תובנות מערביות מקובלות מתרסקות במזרח התיכון

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה"
"מעריב", 21 פברואר 2024, bit.ly/4bKMrgS

English edition bit.ly/3uqh4aO

פרופ' ברנרד לואיס, שהיה בר סמכא בסוגיות האסלאם והמזרח התיכון, הציג מרכיב קריטי של המזרח התיכון: "אם לוחמי האסלאם לוחמים למען האלהים, הרי יריביהם לוחמים נגד האלהים…. לפי תפישת העולם האסלאמית העולם מתחלק בין 'בית המאמינים באסלאם' לבין 'בית הכופרים באסלאם'…. וחובת המוסלמים להביא את 'הכופרים' להכרה באסלאם…. המאבק הזה מתקיים מאז הופעת האסלאם במאה ה-7…. ארה"ב הפכה לאויב המר מכולם, ביטוי הרוע והיריב השטני של הטוב… של האסלאם…."

אבל, התובנה המקובלת במערב, מתעלמת ממציאות מזרח תיכונית בת 1,400 שנים, בלתי-סובלנית כלפי "כופרים" (המערב) ו"משומדים" (סונים מול שיעים), וולקנית, בלתי-צפויה, אלימה, עריצה, מפוצלת ומתסכלת.  היא גם מתעלמת מעליונות האידיאולוגיה הרדיקלית על פני שיקולים פיננסים, בכל הקשור לעיצוב מדיניות משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", חיזבאללה, חמאס והרשות הפלסטינית, כפי שמתועד במערכות החינוך, דרשות המסגדים, החוקות והאמנות שלהם. 

התובנה המקובלת במערב היא שהטרור המזרח תיכוני הוא מונחה-ייאוש, ולכן מחוות עתק פיננסיות עשויות לשכנע מנהיגים רדיקלים לאמץ דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם וקיום הסכמים, ולזנוח אידיאולוגיות פנאטיות. אבל, הטרור האסלאמי אינו מונחה-ייאוש, אלא מונחה-חזון מגלומני של האסלאם כדת הלגיטימית היחידה, ובחסדי האל, שנועדה להכניע "כופרים" ו"משומדים" באמצעי שלום או מלחמה.

פייסנות המערב כלפי הטרור האסלאמי והפלסטיני מתעלמת מהעובדה שטרוריסטים נושכים את היד המזינה אותם, כפי שעשו המוג'אהידין (שנעזרו בארה"ב בניצחון על ברה"מ ואחר כך השתתפו ב-9/11), משטר האייתולות (שנעזר בארה"ב בהשתלטות על איראן ואחר כך הפך למוקד מוביל של טרור אנטי-אמריקאי) וההנהגה הפלסטינית (שקיבלה בסיסי פעולה במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית ואחר כך פנתה לחתרנות וטרור נגד המארחים הערביים).

העוינות כלפי "הכופר" המערבי, ובמיוחד "השטן הגדול האמריקאי" מהווה מרכיב מרכזי בדת, חינוך, תרבות ומדינאות אסלאמיים. זו תשתית טרור גלובלי אנטי-אמריקאי, המכה בארה"ב מאז הפירטים הברברים בתחילת המאה ה-19, בלי קשר למדיניות -ארה"ב, כפי שמעיד הטרור האנטי-אמריקאי בתקופת הנשיאים טראמפ, אובמה, בוש הבן, קלינטון, רייגן, ועוד.

9/11 הבהיר את נחישות הטרור האסלאמי להכניע את ארה"ב גם אם היא נחושה להיפרד ממוקדי טרור באפגניסטן, עיראק וברחבי המזרח התיכון. הטרור רואה בהיפרדות ארה"ב בריחה וביטוי לחולשה, ולכן מעצים את הטרור גם על אדמת ארה"ב וגבולה עם מקסיקו, בשיתוף פעולה עם ברוני סמים וארגוני טרור באמריקה הלטינית.

על הפער הבלתי-ניתן לגישור בין התובנות המערביות לבין מציאות המזרח התיכון אפשר ללמוד מהדוגמאות הבאות: המערב רואה בהסכם שלום את תום המלחמה, לעומת האסלאם הרואה בהסכם עם "כופרים" אתנחתא לקראת חידוש המלחמה בתנאים משופרים; המערב מאמין במו"מ של תן-וקח, לעומת האסלאם המאמין בהכנעת היריב; המערב מעניק משקל רב למלל הערבי, השונה מאד בדרך כלל מהמעש הערבי; המערב מתייחס לסכסוך ערב-ישראל כ"סכסוך המזרח תיכוני", אבל רק 35,000 (0.3%) מתוך 11 מיליון חללי מלחמה מוסלמים מאז 1948 נהרגו במלחמות ישראל; בניגוד לתובנה המערבית, אף מלחמה בין ישראל לערבים לא פרצה עקב הסוגייה הפלסטינית, אף מדינה ערבית לא סייעה לפלסטינים במלחמותיהם בישראל, ואף משבר אזורי מזרח תיכוני לא נגרם עקב הסוגייה הפלסטינית.

פרופ' אלי כדורי מאוניברסיטת לונדון, שהיה היסטוריון מוביל של המזרח התיכון, טען שהניסיון לממש תובנות מערביות במציאות המזרח תיכונית שקול לניסיון לכפות על נחלים לזרום מהים לראש ההר.   

ארה"ב-ישראל מחלקת המדינה
ארה"ב-ישראל מחלקת המדינה

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 8 פברואר 2024, bit.ly/49miTF3

English edition bit.ly/3SoVuLR

מחלקת המדינה מנסה בשיטתיות – בכיכובם של מזכיר המדינה בלינקן והיועץ לביטחון לאומי סאליבן – לפייס את משטר האייתולות באמצעות מחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, כדי לקדם את זכויות האדם והדמוקרטיה באיראן ולשכנע את האייתולות להסכים לדו-קיום בשלום עם שכנותיה הסוניות.

כדי לקדם את מדיניותה, מתעלמת מחלקת המדינה מהתנהלות האייתולות מאז השתלטותם על איראן בפברואר 1979, וגם ממרכזיות החזון והאידיאולוגיה של האייתולות.  מחלקת המדינה סבורה שכמו המערב, גם האייתולות ישעבדו את האידיאולוגיה לשיקולים פיננסים.

אבל, כצפוי, האייתולות אינם מניחים לשיקולים פיננסים להאפיל על חזון דתי פנאטי ומגלומני בן 1,400 שנים, אלא ממנפים את המחוות הדרמטיות של ארה"ב – כולל מיליארדי דולרים – כדי לקדם את שאיפתם להשפיל ולהכניע את "השטן הגדול האמריקאי", ומשדרגים את פעילותם האנטי-אמריקאית בתחומי הטרור, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות לחימה מתקדמות ברחבי העולם, עם דגש על אמריקה הלטינית מדרום צ'ילה ועד גבול ארה"ב-מקסיקו.

כמיהת מחלקת המדינה להגיע להסכם נוסף עם האייתולות, התגובה הפושרת למתקפות איראן וגרורותיה על מתקנים אמריקאים, התעלמותה מהליבה הטרוריסטית של ה"אחים המוסלמים", והוצאת החות'ים מרשימת ארגוני הטרור, במקביל להפעלת לחץ על מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות, דוחפים מדינות אלו – צבאית ואזרחית – לזרועות רוסיה וסין.

ב-2024 מחלקת המדינה – השוגה בשיטתיות מאז התנגדותה הנחרצת להקמת המדינה היהודית – מגבירה את הלחץ להקמת מדינה פלסטינית שתתנהל (להערכתה…) בדו-קיום בשלום. מחלקת המדינה מקילה ראש בהתנהלות ובחזון הפלסטינים ומבססת את מדיניותה על התבטאויות דיפלומטיות פלסטיניות ותרחישי-עתיד אופטימיים, אך ספקולטיביים.  לעומת זאת, מנהיגי ערב מגבילים את תמיכתם במדינה פלסטינית למלל-מחבק במקביל למעש-אדיש-עד-שלילי. הם מעניקים משקל רב להתנהלות החתרנית והטרוריסטית הפלסטינית במצרים (שנות ה-50'), סוריה (שנות ה-60'), ירדן (1968-70), לבנון (1970-82) וכווית (1990), ומודעים לשיתוף הפעולה עם טרור "האחים המוסלמים", לאופי העריץ, מושחת וטרוריסטי של הרש"פ, מערכת החינוך וההסתה האלימה ברש"פ, והרקורד הגלובלי של ההנהגה הפלסטינית (שיתופי עולה עם גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, משטר האייתולות, צפון קוריאה, ונצואלה, קובה ואימון ארגוני טרור באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית).

הם משוכנעים שההתנהלות הפלסטינית מלמדת שמדינה פלסטינית תחריף את זעזועי המזרח התיכון, תשחק לידי הטרור האסלאמי, איראן, רוסיה וסין, ותסכן את קיומם. הם מבינים שמדינה פלסטינית מערבית לירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי מזרחית לירדן, תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי אזורי ועולמי, תאיים על כל משטרי חצי האי ערב ותעניק רוח גבית לגורמים פורעי-חוק.

ב-2011 היו בלינקן וסאליבן בין יוזמי מתקפת נאט"ו שהפילה את שלטון קדאפי, והפכה את לוב למדינה בלתי-נשלטת, מוקד טרור אסלאמי והברחת סמים באפריקה, אירופה והמזרח התיכון, ובמה למלחמות אזרחים הממשיכות לגעוש במעורבות תורכיה, קטאר, רוסיה, איטליה, מצרים, איחוד האמירויות, סעודיה וצרפת.

מזכיר המדינה בלינקן, והיועץ לביטחון לאומי סאליבן מובילים את מאמצי מחלקת המדינה לשעבד את המציאות הבין-ערבית הוולקנית, הפכפכה, בוגדנית, אלימה, עריצה ובלתי-סובלנית ב-1,400 השנים האחרונות למציאות וירטואלית של ערכים מערביים של דו-קיום בשלום, קיום הסכמים, זכויות אדם ודמוקרטיה. ההתמכרות למזרח תיכון וירטואלי בולטת על רקע התייחסותם לצונאמי ברחוב הערבי (הגועש מ-2011 עד רגע זה) כאילו היה "אביב ערבי", למרות 10 מיליון פליטים, ועל אף העובדה שמאז 1948 נהרגו במזרח התיכון 11 מיליון מוסלמים, מהם 35,000 (0.3%) במלחמות ישראל.

מן הראוי שמחלקת המדינה תטה אוזן לתובנות פרופ' ואטיקיוטיס מאוניברסיטת לונדון, שהיה היסטוריון מוביל של המזרח התיכון: "עימותים בין-ערביים הם מאפיין קבוע של המזרח התיכון…. על מדיניות ארה"ב  להתבסס על המציאות יסודית: יחסים בין-ערביים אינם מתפתחים באופן לינארי, ואינם נעים משלילי לחיובי או מחיובי לשלילי. הם נעים באופן בלתי צפוי ונמצאים לעתים באזורים אפורים…. הסכמים והסדרים מתגבשים על ידי מנהיגים ומשטרים החשופים לחתרנות והתקוממות. מציאות זאת מקשה מאד על הערכת היחסים הבין-ערביים ואת היחסים בין הערבים לבין אלו שאינם ערבים…." Arab and Regional Politics in the Middle East, pp. 77-115).

"היום שאחרי" – לא ערבויות ביטחון ולא כוח זר

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 16 ינואר 2024, bit.ly/41XejKl

English edition  bit.ly/3tIU2eV

רצועת עזה מועדת לטרור, כפי שציין רמטכ"ל ארה"ב, הגנרל ארל ווילר, במסמך שהגיש למזכיר ההגנה ב-29 ליוני 1967.  הרצועה נושקת לחצי האי סיני, המהווה זירה לטרור אסלאמי בהנחיית "האחים המוסלמים", דאע"ש ואיראן.

פוטנציאל הטרור מחייב שליטה ישראלית ביטחונית בלעדית, ולא ערבויות של – או הסכם הגנה עם – ארה"ב, וגם לא כוח בינלאומי, שכמובן לא יחרף נפשו למען ישראל.

ב-1983 פינתה ארה"ב את החיילים שהשתתפו בכוח השלום הרב-לאומי בלבנון, אחרי ש-260 אמריקאים נהרגו בפיצוץ שתי מכוניות תופת של חיזבאללה בשגרירות ארה"ב ומגורי המארינס בביירות.

ערבויות ביטחון והסכם הגנה

הפרופ' מיכלה פומרנץ מהאוניברסיטה העברית מציינת שיישום ערבויות הביטחון של – והסכמי הגנה עם – ארה"ב נקבע רק לפי אינטרס ארה"ב. כמו כן יש בהם עירפול מכוון, היעדר מנגנון הפעלה אוטומטי, הכפפה לחוקת ארה"ב, ודרכי-מילוט המאפשרים אי-מימוש הערבויות והסכם ההגנה. מאפיינים אלו הביאו במקרים רבים לליבוי עימותים.

לדוגמא, בדצמבר 1994 חתמו ארה"ב, בריטניה ורוסיה על "מזכר בודפשט" המבטיח שלמות טריטוריאלית של אוקראינה, ואוסר על רוסיה להפעיל כוח צבאי או כלכלי נגד אוקראינה, חוץ מהגנה עצמית. אוקראינה העבירה לרוסיה את המערך הגרעיני שלה, שהיה השלישי בגודלו בעולם! כיבוש חצי האי קרים וחבל דונבאס על ידי רוסיה, וההרס באוקראינה, ממחישים את אשליית ערבויות הביטחון. 

ב-1954 חתם הנשיא אייזנהאואר על הסכם הגנה עם טייוואן, שבוטל ב-1979 על ידי הנשיא קארטר, בתמיכת הקונגרס, לאור תמיכת סין בארה"ב מול ברה"מ. ארה"ב הכירה ב"סין אחת" וב"טייוואן כחלק מסין". עליונות האינטרס האמריקאי ממחישה שהסכמי הגנה אינם חרוטים בסלע.

בנובמבר 1956 מסר אייזנהאואר לישראל מזכר התחייבות בתמורה לנסיגתה מחצי האי סיני: "לאף מדינה [מצרים] אין זכות למנוע בכוח שיט חופשי במפרץ [סואץ] ובמיצרי [טיראן]…. ארה"ב נכונה לפעול כדי להבטיח שיט חופשי….". ישראל השתכנעה שארה"ב תמנע הפרות מצריות.  אבל, ב-1967 כאשר ישראל הציגה בפני הנשיא ג'ונסון את ההפרות המצריות וההכנות למלחמה בישראל, הבהיר ג'ונסון שמזכר איינהאואר לא אושרר על ידי 2/3 הסנאט, ואין תמיכה בקונגרס למעורבות צבאית של ארה"ב: "אני טקסני גבוה, אבל ללא תמיכת הקונגרס אני נשיא נמוך… והמזכר לא שווה מטבע שחוק של 10 סנטים".  ההפרות המצריות, פינוי משקיפי האו"מ, והיעדר אמינות הערבויות, הביאו למלחמה ב-1967.

הערפול המכוון המאפיין ערבויות ביטחון ניכר גם באמנת נאט"ו (סעיף 5): "מוסכם על המדינות החברות להתייחס למתקפה צבאית על אחת כמתקפה על כולן…. וכל אחת תסייע למדינה המותקפת בכל אמצעי, כפי שתמצא לנכון, כולל כוח מזויין….".

כוח בינלאומי

כוח בינלאומי אינו עומד במבחן הזמן, צבאית ומדינית. הוא מביא לאשליית-ביטחון, מעניק רוח גבית לטרור ורוח נגדית לישראל. כוח בינלאומי בעזה יהיה מטרה לטרור אסלאמי, יפגע ביחסי ישראל ומדינות הכוח הבינלאומי, ויוסיף דלק למדורת האנטישמיות. הוא יחייב את צה"ל לתאם כל פעילות נגד הטרור עם הכוח הבינלאומי, ויהפוך את ישראל ממכפלן עוצמה עבור ארה"ב לנטל ביטחוני.

לדוגמא, ב-1978 הוקם יוניפי"ל כדי לקדם שלום וביטחון, וב-2006 הוגדל כוחו ל-10,000 חיילים, כדי להחזיר את המשילות הלבנונית לדרום, "שיהיה חופשי מנוכחות מזויינת שאיננה של ממשלת לבנון ויוניפי"ל, ולא יאפשר שום פעילות עוינת….". אבל, הרפיסות השורשית של כוח בינלאומי הקלה על השתלטות חיזבאללה על לבנון בכלל, והדרום בפרט, ועל תקיפת אזרחים בישראל, שהביאו למלחמה הנוכחית.

ב-2007 השתלט חמאס על רצועת עזה, והמשקיפים האירופאים ברחו ממעבר רפיח, ובכך הקלו על הזינוק בהברחת הנשק לרצועה.

ב-18 למאי 1967 התפנה כוח האו"מ מעזה וסיני, למרות הפרות בוטות של הצבא המצרי, וסלל את הדרך למלחמה.

השורה התחתונה

ביטחון ישראל מחייב שליטה צבאית ישראלית בלעדית ברצועת עזה, ולא ערבויות ביטחון וכוח בינלאומי, שאינם נשלטים על ידי ישראל, ותורמים לאשליה ביטחונית. לפי פרופ' אלן דאוטי מאוניברסיטת נוטרדאם: "יעילות הערבויות תלויה באינטרס ובנכונות הצד הערב לפעול נגד איומים…. חשש ארה"ב מהשלכה שלילית על היחסים עם מדינות ערב השפיע על אי-תגובה יעילה להפרות מצרים ב-1967…. ערבויות ביטחון הן ברכה מעורפלת….".

ארה"ב - ערבויות

חמאס ופלסטינים: שלובים או נפרדים?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 3 ינואר 2023, bit.ly/41Imdai

English edition  bit.ly/489Wxpq

תפישת העולם המערבית נחושה להפריד בין חמאס לבין האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. אבל היא מנוגדת למציאות המזרח תיכונית, החושפת שילוב ברור בין חמאס לבין רוב הפלסטינים (גם ביו"ש), חברתית, חינוכית, תרבותית, רעיונית ודתית.

המציאות המזרח תיכונית גם מציגה את חמאס כמדינת טרור ולא רק ארגון טרור. לכן, רוב ערביי עזה חגגו בהתלהבות את זוועות ה-7 לאוקטובר, ורואים בטרור אב-טיפוס של גבורה במסגרת מלחמת-קודש לקידום חזון עקירת "הישות הכופרת היהודית".

פוטנציאל הטרור של אוכלוסיית עזה הודגש עוד ב-29 ליוני 1967, במסמך של הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל ארל ווילר, שהוגש למזכיר ההגנה האמריקאי, רוברט מקנאמארה. המסמך הציג את מפת גבולות הביטחון המינימלי של ישראל, שכללה את רמת הגולן, רכסי יו"ש, רצועת החוף מאילת לשארם א-שייך ו… רצועת עזה: "[רצועת עזה] מהווה מובלעת של חתרנות וטרור, ושליטה בה תקנה לישראל יתרון צבאי…. עזה מהווה אתר אמונים של הטרור הפלסטיני….. שליטת ישראל ברצועת עזה תצמצם את איום הטרור ב-80%…."

פוטנציאל הטרור של ערביי עזה ממונף מ-1947 על ידי "האחים המוסלמים", שהוא ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם, שהקים את חמאס ב-1988. עזה הייתה בין חמישה הסניפים שהוקמו על ידי "האחים המוסלמים" בתחום המנדט הבריטי (חיפה, יפו, שכם, ירושלים ועזה). הסניף העזתי היה צמוד למרכז "האחים המוסלמים" במצרים, ופעל בעיקר בקרב המעמד הבינוני. אבל, משנות ה-90' הרחיב חמאס את פעילותו בקרב ערביי עזה והפך לגורם מרכזי בזירה החברתית, רעיונית ודתית.

הזדהות ערביי עזה עם "האחים המוסלמים" וחמאס גדלה בהדרגה מאז החתימה על הסכם אוסלו ב-1993, בעקבות החלטת ערפאת ומחמוד עבאס להקים את מערכת החינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), ההסתה במסגדים והאדרת הטרור. בתחילה הביאה הנחלת הטרור לשדרוג מעמד הרשות הפלסטינית, אך  עד מהרה הזניקה את התמיכה בחמאס, שהפך לחלק בלתי-נפרד מהתרבות העזתית ומודל-לחיקוי עבור רוב הנוער הפלסטיני.

מודעות הרשות הפלסטינית להזדהות הגוברת עם חמאס – ולהפיכת חמאס מארגון טרור למדינת טרור בעזה (תחילה) – גרמה להחלטת הרשות הפלסטינית להימנע מקיום בחירות מאז 2005 מחשש  לניצחון סוחף של חמאס. תגובת ערביי עזה לטבח ופרעות ה-7 לאוקטובר הבהירה שהחמאס הוא אכן בשר מבשרה של האוכלוסייה העזתית, ושיוקרת חמאס הרקיעה שחקים בעזה וביו"ש.

כדי להקל על גיבוש הצעות לפתרון סכסוכים, המערב מעדיף ליצור מציאות אלטרנטיבית, אופטימית, צפויה ונוחה יותר ממציאות המזרח תיכונית – בת 1,400 השנים – שהיא מתסכלת, אלימה, בלתי-צפויה ובלתי-נוחה. מכאן ההנחה של מעצבי מדיניות מערביים שחמאס וערביי עזה אינם משולבים, אלא נפרדים, תרבותית ורעיונית, ולכן האוכלוסייה היא לכאורה חפה-מפשע ואין לפגוע בה.

אבל, המציאות המזרח תיכונית מתעדת שמהות החמאס מבטאת את הערכים, תפישת העולם והחינוך של רוב ערביי עזה, השולחים את ילדיהם למערכת החינוך של חמאס, למסגדי החמאס ולהתקהלויות ההמוניות המשבחות את טרור חמאס.

בניגוד לתובנה המקובלת במערב, חמאס אינו ארגון טרור כמו "הנתיב הזוהר" בפרו, "הבריגדות האדומות" באיטליה, "הפעולה הישירה" בצרפת, "הכוחות המזויינים המהפכניים" בקולומביה וגם לא דאע"ש בסוריה ועיראק, וארגוני טרור נוספים המייצגים מיעוט וגורמי שוליים במדינותיהם, ומפעילים טרור נגד רוב האוכלוסייה, והממסד הממשלתי, תרבותי, חינוכי ודתי. בניגוד לארגוני טרור אלו חמאס הוא מדינת הטרור של רצועת עזה, חלק בלתי-נפרד של התשתית החינוכית, תרבותית ודתית של עזה, וזוכה להזדהות מצד רוב תושבי הרצועה. חמאס זוכה לתמיכה רחבה יותר מהתמיכה של תושבי סוריה במשטר אסאד, תושבי איראן במשטר האייתולות, ויותר מהתמיכה שזכו סדאם חוסיין בעיראק וקדאפי בלוב.

מדיניות מערבית המתעלמת ממציאות המזרח התיכון – כפי שמאפיין את מדיניות המערב כלפי איראן – אינה מכירה בשילוב בין חמאס ורוב גדול של ערביי רצועת עזה, מנסה לבלום את מתקפת צה"ל, מזרימה אדרנלין לוורידי חמאס, מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי האנטי-מערבי, ומקשה על מלחמת ישראל והמערב בטרור האסלאמי.

טרור איסלאמי
The Ettinger Report logo

רשימת תפוצה

Subscribe for our daily news

וידאו

Play Video

The US diplomatic option toward Iran is self-destructive

The US diplomatic option induced the transformation of Iran from "the American policeman of the Gulf" to “the largest anti-American venomous octopus in the world.”
Play Video

Palestinian state – is it consistent with US interests?

A Palestinian state west of the Jordan River would cause the demise of the pro-US Hashemite regime east of the River, transforming Jordan into a platform of anti-US Islamic terrorism with ripple effects into the Arabian Peninsula, threatening all pro-US, oil producing Arab regimes, a bonanza to US enemies and rivals and a setback to the US.
Play Video

Can/should Israel defy US pressure?

Israel’s defiance of US pressure has been an inherent feature of US-Israel relations since 1948. It has caused short-term frictions, while generating long-term US strategic respect toward Israel, triggering a dramatic enhancement of mutually-beneficial strategic cooperation. Israeli defiance of US pressure spared the US economic and national security setbacks, dealing major blows to enemies and rivals of the US.

פוסטים פופולרים

רשימת תפוצה

הזמינו הרצאות וראיונות

בואו לבקר אותנו ברשתות החברתיות

דמוגרפיה

איראן

כשלון האופציה הדיפלומטית האמריקאית מול איראן

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 24 דצמבר 2023, bit.ly/3TK3Aka

English edition  bit.ly/3tp5fB4

*מחלקת המדינה הביאה לעולם את האופציה הדיפלומטית שסייעה להפוך את איראן מ"השוטר האמריקאי" של המפרץ הפרסי ל"תמנון ארסי אנטי-אמריקאי", שזרועותיו פרושות מהמפרץ הפרסי, דרך אפריקה, עד לאמריקה הלטינית, כולל גבול ארה"ב-מקסיקו – הבטן הרכה והפגיעה של ארה"ב.

*האופציה הדיפלומטית – כולל תגובה רופסת לתקיפה איראנית שיטתית של מתקני ארה"ב באזור המפרץ הפרסי והוצאת החות'ים מרשימת ארגוני הטרור– מחמירה את זעזועי האזור ואת האיום על המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי, מכרסמת בכוח ההרתעה של ארה"ב, מקדמת את מעמד רוסיה, סין ובמיוחד איראן ופוגעת בביטחון ארה"ב.

*האופציה הדיפלומטית הסירה את רוב הסנקציות הכלכליות שהוטלו על איראן, והזניקה את יצוא הנפט האיראני מ-500,000 חביות ליום (בתקופת הסנקציות) ל-2-3 מיליון חביות ליום, ובכך הגדילה את הכנסת איראן בכ-100 מיליארד דולרים, שרובם הופנו לשדרוג מכונת הטרור האנטי-אמריקאית, גם באמריקה הלטינית – החצר האחורית של ארה"ב (כמו גם לחות'ים, חמאס וחיזבאללה).

*האופציה הדיפלומטית מקלה ראש במרכזיות החזון הדתי, פנאטי, אימפריאלי של האייתולות ונחישותם האפוקליפטית לייצא את המהפכה השיעית האנטי-אמריקאית. לכן מחלקת המדינה שוגה באשליות על בוננזה כלכלית ודיפלומטית העשויה להשפיע על האייתולות לקבל דו-קיום בשלום עם השכנים הסונים, לקיים הסכמים, ולזנוח חזון בן 1,400 שנים, המושרש בחוקה, מערכת החינוך, דרשות יום ששי במסגדים, והתקשורת הרשמית באיראן.  

*אבל, כצפוי, המחוות הדרמטיות של ארה"ב הובילו להחרפת טרור האייתולות ונחישותם למוטט כל משטר סוני  ולהכניע את "הכופר" המערבי, ובמיוחד את "השטן הגדול האמריקאי", במקביל להמשך אפליית ודיכוי נשים ומיעוטים דתיים ואתניים באיראן.

*מחלקת המדינה השיקה את האופציה הדיפלומטית ב-1978/79, כאשר תקעה סכין בגב השאה הפרסי והעניקה רוח גבית להדחתו על ידי אייתוללה חומייני, אותו העריכה כמהדורה איראנית של גנדי, שאינו מעוניין לייצא את המהפכה השיעית, מתמקד בטרקטורים ולא בטנקים, אנטי-סובייטי, פרו-מערבי וגורם מייצב באזור.

*מחלקת המדינה נחשפת בערוותה, כאשר ב-2023 משטר האייתולות ממנף את מחוות האופציה הדיפלומטית כדי ללבות מלחמות אזרחים, טרור, הברחת סמים והלבנת הון במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית, שם הוא מהדק את שיתוף הפעולה עם ברוני הסמים של מקסיקו, קולומביה, בוליביה, אקוודור וברזיל, מאמן ארגוני טרור, מהדק את הקשר עם ממשלות אנטי-אמריקאיות (במיוחד ונצואלה, קובה וניקרגואה), מקים אתרי ניסוי של טילים בליסטים, ומספק כטב"מים קטלניים וציוד להקמת מנהרות תת-קרקעיות להברחת סמים וטרוריסטים לארה"ב.

*השורה התחתונה: שיטית בי פעם אחת, התבייש לך; שיטית בי פעמיים, הבושה שלי! אחרי 44 שנים שהאייתולות משטים בארה"ב, ופוגעים קשות במעמדה האסטרטגי של ארה"ב בעולם, הגיע הזמן לבדוק את כדאיות האופציה הדיפלומטית, ולשקול את החלפתה על ידי אופציה של שינוי משטר או אופציה של איום צבאי אמין המרחף מעל ראש האייתולות.

יהודה ושומרון

ישראל-סעודיה ושליטה ישראלית על רכסי יו"ש (סרטון)

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823

*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;

*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;

*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;

*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.

ירושלים

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

חגים יהודיים

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

גולן

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

טרור איסלמי

חמאס ופלסטינים: שלובים או נפרדים?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 3 ינואר 2023, bit.ly/41Imdai

English edition  bit.ly/489Wxpq

תפישת העולם המערבית נחושה להפריד בין חמאס לבין האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. אבל היא מנוגדת למציאות המזרח תיכונית, החושפת שילוב ברור בין חמאס לבין רוב הפלסטינים (גם ביו"ש), חברתית, חינוכית, תרבותית, רעיונית ודתית.

המציאות המזרח תיכונית גם מציגה את חמאס כמדינת טרור ולא רק ארגון טרור. לכן, רוב ערביי עזה חגגו בהתלהבות את זוועות ה-7 לאוקטובר, ורואים בטרור אב-טיפוס של גבורה במסגרת מלחמת-קודש לקידום חזון עקירת "הישות הכופרת היהודית".

פוטנציאל הטרור של אוכלוסיית עזה הודגש עוד ב-29 ליוני 1967, במסמך של הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל ארל ווילר, שהוגש למזכיר ההגנה האמריקאי, רוברט מקנאמארה. המסמך הציג את מפת גבולות הביטחון המינימלי של ישראל, שכללה את רמת הגולן, רכסי יו"ש, רצועת החוף מאילת לשארם א-שייך ו… רצועת עזה: "[רצועת עזה] מהווה מובלעת של חתרנות וטרור, ושליטה בה תקנה לישראל יתרון צבאי…. עזה מהווה אתר אמונים של הטרור הפלסטיני….. שליטת ישראל ברצועת עזה תצמצם את איום הטרור ב-80%…."

פוטנציאל הטרור של ערביי עזה ממונף מ-1947 על ידי "האחים המוסלמים", שהוא ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם, שהקים את חמאס ב-1988. עזה הייתה בין חמישה הסניפים שהוקמו על ידי "האחים המוסלמים" בתחום המנדט הבריטי (חיפה, יפו, שכם, ירושלים ועזה). הסניף העזתי היה צמוד למרכז "האחים המוסלמים" במצרים, ופעל בעיקר בקרב המעמד הבינוני. אבל, משנות ה-90' הרחיב חמאס את פעילותו בקרב ערביי עזה והפך לגורם מרכזי בזירה החברתית, רעיונית ודתית.

הזדהות ערביי עזה עם "האחים המוסלמים" וחמאס גדלה בהדרגה מאז החתימה על הסכם אוסלו ב-1993, בעקבות החלטת ערפאת ומחמוד עבאס להקים את מערכת החינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), ההסתה במסגדים והאדרת הטרור. בתחילה הביאה הנחלת הטרור לשדרוג מעמד הרשות הפלסטינית, אך  עד מהרה הזניקה את התמיכה בחמאס, שהפך לחלק בלתי-נפרד מהתרבות העזתית ומודל-לחיקוי עבור רוב הנוער הפלסטיני.

מודעות הרשות הפלסטינית להזדהות הגוברת עם חמאס – ולהפיכת חמאס מארגון טרור למדינת טרור בעזה (תחילה) – גרמה להחלטת הרשות הפלסטינית להימנע מקיום בחירות מאז 2005 מחשש  לניצחון סוחף של חמאס. תגובת ערביי עזה לטבח ופרעות ה-7 לאוקטובר הבהירה שהחמאס הוא אכן בשר מבשרה של האוכלוסייה העזתית, ושיוקרת חמאס הרקיעה שחקים בעזה וביו"ש.

כדי להקל על גיבוש הצעות לפתרון סכסוכים, המערב מעדיף ליצור מציאות אלטרנטיבית, אופטימית, צפויה ונוחה יותר ממציאות המזרח תיכונית – בת 1,400 השנים – שהיא מתסכלת, אלימה, בלתי-צפויה ובלתי-נוחה. מכאן ההנחה של מעצבי מדיניות מערביים שחמאס וערביי עזה אינם משולבים, אלא נפרדים, תרבותית ורעיונית, ולכן האוכלוסייה היא לכאורה חפה-מפשע ואין לפגוע בה.

אבל, המציאות המזרח תיכונית מתעדת שמהות החמאס מבטאת את הערכים, תפישת העולם והחינוך של רוב ערביי עזה, השולחים את ילדיהם למערכת החינוך של חמאס, למסגדי החמאס ולהתקהלויות ההמוניות המשבחות את טרור חמאס.

בניגוד לתובנה המקובלת במערב, חמאס אינו ארגון טרור כמו "הנתיב הזוהר" בפרו, "הבריגדות האדומות" באיטליה, "הפעולה הישירה" בצרפת, "הכוחות המזויינים המהפכניים" בקולומביה וגם לא דאע"ש בסוריה ועיראק, וארגוני טרור נוספים המייצגים מיעוט וגורמי שוליים במדינותיהם, ומפעילים טרור נגד רוב האוכלוסייה, והממסד הממשלתי, תרבותי, חינוכי ודתי. בניגוד לארגוני טרור אלו חמאס הוא מדינת הטרור של רצועת עזה, חלק בלתי-נפרד של התשתית החינוכית, תרבותית ודתית של עזה, וזוכה להזדהות מצד רוב תושבי הרצועה. חמאס זוכה לתמיכה רחבה יותר מהתמיכה של תושבי סוריה במשטר אסאד, תושבי איראן במשטר האייתולות, ויותר מהתמיכה שזכו סדאם חוסיין בעיראק וקדאפי בלוב.

מדיניות מערבית המתעלמת ממציאות המזרח התיכון – כפי שמאפיין את מדיניות המערב כלפי איראן – אינה מכירה בשילוב בין חמאס ורוב גדול של ערביי רצועת עזה, מנסה לבלום את מתקפת צה"ל, מזרימה אדרנלין לוורידי חמאס, מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי האנטי-מערבי, ומקשה על מלחמת ישראל והמערב בטרור האסלאמי.