גדודי עז א-דין אל-קסאם) כארגון טרור.
*בעוד המלל של ירדן, מצרים ורוב מדינות ערב מגנה את ישראל על תגובה בלתי-מידתית כביכול לטרור חמאס, ומתנגד להעברת תושבי עזה למצרים ולירדן, הרי שהמעש שונה לחלוטין. מדינות אלה רואות במלחמת ישראל בחמאס מהלך המשרת את צורכי הביטחון שלהן, ומעריכות שכישלון להשמיד את שלטון חמאס יתפרש כניצחון דרמטי של הארגון, ויעניק רוח גבית לטרור האסלאמי במדינותיהן, עד כדי איום קיומי. לעומת זאת, השמדת התשתית הצבאית והאזרחית של חמאס תסיר איום קיומי ותצמצם את אי-היציבות האזורית.
*כמו כן, סירוב מצרים וירדן לקלוט תושבים מעזה נובע מניסיון העבר המתעד פעילות טרור פלסטינית במצרים (שנות ה-50), סוריה (שנות ה-60), ירדן (1968–1970), לבנון (1970–1983), כווית (1990) ועיראק (עד 2003), שהפכה את הפלסטינים לאב-טיפוס בין-ערבי של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה. בעוד המערב מתרשם עמוקות ממלל פלסטיני מתון המורעף על נציגי המערב ומאמץ את רעיון המדינה הפלסטינית, העולם הערבי מתמקד במעש הפלסטיני, ולכן מסתפק בתמיכה מלולית ונמנע (מאז 1948) מקידום מעשי של הקמת מדינה פלסטינית. לדוגמא, ששת הסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב, והקשרים הביטחוניים והמסחריים הפוריים בין ישראל לערב הסעודית, אינם מותנים בהקמת מדינה פלסטינית.
*המלל הפומבי של ערב הסעודית ואיחוד האמירויות קורא לריסון אמריקאי והמשך המו"מ עם משטר האייתוללה. אולם, המעש של מוחמד בן סלמאן (MBS) ומוחמד בן זאיד (MBZ) – הכולל שיתופי פעולה ביטחוניים, כלכליים ודיפלומטיים עם ישראל – מהווה תגובה לאיום הקטלני מכיוון "האחים המוסלמים" וחזון בן 1.400 השנים של משטר האייתוללה, השואף להפיל כל משטר "משומד" סוני, ובמיוחד ערב הסעודית, ולהכריע את "הכופר" המערבי, ובראשו “השטן האמריקאי הגדול”. שני המנהיגים חרדים מהדגש האמריקאי על מו"מ עם משטר האייתוללה, התורם ללגיטימציה ולהתעצמות הגיאו-אסטרטגית של איראן. למרות חידוש היחסים הדיפלומטיים עם איראן, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות מייחלות לשינוי משטר בטהרן. שתיהן, כמו יתר המשטרים הערביים הפרו-אמריקאיים, רואות בישראל בעלת-ברית אמינה במאבקן הקיומי נגד איראן ו"האחים המוסלמים".
השורה התחתונה
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
28 יוני 2026,
English edition bit.ly/3QEIMf5
47 שנות משטר האייתוללה מלמדות שאין שחר להערכה שהמשטר ניתן לרפורמה על ידי חילופי הנהגה, גם ללא שינוי מבני סוחף מן היסוד.
הרפובליקה האסלאמית של האייתוללה אינה ממשלה גרידא שניתן לשנותה, ליישב אתה סכסוכים, או להדיחה בהצבעה. משטר האייתוללה מהווה מערכת אקולוגית- רעיונית. לפיכך, תנאי מוקדם לרפורמה אמיתית הוא פירוק מוחלט, ועקירה מן השורש, של עמודי-התווך הרעיוניים (ה-DNA). רפורמה אמיתית (אסטרטגית ולא טקטית) חייבת לעקור את אידיאולוגיית האייתוללה ולמנוע את התחדשותה. פירוק עמודי-התווך הרעיוניים מבדיל בין שינוי טקטי שנועד להסתרת כוונות (נסיגה טקטית תוך שימוש ב"תקיה") לבין רפורמה אמיתית.
התנאים המוקדמים הנדרשים לרפורמה אמיתית:
* התכחשות מוחלטת לחוקת האייתוללה מ-1979, שאינה מסמך משפטי גרידא, אלא מפת-דרכים של משטר האייתוללה לאסטרטגיה פנימית ועולמית. החוקה משקפת את החזון האפוקליפטי, המגלומני, בן 1,400-השנים של משטר האייתוללה, השואף להקמת חברה עולמית הסוגדת לאסלאם השיעי, מחייבת את הפלת כל המשטרים ה"משומדים" הסוניים והכרעת ה"כופר" המערבי, ובמיוחד "השטן האמריקאי הגדול". חוקת האייתוללה מעגנת את מאבק ה"מוסתדאפון" (המדוכאים כגון איראן, סוריה, לבנון, ונצואלה, קובה, ניקרגואה) נגד ה"מוסתכבירון" (המתנשאים ומדכאים כגון ארה"ב, ערב הסעודית, איחוד האמירויות וישראל). היא מקדשת את מושג ה"וולאיית אל-פקיה" (אפוטרופסות הפוסק ההלכתי האסלאמי), המכפיף את כלל האוכלוסייה למשטר הנהנה, כביכול, מסמכות אלוהית דתית, צבאית ואזרחית, פנימית וחיצונית, חינוכית וכלכלית.
* ביטול מוסדות האייתוללה (המנהיג העליון), "מועצת שומרי החוקה" (גוף בלתי-נבחר ובעל כוח וטו על חקיקה ומועמדים למשרות רמות) ומשמרות המהפכה, שאינם רק כוח צבאי, אלא גם אימפריה כלכלית ורעיונית הפועלת – תחת האייתוללה – באופן עצמאי. פירוק משמרות המהפכה חייב לכלול את הבאסיג', שהיא מיליציית התנדבותית, חצי-צבאית בתוך משמרות המהפכה.
* תנאי מוקדם נוסף לשינוי אמיתי של המשטר באיראן הוא עקירת תכנית הלימודים ותכני דרשות ימי ששי במסגדים, שהם מונחי-חוקה. הם הביטוי האמיתי ביותר של חזון ומדיניות האייתוללה, המדגישים ג'יהאד, הקרבת חיים, נקמה, והשחרת ה"כופר" המערבי והשכנים ה"משומדים" הסוניים – שחובה להכניעם. מערכות החינוך והדת הפכו לפסי-יצור היעילים ביותר לשעתוק אידיאולוגי, לטיפוח נאמני האייתוללה, לטרוריסטים ומתאבדים, המחויבים לחוקת האייתוללה, נכונים להקריב חיים על מזבח החזון האפוקליפטי והמגלומני של האייתוללה. הם משרישים את דיכוי מיעוטים אתניים ודתיים, הפליית נשים, הפצת טרור במזרח התיכון, אפריקה, אמריקה הלטינית ועל אדמת ארה"ב, ומנחילים מפת דרכים ומחויבות למהפכה אסלאמית אפוקליפטית וגלובלית אנטי-אמריקאית.
* שלילת יצוא המהפכה האסלאמית, כפי שמציין סעיף 154 בחוקת האייתוללה, המחייב "מאבקים צודקים של המדוכאים [איראן וחברים נוספים מן העולם השלישי ב'ציר ההתנגדות'] כנגד היהירים [ארה"ב ובנות-בריתה] בכל פינה בעולם." דוקטרינה זו מעודדת חתרנות וטרור גלובליים ושיתוף-פעולה עם שלוחות טרור, וכן הצגת התנגדות פנימית (באיראן) כבגידה.
* ויתור מפורש וחוקתי על הפלת משטרים סוניים, הכנעת ה"כופר" המערבי, הכרעת "השטן האמריקאי הגדול", והשמדת ישראל כיעדים לאומיים.
* פסילה מפורשת וחוקתית של אפליה, דיכוי ועינוי נשים, מיעוטים דתיים ואתניים, לצד שחרור כל האסירים הפוליטיים, והכרה בלגיטימיות של "התנועה הירוקה" משנת 2009, מחאות 2019, וההתקוממות "זן, זנדגי, אזאדי" (אישה, חיים, חירות) משנת 2022.
* ביטול השם/הזהות של "הרפובליקה האסלאמית" שנוצרה ב-1979, ושיקום השם/הזהות המקוריים "איראן" או "פרס", כדי להדגיש את עליונות לאומית, היסטורית, קדם-אסלאמית ואזרחית על קנאות דתית מבית מדרש האייתוללה – המונחית ע"י ערכי האסלאם מהמאה ה-7 – שרמסה תרבות איראנית בת אלפי-השנים. צעד זה יסיט את האתוס הלאומי מקידוש המוות לעבר מורשת לשונית ותרבותית, כגון מורשתו של כורש הגדול, ואולי גם המהפכה החוקתית החילונית משנת 1905, שהפכה את איראן ממלוכה אבסולוטית למדינה חוקתית.
השורה התחתונה
*הבחנה מציאותית בין מו"מ טקטי של משטר האייתוללה לבין רפורמה אסטרטגית, שורשית ומערכתית מדגישה את העובדה שעקרב אינו יכול להיפרד מעוקצו, ונמר אינו יכול לשנות את חברבורותיו.
*שינוי חברבורות משטר האייתוללה מחייב פירוק הDNA–, עקירת המערכת האקולוגית הרעיונית, ומיטוט עמודי-התווך של המשטר שצוינו לעיל.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
20 יוני 2026,
English edition https://bit.ly/4abNcRf
המו"מ שיזמה ארה"ב עם משטר האייתוללה – הנלחם בארה"ב מאז פברואר 1979 במזה"ת, אפריקה, אמריקה הלטינית ועל אדמת ארה"ב – מתנהל ע"י שליחי הנשיא טראמפ לפי המדיניות המזרח תיכונית המסורתית של ממסד מחלקת המדינה, למרות שהנשיא טראמפ סילק (כבר בכהונתו הראשונה) את ממסד מחלקת המדינה ממרכז הבמה של עיצוב מדיניות החוץ האמריקאית.
מדיניות מחלקת המדינה במזה"ת – כמו ההסכם הנוכחי עם איראן – מונחית על ידי שיקולים קצרי-טווח המבוססים על הכלה ואי-עמידה בלחצי-פנים וחוץ, ולא על שיקולים ארוכי-טווח שהם תנאי לשדרוג יציבות אזורית ועולמית. לכן, ההסכם (שעדין אינו סופי!) מחריף אי-יציבות אזורית וגלובלית; מכרסם בכוח ההרתעה של ארה"ב; מעניק רוח-גבית לגורמים אנטי-אמריקאיים (המתנהלים באורך-רוח ובראייה היסטורית); מעצים רודנים אכזריים (כגון משטר האייתוללה); מקצין את האיום על יציבות משטרים ערביים סונים פרו-אמריקאיים, ודוחף אותם לזרועות סין ורוסיה; מעניק רוח-גבית לסין (באוקיינוס השקט, אפריקה ואמריקה הלטינית!), רוסיה (בים הבלטי ובמזרח אירופה) והטרור האסלאמי האנטי-אמריקאי (גם על אדמת ארה"ב); ועלול להפוך את משטר האייתוללה לכוח הגרעיני האפוקליפטי הראשון בהיסטוריה – שתוצאותיו קטסטרופליות.
ממסד מחלקת המדינה בוחן את המזה"ת דרך משקפיים מערביות, ומבסס את מדיניותו במזרח התיכון על ערכים מערביים – הזרים למזה"ת – כגון "הכסף מדבר", מו"מ בתום לב, דו-קיום בשלום, כיבוד זכויות אדם ודמוקרטיה.
התנהלות מחלקת המדינה במזה"ת נמשכת למרות הרקורד הכושל (נא לקרוא בהמשך), וחרף חשיפת מגרעותיה ע"י מאפיינים בני 1,400 השנים של המזה"ת כגון: היעדר דו-קיום בשלום בין-מוסלמי ובין-ערבי; מרכזיות הדת, אידאולוגיה קנאית וציוני דרך היסטוריים (כגון קרב כרבלא בשנת 680 המככב גם ב-2026) המאפילים על שיקולים כספיים ודיפלומטיים; משטרים, מדיניות והסכמים זמניים, הפכפכים ובלתי צפויים; אי-סובלנות אכזרית כלפי ה"כופר", ה"משומד" וכן בין "המאמינים" לבין עצמם; פיצול אלים על רקע דתי ואתני; עליונות הנאמנות השבטית על פני הלאומית.
דוגמאות למדיניות הכושלת של מחלקת המדינה
*מחלקת המדינה (יחד עם ה-CIA ומשרד ההגנה) חיבקה את אייתוללה חומייני ב- 1978/79, התייחסה אליו כלוחם למען חירות בני עמו ו"מהדורה איראנית של גנדי", סללה את דרכו מהגולה בצרפת לשלטון באיראן, ומנעה מצבא איראן לחסום את שובו לאיראן, תוך התעלמות ממרכזיות האידאולוגיה הדתית הקנאית האנטי-אמריקאית של חומייני, ובמקביל תקעה סכין בגב השאה הפרסי, שהיה "השוטר האמריקאי של מפרץ הפרסי". מדיניות ארה"ב היא זו שהזניקה את משטר האייתוללה ממעמד של כוח אסטרטגי משני לכוח מוביל בזירה הבינלאומית וגורם אנטי-אמריקאי מרכזי של טרור, סחר בסמים והלבנת הון, המהווה איום ברור ומיידי על הביטחון הלאומי וביטחון הפנים של ארה"ב. מ-1979 ארה"ב דבקה באופציה הדיפלומטית (מו"מ) כלפי איראן, חרף העובדה שמדיניות זאת היא מנוע מרכזי בשדרוג הפעילות האנטי-אמריקאית של משטר האייתוללה, ומביאה להקצנת ולא התמתנות המשטר.
*מחלקת המדינה ראתה בצדאם חוסיין הפרו-סובייטי בעל ברית עד יום פלישתו לכווית (אוגוסט 1990), כולל שתופי פעולה מודיעיניים, צבאיים וכלכליים, ואף הבהירה לו (ע"י שגרירת ארה"ב לעיראק) שארה"ב ראתה בפלישה אפשרית של עיראק לכווית עניין בין-ערבי (למרות שהפלישה איימה להפיל כל משטר ערבי פרו-אמריקאי). מדיניות זאת הובילה לשתי מלחמות המפרץ.
*מחלקת המדינה ראתה בבשאר אסד מנהיג מתון פוטנציאלי עקב היותו רופא עיניים שעבד בבריטניה, שימש כנשיא "אגודת האינטרנט הסורית", שולט במספר שפות מערביות, נשוי לאשה סורית שגדלה בבריטניה, וכמו מנהיגים רבים במזרח התיכון הכיר את רגישות ארה"ב למלל ערבי מתון (ג'ון קארי נפל לרשת "המתונה" של בשאר אסד בשנת 2000, כפי שנפל לרשת "המתונה" של משטר האייתוללה ב-2015). תשומת לב קטנה הופנתה לאידיאולוגיה האתנית/דתית קנאית של בשאר אסד, שהוכיח עצמו כקצב אכזר אף יותר מאביו, חאפז אסד.
*מחלקת המדינה ראתה ב"צונאמי הערבי" שפרץ ב-2010/11 וממשיך להשתולל ב"רחוב הערבי" עד היום (כפי שמתרחש לפרקים מהמאה ה-7), "אביב ערבי", "מצעד השלום", "מהפכת נעורים ופייסבוק".
*מחלקת המדינה יזמה את המתקפה הצבאית של נאט"ו – בהנהגת ארה"ב – נגד משטר קדאפי (עקב הפרות גסות של זכויות האדם… במלחמתו בטרור האסלאמי), למרות שהרודן הלובי הפך ללוחם נחרץ נגד הטרור האסלאמי והעביר את התשתית הגרעינית של לוב לארה"ב. המתקפה הביאה אמנם לחיסול קדאפי, אבל גם לרצח 4 אמריקאים בקונסוליה של ארה"ב בבנגזי, והפכה את לוב לזירה של טרור אסלאמי אנטי-מערבי מלחמת אזרחים (המשתוללת עד היום) בהשתתפות טורקיה, רוסיה, יוון, מצרים, איחוד האמירויות, סעודיה, קטר, צרפת ואיטליה.
*תשואות מחלקת המדינה לניתוק הצבאי של ארה"ב מאפגניסטן היו מוקדמות מדי, מכיוון שהטרור האסלאמי אינו נכון להינתק מארה"ב, אלא שואף להכריע את "השטן האמריקאי הגדול". בניגוד להלך הרוח במחלקת המדינה, הטרור האסלאמי אינו מונחה-ייאוש כלכלי או מדיני, אלא מונחה אידיאולוגיה אפוקליפטית. לארה"ב הברירה להילחם נגד הטרור האסלאמי בשוחות המזרח התיכון או בשוחות ניו יורק, שיקגו ולוס אנג'לס, כדי למנוע אירועי טרור העלולים להאפיל על ה-11 לספטמבר.
*בשנת 2011 נטשה ארה"ב את הנשיא מובארכ, כאשר הנשיא אובמה נשא נאום באוניברסיטת קהיר, ירק בפרצופו של מובארכ הפרו-אמריקאי והרעיף שבחים על "האחים המוסלמים" האנטי-אמריקאים, המאיימים מאז הקמתם ב-1928 על קיום השלטון המצרי וכל משטר מוסלמי פרו-אמריקאי, ומוגדרים (היום) כארגון טרור ע"י מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות. מדיניות אובמה סללה את דרכם של "האחים" לשלטון במצרים, והחריף את מאמציהם להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.
*ב-2015 השלים הנשיא אובמה את הסכם הגרעין עם משטר האייתוללה, שהעניק למשטר האייתוללה לגיטימציה דיפלומטית חסרת תקדים, מאות מיליארדי דולרים בנכסים שהופשרו ובהקלות בסנקציות, שרובם נועדו לתגבור "משמרות המהפכה", חיזבאללה וארגוני-טרור נוספים, וכן לביסוס אחיזת האייתוללה באמריקה הלטינית, שהיא "הבטן הרכה" של ארה"ב.
השורה התחתונה
*משטרי טרור תמיד נושכים את היד המזינה אותם.
*הסכם הנשיא טראמפ עם איראן – כמו תפישת העולם של מחלקת המדינה – מעוצב דרך עדשות מערביות, ולא מזרח תיכוניות. ההסכם מקריב את המציאות המזרח-תיכונית הבלתי נוחה, המתסכלת, המדממת והבלתי-פתירה-יחסית, על מזבח מציאות חלופית נוחה, שלווה ופתירה-לכאורה, ובכך פוגע קשות באינטרסים של ארה"ב.
*ראוי לארה"ב להפיק לקחים מההיסטוריה על ידי הימנעות מ– ולא חזרה על – טעויות חמורות בעבר.
*כמו הנמר גם משטר האייתוללה אינו משנה חברבורות; רק טקטיקות.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"חדשות מחלקה ראשונה", 27 נובמבר 2025 bit.ly/4rnZMU9
English edition bit.ly/4ioVwQf
כיבוד הסכם הפסקת האש ע"י חמאס – לפי 20 הנקודות של הנשיא טראמפ – מחייב את חמאס לנטוש את חזונו המרכזי, לוותר על בסיס הכוח הצבאי והפוליטי שלו, ולהפסיק להיות חמאס. אבל, כיבוד הסכם הפסקת האש ע"י חמאס – לפי חזון חמאס, החשוב בעיניו יותר מכל בוננזה פיננסית – הוא "שידור חוזר" של כל הפסקות האש הקודמות בעזה.
הפסקת האש הנוכחית היא ה-6 מאז השתלטות חמאס על רצועת עזה ב-2007 (2008, 2012, 2014, 2019 ו-2021). אף הפסקת אש לא גרמה לחמאס – שהוא סניף של "האחים המוסלמים" – לאמץ דו-קיום בשלום, לנהל מו"מ בתום-לב, ולנטוש את חזון "האחים המוסלמים" המחוייב להפלת כל משטר מוסלמי לאומי (מצרים, ירדן, ערב הסעודית, איחוד האמירויות, כווית, בחריין, עומאן, מרוקו, וכו'), להקים חברה מוסלמית עולמית על בסיס האסלאם כדת "הלגיטימית" היחידה "בחסדי האל", להכניע את ה"כופר" המערבי, ולהשמיד את המוצב הקדמי של ארה"ב במזרח התיכון – המדינה "הכופרת" היהודית.
הפסקות האש הקודמות בעזה ממחישות שמו"מ והפסקת אש של חמאס אינם מונחים ע"י ערכים מערביים, אלא ע"י חזון פנאטי ואפוקליפטי. חמאס ממנף את תהליך המו"מ כדי להימנע מהכחדה, להרוויח זמן לשיקום ולשידרוג יכולות טרור, ולהכין את מתקפת הטרור הבאה – ובכל מחיר! – לקידום החזון הפנאטי. לעומת זאת, תפיסת המו"מ והפסקת האש בתרבות המערבית מונחית ע"י חזון של יישוב סכסוכים, שידרוג רמת החיים, קידום פיוס ודו-קיום בשלום. מו"מ מערבי נתפס על ידי חמאס כביטוי לחוסר נחישות וחולשה.
תנאי מוקדם לעקירת חמאס – בנוסף להכחדת התשתיות הצבאיות והפוליטיות – הוא שינוי מבני ותרבותי דרמטי ברצועת עזה וביו"ש: עקירת החינוך לשנאה, דרשות ההסתה של ימי שישי ותקשורת הרעל הרשמית, הפועלים (מאז הקמת הרשות הפלסטינית ב-1993!) כקו-ייצור היעיל ביותר של טרוריסטים פלסטיניים.
חמאס הוא אחת מזרועות התמנון הארסי הממוקם באיראן, ומפעיל את זרועותיו במפרץ הפרסי, רחבי המזה"ת, קרן אפריקה, סודן, צפון ומערב אפריקה, דרום ומרכז אמריקה וארה"ב (כפי שמציינים ה-FBI, המשרד לבטחון פנים ורשויות המודיעין בארה"ב). משטר האייתוללה מתמקד בשיקום ושידרוג יכולות ההגנה האווירית, טילים בליסטים הייפרסונים והגרעין, וממנף את להיטות סין, רוסיה וצפון קוריאה להפגין את עוצמת מערכות הלחימה שלהן ויכולות הביצור התת-קרקעי, למרות כישלונן ביוני 2025. משטר האייתוללה – שהיה גורם מרכזי בהכנות למתקפת חמאס באוקטובר 2023 – מגביר את מעורבותו בזירת הטרור בחצי האי סיני (הנושק לרצועת עזה!), ובמאמץ להפלת המשטר ההאשמי בירדן. הפלת המשטר ההאשמי תפעיל אפקט דומינו וולקני אזורי (חצי האי ערב, מצרים, סוריה, עיראק, ישראל) וגלובלי. משטר האייתוללה הוא גם מוקד מוביל אנטי-אמריקאי של טרור איסלאמי עולמי, סחר סמים (בשיתוף פעולה עם ברוני הסמים וממשלות אנטי-אמריקאיות באמריקה הלטינית), הלבנת הון והפצת מערכות נשק מתקדמות.
תנאי למזער, למנוע ולסיים מלחמות וטרור הוא עקירת מוקד מוביל של טרור ומלחמות: משטר האייתוללה. הימנעות מיוזמה לשינוי משטר באיראן (שחוותה שינוי משטר ב-1953 וב-1978) – תוך דבקות במדיניות בת 47 שנים של מו"מ וסנקציות כלכליות שלא הסיטה את משטר האייתוללה ממסלולו – תביא לעולם את המעצמה הגרעינית, האפוקליפטית והמגלומנית הראשונה בהיסטוריה האנושית, שתגרום לקטסטרופה שתגמד את המחיר הכרוך בשינוי משטר באיראן.
20 הנקודות של הנשיא טראמפ כוללות "נתיב להקמת מדינה פלסטינית". בניגוד למעצבי מדיניות מערביים הפועלים בנחישות להקמת מדינה פלסטינית, מנהיגי ערב מרעיפים על הפלסטינים מלל-מחבק – ביודעם שעל מילים אין משלמים מכס – אך התנהלותם היא אדישה-עד-עוינת כלפי הפלסטינים. מאז 1948 הם נמנעים מצעדים לקידום הקמתה של מדינה פלסטינית. הם מודעים להתנהלות הפלסטינית הבוגדנית הבין-ערבית (בדרך כלל לצד "האחים המוסלמים"), שהפכה אותם לאב-טיפוס של חתרנות, טרור ובוגדנות בין-ערביים. הם משוכנעים שהקמת מדינה פלסטינית, תוסיף דלק, ולא מים, למדורת המזרח התיכון, תהווה גזר דין מוות למשטר ההאשמי, תעניק רוח גבית לטרור, ותהווה בוננזה משמעותית למשטר האייתוללה ול"אחים המוסלמים", המהווים איום ברור ומיידי על כל משטר ערבי מתון-יחסית.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שניה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
29 ספטמבר 2025, bit.ly/470ve2E
English edition bit.ly/4nr3zOg
למרות הצהרות הנשיא טראמפ על סיום המלחמה באיראן, מלחמת משטר האייתוללה במערב "הכופר", "השטן האמריקאי הגדול" והמשטרים הסונים "המשומדים" בעיצומה!
מאז מלחמת-12-הימים ביוני 2025, מקיימת איראן הפסקת אש זמנית, אך ממשיכה במאמציה החתרניים, טרוריסטיים ומלחמתיים כגון: ניסיון שיטתי להפיל את המשטרים הפרו-אמריקאיים בירדן(!), ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין, מצרים ומרוקו; תמיכה בטרור חיזבאללה, חמאס וחות'ים; כרסום במעמד האסטרטגי של ארה"ב באמריקה הלטינית (מאז 1980!) בשיתוף פעולה הדוק עם חיזבאללה, ברוני סמים, ארגוני טרור וכל הממשלות האנטי-אמריקאיות; והרחבת רשת תאי-טרור רדומים על אדמת ארה"ב בשיתוף עם סין ורוסיה (כפי שמציינים ה-FBI, המשרד לביטחון פנים וזרועות המודיעין בארה"ב).
מאז מלחמת-12-הימים, סין, צפון קוריאה ואולי רוסיה מעורבות 24/7 בשיקום יכולות חיל אוויר והגנה אווירית, ויכולות בליסטיות וגרעיניות של איראן. סין מתמקדת ביכולות בליסטיות והגנה אווירית, ומספקת מערכות הנחיית טילים, מעבדי-מיקרו, טילי קרקע-אוויר, רכיבים ויעוץ מדעי, הממומנים על ידי נפט איראני במחיר מוזל. צפון קוריאה מספקת לאיראן סיוע בליסטי וגרעיני, כמו גם ידע בהקמת תשתיות תת-קרקעיות. למרות ההתמקדות במלחמת אוקראינה, רוסיה משתתפת (עד כה, בהיקף מוגבל) – ישירות ודרך בלארוס – בשיקום תשתיות חיל האוויר וההגנה האווירית של איראן.
לארה"ב תפקיד קריטי בנטרול הסכנה האיראנית. אבל עליה להימנע מטעויות גורליות כגון החיבוק של אייתוללה חומייני ב-1978/79 (אותו ראתה ארה"ב כ"מהדורה איראנית של גנדי"), ו-48 שנות משא ומתן עם משטר האייתוללה, שכללו גם סנקציות כלכליות (הפיכות וניתנות לעקיפה!), אך הפכו את משטר האייתוללה מכוח אסטרטגי משני לכוח אזורי וגלובלי מוביל, ומ"השוטר האמריקאי של המפרץ" למוקד המוביל של טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי, סחר בסמים והלבנת הון במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית, שהיא הבטן הרכה של "השטן האמריקאי הגדול".
הישרדות משטר האייתוללה האפוקליפטי והמגלומני מחד, ומטרת טראמפ לסיים מלחמות וטרור מאידך, מהווים דבר והיפוכו. בניגוד לתפישת העולם המערבית, משטר האייתוללה לא מונחה ע"י Money Talks ושיפור רמת החיים, אלא על ידי אסלאם שיעי פנאטי ושורשים היסטוריים (לדוגמא, קרב כרבלה ב-680 לספירה, היעלמות האימאם ה-12 ב-939 לספירה, הפיכת השיעה לדת הרשמית באיראן ב-1501, וכו'), הקובעים את החזון, החוקה, האסטרטגיה, מערכת החינוך והדרשות במסגדים, שהפכו לקו-ייצור יעיל ביותר של שנאה וטרור.
בעוד ארה"ב רואה במשא ומתן עם איראן אמצעי לקידום פיוס ודו-קיום בשלום, משטר האייתוללה רואה במשא ומתן אמצעי להימנע מתבוסה צבאית נוספת, להרוויח זמן, לשקם יכולות צבאיות, ולחדש את המערכה לקידום החזון הפנאטי בן 1,400 שנים.
מאז 1978, משטר האייתוללה ממנף במיומנות את השתוקקות ארה"ב לפתור סכסוכים בדרכי-שלום, גם אם הדבר כרוך בהתעלמות ממציאות מזרח תיכונית מתסכלת. הוא עושה זאת תוך שימוש בטקטיקות אסלאמיות ואיראניות של ניהול משא ומתן עם "כופרים": תאקייה (הטעיה ואקרובטיקה לשונית), קיתמן (חצאי-אמת) וחוד'ה (דיסאינפורמציה).
מאז 1978, ארה"ב אינה מעריכה נכונה את מרכזיות הדת והאידיאולוגיה בקביעת מדיניות משטר האייתוללה, ולכן, מדיניותה מתבססת על משא ומתן דיפלומטי וסנקציות כלכליות, המשדרגות את יכולות איראן, אך לא גורמות למשטר האייתוללה לאמץ דו-קיום בשלום עם השכנות הסוניות, לקיים משא ומתן אמין, ולנטוש אידיאולוגיה פנאטית. לכן, שינוי משטר, שהוא מחולל-מרכזי של מלחמה וטרור בעולם, היא הדרך היחידה למנוע, למזער או לסיים מלחמה וטרור.
הימנעות משינוי משטר האייתוללה תאפשר לו להפוך לכוח גרעיני, שבניגוד לכל המדינות גרעיניות, הוא יהיה המשטר הגרעיני האפוקליפטי הראשון בהיסטוריה האנושית!
שגריר )בדימוס( יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: "יוזמה ישראל-ארה"ב"
14 אוקטובר 2026,
English edition https://bit.ly/3VHZLzf
המו"מ בין ארה"ב לבין משטר האייתוללה מחייב הפקת לקחים ממחזורי המו"מ הנמשכים מ-1978. המו"מ מהווה מנוע מרכזי בשדרוג משטר האייתוללה מגורם גיאו-אסטרטגי מדרגה שנייה לגורם בדרגת-על. אופציית המו"מ אף האיצה את הפיכת איראן מ"השוטר האמריקני של המפרץ" למוקד אנטי-אמריקאי מרכזי של טרור, מלחמות, הפצת סמים והלבנת הון; מנוכחות אסטרטגית במפרץ הפרסי זינקה איראן לנוכחות עולמית ברחבי המזרח התיכון, מרכז אסיה, מזרח וצפון אפריקה, אמריקה הלטינית ועל אדמת ארה"ב.
משטר האייתוללה הפגין כישרון מניפולטיבי (gaslighting)מאז סוף 1978 ותחילת 1979, כאשר אייתוללה ח'ומייני – אז בגלות בנֵוֹפּל־לה־שאטו שבצרפת – הקים צוות של איראנים רהוטים בוגרי אוניברסיטאות מערביות למערכה הסברתית המשלבת מניפולציה וטאקייה, שהתמקדה בשגרירויות ארה"ב בפריז ובטהרן, מחלקת המדינה, ה־CIA , הבית הלבן, והממסד התקשורתי והאקדמי בארה"ב.
המערכה המניפולטיבית הציגה את אייתוללה ח'ומייני כבעל-ברית אנטי־קומוניסטי וחומת מגן מול מוסקבה, המחוייב להימנע מחתרנות במדינות הסוניות השכנות ולא לייצא את המהפכה האסלאמית. הוא הוצג כמנהיג רוחני השקוע בהוראת דת וברווחה וזכויות אדם של העם האיראני, כולל נשים, נוצרים, בהאים, זורואסטרים ויהודים.
המסרים של ח'ומייני גרמו לארה"ב לנטוש את בעל הברית הנאמן, השאה הפרסי, ולהפעיל לחץ כבד על הצבא האיראני – שהכיר את מהותו וכוונותיו של חומייני – לקבל את שלטון משטר האייתוללה (שניגש מייד, כצפוי, להוצאות להורג של מפקדים בכירים בצבא). המערכה המניפולטיבית מינפה את כמיהת ארה"ב להימנע מעימות צבאי ולהגיע להסכם-עכשיו, לקדם את סוגיית זכויות האדם והדמוקרטיה. ח'ומייני גם מינף את להיטות ארה"ב להבטיח אספקה סדירה של נפט מהמפרץ הפרסי, ולהנות מפוטנציאל שיתוף הפעולה הכלכלי עם איראן, תוך התעלמות מהתפקיד המרכזי של היסטוריה, דת ואידאולוגיה קנאיות – הרבה יותר משיקולים פיננסים ודיפלומטים – בעיצוב החזון, האסטרטגיה ומדיניות חוץ ופנים של משטר האייתוללה.
הצלחת המערכה המשולבת של מניפולציה וטאקייה גרמה לארה"ב להתעלם מאזהרות הצבא האיראני בדבר האידאולוגיה השיעית התרייסריונית, הקנאית והאפוקליפטית – אידאולוגיה שאינה נתונה למו"מ, ומחייבת את ייצוא המהפכה האסלאמית, את הפלת כל המשטרים הסוניים, ואת הכנעת המערב ה"כופר", ובמיוחד "השטן האמריקני הגדול".
עד כמה הייתה יעילה המערכה שניהל האייתולה ח'ומייני? עשרה ימים לפני שובו של אייתוללה חומייני לאיראן ב-1 לפברואר 1979 אמר הנשיא קרטר למנהיגי העולם שהתכנסו באיי גוואדלופ שח'ומייני "לא יעסוק בייצוא המהפכה האסלאמית… ויהיה שקוע ברכישת טרקטורים ולא טנקים…". שגריר ארצות הברית באיראן, וויליאם סאליבן, טען כי "עם שובו לאיראן מהגלות בצרפת, ח'ומייני יהיה 'מהדורה איראנית של גנדי; סביר שהבחירות יניבו רפובליקה אסלאמית פרו־מערבית…". הרולד סונדרס, סגן מזכיר המדינה לענייני המזה"ת, אמר לוועדת המשנה לענייני המזה"ת בסנאט כי אינו צופה שגישה אנטי־אמריקאית תפגע ביחסי ארה"ב עם משטר האייתוללה…"
ב־2026, משטר האייתוללה משכלל את טקטיקת המניפולציה והטקייה, ומפגין יכולות יוצאות דופן במו"מ עם ארה"ב, בסיוע — מכוון או בלתי־מכוון — של "המועצה הלאומית האיראנית־אמריקנית" (NIAC) ושל "מכון קווינסי" הבדלני והפרו־אייתוללה, הממומן בעיקר על ידי ג'ורג' סורוס ומשפחת קוץ' הבדלנית, ובמיוחד במעורבות של טריטה פרסי, יליד איראן, שהיה ממייסדי ה־ NIAC ונשיאו לשעבר, וממייסדי "מכון קווינסי" וסגן הנשיא של המכון. ה־NIAC ו"מכון קווינסי" מקדמים באופן שיטתי יעדים אסטרטגיים מרכזיים של משטר האייתוללה: שכנוע הממסד הוושינגטוני להמעיט בחשיבות האידאולוגיה הקנאית והאפוקליפטית של האייתוללה, להמשיך במו"מ, ולהימנע מסנקציות חריפות וממתקפה צבאית. שני גופים אלה תורמים להנצחת משטר האייתוללה; ובכך מחריפים את אי־היציבות האזורית והעולמית, ומחמירים את דיכוי האוכלוסייה האיראנית, ובמיוחד נשים ומיעוטים אתניים ודתיים.
האם ארצות הברית נחושה לחזור על – או להימנע מ- הטעויות הקריטיות של 48 השנים האחרונות?
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823
*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;
*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;
*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;
*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.
"מידה" https://bit.ly/3mRILTa
English edition https://bit.ly/3nRXqNv
אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.
לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.
אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.
ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי
הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.
לפי "חוק השגרירות בירושלים":
"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….
"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….
"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….
"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."
ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"
המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).
דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.
על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק; ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).
ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב
הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.
בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.
לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב. לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.
הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים
ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.
ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.
ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.
ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.
ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.
בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן! כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.
"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).
ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.
טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, “מחשבה שנייה: יוזמה אמריקאית–ישראלית”
30 מרץ 2026
bit.ly/414qrJU English edition
מורשת חג הפסח הטביעה חותם עמוק על המתיישבים הראשונים (המאה ה-17) והאבות המייסדים (המאה ה-18) של ארצות הברית – ששלטו בנבכי התנ"ך – ועל עיצוב תרבות וחוקת ארה"ב. הנשיא הראשון ומנהיג המרד נגד המלך הבריטי, ג׳ורג׳ וושינגטון, זכה לכינוי “משה האמריקאי”, והנשיא השני, ג׳ון אדאמס, כונה “יהושע האמריקאי".
המתיישבים הראשונים, שהגיעו מבריטניה והולנד, ראו עצמם כ“העם הנבחר המודרני" שיצא מ“מצרים המודרנית”, השתחרר מעולו של המלך ג'יימס הראשון ("פרעה המודרני"), חווה את “יציאת מצרים המודרנית” ואת “קריעת ים סוף המודרנית” (8 שבועות ההפלגה באוקיינוס האטלנטי), והפליג ל“ישראל החדשה”, “כנען החדשה” ו“הארץ המובטחת המודרנית”.
המתיישבים הראשונים והאבות המייסדים הושפעו ע"י פילוסופים בריטים וצרפתים, אך גם מתפיסת החירות של מורשת משה רבנו וחג הפסח. הדבר בא לידי ביטוי ב"פעמון החירות" – ציון דרך היסטורי בארה"ב – עליו מופיע הפסוק "וקראתם דרור לארץ ולכל יושביה" ומקור הפסוק (ספר ויקרא פרק כ״ה, פסוק 10) שהוא ליבת מוסד היובל, המהווה את אב-טיפוס תנ"כי של רעיון החירות. מורשת משה רבנו השפיעה גם על עיצוב חוקת ארה"ב (1787)וזכויות האדם (10 תיקוני החוקה הראשונים מ-1791). התנ״ך – ובמיוחד ספר דברים – צוטט ע"י האבות המייסדים בתדירות רבה יותר מכל פילוסוף אירופי.
מקור המונח “שיטת הממשל הפדרלית” הוא המילה הלטינית foedus שמשמעותה “ברית ואמנה ייחודיים”. האבות המייסדים ראו עצמם כ“עם הברית המודרני", וראו באמנה שהשתית משה רבנו ב-40 שנות המסע ממצרים לארץ הישראל מקור השראה לשיטה הפוליטית שהונהגה בארה"ב.
האב המייסד החילוני, בנג'מין פרנקלין, התייחס במפורש לספר שמותבדיוניו על מנהיגות אזרחית וסדר ציבורי. במהלך ועידת החוקה הזכיר פרנקלין את עצת יתרו למשה בשמות י״ח, פסוק 21, שעל בסיסה עוצב מבנה שלטון של שלוש רשויות, הפרדת סמכויות וסמכויותיהם של 12 נשיאי/ראשי השבטים. משה שימש השראה לרשות המבצעת, אהרון – לרשות השופטת, 70 הזקנים – לרשות המחוקקת ונשיאי השבטים – למושלי המדינות.
בשנת 1776 הציעו בנג'מין פרנקלין ותומס ג׳פרסון (הנשיא השלישי של ארה"ב) שהחותם הרשמי של ארצות הברית יהיה מבוסס על מורשת פסח: משה אוחז במטה ומרכבות פרעה טובעות בים, ובני ישראל צועדים בעקבות עמוד ענן ועמוד אש. הכתובת המוצעת הייתה: “מרד בעריץ הוא ציות לאלוהים.” החותם שנבחר מבליט את הנשר ומעליו 13 כוכבים של 13 המדינות הראשונות של ארה"ב, המסודרים בצורת מגן דוד.
האב המייסד תומאס פֵיין – שהיה אחראי לגיוס תמיכת הרוב ביוזמת וושינגטון למרוד בשלטון הבריטי – טען בסיפרו בן 47 העמודים “Common Sense” – שכונה “מלט המהפכה” – שהתנ״ך הוא כתב אשמה משכנע נגד המלוכה.
התנועה לביטול העבדות (Abolitionist Movement), ובמיוחד הנשיא אברהם לינקולן ולוחם החירות פרדריק דאגלאס, הושפעו עמוקות ממורשת יציאת מצרים ומדמותו של משה. הארייט טאבמן, ממנהיגי הברחת עבדים ממדינות הדרום למדינות הצפון, כונתה Mama Moses, וכותרת המאבק של מרטין לותר קינג הייתה “שלח את עמי”, אותו הידהדו לפניו הזמרים פול רובסון ולואי ארמסטרונג.
משה רבנו הפך (גם היום) לסמל החוק והחירות בשיח הפוליטי האמריקאי – דמות מופת המשלבת חוק מוסרי, נחישות והתנגדות לעריצות.
אולם מליאת בית הנבחרים, אולמות בית המשפט העליון ואולם הקריאה המרכזי בספריית הקונגרס מציגים פסלים ותבליטים של משה ועשרת הדיברות. למעלה מ-200 אנדרטאות של לוחות הברית מוצבות באתרים מרכזיים בארה"ב.
ב-28 ביוני 2005 קבע נשיא בית המשפט העליון, ויליאם רנקוויסט, שייצג את דעת הרוב, כי לעשרת הדיברות יש משמעות היסטורית ייחודית בתרבות ובמשפט האמריקאי, ולכן מותר להציבם באתרים רשמיים (כגון מדשאת בניין הקפיטול בטקסס). הוא הדגיש כי לעשרת הדיברות “משמעות היסטורית בלתי ניתנת להכחשה” החורגת מהמימד הדתי. הוא הוסיף: “מאז 1935 ניצב משה, אוחז בשני לוחות שעליהם חקוקים קטעים מן הדיברות, כתובים בעברית, לצד מחוקקים היסטוריים נוספים בבית המשפט העליון…. פסל גדול של משה עם עשרת הדיברות בבניין ג׳פרסון של ספריית הקונגרס. מדליון לוחות ועשרת הדיברות מעטר את רצפת ארכיון המדינה…. במשרד המשפטים פסל שכותרתו ‘רוח החוק’ מציג את שני לוחות הברית. מול בניין רונלד רייגן בוושינגטון ניצב פסל הכולל את תבליט עשרת הדיברות, ובחזית בית המשפט הפדרלי פסל בגובה 24 רגל המציג את עשרת הדיברות. פניו של משה מתנוססים גם באולם מליאת בית הנבחרים… משה היה מחוקק ומנהיג דתי, ועשרת הדיברות נושאים משמעות היסטורית שאין עליה עוררין…”
חג חירות עתיר אחדות ומצומצם אבדות
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS
English edition https://bit.ly/3hNd0Y6
ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.
הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.
לדוגמא:
*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".
*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.
*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.
*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."
כפי שהיא מוצאת לנכון….
*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.
*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.
*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).
*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.
*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.
*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.
המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.
בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.
על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
9 באוקטובר 2026
English edition https://bit.ly/3VYYvYt
ב-10 באפריל 2006 נשא מועמר קדאפי נאום בטימבוקטו, מאלי: "50 מיליון מוסלמים הנמצאים באירופה יהפכו אותה ליבשת מוסלמית בתוך כמה עשורים… אללה יעניק לאסלאם ניצחון ללא חרבות, ללא רובים…"
משמעויות ההגירה בעיני המערב והאסלאם שונות זו מזו באופן יסודי – אידיאולוגית, דתית, משפטית, חברתית, כלכלית, טקטית ואסטרטגית. תפישת המערב מונחית ע"י עקרונות חילוניים, מוסריים, משפטיים וחברתיים-כלכליים, ומתמקדת בזכויות, גבולות, שווקי עבודה והגנה הומניטרית מכוח המשפט הבינלאומי. לעומת זאת, תפישת האסלאם את מוסד ההגירה (הִיגְ'רָה) היא דוקטרינרית, תיאולוגית, אידיאולוגית ואסטרטגית, ומושרשת במורשת הנביא מוחמד והקוראן בת 1,400 שנים. למעשה, ההיג'רה מציינת את תחילת מנין השנים המוסלמי (היג'רי).
פרופ' קלי מ. גרינהיל, מדעי המדינה ב-MIT ובאוניברסיטת טאפטס, מחברת הספר Weapons of Mass Migration (הוצאת אוניברסיטת קורנל, 2016), תיעדה את השיטה של קדאפי וארדואן להפחיד את מערב אירופה באיום של הגירה אסלאמית מכוונת.
דוקטרינת ההיג'רה
דוקטרינת ההיג'רה מתייחסת להגירת הנביא מוחמד ממכה לחבש ומדינה כהחלטה אלוהית וצעד אסטרטגי שנועדו להתארגן מחדש, להרחיב את בסיס העוצמה של מוחמד והאסלאם למען אללה, ולהכשיר את הקרקע לג'יהאד-מזוין.
הקוראן והחדית' (תיעוד מעשיו ואמירותיו של מוחמד) מציגים את ההיג'רה כאב-טיפוס של ג'יהאד לא-אלים "למען אללה", כשההגירה והלחימה משולבות כמעשי פולחן משלימים במצוות אללה. ההיג'רה הייתה שלב מקדים של הג'יהאד ורכיב מרכזי ומתמשך בו להכנעת אויבים.
מבחינה לשונית ודתית, הקוראן משלב אמונה-הגירה-לחימה. למשל, לפי הקוראן 8:74: "אלה שהאמינו, נדדו [היגרו], ולחמו למען אללה… הם המאמינים האמיתיים". ההיג'רה אינה רק מעבר מקום, אלא מאבק אסטרטגי בעל משמעות רוחנית למען אללה.
ציוני דרך של ההיג'רה
*בשנת 615 היגר הנביא מוחמד לאתיופיה ובשנת 622 למדינה, וכך ביסס את התקדים האסלאמי של היג'רה (הגירה) – מהלך המקדם את ניצחון "בית האסלאם" על "בית הכופרים". ההיג'רה של מוחמד נועדה להיחלץ מתבוסה מול שבט קורייש הלא-מוסלמי במכה,הקמת בסיס אסטרטגי חלופי ושדרוג יכולות לקראת הכנעת שבט קורייש. ההשתלטות על מכה בשנת 630 הכשירה את הקרקע לכיבושים צבאיים נרחבים ולאסלאמיזציה אזורית ועולמית. סורות 4:97-100 ו-8:72-75 בקוראן הן המקור המרכזי בסוגיית ההיג'רה, המכיר בתפקידה היסודי בעיצוב האסטרטגיה והטקטיקה האסלאמיות.
*בשנת 670 היגרו לוחמים מוסלמים ומשפחותיהם/שבטיהם לאמצאר (עיירות/מחנות צבא), כגון בצרה, כופה, פוסטאט וקיירואן, שנועדו לשמש בסיס לערביזציה/אסלאמיזציה רחבת היקף של שטחים כבושים בחצי האי ערב ובמזרח התיכון כולו, במצרים, ובהמשך גם בצפון אפריקה ועד דרום ספרד. במאה ה-11 היגרו שבטים טורקמנים לאנטוליה והפכו בהדרגה את האזור מיווני-נוצרי לטורקי-מוסלמי. במאות ה-14 עד ה-16 הסתייעה ההתפשטות העות'מאנית/אסלאמית בהגירה מבצעית אל הבלקן, ובכלל זה בולגריה, סרביה, יוון, דרום קרואטיה, אלבניה ובוסניה-הרצגובינה. בשנת 1804 הוביל עות'מאן דן פודיו היג'רה במערב אפריקה, לפני שניהל את ג'יהאד סוקוטו בשטחן של ניגריה וקמרון של ימינו.
*במאות ה-20 וה-21 הציגו אנשי רוח אסלאמים את מושג ההיג'רה כמתודולוגיית טרור מהפכנית. למשל סייד קוטב, האידיאולוג הרדיקלי/טרוריסטי המוביל של "האחים המוסלמים" בשנות ה-50' וה-60', ושוכרי מוסטפא, מייסדה ומנהיגה של הקבוצה האסלאמית "תכפיר ואל-היג'רה" בשנות ה-60' וה-70'. כמו כן, אל-קאעידה ודאע"ש השתמשו במושג ההיג'רה כדי למשוך לוחמים זרים לאזורים שמחוץ לשליטת המדינה, כמו אזורי הגבול האפגניים-פקיסטניים בשנות ה-80' וה-90', ומזרח סוריה ומערב עיראק ב-2014.
השורה התחתונה
*בעוד שהפרשנות המערבית להגירה שואפת לשלב מהגרים מוסלמים, הפרשנות האסלאמית להיג'רה שואפת להשתלט על ה"כופר" המערבי.
*הפרשנות המערבית והפרשנות האסלאמית להגירה מהוות דבר והיפוכו.
*מודעות להבדל התהומי בין שתי הפרשנויות חיונית לדמוקרטיות המערביות כדי להימנע מתוצאות קטלניות.
