"חדשות מחלקה ראשונה", 8 ינואר 2023, https://bit.ly/3Gs3Bkv
English edition https://bit.ly/3j7byUV
מזכיר המדינה טוני בלינקן – המעצב המוביל של מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן – משוכנע שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תקדם את השלום, תצמצם את אי-יציבות המזרח התיכון ותתרום לאינטרס ארה"ב.
*אבל – כמו במדיניותו כלפי משטר האייתולות באיראן – בלינקן ממעיט במשמעות ההתנהלות הפלסטינית פורעת-החוק כלפי מצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית, העריצות, השחיתות, החינוך לשנאה וההסתה לטרור המאפיינים את הרשות הפלסטינית, והשלכת גורמים אלו על אופיה האלים הצפוי של מדינה פלסטינית, והשפעתו על קיום המשטרים הערבים הפרו-אמריקאים כגון ירדן ושכנותיה בחצי האי ערב.
*בניגוד לבלינקן, הערבים מעניקים משקל ראוי להתנהלות הטרוריסטית הפלסטינית במישור הבינערבי – כפי שהם מעניקים להתנהלות הטרוריסטית של משטר האייתולות – ולכן הם משוכנעים שמדינה פלסטינית תהיה דומה יותר לסוריה, עיראק, תימן ולוב הבלתי-נשלטות והטרוריסטיות מאשר למדינות ערביות המתונות. לכן, הערבים מגבילים את תמיכתם בפלסטינים למלל מחבק במקביל למעש אדיש-עד-שלילי.
*בניגוד לתפישת העולם של בלינקן, מדינות ערב לא הפעילו מעולם שריר-צבאי (ובקושי שריר פיננסי ומדיני) למען הפלסטינים, ולא פתחו במערכה צבאית נגד ישראל עקב הסוגייה הפלסטינית.
*בניגוד לבלינקן, הערבים ערים לנטייה הפלסטינית – כמו גם האייתולות באיראן והמוג'אהידין באפגניסטן – לנשוך את היד המסייעת להם, כפי שחשו מצרים בשנות ה-50', סוריה בשנות ה-60', ירדן ב-1970-1968, לבנון ב-1982-1970 וכווית ב-1990. ישראל חשה זאת על בשרה אחרי המחוות הדרמטיות ב-1993 (אוסלו) ו-2005 (התנתקות).
*בניגוד לבלינקן הרואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי במזרח התיכון, הערבים מבהירים במעשיהם (גם אם לא במלל) שהסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, לא בבת-עין ערבית ולא מוקד זעזועים אזוריים.
*בניגוד למדיניות בלינקן, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן לא ראו בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להסכמי שלום עם ישראל. גם סעודיה – המנוע המרכזי מאחורי "הסכמי אברהם" – לא מאפשרת לסוגייה הפלסטינית לשבש את קשריה חסרי-התקדים עם ישראל.
*בניגוד לתפישת העולם של בלינקן, סדר העדיפויות הערבי אינו מדגיש את הסוגייה הפלסטינית, אלא אינטרסים ערבים כגון העמידה בפני איומים קטלניים של משטר האייתולות וטרור "האחים המוסלמים", כח ההרתעה הצבאי של ישראל ויכולותיה הטכנולוגיות הביטחוניות והאזרחיות ותרומתן לביטחון וכלכלת מדינות ערב הסוניות.
*בניגוד לכישלון שיטתי של כל תכניות השלום של בלינקן וקודמיו במחלקת המדינה והבית הלבן (להוציא את "הסכמי אברהם" המנוגדים להתנהלות מחלקת המדינה) – שהתמקדו בסוגייה הפלסטינית – ששת הסכמי השלום נחתמו מכיוון שהתמקדו באינטרסים הערביים, עקפו את הסוגייה הפלסטינית ושללו מהפלסטינים את יכולת הווטו.
*בניגוד לבלינקן המאמין שהפלסטינים – וכך גם לגבי האייתולות – עשויים לקיים הסכמים ולאמץ דו-קיום בשלום, הערבים רואים בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-טובה.
*בניגוד לבלינקן המעוגן בהווה ובעתיד ומקל ראש בעבר, הערבים מעניקים משקל רב למסורת ארוכת-השנים של יחסים קרובים של הפלסטינים עם ישויות פורעות-חוק כגון גרמניה הנאצית, ברה"מ והגוש הסובייטי, משטר האייתולות, צדאם חוסיין, קובה, וונצואלה, צפון קוריאה, "האחים המוסלמים", וארגוני טרור באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית.
*בלינקן לוחץ על ישראל להקריב את מציאות המזרח התיכון והניסיון הערבי המורכבים, עקובי-דם ומתסכלים על מזבח הרהורי-לב הפשוטים לקליטה ושלווים.
*בלינקן לוחץ על ישראל להתנהל לפי המלל – ולא המעש – הערבי בהקשר הפלסטיני.
*בלינקן מנסה לשכנע את ישראל להתעלם מ-120 שנות טרור, חינוך לשנאה והסתה פלסטינים, כמו גם מאמנות הפת"ח ואש"פ (שבאו לעולם לפני 1967!) ולפעול כאילו הפלסטינים מתמקדים בגודלה – ולא בחיסולה – של ישראל.
*בניגוד לבלינקן הפורש בפני מנהיגים פלסטינים "שטיח אדום", הערבים פורשים בפניהם "מרבד מרוט".
*מדיניות מחלקת המדינה, המיוצגת על ידי בלינקן, נכשלה באופן שיטתי במזרח התיכון. לדוגמא, תקיעת סכין בגב השאה הפרסי והענקת רוח גבית לשלטון האייתולות; התייחסות לצדאם חוסיין כ"אויבו של אויבי הוא ידיד" עד יום הפלישה לכווית; סלילת הדרך להענקת פרס נובל לשלום לערפאת; הפלת משטר קדאפי שהפכה את לוב למוקד טרור אסלאמי עולמי וזירת מלחמות אזרחים; קבלת פני ה"צונאמי הערבי" – המזעזע את המזרח התיכון מ-2010 – כאילו היה "אביב ערבי"; התנגדות נחרצת להקמת המדינה היהודית, והפעלת לחץ כבד לנסיגת ישראל ל"קווי 1947"; ועוד.
*האם מזכיר המדינה בלינקן יתאים את מדיניותו למציאות המזרח תיכונית, או ימשיך במדיניות המנותקת מהמזרח התיכון? המשך המדיניות הנוכחית יוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, יקצין את האיומים הקטלניים על כל מנהיגי ערב הפרו-אמריקאים, ויחמיר את הפגיעה באינטרסים הכלכליים והביטחוניים של ארה"ב ובסיכוי לשלום.
